מארז סדרת הספורט של סאמרוויל
*2 ספרים במארז*
אומרים שהרד זון הוא האזור שהכי קשה להבקיע בו, אבל עבורי עשרים היארד האחרונים האלה היו המקום הנוח שלי. לא לחינם קראו לי לוקאס 'לוסי של הרגע האחרון' קאליהן. אני הייתי בשיא המשחק שלי, עד שהחיים הכו בי חזק יותר מכפי שכל ליינבקר מסוגל. המוות של אימי היה הרסני והותיר אותי האחראי היחיד על אחותי הקטנה. התמרון בין הטיפול באלה ובין הקריירה שלי היה כמו לשחק במשחק הקשה ביותר בחיי. הגאולה היחידה שלי הייתה סקרלט נוקס, המורה הסקסית, האדמונית והרצינית של אלה. היא אהבה את אלה. היא שנאה אותי. היא חשבה שאני גרוע בתחום הזה של ההורות, והיא לא טעתה. אבל בכל פעם שהיא הייתה בסביבה, הרגשתי שהאדמה מתפוצצת והלב נעצר, בדומה למה שהרגשתי במרחק עשרים יארד מקו השער. היא גרמה לי להרגיש שאני חוזר אל הרד זון שלי, מקום שבו מעולם לא הפלתי כדור. עד עכשיו.
"סיפור מרגש ובלתי נשכח, רד זון הוא אמי נייט טהור. היא בשיא שלה, עושה מה שהיא עושה בצורה הטובה ביותר, מספרת סיפור אהבה גדול מהחיים, רומנטי מאוד, ששורשיו בדרום, מפוצץ בלב, בחום, בהומור ובתקווה." – דניאל פלומבו, Red Cheeks Reads
"אמי נייט הוכיחה פעם נוספת מדוע רומנטיקנים חסרי תקנה כמונו וכמוכם מתאהבים בה מייד!" – TotallyBooked
"רד זון מאת אמי נייט הוא אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי מעולם." – מייגן The Never Ending Book Basket
"אני חושבת, לא, אני יודעת שרד זון עלה לראש רשימת הספרים האהובים עליי בשנת 2019. הספר הזה מלא ברגשות, ברגעים מצחיקים מאוד ובאהבה שתתפוס את הלב שלכם!" – אנדראה, מבקרת ספרים באתר Goodreaders
"רד זון הוא סיפור מעבר לדמיון שלי, מלא ברגעים מלבבים כל כך, הוא משך בכל הרגשות שלי.אמי נייט היא מאסטרית אמיתית." – Key Daniels Romance
"רד זון הוא סיפור יפה ומרגש על אהבה משפחתית. רומן עוצר נשימה שיחמם אפילו את הלב הקר ביותר." מארי דובה, Happily Mary After
על הסופרת
מחברת רבי המכר של USA Today אמי נייט קוראת ספרים מאז שהיא זוכרת את עצמה ואוהבת רומנים מאז שהיא הצליחה לשים את ידיה על הספרים של אימהּ. היא אישה ואימא מסורה עם אהבה רבה למוזיקה, לאיפור ולצמחים ביתיים. כשהיא אינה קוראת וכותבת, אפשר לתפוס אותה שרה להנאתה במכונית עם שני ילדיה ועם בעלה שירי R&B של שנות התשעים, קאנטרי ושירים ממחזות זמר. איימי שואבת השראה מילדותה בקולומביה, דרום קרוליינה, ואינה מסוגלת לדמיין את עצמה חיה במקום אחר פרט לדרום.
רד זון הוא הספר הראשון בסדרת הספורט של סאמרוויל, והוא עומד בפני עצמו.
*המשחק הראשון*
היה משהו בנקודה הראשונה, ולא במגרש הפוטבול בלבד. אהבתי את כל הפעמים הראשונות בחיים, ולכן שמרתי את הפעם הראשונה שלי לבחורה אחת, החברה הכי טובה של אחותי הגדולה – הייזל ג'ונס. היא הייתה קשוחה וצינית עם חומות סביב ליבה בגובה של אצטדיון פוטבול, אבל אני ידעתי שהיא האחת בשבילי. זמנים נואשים דורשים מעשים נואשים ואני הייתי מוכן לעשות הכול כדי שהיא תהיה שלי. ליצור זהות וירטואלית מזויפת. לשקר לגבי הגיל שלי. להעמיד פנים שאני לא בתול תמים. לעבוד לגמרי על אהבת חיי.
"סיפור אהבה מרהיב, קורע לב, מצחיק מאוד, סקסי מאוד, שגורם להיאנח במתיקות והופך את הבטן." – ניקול, Emerald Book Reviews
"המשחק הראשון הוא אמי נייט במיטבה! אתם תתעלפו, תצחקו, תזילו דמעה ותתאהבו באולי, הגיבור המעלף שללא ספק ימיס את ליבכם." – הסופר ג'יי נתן
"המשחק הראשון עונה על כל רשימת ההעדפות שלי. רומן הספורט הזה על החברה הכי טובה של האחות הוא מתוק ורגשי עם הכמות המדויקת של חרדה ודרמה שגורמת להמשיך לקרוא כל היום. אין רגע דל! אמי נייט מגישה קריאה בלתי נשכחת שעלתה הרבה מעבר לציפיות הגבוהות שלי." – הרלו ראה, סופרת רבי המכר של USA Today
"אני נרגשת מאוד לאחר שסיימתי לקרוא את סיפורם של אולי והייזל. אהבתי מאוד את המשחק הראשון. רומן כתוב היטב של מחברים/החברה הכי טובה של האחות למאהבים." – הסופרת אנדראה ג'ונסטון
"ההתפתחות האיטית המתוקה ביותר שקיימת! אמי נייט ריתקה אותי לחלוטין עם הסיפור של אולי והייזל. הקריאה הבלתי ניתנת לעצירה תופסת אותך מההתחלה המקסימה וממשיכה להחזיק אותך דבוקה אל העמודים כל הדרך אל הסיום המתוק ביותר." – בריט, The Red Hatter Book Blog
"רומן מחברים למאהבים עם כל הרגשות והרגעים עוצרי הנשימה." – Keri Loves Books
"כל מה שאני לחלוטין אוהבת בקריאה נמצא בספר הזה!! גיבור מתוק, מצחיק, כיפי, שמבטל את עצמו ובנוסף לכל זה גם בתול, וגיבורה שמעדיפה להישאר באזור הידידות, נאמנה ללא גבולות ומאמינה שהיא שבורה מדי... כן, כן, כן!!! אמי נייט חיברה את שתי הדמויות האלה בסיפור מהנה עם התפתחות איטית שאני לא יכולתי להניח לו." – Kay Daniels Romance
"המשחק הראשון של אמי נייט הוא תוסס ורגשי עם התפתלויות שגרמו לי להמשיך להעביר דפים הרבה מעבר לשעת השינה שלי. אתם לא רוצים לפספס את זה!" הסופרת ג'ניפר ואן וויק
"אמי נייט העניקה לנו במשחק הראשון סיפור אהבה שחייבים לקרוא. אני נדהמתי מהתערובת של כנות וחום בסיפור האהבה של אולי במהלך כל הקריאה של הספר עד העמוד האחרון והמספק מאוד." – הסופרת אנה מיכאל
"אם אתם רוצים להתעלף, לצחוק, להתעלף שוב, לקרוא משהו ממיס אנרגיה, ולהתעלף עוד קצת, אז המשחק הראשון צריך להיות הקריאה הבאה שלכם. אמי נייט ביצעה טאצ'דאון עם הספר הזה, יששש!" – הסופרת ל"ק פרלאו
"אני מאוהבת כל כך בספר הזה!!! הוא רומנטי, הוא חלומי, הוא נוגע ללב ומקסים ומעלף! סיפור אהבה שסוחף אותך וגונב את ליבך! בלתי נשכח לחלוטין! חובת קריאה." – אנג'י, Angie's Dreamy Reads
רד זון
פרולוג
לוקאס
לא אחת, בזמן ששכבתי במיטה בלילה, היום הגורלי ההוא חזר אליי שוב ושוב.
גם הלילה הזה לא היה שונה. זיעה הופיעה על מצחי והלב שלי האיץ.
אולי הייתי עכשיו בעיר הולדתי סאמרוויל, אלבמה, אבל הראש שלי היה בפלורידה. זה היה המשחק הטוב ביותר בקריירה שלי והיום הגרוע ביותר בחיי בו־זמנית. זה רדף אותי. חשבתי שאחייה אותו שוב ושוב כל עוד אני חי.
זה היה המשחק הטוב ביותר שלי, כאמור, פסגת הקריירה שבניתי מאז חוג הפוטבול לילדים, כשאימא שלי עוד הייתה צריכה לעזור לי עם הרפידות.
אימא שלי.
עצם המחשבה עליה שלחה בגופי כאב ועצב שאי אפשר לתאר. אי אפשר לדמיין. היינו יותר מקרובים, החברים הכי טובים אפילו.
דקירת הכאב הזו לא פסקה, והיום ההוא מעולם לא חדל להופיע במוחי כמו סרט ישן, הבזקי אור, קולות דיבור שקטים. זה התחיל תמיד בי, משחק את המשחק הטוב ביותר ששיחקתי מאודי.
הייתי במגרש, זיעה סמיכה וחלקה מתחת לקסדה שלי. ניחוח הדשא הטרי נישא באוויר ועל המדים המלוכלכים שלי. השעון ספר לאחור והיינו שם, בדיוק באזור החם. יכולתי להריח את הניצחון. ביום ההוא היה לי משחק מטורף. היינו ברבע הרביעי, והלחץ היה רב. התרגשתי מאוד, כי הרבע הרביעי היה 'החלק שלי'. הייתי מה שהקבוצה כינתה 'שחקן של הרבע הרביעי', וכשהייתי באזור החם הייתי אפילו טוב יותר. לא לחינם הם כינו אותי לוקאס 'לוסי של הרגע האחרון'. הייתי מסוגל להציל משחק ברגע האחרון, כמו שקוסם שולף שפן מן הכובע.
סקרתי את המגרש ובחנתי את מבנה ההגנה, ספרתי והסנטר העביר את הכדור בחזרה. זייפתי פנייה לשמאל, כאילו אני מתכוון להעביר את הכדור, אבל ראיתי חור בהגנה של הקבוצה השנייה ורצתי במהירות רבה. קו עשרים יארד. עשרה יארד. הרגשתי יד בקרסול שלי כשהגעתי לאזור המטרה, אבל זה לא עצר אותי. שכבתי שם עם חיוך גדול מאחורי מגן הפה שלי.
ניצחנו, ולא הופתעתי מכך. לא היה לי ספק שפנינו מועדות היישר אל הסופרבול בשנה ההיא. אחרי הכול, הייתה לנו עונה מטורפת.
החגיגות לאחר המשחק כללו כרגיל ראיונות, מעריצים וחתימות. אני זוכר במעורפל שהרמתי את מבטי אל עבר היציע, אל המקום בו אימי ואחותי נהגו לשבת כששיחקנו משחק ביתי. היא אמרה לי שבוע לפני כן שהיא לא תספיק להגיע, כי לאלה הייתה מסיבה בבית הספר באותו סוף שבוע.
חדר ההלבשה היה רועש בעקבות המשחק המעולה. בקושי הצלחתי לשמוע את מכשיר הטלפון הנייד שלי מצלצל מתוך הארונית לאחר המקלחת. לא זיהיתי את המספר שהופיע על הצג אז כמעט לא עניתי, אבל כוח כלשהו גרם לי לענות. הרמתי את המכשיר אל אוזני וייבשתי את שערי במגבת.
"הלו."
ג'ונס, אחד מהליינבקרים שלנו, הפליק לי בתחת ואני זרקתי לעברו אצבע אמצעית וחייכתי.
"לוק," קול נשי רך נשמע בטלפון.
"כן?"
"זו דודה מרלין." קולה היה חזק מעט יותר מלחישה, ויכולתי לשמוע שהוא רועד מרוב רגש.
ההרגשה הזו השתלטה עליי. כאילו ידעתי. הבטן שלי התהפכה. הפנים שלי להטו והיד שלי רעדה סביב מכשיר הטלפון שהחזקתי הדוק אל אוזני.
בלעתי רוק. "מה קרה?"
היא הייתה אחותה של אימי, אבל היא לא התקשרה אליי מעולם. מובן שראיתי אותה כשהגעתי הביתה בחגים ובחופשות, אבל מערכת היחסים שלנו לא חרגה מזה.
היא נאנחה ופלטה יבבה שהרגשתי בעמקי נשמתי. "זו אימא שלך, ילד."
ראשי התנער בקצב משלו. לא. לא יכול להיות שקרה משהו רע לאימא שלי. דיברתי איתה בטלפון ממש לפני המשחק. היא התקשרה ואיחלה לי בהצלחה כרגיל. היא הייתה דרמטית כל כך, ואני שחקן פוטבול, אז אני הודעתי לה כפי שעשיתי בכל פעם, שלא אומרים דבר כזה לקוורטרבק. היא צחקה כפי שהיא צחקה תמיד. נטולת דאגות. כאילו אין לה, ולו דאגה אחת בעולם כשהיא נושאת על כתפיה יותר מכפי שאנשים אחרים מסוגלים לשאת. אבל זו הייתה אימא שלי. מדהימה.
לא ייתכן. דודה מרלין בטוח טעתה. זה היה חייב להיות כך. פשוט לא ייתכן. אלה ואימא היו כל מה שיש לי. הן והפוטבול.
אלה היו החיים שלי.
"לא." זו הייתה לחישה, תחינה, תפילה. כבר איבדתי את אבי בגלל נהג שיכור כשהייתי בן ארבע־עשרה. איך ייתכן שאימא שלי הלכה עכשיו גם?
"זה היה התקף לב. מיידי. היא לא סבלה. זה היה מהר."
למה אנשים אומרים שהם לא סבלו? זה אמור לשפר את ההרגשה שלי? אמור לגרום לי להרגיש כאילו חלק חשוב מחיי לא הלך הרגע? העיניים שלי צרבו. החזה שלי בער. הפלתי את המגבת מידי והנחתי את כף היד על ליבי, במקום הכואב ביותר.
רכנתי אל הארונית שלי. ראשי נכנס פנימה כמעט. לא רציתי להיות כאן בחדר הזה. הייתי צריך להיות לבד. דמעה אחת חמקה מטה על לחיי והלסת שלי זזה, אבל דבר לא יצא. מה יכולתי לומר?
"אתה שם?" דודה מרלין השמיעה קול.
נשמתי עמוק והרגשתי כאילו אני שואף מים במקום אוויר. בלעתי שוב כי הייתה שאלה שהייתי חייב לקבל עליה תשובה.
דחפתי את המילים החוצה אף שהגוף שלי רצה להשאיר אותן שבויות בתוכו, בעוד מוחי זועק אותן. "איך אלס?"
אנחה עמוקה נשמעה בצידו האחר של הקו. "אני לא יודעת אם היא קולטת. אני לא יודעת אם היא מבינה, לוק." השקט היה כבד עד שהיא אמרה, "אני חושבת שכדאי שתגיע הביתה."
וזהו זה. זו הייתה ההתחלה של הסוף שלי למעשה. השארתי מאחור את הקבוצה שלי ואת מגרש הסופרבול והחלפתי אותם בקבוצה בינונית קרובה יותר לעיר הולדתי, ורחוקה יותר מחלומותיי.
ידעתי תמיד מה יקרה כשאימא תלך לעולמה. אני אקבל את אלה. הרי היא לעולם לא תוכל לגור לבדה, ואעדיף למות ולא להכניס אותה לאחד מן המוסדות האלה. היא הייתה זקוקה לי ואני לה. ובעודי שוכב במיטתי בלילה, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אכזבתי אותה. עברו חודשיים בלבד מאז מותה של אימי. מאז שעברתי לקבוצת אלבמה קוגרס. מאז שמצאתי עצמי מלהטט בין דברים רבים יותר מכפי שיכולתי. הרגשתי שאני טובע בכל יום. אז שחיתי. ושחיתי. ושחיתי. נגד הזרם, אל תוך גלים שהכו בי וסחפו אותי בחזרה אל החוף, ובכל זאת ניסיתי שוב.
עשיתי את זה למענה, למען הילדה הקטנה שנשימתי נעתקה בגללה בראשית חייה. הייתי בן ארבע־עשרה כשהודיעו לאימא שלי שתהיה לה בת. אימי ואני הרגשנו שזה הגורל. אבא השאיר לנו את המתנה הגדולה ביותר בטרם הלך לעולמו.
אימא שלי הושיבה אותי עם דמעות בעיניה והסבירה שחיינו עומדים להשתנות לנצח, לא רק משום שתהיה לה תינוקת. לא. לתינוקת הזו תהיה הפרעה גנטית שנקראת תסמונת דאון, והיא תהיה זקוקה לתשומת לב ולטיפול רבים יותר, ובעיקר אהבה. ואלוהים, אהבנו אותה. היא הייתה האור בכל הימים הקודרים בחיי, מאז מותה של אימא.
לא אמסור אותה לעולם. אני אשחה ואטבע. אקפוץ ואפול. אנסה ואכשל, אבל אני אמשיך. למענה. כי אלה הייתה הכול בשבילי, גם כשהרגשתי שאין לי דבר.
פרק 1
סקרלט
משכתי מטה את מגן השמש והבטתי על עצמי במראה של המכונית. אלוהים ישמור. התלתלים הגליים האדמוניים שלי נראו כמו נחשים אדומים מקורזלים כרגע, אבל זה המחיר שהיה עליי לשלם על כך ששכחתי לכוון את השעון המעורר על מנת להספיק להגיע אל העבודה מוקדם. עיניי הירוקות התוססות ירו לעברי דרך המראה. ולעזאזל, היו לי אספות הורים היום. ההורים המסכנים יצטרכו לסבול יחד איתי. באמת הם חשבו שנהניתי להיראות כך? בדיוק כשהחזרתי את מגן השמש למעלה, המכונית מאחוריי צפרה והרגל שלי עזבה את הבלם מהבהלה, לפני שלחצתי עליו שוב. ואז הרגשתי את זה; ההרגשה הרטובה והחמה של הקפה שלי, שהיה בקונסולה, בכוס היפה עם הכיתוב גברת נוקס, שאלכס נתן לי בחג המולד בשנה שעברה, נספג אל תוך הבד בגוון הקרם של מכנסי העבודה היפים שלי. אוי, אלוהים. לא! לא! זה לא קרה עכשיו, ולמה לכל הרוחות המכונית ההיא צפרה לעברי? חיפשתי מפית או משהו לנקות את הבלגן אבל לא מצאתי דבר.
הפקק לפניי עדיין לא התקדם, אז הורדתי את חלון המכונית שלי והוצאתי את ראשי עם השיער האדום והצמרירי כמו של ליצן.
"מה לעזאזל קרה לך?" צעקתי אל האיש במכונית הלקסוס השחורה מאחוריי. כבר ידעתי מה קרה לו. הוא היה אידיוט שחצן, ומבט במכונית הנוצצת שלו הספיק לי כדי לדעת את זה.
החלון שלו ירד, וראשו יצא החוצה. משקפי שמש יוקרתיים כיסו את עיניו. לא הצלחתי לראות אותו היטב, אבל הייתי בטוחה שהוא נראה טוב כמו רוב הגברים שהתנהגו באופן בזוי כזה. "את צריכה לשים לב לכביש במקום להביט על עצמך במראה, מותק," הוא התפרץ.
החזרתי את הראש הצמרירי שלי לתוך המכונית בתדהמה. אוי לא, הוא לא עשה את זה. חשבתי לצאת מהמכונית ולגשת אל החלון שלו ולצעוק עליו בפנים כמו באנשי. למה לכל הרוחות זה משנה אם הבטתי במראה בזמן שהתנועה נעצרה? ואיך הוא מעז לקרוא לי מותק? משוגע. אלוהים. רציתי לצאת מהמכונית שלי ולהראות לו מה זה. הפנים שלי בערו מכעס והייתי דלוקה ממש. אימא שלי ייחסה את הנטיות וההתפרצויות האלה לשיער האדמוני שלי. גם אימא שלה נולדה עם הבעיה הזו. וכאשר האופי האדמוני שלי רצה להתפרץ, אי אפשר היה לעצור אותו. טוב, אפשר היה. מה שעצר אותו היום היה קפה חם שטיפס במעלה הסדק בישבן שלי.
דחפתי את ראשי אל מחוץ לחלון שוב בכוחה של רוח סערה. "אני לא המותק שלך! חתיכת חרא!" צרחתי לפני שהרמתי את חלון המזדה 3 הכחולה הקטנה שלי וחשקתי את שיניי. המכוניות לפניי החלו לזוז, תודה לאל, כי הייתי במרחק שתי שניות מהתקף זעם מלא. תופעת לוואי נוספת של היותי אדמונית.
הגברתי את הרדיו בשיר Little Red Corvette כי ידעתי שאין דבר ששיר של פרינס לא מסוגל לתקן. הפקק גרם לי לאחר רק מעט לבית הספר. הייתי בעיכוב קל בלוח הזמנים הרגיל שלי, כך שלמרות הכול נכנסתי לפני התלמידים שלי ונחפזתי במסדרונות בית הספר בית הקוטג'. התגנבתי לפינות חשוכות ויצאתי מהן עד שהגעתי לכיתה שלי, כמו סוכן חשאי. נעימת הפתיחה של הסדרה משימה בלתי אפשרית התנגנה ברקע בראשי. הייתי נחושה שאיש לא יראה את מכנסי הקפה שלי.
הצלחתי להגיע אל הכיתה, כשעדיין נותר לי זמן להגיע אל ארון הציוד בפינה מאחורי השולחן שלי ולהחליף בגדים. כשאת מלמדת ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עלייך להיות מוכנה לכל תרחיש. במיוחד החלפת בגדים. אלא שהיום לא היה לי את מי להאשים, פרט לעצמי.
הייתי בתוך הארון כששמעתי קול קטנטן מאחוריי. "עשית קקי במכנסיים, גברת לטי?"
הסתובבתי, מופתעת ומובכת, מכסה את הישבן המוכתם־בקפה שלי בעזרת הארון. בפנים אדומות השבתי "לא, ג'ושוע. נשפך לי הקפה במכונית הבוקר."
"אבל איך שפכת קפה על הישבן שלך?" הפנים שלו התעוותו בבלבול.
"תאונה במכונית," אמרתי בקלילות, כאילו זה לא עניין גדול, כדי שיפסיק לדבר על זה. אבל הייתי צריכה לדעת שזה לא יעזור. לימדתי ילדים על הספקטרום האוטיסטי, ילדים עם תסמונת דאון, וכמעט לאיש מהם לא היו מסננים, במיוחד לג'וש המתוק. הוא היה ילד על הספקטרום בתפקוד גבוה ואני כמעט תמיד יכולתי לסמוך עליו שיתאר את המציאות באופן מלא. לפעמים זה היה נהדר. לפעמים זה היה מבאס. למשל, היום.
"כמו תאונת קקי?"
צחקקתי בעצבנות. עיניי בדקו את החדר כדי לוודא שאיש אינו שומע, ותודה לאל, עדיין היינו לבד. ילדי כיתה ט' שלי יכלו להיות חסרי רחמים כשהם נכנסו בי. יש שישה מהם בלבד. הם רק בני שלוש־עשרה, אבל הייתי מיעוט, וברוב הימים הילדים האלה הצליחו להערים עליי.
"לא, ג'ושוע. אמרתי לך שזו לא הייתה תאונת קקי, ואני רוצה מאוד שתפסיק להגיד קקי. זו לא מילה יפה."
הפניתי את גבי אל חדר הרחצה, שלמזלי היה צמוד לכיתה שלי, מותרות שלא עמדו לרשותם של רוב המורים לחינוך מיוחד בבית הספר. היום הודיתי לאלוהים על כך והלכתי אחורה אל חדר הרחצה כשבגדי ההחלפה שלי הדוקים אל חזי.
בית הקוטג' היה בית ספר פרטי לילדים בעלי צרכים מיוחדים החל בהפרעות קשב וכלה באוטיזם. היה לנו מגוון רחב של ילדים, מה שעשה את העבודה שלי לחשובה ומהנה הרבה יותר.
חשתי הקלה כשראיתי שג'ושוע הלך, עסוק בפריקת הילקוט שלו אל השולחן, וסגרתי את דלת חדר הרחצה.
"כבר ראיתי את הקקי, גברת לטי. מאוחר מדי." שמעתי מבעד לדלת.
לא הצלחתי להימנע מלחייך כשהחלפתי את בגדיי, אף על פי שהייתי נבוכה מאוד. הילדים האלה היו החיים שלי. הם היו הכול בשבילי. הם גרמו ליום שלי להיות מואר יותר. הם היו הסיבה לקיומי. אימא שלי אמרה לי מזמן למצוא עבודה שתיתן לי סיבה לקום בכל בוקר. והם היו הסיבה הזו. עם הדיבורים על הקקי והכול.
כעת הייתי לבושה במכנסי יוגה וסווטשירט ממותג של בית הספר, אבל לפחות לא נראה שלכלכתי את עצמי.
הכיתה התמלאה במהירות. הצחוק והקולות הרעשניים התפשטו בחלל וגרמו לחיוך שלי להתרחב.
"היי, גברת לטי." שמעתי מאחוריי.
אלה, תלמידה עם תסמונת דאון, עמדה שם כשעיני הקרמל הרכות שלה מנצנצות לעברי. החיוך המתוק שלה המיס את ליבי. ידעתי שאנחנו לא אמורים להעדיף מישהו, אבל לא יכולתי להימנע מזה. אלה בהחלט הייתה מהאנשים המועדפים עליי ביותר בעולם כולו. ולא רק כי אני מכירה אותה מאז ומעולם. היא הייתה ההתחלה שלי. היא הייתה הסיבה הראשונה שלי.
"היי, אלה בלה!"
היא צחקה כפי שעשתה בכל פעם שקראתי לה כך. היא מייד התקרבה לחיבוק, ואני חיכיתי לה בזרועות פתוחות. אם למדתי משהו מכל שנותיי כמורה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים זה שיש צורך בחיבוקים רבים מאוד. נזקקתי לזמן רב כדי להתרגל לכל החיבוקים, אבל עכשיו הפכתי להיות מאותם אנשים שאוהבים להתחבק, והכרתי את סגולות הריפוי שיש בזרועותיו של אדם אחר שכרוכות סביבך, גם אם נזקקתי לזמן כדי להבין את כל זה.
החזקתי באלה קרוב, מוקירה את מערכת היחסים בינינו. זו הייתה באמת מערכת יחסית אחת מסוגה ואף על פי שכבר לא היה זמן, הקדשתי לזה זמן. זו המומחיות שלנו כמורות, למצוא זמן נוסף יש מאין. היו לי פגישות עם הורים היום בהפסקת הצהריים שלי ובשיעור שמוקדש לתכנונים, ולכן כדאי היה לי להתחיל את היום תכף ומייד. לא התרגשתי כלל מהפגישה הצפויה עם לוק, אחיה של אלה, שוב. אחרי הכול, בסך הכול נתתי לו שיעורי עזר כשלמדנו בבית הספר התיכון. הוא כנראה אפילו לא זכר אותי. כלומר, אני בקושי זכרתי אותו. גם לא חשבתי עליו בכלל. במיוחד לא בשעות הלילה המאוחרות כששכבתי במיטה. במיוחד לא חשבתי על כמה גדול ורחב הוא היה או כמה מהממות היו השפתיים שלו. עברו עשר שנים. זה יהיה נואש, ואני בהחלט לא הייתי נואשת.
התרחקתי מהחיבוק ונגעתי באף הכפתור שלה באצבעי. מיהרתי אל חזית הכיתה. "טוב, חברים. בואו נניח בצד את החפצים שלנו כדי שנוכל להתחיל."
הסתובבתי אל הלוח כדי לכתוב את לוח הזמנים היומי, כששמעתי מאחוריי ניסיון כושל מאוד ללחישה. "לגברת לטי הייתה תאונה במכנסיים שלה בדרך לבית הספר." צחקוקים שקטים פרצו ברחבי הכיתה מאחוריי.
סובבתי במהירות את ראשי בפנים רציניות. כולם השתתקו כשעיניי סרקו את הכיתה באיטיות רבה. כחכחתי בגרוני וחזרתי אל הלוח באיטיות כדי להמשיך בכתיבה. הצלחתי בקושי להימנע מלצחוק. הילדים האלה תמיד הצחיקו אותי, גם אם לעיתים קרובות זה בא על חשבוני.
המשחק הראשון
פתח דבר
אוֹלִי
אני בדרך כלל לא אדם שנוהג להפר חוקים או לחצות גבולות. אני ישר כמו חץ. מתוק כמו אפרסק בקיץ. טוב, טוב, אולי הגזמתי קצת. אבל דבר אחד ידעתי בוודאות. התנהגתי לפי הכללים ורציתי לעזור לאנשים.
אבל החברה הטובה ביותר של אחותי, הייזל? היא גרמה לי לרצות להפר את כל החוקים. כשהיא הייתה בסביבה, האדם היחיד שרציתי לספק היה את עצמי. באופנים רבים. היא גרמה לי לחצות קווים. גרמה לי לעשות דברים מטופשים מאוד. זה מה שקורה כשאתה מאוהב.
והייתי מאוהב בהייזל מאז שאני זוכר את עצמי.
לעזאזל, אחד מהזיכרונות הראשונים שלי הוא מהפעם הראשונה שראיתי אותה. שמעתי נקישה קטנה בדלת ביתנו והלכתי לפתוח אותה לפני שאימא שלי הספיקה. היא עמדה שם על המרפסת שלנו. בובת ארנב מרופטת ביד אחת וקיטבג קטן בידה השנייה. חולצת דובוני אכפת לי המשומשת שלה הייתה מוכתמת ובמכנסי הג'ינס הקטנים והמלוכלכים מדי היה חור. השיער החום המבולגן שלה היה אסוף בפקעת גבוהה מעל ראשה. והעיניים החומות הגדולות שלה. ובכן, הן היו עצובות.
"נו, אתה מתכוון לתת לי להיכנס?" השפתיים הוורודות היפות שלה שאלו, ואני הוצאתי את ראשי מהדלת כדי להביט מאחוריה וראיתי מכונית ישנה בגוון כחול יוצאת משביל הגישה מבלי שמישהו נופף לשלום ממנה.
"איפה הבגדים שלך?"
ראשי הסתובב אליה בבת אחת, המכונית נשכחה לגמרי, כי פתאום הרגשתי צינה חודרת אליי. נשענתי על המשקוף, בלי שמץ של בושה מכך שהייתי לבוש רק במה שסקרלט אוהבת לכנות "תחתוני גברים צמודים".
חייכתי לעבר הילדה בעלת העיניים העצובות. "אני מאוורר אותם."
לא ידעתי מה לעזאזל אני אומר. הייתי בן חמש. זה משהו שאבא שלי היה אומר כשאימא שלי עשתה לו פרצופים כשהוא היה מסתובב בחדר השינה שלהם עם מגבת בלבד סביב מותניו.
הפנים שלה התעוותו. "מאוורר את מה?"
"אוליבר נוקס, אם אתה לא תיתן לילדה הזו להיכנס, תעלה למעלה ותחליף בגדים למשהו יותר ייצוגי, לא תקבל ולו עוגיית שוקולד צ'יפס אחת מאלה שאתה מתחנן לקבל כל היום." אימא שלי הזיזה אותי מהדרך ולקחה את הקיטבג מהיד של הילדה. "כנסי פנימה הייזל. סקרלט תשמח מאוד שאת כאן."
אימא הסתכלה בי מעל ראשה של הייזל במבט מאיים שגרם לי לטוס במעלה מדרגות.
"סקרלט, הייזל הגיעה למסיבת הפיג'מות שלכן!" אימא קראה במתיקות כאילו לא איימה עליי לפני רגע עם עיני הלייזר הירוקות שלה.
חלפתי על פני אחותי בדרכי למעלה. "אלוהים, אוֹלִי. תלבש בגדים מחורבנים. אתה מביך כל כך." היא גלגלה את עיניה בעודה יורדת בסערה למטה.
"אני מאוורר אותם," קראתי לעברה כמעט בצרחה.
היא הסתובבה במדרגה התחתונה כדי להביט בי בפנים אדומות. "תפסיק להגיד את זה!"
"מה הבעיה?" מלמלתי והלכתי לכיוון החדר שלי. החלטתי לעצור ולהעיף מבט נוסף בהייזל מעבר למעקה שדרכו יכולתי לצפות אל הסלון, לפני שאלך להתלבש.
לא ציפיתי שגם היא תסתכל לעברי. אימא שלי וסקרלט דיברו במהירות ועזרו להייזל להניח את הדברים שלה בצד, אבל העיניים שלה הביטו בעיניים שלי. לפתע הרגשתי מוזר ועשיתי מה שכל ילד בן חמש בתחתונים היה עושה. רקדתי ריקוד קטן וסיימתי אותו בהרמת גבות.
ואז זה קרה. העיניים העצובות שלה נדלקו והפה הוורוד הרציני שלה התרומם בחיוך שבקושי אפשר לראות.
הלב הקטן שלי נסק, אז באופן טבעי רקדתי את הריקוד שלי שוב ואחריו עוד הרמת גבות גדולה וטובה יותר, ולסיום סיבוב איטי להגברת ההשפעה.
צחקוק קטן שידעתי ששייך להייזל גרם לי לחייך לפני ששמעתי את הקולות הרועמים של אחותי אדומת השיער ושל אימי צורחות, "אוליבר!"
רצתי כאילו התחת שלי נשרף, כשחיוך ענק על הפנים שלי, ליבי פעם במהירות. בזמנו חשבתי שהריגוש הוא שגרם לי להרגיש כך.
במשך השנים הבנתי, בהדרגה, שהפעימות בחזה הגיעו רק כשהייזל הופיעה. ואלוהים, היא בהחלט הופיעה. ואלוהים, זה היה עינוי.
כי היה דבר אחד בלבד שרציתי לעשות. רק רציתי לגרום לעיניים של הייזל לחייך. רציתי לגרום לה להיות שמחה, וזה לא היה דבר קל.
לא ידעתי בזמנו מה המשמעות של הרצון שלי לגרום לה לשמוח. של הרצון שלי להיות בסביבתה כל הזמן. אבל עכשיו ידעתי. ועוד איך ידעתי. וכמו שאמרתי, זה גרם לי לרצות לעשות דברים טיפשיים כדי להיות קרוב אליה. דברים טיפשיים ומשוגעים.
כל דבר.
הכול.
והעובדה שעכשיו אני גבר בוגר לא מונעת ממני לעשות את הדברים המטופשים ביותר שעשיתי עד כה.
כן, חציתי גבולות רבים בקשר להייזל. אבל דבר, ואני מתכוון דבר, לא השתווה ליום שבו נכנסתי לשרת המשחקים שידעתי שהייזל אוהבת לשחק בו.
זה היה מהלך אמיץ מאוד מצידי, והצריך יותר מכמה כוסיות רום וקולה וייאוש של חיים שלמים של אהבה נכזבת.
עברתי אז גבולות נוספים. גבולות שאי אפשר היה לחזור בהם.
המצאתי שם בדוי.
שיקרתי לגבי הגיל שלי.
העמדתי פנים שאני לא בתול.
עבדתי לחלוטין על אהבת חיי, החברה הטובה ביותר של אחותי.
פרק 1
הייזל
רציתי להרוג אותו. ולא בדרך המתוקה. לא, הפעם לא רציתי רק להיפגש עם סקרלט לארוחת צהריים כדי שאוכל לבשר לה כמה הוא דפוק אבל חמוד. הפעם התכוונתי להרוג אותו באמת.
טוב, לא ממש. אבל רציתי. השעה שלוש לפנות בוקר, והוא עדיין לא היה בבית. ואי אפשר לדעת מה האיש הזה מעולל, ובדרך כלל זה לא היה משהו טוב.
לחצתי על דוושת הגז של מכונית הקאדילק אלדורדו הישנה שלי והיא גמגמה קצת. "קדימה, מותק. אל תאכזב אותי הלילה," אמרתי למנוע הישן ותופפתי קלות כמה פעמים על לוח המחוונים. אם אתקע כאן באמצע שום מקום זה יהיה ממש הדובדבן על הקצפת של היום החרא הזה.
נסעתי בדרך המיוערת המוכרת מחוץ לעיירת הולדתי, סאמרוויל, אלבמה, שבה נסעתי פעמים רבות מספור. הייתי באזור כפרי, במרחק של כשלושים ושניים קילומטרים מחוץ לעיירה. חששתי שיופיע לי צבי פתאום באמצע הדרך, ואז שמעתי את הצפצוף המוכר של אפליקציית ההודעות בטלפון שלי. חייכתי קלות. היה אדם אחד בלבד שהיה מסוגל לשלוח לי הודעה בשעה מאוחרת כזו, ורציתי מאוד לדבר איתו, אבל לא יכולתי לעשות את זה. הייתי עסוקה מדי בלצוד את הגבר שבחיי.
חניתי במגרש החנייה של בניין לבן ומוזנח באמצע שום מקום. חצץ רופף קפץ מתחת לגלגלים שלי. לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה שבה בעיקר אמרתי שאני לא באמת מתכוונת להרוג מישהו. והזכרתי לעצמי עד כמה אני אוהבת את האיש בבניין המוזנח הזה.
הדלת הגדולה של המכונית חרקה כשפתחתי אותה. הנעליים שלי נחתו בחנייה ומשכתי מטה את הקפוצ'ון השחור הגדול שלי, כך שיכסה את הישבן שלי שמתחת לג'ינס הצמוד. בעודי נכנסת פנימה, השתמשתי בגומייה שעל היד שלי כדי לאסוף את השיער החום, העבה והארוך שלי. בכל זאת, התכוננתי למלחמה. בדרך כלל זו הייתה התסרוקת הקבועה שלי, אבל פיזרתי את השיער כשחשבתי שאני הולכת לישון מוקדם יותר. טעיתי. טעיתי בגדול.
כשפתחתי את הדלת חדר אל אפי הניחוח המוכר של בירה מעופשת ובוטנים, אבל המשכתי ללכת מעבר לבר שבחזית וישר אל המכונות הבלתי חוקיות שהם החזיקו בחדר הקטן מאחור.
"נכנסים, ג'ק!" הברמן צרח אל עבר החדר האחורי ואני הרגשתי שהעיניים שלי מתגלגלות. אלוהים, נמאס לי מזה כבר.
"תפסו אותי, חברים. הסוהרת השיגה אותי." שמעתי את קולו הזקן הרוטן מעל הצחוק הצורם של חבריו, לפני שנכנסתי וראיתי את שורת מכונות הפוקר שליד הקיר. שורה נוספת של גברים זקנים ישבה על כיסאות לפניהן. סרקתי אותם אחד אחד עד שהעיניים שלי נחו על סבא שלי.
"סבא," אמרתי והזדקפתי. הלילה אני רצינית מאוד.
פיו התרומם מצד אחד ועיניו הכחולות הסתכלו אליי מפנים עגולות שמלאות בקמטים ובחיים. חיים ארוכים.
לעזאזל איתו, לא החזרתי לו חיוך. זה לא היה מצחיק. הוא לא היה אדם זקן וחמוד. לא אפול למלכודת הזו הפעם.
"סוהרת," הוא נהם לעברי, קם על רגליו והרים את מכנסי הג'ינס הישנים והבלויים שלו, או "מכנסי עבודה", כפי שהוא אהב לכנות אותם.
עמדנו שם. זה נראה כמו סוג של עימות שכולנו ידענו מי ינצח בו. "סבא," אמרתי וחיזקתי את הפקעת על הראש שלי. "זמן ללכת הביתה."
הוא גירד את הסנטר שלו והשיב כבדרך אגב, תוך שהוא מצביע אל עבר הבר. "בואי נשתה משהו, הייזל. מוקדם עדיין."
נענעתי בראשי לשלילה, המומה. אני באמת אהרוג אותו. "לא."
הוא זרק את ידו אל חזהו בדרמתיות ואמר בהלם, "לא?"
כל חבריו צחקו ואני לקחתי נשימה עמוקה בניסיון למתן את תחושת השיגעון שלי מרוב חוסר שינה. לא הייתי צריכה מראה כדי לדעת שיש לי עיגולים כהים מתחת לעיניים החומות שלי.
"סבא, אם אתה לא יוצא מכאן אל המכונית הארורה, אני נשבעת באלוהים..."
הפנים שלו התקמטו והאצבע שלו התרוממה. "היי, את יודעת שאני לא אוהב שאת נשבעת באלוהים."
הרגשתי שהעיניים שלי מצטמצמות. "אתה אמיתי? כאילו, אתה רציני, סבא? אתה רוצה להתווכח איתי על מוסר באמצע הלילה בחדר הימורים בלתי חוקי, כשאני צריכה לעבוד מחר?"
הוא הפנה את מבטו ובחר להסתכל על הרצפה במקום על העיניים הכועסות שלי. הוא דחף את ידיו אל תוך כיסי מכנסיו ואמר, "ובכן, לכי את הביתה, הייזל. ג'ב יביא אותי כשנסיים."
ג'ב הצטרף מייד לפני שהספקתי לומר משהו. "בדיוק, הייזי. לכי לנוח ואני אחזיר את סבא שלך בקרוב."
הפניתי במהירות את מבטי אל ג'ב הזקן, שהיה חבר של סבא שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. "אל תקרא לי הייזי, ג'ב דונלדס." שילבתי את הידיים על החזה והדגשתי את המותניים שלי. "אני מבינה שאתה אשם בכך שסבא שלי נמצא כאן באמצע הלילה. ריטה יודעת איפה אתה? או שכדאי שאעבור אצלה ואספר לה?"
קריאות "אווווווווו" רבות נשמעו מכיוון גלריית הבבונים שישבו על הכיסאות ליד ג'ב, ואני נתתי לכל אחד מבט.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שג'ב חיכה שאשתו ריטה תוציא את מכשירי השמיעה שלה ותירדם לפני שהוא התחמק מהבית ואסף את סבא שלי כדי להגיע לכאן.
ג'ב הושיט את ידיו קדימה והתחנן, "בחייך, הייזי. אל תעשי את זה. היא עדיין כועסת על זה שכיסחתי את השושנים שלה בשבוע שעבר."
הנהנתי באיטיות. "ובכן, אז כדאי לך להתחיל לזוז הביתה, גם." ואז הבטתי בחדר סביב אל כל הפרצופים הזקנים והמתוקים שלמדתי לאהוב. "כולכם צריכים ללכת הביתה. אתם עוסקים בהימורים לא חוקיים כמו ילדים, ולא כמו גברים בוגרים."
גניחות מפרצופים קטנים, זקנים ומקומטים מילאו את החדר, אבל כולם התחילו לשלם על הכרטיסים שלהם.
נשפתי לפני שפניתי לסבא שלי. "קדימה, בוא נלך הביתה." כרכתי את זרועי סביב כתפיו. הוא היה נמוך ממני בחמישה־עשר סנטימטרים כמעט, אז זה היה קל. משכתי אותו איתי אל דלת הכניסה. סבא שלי היה קוץ בתחת, אבל הוא היה הקוץ בתחת שלי, ואהבתי אותו מאוד. הוא היה הגבר היחיד שבאמת אהבתי אי פעם.
"לעזאזל, הייזל, את כזו משביתת שמחות לפעמים." הפנים הרוטנות שלו כמעט גרמו לי לפרוץ בצחוק.
חיבקתי אותו חזק יותר ומשכתי אותו אליי כשצעדנו דרך מגרש החנייה אל המכונית שלי. "אתה יודע שאני באה לקחת אותך, רק כי אני דואגת לך. ואתה יודע שאם אני דואגת, אני לא יכולה לישון."
"אני יודע," הוא רטן בתגובה.
פתחתי את דלת המכונית בשבילו והתרחקתי, מסירה את ידי כדי שהוא ייכנס. "יכול היה להיות גרוע יותר. יכולתי להתקשר לאמור."
ראשו נטה לאחור ובעיניו היה פחד. "את לא תעזי."
משכתי בכתפיי. "אי אפשר לדעת. אולי בפעם הבאה." סגרתי את הדלת והקפתי את המכונית כדי להגיע למושב שלי, תוך שאני מתאפקת שלא לצחוק או לחייך. אלוהים, אהבתי להקניט אותו.
נכנסתי אל תוך המכונית ומשכתי את חגורת הבטיחות שלי לפני שהתנעתי אותה. כמעט יצאתי כששמתי לב שהוא לא היה חגור.
"חגורת בטיחות, סבא."
הוא כחכח ושילב את זרועותיו. "בזמני, לא היו לנו שום חגורות בטיחות." הוא לא הסתכל עליי בכלל.
"ובכן," אמרתי, הסרתי את ידי ממוט ההילוכים ונשענתי לאחור במושבי, כאילו יש לנו את כל הלילה. "זה טוב שעכשיו זה לא הזמן שלך. זה הזמן שלי. תחגור את חגורת הבטיחות הארורה, איש זקן ועקשן שכמותך. היכנס או תיקנס!"
אחרי שהסתכל עליי בכעס הוא נכנע, אבל לא בלי תרעומת נוספת. "לעולם אל תאיימי להתקשר לאמור שוב," הוא רטן וחגר את חגורת הבטיחות שלו. "זה לא בסדר. את יודעת מה האישה הזו תעשה לי אם היא תגלה שאני יוצא מאוחר בלילה?"
חייכתי ויצאתי ממגרש החנייה. אמור קארו — חברתו של סבא שלי מזה עשר שנים. היא הייתה בצד שלי כמעט תמיד והיא לא השלימה עם החרא של אף אחד. היא הייתה אישה היספנית חריפה בת שבעים וחמש שקנתה תחתוני נשים משומשים מארגון צדקה, כיבסה אותם וגרמה להם להיראות חדשים לפני שתפרה להם עיטורי תחרה יפים. אחר כך היא מכרה אותם באי־ביי לגברים שהיא כינתה 'הבחורים שלה'. הבחורים שלה אהבו את הדברים היפים שלה, ולעיתים קרובות שלחו לה תמונות שלהם בדברים האלה כדי להראות לה כמה שהם שמחים מהקנייה שלהם. כשהיא לא תפרה תחתונים לבחורים שלה ולא עשתה חיים קשים לסבא שלי, היא הייתה שקועה ברומן רומנטי. ולא הרומנים הפופולריים העכשוויים. לא, כל הספרים שהיא קראה היו עם כריכה משומשת ושחוקה, ועליה גברים עצומים ומגושמים בבגדי פיראטים או בחצאיות סקוטיות, אוחזים באישה לבושה בלבוש בתולי. הייתה לי הרגשה שהיא לקחה אותם מארגון הצדקה עם התחתונים.
אהבתי את אמור כמעט כמו שאהבתי את סבא. היא הייתה משוגעת, אבל היא הייתה אחד האנשים הכריזמטיים והמתוקים ביותר שהכרתי. היא מעולם לא עברה לגור איתנו והייתה לי הרגשה שזה היה בגלל שהיה גבול לכמות החרא שהייתה מסוגלת לסבול מסבא שלי. ואם היא הייתה יודעת שסבא שלי יצא מאוחר כל כך, היא הייתה הורגת אותו.
"טוב. תירגעי."
באמצע הדרך הביתה הוא התרעם במושב לידי. "את חייבת להשתחרר, הייזל. כל בחורה אחרת בגילך יוצאת לחגוג ולבלות. אולי מנסה לפגוש גבר נחמד."
הידקתי את שיניי ולחצתי חזק על ההגה. זה תמיד הגיע לזה. הייזל הסוהרת. הייזל המבאסת. "אני לא כמו רוב הבחורות." והיו לי פצעים שיוכיחו את זה. פנימיים וחיצוניים.
כעבור כמה דקות שקטות הרגשתי יד חמה וכבדה על הכתפיים שלי, בעודי מנווטת את דרכי בדרך הכפרית הביתה. "אני יודע. את טובה יותר מרוב הבחורות. הייזי שלי." אצבעותיו לחצו קלות לפני שהוא התרחק. "את הטובה ביותר."
רגש קטן התמקם בחלק האחורי של גרוני, ובלעתי אותו אל מעמקי הבטן שלי, אליה הוא שייך. המקום בו איש לא יוכל לראות אותו. המקום שבו איש לא יוכל להרגיש אותו. וכיסיתי אותו בכל הציניות שהצלחתי לגייס. "אני ועוד איך כזו. מי עוד יבוא לכאן באמצע הלילה להציל את התחת הזקן שלך, לעזאזל?"
"הא." לא יכולתי לראות אותו מגלגל את עיניו, אבל ידעתי שהוא עשה זאת. "אני לא צריך שום הצלה."
המבטא המוכר שלו מבוסטון גרם לי לחייך. שישים שנים בדרום ולאיש היה עדיין מבטא. זה היה מקסים כמו שהוא כולו היה. לא פלא שהוא השיג את כל הנשים החריפות. גם סבתא שלי הייתה כזו. הסרטן לקח אותה ממנו לפני שנולדתי אפילו, אבל הוא שימח אותי בסיפורים על איך הוא פגש את היפהפייה הדרומית כשהיה בחופשה, ואיך היא גרמה לו לוותר על הכול, אפילו על עיר הולדתו בצפון.
הטלפון שלי צפצף מתוך הקונסולה, וסבא הביט בו כשהוא נדלק. יכולתי להרגיש את המבט השיפוטי שלו. "קצת מאוחר לקבל הודעות, לא?"
זה היה קצת מאוחר, ואני ידעתי בדיוק מי זה, ובקושי הייתי מסוגלת להתאפק עד שנגיע הביתה כדי לראות מה הוא שלח.
"למה לעזאזל את מחייכת?"
הסתכלתי אל סבא וגלגלתי עיניים.
"את מחייכת בגלל ההודעה?" הוא התכוון לקחת את הטלפון שלי, אבל הייתי מהירה יותר וחטפתי אותו.
"אל תחשוב על זה אפילו." נכנסתי אל שביל הגישה לבית. זה היה בית דו־משפחתי צנוע בעל שני חדרי שינה, וזוג מבוגר ושקט ששכר את החלק השני. "קדימה. בוא נכניס אותך למיטה."
"מי זה היה? בן זוג חדש?"
בהיתי בו לפני שהשבתי. "סבא, אתה יודע שאני לא בקטע של בני זוג."
הוא הרים גבה. "אז בת זוג?"
צחקתי. "בהחלט לא."
"את לא מתכוונת לספר לי כלום?" הוא שאל כשנכנסנו הביתה.
"מתי אי פעם סיפרתי לך על בני זוג?" כן, הוא היה החבר הכי טוב שלי, אבל לא היה סיכוי שבעולם שאשתף אותו בזה.
"מעולם לא," הוא ענה והדליק את האור בחדרו. "אבל נראית נרגשת מאוד שם, אז חשבתי שאולי הפעם זה רציני."
"נו באמת, אתה יודע שאני לא יוצאת עם מישהו ברצינות." סידרתי את המצעים עבורו ווידאתי שמכשיר הנשימה שלו מחובר ומוכן בעודו מתפשט ולובש פיג'מה.
הוא יצא מחדר הרחצה ונכנס למיטה. "זה בסדר אם את רוצה משהו רציני, את יודעת?"
נתתי לו מבט כזה שאמר שאני לא אוהבת את הכיוון של השיחה הזו, ושלא רציתי להשתתף בה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"את יודעת בדיוק על מה אני מדבר. תפסיקי לשחק אותה טיפשה."
"טוב. אני יודעת." רכנתי, הוצאתי את הבוהן התותבת שלו והנחתי אותה על שידת הלילה שלידו. הוא איבד את הבוהן בעקבות מחלת הסוכרת לפני שנים אחדות, והייתה לו תותבת כדי שהאצבעות האחרות לא תתעוותנה.
