תאריך הוצאה: 2025, 2022, 2021

קטגוריה: חנות אופל טאבו רגש

מספר עמודים: 496, 438, 360

תרגום: מירב איגר, יעל צוק

עריכה: מירה רוזנפלד

ספר דיגיטלי ₪99₪85

ספר מודפס ₪296₪135

עדיין פועם 

פרק 1

"אתה חסר תקנה."

אני מצמצמת את העיניים אל האיש שנראה לי ראוי לעלבון המועדף עליי.

חסר תקנה. זה ביטוי טוב, לעזאזל.

האיש המדובר הוא דין אשר — הארוס הזבל של אחותי.

דין צוחק, נראה לא מושפע מהעוינות שאני יורה מעיניי כמו חיצים לוהטים. הוא רגיל לזה. "מה לכל הרוחות זה בכלל אומר?"

"וגם טיפש," אני מוסיפה, לוגמת מהקוקטייל המהול שלי ומרימה גבה.

חמש־עשרה שנים. חמש־עשרה שנים ארורות הן פרק הזמן שאני שומעת את ההקנטות, הלעג והיחס הגרוע של דין. הוא ה'ילד הרע' הסטראוטיפי — גס רוח, שרירי, תמיד מסריח מסיגריות ומריח של עור. ונראה טוב, באופן פתטי.

אידיוט.

אחותי, מנדי, נפלה היישר למלכודת שלו. הם היו אהובים מהתיכון. מנדי הייתה התגלמות הפופולריות, בעלת התואר של מלכת הנשף, שיער בלונדיניני ומלתחת מעצבים של אברקרומבי. זה היה הסגנון אז בתיכון.

אני, לעומת זאת, לא הייתי שום דבר מכל זה — תודה לאל. למרות העובדה שאני צעירה ממנדי בעשרה חודשים בלבד, לא יכולנו להיות שונות יותר. היא, אתלטית, תוססת ומטופחת. אני, תולעת ספרים שמעדיפה להזמין תלבושות מקסימות לכלבה שלנו מאשר לעצמי. מנדי מלאת חיים, ואילו אני מלאת קוצים. אני יכולה לדקלם את שייקספיר כל היום, בעוד מנדי אוהבת לצטט כותרות רכילות מהטוויטר.

למרות השוני בינינו, הקשר ביני לבין אחותי התחזק עם השנים, ואני עתידה להיות השושבינה הראשית בחתונה שלה בחודש הבא. הייתי רוצה להגיד שמנדי התבגרה והשתנתה מאז לימודיה בתיכון, אבל, לצערי, דין אשר איכשהו עצר את זה כשהיא הגיעה לגיל שלושים. הוא נדבק למנדי כמו מחלה.

היא פשוט לא יכולה להיפטר ממנו.

אני לא יכולה להיפטר ממנו.

ועכשיו תהיה לי הפריבילגיה המדהימה להיות גיסתו של דין, וזה יקרה בעוד ארבעה שבועות.

להקיא.

"אני די בטוח שזו לא מילה."

אני מסחררת את הקשית המיניאטורית בתוך הכוס שלי ומרימה את העיניים אל הגבר שמביט בי בחיוך הזחוח הקבוע שלו. מבטו קשה כמו פלדה. אני מנענעת את ראשי, מתביישת שבקרוב אהיה קרובת משפחה של הדבר הזה. "אל תגרום לי להראות לך את זה בגוגל, דין. אתה יודע שאני אעשה את זה."

זו מסיבת יום ההולדת השלושים של מנדי. אנחנו בבר 'המשוט השבור' — בר נעים בצפון אילינוי, ממש על האגם. זה מקום שכיף לחגוג בו, למרות החברה המפוקפקת.

דין שותה לגימה מהבירה שלו, עיניו הכחולות החיוורות נוצצות בשובבות, ולא מהסוג המהנה. "תמיד היית חנונית, קוֹרַבֵּל."

"אל תקרא לי ככה."

הוא קורץ אליי ואני יורה בו מבט מצמית. דין הוא האדם היחיד, מלבד ההורים שלי, שקורא לי בשמי המלא — קוֹרַבֵּל. אני שונאת את השם הזה. כולם קוראים לי קורה. דין יודע את זה, כמובן, אבל הוא תמיד שמח לענות אותי.

השיחה המהנה שלנו נקטעת על ידי כלת יום ההולדת, שמביאה את התיאור 'שפוכה' לדרגה חדשה. מנדי כורכת את זרועותיה סביב דין וסביבי ומוחצת את כולנו לחיבוק מביך וחזק.

"אני אוהבת אתכם. אתם החברים הכי טובים שלי. אני מתחתנת עם החבר הכי טוב שלי." היא מקשקשת, לאחר שבשלב זה בלעה לפחות עשרה קוקטיילים של 'סקס על החוף'. היא פונה אליי, הראש שלה נופל על כתפי. "ואת, קורה. את תתחתני עם החבר הכי טוב שלך ממש בקרוב."

אני משחררת את עצמי מהחיבוק. ריח הבושם המוגזם של מנדי ואדי הוויסקי מהפה של דין גורמים לי לרצות להקיא. "אני לעולם לא אתחתן, מנדי. גירושים לא נמצאים ברשימת המשאלות שלי. אולי בגלגול אחר."

אני מתחילה להסתובב, אבל מנדי עוצרת אותי. היא דוחפת את האצבע המטופחת שלה על החזה שלי ואני נרתעת לאחור ומשפשפת את המקום. "נישואים הם מקודשים. דין ואני לעולם לא נתגרש."

ייתכן מאוד. דין נראה כמו הטיפוס שיהיה שמח להישאר נשוי, בעוד הוא נהנה מבחורות מהצד, ומנדי היא בהחלט מהסוג שיעלים עין. "ממש סיפור אגדה. כולי קנאה."

"תוכלו לנסות להסתדר? בבקשה?" מנדי מתחננת ומנופפת בידה באוויר בדרמטיות. יש שמץ של כנות בשכרות שלה.

אני נאנחת, העיניים שלי מתרוצצות לכיוון דין. הוא עדיין מחייך בזחיחות. אני מקישה באצבעותיי בצד הכוס שלי כשאני מעמידה פנים שאני שוקלת את בקשתה של מנדי. "כאילו, הייתי... אולי, אבל... איך אני אמורה להתגבר על תקרית 'העכביש בנעל'? איך מישהו ממשיך אחרי משהו כזה?"

דין צוחק כשהוא מרוקן את הבירה שלו, משועשע מתעלוליו. "זה היה ענק. אני לעולם לא אתנצל על זה."

"את רואה?" אני מניפה את הכוס לעברו ומרימה את הזרת שלי. "הוא לא משתף פעולה. ניסיתי."

מנדי סוטרת לארוס שלה על החזה. "דין, תפסיק להיות חרא לאחותי הקטנה."

"מה? היא יכולה לדאוג לעצמה."

אני מביטה בו, והמבטים שלנו מצטלבים לרגע. טוב, יש בזה משהו. אני מסתלקת משם ובולעת את הטיפות האחרונות של הקוקטייל העלוב שלי בדרך אל הבר. אני מטיחה את הכוס הריקה על הבר, מתיישבת על הכיסא ומביטה אל הברמן. "עוד אחד, בבקשה. שיהיה כפול."

***

הייתי צריכה להסכים לטרמפ הביתה.

השעה קצת אחרי אחת בלילה והצלחתי למצוא את הבחור הכי משעמם בבר ולהיתקע איתו בשיחה. רמת האלכוהול בדמי ירדה, אז עכשיו אני רק עייפה ועצבנית. מרפקיי מונחים על הדלפק וראשי בין ידיי. אני בוהה באידיוט משמאלי, בעודו מקשקש על כך שהוא עורך דין, על המכונית המגניבה שלו, ומשהו בקשר לאודישן לתוכנית ריאליטי. האמת, הוא איבד אותי עוד לפני שאפילו פתח את פיו. הוא מריח כמו קרם הפסיפלורה שלי, וזה מטריד.

אני מזייפת פיהוק גדול. "זה נהדר, סת'. ממש נהדר."

"קוראים לי סם."

"זה מה שאמרתי." אני משחילה את אצבעותיי בתלתלים המוזהבים והארוכים שלי כשאני מרימה את הראש ומחייכת חיוך מאולץ. "בכל מקרה, אני צריכה ללכת. מאוחר."

סת'/סם מקמט את גבתו העבה ושפתיו הדקות משתטחות לקו ישר. "לא כל כך מאוחר. אני אזמין לך עוד משקה אחד."

לא. אני אקיא. אני בהחלט אקיא על הסוודר המגוחך שלו.

"לא, תודה," אני עונה ופוטרת אותו בנפנוף מהיר. "אני הולכת."

"את צריכה טרמפ?"

"לא."

בעצם, אולי. מנדי ודין הסיעו אותי לכאן, ולא יכולתי לסבול נסיעה נוספת עם איש־השטן, אז דחיתי את ההצעה שלהם להחזיר אותי הביתה.

אבל בשביל זה יש אובר.

אני מתרוממת מכיסא הבר, מתנדנדת על העקבים הגבוהים והמטופשים שלי ומרימה את התיק מהדלפק. "להתראות."

סת'/סם רוטן כשאני מעיפה את רצועת התיק שלי על הכתף ויוצאת החוצה. הצלחתי להרוס את התוכניות שלו לערב, ואני ממש בסדר עם זה. לא הייתי מתנגדת ללילה של שטויות, שכרות והחלטות מפוקפקות — אלוהים יודע שלוויברטור שלי נמאס ממני — אבל סת'/ סם איבד את הקסם שלו מהר יותר מששיקגו ברס איבדו את הזריקה האחרונה שלהם בסופרבול השנה - מה שהיה מהר בטירוף.

אולי אני פשוט בררנית מדי.

מנדי אומרת שאני בררנית מדי.

נו, טוב. נראה שהוויברטור שלי תקוע איתי.

הרוח הקרירה תוקפת את הריאות שלי כשאני צועדת לצד הבר, עקבי נעליי נוקשים על המדרכה. אני מושכת את הקרדיגן שלי מעל השמלה הכחולה, מנסה להילחם בקור, ואז מושיטה את ידי אל התיק ומחפשת את הטלפון הנייד שלי. מעולם לא השתמשתי באובר — אולי יהיה פחות מסובך להזמין מונית. האם עדיין קיימות מוניות?

אני ממשיכה לחפש ומוצאת את הטלפון שלי בכיס שבתיק, אבל מקמטת את המצח כשאני קולטת שהתיק שלי הרבה יותר קל מהרגיל. אני מאירה בפנס הטלפון את התיק והבטן שלי מתכווצת מחרדה.

שיט.

הארנק שלי נעלם.

האם הבן זונה בבר לקח את הארנק כי הוא ידע שלא יקבל זיון הלילה?

אני חוזרת בסערה אל הבר, ליבי דוהר מתחת לצלעותיי. כרטיסי האשראי שלי, רישיון הנהיגה שלי, מעל למאה דולר במזומן. תמונות, כרטיסי ביטוח, סיסמאות שלעולם לא אזכור.

לעזאזל.

אני חובטת בידי על כתפו של סת'/ סם כשהחזה שלי עולה ויורד בכבדות. אני אפילו לא מחכה שהוא יסתובב. "גנבת את הארנק שלי?"

הוא מסתובב לאט, ועל פניו מבט של סלידה. "סליחה?"

"הארנק שלי נעלם. אתה האדם היחיד שדיברתי איתו הערב."

סת'/ סם נושף בבוז. "בדיוק. דיברת איתי כל הערב. מתי בדיוק הייתה לי הזדמנות לגנוב את הארנק שלך?" הוא מנענע את ראשו לעברי ומסתובב חזרה, מושיט את ידו אל הבירה שלו. "תנוחי, כלבה."

אני מתעלמת מהעלבון, מוטרדת מדי בדילמה הנוכחית שלי מכדי לסטור לו. יש משהו במה שהוא אומר. ישבתי ממש מולו כל הזמן שהייתי בבר. אומנם, חצי ישנה ומריירת, אבל הייתי רואה אם הוא היה מתעסק עם הארנק שלי. למעשה, הארנק שלי היה מונח על דלפק הבר, קצת מאחורי הכתף הימנית שלי.

זה אומר שמישהו מאחוריי גנב אותו.

שיט, שיט, שיט.

הבר כמעט ריק עכשיו. אני שואלת את הברמן, שרק מושך בכתפיו. אני מתנשפת בתסכול, יוצאת בחזרה החוצה ומכינה את עצמי להתחנן לאנשים שיסיעו אותי מכיוון שאין לי כסף.

אני מתחילה עם מנדי, אבל יודעת גם שהיא משתיקה את הטלפון שלה כשהיא ישנה.

תא קולי.

אני מנסה את החברה הכי טובה שלי - לילי.

שוב - תא קולי.

אין שום סיכוי שאתקשר להורים שלי.

אני עוברת על רשימת אנשי הקשר שלי ומנסה שלושה אנשים נוספים.

תא קולי, תא קולי, תא קולי.

האגודל שלי מרחף מעל לשם אחר, ואני מעקמת את האף ומכווצת את שפתיי מעצם המחשבה. הליכה של שבעה קילומטרים הביתה בנעלי העקב הגבוהות שלי נשמעת לי טוב יותר מאשר נסיעה של עשר דקות עם דין אשר.

הרוח מתגברת והשיער שלי מתנפנף. הקור כמעט חונק אותי. אני לוחצת על שמו וממלמלת קללות אל תוך הלילה. "קורבל?"

אני לא יודעת אם אני מוטרדת או מרגישה הקלה מכך שהוא ענה. "אל תקרא לי ככה."

"למה את מתקשרת אליי שיכורה באמצע הלילה?" הקול של דין צרוד משינה. בטח הערתי אותו.

יופי. יש בזה צד חיובי.

אני עומדת להסביר, אבל הוא קוטע אותי. "תני לי לנחש, שתית יותר מדי ואת מתקשרת להתוודות על אהבתך הנצחית. תמיד ידעתי שאת רוצה אותי."

אני חורקת שיניים וכבר מצטערת על ההחלטה המטורפת. אני שומעת את הגיחוך שלו מכאן. "אתה יודע מה? שכח מזה. אני אלך הביתה ברגל."

אני עומדת לסיים את השיחה, כשדין אומר, "חכי, חכי — את צריכה טרמפ? חשבתי שתקראי לאובר."

"כן, טוב, איזה אידיוט גנב לי את הארנק ועכשיו אין לי כסף, אבל זה לא משנה. אני מעדיפה ללכת." אני ממש רוצה לנתק לו.

"אל תהיי טיפשה. אחותך תהרוג אותי אם אתן לך ללכת הביתה ברגל."

"הרגישות שלך מדהימה אותי."

הוא צוחק. "רגיש וחתיך. אני איום משולש."

"אתה מתכוון לאיום כפול. ציינת רק שני דברים."

"מה?"

אני צובטת את גשר אפי, מתאמצת לגייס שליטה עצמית. אני לוקחת נשימה עמוקה. "לא משנה. תגיע מהר."

אני לוחצת על כפתור 'סיום השיחה' כאילו שזה השעון המעורר שלי ביום ראשון בבוקר. אלה הרגעים שאני מצטערת שאני לא מעשנת. אני מתלבטת אם להיכנס שוב פנימה, אבל אין לי כסף למשקה ואני ממש לא רוצה להיכנס לעוד שיחה מרתקת עם סת'/ סם, אז אני נשענת על קיר הבניין.

חולפות רק כמה דקות עד שאיזה אידיוט ניגש אליי ומבקש אש. אני מציצה לעברו ומתרחקת במהירות. הוא קירח ושמן ומריח כמו גזר מבושל. אני מנסה לא להקיא.

"אני לא מעשנת, מצטערת." אני ממשיכה לשמור על מרחק בינינו, אבל מרגישה שהאיש בוהה בי במבט ערמומי ממרחק של כמה מטרים. איכס.

"תני לי להזמין אותך למשקה, חתלתולה."

אני משלבת את זרועותיי כשאני תופסת אותו בוהה במחשוף שלי. "לא, תודה. אני מחכה להסעה שלי."

"אני יכול לקחת אותך..." הוא מגחך. הרמז בדבריו עבה וממש לא עדין. שוב בא לי להקיא.

"שוב, לא תודה. שיהיה לך לילה טוב."

מעולם לא חשבתי שארצה שדין יגיע לכאן מהר כל כך. אפילו הפרצוף המטומטם שלו נסבל יותר מטד בנדי הרוצח הסדרתי הזה שמתסכל על השמלה שלי בעיני רנטגן.

האיש ממשיך לקשקש וגורם לבטן שלי להתהפך. "את דבר קטן ויפה, את יודעת?"

איכס, איכס ועוד איכס.

האיש מדשדש אל המרחב האישי שלי ולפני שאני מחליטה לחזור לבר, מכונית הקאמרו השחורה של דין נעצרת בחריקת צמיגים. הוא יוצא מהמכונית, זורק את המפתחות שלו באוויר ותופס אותם ביד השנייה. הוא מסתכל עליי, ממתין להשתפכות שלי או משהו כזה.

ממש לא מתרשמת.

ידיי עדיין שלובות בהתגוננות כשהוא מתקרב, ומבטו חולף ביני לבין טד בנדי. שפת הגוף שלי זועקת אני שונאת אותך, אבל העיניים שלי מתחננות שייקח אותי מכאן. "היי," אני ממלמלת במעט רגש.

דין מקמט את המצח אל האיש שלצידי, אז אני מפנה את תשומת ליבי ימינה ורואה שהשרץ עדיין בוהה בציצים שלי וחיוך תאוותני על פניו. עיניו של דין מצטמצמות וחוזרות אליי.

"מוכנה? כי אני עייף נורא, ו — "

"היא הבחורה שלך?"

טד בנדי מתערב ושני הראשים שלנו מזנקים אליו בו זמנית. דין ממהר לענות. מהר מדי. "ממש לא."

אלוהים. כאילו יש לי צרעת או עגבת. אני נועצת בו מבט, נעלבת. "היי, תודה."

"מה?"

"שום דבר. בוא נלך."

אני צועדת לכיוון צד הנוסע, ומרגישה שדין צועד בעקבותיי.

טד בנדי מברך אותנו לשלום בברכה שעושה לי צמרמורת. "תיהנו מהערב שלכם."

אני קופצת למכונית, טורקת את הדלת ונועלת אותה מייד. דין נכנס גם הוא ומסתכל על האיש שמסריח מגזר.

הוא עדיין מביט אליו במבט מצמית ומהורהר. "השרץ הזה נגע בך?"

אני סורקת את פניו של דין ומתרגזת מכמה שהוא מושך. הוא מעביר יד על הלסת שלו, מגרד את הזיפים, ואני קולטת משב ניחוח מושק ממי הקולון שלו. אני נושכת את השפה התחתונה ונשענת לאחור על מושב המכונית. "לא. לא שהיה אכפת לך," אני ממלמלת ופונה להסתכל ישר קדימה.

"אכפת לי, קורבל. את תהיי בחתונה שלנו — אני לא אוכל להרשות שיחתכו אותך לחתיכות קטנות ויסתירו אותן מתחת לרצפה בבית של הבחור הזה לפני היום הגדול."

אני מסובבת את ראשי במהירות לכיוונו ורואה את החיוך השובב על הפנים המטופשות והנאות שלו. "אני שונאת אותך."

"את יודעת שאני רק צוחק איתך," הוא קורץ.

"אני בכל זאת שונאת אותך."

עיניו של דין סורקות אותי, אומדות אותי בדרך כלשהי, כשהוא מסובב את המפתח בחור ההצתה. המנוע מתעורר לחיים. "את יודעת שאת רק פותחת פתח לגברים מפחידים כשאת מתלבשת ככה." הוא אומר כלאחר יד וכף ידו יורדת מההגה כשהוא משלב הילוך לנהיגה.

אני נוחרת מהחוצפה של דבריו. "מאשים את הקורבן," אני מגנה. "אתה ממש מציאה. לאחותי יש מזל רב." אני ממצמצת אליו ומנפנפת בריסים הארוכים שלי בדרמטיות.

"לא לזה התכוונתי," הוא מתנגד. "אני רק אומר שכשאת נראית ככה, בחורים שמים לב."

"כשאני נראית כמו מה? אתה אומר שאני נראית זנותית?"

"אני אומר שאת נראית טוב."

דין זורק את המחמאה המוזרה בנונשלנטיות כזו, שאני כמעט שוכחת ממי היא הגיעה. אני מתעסקת בשולי השמלה שלי ומצליבה את רגליי, לא יודעת איך להגיב, אבל אז אני נזכרת שהוא עדיין מאשים את הקורבן ועדיין חמור. "כן, טוב, אתה נראה כמו... ראש כרוב." מה?

צחוק עשיר מתערבב בשאגת המנוע ואני צונחת לאחור על המושב. "זה הכי טוב שיש לך? האלכוהול בטח השפיע עלייך. התשובות שלך עלובות."

"שתוק."

דין שוב מגרד את הלסת שלו ומציץ לעברי כל כמה שניות. "בבקשה על הטרמפ, אגב, ועל כך שהצלתי את החיים שלך שם."

אני שוב נוחרת בקול. ממתי אני נוחרת? "כל מה שעשית היה לעצור את המכונית המאצ'ואיסטית שלך, להיראות כמו אידיוט ולרמוז שאני דוחה." אני מחייכת אליו במתיקות ומניחה את ידיי על הלב שלי. "גיבור שלי."

הוא מושך באפו. "הבחור הזה היה במרחק של מבט מצועף מלגנוב את התחתונים שלך. בהחלט הצלתי את החיים שלך."

"מצועף?"

דין מושך בכתפיו, מבטו חולף בין הכביש לביני. "כן, אז? למדתי את זה מהמדריך של קורה לוסון. את ממש מילון מהלך."

"לא נתתי לאותו בחור מבט 'מצועף'," אני טוענת ומתעלמת מהעקיצה. "ניסיתי לא להקיא." אני מרימה גבה, מכחכחת בגרוני ומוסיפה, "אתה אמור להכיר היטב את המראה הזה."

הוא מנסה להסתיר את החיוך שלו, אבל אני רואה אותו. "לא פלא שחשבתי שאת רוצה אותי."

אוי, אלוהים.

אני מנענעת את הראש ומחזירה את החיוך המאולץ אל פניי.

דין נע במושבו ומושיט את היד אל הסיגריות. "את יודעת, חשבתי שנוכל לגמור עם המריבה הקטנה הזו בינינו. שביתת נשק או משהו כזה."

"מריבה קטנה? אתה מתכוון לשנאה היוקדת שיש בי אליך בחמש־עשרה השנים האחרונות?"

"כן, זה."

אני בוהה בו המומה. "לא."

"למה לא?" הוא שואל, קולו עמום מבעד לסיגריה שלו כשהוא מצית אותה. היא בוערת באור כתום־ארגמן. הוא מציץ אליי כשאני לא עונה מייד. "למען מנדי. היא רוצה שנהיה חברים."

"אם אתה לא מתכן לבצע השתלת אישיות, אני מבטיחה לך שהגיהינום יקפא לפני שאראה בך חבר," דרמטי, אבל נכון.

"שיט, קורה, אני לא כזה גרוע."

ההצהרה שלו כופה עליי להזדקף במושבי, והצוואר שלי נמתח בזעם. הוא אמיתי עכשיו? אני מתנשפת בכעס. "קראת לי 'קורה הקרה' לאורך כל התיכון, כי אני מעדיפה ללמוד מאשר לחגוג כל הלילה. קבעת לי פגישה עיוורת עם סטיב המסריח וצילמת את התגובה שלי, ואז פרסמת אותה במייספייס. שחזרת את הסרט 'הצלצול' בלילה שבו צפיתי בו בפעם הראשונה והפחדת אותי עד כדי כך שהתעלפתי. מנדי חשבה שמתּי ועברה התקף פאניקה. אני עדיין מסרבת להכניס טלוויזיה לחדר שלי."

"אלה סיפורים מהתיכון. זה היה לפני שנים," מבטל דין מבעד לצחוקו.

"החלפת את צנצנת הסוכר שלי במלח כשבאת לאסוף את מנדי, כך שהיה לי קפה נהדר להתחיל איתו את הבוקר. אתמול."

"טוב..." דין מגרד את שערו החום הפרוע, קצת מתכווץ, קצת משועשע. "ואת תמיד מקפידה להחזיר לי, קורבל."

"אתה קורא לי קורבל. אתה יודע שאני שונאת את זה." אני יכולה להמשיך עוד ועוד. אני מתפתה, אבל זה רק מרתיח אותי יותר ואין לי כוח לריב. "לעולם לא נהיה חברים."

אני מחזירה את המבט קדימה, אבל יכולה לראות מזווית העין את דין מסתכל עליי. אני נשבעת שיש שם שמץ של רכות. דגל קטן ולבן, מתנופף ברוח. "זה השם שלך."

"שמי קורה. קורבל הוא מיאוס שההורים שלי נתנו לי כי הם כבר בחרו בשם היפה והנורמלי לבת האהובה עליהם."

בסדר. אז אני לוקחת את זה למקום אישי מאוד. אני מוכרחה להפסיק.

"תקשיבי..." דין עומד להגיב, אבל אורות מהבהבים מאחורינו מסיחים את דעתנו ומסנוורים אותנו. הוא מאט, ורוגז נראה על פניו כשהוא מביט במראה האחורית.

"לעזאזל, דין, מה עשית? אני רק רוצה להגיע הביתה."

"לא עשיתי שום דבר. נסעתי במהירות המותרת. לוחיות הרישוי שלי בתוקף." הוא מתקרב לצד הדרך ומכה באגרוף על ההגה. "זה בולשיט."

המכונית נעצרת ואני נשענת לאחור על המושב באנחת רוגז. "בטח יש צו מעצר נגדך. אולי הרגת מישהו. אני לא מוכנה שיעצרו אותי על רצח. אני לא השותפה לדבר עבירה שלך."

"את חושבת שאני מסוגל להרוג מישהו?"

טוב, לא. "קרוב לוודאי. אבל אתה טיפש מכדי לעשות את זה כמו שצריך, אז עכשיו נתפסת ויעצרו אותי בגללך. פשוט נהדר."

"אלוהים." דין מניף את הראש קדימה ואחורה, ומשפשף את כפות ידיו על הפנים שלו. "לא פלא שאת עדיין רווקה."

אוף. אני נותנת לעקיצה לשקוע ולחלחל לכל חלל של פגיעות. הוא מכיר את החוליה החלשה ביותר שלי. אני חושבת שהוא מקבל סיפוק מלשחק על חוסר הביטחון שלי. "לך לעזאזל." אין שום הקנטה או התנגחות שובבה — רק איבה.

דין נועץ בי מבט.

אני נועצת בו מבט בחזרה.

ואז, צליל של זכוכית מתנפצת לצד הפנים שלי מצלצל באוזני ואני פולטת צרחה. שתי ידיים בשרניות עוטפות את צווארי מבעד לחלון השבור ואין לי מושג מה לעזאזל קורה, אבל אני ממשיכה לצרוח ודוחפת את הרגל על הדלת כדי למנוע ממנו למשוך אותי מהמכונית. הציפורניים שלי ננעצות בזרועות שלו.

"קורה!"

דין מעליי, חובט באגרופים בבחור ומנסה לשחרר את אחיזתו של המנוול. אני מנסה להגיע אל דין, אוחזת בז'קט שלו, מנסה נואשות שלא לצאת מהמכונית הזו, נאבקת שלא ייקח אותי. אני צועקת מבעד לפחד, נחנקת ומתיזה, "סע!"

דין מנסה עדיין להסיר את הידיים מהצוואר שלי. "הוא מחזיק אותך!"

"פשוט... סע!"

הראייה שלי מיטשטשת כשהאצבעות סביב גרוני מתהדקות חזק יותר. לפתע יד אחת משחררת אותי ונוצר רגע אחד של תקווה — אולי דין פגע בו, אולי הפחיד אותו — אבל היד השנייה חוזרת. היא חוזרת עם חתיכת מתכת מבריקה, ואני חושבת שזה אקדח, אוי אלוהים, אני חושבת שזה אקדח.

עוד צרחות.

שלי, אני בטוחה.

ואז קת האקדח מתנגשת בראשו של דין בחבטה מחליאה.

"לא!" אני צועקת, מתחננת. דין נופל על ברכיי כמו סמרטוט ואני מרגישה שאני מורמת מהמושב ונמשכת דרך החלון כששברי הזכוכית קורעים את שמלתי ואת עורי. "תעזוב אותי!"

כף יד עבה שמריחה כמו בנזין מתהדקת על פניי, משתיקה את קולות הבכי, וכשאני מרימה את עיניי, הן מתרחבות.

זה הוא.

האיש שנראה כמו טד בנדי. זה שהיה מחוץ לבר.

לא.

הבכי העמום שלי גולש מבעד לסדקים שבין אצבעותיו ואני מממשיכה להיאבק כשהוא גורר אותי על פני החצץ. הרגליים שלי בועטות והציפורניים שלי חופרות בזרועותיו הבשרניות עד שהן מדממות.

ואז, אני פותחת את הפה ככל שאני יכולה ונושכת.

חזק.

האיש מיילל מכאב כשדם מחלחל מהפצע באצבע שלו, ואני מנסה לברוח. אני מצליחה להשתחרר לרגע, רק לרגע, לפני שמשהו מכה בחלק האחורי של הראש שלי... והכול מחשיך. 

לוטוס 

פרולוג

"רד מהכביש, פריק!"
אני קופץ לאחור. מכוניות חולפות על פניי במהירות, ברעש חזק ובהבזקים של צבעים ושל אורות. קולות נשימה מבוהלים מטפסים במעלה הגרון שלי כשאני מועד לצד הכביש.
זה חלום.
אנשים יושבים במכוניות האלה, וחלקם מציצים מהחלונות ומכוונים לעברי מכשיר כלשהו. הם נושמים את האוויר, לוטשים עיניים, צוחקים וצועקים מילים אל הערב החשוך.
לא יכול להיות שזה קורה.
אני פורץ בריצה, וסחרחורת מתפשטת בי. קול פעימות הלב שלי כמעט מתפוצץ באוזניי וגורם לרגליים שלי להיחלש בכל צעד בהול. כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה בלגן. אני נחנק, פותח את רוכסן חליפת המגן שלי באמצע הריצה ופושט אותה, כשאני מרים את היד אל המסכה שלי.
אני עוצר.
רעש צופר מבהיל אותי. אני כמעט מועד על הפלסטיק שנערם סביב הקרסוליים שלי וחושף את החזה ואת המכנסיים הספוגים בדם שלי. האוויר הקר מכה בעורי.
לפני שאני מספיק לחשוב על זה, אני מושך את המסכה מעל הפנים — מחסום ההגנה האחרון שלי.
אני שואף חמצן יקר אל הריאות, נושם עמוקות ונותן לקור למלא את ריאותיי לראשונה מזה עשרות שנים. אלוהים, זה מדהים. אני בולע אותו כמו מים, כמו מזון, ומתענג על טעם המושק החורפי והארצי ששכחתי מזמן.
ואז אני מריח את הריח מתחת — מריר וחריף. אדים כלשהם. הלב שלי מפרפר מפחד.
אוי, אלוהים... אדים.
ברדפורד צדק.
עשיתי טעות גורלית.
אני לופת את הצוואר ומחכה למוות. החזה שלי מתכווץ, הריאות שלי מחרחרות ואני צונח בחוזקה על החצץ כשהברכיים שלי קורסות. מכוניות ממשיכות לחלוף על פניי ומרססות אותי בבוץ ובלכלוך. בעיניים מטושטשות, אני רואה את אחת מהמכוניות האלה מאיטה לצידי וכמה שניות לאחר מכן, רגליים מופיעות בקו הראייה שלי. כפות רגליים מתקרבות, והנשימות שלי מאיצות.
"אדוני? הכול בסדר, אדוני?" אני שומע קול גברי, דומה לקולו של ברדפורד. "אני חושב שיש לך התקף פאניקה. אני אתקשר למוקד החירום."
הקול מתפוגג כשאני מתמוטט לגמרי ונאבק לנשום. האדים הרעילים מציפים אותי ומקפדים את חיי. אני מושך את הרגליים אליי לתנוחת עובר ולוחש בקול מחוספס, כשהכול מחשיך סביבי, "לוטוס..."
הלוטוס השחור הובס.

פרק 1

סידני

לא התכוונתי לחשוף את הגוף שלי בפני השכנה.
רק רציתי לקחת את הדואר, והחלוק שלי נראה מכובד מספיק. השכנים שלי רגילים לראות אותי במכנסי פיג'מה מרוחים בצבע, בכובעים צבעוניים, בגרביים לא תואמות ובחולצות אוברסייז בהדפסים של שנות התשעים. בדרך כלל, הכול יחד.
כך שהחלוק נראה כמו עליית מדרגה. הרגשתי טוב עם זה.
אבל אז החלקתי על כתם של קרח ונפלתי בפישוק איברים על שביל הגישה מול הבית של לורנה גיבסון. למזלי, לבשתי תחתונים, אבל חגורת החלוק נפתחה, וציץ הציץ מתוכו, מה שגרם לאישה הזקנה לאחוז במחרוזת התפילה שלה ולעשות את סימן הצלב תריסר פעמים.
אני מחזירה את ה"חברים" למקומם וקמה על הרגליים, כשאני נאנקת מהכאב שפועם בעצם הזנב שלי. אני מנופפת ללורנה, שמפילה את הדואר שלה ובוהה בשמיים, בטח מתפללת שאלוהים יכה אותי בברק. "אני בסדר!" אני קוראת בעליצות מאולצת. היא מתעלמת ממני וממשיכה לדקלם את מילות התפילה שלה. "התחתונים עם הדפס הנמר מוצעים למכירה בוויקטוריה סיקרט, אם את תוהה. הם מבד נושם!"
לורנה מתנשפת בקול, מניחה יד על הלב ומנענעת את הראש לעברי מהצד השני של החצר. נראה כאילו היא רוצה לבצע בי טקס לגירוש שדים בעצמה. "מופקרת," היא ממלמלת לפני שהיא אוספת את הדואר שלה וממהרת להיכנס לתוך הבית.
סידני נוויל. הפרחה המופקרת של סמטת בריארווד.
אני לא מתרגשת, וצוחקת בשקט. לורנה שונאת אותי מאז שסירבתי בנימוס להצעתה להצטרף למועדון התנ"ך שלה לפני כמה שנים. אני מניחה שזה כמו מועדון ספרים של ספר אחד בלבד — התנ"ך.
בהתחשב בזה שאני אוהבת לקרוא רומנים אפלים עם הרבה סקס ושפה גרפית, אני בטוחה שהייתי יושבת שם משועממת ותוהה מתי אדם וחווה סוף־סוף יתחילו להתפרע.
"את בסדר, סידני?"
אני מעסה את הישבן שלי, מהדקת את החלוק ומסתכלת לעבר הבית בצד הנגדי שלי. הראש של גייב מציץ החוצה מבעד לדלת המרושתת, כשקמט מכסה את מצחו.
אני מחייכת ומושכת בכתפיים. "אוי, אתה יודע, רק מרגיזה זקנות לפני הקפה של הבוקר. כרגיל."
"איזו בחורה בעייתית," הוא קורץ ומשעין את המרפק על משקוף הדלת. "נפגעת?"
"רק הגאווה והמוניטין המושלמים שלי."
"אם ככה, את בסדר."
"מעולה." אני מחייכת חיוך רחב. "מרתון 'פילדלפיה זורחת' הלילה?"
הוא מפנה אליי את האצבע שלו. "תכיני את מטבל הטאקו ההוא, ואני בא."
אני מצדיעה לו בשמחה, והוא נעלם בחזרה פנימה.
גייב ולינגטון הוא החבר הכי טוב שלי. גדלנו יחד בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ואנחנו כמו אחים. עברתי לגור בבית הזה עם ההורים שלי כשהייתי בת שלוש, ובשנה שעברה קניתי אותו מהם, כשאבא פרש מהעבודה ורצה להגשים את חלום חייו ולחיות במגרשי גולף. גייב גדל בבית הסמוך עם אביו ועם אימו החורגת.
ועם אוליבר.
אבל אנחנו לא מדברים על אוליבר.
אימו החורגת של גייב נפטרה לפני למעלה מעשור, ואביו - טרוויס ולינגטון, התחתן שוב והעביר את הבית לבן שלו.
אז אנחנו עדיין שכנים, עדיין חברים ועדיין מקבלים החלטות גרועות יחד.
אני חוזרת אל הבית, מרפרפת בחיובי כרטיסי האשראי שלי ובשאר החשבונות. אני דוחפת את המשקפיים בעלי המסגרת הכהה שלי במעלה גשר אפי ונזכרת בימים שהייתי מצפה לקבל דואר — כשהייתי מקבלת את המגזינים לנוער ואת כרטיסי האשראי המפוצצים בכסף מסבתא.
החתולה השמנמנה שלי, אלקסיס, מגרגרת כשהיא מקיפה את קרסוליי, ואני מושכת את הקוקו המרושל שלראשי, לפני שאני מתכופפת להרים את החתולה. אני הולכת אל המשרד, כשהג'ינג'ית תחובה מתחת לזרועי, לעשות סדר במיילים ולהתכונן להתחיל בעבודה. אני מעצבת גרפית שעוסקת בבניית אתרים ללקוחות. כך לפחות אני משלמת את החשבונות, בכל מקרה.
אני גם מציירת.
ציור הוא התשוקה האמיתית שלי, ואני אסירת תודה על כך שהוא מספק כר פיננסי נוסף לעזור לתמוך בהרגלי הקפה שלי ובאוסף הספרים המושחתים שלי. כמה יצירות שלי הוצגו בגלריה לאומנות, כמו גם במכירות פומביות. אני משתתפת בירידי אומנות ובתערוכות ספקים, ומקבלת בקשות אישיות באינטרנט.
בהרבה מובנים, זהו חלום חיי. אני עצמאית, עובדת מהבית ועושה את מה שאני אוהבת. מדי פעם בסופי שבוע, אני עובדת בבר, כדי שאוכל להעמיד פנים שיש לי חיי חברה מלבד הפייסבוק והחתולה שלי.
אבל אני לא אשקר ואגיד שזה מושלם — הבדידות מכה בי לעיתים קרובות. ההורים שלי גרים במרחק של שעה נסיעה, ולאחותי, קלמנטיין, יש חיים משלה, עם בת צעירה ומאבק גירושים מלוכלך.
אחרי שאני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתמקמת עם ספל הקפה, אני מתחילה לעבוד. עוברת על המיילים ומתכתבת עם אחת מכותבות ספרי הרומנטיקה האהובות עליי, שיש לי את הפריווילגיה לעצב עבורה אתר אינטרנט.
כשאני מושיטה את היד אל הטלפון הנייד שלי כדי להפעיל את הפלייליסט של שירי להקת לורד הורון, המרפק שלי מכה בטעות באלקסיס, שקופצת מהשולחן ומפילה את ספל הקפה שלי.
"שיט!" אני מקללת ומגלה שהקפה שלי נשפך על ערמת ציורים שהנחתי ליד עמדת העבודה שלי. "לא, לא, לא..." אני תופסת חולצת טריקו זרוקה וממהרת בחזרה אל זירת הפשע. הנשימה שלי נעתקת, כשאני מבחינה בציור שספג את עיקר הפגיעה.
זה ציור של אוליבר לינץ'.
החבר הכי טוב שלי מהילדות.
אחיו החורג של גייב.
הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, ולא נראה שוב. אני מנגבת את ציור הדיוקן בטירוף, ודמעות פורצות מעיניי.
לא הציור הזה. בבקשה, רק לא הוא.
השקעתי שמונה חודשים ארוכים בעבודה על הציור הזה. הוא היה מבוסס על תמונת מחשב של אוליבר מבוגר שפורסמה בתקשורת. בתמונה הוא נראה כפי שהיה נראה היום, לו היה עדיין בחיים.
החולצה סופגת את הקפה שנשפך, ואני מתבוננת בקפה המחלחל אל בד הכותנה, מניחה אותה בצד ומתחקה באצבע לאורך קו הלסת שלו. עברו יותר משני עשורים, אבל הפצע עדיין טרי. הלב שלי כואב, כשאני חושבת על הילד עם השיער החום והעיניים בצבע השקיעה. אני יכולה לשמוע את צחוקו ולדמיין את הסרבל שלו המכוסה בכתמים.
לפעמים, אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותו או שומעת אותו לוחש את שמי.
סיד.
חדר השינה הישן של אוליבר סמוך למשרד שלי, ששימש בעבר חדר משחקים, כשאחותי ואני היינו ילדות קטנות. הזיכרונות שלו ושלי צועקים בדיחות מעבר לחלון, משחקים בטלפון בחוט ובשתי פחיות, ומספרים סיפורי רוחות, כשפנסים מאירים מתחת לסנטר שלנו. באותו יום אחרון, בארבעה ביולי 1998, תכננו ללכת לראות את הסרט 'אבא מתארס' שיצא באותו חודש. האימהות שלנו היו החברות הכי טובות, והן אהבו לקחת אותנו לקולנוע — היינו צוחקים כשבידינו הפופקורן וסוכריות הגומי שלנו, בזמן שאימא שלי ואימא שלו, שרלין, היו מגניבות יין אל הקולנוע וצוחקות יותר מאיתנו.
אף פעם לא צפיתי בסרט 'אבא מתארס'.
עד היום לא צפיתי בו. לא יכולתי לצפות בו בלעדיו.
במבט אחרון לחלון של אוליבר, שעכשיו חשוך ומלא בקופסאות ובבלגן, אני מסיימת לנגב את הדיוקן ומעבירה אותו למקום בטוח יותר בפינת החדר. אני מדחיקה את הרגשות ומנסה לשוב ולהתרכז בעבודה שלי.
לפני שאני מספיקה לעשות זאת, הרינגטון, הבוקע מהטלפון הנייד שלי, נשמע. זו נעימת הפתיחה של 'תיקים באפלה' — מה שאומר שזאת אחותי. אני לחוצה בגלל הדד־ליין שלי ומעבירה את השיחה לתא הקולי. השעה כמעט עשר בבוקר.
היא שולחת לי הודעה במקום.
קלם: תעני לי, זנזונת.
אני גונחת.
אני: אני עובדת, כלבה.
קלם: אני צריכה שתשגיחי על פופי בסוף השבוע הזה. בבקשה. ואין דובדבן בקצפת, כי אכלתי אותו.
אני כובשת חיוך ומסמסת לה בחזרה.
אני: אני עובדת בבר בסוף השבוע הזה, אבל אוכל לקחת אותה איתי. נוכל ליצור זיכרונות נפלאים ולחשוב אילו בחירות אינן נכונות לעתיד שלה, כשהיא תגדל. וגם, בראנט בטוח ילמד אותה כמה מילים חדשות וססגוניות, ו... יש תחרות החולצה הרטובה.
#איזה־כיף־גיבוש־דודה־אחיינית.
קלם: אני אשאל את רג'ינה.
קלם מסיימת את ההודעה ומוסיפה שפע של אימוג'ים מרגיזים, ואני לא יכולה שלא לצחוק, משתיקה את הטלפון ורצה למטה להכין עוד קנקן קפה.

האידיוט הבריז לי.
גייב ואני קבענו בינג' 'פילדלפיה זורחת' בשעה שבע, ועכשיו כמעט שמונה. מטבל הטאקו הולך ונגמר בכל ניגוב של הטורטייה, כשאלקסיס שוכבת על הברכיים שלי. אני מורידה את המשקפיים ומושיטה את היד לטלפון הנייד שלי, כשאני מתכוננת לפוצץ את הטלפון של גייב בממים של דיוויד הסלהוף. הוא בטח מצא בחורה יפה לבלות איתה את הערב, וזה בסדר גמור, אבל הוא יכול היה לעדכן אותי בשינוי התוכניות שלו.
במקום זה, אני רואה הודעה מקלמנטיין שהחמצתי.
קלם: אחותי. תדליקי חדשות.
אני מקמטת את המצח. היא יודעת שאין לי טלוויזיה רגילה — רק נטפליקס והולו, כמו רוב בני דור המילניום. אני עומדת לפתוח את הפייסבוק, מקור החדשות המועדף עליי, כשאני מבחינה באורות מהבהבים משתקפים על מסך המקלט שלי. אני מתרוממת על הברכיים ומציצה מבעד לווילון, והפה שלי מתייבש.
הבית של גייב מוקף בניידות משטרה.
מה, לעזאזל?
אני תוהה אם הוא עורך את אחת המסיבות שלו, אבל אין מכוניות אחרות בחניה, ולא שמעתי שום מוזיקה או רעש.
שיט, משהו לא בסדר.
בחילה שוטפת אותי כמו גל ועוצרת את נשימתי. אני לא חושבת פעמיים לפני שאני נועלת את מגפי החורף שלי ורצה החוצה מהדלת הקדמית, כשאני לא לובשת דבר מלבד מכנסי הטרנינג וחולצת הטריקו שלי. האוויר הקר הוא ניגוד מבורך לחום שמתפשט בגופי.
אני מסובבת את הראש ימינה ורואה את לורנה גיבסון עומדת במרפסת הקדמית שלה. יד אחת שלה אוחזת בתליון הצלב, והשנייה מכסה את פיה. העיניים שלה אינן מלאות בבוז ובשיפוטיות הרגילים — הן מלאות בדמעות.
בלב הולם ובברכיים שמתחננות לקרוס, אני אוזרת אומץ וצועדת דרך שכבת השלג הדקה שמכסה את הדשא שלי. אורות המשטרה מיטשטשים, כשאני הולכת בצעדים מגושמים לעבר הבית של גייב, וקולטת ששכחתי להרכיב את המשקפיים שלי בחזרה. כשאני מגיעה אל דלת ביתו, אני לא טורחת לדפוק. פותחת את הדלת המרושתת ונכנסת פנימה, וכמעט פוגעת בקצין המשטרה. שלושה פרצופים לא מוכרים מסתובבים אליי בגבות קמוצות ובשפתיים הדוקות.
"את חברה של המשפחה?" שואל אחד מהם.
הקול שלי רועד כשאני מגיבה, "איפה גייב? הוא נפגע?"
אבל אז אני רואה אותו.
הקצין זז הצידה ומגלה את החבר שלי. גייב יושב על קצה הספה, כשהמרפקים שלו מונחים על הברכיים, והידיים מחזיקות את פניו. העיניים שלו אדומות, מלאות בדמעות, והוא מביט בי בהבעה הכי רדופה שראיתי מימיי.
הלב שלי מתכווץ ופועם בטירוף, ובלבול ופחד נאבקים בתוכי. "גייב... מה קרה?"
גייב קם ומשפשף את הפנים שלו בכפות ידיו כשהוא צועד לאט לעברי. השיער הבלונדיני הכהה שלו דבוק למצחו המנצנץ מזיעה. "סידני."
אני מסתכלת עליו ומחכה בעיניים פעורות וברגליים רועדות.
"סידני..." הוא אומר ונושם נשימה עמוקה. "זה אוליבר. מצאו את אוליבר."
האוויר נוטש את ריאותיי ברעש חזק, ואני מתנודדת על שתי הרגליים כשאני תוהה אם שמעתי טוב. הראייה המטושטשת שלי מתערפלת עוד יותר, כשדמעות חדשות מציפות את העיניים שלי. "מ־מה?" קול נשיפה חנוק נמלט מבין שפתיי, כשהמילים נקלטות במוחי אחת אחרי השנייה.
מצאו את אוליבר.
מצאו. את. אוליבר.
אני מצליחה לשאול שאלה אחת: "איפה הייתה הגופה שלו?"
הגופה שלו. העצמות שלו.
הסרבל שלו, המלוכלך בכתמים של ארטיק.
גייב צועד עוד מספר צעדים לעברי, והגרון שלו נע כשהוא בולע בחוזקה. הוא לוחץ את היד על הכתף שלי ואני מודה לו מאוד על כך כשהמילים הבאות שלו מושכות את השטיח מתחת לרגליי.
"הוא חי."
אני מתעלפת. 

הכוכבים לצידנו 

הערת המחברת

חברים וקוראים,

אני נרגשת כל כך שהחלטתם לקרוא את הרומן המותח מחברים־לאוהבים של גייב וטביתה. שימו לב שהספר הזה הוא רומן המשך לעדיין פועם ול-לוטוס. על מנת לזכות בחוויית הקריאה הטובה ביותר, מומלץ מאוד לקרוא את שני הרומנים האלה לפני שתתחילו לקרוא את הספר הנוכחי.

מכיוון שהספרים ההם יצאו בהוצאה לאור, והספר הזה יוצא בהוצאה עצמאית, אין כל דרך לקשר יחד את כל שלושת הספרים לכדי סדרה. עדיין פועם ולוטוס הם ספרים שלגמרי עומדים בפני עצמם, וסדר הקריאה שלהם אינו משנה. עם זאת, הכוכבים לצידנו מערבב בין שני הספרים, והוא מציג דמויות אהובות וקווי עלילה קודמים משני העולמות ההם.

הסיפור הזה הוא סיפור אהבה לקוראים ולקוראות שלי, שביקשו בשנתיים האחרונות את הסיפור הזה.

מקווה שתיהנו מהנסיעה.

פרולוג

טביתה

פברואר

שלושה חודשים.

זה הזמן שלקח לשבר הכפול במפרק כף ידי להחלים לגמרי. אומרים גם שזהו משך הזמן הטיפוסי של חורף במערב התיכון, על אף שהטמפרטורות הקפואות והשלגים נמשכים לעיתים קרובות עד מאי. זה היה משך הזמן של כל שליש במהלך ההיריון שלי עם בתי, וזה פרק הזמן שנדרש לי לקרוא את כל סדרת הארי פוטר.

זה גם הזמן שלקח לו לרכון ולנשק אותי.

"מה אלה לדעתך?"

השכמות שלנו מונחות על העשב, אנחנו מרימים מבט אל שמי חצות הזרועים באור כוכבים, כשמשב רוח מנסה לגנוב את מחממי האוזניים שלי. פברואר עדיין הופך את אפי לוורוד כשנשימתי נפלטת בעננים לבנים קטנים.

אני מסובבת את ראשי שמאלה ומביטה בגייב, כשהוא מסדר את כובע הצמר שלו. האף שלו ורוד כמו שלי; כך גם הלחיים שלו.

"הכוכבים?" הוא תוהה, ושולח אליי מבט מהיר.

אני מהנהנת.

הוא מושך בכתפיו ופולט נשיפה דמוית ענן רך. "כדורי גז ענקיים, שמה שמחזיק אותם הוא כוח הכבידה שלהם עצמם, אני מניח. זה די מטורף, אם תשאלי אותי."

זיכרונות פולשים לראשי, מוסיפים על הכפור בעצמותיי. פלאשבק אל מרתף טחוב ומעופש ואל החלון הצר שמולי, רחוק מדי מכדי שאוכל להגיע אליו. הכוכבים נהגו להאיר באור זוהר מהצד השני של הזכוכית, קוראים לי לבקש משאלה.

תמיד ביקשתי.

הם אף פעם לא הקשיבו.

אני נאנחת, עוצמת את עיניי ומניחה לעפעפיי להיפקח לאט־לאט. "אני לא אוהבת את הכוכבים," אני מודה. "הם מפחידים אותי."

דבר מגוחך להתוודות עליו, אבל אני מרגישה בטוחה עם גייב. אני יכולה לספר לו כל דבר.

לפני שלושה חודשים, נכנסתי בדלת הבית שלו, כשסוף־סוף הייתי אמיצה מספיק לצאת לדייט הראשון שלי מזה שנתיים כמעט. הייתי בודדה. להיות אם יחידנית זה סוג מיוחד של קושי, משום שמדובר בחוויה הכי יפה, מתגמלת ומטלטלת נפשית שאפשר לבקש, ועם זאת... את בודדה כל כך.

נכנסתי דרך דלת הכניסה לביתו של גייב, מוכנה לדייט עם אחיו החורג.

אבל כל מה שראיתי היה אותו.

אהבה ממבט ראשון היא לא דבר אמיתי — אני יודעת את זה, אבל ללא ספק יש משהו ממבט ראשון. טלטלה, משיכה מגנטית, פעימה חסרה ועולם שמצטמצם, מתמקד אך ורק במרחב שבינך לבין האדם האחר הזה. זה רגע שבו אינטואיציה גוברת על היגיון, ופרפרים פורצים לחיים בתוכך, כנפיהם העדינות מדגדגות את ליבך.

ובמהלך שלושת החודשים האחרונים, גייב ואני הפכנו להיות בלתי נפרדים. לא הייתי קוראת לזה 'יוצאים'. עדיין לא הייתה לנו אפילו נשיקה אמיתית ראשונה. היו התכרבלויות על הספה, אחיזת ידיים, וכמה נשיקות תמימות על הלחיים והשפתיים — אבל האמת היא שאני עדיין מפחדת. לא הייתי מספיק אמיצה כדי לחצות את הקו הזה, משום שבפעם האחרונה שפתחתי את ליבי בפני איש אחר, האיש הזה מת.

זו לא הייתה תאונה מוזרה.

זו לא הייתה מחלה.

הוא נרצח.

ממש לנגד עיניי.

גייב שולף אותי ממחשבותיי על העבר ומושיט לי את ידו. "את לא צריכה לפחד מהכוכבים, טַב'ס," הוא אומר לי בעדינות.

אני בולעת את רוקי ומטה את ראשי לעבר השמיים.

אני חיה עם הרבה פחד. יותר מדי. אני מפחדת מגברים עם עיניים כהות וקו שיער נסוג, מפחדת לעצום את עיניי בלילה, מפחדת לאבד את האנשים שאני אוהבת, מפחדת שלא אהיה אימא ראויה... אפילו מפחדת מהכוכבים.

אני מפחדת מהלילה, מהצללים שרוקדים סביב פינות חשוכות, ומידיים בשרניות שלופתות אותי וגוזלות ממני את מעט האור שנותר לי.

אני מפחדת שלעולם לא אמצא את דרכי חזרה אל האישה שהייתי פעם.

אני חוששת שאפילו אם אמצא אותה, אאבד אותה שוב.

"את בוטחת בי?"

שאלתו של גייב גורמת לי להחסיר פעימה כשאני מסתובבת ומביטה בו דרך שמיכת הלילה. ליבי מקרטע, אבל התשובה שלי לא. "כן."

המילה האחת הזאת עושה לו משהו. נשימתו נעצרת ועיניו מזדגגות. הוא ממצמץ תוך כדי הנהון איטי, ומתקרב אליי יותר על העשב. "תעשי משהו בשבילי?"

"בסדר," אני אומרת. "בטח."

"תעצמי עיניים."

אני עוצמת את עיניי, חשכה מתפתלת סביבי כמו רוח רפאים בודדה.

"קחי נשימה עמוקה ודמייני את עצמך עפה."

הטפטוף המוכר של הפחד מחלחל תחת עורי. הוא מנקב את חזי. צורב בגרוני.

אני לא אוהבת לעוף.

אני לא אוהבת את החושך.

אני לא אוהבת את הדברים שאני רואה כשאני עוצמת את עיניי.

גופי מתקשח, הרעד מאיים להפיל אותי.

ואז אני מרגישה את ידיו עליי, מחליקות על זרועותיי, מערסלות את פניי. הנשימה שלו חמה ורכה כמו נוצה המדגדגת את קו הלסת שלי. תחושת השלווה גוברת על החרדה כשאגודליו מלטפים בעדינות את העור שמתחת לאוזניי. אחורה וקדימה. לאט ובעדינות.

"את רואה את הכוכבים?" הוא לוחש.

אני רואה אותם. הם בגדו בי פעם אחת, אז אני עוצמת את עיניי חזק יותר, ומתפללת שהייתי יכולה לא לראות אותם.

"הם עפים איתך. הם ממש לצידך," הוא אומר לי. "רק אל תסתכלי למטה."

ידיי מתרוממות כדי להינעל סביב מפרקי ידיו, רוצה להשתמש בו כעוגן. אני נותנת לתחושת גופו, לחמימות שלו, להתמזג עם אור הכוכבים, עד שכל מה שאני מרגישה זה שאני מוגנת.

אני נותנת לעצמי לעוף.

"הכוכבים לא יתנו לך ליפול." גייב רוכן כדי לנשק בעדינות את קו השיער שלי. שפתיו משתהות כשאגודליו רוקדים על עורי, ואז הוא אומר, "אני לא אתן לך ליפול."

כשעפעפיי נפתחים שוב, פניו נמצאות סנטימטרים מעליי. שתי עיניים ירוקות מרחפות מעל פניי כששערו הבלונדיני־כהה נשמט על מצחו. אני מרימה יד ומסיטה את הפוני הצידה. "תודה," אני אומרת. "זה באמת עוזר."

הוא מחייך לרגע. הוא מחייך עד שהפעימות נמשכות, מתמזגות למשהו כבד יותר, והחיוך הזה מתחיל להתפוגג.

יש חשמל באוויר. מטען חשמלי מהבהב בינינו, ואני מרגישה את החום שנוצר בחזי מטייל לו דרומה. נשימתי נעצרת כששתי ידיי מחליקות על צווארו ומושכות אותו קרוב יותר.

עיניו מקרינות הבנה. משמעות. תשוקה. אני רואה את הגרון שלו זז, את הלסת מתהדקת, ואת מבטו יורד אל פי ונעצר שם.

אנחנו לא מדברים.

אני לא אומרת דבר.

אני מפחדת שרצף של מילים לא־תואמות ייפלט ממני, ושהרגע הזה יוכתם עם הפחדים העמוקים שלי. הדבר היחיד שאני עושה זה למשוך אותו קרוב יותר, עד שעפעפיו מרפרפים ושפתיו נפתחות.

גייב חופן את לחיי ביד אחת, וידו השנייה נשענת לידי על העשב.

ואז הוא רוכן כל הדרך מטה.

הוא מנשק אותי.

בהתחלה זה הססני. קליל כמו נוצה, סקרני. הפיות שלנו נפגשים והשפתיים שלנו נפתחות באותו רגע, ואז לשונו נשלחת החוצה ומלטפת את שפתי התחתונה. אני שואפת שאיפה חדה, גופי מתכרבל אל תוכו. אחיזתי בצווארו מתחזקת עד שציפורניי מתחפרות בעורו, וגניחה נפלטת משנינו. גייב מעביר את לשונו על לשוני, טועם בעדינות, והוא עושה את זה שוב כשפי נפער עוד יותר ומושך אותו קרוב יותר אליי.

הוא זולל אותי.

יבבות נלכדות בגרוני כשפנינו נפגשות, ידיו בשערי, מחממי האוזניים שלי נופלים מראשי. אנחנו מתנשקים ומתנשקים, ורגלי מתפתלת סביב מותניו. לשונו נעה פנימה והחוצה מפי כשהטמפרטורה באוויר נהיית חורכת.

אני מרחפת.

אני נטולת משקל.

אני עפה.

ואז אני צוללת מגובה של שלושת אלפים מטרים באוויר, כשליבי תקוע בגרוני.

ברגע שגייב אוחז במפרקי ידיי ומרים אותם מעל ראשי, הסצנה משתנה. חשכה מזדחלת לתוך נפשי. הגבר שגוהר מעליי הופך להיות חלום הבלהות הגרוע ביותר שלי, צוחק באוזניי כשהוא מחלל אותי, שעה שזרועותיי כבולות מאחורי גבי.

עיניי נפקחות וזה הוא.

המפלצת.

האיש שהרס אותי.

השובֶה שלי.

"יש לך כזה טעם מתוק, חתלתולה," הוא נוהם, מכניס את גופו הגדול בין רגליי ולוקח את מה שמעולם לא נועד בשבילו.

צרחה לכודה במעמקי גרוני.

קירות בטון סוגרים עליי.

ריח של ריקבון וביוב מחלחל לתוך חושיי, ואני מתפתלת ונאבקת ומתחננת.

מתיו.

מתיו מתבונן ממרחק של כמה מטרים, כבול לעמוד משלו. הוא לא יכול לעזור לי. הוא לא יכול לעצור את זה. ועדיין, אני זועקת וקוראת לו.

מתיו.

בבקשה תציל אותי.

מתיו, מתיו... מתיו!

אני שואפת שאיפה חדה כשצליל רחוק מחלחל לאוזניי, מטלטל אותי מכבלים ומפלצות, מהדהוד של צינורות מטפטפים, מלוכלכים.

זה צליל של חנק.

צליל של אימה מוחלטת.

גייב מביט בי כאילו משהו בתוכו קמל הרגע ומת.

אני קופאת.

אני משתנקת.

אני מנערת מעליי את העבר ונזרקת בחזרה אל תוך הרגע הנוכחי.

הרגע שבו גייב מחבק אותי.

מוקיר אותי.

מנשק אותי תחת הכוכבים.

ואני הרגע אמרתי את שמו של גבר אחר.

פרק 1

גייב

יולי, חמישה חודשים מאוחר יותר

אני בטוח שאדם יכול למצוא כבוד ברוב הדברים, אבל אין שום כבוד באהבה חד צדדית.

זה פאקינג מכאיב.

אין שום הרמוניה, שום יופי, שום ניצחון בזה. אי אפשר לזכות באיזשהו פרס שהתאמצת לקבל. הייתי מרחיק לכת ואומר שזו קללה — במיוחד באותם רגעים שבהם השמש עוטפת אותה בשמיכה מוזהבת, מאירה על השלמות שלה, כאילו היקום מושיט לי גזר ואז מושך אותו בחזרה ברגע שאני מתכוון לנגוס בו.

אולי לא גזר; גזרים זה מעליב.

היא כמו בר טאקו של 'אכול כפי יכולתך' שנפרש ליד החוף באתר נופש כזה של 'הכול כלול', שעה שרוח מלוחה מנשקת את עורך, והגלים מתנפצים על החוף כמו השיר האהוב עליך.

אבל אז מתקרבת סערה, ומתחיל לרדת גשם שוטף.

אתה אומלל, רטוב כולך, קופא מקור.

והכי גרוע, אתה עדיין רעב.

ככה מרגישה אהבה חד צדדית עם נערת החלומות שלך.

ועוד יותר משום שהיא לא רק נערת חלומות שאני אוהב מרחוק — אנחנו חברים.

יותר מחברים, למעשה. אני כמעט הכול בשבילה.

ו'כמעט־הכול' זה סוג מאוד ספציפי של עינוי.

"קפיצת פצצה!"

סידני קופצת לתוך בריכת השחייה, הישבן שלה נוגע ראשון במים, והמים שניתזים גורמים לי להסיט את מבטי מטביתה כשאני מסיט את השיער הרטוב מפניי. אני מביט לתוך הבריכה, השמש שוקעת מאחורי ענן. השותפה שלי לתעלולים מאז ילדותי צווחת כשהיא משגרת את עצמה למעלה מתוך המים העמוקים ומנערת מים משערה.

"זה קר, זה קר, זה ממש קר!" היא קוראת, עורה הופך לעור ברווז. "למה זה כל כך קר?"

הארוס שלה, אוליבר — שהוא במקרה גם אחי החורג — צף לידה בתוך גלגל ים מתנפח בצורת חד קרן, לוגם מיץ תות מקשית רחבה. "הטמפרטורה של המים היא רק עשרים ושלוש מעלות," הוא אומר בפנים נטולות הבעה. "זאת הסיבה, אני מניח."

היא מתיזה עליו.

חיוך עולה על שפתיי כשאני מתבונן באנשים האהובים עליי נהנים מהקסם של אחר הצהריים קיצי במערב התיכון. אני לוגם מהבירה שלי, מרים יד אל מצחי וממצמץ כשאור חזק מאיר על עיניי. מבטי מאתר את טביתה כשהיא פוסעת לעבר הבריכה וטובלת את בהונותיה במים. היא מתכווצת ונרתעת לאחור, כאישור לטענה של סידני שהמים קרים.

אני לוגם את שארית הבירה שלי, מניח את הבקבוק הריק לידי וקם מהכיסא הנוח. היא מרימה אליי מבט כשאני מתחיל להתקרב, וחיוכה מופיע מהר.

זה לא אותו חיוך שראיתי לפני שמונה חודשים, כשהיא נכנסה אל הבית שלי ואל חיי, אחרי שהגיעה לשם כדי לצאת עם אוליבר לדייט שלא התקדם לשום מקום.

החיוך כבר לא מגיע אל עיניה.

אני מסיר את משקפי השמש שלי, וחושף את העובדה שהחיוך שלי עדיין כן.

"בואי, טב'ס," אני קורא, וכפות רגליי היחפות מצליפות במדרכה כשאני פוסע אליה. "תקפצי פנימה. אני אדחוף אותך אם את רוצה."

"זה קפוא," היא צוחקת קלות ומושכת בזנב הסוס הגבוה שלה, שחור כמו כנף של עורב. "אני צריכה קודם להתרגל."

"לא, זה גרוע הרבה יותר להתרגל. את קופצת פנימה וסובלת במשך חמש שניות. זהו. כולם יודעים את זה."

החזה שלי דוקר מהמשמעות הכפולה.

אני לא חושב שהיא יודעת את זה.

טביתה מתרחקת מקצה הבריכה, מסדרת את הכתפייה הדקה של בגד הים השלם והירקרק שלה, כשעיניים חומות עם הבהובים ירוקים תואמים עולות לעברי. "קודם קרם הגנה. ואז אחשוב על זה."

"אני אדאג לך." אני רץ את שארית הדרך אל הפטיו המקורה ולוקח את שפופרת קרם ההגנה מאחד משולחנות הזכוכית.

תמיד יש לי מלאי של קרם הגנה, במיוחד אחרי שהשכנים שלי, סידני ואוליבר, בנו בריכת שחייה חפורה באדמה בחודש מאי האחרון. אני לא מבלה יותר מדי זמן באור שמש ישיר, בשל כוויה מדרגה שלישית שחטפתי לפני שבעה חודשים, בחג המולד. הצלקת מכסה חלק ניכר מהחלק העליון של זרועי, מגיעה עד צווארי, ונעלמת ממש לפני שהיא מגיעה אל קו הלסת שלי. אני קורא לה פציעת קרב אפית, אבל סידני קוראת לה צלקת אהבה.

אחרי הכול, זה קרה לי כשהצלתי אותה מחדר שינה בוער.

זכיתי באפשרות נצחית לקבוע במה נצפה במרתונים שלנו בנטפליקס, זה בטוח. זה, ואספקה לכל החיים של מטבל טאקו בחינם.

טביתה הולכת אחריי אל הפטיו, זרועותיה עוטפות את חזהּ כמו חיבוק. אני לוחץ כמות גדולה של קרם לתוך כף ידי, משאיר את מבטי על המשימה שלי ולא על בגד הים שלה שמתקרב אל שדה הראייה שלי. וכשאני סוף־סוף מרים את מבטי, אני רואה שמבטה ממוקד על הצלקת שלי.

זה לא גילוי חדש, אבל נראה שהיא תמיד מתחילה לרחף קצת כשעיניה קולטות את העור המחוספס, המורם מעט. הן מזדגגות והיא נסוגה, הולכת למקום אחר.

אני אף פעם לא עושה מזה עניין גדול, ולעיתים קרובות חותך את המתח הקצר באמצעות הסחת דעת או הומור. אני אוחז במפרק ידה ומושך אותה לעברי בחיוך משועשע. "תסתובבי."

היא ממצמצת כשהערפל מתפוגג מעיניה, וחיוך ביישני עולה. "סליחה, ריחפתי קצת."

היא עושה את זה הרבה לאחרונה.

בשמונת החודשים שאני מכיר אותה, טביתה ברייטון הלכה וקמלה. הנחישות שלה נסדקה, והרוח הצבעונית שלה דהתה והפכה לאפורה.

זה התחיל בנשיקה, נשימה של חיים חדשים.

והסתיים בכך שליבי הוכנס לארון מתים.

היא מכחכחת בגרונה, מסתובבת ומביטה בבריכה, בדיוק כשסידני מזנקת על אוליבר עד שהוא נופל מגלגל הים, והדקירי אך בקושי ניצל. צחקוק נפלט מפיה של טביתה כשאוליבר מניח את הכוס על קצה הבריכה וסידני קופצת על גבו ומשלבת את קרסוליה, הצחוק שלהם חזק יותר מהפלייליסט משנות ה־90 שבוקע מהרמקולים.

'Sex and Candy' של מרסי פלייגראונד מתנגן כשאני מתחיל למרוח עליה את קרם ההגנה.

העור שלה לבן כשלג, אבל חמים למגע. ידיי משוטטות מעלה ומטה על זרועותיה, על עצם הבריח שלה, על גבה, ואני נשבע שהיא נרעדת, אבל יכול להיות שזה בגלל הקרירות של הקרם.

זיכרון מתחילת פברואר עולה בראשי. היא הייתה ישובה בין רגליי על הרצפה בסלון, כשגבי שעון על הספה. עשיתי לה עיסוי, ידיי היו להוטות לחקור, וליבי דהר מרוב השתוקקות להתכופף ולנשק את הנקודה המתוקה הזאת שממש מתחת לאוזן שלה, היכן שסימן לידה זעיר עיטר את עורה החיוור. לקחתי את הקשר שלנו לאט, מכיוון שהכרתי את ההיסטוריה שלה, ידעתי על הזוועות שעברה מידיו של אדם מטורף.

ידעתי שהיא הייתה מאוהבת בעבר, ושאוכל לעמוד בציפיות.

היא השמיעה צליל דמוי גניחה שגרם לדם שלי לגעוש דרומה כשאגודליי עיסו את השריר שבראש עמוד השדרה שלה. הייתי נועז, העברתי את ידיי במורד גופה ואחזתי במותניה כשהנחתי את אפי על ראשה.

ברגע שנשמתי אותה לתוכי, והגניחה שלי נפלטה החוצה ונשפה על שערה, טביתה התקשחה בזרועותיי. היא התנערה מאחיזתי ומלמלה משהו על כך שהיא שומעת את התינוקת שלה, הופ, בוכה, ונעלמה בהמשך המסדרון.

לא יצא לי לנשק אותה באותו לילה.

לפעמים הצטערתי שנישקתי אותה בכלל.

הניחוח של קרם ההגנה ושל השמפו בריח יסמין מגיע אליי, מתמזג עם ריח הכלור, כשרוח חמימה נושבת. טביתה נשענת עליי קצת, זנב הסוס שלה מדגדג את סנטרי, ואני מנסה לא לחפש משמעות במחווה הזאת. אני לא מנתח יותר מדי את הנשימה המקוטעת שנפלטת ממנה כשאצבעותיי מרפרפות במקרה על צד השד שלה.

אני מתעלם לגמרי מהמבט הלוהט שהיא שולחת לעברי כשהיא מסתובבת וממלמלת בקול צרוד, "תודה."

מעטה עננים נאבק עם מתקפה של קרני שמש מעלינו כשעיניה מושפלות מטה, מביטות בעיניי, וחוזרות אל הכפכפים שלה. היא אבודה במלחמה משלה.

אני אוהב לחשוב שאני חלק מהמלחמה הזאת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע בזה במשך זמן רב מדי. הנחתי את החרב שלי לפני חמישה חודשים, כשהבחורה הזאת, שהתאהבתי בה ללא תקנה נכנעה לעברה האפל — לרוח הרפאים של גבר אחר — ויתרה על עתיד איתי.

זו הייתה תבוסה קורעת לב.

אבל אני חייל סבלני, ואני אמתין. אמתין עד שהיא תהיה מוכנה לראות אותי כפי שאני, ולא כמו גבר שמחליף את האהבה שאבדה לה.

"כשתסיים למשש את אשתך הקטנה, תביא את התחת שלך לכאן," סידני שואגת כשהיא מקפצת בתוך המים. "אני רוצה לשחק קרב תרנגולים."

אשתך הקטנה.

אין לה מושג עד כמה הכינוי הזה חותך בי עד העצם. אבל אני אף פעם לא חושף את הכאב. אני עוטה על עצמי את המסכה המוכרת וקורץ אל סיד. "שנייה אחת."

אוליבר מקמט את מצחו, ואני רואה שהוא תוהה. "תרנגולים?" הוא שואל.

"כן, המשחק הזה עם הכתפיים."

"צריך עופות בשביל זה?"

אני פורץ בצחוק כשטביתה לוקחת ממני את קרם ההגנה ולוחצת אותו לתוך כף ידה.

אחי החורג הוא דמות מעניינת. אחרי שהיה מוגן מפני החברה במשך עשרים ושתיים שנים, הוא עדיין מגלם תמימות של מישהו, שהעולם חדש עבורו, ומדבר בצורה ייחודית שתמיד גורמת לי לחייך, אפילו בימים האפלים ביותר.

טביתה צוחקת בשקט, מרימה את ידה, וגבה אחת שלה בצבע חום־אספרסו מתרוממת בתהייה.

אני מרים את שתי זרועותיי. "תמלאי אותי. כולי שלך."

סומק מכתים את לחייה כשהיא מושיטה יד ומורחת את קרם ההגנה על הצלקת שלי. המגע שלה עדין. מחפש. עורי מתלהט כשידה עוברת עליו, ומבטה נשלח אליי עם אותו סוג של חיפוש. אני לא מצליח למנוע מהנשיפה להימלט החוצה ולגרום לה להישמע כמו חטא.

היא נסוגה לאחור, גרונה מתנועע כשהיא בולעת את רוקה. "אתה צריך ללבוש חליפת צלילה או משהו... כדי שהצלקת שלך תהיה מוגנת יותר מהשמש. אני דואגת."

זה נכון שהיא תמיד מודאגת בגללי. אף שאני מוצא בכך נחמה, אני יודע שזה יותר כמו אהבת אם, בדומה לסוג הדאגה שהיא מפגינה כשבתה בת השישה חודשים מכניסה חפץ קטן ועגול לתוך פיה. זה לא סוג האהבה שאני משתוקק אליו.

זה לא סוג האהבה שהייתה לו.

המתח עדיין רוחש בינינו, ובמקום להדליק גפרור, אני מצביע על המים, כדי לכבות את הלהבה שנחושה לשרוף אותי. "יש לנו שעתיים עד שהשמרטפית שלך תצטרך ללכת," אני מודיע, משתדל לשמור על קול יציב. "אלו שעתיים של צחוק מהבטן, מוזיקה, חברים, ומשחק מרתק של קרב תרנגולים, כי ככל הנראה, אנחנו שוב בני ארבע־עשרה. אפס חובות הוריות, אפס אחריות ואפס קמטים על הפנים. רק שמש וכיף. הבנת?"

את הצללים שנגעו בעיניה כל היום גונבת קרן שמש שפורצת דרך העננים.

אור השמש מנצח.

"הבנתי," היא אומרת, שיניה נחשפות לשנייה מהוללת אחת. היא מטלטלת את זרועותיה לצידי גופה, כאילו נפטרת מכל חשכה שנותרה. "רק כיף."

אני צופה, מחייך, כשטביתה פוסעת, חולצת את הכפכפים שלה, ונעצרת על שפת הבריכה.

הפעם אין כל היסוס. היא עוצמת את עיניה, מחזיקה באפה וצוללת פנימה.

ואוי, אלוהים...

הלוואי שהיא הייתה עושה את זה גם איתי.

זה היה רעיון מחורבן.

טביתה יושבת על כתפיי, ירכיה מחבקות את פניי, עד כדי כך שאני אסיר תודה על המים הקפואים שחודרים דרך בגד הים שלי.

אוליבר מתנודד מולי, מחזיק בבחורה שלו, כשהבנות צווחות וצוחקות, זרועותיהן עוסקות בהתגוששות קלילה.

"אוליבר! אתה תפיל אותי," סיד צווחת, כמעט נופלת, והצחקוקים שלה אשמים יותר מאוליבר בשיווי המשקל הלקוי שלה.

"טוב..." הוא אומר, קולו מאומץ, והוא לופת בחוזקה את ברכיה. "אולי... את צריכה להפסיק להתפתל כל כך הרבה."

"זה הרעיון של המשחק!"

זרועותיי ננעלות סביב החלק העליון של ירכיה של טביתה כשהיא מצליבה את קרסוליה על חזי. זנב הסוס שלה השתחרר לפני שני קרבות, והוא גורם לשערה הארוך והשחור להסתיר את פניי, והקצוות הרטובים מדגדגים את עורי. הירכיים שלה מתכווצות, ואני בולם את הגניחה שתקועה בגרוני. כשסידני גוברת עליה, טביתה כמעט נופלת, והיא מחזיקה את עצמה כשהיא לופתת את שערי באגרופה.

הגניחה פורצת החוצה. אני מכסה עליה באמצעות שיעול.

"סליחה!" טביתה צווחת תוך כדי צחוק, ואחיזתה נחלשת. "לא התכוונתי ל —"

היא כמעט מחליקה שוב, כך שידי מתהדקת סביב אחת מירכיה הפנימיות כדי לייצב אותה. אני מרגיש איך היא מתקשחת, אצבעותיי חופרות בתוך העור הרך באופן מסוכן. הדופק שלי מזנק.

הבנות מתעשתות, וידיהן משתלבות אלו באלו כשהן מתנדנדות מצד לצד. סידני צוחקת כל כך עד שאוליבר בקושי מצליח להמשיך לאחוז בה.

אני משתמש בחולשה הזו לטובתי, מסיט בחדות את טביתה שמאלה, לאותו כיוון שאליו סיד מחליקה. אני מחזיק חזק, ורואה את הבחורה שלי הולכת על זה ומושכת את היריבה שלה עד שסידני צונחת לתוך המים בצווחה חדה.

היא חוזרת למעלה, לוקחת נשימה ענקית, ושערה הבלונדיני־בהיר זוהר בשמש. "לעזאזל."

אוליבר נאנח. "נראה שהובסנו." הוא מנער את ראשו באכזבה. "אני מתנצל. הייתה לי התכווצות של שריר בצוואר."

טביתה מניפה את ידיה באוויר, ואנחנו נותנים זה לזה כיף.

כשידינו נפרדות, היא ממהרת לזנק עליי בחיבוק.

זרועותיה נכרכות סביב צווארי, והיא קוברת את פניה בעיקול צווארי, נשימתה מחממת את הטיפות הקפואות על עורי. "תודה," היא לוחשת. "אני חושבת שהייתי צריכה את זה."

עיניי נפגשות בעיניה של סידני מעל ראשה של טביתה, וסיד מזיזה את גבותיה ברוב משמעות.

רק לאחרונה התוודיתי בפני סידני על כך שהיחסים שלי עם טביתה הפכו מרומנטיים לאפלטוניים. החברה הטובה שלי הייתה ברקיע השביעי בחודשים האחרונים, כשחשבה שסוף־סוף מצאתי את החצי שלי, ממש באותו הזמן שבו היא התחברה מחדש עם הנפש התאומה שלה מילדותה.

כולם היו מאושרים, משגשגים. זה הפך את הווידוי לקשה.

הייתי רווק נצחי כל חיי. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל היה קל יותר ככה. רגשות תמיד היו לי קשים, וזה הפך קשר אמיתי לאידיאליזם חמקמק שתמיד חשבתי שמוגבל רק לסרטים ולספרים.

עד שהגיעה טביתה.

מעניין שסידני לא קנתה את זה. היא אמרה לי שטביתה פשוט זקוקה לזמן. לסבלנות שלי. היא אמרה שהשמות שלנו כתובים בכוכבים, ושהיא משוכנעת בכך, בדיוק כפי שהייתה משוכנעת בכך שהמבט בעיניה של טביתה היה עמוק בהרבה ממבט אפלטוני בכל פעם שהעיפה בי מבט.

אני מניח שזה העניק לי שמץ של תקווה.

העניין הוא שתקווה יכולה להיות מושיעה, או שהיא עלולה להיות המוציא להורג.

אין דרך לדעת איך יסתדרו הקלפים. רק הזמן יגיד, וזמן הוא דבר בלתי צפוי ממש כמו תקווה.

טביתה משחררת אותי.

עינינו נאחזות אלה באלה כשהיא יורדת בחזרה על רגליה, ואני מעמיד פנים שאני לא רואה את אותו שביב של תקווה מביט גם בי.

היא מסיטה קווצת שיער כהה מעיניה ותוחבת אותה מאחורי אוזנה. היא מתרחקת ממני, וחיוך דק נמתח על שפתיה. "אני הולכת לראות אם מנדי שלחה לי הודעה," היא אומרת. "אני צריכה לבדוק מה שלום הופ."

אני מהנהן, והיא נעה אל הצד השני של הבריכה.

כשהיא מחוץ לטווח שמיעה, סידני שוחה לעברי וחובטת בכתפי. "אלוהים, אתם מוציאים אותי מדעתי. זה כמו לצפות בתוכנית טלוויזיה שבה ברור ששתי הדמויות הראשיות מאוהבות, אבל הכותבים בכוונה מותחים את זה רק כדי לענות אותנו. כמו מאלדר וסקאלי. או באפי וספייק." שפתיה מתעקלות. "מעכשיו והלאה, אני אקרא לכם 'ספאפי'."

הצליל שאני משמיע הוא בחלקו נהמה ובחלקו נשיפה. לסיד יש אובססיה לדברים משנות התשעים. "ממש ממש לא."

"זה בהחלט נראה בלתי נמנע," אוליבר מסכים. "הלב הוא חיה מסובכת. לפעמים הוא רוצה, ולפעמים זה כואב לרצות." הוא מתקרב אל דופן הבריכה ונשען לאחור על מרפקיו. "אם למדתי משהו מהמצב האנושי בחודשים האחרונים, זה שמה שרוצים נוטה לנצח. זה חזק מכדי שיישאר רדום."

תקווה.

תפסיקו לתת לי תקווה דפוקה.

לפני שאני מזעיף מבט לעברם, השיר משתנה, ומצב הרוח הקליל נפגם.

אני לא בטוח מייד מה קורה. הדבר הראשון שאני מבחין בו הוא שטביתה מתאבנת לגמרי ליד קצה הבריכה, נוקשה כמו קורת עץ.

"היי. טב'ס." קולי נאחז בחיוך כשאני קורא לה, כי הוא לא יודע משהו אחר. "את בסדר שם?"

סידני עוד יותר אדישה ממני, מנופפת בידה באוויר כשהמוזיקה בוקעת בקולי קולות וגוברת על ציוצי ציפורי השיר.

"אוו, אני אוהבת את השיר הזה."

"זה 'Karma Police' של רדיוהד, אם אני זוכר נכון. טב'ס."

היא לא עונה. עיניה נעולות על הטלפון הנייד של סידני, שמוטל על שרפרף סמוך.

אני פוסע במהירות לעברה בתוך המים, מניח את משקפי השמש שלי לצד הבריכה לפני שאני מושך את עצמי החוצה. "טביתה," אני חוזר, והדאגה מפלחת את חזי. היא עדיין עטופה בריקנות. אפלה מופיעה בעיניה, כמעט כאילו האישונים שלה מנסים לבלוע כל שריד של שוקולד עשיר וירוק חי.

סידני שרה מתוך הבריכה שמאחוריי, מתנדנדת קדימה ואחורה.

"דברי איתי." כשאני מגיע אליה, אני מושיט לה את ידי. "היי..."

היא קפואה.

אני מניח את אצבעותיי סביב החלק העליון של זרועה באחיזה עדינה. "את —"

אני נתפס לא מוכן כשהיא משתנקת, מסתובבת במהירות ודוחפת את חזי, מפילה אותי אחורה אל תוך המים שמתיזים ברעש. אני חוזר במהירות אל פני המים, ומשתעל כשאני מסיט את השיער הרטוב מעיניי ומעביר יד על פניי, פניי מלאות בתהייה.

עיניה מתרחבות כמו צלחות.

כל הצבע אוזל מלחייה.

היא מתחילה לרעוד, להיטלטל, פוסעת אחורה, מתרחקת ממני, אימה נשזרת בתוך הצליל הצרוד הקטן שהיא פולטת. "אוי, אלוהים... אנ-אני מצטערת..."

אני לא בטוח אם אני צריך להתקרב או לסגת.

היא נראית כאילו היא עומדת להקיא.

"אני כל כך מצטערת." המילים שלה הן לחישה מקוטעת כשהיא מסתובבת ומסתלקת.

אני מוכרח ללכת אחריה.

"טב'ס!" דאגה עמוקה מחלחלת לתוך קולי וגורמת לליבי לדהור מפחד כשאני קופץ החוצה מהמים. אני רץ אחריה על הדשא, לעבר הבית שלי שנמצא מצד שמאל. "טביתה, חכי."

היא ממשיכה לרוץ. היא רצה עד שהיא קורסת ליד שביל החניה שלי, ראשה נשמט קדימה וידיה לופתות את הדשא.

אני נעצר ונופל על ברכיי, ומייד מושך אותה אל תוך זרועותיי.

התייפחויות פורצות מתוכה.

העצב קורע את גופה, גורם לה לרעוד בייאוש כשאני אוחז בה.

"היי, היי, את בסדר," אני לוחש ליד אוזנה, מנשק את רקתה. "זה היה רק רגע אחד. נקודה קטנה. את בסדר."

היא מזיזה את ראשה ימינה ושמאלה, נצמדת אל כתפיי החשופות, ציפורניה מתחפרות בתוכי. "לא. אנ-אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה—זה רק מחמיר," היא מושכת באפה, קרובה לקוצר נשימה. "אלוהים, גייב..."

אני עושה מה שאני תמיד עושה כשהיא מתחילה להתפרק בזרועותיי, מרטיבה את עורי בדמעות. אני חופן את פניה בין שתי ידיי ומלטף באגודליי מאחורי אוזניה, רוכן ולוחש לה, "ששש. תעצמי את העיניים."

היא מצייתת. היא תמיד מצייתת.

"את עפה," אני אומר בעדינות, עדיין מלטף אותה, עדיין אוחז בה. "את חופשייה. את בטוחה."

היא מהנהנת, נשימתה מתחילה להתייצב, גופה מתרפה ועפעפיה מרפרפים.

"אל תסתכלי למטה, בסדר?"

היא שוב מהנהנת, שואפת אוויר.

נושפת החוצה.

"אל תסתכלי למטה." הרעידות שוככות, האחיזה שלה בי נחלשת.

אני מנשק אותה, ואז מניח את לחיי על ראשה, אגודליי מלטפים עד שהיא נרגעת.

בהתחלה, הכאב שלה היה רק רוח רפאים, שהיה מהבהב בעיניה מדי פעם, אחרי שתיקה ארוכה, או כשהיא הרימה מבט אל הכוכבים למשך זמן רב מדי.

עכשיו זה הפך לדבר חי.

ולדברים חיים יש דופק, רצון, לב פועם. הם מגיעים עם טפרים ועם שיניים חדות. אין לדעת מה דבר חי עלול לעשות.

טביתה נשענת לאחור, עיניה אדומות ונוצצות מדמעות. היא מביטה בי לרגע ארוך. רוח קלה מגיעה, לוקחת את שערה איתה, שולחת את ענפי העץ לריקוד איטי מעלינו. עלים משתחררים מהגבעולים וצונחים מטה, עלים וניצני פרחים נוחתים לידנו.

היא מרימה ניצן ורוד מהדשא ומלטפת אותו בין אצבעותיה.

"אני מתכוונת לעשות את זה, גייב," היא ממלמלת, מרימה אליי את מבטה, דמעה משתחררת ונעצרת בזווית פיה. היא מלקקת אותה, שפתיה נפתחות בנשימה מאומצת. "אני מתכוונת לדבר עם הסופר. אני רוצה לספר לו את הסיפור שלי."

אני ממצמץ.

לא חשבתי שהיא תעשה את זה. היא אמרה שזה יהיה יותר מדי, קשה מדי, טריגרי מדי.

אני מלטף את לחייה עם אגודלי, ולוחש. "את בטוחה?"

"אני בטוחה."

"ומה אם..." הפאניקה נוחתת עליי. היא מתיישבת בגרוני כמו עניבת חנק. היא נושכת את חזי, גורמת למילים הבאות שלי להיות כמו חומצה על לשוני. "ומה אם אאבד אותך?"

חיוך זעיר נמתח על פיה של טביתה. "אני כבר אבודה," היא אומרת, ומשפילה מבט אל הניצן הלחוץ בין אגודלה לאצבעה. ניצן של חיים חדשים, מחכה לפרוח. "אני צריכה ללכת לשם כדי לחזור."