לב מתוק - ספר שני בסדרת הלבבות של סוירס בנד

פרק 1

דייזי

הייתי צריכה להביא סל קטן יותר. גיששתי באי־נוחות, מנסה לאזן את הסל הרחב והקלוע כנגד מותני, בעודי מגששת באפלה אחר כניסת העובדים של הפונדק.

עוד אחד מרעיונותיי המבריקים שלא בדיוק יצא אל הפועל כפי שתכננתי. בזמן האחרון נראה שהיו לי לא מעט כאלה. ביקרתי בפונדק של סוירס בנד מאות פעמים, אך תמיד נכנסתי מהדלת הקדמית כאורחת במסעדה ובבר.

היום, הבאתי משלוח — מבחר מפתה של פינוקים מהמאפייה שלי, מאפיית סוויטהארט, בתקווה שאוכל להתחיל לספק מאפים לפונדק, שיוכלו להשאיר בחדרי האורחים או למכור בחנות הקטנה שליד הקבלה. כל דבר שירחיב את קהל הלקוחות שלי. כרגע, הייתי זקוקה לכל דולר שאוכל להשיג.

בדרך כלל שקט בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שגל האפייה הראשון מסתיים, ולפני שאנחנו פותחים את הדלתות לקהל. הנחתי שסבתא יכולה לטפל בלקוחות הראשונים, וקיוויתי שאספיק להוריד את הסל ולחזור למאפייה בזמן לגל השני. זה יקרה, אם אצליח למצוא את כניסת העובדים.

עמדתי ובהיתי בגנים אשר הוארו בפנסים שפוזרו לאורך השטח, מאחורי בניין העץ והאבן העצום. אפילו בחושך, הגנים היו יפהפיים. שבילי החצץ הובילו לספסלים, ומשם למדשאות רכות ומושלמות לפיקניק, והלאה, אל צריפי האורחים, הפזורים לאורך הנהר.

עייפות כבדה אחזה בי, ולרגע כל מה שרציתי היה רק לקרוס על אחד מספסלי הברזל המעוצבים, להוציא מהעטיפה את אחת מהעוגיות שלי ולעשות הפסקה.

עדיין לא, אבל כנראה לא עוד זמן רב. אני פועלת על מעט מדי שינה כבר יותר מדי זמן, אבל אני לא יכולה לעצור עד שאסדר את הבלגן שהכנסתי את עצמי אליו.

הרמתי שוב את הסל גבוה יותר על מותני, ועקבתי במבטי אחר קרני האור הראשונות של הזריחה שהתגנבו אט־אט אל תוך הגן. רק עוד דקה אחת. אחר כך אתאפס, אמצא את כניסת העובדים, אמסור את הסל שלי ואחזור לעבודה. כשספגתי פנימה את יופיו של הבוקר המוקדם בהרים, את פכפוך זרם הנהר הקרוב ואת האדים שעלו מהגנים, הבנתי איפה הייתה הטעות שלי.

כמובן, כניסת העובדים לא תהיה מאחורי הבניין. במהלך היום, האזור הזה אוכלס בעיקר על ידי אורחים. עברתי דרך חניית האורחים בדרכי מהמאפייה, ושכחתי לחלוטין מקיומה של החניה הקטנה יותר, שבקדמת הפונדק — שם בוודאי אמצא את כניסת העובדים.

באנרגיה מחודשת, איזנתי באופן מגושם את הסל שלי שוב, והתחלתי לפסוע בשביל החצץ לעבר הצד השני, מקווה שאיני משאירה מאחוריי שובל של עוגיות ובראוניז באריזות יפהפיות. כשהתקרבתי לפינה, בחרתי בשביל הצר ביותר מימין, אשר סומן בשלט קטן — 'לעובדים בלבד', מתוך תקווה ששם תהיה הדלת שאני מחפשת.

לא ציפיתי להתנגש בקיר. בצווחה, נסוגתי לאחור, נאבקת להישאר על רגליי כדי שלא אנחת על ישבני בעוד הסל נוטה הצידה.

לא קיר. גבר. גבוה, לבוש בקפוצ'ון עם כובע וג'ינס. הוא התנגש בי חזיתית, קופסת הקרטון שבידיו פוגעת בסל שלי ומרעידה אותו.

התכווצתי כשהבראוניז נפלו ונחבטו בדשא, וצעקתי, "היי, רגע אחד," אבל הגבר שלח את זרועו ודחף אותי בכוח. וכך, בכל זאת מצאתי את עצמי על ישבני. רגליי התעופפו באוויר, עוגיות ובראוניז הוטחו על הדשא הרטוב, מכל עבר.

בהיתי בהלם בדמות שהתנשאה מעליי, פניו הוסתרו תחת כובע הקפוצ'ון העמוק. לראשונה, ליבי נרעד. הנחתי שהוא היה עובד בדרכו לעבודה, או אורח שיצא לריצה מוקדמת. חשבתי שהוא יתנצל על שהתנגש בי, שנצחק על זה, ונמשיך כל אחד לדרכו, אבל הוא לא אמר דבר, רק עמד מעליי, פניו מוצלות, מקרין איום.

עקביי בעטו בדשא, ידיי נאבקו למשוך אותי לאחור, כדי להתרחק מהאיום הפתאומי. הגבר בקפוצ'ון היסס, ידיו מתהדקות על הקופסה שהחזיק, לפני שהסתובב בחדות ונמלט מעבר לפינה, בדיוק לכיוון אליו אני עצמי התכוונתי לפנות. הוא נעלם מעיניי, ואני נשפתי אנחת רווחה.

הייתי צריכה לאסוף את מה שנותר מהפינוקים שלי ולחזור למאפייה, לנסות שוב בזמן אחר, או לפחות לקחת את מה שיכולתי להציל ולמסור בדלפק הקבלה.

הייתי צריכה לעשות כל דבר שהוא, רק לא לעקוב אחרי הזר עם הקופסה.

אני לא יודעת למה עשיתי זאת. למה הייתי כל כך בטוחה שהוא זומם משהו רע, או מה בדיוק חשבתי שאוכל לעשות בנדון.

בכל זאת, עקבתי אחריו. החיים שלי סיפקו לי אינסטינקטים טובים בזיהוי אנשים עם כוונות רעות. לא תמיד הקשבתי לאינסטינקט הזה — וזה היה בדיוק מה שגרם לי לצרות בימים אלה — אבל כשכן הקשבתי, לרוב צדקתי.

הקפתי את הפינה של הפונדק, וראיתי את האיש בקפוצ'ון מתכופף מעל ריבוע מתכתי שבצבץ מצידו של הבניין. זה נראה היה כמו פתח אוורור או פתח יניקת אוויר. הוא פתח את הקופסה, הטה אותה לעבר הפתח כאילו עמד לשפוך לתוכו משהו. מה, לעזאזל?

גיששתי אחר הטלפון שלי. הכיסים שלי היו ריקים. לעזאזל. כנראה הפלתי אותו כשנפלתי אל הקרקע. זה היה הרגע לרוץ, למהר אל דלפק הקבלה, ואל טלפון כלשהו שעובד.

לברוח היה הצעד החכם. חכם, אך איטי מדי. אם הייתי בורחת, הוא היה נעלם עוד לפני שהייתי מספיקה להשיג את המשטרה בטלפון, וכבר היה מאוחר מדי לעצור את מה שתכנן לעשות עם הקופסה ההיא.

הוא לא ראה אותי. עדיין היה לי זמן להימלט. במקום זאת, קראתי, "היי! אתה עובד כאן בפונדק? אני מתקשרת לאבטחה!"

טיפשי, אני יודעת. לבד, בחשכה, עם זר שכבר הבנתי שהוא מסוכן, ובמקום להזעיק עזרה, אני צועקת עליו.

לא הצעד החכם ביותר שלי. לא הצעד החכם ביותר שלי, אבל הוא עבד.

קופסת הקרטון נשמטה מידיו. באור המתחזק של זריחת השמש, צפיתי באימה בתכולת הקופסה נשפכת אל הקרקע, מבול של תיקנים שחורים ומבריקים התפזרו ונעלמו בין גבעולי הדשא. אויש, דוחה.

הוא עמד לשפוך את אלה לתוך פתח האוורור של הפונדק? ההשלכות הכו בי בתוך שנייה. אני מנהלת מקום שמוכר מזון ומשקאות. ידעתי בדיוק כמה הרסנית עלולה להיות מתקפת תיקנים. נוסף על כך, גודלו העצום של הפונדק יגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי למגר את כולם.

וגם, תיקנים. גועל נפש.

כל זה חלף בראשי ממש לפני שפניתי לברוח. לאן? לא ידעתי. הוא עמד ביני ובין הדרך הקצרה ביותר לדלפק הקבלה ולטלפון, אבל רצתי בכל זאת. כל מקום היה עדיף על שהות בחושך עם זר עצבני.

סבתי על עקביי כדי לברוח. הספקתי להתקדם שלושה צעדים שלמים לפני שיד נסגרה על גב חולצתי ומשכה אותי לאחור, היישר אל האדמה. נחתּי בכבדות, האוויר יצא מריאותיי בבת אחת. האיש בקפוצ'ון היה עליי שנייה לאחר מכן, זרועו מורמת, ידו קפוצה לאגרוף.

אם היה חושב בהיגיון, הוא היה בורח. נראה שזה הופך את שנינו לאנשים שלא חושבים בהגיון. התפתלתי, מנסה להשתחרר מכובד משקלו, אך הוא החזיק אותי בקלות, ומלמל, "כלבה מטומטמת, חטטנית, שפאקינג מפריעה לי בדרך."

הוא הניף את אגרופו ופגע בעצם הלחי שלי. כאב התפוצץ, ראשי הוטח הצידה מותח את צווארי. מעולם לא חטפתי אגרוף בפנים לפני כן. זה כאב. מאוד.

הוא הכה שוב, אגרופו נפגש שוב עם פניי. גניחה נפלטה מפי כשנאבקתי להרים את ידיי ולהגן על פניי, בהיותי חסרת יכולת להדוף אותו מעליי.

אני לא קטנטונת, גובה ומשקל ממוצעים בערך, אבל הוא היה גדול ממני בהרבה. הוא הכה אותי שוב, הפעם אגרופו פגע בזרוע שהצלחתי לשחרר. צרחתי בכל כוחי, יודעת שקולי הוא ההגנה היחידה שלי.

שאפתי אוויר לצעקה נוספת, מתכוננת למכה הבאה, ואז משקלו נעלם, נגרר מעליי.

שמעתי קול נמוך, "מה לעזאזל?"

הכרתי את הקול הזה. הפסקתי לצעוק ושקעתי בדשא הלח, ריאותיי עולות ויורדות, בניסיון להסדיר את נשימתי. אגרוף כבד הכה בבשר בחבטה, ואחריה נשמעה גניחה פתטית. פקחתי את עיניי וראיתי את רויאל סויר מצמיד את התוקף שלי לקרקע, ברך אחת נעוצה בגבו, והוא מסובב את שתי ידיו של האיש לאחור.

"דייזי?" רויאל שאל, מציץ אליי במהירות. "דייזי האצ'ינס? את בסדר?"

"אני חושבת שכן," אמרתי באיטיות. "באתי להביא לכם עוגיות — הופ אמרה שאני יכולה להשאיר אותן עם כרטיס הביקור שלי. לא מצאתי את הדלת, ואז ראיתי אותו. הוא —"

"תאטי, דייזי. תנשמי רגע." קולו היה נמוך ומרגיע. חזק. נשכבתי שוב על הדשא, מניחה לסמכות בקולו לגרש את הפחד שבי. אף אחד לא יעבור את רויאל. הכול יהיה בסדר.

"הופ אמרה שתעברי כאן," הוא המשיך. "אבל למה הגעת מאחור? מי האיש הזה?"

שאפתי עמוק, אספתי את מחשבותיי והתיישבתי. "חשבתי שכדאי שאכנס מהכניסה לעובדים. התכוונתי להשאיר את הסל שמישהו יוכל להעביר אותו למשרד שלך לפני שתגיע, אבל היה חשוך ופתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת איפה הדלת. אני מניחה שהסתבכתי קצת בדרך, ואז ראיתי את האיש הזה. אלוהים, אני חושבת שהוא ניסה לשפוך תיקנים לתוך מערכת האוורור שלכם. הוא עמד שם —"

הצבעתי לעבר הקופסה ההפוכה על הקרקע, סמוך לציוד האוורור בצידו החיצוני של הבניין.

רויאל סינן קללה בשקט, והוסיף, "את מסוגלת לקום? תוכלי לעשות לי טובה?"

הנהנתי, עדיין מנסה להתמצא במרחב, ואם להיות כנה, גם קצת נרתעתי מנוכחותו של רויאל סויר.

לא כך דמיינתי את פגישת ההיכרות שלנו.

קיוויתי שהוא יקבל את סל הפינוקים היפהפה שלי, עם עלון המידע וההצעה שצירפתי, ויזמין אותי לפגישה עסקית בפונדק. הייתי מגיעה לבושה כאשת העסקים שאני, ולא בחולצת טריקו מוכתמת בקמח ובשיער מבולגן. בהחלט לא דמיינתי את עצמי מכוסה כתמי דשא ולחי שמתנפחת במהירות. לעזאזל.

מעולם לא נפגשנו רשמית, אבל ידעתי מי זה רויאל. שנינו גדלנו בסוירס בנד. כולם הכירו את כולם. זו המשמעות של עיירה קטנה.

אני הייתי דייזי האצ'ינס, נכדתה של אלינור האצ'ינס, הבעלים של מאפיית סוויטהארט. מעבר למאפים הנפלאים שאני מכינה, לא היה בי דבר חשוב מדי.

הוא היה רויאל סויר, אחד מהסוירים של סוירס בנד. כפי שנרמז משמו, כאן בעיירה הוא היה טכנית נסיך. לא שהוא ישב לו ומירק את הכתר. הוא ואחיו, טן, ניהלו את הפונדק של סוירס בנד, ואם לשפוט לפי ההצלחה המסחררת שלהם בעשור האחרון, הם עשו עבודה יוצאת מן הכלל.

אולי הוא לא בן אצולה של ממש, אבל הוא עדיין היה סויר. עשיר, מקושר, וכבר ציינתי לוהט? לא היה סויר מכוער אחד בכל המשפחה.

אביהם היה ממזר, אבל ממזר חתיך, והוא בחר את נשותיו — לפי דבריה של סבתא — בעיקר לפי המראה החיצוני שלהן. הוא אומנם לא הצליח להחזיק באף אחת מהן לאורך זמן, אבל אין ספק שהן הביאו לעולם ילדים יפי תואר.

לא שעסקתי ביום־יום בבהייה בגברים ממשפחת סויר. הייתי עסוקה מדי בשביל זה, אבל לו הייתי עושה זאת, הייתי בוחרת ברויאל. שיער כהה, עבה וגלי, ארוך קצת יותר מדי. עיניים כחולות עמוקות. כתפיים רחבות, מבנה גוף רזה וחזק. חיוך שהיה כל כולו קסם מסוכן, כזה שהוא השתמש בו בקלות ולעיתים קרובות.

הייתי די בהלם שהוא ידע את שמי. אני מודה שהייתי מעט מסוחררת, ולא רק מהאגרוף שחטפתי בפרצוף, אלא גם מהמבט הממוקד בעיניים הכחולות־כחולות ההן, שננעצו בי בחדות.