דף הבית > חנות > הלב הלא נכון
הלב הלא נכון
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: חנות חנות רגש
מספר עמודים: 488
תרגום: יעל צוק
עריכה: מירה רוזנפלד

הלב הלא נכון

         
תקציר

כשבעלי מת, הוא השאיר את ליבי השבור מאחור.

הוא השאיר לב נוסף מאחור – הלב שלו.

אני יודעת שזה לא בסדר. אני לא אמורה ליצור קשר עם האיש שקיבל את הלב של בעלי.

אני אפילו לא מצפה ממנו לענות.

אבל יש בי חלק נואש, מעוות, שמקווה שהוא יענה.

בלי שמות.

בלי פרטים אישיים.

רק שיחה.

הדבר היחיד שנותר לי מבעלי, נמצא בתוכו.

אזהרה: הספר מכיל נושאים קשים כמו אובדן של אדם אהוב והתאבדות.

בבקשה לקרוא מתוך אחריות.

ביקורות:

"מעיף את המוח. מלהיט את הגוף. גונב את הלב. הוא גיבור מעונה, והיא מלודי שבורה ויפה. הם נפגשים יחד במוות ובתחייה, ממקומות עמוקים, היכן ש´פעימות הלב חזקות ומלאות שירה´. כל הכוכבים!" פאם גודווין, ניו יורק טיימס, וולסטריט ג´ורנל, וסופרת רבת-מכר של יו.אס.איי. טודיי.

"אומרים שאין תגמול ללא כאב, וכך היינו מתארים את הספר הלב הלא נכון. הכותבת קרעה לנו את הלב לחתיכות, ואז חיברה אותן בחזרה יחד עם אהבה, כנות ויכולת סיפור חכמה ומלאת תובנות. הלב הלא נכון הותיר חותם בליבנו, ואנחנו עדיין חיים כל רגע ורגע מהסיפור המרגש והבלתי נשכח הזה על אהבה, אבל והזדמנויות שניות."  Totally Booked Blog.

"ישנם ספרים שבהם את קוראת את העמוד האחרון וממשיכה בחייך, אבל ישנם ספרים שאפילו אחרי העמוד האחרון, הם נשארים איתך לנצח.

הספר הזה הוא אחד מהספרים האלה."  Lilith Seven Review.

"זהו סיפור יפה להפליא, על האובדן הגדול מכול, סיפור עם דמויות שבורות, שפותחו היטב. סיפור מלא תקווה ושובר לב, שלא רק הפך את כל הרגשות שלי מבפנים החוצה ומלמעלה למטה, אלא שינה אותי לנצח, בגלל ההשפעה הגדולה שלו!

אחרי שקראתי את הספר הזה, השתניתי לנצח, לא רק בגלל פארקר ומלודי, אלא גם בגלל האופן שבו ג´ניפר מעצימה שיעורים מהחיים האמיתיים - אותם היא שוזרת לכל אורך הרומן.

אחרי שקראתי את זה, אני חשה הערכה עמוקה יותר על כל מה שיש לי בחיי, ומבינה את ערכם של רגעים קטנים." Jennifer  Hahn, Goodreads Reviewer .

על הסופרת

ג´ניפר הארטמן חיה בצפון אילינוי עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה שנונים, היא כנראה תוהה על כל הדרכים בהן תוכל לשבור לכן את הלב ולחבר אותו בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים הם קשים), רכיבה על אופניים, נסיעות, צפייה בבינג´ בשידורים חוזרים של ´באפי ציידת הערפדים´, ואת השעה הזאת ביום שבה קפה מתחלף ביין. היא אוהבת טאקו. היא גם מאוד, מאוד רוצה ללטף לכם את הכלב."

http://jenniferhartmanauthor.com

 

 

 

 

פרק ראשון

פרולוג 

מאת: מגנוליה: greenmagnolia@gmail.com
אל: Zephy79@gmail.com
תאריך: 7 ביולי, 2020, 00:09
נושא: אלמנה וקמלה
אתה לא מכיר אותי, אבל קיבלת את הלב של בעלי.
אני לא אמורה לעשות את זה. אני לא אמורה ליצור איתך קשר. זה לא בסדר, וזה טיפשי, וכנראה גם לא חוקי, בהתחשב בכך שהשגתי את כתובת המייל שלך דרך רישומים רפואיים סודיים.
יש לך כל זכות להסגיר אותי.
לעזאזל, אולי יש בי איזה חלק שרוצה שתעשה את זה. אני בכל מקרה לא יודעת איך לחיות בעולם הזה בלעדיו. כלא יכול להיות הסחת דעת מבורכת לכאב המפיל, שאני חווה יום אחר יום.
אבל יש בי גם חלק שמקווה שאתה לא תעשה את זה - חלק נואש, מעוות, שמתחנן בפניך למצוא אהדה בתוך הלב הזה שלמדתי להכיר טוב כל כך.
חלק שיחכה שתכתוב לי בחזרה.
בלי שמות. בלי פרטים אישיים.
רק שיחה.
הדבר היחיד שנותר לי ממנו נמצא בתוכך.
מגנוליה.

פרק 1 

מלודי

מאז ומתמיד הייתה לי בטן חלשה.
ברכיים משופשפות, חיות דרוסות, סרטי אימה. אפילו סטייק נא גורם לי סחרחורת. אז, כשאני נחתכת באצבע מהסכין המשוננת, ודם נקווה על פני המשטח, אני מחווירה.
צ'רלי רוכן מעבר לשולחן, לוקח את ידי במהירות ובוחן את הפצע. "יפה מאוד, מל." הוא מחייך אליי חיוך אוהד, ואז עוטף את אצבעי במפית שעל ברכיו. "את בסדר?"
"אני בפאניקה רק מבפנים," אני אומרת בקול חורק, מנסה לבלום את הבחילה.
הפנים היפות שזורחות אליי מרגיעות את החרדה המתגברת שלי, כשאני נושפת החוצה. עיני ענבר מרקדות על פניי, בודקות אותי בחיבה, טובלות אותי במוכּרוּת חמימה. כמו עוגת אפרסקים.
השוויתי את צ'רלי לעוגת אפרסקים ביום שבו נפגשנו. אני הייתי שיכורה לגמרי משתיית שנאפס - בטעם אפרסקים, אגב - וחשבתי שיש לו את העיניים המתוקות והחמימות ביותר שראיתי אי פעם. בדיוק כמו עוגת אפרסקים. צ'רלי איכשהו הוקסם מהמלמולים והקשקושים שלי, ומהחיבור המוזר לקינוח, ולמרות שסיימתי את הערב בהקאה על נעלי הסקצ'רס שלו, שנה אחת לאחר מכן, הוא ביקש ממני להינשא לו.
זה קרה לפני שבע שנים, והיום אנחנו חוגגים את יום הנישואים החמישי שלנו.
עם עוגת אפרסקים, כמובן.
אני נאנחת, מסירה את המפית שעוטפת את אצבעי, מתמקדת בחתך הקטן ומכווצת שפתיים. "זה קטלני," אני מחליטה.
"ברור. הזיהום כבר החל להתפשט."
"רק נשיקה תוכל להציל אותי ממוות איטי, כואב."
צ'רלי מצקצק בלשונו. "צפית ביותר מדי סרטי דיסני," הוא נוזף. "הדבר היחיד שיכול להציל אותך הוא מכונת סקס מיומנת מאוד, שמוכנה לכבוש אותך באמצעות נשק אולטרא־מרפא."
הזזת הגבות המפתה של בעלי גורמת לי להתאפק עם נחרת הבוז שאינה מתאימה לגברת. אני משתנקת מהתעוזה שלו. "היכן למען השם אוכל למצוא מושיע נאצל במקום כזה?" אני מעיפה מבט סביב המסעדה כדי ליצור את האפקט הנכון, ואני ממקדת את מבטי במלצר שלנו. "ג'פרי. הוא היה יעיל מאוד בדאגה למחייתנו. הוא בוודאי מיומן גם בתחומים אחרים."
"שקר. תפסתי את ג'פרי מפלרטט עם הנער שמנקה שולחנות - הוא לא האחד," צ'רלי מעריך ונאנח בדרמטיות מוגזמת. "יחד עם זאת..."
אני מזדקפת בכיסאי, מסוקרנת, "כן?"
"יש מישהו שמוכן לבצע את המטלה המרגיזה הזאת. הוא יפה תואר באופן מגוחך."
"תמשיך."
"הוא תמיד זוכר להוריד את מושב האסלה."
אני מניחה את שתי ידיי על ליבי. "לא יכול להיות."
"הוא לא נוחר. הוא אף פעם לא גונב את השמיכה. הוא מבשל גולש אימתני, נהנה לשטוף את הכלים ויש לו... נשק ממש מרשים."
אחרי זה מגיעה קריצה, ואני מתעלפת. "אני מתה על גולש."
"אנחנו מוכרחים לפעול עכשיו. הזמן אוזל."
"אבל..." שפתי התחתונה משורבבת החוצה, זועפת ומקסימה. "עוגת האפרסקים."
שנינו משפילים מבט אל הממתק האכול־למחצה המקשט את הצלחת שלי, דביק ומזוגג, ועליו גוש גדול של קצפת. עם כל אהבתי ל'נשק האולטרא־מרפא' של צ'רלי, אין מצב שאני הולכת מכאן לפני שאני גומרת את העוגה הזאת.
"בסדר," צ'רלי מוותר ונשען אחורה עד שהכיסא נוטה לאחור ונשען על שתי רגליו. תמיד נזפתי בו על כך, אבל הוא בכל זאת עושה את זה. יום אחד הוא ייפול, ואני אצחק. "אני מניח שקשה להתחרות עם זה. לפחות תמותי מאושרת."
חיוך עולה על פניי כשאני תוקעת את שיני המזלג בתוך הקינוח החמים, מבטי עדיין מקובע על הגבר היושב מולי. הפוני שלו נופל על מצחו בסחרור של שוקולד וקרמל, קסם נערי שמוסיף למראה הצעיר שלו. חיוכו, עם גומות החן, הוא הציפוי שעל העוגה.
או... הקצפת שעל העוגה.
הלשון שלי מלקקת את הקצפת המתוקה שמצפה את המזלג שלי, ואני מתבוננת בעיני הענבר של בעלי מתלהטות בלהבות ברונזה.
אני טיזרית מרושעת.
הוא נושך את שפתו בין שיניו "במחשבה שנייה..."
חמש דקות מאוחר יותר, החשבון שולם, ג'פרי קיבל טיפ נדיב וכל המחשבות על העוגה מתפוגגות ממוחי, כשאנחנו מדלגים מהבר אל תוך השמש השוקעת.
האוויר של דרום ויסקונסין רענן ומבושם, הקדמה לאביב ולהתחלות חדשות. הניחוח הקלוש של הגשם שעומד לרדת חודר דרך הארומה המשכרת של פיצריות במרכז העיר של מוצאי שבת, המתערבבת עם אדי המכוניות הנפלטים מזרם התנועה שלידנו.
אני מטלטלת את ידינו השלובות קדימה ואחורה, כשאנחנו גולשים על המדרכה, חיוכי זוהר וקורן, כמו האורות על החוט המחבר בין מנורת רחוב אחת לאחרת. עוברי אורח מחזירים רגש דומה בנפנופים ידידותיים, תנועות ראש וחיוכים המתחרים בחיוכי.
"אף פעם לא אבין את זה," צ'רלי ממלמל, כפות רגליו מנסות לעמוד בקצב עם רגליי הנעות במהירות, כשאני מושכת אותו קדימה ומתענגת על האופן שבו הרוח רוקדת על עורי.
"לא תבין מה?"
"איך את שואבת את כולם ככה? את כמו איזה שואב אבק שמח."
הצחקוקים שלי גורמים לי להתקפל מרוב צחוק, ואני אוחזת חזק בכף ידו כדי להזדקף שוב. "אלוהים, צ'רלי, אתה לא יכול לזרוק לי כינויי חיבה סקסיים כאלה בפומבי." רעם הצחוק שלו מציף אותי, ואני מקמטת את אפי לעברו מעבר לכתפי. "ואני לא יכולה לקחת לעצמי את כל הקרדיט. זה מוצאי שבת. אנשים תמיד שמחים יותר במוצאי שבת."
הוא מושך אותי אליו עד שאני נופלת שוב על חזהו, שתי זרועותיו מקיפות את מותניי באחיזה מגוננת. "לא, מל. זה הכול את."
אנשים מנסים לא להתנגש בנו, כשאנחנו נעצרים לגמרי באמצע המדרכה, אבל לנו לא אכפת, אנחנו אדישים לגמרי לעולם סביבנו. זה רק צ'רלי ומלודי, עומדים מתחת לענני גשם שקטים, ופרק חדש מלבלב, כמו עצי המגנוליה שמוציאים ניצנים בחצר האחורית שלנו. עיניי עצומות כשאני נאנחת אנחת סיפוק.
סנטרו של צ'רלי מונח על כתפי, נשימתו החמימה מנשקת את עיקול צווארי. "את חושבת שזה עבד?"
חיוך מתעקל על שפתיי. אני מסתובבת בתוך חיבוקו, וקולטת הבזק מהיר של עצבים בעיניו. "אתה גורם לזה להישמע כל כך טכני."
"טוב, זה סוג של. זה מדע."
"אתה באמת משתמש בהכי טוב, הכי סקסי שלך, הערב. אתה רוצה זיון, כן?"
צ'רלי מצמיד את מצחו אל מצחי, והפוני החום־צהבהב שלו מדגדג את קו השיער שלי. ידו מזדחלת על החלק האחורי של ירכי, נוחתת על ישבני וחופנת אותו בעדינות. המפשעות שלנו נצמדות זו לזו. "מה את חושבת?"
הריצודים באישוניו הזרועים אבקת־זהב, הופכים למושבת פרפרים בתוך בטני. "אני חושבת —"
ברונטית שיכורה נתקלת בנו, צוחקת בהתנצלות וכושלת הלאה. מה שמזכיר לנו שיש לנו קהל. אנחנו לוקחים את הפגישה האישית שלנו לפניה הימנית הרחוקה של המדרכה, עד שגבו של צ'רלי שעון על בניין לבנים. אני מכניסה שתי אצבעות לכיס הקדמי שלו, בזמן שהתיק שלי מתנדנד לצידי על ידי השנייה. "זה נורמלי?"
מבטו החמים מרפרף על פניי. "שאנחנו מתחככים זה בזה מול הדיינר של בני?"
"העובדה שאנחנו עדיין רוצים להתחכך זה בזה מול הדיינר של בני, אחרי שבע שנים יחד. מתי האור הזה מתעמעם? מתי הניצוץ הזה מתפוגג?"
"אף פעם." צ'רלי מעביר את קצות אצבעותיו על שפתיי הפשוקות, והחיוך היודע המוכר הזה חקוק על שפתיו.
"את השמש, מלודי מארץ'. השמש יודעת רק איך לזרוח."
אלוהים תעזור לי. רק הגבר הזה מסוגל להיות מיומן באותה מידה באנליטיקה של מחשבים ובאמירת מילים אלוהיות, שהן כמו שירה. "אני השמש, ואתה השמיים."
אני מנסה להסתיר את חיוכי המעריץ בתוך כפתורי החולצה שלו, אבל הוא מרים את סנטרי באמצעות שתי אצבעות ארוכות. "את חושבת שזה עבד?" הוא חוזר, רך ועדין, עיניו מנצנצות כשהן פוגשות את עיניי.
"כן." זו לחישה זהירה, מלאת תקווה. אני עומדת על קצות אצבעותיי. הגובה שלי, מטר וחמישים ושמונה סנטימטרים, בקושי מאפשר לי להגיע אל שפתיו. הוא מתכופף, ואני חותמת את ההכרזה שלי בנשיקה. "ואתה?"
צ'רלי מחייך כשהוא מחכך את אפו באפי. "אני מקווה שלא. אני באמת נהנה להתאמן."
"אלוהים, אתה —"
אני מתכוונת לחבוט בו בתיק היד שלי, אבל אני כמעט נופלת, כשהתיק הזה נתלש מידי בפתאומיות, ואני כושלת, לרגע המומה ומבולבלת. הנשימה הבאה שלי נתקעת בגרוני, כשאני מנסה לעכל מה קרה הרגע.
אבל אין לי זמן לעכל, כי צ'רלי מתחיל לרוץ, משאיר אותי בתוך הערפול ההמום על המדרכה, ברכיי נאבקות להחזיק אותי עומדת.
התיק שלי נגנב.
ובעלי רודף אחרי הגנב בתוך מרכז העיר העמוסה, מעיל חגיגי מתעופף מאחוריו כשהוא נתקל בעוברי אורח פעורי פה, ושואג לאיש הזר לעצור ולחזור לכאן לעזאזל.
הערפל מתפזר, ומאפשר לי לעקוב. "צ'רלי!"
נעלי העקב בגובה השמיים שלי, הן ממש לא נעלי ריצה יעילות, הקרסוליים שלי מתעקמים כל הזמן וחצאית המיני שלי מקשה עליי לרוץ מהר.
האם אלה החיים האמיתיים?
אני עדיין לא מסוגלת לעבד את העובדה ששדדו אותי, שצ'רלי רודף אחר השודד ושאני רודפת אחרי צ'רלי, ואף אחד לא מנסה לעזור, לעזאזל. הם פשוט עומדים שם ופוערים פה, בוהים בסצנה המתרחשת דרך מסכי הטלפון הסלולרי שלהם.
"צ'רלי!" אני צועקת שוב ומתחננת בפניו לעצור, לעזוב את זה. זה טירוף. העבריין פונה פנייה חדה אל אמצע הרחוב, וצ'רלי דולק אחריו. "צ'רלי, בבקשה!"
הוא ממשיך, צובר מהירות, סוגר את המרחק ביניהם.
ברגע שהוא מצליח לתפוס את זרועו של האיש ולקרוע את התיק מאחיזתו, צרחה פורצת מקרביי, מעצם מהותי. הוריקן בדרגה חמש. היא קורעת אותי לגזרים, ממוססת אותי, מפוררת אותי לאבק ושברים.
"צ'רלי!"
טנדר לא עוצר באדום, ומתנגש בבעלי.
צמיגים חורקים, זכוכית מתנפצת, מתכת שוברת עצמות.
צרחות, יבבות, השתנקויות.
צ'רלי קיבל מכה חזקה. הוא מוטח מהשמשה הקדמית, מתגלגל על מכסה המנוע, נופל מהמכונית ונוחת על המדרכה.
הגנב קם על רגליו ומזנק אל מושב הנוסע של הטנדר, והטנדר ממהר לדרכו.
פשוט מזנק לדרך.
הטנדר עוזב את זירת הפשע בהבזק של צלחות גלגלים בצבע כתום־שרוף ועשן של צינור מפלט - ענן של שדה קטל.
ואז אני רצה.
אני חושבת שאני רצה, אבל הכול קורה בהילוך איטי, ואני לא בטוחה מה קרה לנעליים שלי, ואנשים מתקבצים, צווחים, זועקים לעזרה, אבל אני בטח חולמת, וזה ייגמר בקרוב. אנחנו נתעורר במיטה הגדולה שלנו, רגועים ומסופקים, מתכרבלים בכיסוי המיטה החדש־לגמרי שלנו, שקניתי ממש עכשיו. זה שיש לו ריח של מרכך הכביסה האהוב על צ'רלי, מי עץ לִבְנה ותמציות צמחים. אני אכין ארוחת בוקר, פנקייקים עם אוכמניות ובייקון מבשר הודו, וצ'רלי ישטוף את הכלים, כי הוא נהנה מזה. כן, הוא מוזר.
אני אשים קצת מוזיקה, כנראה איזו תערובת של קרידנס קלירווטר ריבייבל, וטיילור סוויפט וג'ימי איט וורלד. כן, כי גם אני מוזרה.
צ'רלי יקניט אותי כי אני מזייפת, ואז נרקוד, נדרוך זה לזה על הבהונות, ואני אצחקק כשהוא יוריד אותי נמוך מדי, ואנחנו ניפול על הרצפה ונתמוטט לערמה של צחוק ואיברים.
נעשה אהבה ממש שם, במטבח של בית החווה, וזו תהיה ההתחלה המושלמת לאושר של יום השנה החמישי לנישואינו.
כן.
אני בטוח חולמת.
אבל החצץ שנתקע בעקביי, כשאני רצה אל אהבת חיי מרגיש אמיתי עד כאב, והדמעות חמות ורטובות כשהן זולגות על לחיי. אוזניי מצלצלות, מהדהדות עם צליל אומלל, מרושע, שנשמע כאילו ממרחק שנות אור מכאן. משהו מצמרר ומקפיא דם.
זו צרחה.
זאת הצרחה שלי.
יללה חלולה, שבורה, שנשלפה ממקום אפל ולא ידוע.
אני לא מזהה אותה, אבל איך אני יכולה? מעולם לא השמעתי צליל כזה בעבר. מעולם לא חוויתי את הסוג הייחודי הזה של כאב לב - הסוג שגוזל ממך את חושייך.
הראייה מיטשטשת, הגוף קהה חושים, חוש הטעם נבלם על ידי אפר ופיח.
אבל אני מצליחה לשמוע.
אני שומעת את הצרחה מהדהדת בתוכי, הצרחה שוברת הלב הזאת, ואני אשמע אותה שוב ושוב ושוב עד סוף חיי.
זו הקדמה להתפרקות.
פיקות הברכיים שלי מוצאות את המדרכה, כשאני מתמוטטת לצידו, וידיי מושטות לכל פיסה שלו שאני מצליחה לאחוז בה. הוא עדיין חמים, עדיין חי, עדיין שלי, ואני יכולה להחזיק בו. "צ'רלי... אלוהים. אלוהים. דבר איתי."
צ'רלי גונח, ריסיו החומים־כהים מעפעפים כשהוא מנסה להתגלגל לעברי. "מל," הוא מחרחר, קולו צרוד וחרוך, תואם את הפצעים שעל פניו היפות. כשהוא מאתר את עיניי, צבע ענבר פוגש צבע ירוק־אזמרגד, חיוך עולה על פניו כשהוא פולט במאמץ עוד מילים. "התיק שלך אצלי."
דמעות מסמאות את עיניי, כשאני מביטה על ידו, על מפרקי אצבעותיו החבולים, המדממים, ואני שמה לב שרצועת העור של תיק היד שלי עדיין שזורה בין אצבעותיו. התייפחות נוספת מרטיטה אותי, וידיי רועדות כשהן לופתות את החלק הקדמי של חולצתו. "כל כך טיפש. כל כך טיפש," אני לוחשת.
"אבל זה היה אפִּי, לא? ממש התרשמת, נכון?"
חיוכו של צ'רלי נמשך, קרן עור זעירה המבצבצת דרך ענני סערה אפורים כהים. אני מושכת באפי וראשי מיטלטל מצד לצד. "זה רק תיק."
"זה התיק שלך."
התשובה שלו טבעית, מהירה וקלילה.
כאילו אין שום תשובה אחרת.
סירנות מייללות במרחק, ואנשים מתאספים יחד, לחישות ורעש, הורסים את הרגע האינטימי שלנו. אני מערסלת את פניו בין כפות ידיי ומרימה את ראשו, מכניסה את רגליי מתחת לראשו עד שהוא מונח בחיקי. "אתה תהיה בסדר," אני ממלמלת דרך שפתיים מוכתמות מדמעות, מסיטה את הפוני שלו ממצחו. "אתה תהיה בסדר."
צ'רלי חורק שיניים, מנסה להסתיר ממני את כאבו. "רק נשיקה תוכל להציל אותי ממוות איטי וכואב."
הוא מנסה להפוך את הרגע לקליל יותר, להכניס קצת שובבות לסערה.
זה כל כך צ'רלי.
אני רוכנת ומנשקת אותו, וגל חדש של יגון זולג ממני, כשהפה שלי פוגש את שלו. "אני אוהבת אותך. תישאר איתי, בסדר?" אני מנשקת אותו שוב ושוב, חוזרת על המילים האלה, חורטת אותן על עצמותיו, כדי שלא יוכל לשכוח. "אני אוהבת אותך כל כך."
"אל תבכי, מל." צ'רלי מרים יד לא יציבה אחת אל לחיי, אגודלו מוחה את הדמעות בליטוף עדין. "השמש לא בוכה."
אנחנו אומרים את זה יחד: "השמש יודעת רק איך לזרוח."
אבל אני השמש, והוא השמיים, ואני לא יודעת איך להתקיים בלעדיו.
מה קורה לשמש, כשהשמיים נופלים?
לא, לא, לא.
תפסיקי את זה, מלודי.
הוא יהיה בסדר.
צ'רלי מתחיל שוב להשתעל, מפרכס בחיקי, דם ניתז על פניי כמו גשם נורא. "צ'רלי, צ'רלי... אוי, אלוהים, צ'רלי." אני מנערת את כתפיו ולוחצת אותו אליי, מחזיקה חזק כדי לשמור על חומו... כי זה מה שאני עושה.
אני השמש, אחרי הכול - משואה של חום.
הגרון שלו עולה ויורד כשהוא בולע, דמעה אחת בודדה נקווית בזווית עינו וגולשת על רקתו. דם מתערבב בטיפה כשהיא עושה את דרכה באיטיות למטה ונוחתת ליד אוזנו. היא פשוט יושבת שם, נאחזת כאילו חייה תלויים בזה.
צ'רלי נושם בקושי. "יש לך ריח של אפרסקים, גברת מארץ'."
הוא עדיין מחייך. הוא עדיין מחייך, למרות גופו השבור ועורו המוכתם בדם. "העיניים שלך מזכירות לי עוגת אפרסקים," אני לוחשת, מנסה להישאר חזקה. מנסה להישאר כל כך חזקה.
בדיוק כמוהו.
"זה נועד להיות."
הדמעה הבודדה ההיא נושרת, מתנפצת על הבטון, ואז האמבולנס ורכבי המשטרה מגיעים, בעוד שהאנשים מתפזרים, כמו העננים שמעלינו. כשהפרמדיקים מגיעים, השמיים מתפוצצים, ברק, ואחריו רעש נוקב של רעם, שמרעיד את עצמותיי.
מקפיא את עצמותיי.
וכשהגשם ניתך כמו צער, מרטיב אותי עד לשד עצמותיי, אני רועדת, שיניי נוקשות, ליקוי חמה.
אני מערסלת את צ'רלי בזרועותיי, מנדנדת אותו קדימה ואחורה, מצד לצד, טובעת במי גשם ובדם, ובדמעות מרות.
הוא קר עכשיו, וכך גם אני.
היום הזה היה אמור להיות יום יפהפה — התחלה חדשה, פרק חדש, שנה חדשה של חלומות ואפשרויות.
יום השנה לנישואינו.
אבל היום הזה הוא פשוט היום שבו השמש מתה.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ג'ניפר הארטמן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות