הכוכבים לצידנו
שמה של טביתה ברייטון הגיע לכותרות כשנחטפה על ידי הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה, הנודע בכינוי השדכן. היא נודעה גם בזכות דבר נוסף – היותה הקורבן היחיד שהוא שחרר אי פעם מרצונו.
כעת, שנתיים מאוחר יותר, היא מוכנה לספר את סיפורה.
באמצעות סדרת ראיונות עם סופרת מקומית, טביתה, האם היחידנית, חווה מחדש כל פרט מצמרר מהטראומה שעברה, רדופה על ידי הזיכרון של אותו אדם שהייתה שבויה בידיו.
כאשר היא מתעמתת עם השדים שלה, היא מוצאת נחמה אצל גייב, הגבר החדש בחייה, שיעשה כל שיידרש כדי למנוע ממנה להישמט בחזרה אל תוך הצללים.
אבל לגייב יש עבר בעייתי משלו, שמאיים למוטט את הקשר השברירי ביניהם. ובדיוק כשטביתה מתחילה להאמין באפשרות של אהבה והתחלה מחדש, עולמה מתהפך שוב.
גייב אומר לה תמיד לא להסתכל מטה, להמשיך לעוף.
אבל אפילו כוכבים נופלים...
הכוכבים לצידנו הוא רומן המשך ל'עדיין פועם' ול'לוטוס', ומציג דמויות אהובות על המעריצים, טביתה וגייב. מ ו מ ל ץ מאוד לקרוא גם את 'עדיין פועם' וגם את 'לוטוס' לפני שקוראים את הספר הזה, כדי לזכות בחוויית הקריאה האפקטיבית ביותר.
ביקורות
אם יש לכם מקום בלב לסיפור מטלטל ומלהיב, שיגרום גם לדמעות של אושר וגם לדמעות עצב לזלוג על לחייכם, לפעמים בו־זמנית, הספר הזה הוא בשבילכם.
סופרת, שלי סט. קלייר
הכוכבים לצידנו כתוב ביד אמן. נפעמתי מהאופן שבו הארטמן הצליחה לקחת את אותן נסיבות מבעיתות כמו ב'עדיין פועם', לשנות אותן בדרכים מהותיות ומפתיעות ולהשאיר אותי מרוסקת, עם עיניים מזוגגות, מוחאת כפיים באיטיות על כל מילה מבריקה. בראבו.
סופרת, א.ר. ווייט.
כוכבים אין סופיים. הספר הזה הוא המונה ליזה, לילה זרוע כוכבים, יום ראשון אחר הצהריים על האי לה גראנד ז'אט, הנשיקה ורחוב בפאריז; יום גשום – כולם מגולגלים יחד ליצירת אמנות אחת יוצאת מן הכלל. בפשטות – זו יצירת מופת.
Nessreads
כתוב בכל כך הרבה כישרון, עשיר רגשית, עם כל צבעי האהבה, ולעיתים מחשמל. סיפורם של אישה שנפגעה מזרועות התמנון, של הפחדים שלה עצמה מפני דחייה ונטישה, ושל גבר אחד שמוכן להילחם עם העולם למען הזכות לאהוב אותה – אהבתי כל רגע של זה.
BookBistrolog
אני לא בסדר. אני על הפנים. אני לא בטוחה מה קראתי הרגע. זו הייתה חתיכת יצירת מופת. סיפור מפוצץ מוח, ממוטט, ואחד היפים שקראתי אי פעם בחיי.
Deea, GR reviewer
נפלא, אי אפשר להניח מהיד, מעורר מחשבה, מרגש, שובר לב ומחמם לב - אלה רק חלק משמות התואר שבהם יכולתי להשתמש כדי לתאר את הסיפור פורץ הדרך והמכשף הזה. ופעם נוספת, ג'ניפר הארטמן כתבה סיפור שיישאר איתי לנצח.
Literary Lust
כשהספר הזה יגיע אלייך, את תיפרדי באותו יום מכל חובותייך כאדם בוגר!
היכולת שלה למשוך אותי בלי שום מאמץ לתוך כל ספר שהיא כותבת מבהירה שוב מדוע היא הפכה במהירות לאחת הסופרות הייחודיות שלי. הספר שלה עונה על כל ציפייה שיש לי מהספרים שלי, החל מהאופל, דרך כוח הסבל, המתח, המהפכים הרגשיים, ועד לעובדה שמכל ספר שלה אני יוצאת כשהלב שלי מלא עד גדותיו .
Kitty Kats Crazy About Books
גייב וטביתה הם זוג שיישאר איתי, לנצח. הספר הזה לא היה רואה אור יום ללא 'עדיין פועם' ו'לוטוס', כך שקשה להעיד על כך אבל... אני חושבת שזה הספר האהוב עליי של הסופרת הזאת. ואחד מהספרים האהובים עליי אי פעם.
Sarah, GR reviewer
הסיפור הזה נשאר איתך; זה לא משהו שאת קוראת ואחר כך שוכחת. זה מסוג הספרים שתזכרי עד סוף חייך. איזה ספר פנטסטי. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אין לי מילים כשאני מנסה להמשיך הלאה מן הסיפור הזה, שכתוב יפה כל כך ושובר את הלב.
Holly Annaleisha, GR reviewer
אודות המחברת
ג'ניפר הארטמן גרה בצפון אילינוי עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה מרתקים, קרוב לוודאי שהיא חושבת על כל הדרכים בהן תוכל לשבור לכם את הלב ולחבר אותו אחר כך בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים הם קשים), רכיבה על אופניים, נסיעות, צפיית בינג' בבאפי ציידת הערפדים, ומהשעה הזאת ביום שבה הקפה מתחלף ביין. היא מאוד אוהבת טאקו.
היא גם ממש, ממש רוצה ללטף לכם את הכלב.
נשיקות וחיבוקים.
הערת המחברת
חברים וקוראים,
אני נרגשת כל כך שהחלטתם לקרוא את הרומן המותח מחברים־לאוהבים של גייב וטביתה. שימו לב שהספר הזה הוא רומן המשך לעדיין פועם ול-לוטוס. על מנת לזכות בחוויית הקריאה הטובה ביותר, מומלץ מאוד לקרוא את שני הרומנים האלה לפני שתתחילו לקרוא את הספר הנוכחי.
מכיוון שהספרים ההם יצאו בהוצאה לאור, והספר הזה יוצא בהוצאה עצמאית, אין כל דרך לקשר יחד את כל שלושת הספרים לכדי סדרה. עדיין פועם ולוטוס הם ספרים שלגמרי עומדים בפני עצמם, וסדר הקריאה שלהם אינו משנה. עם זאת, הכוכבים לצידנו מערבב בין שני הספרים, והוא מציג דמויות אהובות וקווי עלילה קודמים משני העולמות ההם.
הסיפור הזה הוא סיפור אהבה לקוראים ולקוראות שלי, שביקשו בשנתיים האחרונות את הסיפור הזה.
מקווה שתיהנו מהנסיעה.
פרולוג
טביתה
פברואר
שלושה חודשים.
זה הזמן שלקח לשבר הכפול במפרק כף ידי להחלים לגמרי. אומרים גם שזהו משך הזמן הטיפוסי של חורף במערב התיכון, על אף שהטמפרטורות הקפואות והשלגים נמשכים לעיתים קרובות עד מאי. זה היה משך הזמן של כל שליש במהלך ההיריון שלי עם בתי, וזה פרק הזמן שנדרש לי לקרוא את כל סדרת הארי פוטר.
זה גם הזמן שלקח לו לרכון ולנשק אותי.
"מה אלה לדעתך?"
השכמות שלנו מונחות על העשב, אנחנו מרימים מבט אל שמי חצות הזרועים באור כוכבים, כשמשב רוח מנסה לגנוב את מחממי האוזניים שלי. פברואר עדיין הופך את אפי לוורוד כשנשימתי נפלטת בעננים לבנים קטנים.
אני מסובבת את ראשי שמאלה ומביטה בגייב, כשהוא מסדר את כובע הצמר שלו. האף שלו ורוד כמו שלי; כך גם הלחיים שלו.
"הכוכבים?" הוא תוהה, ושולח אליי מבט מהיר.
אני מהנהנת.
הוא מושך בכתפיו ופולט נשיפה דמוית ענן רך. "כדורי גז ענקיים, שמה שמחזיק אותם הוא כוח הכבידה שלהם עצמם, אני מניח. זה די מטורף, אם תשאלי אותי."
זיכרונות פולשים לראשי, מוסיפים על הכפור בעצמותיי. פלאשבק אל מרתף טחוב ומעופש ואל החלון הצר שמולי, רחוק מדי מכדי שאוכל להגיע אליו. הכוכבים נהגו להאיר באור זוהר מהצד השני של הזכוכית, קוראים לי לבקש משאלה.
תמיד ביקשתי.
הם אף פעם לא הקשיבו.
אני נאנחת, עוצמת את עיניי ומניחה לעפעפיי להיפקח לאט־לאט. "אני לא אוהבת את הכוכבים," אני מודה. "הם מפחידים אותי."
דבר מגוחך להתוודות עליו, אבל אני מרגישה בטוחה עם גייב. אני יכולה לספר לו כל דבר.
לפני שלושה חודשים, נכנסתי בדלת הבית שלו, כשסוף־סוף הייתי אמיצה מספיק לצאת לדייט הראשון שלי מזה שנתיים כמעט. הייתי בודדה. להיות אם יחידנית זה סוג מיוחד של קושי, משום שמדובר בחוויה הכי יפה, מתגמלת ומטלטלת נפשית שאפשר לבקש, ועם זאת... את בודדה כל כך.
נכנסתי דרך דלת הכניסה לביתו של גייב, מוכנה לדייט עם אחיו החורג.
אבל כל מה שראיתי היה אותו.
אהבה ממבט ראשון היא לא דבר אמיתי — אני יודעת את זה, אבל ללא ספק יש משהו ממבט ראשון. טלטלה, משיכה מגנטית, פעימה חסרה ועולם שמצטמצם, מתמקד אך ורק במרחב שבינך לבין האדם האחר הזה. זה רגע שבו אינטואיציה גוברת על היגיון, ופרפרים פורצים לחיים בתוכך, כנפיהם העדינות מדגדגות את ליבך.
ובמהלך שלושת החודשים האחרונים, גייב ואני הפכנו להיות בלתי נפרדים. לא הייתי קוראת לזה 'יוצאים'. עדיין לא הייתה לנו אפילו נשיקה אמיתית ראשונה. היו התכרבלויות על הספה, אחיזת ידיים, וכמה נשיקות תמימות על הלחיים והשפתיים — אבל האמת היא שאני עדיין מפחדת. לא הייתי מספיק אמיצה כדי לחצות את הקו הזה, משום שבפעם האחרונה שפתחתי את ליבי בפני איש אחר, האיש הזה מת.
זו לא הייתה תאונה מוזרה.
זו לא הייתה מחלה.
הוא נרצח.
ממש לנגד עיניי.
גייב שולף אותי ממחשבותיי על העבר ומושיט לי את ידו. "את לא צריכה לפחד מהכוכבים, טַב'ס," הוא אומר לי בעדינות.
אני בולעת את רוקי ומטה את ראשי לעבר השמיים.
אני חיה עם הרבה פחד. יותר מדי. אני מפחדת מגברים עם עיניים כהות וקו שיער נסוג, מפחדת לעצום את עיניי בלילה, מפחדת לאבד את האנשים שאני אוהבת, מפחדת שלא אהיה אימא ראויה... אפילו מפחדת מהכוכבים.
אני מפחדת מהלילה, מהצללים שרוקדים סביב פינות חשוכות, ומידיים בשרניות שלופתות אותי וגוזלות ממני את מעט האור שנותר לי.
אני מפחדת שלעולם לא אמצא את דרכי חזרה אל האישה שהייתי פעם.
אני חוששת שאפילו אם אמצא אותה, אאבד אותה שוב.
"את בוטחת בי?"
שאלתו של גייב גורמת לי להחסיר פעימה כשאני מסתובבת ומביטה בו דרך שמיכת הלילה. ליבי מקרטע, אבל התשובה שלי לא. "כן."
המילה האחת הזאת עושה לו משהו. נשימתו נעצרת ועיניו מזדגגות. הוא ממצמץ תוך כדי הנהון איטי, ומתקרב אליי יותר על העשב. "תעשי משהו בשבילי?"
"בסדר," אני אומרת. "בטח."
"תעצמי עיניים."
אני עוצמת את עיניי, חשכה מתפתלת סביבי כמו רוח רפאים בודדה.
"קחי נשימה עמוקה ודמייני את עצמך עפה."
הטפטוף המוכר של הפחד מחלחל תחת עורי. הוא מנקב את חזי. צורב בגרוני.
אני לא אוהבת לעוף.
אני לא אוהבת את החושך.
אני לא אוהבת את הדברים שאני רואה כשאני עוצמת את עיניי.
גופי מתקשח, הרעד מאיים להפיל אותי.
ואז אני מרגישה את ידיו עליי, מחליקות על זרועותיי, מערסלות את פניי. הנשימה שלו חמה ורכה כמו נוצה המדגדגת את קו הלסת שלי. תחושת השלווה גוברת על החרדה כשאגודליו מלטפים בעדינות את העור שמתחת לאוזניי. אחורה וקדימה. לאט ובעדינות.
"את רואה את הכוכבים?" הוא לוחש.
אני רואה אותם. הם בגדו בי פעם אחת, אז אני עוצמת את עיניי חזק יותר, ומתפללת שהייתי יכולה לא לראות אותם.
"הם עפים איתך. הם ממש לצידך," הוא אומר לי. "רק אל תסתכלי למטה."
ידיי מתרוממות כדי להינעל סביב מפרקי ידיו, רוצה להשתמש בו כעוגן. אני נותנת לתחושת גופו, לחמימות שלו, להתמזג עם אור הכוכבים, עד שכל מה שאני מרגישה זה שאני מוגנת.
אני נותנת לעצמי לעוף.
"הכוכבים לא יתנו לך ליפול." גייב רוכן כדי לנשק בעדינות את קו השיער שלי. שפתיו משתהות כשאגודליו רוקדים על עורי, ואז הוא אומר, "אני לא אתן לך ליפול."
כשעפעפיי נפתחים שוב, פניו נמצאות סנטימטרים מעליי. שתי עיניים ירוקות מרחפות מעל פניי כששערו הבלונדיני־כהה נשמט על מצחו. אני מרימה יד ומסיטה את הפוני הצידה. "תודה," אני אומרת. "זה באמת עוזר."
הוא מחייך לרגע. הוא מחייך עד שהפעימות נמשכות, מתמזגות למשהו כבד יותר, והחיוך הזה מתחיל להתפוגג.
יש חשמל באוויר. מטען חשמלי מהבהב בינינו, ואני מרגישה את החום שנוצר בחזי מטייל לו דרומה. נשימתי נעצרת כששתי ידיי מחליקות על צווארו ומושכות אותו קרוב יותר.
עיניו מקרינות הבנה. משמעות. תשוקה. אני רואה את הגרון שלו זז, את הלסת מתהדקת, ואת מבטו יורד אל פי ונעצר שם.
אנחנו לא מדברים.
אני לא אומרת דבר.
אני מפחדת שרצף של מילים לא־תואמות ייפלט ממני, ושהרגע הזה יוכתם עם הפחדים העמוקים שלי. הדבר היחיד שאני עושה זה למשוך אותו קרוב יותר, עד שעפעפיו מרפרפים ושפתיו נפתחות.
גייב חופן את לחיי ביד אחת, וידו השנייה נשענת לידי על העשב.
ואז הוא רוכן כל הדרך מטה.
הוא מנשק אותי.
בהתחלה זה הססני. קליל כמו נוצה, סקרני. הפיות שלנו נפגשים והשפתיים שלנו נפתחות באותו רגע, ואז לשונו נשלחת החוצה ומלטפת את שפתי התחתונה. אני שואפת שאיפה חדה, גופי מתכרבל אל תוכו. אחיזתי בצווארו מתחזקת עד שציפורניי מתחפרות בעורו, וגניחה נפלטת משנינו. גייב מעביר את לשונו על לשוני, טועם בעדינות, והוא עושה את זה שוב כשפי נפער עוד יותר ומושך אותו קרוב יותר אליי.
הוא זולל אותי.
יבבות נלכדות בגרוני כשפנינו נפגשות, ידיו בשערי, מחממי האוזניים שלי נופלים מראשי. אנחנו מתנשקים ומתנשקים, ורגלי מתפתלת סביב מותניו. לשונו נעה פנימה והחוצה מפי כשהטמפרטורה באוויר נהיית חורכת.
אני מרחפת.
אני נטולת משקל.
אני עפה.
ואז אני צוללת מגובה של שלושת אלפים מטרים באוויר, כשליבי תקוע בגרוני.
ברגע שגייב אוחז במפרקי ידיי ומרים אותם מעל ראשי, הסצנה משתנה. חשכה מזדחלת לתוך נפשי. הגבר שגוהר מעליי הופך להיות חלום הבלהות הגרוע ביותר שלי, צוחק באוזניי כשהוא מחלל אותי, שעה שזרועותיי כבולות מאחורי גבי.
עיניי נפקחות וזה הוא.
המפלצת.
האיש שהרס אותי.
השובֶה שלי.
"יש לך כזה טעם מתוק, חתלתולה," הוא נוהם, מכניס את גופו הגדול בין רגליי ולוקח את מה שמעולם לא נועד בשבילו.
צרחה לכודה במעמקי גרוני.
קירות בטון סוגרים עליי.
ריח של ריקבון וביוב מחלחל לתוך חושיי, ואני מתפתלת ונאבקת ומתחננת.
מתיו.
מתיו מתבונן ממרחק של כמה מטרים, כבול לעמוד משלו. הוא לא יכול לעזור לי. הוא לא יכול לעצור את זה. ועדיין, אני זועקת וקוראת לו.
מתיו.
בבקשה תציל אותי.
מתיו, מתיו... מתיו!
אני שואפת שאיפה חדה כשצליל רחוק מחלחל לאוזניי, מטלטל אותי מכבלים ומפלצות, מהדהוד של צינורות מטפטפים, מלוכלכים.
זה צליל של חנק.
צליל של אימה מוחלטת.
גייב מביט בי כאילו משהו בתוכו קמל הרגע ומת.
אני קופאת.
אני משתנקת.
אני מנערת מעליי את העבר ונזרקת בחזרה אל תוך הרגע הנוכחי.
הרגע שבו גייב מחבק אותי.
מוקיר אותי.
מנשק אותי תחת הכוכבים.
ואני הרגע אמרתי את שמו של גבר אחר.
פרק 1
גייב
יולי, חמישה חודשים מאוחר יותר
אני בטוח שאדם יכול למצוא כבוד ברוב הדברים, אבל אין שום כבוד באהבה חד צדדית.
זה פאקינג מכאיב.
אין שום הרמוניה, שום יופי, שום ניצחון בזה. אי אפשר לזכות באיזשהו פרס שהתאמצת לקבל. הייתי מרחיק לכת ואומר שזו קללה — במיוחד באותם רגעים שבהם השמש עוטפת אותה בשמיכה מוזהבת, מאירה על השלמות שלה, כאילו היקום מושיט לי גזר ואז מושך אותו בחזרה ברגע שאני מתכוון לנגוס בו.
אולי לא גזר; גזרים זה מעליב.
היא כמו בר טאקו של 'אכול כפי יכולתך' שנפרש ליד החוף באתר נופש כזה של 'הכול כלול', שעה שרוח מלוחה מנשקת את עורך, והגלים מתנפצים על החוף כמו השיר האהוב עליך.
אבל אז מתקרבת סערה, ומתחיל לרדת גשם שוטף.
אתה אומלל, רטוב כולך, קופא מקור.
והכי גרוע, אתה עדיין רעב.
ככה מרגישה אהבה חד צדדית עם נערת החלומות שלך.
ועוד יותר משום שהיא לא רק נערת חלומות שאני אוהב מרחוק — אנחנו חברים.
יותר מחברים, למעשה. אני כמעט הכול בשבילה.
ו'כמעט־הכול' זה סוג מאוד ספציפי של עינוי.
"קפיצת פצצה!"
סידני קופצת לתוך בריכת השחייה, הישבן שלה נוגע ראשון במים, והמים שניתזים גורמים לי להסיט את מבטי מטביתה כשאני מסיט את השיער הרטוב מפניי. אני מביט לתוך הבריכה, השמש שוקעת מאחורי ענן. השותפה שלי לתעלולים מאז ילדותי צווחת כשהיא משגרת את עצמה למעלה מתוך המים העמוקים ומנערת מים משערה.
"זה קר, זה קר, זה ממש קר!" היא קוראת, עורה הופך לעור ברווז. "למה זה כל כך קר?"
הארוס שלה, אוליבר — שהוא במקרה גם אחי החורג — צף לידה בתוך גלגל ים מתנפח בצורת חד קרן, לוגם מיץ תות מקשית רחבה. "הטמפרטורה של המים היא רק עשרים ושלוש מעלות," הוא אומר בפנים נטולות הבעה. "זאת הסיבה, אני מניח."
היא מתיזה עליו.
חיוך עולה על שפתיי כשאני מתבונן באנשים האהובים עליי נהנים מהקסם של אחר הצהריים קיצי במערב התיכון. אני לוגם מהבירה שלי, מרים יד אל מצחי וממצמץ כשאור חזק מאיר על עיניי. מבטי מאתר את טביתה כשהיא פוסעת לעבר הבריכה וטובלת את בהונותיה במים. היא מתכווצת ונרתעת לאחור, כאישור לטענה של סידני שהמים קרים.
אני לוגם את שארית הבירה שלי, מניח את הבקבוק הריק לידי וקם מהכיסא הנוח. היא מרימה אליי מבט כשאני מתחיל להתקרב, וחיוכה מופיע מהר.
זה לא אותו חיוך שראיתי לפני שמונה חודשים, כשהיא נכנסה אל הבית שלי ואל חיי, אחרי שהגיעה לשם כדי לצאת עם אוליבר לדייט שלא התקדם לשום מקום.
החיוך כבר לא מגיע אל עיניה.
אני מסיר את משקפי השמש שלי, וחושף את העובדה שהחיוך שלי עדיין כן.
"בואי, טב'ס," אני קורא, וכפות רגליי היחפות מצליפות במדרכה כשאני פוסע אליה. "תקפצי פנימה. אני אדחוף אותך אם את רוצה."
"זה קפוא," היא צוחקת קלות ומושכת בזנב הסוס הגבוה שלה, שחור כמו כנף של עורב. "אני צריכה קודם להתרגל."
"לא, זה גרוע הרבה יותר להתרגל. את קופצת פנימה וסובלת במשך חמש שניות. זהו. כולם יודעים את זה."
החזה שלי דוקר מהמשמעות הכפולה.
אני לא חושב שהיא יודעת את זה.
טביתה מתרחקת מקצה הבריכה, מסדרת את הכתפייה הדקה של בגד הים השלם והירקרק שלה, כשעיניים חומות עם הבהובים ירוקים תואמים עולות לעברי. "קודם קרם הגנה. ואז אחשוב על זה."
"אני אדאג לך." אני רץ את שארית הדרך אל הפטיו המקורה ולוקח את שפופרת קרם ההגנה מאחד משולחנות הזכוכית.
תמיד יש לי מלאי של קרם הגנה, במיוחד אחרי שהשכנים שלי, סידני ואוליבר, בנו בריכת שחייה חפורה באדמה בחודש מאי האחרון. אני לא מבלה יותר מדי זמן באור שמש ישיר, בשל כוויה מדרגה שלישית שחטפתי לפני שבעה חודשים, בחג המולד. הצלקת מכסה חלק ניכר מהחלק העליון של זרועי, מגיעה עד צווארי, ונעלמת ממש לפני שהיא מגיעה אל קו הלסת שלי. אני קורא לה פציעת קרב אפית, אבל סידני קוראת לה צלקת אהבה.
אחרי הכול, זה קרה לי כשהצלתי אותה מחדר שינה בוער.
זכיתי באפשרות נצחית לקבוע במה נצפה במרתונים שלנו בנטפליקס, זה בטוח. זה, ואספקה לכל החיים של מטבל טאקו בחינם.
טביתה הולכת אחריי אל הפטיו, זרועותיה עוטפות את חזהּ כמו חיבוק. אני לוחץ כמות גדולה של קרם לתוך כף ידי, משאיר את מבטי על המשימה שלי ולא על בגד הים שלה שמתקרב אל שדה הראייה שלי. וכשאני סוף־סוף מרים את מבטי, אני רואה שמבטה ממוקד על הצלקת שלי.
זה לא גילוי חדש, אבל נראה שהיא תמיד מתחילה לרחף קצת כשעיניה קולטות את העור המחוספס, המורם מעט. הן מזדגגות והיא נסוגה, הולכת למקום אחר.
אני אף פעם לא עושה מזה עניין גדול, ולעיתים קרובות חותך את המתח הקצר באמצעות הסחת דעת או הומור. אני אוחז במפרק ידה ומושך אותה לעברי בחיוך משועשע. "תסתובבי."
היא ממצמצת כשהערפל מתפוגג מעיניה, וחיוך ביישני עולה. "סליחה, ריחפתי קצת."
היא עושה את זה הרבה לאחרונה.
בשמונת החודשים שאני מכיר אותה, טביתה ברייטון הלכה וקמלה. הנחישות שלה נסדקה, והרוח הצבעונית שלה דהתה והפכה לאפורה.
זה התחיל בנשיקה, נשימה של חיים חדשים.
והסתיים בכך שליבי הוכנס לארון מתים.
היא מכחכחת בגרונה, מסתובבת ומביטה בבריכה, בדיוק כשסידני מזנקת על אוליבר עד שהוא נופל מגלגל הים, והדקירי אך בקושי ניצל. צחקוק נפלט מפיה של טביתה כשאוליבר מניח את הכוס על קצה הבריכה וסידני קופצת על גבו ומשלבת את קרסוליה, הצחוק שלהם חזק יותר מהפלייליסט משנות ה־90 שבוקע מהרמקולים.
'Sex and Candy' של מרסי פלייגראונד מתנגן כשאני מתחיל למרוח עליה את קרם ההגנה.
העור שלה לבן כשלג, אבל חמים למגע. ידיי משוטטות מעלה ומטה על זרועותיה, על עצם הבריח שלה, על גבה, ואני נשבע שהיא נרעדת, אבל יכול להיות שזה בגלל הקרירות של הקרם.
זיכרון מתחילת פברואר עולה בראשי. היא הייתה ישובה בין רגליי על הרצפה בסלון, כשגבי שעון על הספה. עשיתי לה עיסוי, ידיי היו להוטות לחקור, וליבי דהר מרוב השתוקקות להתכופף ולנשק את הנקודה המתוקה הזאת שממש מתחת לאוזן שלה, היכן שסימן לידה זעיר עיטר את עורה החיוור. לקחתי את הקשר שלנו לאט, מכיוון שהכרתי את ההיסטוריה שלה, ידעתי על הזוועות שעברה מידיו של אדם מטורף.
ידעתי שהיא הייתה מאוהבת בעבר, ושאוכל לעמוד בציפיות.
היא השמיעה צליל דמוי גניחה שגרם לדם שלי לגעוש דרומה כשאגודליי עיסו את השריר שבראש עמוד השדרה שלה. הייתי נועז, העברתי את ידיי במורד גופה ואחזתי במותניה כשהנחתי את אפי על ראשה.
ברגע שנשמתי אותה לתוכי, והגניחה שלי נפלטה החוצה ונשפה על שערה, טביתה התקשחה בזרועותיי. היא התנערה מאחיזתי ומלמלה משהו על כך שהיא שומעת את התינוקת שלה, הופ, בוכה, ונעלמה בהמשך המסדרון.
לא יצא לי לנשק אותה באותו לילה.
לפעמים הצטערתי שנישקתי אותה בכלל.
הניחוח של קרם ההגנה ושל השמפו בריח יסמין מגיע אליי, מתמזג עם ריח הכלור, כשרוח חמימה נושבת. טביתה נשענת עליי קצת, זנב הסוס שלה מדגדג את סנטרי, ואני מנסה לא לחפש משמעות במחווה הזאת. אני לא מנתח יותר מדי את הנשימה המקוטעת שנפלטת ממנה כשאצבעותיי מרפרפות במקרה על צד השד שלה.
אני מתעלם לגמרי מהמבט הלוהט שהיא שולחת לעברי כשהיא מסתובבת וממלמלת בקול צרוד, "תודה."
מעטה עננים נאבק עם מתקפה של קרני שמש מעלינו כשעיניה מושפלות מטה, מביטות בעיניי, וחוזרות אל הכפכפים שלה. היא אבודה במלחמה משלה.
אני אוהב לחשוב שאני חלק מהמלחמה הזאת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע בזה במשך זמן רב מדי. הנחתי את החרב שלי לפני חמישה חודשים, כשהבחורה הזאת, שהתאהבתי בה ללא תקנה נכנעה לעברה האפל — לרוח הרפאים של גבר אחר — ויתרה על עתיד איתי.
זו הייתה תבוסה קורעת לב.
אבל אני חייל סבלני, ואני אמתין. אמתין עד שהיא תהיה מוכנה לראות אותי כפי שאני, ולא כמו גבר שמחליף את האהבה שאבדה לה.
"כשתסיים למשש את אשתך הקטנה, תביא את התחת שלך לכאן," סידני שואגת כשהיא מקפצת בתוך המים. "אני רוצה לשחק קרב תרנגולים."
אשתך הקטנה.
אין לה מושג עד כמה הכינוי הזה חותך בי עד העצם. אבל אני אף פעם לא חושף את הכאב. אני עוטה על עצמי את המסכה המוכרת וקורץ אל סיד. "שנייה אחת."
אוליבר מקמט את מצחו, ואני רואה שהוא תוהה. "תרנגולים?" הוא שואל.
"כן, המשחק הזה עם הכתפיים."
"צריך עופות בשביל זה?"
אני פורץ בצחוק כשטביתה לוקחת ממני את קרם ההגנה ולוחצת אותו לתוך כף ידה.
אחי החורג הוא דמות מעניינת. אחרי שהיה מוגן מפני החברה במשך עשרים ושתיים שנים, הוא עדיין מגלם תמימות של מישהו, שהעולם חדש עבורו, ומדבר בצורה ייחודית שתמיד גורמת לי לחייך, אפילו בימים האפלים ביותר.
טביתה צוחקת בשקט, מרימה את ידה, וגבה אחת שלה בצבע חום־אספרסו מתרוממת בתהייה.
אני מרים את שתי זרועותיי. "תמלאי אותי. כולי שלך."
סומק מכתים את לחייה כשהיא מושיטה יד ומורחת את קרם ההגנה על הצלקת שלי. המגע שלה עדין. מחפש. עורי מתלהט כשידה עוברת עליו, ומבטה נשלח אליי עם אותו סוג של חיפוש. אני לא מצליח למנוע מהנשיפה להימלט החוצה ולגרום לה להישמע כמו חטא.
היא נסוגה לאחור, גרונה מתנועע כשהיא בולעת את רוקה. "אתה צריך ללבוש חליפת צלילה או משהו... כדי שהצלקת שלך תהיה מוגנת יותר מהשמש. אני דואגת."
זה נכון שהיא תמיד מודאגת בגללי. אף שאני מוצא בכך נחמה, אני יודע שזה יותר כמו אהבת אם, בדומה לסוג הדאגה שהיא מפגינה כשבתה בת השישה חודשים מכניסה חפץ קטן ועגול לתוך פיה. זה לא סוג האהבה שאני משתוקק אליו.
זה לא סוג האהבה שהייתה לו.
המתח עדיין רוחש בינינו, ובמקום להדליק גפרור, אני מצביע על המים, כדי לכבות את הלהבה שנחושה לשרוף אותי. "יש לנו שעתיים עד שהשמרטפית שלך תצטרך ללכת," אני מודיע, משתדל לשמור על קול יציב. "אלו שעתיים של צחוק מהבטן, מוזיקה, חברים, ומשחק מרתק של קרב תרנגולים, כי ככל הנראה, אנחנו שוב בני ארבע־עשרה. אפס חובות הוריות, אפס אחריות ואפס קמטים על הפנים. רק שמש וכיף. הבנת?"
את הצללים שנגעו בעיניה כל היום גונבת קרן שמש שפורצת דרך העננים.
אור השמש מנצח.
"הבנתי," היא אומרת, שיניה נחשפות לשנייה מהוללת אחת. היא מטלטלת את זרועותיה לצידי גופה, כאילו נפטרת מכל חשכה שנותרה. "רק כיף."
אני צופה, מחייך, כשטביתה פוסעת, חולצת את הכפכפים שלה, ונעצרת על שפת הבריכה.
הפעם אין כל היסוס. היא עוצמת את עיניה, מחזיקה באפה וצוללת פנימה.
ואוי, אלוהים...
הלוואי שהיא הייתה עושה את זה גם איתי.
זה היה רעיון מחורבן.
טביתה יושבת על כתפיי, ירכיה מחבקות את פניי, עד כדי כך שאני אסיר תודה על המים הקפואים שחודרים דרך בגד הים שלי.
אוליבר מתנודד מולי, מחזיק בבחורה שלו, כשהבנות צווחות וצוחקות, זרועותיהן עוסקות בהתגוששות קלילה.
"אוליבר! אתה תפיל אותי," סיד צווחת, כמעט נופלת, והצחקוקים שלה אשמים יותר מאוליבר בשיווי המשקל הלקוי שלה.
"טוב..." הוא אומר, קולו מאומץ, והוא לופת בחוזקה את ברכיה. "אולי... את צריכה להפסיק להתפתל כל כך הרבה."
"זה הרעיון של המשחק!"
זרועותיי ננעלות סביב החלק העליון של ירכיה של טביתה כשהיא מצליבה את קרסוליה על חזי. זנב הסוס שלה השתחרר לפני שני קרבות, והוא גורם לשערה הארוך והשחור להסתיר את פניי, והקצוות הרטובים מדגדגים את עורי. הירכיים שלה מתכווצות, ואני בולם את הגניחה שתקועה בגרוני. כשסידני גוברת עליה, טביתה כמעט נופלת, והיא מחזיקה את עצמה כשהיא לופתת את שערי באגרופה.
הגניחה פורצת החוצה. אני מכסה עליה באמצעות שיעול.
"סליחה!" טביתה צווחת תוך כדי צחוק, ואחיזתה נחלשת. "לא התכוונתי ל —"
היא כמעט מחליקה שוב, כך שידי מתהדקת סביב אחת מירכיה הפנימיות כדי לייצב אותה. אני מרגיש איך היא מתקשחת, אצבעותיי חופרות בתוך העור הרך באופן מסוכן. הדופק שלי מזנק.
הבנות מתעשתות, וידיהן משתלבות אלו באלו כשהן מתנדנדות מצד לצד. סידני צוחקת כל כך עד שאוליבר בקושי מצליח להמשיך לאחוז בה.
אני משתמש בחולשה הזו לטובתי, מסיט בחדות את טביתה שמאלה, לאותו כיוון שאליו סיד מחליקה. אני מחזיק חזק, ורואה את הבחורה שלי הולכת על זה ומושכת את היריבה שלה עד שסידני צונחת לתוך המים בצווחה חדה.
היא חוזרת למעלה, לוקחת נשימה ענקית, ושערה הבלונדיני־בהיר זוהר בשמש. "לעזאזל."
אוליבר נאנח. "נראה שהובסנו." הוא מנער את ראשו באכזבה. "אני מתנצל. הייתה לי התכווצות של שריר בצוואר."
טביתה מניפה את ידיה באוויר, ואנחנו נותנים זה לזה כיף.
כשידינו נפרדות, היא ממהרת לזנק עליי בחיבוק.
זרועותיה נכרכות סביב צווארי, והיא קוברת את פניה בעיקול צווארי, נשימתה מחממת את הטיפות הקפואות על עורי. "תודה," היא לוחשת. "אני חושבת שהייתי צריכה את זה."
עיניי נפגשות בעיניה של סידני מעל ראשה של טביתה, וסיד מזיזה את גבותיה ברוב משמעות.
רק לאחרונה התוודיתי בפני סידני על כך שהיחסים שלי עם טביתה הפכו מרומנטיים לאפלטוניים. החברה הטובה שלי הייתה ברקיע השביעי בחודשים האחרונים, כשחשבה שסוף־סוף מצאתי את החצי שלי, ממש באותו הזמן שבו היא התחברה מחדש עם הנפש התאומה שלה מילדותה.
כולם היו מאושרים, משגשגים. זה הפך את הווידוי לקשה.
הייתי רווק נצחי כל חיי. זה לא משהו שאני גאה בו, אבל היה קל יותר ככה. רגשות תמיד היו לי קשים, וזה הפך קשר אמיתי לאידיאליזם חמקמק שתמיד חשבתי שמוגבל רק לסרטים ולספרים.
עד שהגיעה טביתה.
מעניין שסידני לא קנתה את זה. היא אמרה לי שטביתה פשוט זקוקה לזמן. לסבלנות שלי. היא אמרה שהשמות שלנו כתובים בכוכבים, ושהיא משוכנעת בכך, בדיוק כפי שהייתה משוכנעת בכך שהמבט בעיניה של טביתה היה עמוק בהרבה ממבט אפלטוני בכל פעם שהעיפה בי מבט.
אני מניח שזה העניק לי שמץ של תקווה.
העניין הוא שתקווה יכולה להיות מושיעה, או שהיא עלולה להיות המוציא להורג.
אין דרך לדעת איך יסתדרו הקלפים. רק הזמן יגיד, וזמן הוא דבר בלתי צפוי ממש כמו תקווה.
טביתה משחררת אותי.
עינינו נאחזות אלה באלה כשהיא יורדת בחזרה על רגליה, ואני מעמיד פנים שאני לא רואה את אותו שביב של תקווה מביט גם בי.
היא מסיטה קווצת שיער כהה מעיניה ותוחבת אותה מאחורי אוזנה. היא מתרחקת ממני, וחיוך דק נמתח על שפתיה. "אני הולכת לראות אם מנדי שלחה לי הודעה," היא אומרת. "אני צריכה לבדוק מה שלום הופ."
אני מהנהן, והיא נעה אל הצד השני של הבריכה.
כשהיא מחוץ לטווח שמיעה, סידני שוחה לעברי וחובטת בכתפי. "אלוהים, אתם מוציאים אותי מדעתי. זה כמו לצפות בתוכנית טלוויזיה שבה ברור ששתי הדמויות הראשיות מאוהבות, אבל הכותבים בכוונה מותחים את זה רק כדי לענות אותנו. כמו מאלדר וסקאלי. או באפי וספייק." שפתיה מתעקלות. "מעכשיו והלאה, אני אקרא לכם 'ספאפי'."
הצליל שאני משמיע הוא בחלקו נהמה ובחלקו נשיפה. לסיד יש אובססיה לדברים משנות התשעים. "ממש ממש לא."
"זה בהחלט נראה בלתי נמנע," אוליבר מסכים. "הלב הוא חיה מסובכת. לפעמים הוא רוצה, ולפעמים זה כואב לרצות." הוא מתקרב אל דופן הבריכה ונשען לאחור על מרפקיו. "אם למדתי משהו מהמצב האנושי בחודשים האחרונים, זה שמה שרוצים נוטה לנצח. זה חזק מכדי שיישאר רדום."
תקווה.
תפסיקו לתת לי תקווה דפוקה.
לפני שאני מזעיף מבט לעברם, השיר משתנה, ומצב הרוח הקליל נפגם.
אני לא בטוח מייד מה קורה. הדבר הראשון שאני מבחין בו הוא שטביתה מתאבנת לגמרי ליד קצה הבריכה, נוקשה כמו קורת עץ.
"היי. טב'ס." קולי נאחז בחיוך כשאני קורא לה, כי הוא לא יודע משהו אחר. "את בסדר שם?"
סידני עוד יותר אדישה ממני, מנופפת בידה באוויר כשהמוזיקה בוקעת בקולי קולות וגוברת על ציוצי ציפורי השיר.
"אוו, אני אוהבת את השיר הזה."
"זה 'Karma Police' של רדיוהד, אם אני זוכר נכון. טב'ס."
היא לא עונה. עיניה נעולות על הטלפון הנייד של סידני, שמוטל על שרפרף סמוך.
אני פוסע במהירות לעברה בתוך המים, מניח את משקפי השמש שלי לצד הבריכה לפני שאני מושך את עצמי החוצה. "טביתה," אני חוזר, והדאגה מפלחת את חזי. היא עדיין עטופה בריקנות. אפלה מופיעה בעיניה, כמעט כאילו האישונים שלה מנסים לבלוע כל שריד של שוקולד עשיר וירוק חי.
סידני שרה מתוך הבריכה שמאחוריי, מתנדנדת קדימה ואחורה.
"דברי איתי." כשאני מגיע אליה, אני מושיט לה את ידי. "היי..."
היא קפואה.
אני מניח את אצבעותיי סביב החלק העליון של זרועה באחיזה עדינה. "את —"
אני נתפס לא מוכן כשהיא משתנקת, מסתובבת במהירות ודוחפת את חזי, מפילה אותי אחורה אל תוך המים שמתיזים ברעש. אני חוזר במהירות אל פני המים, ומשתעל כשאני מסיט את השיער הרטוב מעיניי ומעביר יד על פניי, פניי מלאות בתהייה.
עיניה מתרחבות כמו צלחות.
כל הצבע אוזל מלחייה.
היא מתחילה לרעוד, להיטלטל, פוסעת אחורה, מתרחקת ממני, אימה נשזרת בתוך הצליל הצרוד הקטן שהיא פולטת. "אוי, אלוהים... אנ-אני מצטערת..."
אני לא בטוח אם אני צריך להתקרב או לסגת.
היא נראית כאילו היא עומדת להקיא.
"אני כל כך מצטערת." המילים שלה הן לחישה מקוטעת כשהיא מסתובבת ומסתלקת.
אני מוכרח ללכת אחריה.
"טב'ס!" דאגה עמוקה מחלחלת לתוך קולי וגורמת לליבי לדהור מפחד כשאני קופץ החוצה מהמים. אני רץ אחריה על הדשא, לעבר הבית שלי שנמצא מצד שמאל. "טביתה, חכי."
היא ממשיכה לרוץ. היא רצה עד שהיא קורסת ליד שביל החניה שלי, ראשה נשמט קדימה וידיה לופתות את הדשא.
אני נעצר ונופל על ברכיי, ומייד מושך אותה אל תוך זרועותיי.
התייפחויות פורצות מתוכה.
העצב קורע את גופה, גורם לה לרעוד בייאוש כשאני אוחז בה.
"היי, היי, את בסדר," אני לוחש ליד אוזנה, מנשק את רקתה. "זה היה רק רגע אחד. נקודה קטנה. את בסדר."
היא מזיזה את ראשה ימינה ושמאלה, נצמדת אל כתפיי החשופות, ציפורניה מתחפרות בתוכי. "לא. אנ-אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה—זה רק מחמיר," היא מושכת באפה, קרובה לקוצר נשימה. "אלוהים, גייב..."
אני עושה מה שאני תמיד עושה כשהיא מתחילה להתפרק בזרועותיי, מרטיבה את עורי בדמעות. אני חופן את פניה בין שתי ידיי ומלטף באגודליי מאחורי אוזניה, רוכן ולוחש לה, "ששש. תעצמי את העיניים."
היא מצייתת. היא תמיד מצייתת.
"את עפה," אני אומר בעדינות, עדיין מלטף אותה, עדיין אוחז בה. "את חופשייה. את בטוחה."
היא מהנהנת, נשימתה מתחילה להתייצב, גופה מתרפה ועפעפיה מרפרפים.
"אל תסתכלי למטה, בסדר?"
היא שוב מהנהנת, שואפת אוויר.
נושפת החוצה.
"אל תסתכלי למטה." הרעידות שוככות, האחיזה שלה בי נחלשת.
אני מנשק אותה, ואז מניח את לחיי על ראשה, אגודליי מלטפים עד שהיא נרגעת.
בהתחלה, הכאב שלה היה רק רוח רפאים, שהיה מהבהב בעיניה מדי פעם, אחרי שתיקה ארוכה, או כשהיא הרימה מבט אל הכוכבים למשך זמן רב מדי.
עכשיו זה הפך לדבר חי.
ולדברים חיים יש דופק, רצון, לב פועם. הם מגיעים עם טפרים ועם שיניים חדות. אין לדעת מה דבר חי עלול לעשות.
טביתה נשענת לאחור, עיניה אדומות ונוצצות מדמעות. היא מביטה בי לרגע ארוך. רוח קלה מגיעה, לוקחת את שערה איתה, שולחת את ענפי העץ לריקוד איטי מעלינו. עלים משתחררים מהגבעולים וצונחים מטה, עלים וניצני פרחים נוחתים לידנו.
היא מרימה ניצן ורוד מהדשא ומלטפת אותו בין אצבעותיה.
"אני מתכוונת לעשות את זה, גייב," היא ממלמלת, מרימה אליי את מבטה, דמעה משתחררת ונעצרת בזווית פיה. היא מלקקת אותה, שפתיה נפתחות בנשימה מאומצת. "אני מתכוונת לדבר עם הסופר. אני רוצה לספר לו את הסיפור שלי."
אני ממצמץ.
לא חשבתי שהיא תעשה את זה. היא אמרה שזה יהיה יותר מדי, קשה מדי, טריגרי מדי.
אני מלטף את לחייה עם אגודלי, ולוחש. "את בטוחה?"
"אני בטוחה."
"ומה אם..." הפאניקה נוחתת עליי. היא מתיישבת בגרוני כמו עניבת חנק. היא נושכת את חזי, גורמת למילים הבאות שלי להיות כמו חומצה על לשוני. "ומה אם אאבד אותך?"
חיוך זעיר נמתח על פיה של טביתה. "אני כבר אבודה," היא אומרת, ומשפילה מבט אל הניצן הלחוץ בין אגודלה לאצבעה. ניצן של חיים חדשים, מחכה לפרוח. "אני צריכה ללכת לשם כדי לחזור."
