נחשפת - ספר ראשון בסדרת אלכימיה
בל
כשאומרים לך כל חייך שמשהו הוא חטא, עומדות בפנייך שתי אפשרויות.
להימנע ממנו כמו ממגפה, כאילו בכוחו להשחית כל דבר טוב וטהור.
או להפוך אובססיבית אליו, כפי שחווה הייתה לתפוח.
נמאס לי ממשיכת החבל הזאת בין פחד לפיתוי. היא קורעת אותי לגזרים. אני פשוט רוצה נגיסה מהתפוח.
יותר מנגיסה. אני רוצה לטרוף אותו. להרגיש את מיציו זולגים על שפתיי.
וכשאני אומרת תפוח, אני כמובן מתכוונת לסקס.
רייף
השכנה החדשה שלי, יפה באופן שיכול להוריד גבר על ברכיו, אבל היא בת עשרים ושתיים. צעירה ממני בארבע־עשרה שנים.
זה צעיר מדי. נשבעתי להתרחק ממנה.
עד שהיא פונה אליי לעזרה.
מתברר שיש לה משהו שהיא רוצה להיפטר ממנו - הבתולים שלה.
ומתברר שלי יש משהו שהיא רוצה. כניסה למועדון שאני מנהל עבור מבוגרים אניני טעם, ואם נדייק - תוכנית שפיתחנו עבור נשים בדיוק כמו בל.
תוכנית שתשנה אותה מבחורה תמימה לנידונה לאבדון.
שתחשוף את אותם חלקים בעצמה שעד כה הכחישה.
ונראה שבסופו של דבר, אולי לא אהיה היחיד שיפול על ברכיו.
ושאלוהים יעזור לנו.
נחשפת הוא רומן רומנטי עכשווי, לוהט ובעל פער גילים בין הגיבורים, הכולל משחקי תפקידים מרובי משתתפים לצד סוף מונוגמי ומאושר. הספר מכיל תכנים המיועדים לקהל בוגר בלבד. אזהרות תוכן מלאות מופיעות בראש הספר.
ביקורות :
"ידעתי שזה יהיה לוהט, אבל לעזאזל. ממש לא הייתי מוכנה לזה... אנחנו מדברים כאן על רמות טירוף בלתי נתפסות של לוהט." — Buttons and Books
"נחשפת לוהט! ולא סתם לוהט — לוהט ושובב ברמה שלא קראתי אולי מאז מלכה אמריקאית של סיירה סימון." — Bex_Book_Revieux
"אם נהניתם מספרים כמו סדרת מנויים בלבד של שרה קייט או ספרי Blindfold Club של ניקי סלואן, נחשפת הוא בדיוק בשבילכם." — Jennifer
"מפואר, יסודי, לוהט ומעורר צמרמורות של עונג בכל הגוף." — Brayzen Bookwyrm
"הספר הזה ארוטי מאוד, חילול קודש מוחלט, ומרגש עד עמקי הנשמה." — Joyce
"המימוש הסופי של התשוקה ביניהם ראוי לאש הגיהינום." — Robin's Reading Nest
"האירוטיקה המתוארת והניסוח היפה ביותר שנתקלתי בהם אי פעם." — Lyndsey Gallagher, סופרת רומנטיקה
"בעולם הרומנטיקה נהוג לדבר על ספרים עם 'דלת סגורה' או 'דלת פתוחה'. בספר הזה אין שום דלת!!" — Danielle
"הפרוזה פשוט עשירה ומענגת, והכתיבה מבריקה, כרגיל." — Deb M
"רחמים משמיים — זה אולי הסיפור הלוהט ביותר, הסקסי ביותר והחוטא ביותר שקראתי אי פעם, ואני לגמרי פה בשבילו!" — Andrea
"זה היה פשוט פנטסטי בטירוף, עם מסר עוצמתי במיוחד. אהבתי כל רגע!" — Lona Mccombie
"קראתי המון ספרים, ובמיוחד אירוטיקה ורומנטיקה לוהטת, והספר הזה מותיר את כל המתחרים הרחק מאחור — בעבר, בהווה ובעתיד." — Haley Smith
"יש הרבה מה לדבר על הסיפור הזה, אבל מבחינתי הוא עוסק בראש ובראשונה בלקיחת בעלות — לא רק על הגוף ועל המיניות שלך, אלא גם על מערכת האמונות כולה." — Debbie Thune
על הסופרת :
אני כותבת רומנים רומנטיים עכשוויים לוהטים במיוחד, שבדרך כלל מתרחשים בלונדון, ביתי מזה עשרים וחמש שנים. הגיבורים שלי הם אנשים חכמים, יפהפיים, עשירים ומוכשרים, וחייהם שופעי מותרות עד כדי גיחוך. בין הדברים שאני אוהבת במיוחד אפשר למצוא פער גילים, גברי אלפא כריזמטים, מסע התפתחות אישי משמעותי, וגם נגיעה של קינק לכמרים (שלום, חינוך במנזר).
כשאיני מתנתקת מהמציאות באושר מול המחשב הנייד שלי, או חולמת על מהדורות אספנים סוחפות, אני נהנית לבלות בלונדון עם בעלי המדהים והסבלני במיוחד, ועם שני ילדינו.
אזהרת תוכן
הספר הזה הוא לוהט! והוא מיועד לקהל בוגר בלבד.
גיבורת הסיפור שלי, בל, זוכה להתענג על יותר מבחור אחד בו־זמנית (אף על פי שהיא והגיבור, רייף, זוכים בסופו של דבר לסוף מאושר ומונוגמי). רייף מקיים יחסי מין עם נשים אחרות — אחת מהן מתוארת בפירוט בין דפי הספר — לפני שהוא ובל הופכים לזוג. אם הסגנון הזה אינו לטעמכם, תרגישו חופשי לוותר על הקריאה.
כמו כן, הספר כולל ביקורת גלויה על הכנסייה הקתולית. ישנן דמויות המפגינות קיצוניות דתית, ישנם משחקי תפקידים מיניים בעלי אופי של חילול הקודש, והתנהגות הורית המאופיינת בשליטה רגשית.
מכתב משרה (אלודי)
תודה שקראתם את המרד הקטן שלי!
כשסיימתי לכתוב את 'נחשפת' והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה, הכה בי עד כמה בל הייתה ביישנית בהתחלה. כמה חסרת ביטחון. כמה מתנצלת. אני לא חושבת שבאמת הבנתי עד כמה היא התקדמה במסע שלה עד שנפגשתי שוב עם הגרסה הראשונית, והסגורה שלה, ולא יכולתי להיות גאה בה יותר על כך שלקחה את מה שהיא רצתה והציבה את הצרכים שלה מעל אלו של כל הסובבים אותה.
המסע הזה היה שלי בדיוק כפי שהיה של בל. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכתוב את סצנת האפילוג הזו בתחילת הספר.
לקראת הסוף, כתבתי ללא בושה בדיוק כפי שבל התנהגה!
חלק גדול מהספר הזה קרוב מאוד לליבי (לא החלקים הסקסיים!) עם כל מה שבל התמודדה, גם אני התמודדתי. הפיכת הספר 'נחשפת' למתנגד לקתוליות באופן כה בוטה היא לא החלטה שקיבלתי בקלות ראש, וזה נעשה במכוון, בדיוק כפי שהייתה ההחלטה לכתוב את הסדרה הזו תחת שם עט.
אתם מבינים, גדלתי במשפחה קתולית אדוקה, במדינה קתולית להפליא (גירושים עדיין לא היו חוקיים באירלנד כשעזבתי) ולמדתי בבתי ספר של מנזרים לאורך כל שנותיי. אף מבוגר או דמות סמכותית לא אמרו לי מעולם שהקתוליות היא מערכת אמונות שאני יכולה לבחור לקבל או לדחות. זה הוצג בפניי כעובדה מוצקה, בלתי ניתנת לערעור כמו כוח המשיכה.
בבית הספר, מעולם לא הורשינו לדון בתיאולוגיה (מחוץ לשיעורי היסטוריה). כל ניסיון להטיל ספק בדוקטרינה הקתולית נחשב לחילול הקודש. לכן, האחריות הוטלה עליי להבין בעצמי שמותר לי לבחור את האמונות שלי. אני נבוכה לומר לכם כמה זמן לקח לי לתת לעצמי את הרשות לעשות זאת — כמעט ארבעה עשורים כדי לסלוח לעצמי ולמחוא לעצמי כפיים על שמצאתי סט של אמונות שמשרתות אותי טוב יותר, ושאינן מבוססות על דת מאורגנת. התרחקתי מהקתוליות שנים קודם לכן, אבל נדרש לי זמן רב להתגבר על האשמה והבושה על כך ש"נכשלתי" ולא הייתה לי האמונה הנדרשת.
אני חשה תרעומת על כמה שהחינוך הרוחני הספציפי שלי שיבש אותי, והספר הזה הוא המרד הקטן שלי. הוא על נערה שצעירה ממני פי שניים, ומבינה הרבה יותר מוקדם ממני שגופה הוא שלה ועומדת על כך שהוא שלה ושהיא יכולה לעשות ולחשוב ככל העולה על רוחה. אני כל כך גאה בעד כמה רחוק בל הגיעה בספר הזה!
רציתי לתת לכם רקע. הביקורת בספר היא לא אמצעי לכתיבת ארוטיקה; היא תרפיה עבורי! והדרך שלי לעבד דברים ולהחזיר את האיזון. עם זאת, אני יודעת כמה שמחה ומטרה הדת מביאה לרבים מאיתנו, ולעולם לא ארצה להעליב או לגרום למישהו להרגיש מותקף או בלתי נראה.
אם כבר, המסר העיקרי מהספר הוא שכולנו חופשיים לחשוב בעצמנו ולבחור את המצפן המוסרי שלנו.
תודה שקראתם.
שרה (אלודי!)
פרק 1
בל
כשבמשך כל חייך אומרים לך שמשהו לא בסדר — וב־"לא בסדר" אני מתכוונת לרע, מרושע, חטא — ישנן שתי דרכים ברורות להגיב.
את יכולה להימנע מהנתיב המרושע האמור. להתחמק ממנו, לפחד ממנו, כאילו הוא המגפה עצמה. כאילו יש לו את הכוח לקרוע אותך לגזרים. להרוס את כל מה שאת יודעת שהוא טוב וטהור.
אפילו להרוג אותך.
או שאת יכולה להתקבע עליו. האין זה היה טבעו האסור של התפוח שעינה את חווה באכזריות כה רבה, יותר מאשר כל תכונה פנימית שהסתתרה תחת אותה קליפה ורדרדה? בקיצור, את יכולה להפוך לכל כך מקובעת, עד שהתשוקה לחוות את הנתיב המרושע הזה, לדעת אותו, תכלה אותך עד שתיפלי קדימה לתוך חיים של חטא.
אני, באופן אישי, נודעתי כמי שבוחרת בשתי התגובות גם יחד. לא משהו שהייתי ממליצה עליו. המשיכה־דחיפה של הפיתוי והאימה, של האובססיה והפחד הקיומי, היא מתישה. כשאת מפחדת ממשהו באותה מידה שאת כמהה אליו, זה קורע אותך לגזרים.
זה קרע אותי לגזרים.
וסיימתי עם הייסורים.
עכשיו אני פשוט רוצה את האקסטזה.
אני רוצה ביס מהתפוח.
לא רק ביס. אני רוצה לנעוץ בו את שיניי. אני רוצה לנקב את הקליפה הוורדרדה עד שהיא תיכנע לבשר עסיסי שיזלוג במורד סנטרי.
אני רוצה לטרוף אותו.
אני רוצה לדעת את כל הדרכים שבהן לעולם לא אהיה אותו דבר אחרי שאטעם אותו.
אני רוצה שהנקטר המתוק־מתוק של התפוח יפרק אותי. ישנה אותי.
וב־"תפוח" אני מתכוונת לסקס.
ברור.
***
השיער שלי חלק. מטופח. מבריק.
השמלה שלי, צמודה למעלה, רחבה למטה, לבנה קלאסית עם דוגמאות חיתוכי לייזר של בית האופנה אלאיה, היא בטעם טוב להפליא.
האיפור שלי קורן ברוך. ללא רבב.
לא פלא שאימוש רוצה להציג אותי לראווה כמו בובה. כמו פרס.
היא ואבוש אוהבים שאנשים מסתכלים. מעריצים.
אבל לא נוגעים.
לא שאני אי פעם מאתגרת אותם בחזית הזאת.
אין טעם.
אני מעבירה קצה אצבע, שציפורנה האובלית המושלמת צבועה בגוון ניוד מאופק, מעל המשטח של שידת המגירות בדירה של הוריי, אף שלקרוא לה דירה יהיה כמו לקרוא לסעודה האחרונה של דה וינצ'י, ציור. סוויטת החדרים שלהם המשקיפה על הייד פארק, הייתה חתיכה רצינית של נדל"ן לונדוני עוד לפני המייקאובר האחרון שלה שעלה שבע ספרות (שמונה ספרות, אם כוללים את רכישות האומנות האחרונות שלהם).
עכשיו היא מרהיבה. זו הסיבה היחידה שאני מוכנה לשאת את המסיבה הקטנה של אימוש הלילה. אני יכולה לעכל את זה שיציגו אותי בפני דייריו המיושנים של בניין האחוזה הזה, אם זה אומר שאקבל את כל המקום לעצמי למשך שלושה חודשים מפוארים הקיץ. אימוש ואבוש יוצאים לסיור אירופאי, ואני אהיה חופשייה להתענג בדירה המטורפת שלהם.
לא שהדירה שלי לא מהממת. זוהי דירה קטנה יפהפייה בדרום קנזינגטון. היא פשוט לא... זאת. אין לה את המרפסת המוגזמת הפונה להייד פארק, וגם לא את מטבח השיש, או את גובה התקרה המרשים. גם לא את פיתוחי הגבס הלבנים המקושטים, או את הציורים הלבנים־לחלוטין החדשים והמרהיבים שאבוש קנה לאימוש ליום הולדתה. המרקמים יוצאי הדופן שלהם נראים כמו כדורי גלידת שמנת הלקוחה היישר מג'לטריה איטלקית אותנטית.
אז כן. שעתיים של סמול טוק הן מחיר נסבל מספיק לשלם עבור שלושה חודשים של חופש בבית הוריי. אני כבר מתעלפת מהמחשבה על ארוחות הערב שאוכל לערוך בחדר האוכל שטוף האור שלהם, עם משקאות על המרפסת המשקיפה על הפארק. בני עשרים ושתיים אחרים אולי היו מתפתים לערוך מסיבות מטורללות. לא אני. אני מעדיפה להעמיד פנים שאני מבוגרת, מארחת נהדרת שמבדרת את חבריה הקרובים בדירה שאפשר־למות־ממנה שלה.
"תזכירי לי שוב מי מגיע?" אני שואלת את אימוש, מקפידה להזריק לטון שלי מידה של התלהבות שאני לא מרגישה. אני תמיד נותנת להוריי את מה שהם רוצים לשמוע. לראות. הרבה יותר קל לתת להם לחשוב שאני בדיוק מי שהם רוצים שאהיה. מי שהם גידלו אותי להיות.
היא מעניקה לי חיוך רחב, כזה שאומר 'זו התינוקת שלי' ושולחת גל קר של אשמה ששוטף אותי. אל תבינו אותי לא נכון. אימוש שלי חמודה אמיתית. היא מקסימה. פשוט היא חיה בתוך בועה, כאשר חלק גדול מדי מהבועה הזו הוא יציר כפיו של אבי.
ומכיוון שאני לא יכולה לשנות אותה, אני מרצה אותה. אין טעם לערער את שיווי המשקל המלוטש בקפידה של משק הבית שלנו.
כמו שאמרתי קודם, זה לא שווה את זה.
חוץ מזה, אני לא יכולה להאשים אותה. כשחיים עם אדם שמצבו הרגשי שולט בכול, שמעולם לא סיפרו לו שדעות הן לא עובדות או שאין לו זכות לומר למבוגרים אחרים (או לילדים) מה לחשוב, אז לומדים להשלים עם זה ולשתוק.
אני, הבנתי, באיחור ובאופן הדרגתי מדי, שאני יכולה לחשוב דבר אחד ולהגיד דבר אחר, אבל אני לא בטוחה שאימוש בכלל יודעת שזו זכותה. אחי, דקס, הבין זאת לפני שנים — ומייד עבר אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי כדי לקנות לעצמו קצת מרחב מאבוש.
"פיטר וג'ויס מקומת הקרקע יהיו כאן," אימוש אומרת כעת.
"כמובן." פגשתי אותם בעבר. זוג חביב, בערך בגיל של הוריי.
"המקפרטלינים. בלי הילדים." היא מצטמררת. היא ציינה בעבר שילדי מקפרטלין מתנהגים למופת בביתם, והם נטל מוחלט כשהם משוחררים בכל מקום אחר. הדירה של אימוש ואבוש יפה מכדי לשחרר אותם בתוכה.
היא מדקלמת שמות של שלושה או ארבעה זוגות אחרים ואז דוחפת אותי קלות, חיוך שובב על פניה.
"ורייף צ'רלטון. את יודעת, האיש שקנה את הפנטהאוז. הוא פשוט עבר לגור פה לפני שבועיים. הוא מאוד מצודד. הרבה יותר מדי מבוגר עבורך, כמובן, אבל הוא די מקסים כשאני רואה אותו במעלית. למד בלויולה."
אני מחייכת בזמן שבפנים אני מגלגלת עיניים. ברור שהוא למד שם. מכללת סנט איגנטיוס לויולה היא בית הספר הקתולי לבנים הכי בלעדי והארדקור במדינה. אם חושבים על זה, הוא כנראה יותר הארדקור אפילו מבתי הספר שהאירים יכולים להנפיק. הוא קרוי על שם מייסד מסדר הישועים, ונודע בזכות תורתו השמרנית וההצלחה המדהימה של בוגריו בעסקים ובממשלה.
מה שאומר שאם הבחור הזה, רייף, למד שם, הוא או נזיר או סוטה.
לא שאני יכולה להרשות לעצמי להטיל דופי באף אחת מהאפשרויות הללו, כי בשעה שכלפי חוץ אני אולי משתייכת לאפשרות הראשונה, אני חושדת שהמחשבות שאני משתעשעת בהן כשאני לבד במיטתי הופכות אותי לזו השנייה במציאות.
לא משנה. הייתי בנשפי בית ספר עם מספיק בחורי לויולה בעבר כדי לדעת שכדאי לשמור מהם מרחק רציני. ואם הוא מפעיל את הרדאר של אימוש, הוא כנראה משעמם כמו מים עומדים. אני מחייכת לעצמי כשאני מדמיינת גבר גבוה, גמלוני, מביך חברתית עם מוסר קתולי ואפס הבנה באופן שבו מרכזי העונג הנשיים עובדים.
לא.
הוא לא יתאים למטרות שלי בכלל.
***
חצי שעה לאחר מכן, אני בעיצומה של שיחה עם פיטר וג'ויס מקומת הקרקע על מניפת הצבעים של הערוגות העשבוניות בהייד פארק באביב הזה (על אף שאני מוסיפה לשיחה מעט יותר מסתם חיוכים אוטומטיים שמסווים שעמום עז וכמה קולות מנומסים), כשאני חשה במשקל מבטו של מישהו מאחורי גבי.
אני מתעלמת ממנו, כי אני מחונכת מדי מכדי להסתובב באמצע שיחה, אבל רגעים לאחר מכן, אימוש נמצאת ליד הכתף שלי.
"אני נורא מצטערת להפריע," היא אומרת לפיטר וג'ויס (שאת שם משפחתם אני לא מצליחה לזכור, אם בכלל ידעתי אותו אי פעם). "אכפת לכם אם אשאל את בל לרגע? אני רוצה להציג אותה בפני רייף."
"סלחו לי," אני ממלמלת בחיוך, ומאפשרת לעצמי להסתובב אל תוך היד המנחה של אימוש.
הו, אלוהים.
זו לא רק הנוכחות הפיזית שלו.
או הקלות שבה הוא ממלא את החליפה התפורה להפליא שלו.
או העיניים החומות העמוקות הנעוצות בשלי.
או אפילו המרקם המושלם בדרך כלשהי של שערו הכהה, כאילו מישהו עיצב אותו עבורו והוא בלגן אותו שוב.
לא, זה שום דבר מהדברים הללו לבדם. אם כי, אל תבינו אותי לא נכון — הבחור מסמן וי על כל משבצת ומשבצת.
מה שפוגע בי ממש באזור הבטן התחתונה בזריקה של חום הוא הביטחון שהוא מקרין. ולא רק ביטחון כללי, כי הוא בבירור מצליח, אם לשפוט על פי בגדיו ונעליו או אפילו השעון ההוא שתופס את אור השמש של הערב כשהוא אוחז בכוס הוויסקי שלו.
זה סוג מאוד ספציפי של ביטחון.
זה מבט שאיכשהו משגר אליי את המחשבה המדויקת הזו:
הגבר הזה בהחלט יודע איך לגעת בגוף של אישה.
