מארז הלבבות של סוירס בנד

לב גנוב

פרק 1

גריפין

שנאתי את השולחן שלי. המשרד הזה היה שלי במשך רוב העשור האחרון. הוא אמור היה לגרום להרגשה של בית, אבל מעולם לא הייתי בחור של שולחן עבודה. תמיד חיפשתי תירוץ לצאת לשטח. עשיתי את עבודתי, לא התחמקתי מהניירת, אך מעולם לא הרגשתי באמת חי כשישבתי מאחורי שולחן.

ועכשיו, נראה היה שאהיה תקוע כאן למשך שארית חיי.

אנדריי טספוב המחורבן והבריונים האידיוטים המחורבנים שלו. אני צריך להיות אסיר תודה שזה נגמר רק בכדור בכתף. יותר מדי אנשים מצאו את מותם בלילה ההוא. חיי יכלו להתקצר בעקבות אחד מרובי ה-AR-15, בהם הם השתמשו. אילו קליע מרובה כזה היה פוגע בכתפי, הייתי מאבד את הזרוע.

במקום זאת, ירייה אחת מאקדח הפילה אותי. פציעות כתף מסובכות בהרבה מכפי שאנשים חושבים. הכדור שרט עורק, קרע רצועות וגידים, ושבר עצמות בדרך.

שעות של ניתוח, שבועות עם יד במתלה, ואחריהם חודשים של פיזיותרפיה. כמעט חזרתי לעצמי.

כמעט.

לגבר עם עבודה רגילה, כמעט היה טוב מספיק. בשבילי, כמעט סימן את סוף הקריירה שלי. זה היה חייב להיות דווקא בזרוע הימנית המחורבנת שלי, נכון? המוח שלי אולי שמר על מהירות התגובה שהייתי צריך, אבל הזרוע הימנית שלי תמיד תהיה איטית יותר בשבריר שנייה.

לא משנה כמה רציתי להיות בשטח, כמה השתוקקתי לאדרנלין ולריגוש, לא הייתי מסכן את חיי הלקוח רק כדי לרצות את האגו שלי.

קורקעתי. הייתי צריך למצוא דרך להשלים עם זה.

אני לא אדם שמתבוסס בייסורים. גדלתי במשפחה של אישיויות הפכפכות, מוקף בזעם ובגידה, רשעות וטינה. עזבתי בגיל עשרים ושתיים, ממורמר וכועס, אבל ברגע שטעמתי את החופש מחיי המשפחה שלי, קיבלתי החלטה.

לא אתן לחרא הזה להפיל אותי.

תמיד היה צד חיובי, תמיד הייתה סיבה לצחוק. לעולם לא איכנע לשנאה. ראיתי מה קרה לאנשים שנכנעו לה, ואת הדרך בה היא שאבה מהם את החיים, מותירה אותם קליפות מרירות וצחיחות.

מעולם לא הייתי כזה. ולעולם לא אהיה.

במשך חמש־עשרה שנה הצלחתי לשמור על הגישה הזו. תמיד מוכן עם חיוך, תמיד מחפש את קרן האור בין העננים. ועכשיו זה. הייתי כלוא במשרד במשך היום, ומתחבא בדירה בלילות. רוטן, נוהם, ומתפרץ על חבריי, האנשים שהפכו למשפחתי.

ידעתי שאני מתנהג כמו אידיוט. ניסיתי לחייך, לצחוק, להעמיד פנים שהכול נהדר, אבל כולנו ידענו שזה שקר.

שום דבר לא היה פאקינג נהדר. הכול היה מחורבן לגמרי.

הטלפון זמזם. אליס מהקבלה. הרמתי את השפופרת והתכווצתי כששמעתי את עצמי נובח, "מה?"

התנהגתי כמו חלאה. אליס הייתה כמו אחות בשבילי, ועכשיו נשואה לחברי הטוב ביותר. היא הייתה משפחה. היא לא הייתה ראויה לזה שאתנהג אליה כמו זין.

לפני שהספקתי להתנצל, היא פרצה בצחוק הפיקסי השובב שלה, ואמרה, "שלום גם לך, קרן שמש. יש לך מבקרת. היא אומרת שקוראים לה הופ דניאלס. להכניס אותה?"

הופ דניאלס?

בלתי אפשרי.

מה היה הסיכוי שהשם הזה הוא סתם צירוף מקרים?

אפס. שום סיכוי.

קיללתי את היקום. עוד בעיטה בגבר כשהוא כבר על הרצפה, למה לא הא? מי שלא תהיה הישות האפלה ששלחה את הופ דניאלס המחורבנת לאטלנטה, יכלה פשוט לקחת אותה בחזרה.

גריפין בן העשרים היה מקבל אותה בזרועות פתוחות. גריפין של לפני שישה חודשים היה לכל הפחות מסתקרן.

ועכשיו? עם הכתף הארורה שלי שכואבת כמו שן רקובה, כל מה שרציתי היה להגיד להופ שתלך להזדיין, ושלא תחזור.

שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מזה שהופ דניאלס תחזור לחיים שלי.

"גריפין? אתה רוצה שאני פשוט אשאיר אותה כאן עד שהיא תעלה אבק?"

לא יכולתי להימנע מהחיוך הקטן שהתפשט על פניי. מיהרתי למחוק אותו. עדיף היה כבר לסיים עם זה עכשיו. אגלה מה הופ רוצה ואפטר ממנה. לא עניין גדול.

"תכניסי אותה."

"מייד מגיעה!" אליס ניתקה.

הופ דניאלס המחורבנת.

אליס תרצה לדעת מי היא. קופר, אוורס, נוקס — כולם ירצו לדעת. מתי בפעם האחרונה אישה נכנסה למשרד וביקשה לראות אותי? מעולם לא. הקפדתי להפריד בין חיי האישיים לעבודה. תמיד.

אבל הופ לא הייתה עניין אישי. לא ככה.

היא לא הייתה אישה, היא הייתה פאקינג סימן לקץ העולם.

מהר מדי, אליס פתחה את דלת המשרד שלי בתנופה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא בטח עשתה טעות. האישה שעמדה לצידה לא הייתה הופ דניאלס.

היא הייתה גבוהה ודקיקה כמו הופ, עם אותו שיער חום־חולי ואותן עיניים בצבע קוניאק, אבל זו לא הייתה הופ שלי.

עם שערהּ האסוף בקפידה לקשר הדוק בבסיס גולגולתה, פניה חיוורות ועיניה כבויות, היא נראתה יותר כמו דחליל מאשר אישה. הופ תמיד הייתה צנומה, גופהּ דקיק על אף גובהה, אבל האישה הזו נראתה כחושה. שבירה. פניה היו נטולות איפור. היא הייתה חסרת תכשיטים, פרט לזוג עגילי זהב קטנים באוזניה.

האישה שהציגה את עצמה כהופ דניאלס עמדה מולי בחליפה בצבע בז' שנראתה כאילו נרכשה עבור מישהי אחרת. הז'קט והחצאית הסתירו כל רמז לגוף שמתחתם.

נעליה התואמות היו משעממות ושימושיות. היא הייתה מסודרת ונקייה, אך נטולת כל ייחוד. שכיחה. ניתנת לשכחה. בחנתי אותה, מחפש רמז כלשהו להופ שהכרתי כל כך טוב.

הופ שלי הזכירה לי את אליס. היא הייתה שקטה בהרבה ממנהלת המשרד הרועשת שלנו, אבל היה לה אותו עמוד שדרה מפלדה, וכמו אליס, היה לה סגנון ייחודי ומשוגע משלה.

אהבתי לעקוב אחר הדרכים שבהן הסתירה סודות קטנים בתוך תלבושת בית הספר שלה. קשת לשיער רקומה שלדים. גרביים עם בתולות ים שזורות בדוגמה. היא בזבזה את דמי הכיס שלה על חיפושים אחר דרכים להיות שונה, למרות דרישתו של האפוטרופוס שלה שתשתלב. הופ שלי לא הייתה נתפסת מתה בבז'.

אליס עמדה בדלת, מצפה, עיניה קופצות בין הופ וביני. כשאף אחד מאיתנו לא אמר מילה, היא הרימה גבה ושאלה, "קפה? תה?"

"לא, תודה, אליס. הופ לא תהיה פה מספיק זמן בשביל זה."

אליס צמצמה את עיניה לנוכח הגסות שלי, משכה בכתף ויצאה. לא היה לי ספק שהעצירה הבאה שלה תהיה המשרד של קופר. שיהיה. הם היו החברים שלי, וזה בהחלט נכנס לקטגוריית הרכילות. אם המצב היה הפוך, הייתי עושה את אותו הדבר.

לא רק שביקור נשי היה אירוע נדיר, אלא שאף פעם לא הייתי גס רוח. טוב, בזמן האחרון כן, אבל רק עם החברים שלי, אלה שידעתי שיתמודדו עם החרא שלי. אבל לא במשרד עם מישהו זר. אבל שוב, הופ דניאלס לא הייתה זרה.

בקול נמוך וחסר הבעה, הופ אמרה, "אפשר לשבת?"

נשענתי לאחור בכיסאי. "תרגישי חופשי."

שום תגובה מהופ. פעם, הערה לא נחמדה מצידי הייתה ממלאת את עיניה בדמעות — לא שהיא אי פעם הייתה זוכה להערה לא נחמדה ממני. לפחות לא עד הסוף. אבל בסוף, היו דמעות מכל הכיוונים.

היא התיישבה, מחליקה את החצאית המכוערת שלה על רגליה ומצליבה את הקרסוליים. זה היה כאילו הופ שהכרתי נמחקה לחלוטין, והוחלפה באוטומט קר ומכני. ההופ החדשה הזו שרטה כל עצב בגופי.

הופ הייתה רק ילדה כשעזבתי את סוירס בנד. רק ילדה, אבל היא הייתה הניצוץ שהצית את הלהבות, זו שסובבה את גלגלי המנגנון שהסתיים בלב שבור ובאובדן, ובטינה שתלווה אותי למשך שארית חיי.

"מה את רוצה?"

לראשונה, הופ הראתה סימן של חולשה. היא שאפה ארוכות והורידה את מבטה אל התיק שהניחה בקפידה על ברכיה. כשהרימה שוב את עיניה אליי, הבהב בהן שמץ של רגש.

המילים האחרונות שאמרה לי ריסקו את חיי. הפעם הזאת לא הייתה שונה.

"אביך מת. פורד בכלא באשמת הרצח שלו. כל הנכסים, העסקיים והפרטיים, מוקפאים עד לקריאת הצוואה."

בלעתי רוק, נאבק בצריבה למשמע דבריה. האנשים האלה לא היו משמעותיים עבורי. לא עוד. הקשיתי את ליבי, כופה על עצמי לומר, "אז תקראו את הצוואה ותשאירו אותי מחוץ לזה."

"אי אפשר. אביך קבע שהצוואה לא תוכל להיקרא בלעדיך."

מילותיה פילחו אותי, צורבות את הפצע כשהן עוברות, משאירות אחריהן רק קהות וריקנות.

אבי מת.

לא ראיתי אותו חמש־עשרה שנה. שנאתי אותו הרבה יותר מזה.

לא הייתי היחיד ששנא את אבי. פּרנטיס סויר היה אחד האנשים השנואים ביותר באזור שלנו בצפון קרוליינה. לעזאזל, סביר להניח שהוא היה אחד האנשים השנואים במדינה כולה. בעודי מושך זמן, שאלתי, "איך? מה קרה?"

"סטרלינג מצאה אותו במשרד שלו באחוזת הארטסטון. הוא נורה. היה מת כבר זמן מה."

סטרלינג. אחותי הקטנה. אחות למחצה. רוב האחים שלי היו 'למחצה'. פּרנטיס אסף נשים, אבל הוא היה מחורבן בלהשאיר אותן. התנגדתי לדחף לשאול אם סטרלינג בסדר. סטרלינג לא הייתה הבעיה שלי. אף אחד מהם לא היה.

"איפה?"

"במשרד שלו," חזרה הופ באיטיות, כאילו אני כבד שמיעה.

"לא, איפה בגוף נורתה הירייה?"

"במצח."

סגנון הוצאה להורג. רצח מתוך תשוקה, וזה משהו שיכולתי לראות קורה. בעל זועם, מאהב נבגד, בטח. אבל לא התנקשות. ופורד בכלא על הרצח? אין מצב.

היו לי הרבה סיבות לשנוא את אחי, אבל לא הייתה שום אפשרות שהוא ירה לאבא שלנו כדור אחד ישר במצח. זה פשוט לא היה בו. פורד הכיר כלי נשק, כולנו הכרנו. כל ילדי סויר ידעו איך להשתמש באקדח. אבל רצח כזה בדם קר? לא.

כמה כבר השתנה מאז שעזבתי?

הוצאתי את פורד מראשי. לא הבעיה שלך, הזכרתי לעצמי. "המניאק שינה את הצוואה אחרי שעזבתי. שוב."

אבא שלי היה מפורסם בשינויי הצוואה שלו. הוא השתמש בה כמו בנשק, מסובב אותנו אחד נגד השני, מניע אותנו במשחק בלתי נגמר על שליטה.

זה לא הספיק שמשפחת סויר הייתה הבעלים של חצי מעיירת סוירס בנד, או שהיא החזיקה מאות מיליוני דולרים בנדל"ן ובתעשייה ברחבי קרוליינה הצפונית והמדינות השכנות.

פּרנטיס סויר לא היה מאושר, אלא אם כן גרם לכולנו לרקוד לפי החליל שלו כמו בובות על חוטים. הצוואה הזאת שונתה כל כך הרבה פעמים, שהשכר ששילם לעורך הדין המשפחתי הספיק כדי לקנות לו בית שני.

עזבתי את סוירס בנד, הפניתי גב למשפחה שלי אחרי שבגדו בי בדרך הגרועה ביותר. הצוואה של אבי לא הייתה הבעיה שלי.

"הוא זרק אותי מהבית לפני חמש־עשרה שנה," הזכרתי לה. "יש לי חיים משלי עכשיו. תפתרו את הבעיות שלכם לבד."

צל של רגש חלף על פניה של הופ. פחד? דאגה? ייאוש? זה נעלם מהר מדי, שלא הצלחתי לזהות.

היא התכופפה קדימה, בקושי סנטימטר. "גריפין, אתה צריך להבין — הכול מוקפא. הכול. חשבונות פרטיים, קרנות עסקיות, הכול. אנשים לא יקבלו משכורת. עסקים יקרסו. העיירה תקרוס. אתה לא חייב להישאר. בבקשה, רק תחזור הביתה כדי שהארווי יוכל לקרוא את הצוואה. ברגע שזה ייגמר, אתה יכול ללכת. ולעולם לא תצטרך לראות איש מאיתנו שוב."

לעזאזל. האבא המחורבן שלי. הוא תמיד ידע איך לסובב את הסכין.

הוא רצה שאחזור לסוירס בנד מאיזו שהיא סיבה מקוללת, והוא היה מומחה בלגרום לדברים לקרות, אפילו מהקבר.

הוא ידע שלא אחזור, אם פשוט יבקש. לא הייתי צריך את ההון של משפחת סויר. גידלו אותי כדי לצעוד בדרכו של אבי, אבל אני הלכתי משם. עשיתי את הכסף שלי בעצמי, ולא הייתי חייב לאנשים האלה שום פאקינג דבר.

המשפחה שלי הייתה רעל, אבל העיירה סוירס בנד הייתה סיפור אחר.

סוירס בנד הייתה מלאה באנשים שפשוט ניסו לחיות את חייהם. אנשים טובים. אנשים שתלויים בסויר יזמות לפרנסתם. בלי הזרימה החופשית של כספי סויר, סוירס בנד הייתה נעצרת, ומי שהיו סובלים ראשונים אלה האנשים הפשוטים של העיירה.

לא רציתי שום קשר למשפחה שלי, אבל לא הייתי מוכן להרוס את העיירה.

"מתי הקראת הצוואה?"

"מחר בשתיים. במשרד של הארווי."

"אהיה שם. ואז אני עוזב."

צפיתי בהופ יוצאת מהמשרד שלי, גבה זקוף, יציבתה מושלמת, והנערה שהכרתי, נעלמה.

שתיים בצהריים. עד חמש כבר אהיה בדרך חזרה לאטלנטה, מסיים סופית עם סוירס בנד.

שום דבר בעולם לא יגרום לי להישאר אפילו שנייה נוספת.

לב מתוק 

פרק 1

דייזי

הייתי צריכה להביא סל קטן יותר. גיששתי באי־נוחות, מנסה לאזן את הסל הרחב והקלוע כנגד מותני, בעודי מגששת באפלה אחר כניסת העובדים של הפונדק.

עוד אחד מרעיונותיי המבריקים שלא בדיוק יצא אל הפועל כפי שתכננתי. בזמן האחרון נראה שהיו לי לא מעט כאלה. ביקרתי בפונדק של סוירס בנד מאות פעמים, אך תמיד נכנסתי מהדלת הקדמית כאורחת במסעדה ובבר.

היום, הבאתי משלוח — מבחר מפתה של פינוקים מהמאפייה שלי, מאפיית סוויטהארט, בתקווה שאוכל להתחיל לספק מאפים לפונדק, שיוכלו להשאיר בחדרי האורחים או למכור בחנות הקטנה שליד הקבלה. כל דבר שירחיב את קהל הלקוחות שלי. כרגע, הייתי זקוקה לכל דולר שאוכל להשיג.

בדרך כלל שקט בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שגל האפייה הראשון מסתיים, ולפני שאנחנו פותחים את הדלתות לקהל. הנחתי שסבתא יכולה לטפל בלקוחות הראשונים, וקיוויתי שאספיק להוריד את הסל ולחזור למאפייה בזמן לגל השני. זה יקרה, אם אצליח למצוא את כניסת העובדים.

עמדתי ובהיתי בגנים אשר הוארו בפנסים שפוזרו לאורך השטח, מאחורי בניין העץ והאבן העצום. אפילו בחושך, הגנים היו יפהפיים. שבילי החצץ הובילו לספסלים, ומשם למדשאות רכות ומושלמות לפיקניק, והלאה, אל צריפי האורחים, הפזורים לאורך הנהר.

עייפות כבדה אחזה בי, ולרגע כל מה שרציתי היה רק לקרוס על אחד מספסלי הברזל המעוצבים, להוציא מהעטיפה את אחת מהעוגיות שלי ולעשות הפסקה.

עדיין לא, אבל כנראה לא עוד זמן רב. אני פועלת על מעט מדי שינה כבר יותר מדי זמן, אבל אני לא יכולה לעצור עד שאסדר את הבלגן שהכנסתי את עצמי אליו.

הרמתי שוב את הסל גבוה יותר על מותני, ועקבתי במבטי אחר קרני האור הראשונות של הזריחה שהתגנבו אט־אט אל תוך הגן. רק עוד דקה אחת. אחר כך אתאפס, אמצא את כניסת העובדים, אמסור את הסל שלי ואחזור לעבודה. כשספגתי פנימה את יופיו של הבוקר המוקדם בהרים, את פכפוך זרם הנהר הקרוב ואת האדים שעלו מהגנים, הבנתי איפה הייתה הטעות שלי.

כמובן, כניסת העובדים לא תהיה מאחורי הבניין. במהלך היום, האזור הזה אוכלס בעיקר על ידי אורחים. עברתי דרך חניית האורחים בדרכי מהמאפייה, ושכחתי לחלוטין מקיומה של החניה הקטנה יותר, שבקדמת הפונדק — שם בוודאי אמצא את כניסת העובדים.

באנרגיה מחודשת, איזנתי באופן מגושם את הסל שלי שוב, והתחלתי לפסוע בשביל החצץ לעבר הצד השני, מקווה שאיני משאירה מאחוריי שובל של עוגיות ובראוניז באריזות יפהפיות. כשהתקרבתי לפינה, בחרתי בשביל הצר ביותר מימין, אשר סומן בשלט קטן — 'לעובדים בלבד', מתוך תקווה ששם תהיה הדלת שאני מחפשת.

לא ציפיתי להתנגש בקיר. בצווחה, נסוגתי לאחור, נאבקת להישאר על רגליי כדי שלא אנחת על ישבני בעוד הסל נוטה הצידה.

לא קיר. גבר. גבוה, לבוש בקפוצ'ון עם כובע וג'ינס. הוא התנגש בי חזיתית, קופסת הקרטון שבידיו פוגעת בסל שלי ומרעידה אותו.

התכווצתי כשהבראוניז נפלו ונחבטו בדשא, וצעקתי, "היי, רגע אחד," אבל הגבר שלח את זרועו ודחף אותי בכוח. וכך, בכל זאת מצאתי את עצמי על ישבני. רגליי התעופפו באוויר, עוגיות ובראוניז הוטחו על הדשא הרטוב, מכל עבר.

בהיתי בהלם בדמות שהתנשאה מעליי, פניו הוסתרו תחת כובע הקפוצ'ון העמוק. לראשונה, ליבי נרעד. הנחתי שהוא היה עובד בדרכו לעבודה, או אורח שיצא לריצה מוקדמת. חשבתי שהוא יתנצל על שהתנגש בי, שנצחק על זה, ונמשיך כל אחד לדרכו, אבל הוא לא אמר דבר, רק עמד מעליי, פניו מוצלות, מקרין איום.

עקביי בעטו בדשא, ידיי נאבקו למשוך אותי לאחור, כדי להתרחק מהאיום הפתאומי. הגבר בקפוצ'ון היסס, ידיו מתהדקות על הקופסה שהחזיק, לפני שהסתובב בחדות ונמלט מעבר לפינה, בדיוק לכיוון אליו אני עצמי התכוונתי לפנות. הוא נעלם מעיניי, ואני נשפתי אנחת רווחה.

הייתי צריכה לאסוף את מה שנותר מהפינוקים שלי ולחזור למאפייה, לנסות שוב בזמן אחר, או לפחות לקחת את מה שיכולתי להציל ולמסור בדלפק הקבלה.

הייתי צריכה לעשות כל דבר שהוא, רק לא לעקוב אחרי הזר עם הקופסה.

אני לא יודעת למה עשיתי זאת. למה הייתי כל כך בטוחה שהוא זומם משהו רע, או מה בדיוק חשבתי שאוכל לעשות בנדון.

בכל זאת, עקבתי אחריו. החיים שלי סיפקו לי אינסטינקטים טובים בזיהוי אנשים עם כוונות רעות. לא תמיד הקשבתי לאינסטינקט הזה — וזה היה בדיוק מה שגרם לי לצרות בימים אלה — אבל כשכן הקשבתי, לרוב צדקתי.

הקפתי את הפינה של הפונדק, וראיתי את האיש בקפוצ'ון מתכופף מעל ריבוע מתכתי שבצבץ מצידו של הבניין. זה נראה היה כמו פתח אוורור או פתח יניקת אוויר. הוא פתח את הקופסה, הטה אותה לעבר הפתח כאילו עמד לשפוך לתוכו משהו. מה, לעזאזל?

גיששתי אחר הטלפון שלי. הכיסים שלי היו ריקים. לעזאזל. כנראה הפלתי אותו כשנפלתי אל הקרקע. זה היה הרגע לרוץ, למהר אל דלפק הקבלה, ואל טלפון כלשהו שעובד.

לברוח היה הצעד החכם. חכם, אך איטי מדי. אם הייתי בורחת, הוא היה נעלם עוד לפני שהייתי מספיקה להשיג את המשטרה בטלפון, וכבר היה מאוחר מדי לעצור את מה שתכנן לעשות עם הקופסה ההיא.

הוא לא ראה אותי. עדיין היה לי זמן להימלט. במקום זאת, קראתי, "היי! אתה עובד כאן בפונדק? אני מתקשרת לאבטחה!"

טיפשי, אני יודעת. לבד, בחשכה, עם זר שכבר הבנתי שהוא מסוכן, ובמקום להזעיק עזרה, אני צועקת עליו.

לא הצעד החכם ביותר שלי. לא הצעד החכם ביותר שלי, אבל הוא עבד.

קופסת הקרטון נשמטה מידיו. באור המתחזק של זריחת השמש, צפיתי באימה בתכולת הקופסה נשפכת אל הקרקע, מבול של תיקנים שחורים ומבריקים התפזרו ונעלמו בין גבעולי הדשא. אויש, דוחה.

הוא עמד לשפוך את אלה לתוך פתח האוורור של הפונדק? ההשלכות הכו בי בתוך שנייה. אני מנהלת מקום שמוכר מזון ומשקאות. ידעתי בדיוק כמה הרסנית עלולה להיות מתקפת תיקנים. נוסף על כך, גודלו העצום של הפונדק יגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי למגר את כולם.

וגם, תיקנים. גועל נפש.

כל זה חלף בראשי ממש לפני שפניתי לברוח. לאן? לא ידעתי. הוא עמד ביני ובין הדרך הקצרה ביותר לדלפק הקבלה ולטלפון, אבל רצתי בכל זאת. כל מקום היה עדיף על שהות בחושך עם זר עצבני.

סבתי על עקביי כדי לברוח. הספקתי להתקדם שלושה צעדים שלמים לפני שיד נסגרה על גב חולצתי ומשכה אותי לאחור, היישר אל האדמה. נחתּי בכבדות, האוויר יצא מריאותיי בבת אחת. האיש בקפוצ'ון היה עליי שנייה לאחר מכן, זרועו מורמת, ידו קפוצה לאגרוף.

אם היה חושב בהיגיון, הוא היה בורח. נראה שזה הופך את שנינו לאנשים שלא חושבים בהגיון. התפתלתי, מנסה להשתחרר מכובד משקלו, אך הוא החזיק אותי בקלות, ומלמל, "כלבה מטומטמת, חטטנית, שפאקינג מפריעה לי בדרך."

הוא הניף את אגרופו ופגע בעצם הלחי שלי. כאב התפוצץ, ראשי הוטח הצידה מותח את צווארי. מעולם לא חטפתי אגרוף בפנים לפני כן. זה כאב. מאוד.

הוא הכה שוב, אגרופו נפגש שוב עם פניי. גניחה נפלטה מפי כשנאבקתי להרים את ידיי ולהגן על פניי, בהיותי חסרת יכולת להדוף אותו מעליי.

אני לא קטנטונת, גובה ומשקל ממוצעים בערך, אבל הוא היה גדול ממני בהרבה. הוא הכה אותי שוב, הפעם אגרופו פגע בזרוע שהצלחתי לשחרר. צרחתי בכל כוחי, יודעת שקולי הוא ההגנה היחידה שלי.

שאפתי אוויר לצעקה נוספת, מתכוננת למכה הבאה, ואז משקלו נעלם, נגרר מעליי.

שמעתי קול נמוך, "מה לעזאזל?"

הכרתי את הקול הזה. הפסקתי לצעוק ושקעתי בדשא הלח, ריאותיי עולות ויורדות, בניסיון להסדיר את נשימתי. אגרוף כבד הכה בבשר בחבטה, ואחריה נשמעה גניחה פתטית. פקחתי את עיניי וראיתי את רויאל סויר מצמיד את התוקף שלי לקרקע, ברך אחת נעוצה בגבו, והוא מסובב את שתי ידיו של האיש לאחור.

"דייזי?" רויאל שאל, מציץ אליי במהירות. "דייזי האצ'ינס? את בסדר?"

"אני חושבת שכן," אמרתי באיטיות. "באתי להביא לכם עוגיות — הופ אמרה שאני יכולה להשאיר אותן עם כרטיס הביקור שלי. לא מצאתי את הדלת, ואז ראיתי אותו. הוא —"

"תאטי, דייזי. תנשמי רגע." קולו היה נמוך ומרגיע. חזק. נשכבתי שוב על הדשא, מניחה לסמכות בקולו לגרש את הפחד שבי. אף אחד לא יעבור את רויאל. הכול יהיה בסדר.

"הופ אמרה שתעברי כאן," הוא המשיך. "אבל למה הגעת מאחור? מי האיש הזה?"

שאפתי עמוק, אספתי את מחשבותיי והתיישבתי. "חשבתי שכדאי שאכנס מהכניסה לעובדים. התכוונתי להשאיר את הסל שמישהו יוכל להעביר אותו למשרד שלך לפני שתגיע, אבל היה חשוך ופתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת איפה הדלת. אני מניחה שהסתבכתי קצת בדרך, ואז ראיתי את האיש הזה. אלוהים, אני חושבת שהוא ניסה לשפוך תיקנים לתוך מערכת האוורור שלכם. הוא עמד שם —"

הצבעתי לעבר הקופסה ההפוכה על הקרקע, סמוך לציוד האוורור בצידו החיצוני של הבניין.

רויאל סינן קללה בשקט, והוסיף, "את מסוגלת לקום? תוכלי לעשות לי טובה?"

הנהנתי, עדיין מנסה להתמצא במרחב, ואם להיות כנה, גם קצת נרתעתי מנוכחותו של רויאל סויר.

לא כך דמיינתי את פגישת ההיכרות שלנו.

קיוויתי שהוא יקבל את סל הפינוקים היפהפה שלי, עם עלון המידע וההצעה שצירפתי, ויזמין אותי לפגישה עסקית בפונדק. הייתי מגיעה לבושה כאשת העסקים שאני, ולא בחולצת טריקו מוכתמת בקמח ובשיער מבולגן. בהחלט לא דמיינתי את עצמי מכוסה כתמי דשא ולחי שמתנפחת במהירות. לעזאזל.

מעולם לא נפגשנו רשמית, אבל ידעתי מי זה רויאל. שנינו גדלנו בסוירס בנד. כולם הכירו את כולם. זו המשמעות של עיירה קטנה.

אני הייתי דייזי האצ'ינס, נכדתה של אלינור האצ'ינס, הבעלים של מאפיית סוויטהארט. מעבר למאפים הנפלאים שאני מכינה, לא היה בי דבר חשוב מדי.

הוא היה רויאל סויר, אחד מהסוירים של סוירס בנד. כפי שנרמז משמו, כאן בעיירה הוא היה טכנית נסיך. לא שהוא ישב לו ומירק את הכתר. הוא ואחיו, טן, ניהלו את הפונדק של סוירס בנד, ואם לשפוט לפי ההצלחה המסחררת שלהם בעשור האחרון, הם עשו עבודה יוצאת מן הכלל.

אולי הוא לא בן אצולה של ממש, אבל הוא עדיין היה סויר. עשיר, מקושר, וכבר ציינתי לוהט? לא היה סויר מכוער אחד בכל המשפחה.

אביהם היה ממזר, אבל ממזר חתיך, והוא בחר את נשותיו — לפי דבריה של סבתא — בעיקר לפי המראה החיצוני שלהן. הוא אומנם לא הצליח להחזיק באף אחת מהן לאורך זמן, אבל אין ספק שהן הביאו לעולם ילדים יפי תואר.

לא שעסקתי ביום־יום בבהייה בגברים ממשפחת סויר. הייתי עסוקה מדי בשביל זה, אבל לו הייתי עושה זאת, הייתי בוחרת ברויאל. שיער כהה, עבה וגלי, ארוך קצת יותר מדי. עיניים כחולות עמוקות. כתפיים רחבות, מבנה גוף רזה וחזק. חיוך שהיה כל כולו קסם מסוכן, כזה שהוא השתמש בו בקלות ולעיתים קרובות.

הייתי די בהלם שהוא ידע את שמי. אני מודה שהייתי מעט מסוחררת, ולא רק מהאגרוף שחטפתי בפרצוף, אלא גם מהמבט הממוקד בעיניים הכחולות־כחולות ההן, שננעצו בי בחדות.