תאריך הוצאה: 2025

קטגוריה: חנות רומן עכשווי קומדיה רומנטית

מספר עמודים: 382, 352, 334

תרגום: יעל צוק

עריכה: מירה רוזנפלד

ספר דיגיטלי ₪105₪75

ספר מודפס ₪294₪135

שלום, אב חד הורי 

פרק 1

ברדי

וידוי: החיים שלי לא מסודרים

שום דבר לא שימח אותי יותר מפנקייקים מוקדם בבוקר עם החברה הכי טובה שלי. מלבד אולי לראות משאית הובלות ברחוב.

המשמעות של זה הייתה מוכרחה להיות שגברת קרונקל עברה סוף־סוף לגור עם הבת שלה. עם חיוך על הפנים, הלכתי לעבר הבית שלנו, מוכנה לספר לדקס שאנחנו יכולים לומר להתראות. זהו, לא תהיה כאן יותר שכנה סנילית שאוהבת להעיר על המשקל שלי, ולא יהיה כאן יותר החתול המלחיץ והממצמץ שלה.

עשיתי את הצעדים הספורים עד לדלת הכניסה שלנו ופתחתי אותה. "דקס! אתה לא..." ליבי הפסיק לפעום. ולא היה לזה שום קשר לחצי קילו בייקון שמארה ואני זללנו הרגע. מזוודות מילאו את הסלון, וביניהן, עמד הארוס שלי.

דקס הרים את מבטו מהטלפון שלו, ובשלווה רבה, הכניס אותו לתוך כיסו.

"מה קורה כאן?" שאלתי, סוגרת את הדלת מאחוריי, כאילו הפעולה הפשוטה הזאת תספיק כדי למנוע מהבלתי־נמנע להתרחש.

"זה לא עובד," הוא אמר ביובש.

המוח שלי צרח, מתחנן להגיד לו שאנחנו מאורסים. שרק לפני כמה חודשים הוא כרע על ברך אחת וביקש ממני להיות איתו לנצח. שעל אף שאני סיפקתי את רוב הכסף לשכר הדירה, לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על הבית הזה לבד. אבל כל מה שיצא לי מהפה היה, "זאת משאית ההובלות שלך?"

דקס העיף מבט מעבר לכתפו, מבט קטן, וזה היה הרגע שבו שמתי לב לכך שאנחנו לא לבד.

ברונטית קטנה, לבושה שמלה רפויה ונועלת עקבים עד השמיים, עמדה ליד חדר השינה שלנו. זה שהיה משותף לדקס ולי.

נהיה לי קצר במוח. "דקס? מי זאת?"

"ידידה," אמר בביטול.

"ברצינות?" מצמצתי במהירות, נאבקת בדמעות ובזעם. זה היה השקר הכי מטומטם והכי שקוף. הוא לא יכול היה להמציא משהו יצירתי יותר, אם התכוון לשבור לי לגמרי את הלב? אחרי הכול, הוא היה אומן.

הוא לא ענה, אבל זה היה כל האישור שהייתי צריכה.

עכשיו ידעתי למה הוא היסס כל כך לקבוע תאריך לחתונה שלנו. אבל למה הוא היה צריך לבגוד בי עם מישהי כמוה?

לא רק שהיא הייתה רזה ממני, היא גם הייתה יפהפייה, עם שיער חלק שהתפזר סביב פניה בעלות צורת הלב, ותאם את עיני האיילה שלה. לא יכולתי שלא להיות מודעת לעצמי במכנסי הטייץ הפשוטים ובחולצת הטריקו שהראתה בדיוק כמה אני גדולה ממנה. השעה הייתה רק שבע בבוקר. איך ייתכן שהיא כבר נראתה כל כך מושלמת?

ואז מחשבה איומה חלפה בראשי. כמה זמן הדבר הזה כבר מתרחש?

אבל בזמן שעיכלתי, הוא דיבר אליה.

"את יכולה לקחת את אלה למשאית?"

המשאית. זאת שחנתה בחזית הבית שלנו, מוכנה לפרק לי את החיים.

היא נשאה שתי שקיות, ופסעה לעברי, אל פתח הדלת.

"תסלחי לי רגע," היא אמרה.

ואתם יודעים מה עשיתי? אני פאקינג התנצלתי על זה שאני עומדת בדרכה. איזו מין מזוכיסטית הייתי? היא יצאה החוצה, ואני נכנסתי אל הסלון שלנו.

"אז זהו זה?" שאלתי את דקס בקול רועד. "אתה הולך?"

הוא נאנח. "לא הרגשתי את החיבור, את האש הזו שאמורים להרגיש כלפי מישהי שעומדים לבלות איתה את שארית החיים."

"ואתה מרגיש את האש איתה?" אפילו לא ידעתי את שמה. האם כדאי שאדע את שמה של האישה שעזרה לפרק לי את החיים?

"מה לגבי ראלפי?" דקס שאל, מתעלם מהשאלה שלי. "את לא מעדיפה להיות עם מישהו שלא יהיה לו אכפת שתביאי את הציפור ההיא הביתה?"

כמעט הקאתי לו בפרצוף מרוב זעם. וכן, יש דבר כזה. "אתה באמת מזכיר את ראלפי?"

הוא הרים את זרועותיו מעלה. "מה את רוצה שאגיד?"

שנאתי את השאלה הזאת. היא זרקה לי את כל האמת בפרצוף, את כל ההתנהגות המגעילה שלו, ואילצה אותי למצוא פתרון.

"אתה יכול להתחיל עם 'שלום'," סיננתי ואחזתי בשקית הקרובה ביותר אליי, ואז העפתי אותה מהדלת ופגעתי בפילגש שלו. היא זעקה וכשלה לאחור.

זה לא שהתכוונתי לפגוע בה. לא ראיתי אותה מגיעה. אבל בהתחשב בכך שהיא הייתה בבית שלי, ועזרה לפרק את מערכת היחסים שלי, לא הרגשתי רע.

היא הסתכלה עליי כאילו אני הייתי המפלצת, ואז הסתכלה על דקס כאילו הוא המושיע שלה.

"לך!" צעקתי, ואז הלכתי אל החדר שלי וטרקתי את הדלת מאחוריי.

כשדמעות זולגות על פניי, גלשתי עם גבי על הדלת עד שהתיישבתי על הרצפה. לפני שעה אחת בלבד צחקתי עם החברה הכי טובה שלי בדיינר של וולדו. ועכשיו?

הייתי על הפנים.

הכנסתי יד לתוך הכיס שבטייץ שלי כדי למצוא את הטלפון, אבל כשהקשתי על הכפתור, הטלפון היה מת. מת יותר ממערכת היחסים שלי עם מי שהיה לכאורה הארוס שלי, שעזב אותי בשביל בחורה שלא הייתה מסוגלת להבדיל בין פָּרוּש לתוכי, גם אם הייתה לה אנציקלופדיה. מת יותר מאנציקלופדיות.

בגניחה, זחלתי על ברכיי כדי להכניס את הטלפון לשקע, וסידרתי את כבל הטעינה המרוט שלי כדי לסחוט ממנו עוד קצת. ותוך כדי כך, הייתי צריכה להתכונן לעבודה.

אקדמיית אמרסון הייתה קפדנית לגבי אנשי הסגל, ממש כפי שהייתה קפדנית לגבי התלמידים, ולהגיע באיחור לא בא בחשבון, גם לא במחיר של עצמות שבורות, מכונית הרוסה או לב מרוסק.

ניגשתי לארון שלי ולבשתי שמלה שחורה פשוטה. היא נראתה כמו רוב השמלות האחרות שלי — מקצועית, מחויטת. בדיוק מהסוג שהיית מצפה מהאדם שמנחה את תלמידי התיכון בהחלטות שעתידות להשפיע על שארית חייהם, ללבוש.

חבל מאוד שהייתי ככל הנראה גרועה מאוד בקבלת החלטות משל עצמי.

שערי המתולתל סירב להתנהג יפה, אז אספתי אותו לפקעת, התזתי תרסיס על השערות הסוררות, ולקחתי את הטלפון שלי עם אחוז הטעינה הבודד שלו.

הייתי מוכרחה לצאת, אחרת הייתי מסתכנת באיחור, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח את דלת חדר השינה. בצד אחד הייתה המיטה שחלקתי עם דקס. ובצד השני של הדלת?

הצמדתי אליה את אוזני.

שום דבר.

הוא כבר הלך.

הגרון שלי התכווץ, ועיניי צרבו, אבל לא יכולתי לתת לעצמי להמשיך לבכות. לא לפני העבודה.

יצאתי מחדר השינה ונכנסתי לתוך הסלון הריק־למחצה. שילבתי את זרועותיי על אמצע גופי, סופגת את האווירה לתוכי. הבית, שעבדתי קשה כל כך כדי להפוך אותו למשהו שלנו, נהרס תוך פחות מיממה.

ידעתי שאתפרק אם אמשיך להישאר כאן ויצאתי במהירות, נכנסת למכוניתי. בערך בחצי הדרך, קלטתי שהחצאית שלי נתפסה בדלת. הייתי צריכה לחכות לרמזור האדום הבא כדי לפתוח את הדלת ולתת לרגליים שלי קצת מקום.

קיללתי את דקס, כמו גם את החצאית המטופשת הזאת.

היא יכלה לחשוף את הבוקר שהיה לי?

זה היה דבר אחד לזרוק את ארוסתך ולהשאיר אותה עם שכר דירה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה עם המשכורת שלה, ודבר אחר לגמרי לגרום לה לאחר לעבודה.

אז נסעתי מהר ככל יכולתי לעבר בית הספר ורצתי בעקבים הסבירים שלי לאורך המסדרון המרוצף. אנשי סגל וצוות היו אמורים להגיע לבית הספר חצי שעה לפני התלמידים, אבל אני הגעתי לשם כמעט חמש־עשרה דקות אחרי שהייתי אמורה כבר להיות שם.

הטלפון במשרד שלי צלצל כשהגעתי אל הדלת. חיפשתי את המפתחות, עברתי על כל מפתחות הסטודיו המטופשים של דקס, ודחפתי פנימה את המפתח הנכון. ידית הדלת הייתה ישנה כמו בית הספר הפרטי המפונפן הזה, כך שנדרש קצת משחק שם, לפני שנכנסתי למשרד וגרמתי לציפור שלי לצווח בהתרגשות.

מיהרתי אל הטלפון ומשכתי אותו החוצה מהעריסה.

"שלום?" עניתי, מנסה לא להתנשם יותר מדי.

"מיס מלרוז?" המזכירה אמרה בקול חד. "למה את מתנשפת?"

החנקתי את ההתנשפות ואמרתי, "יוגה על כיסא."

זה זיכה אותי בנהמה. "אימא אחת התקשרה וביקשה פגישה איתך מייד על הבוקר. הוספתי אותה ללוח הזמנים שלך, אבל רציתי לוודא שתראי את זה בזמן. לא ענית למייל שלי, כשהיית כבר אמורה להיות כאן. אלא אם כן איחרת..."

"תודה שאת עוקבת, מארג'," מלמלתי, והתחברתי למחשב שלי. לעיתים רחוקות בלבד הורים ביקשו פגישות ברגע האחרון, ובדרך כלל אלה לא היו החדשות הכי טובות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם בעיות נוספות הבוקר.

"מהממ," מארג' אמרה. הטלפון השמיע רחש כשהיא ניתקה. לפחות כבר היה יום רביעי. נותרו רק יומיים אחרי היום, ואוכל להטביע את יגוני בבקבוק או שלושה של יין נתזים מתוק.

קירבתי את הטלפון לאוזני ופתחתי את יומן הפגישות שלי במחשב, אבל הטלפון נשמט במהירות על הרצפה כשראיתי מי ביקש את הפגישה.

"פאם אלכסנדר," מלמלתי. "נהדר."

ראלפי קרא לעברי, מזכיר לי למלא את כלי האוכל שלו.

אז הנחתי את הטלפון בחזרה במקומו ופתחתי את המגירה העליונה של ארון התיוק שלי, שבו החזקתי את האוכל שלו, ובקבוקים של מי מעיין.

ראלפי כבר לא היה צעיר — סבתא קארן קנתה לי אותו כמתנת סיום תיכון, לפני עשר שנים כמעט. דקס שנא אותו, אז כשעברנו לגור יחד, ראלפי מצא לו בית חדש במשרד שלי.

למעשה, זה היה מצב שבו כולם מנצחים. זכיתי לראות את ראלפי כל היום, ורוב התלמידים שלי אהבו אותו. אפילו אלה שהיו סנובים במיוחד.

פתחתי את הכלוב, וראלפי כרסם בעדינות את אצבעי.

"איך היה הלילה שלך?" שאלתי ברכות.

הוא צייץ, ואז טבל את מקורו בצלחת המים.

"היה לי בוקר קשה. דקס עזב אותי."

ראלפי נעץ בי את עיניו השחורות. לפעמים הרגשתי כאילו הוא באמת מבין מה אני אומרת. בכל מקרה, הוא היה מעולה בשמירת סודות.

"אני לא ממש רוצה לדבר על זה." הושטתי יד אל שקית של זרעים והשתמשתי בכוס חד פעמית קטנה כדי לקחת חופן. "מה לדעתך פאם רוצה?"

כששפכתי את האוכל לצלחת שלו, ניסיתי לחשוב על הסיבה לכך שהיא ביקשה פגישה, על סיבות אפשריות שיכלו לעצבן אותה כמאמנת המעודדות וכאימא. דווקא לאחרונה לא היה מצב שהבן־השחקן שלה הגיע למשרד שלי בגין הצקות... אולי עצבנתי את אחת המעודדות?

גלגלתי עיניים לעבר התקרה. קיוויתי שאוכל לצאת מהפגישה הזאת בזמן כדי להתקשר אל בעל הבית שלי לפני הפגישה הבאה. דקס כבר היה אמור לשלם את שכר הדירה של החודש הנוכחי, אבל הייתי צריכה להכין תוכנית לחודש הבא.

מספר דקות לפני השעה שמונה, מיהרתי במסדרון לעבר חדר המורים כדי להכין קפה. לחומר שהיה במכונת הקפה שם היה טעם של גרביים מלוכלכות, אבל לפחות היה בו קפאין.

תלמידים הסתובבו במסדרונות, וניסיתי להגיד היי לכל אחד מהם. על אף שרוב המשפחות היו עשירות ממש, היו כאן ילדים רבים שלא קיבלו חיבוק במשך שבועות רבים. לא היה להם מישהו שיגיד להם שהוא גאה בהם. ידעתי את זה, כי פעם גם אני הייתי כמותם.

חייכתי אל קבוצה של בנות מרושעות שהתגודדו סביב הלוקרים. בכל שנה הייתה קבוצה חדשה כזאת, והן תמיד נראו אותו הדבר — עם תיקי יד יקרים ושיער נוצץ ושפתיים משורבבות. לפעמים הן היו מעודדות, ולפעמים לא. אבל הן תמיד הפכו את החיים לקשים קצת יותר עבור כל מי שהיה סביבן.

"היי, בנות," אמרתי.

מלכת הכוורת, ילדה בשם אוליביה נלסון, חייכה אליי חיוך שהיה מזויף יותר מתיק ה'פראדה' שבמשרד שלי. "שמלה יפה, מיס מ. הולכת ללוויה?"

ידעתי שזו לא הייתה מחמאה, אבל הודיתי לה כאילו כן. קרצתי לעברה ואמרתי, "תמיד תציגו את עצמכן במיטבכן, בנות."

הן צחקקו ולחשו מאחוריי כשנכנסתי אל חדר המורים ומילאתי את ספל הקרמיקה עבודת־יד, עד השוליים.

אחת התלמידות האהובות עליי, סיירה קוק, פיסלה אותו עבורי בשנה שעברה בשיעור אומנות, ומאז השתמשתי בו בכל יום. החריתות המורכבות של הציפורים בתוך החֵמָר, גרמו לי להרגיש מיוחדת. כאילו באמת חוללתי כאן שינוי, אפילו אם הוא היה רק בחייה של תלמידה אחת.

כשהקפה שלי עדיין חם מכדי ללגום, נשאתי אותו בזהירות אל המשרד שלי ומצאתי את פאם אלכסנדר עומדת ליד הספסל שמחוץ לדלת. היא כנראה לא רצתה שהמכנסיים הלבנים הצחים שלה יתלכלכו מספסל שתלמידים ישבו עליו.

"היי, גברת אלכסנדר," אמרתי, וניסיתי להישמע עליזה.

היא הסתכלה לעברי בטלפון שלה, במבט של מורת רוח. "איחרת."

הרמתי את מפרק ידי כדי לבדוק את השעה. 8:01. "מצטערת. הדקה הנוספת בטח היוותה אי־נוחות עצומה." הובלתי אותה אל תוך המשרד, וראלפי צווח בקול כשהבחין בנוכחותה. לפעמים חשבתי שהוא כלב שמירה.

פאם תפסה מרחק ביטחון גדול ככל האפשר מהכלוב שלו לפני שהתיישבה בצד השני של שולחן הכתיבה. לפחות היא חשבה שהכיסאות שלי מספיק נקיים.

"מרג'ורי אמרה שביקשת פגישה," אמרתי, והתיישבתי מולה. "הכול בסדר?"

"למעשה, לא." היא הסיטה קווצת שיער בלונדיני מעבר לכתפה ורכנה קדימה. "רייד שלי אמר לי שאת לוחצת עליו להגיש בקשות קבלה לקולג'ים."

אז זה העניין. "את מתייחסת לפגישת הייעוץ החינוכי שהייתה לי איתו? כי אני נדרשת להיפגש עם כל אחד מתלמידי י"ב כדי לעזור להם בתוכניות שלהם לאחר סיום התיכון."

שפתיה המלאות התהדקו. "הוא אמר שנתת לו טפסי הרשמה לקולג'ים."

"נכון." ולמה הרגשתי פתאום לחוצה בגלל זה? "את יודעת שלבן שלך יש כישורי משחק מדהימים. פשוט אמרתי לו שאם הוא ירצה לבדוק לימודי תיאטרון במקומות כמו ג'וליארד או ייל אז —"

"הוא לא יעשה שום דבר כזה," היא אמרה בכעס.

גבותיי התכווצו. "סליחה?" רוב ההורים באקדמיית אמרסון היו נחושים שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטאות הטובות ביותר. מה קורה כאן?

"תוך כדי שאנחנו מדברות כאן, מפיקים חשובים שוקלים לקחת אותו לתפקידים בסרטים עתידיים שלהם. הוא לא יוותר על הזדמנות כזאת בגלל משהו כמו קולג'."

"למה זה צריך להיות או זה או זה?" התווכחתי, מתחילה להתרגז. ההורים שלי אמרו לי את אותו הדבר —שלא אצטרך ללכת לקולג', מפני שהכסף של בעלי ושל המשפחה שלי יספיק לי. דקס הוכיח עד כמה ההיגיון הזה היה פגום. "את יודעת, הרבה שחקנים מפורסמים למדו בקולג'. אדם דרייבר, נטלי פורטמן —"

"זה שיש לך אובססיה למלחמת הכוכבים זה לא אומר שהבן שלי צריך להפוך לאיזה טְרֶקִי."

עצמתי את עיניי, והצטערתי שלא הקדשתי יותר תשומת לב בשיעורי היוגה שאימא שלי אילצה אותי ללכת אליהם עם נשים לבנות עשירות אחרות, כשהייתי נערה מתבגרת. "טרקי זה מישהו שאוהב את מסע בין כוכבים," הסברתי. "זה לא אותו הדבר."

"הכול אותו הדבר." היא קמה, תלתה את תיקהּ על מרפקה, ואז רכנה לעברי. "את תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. הבעל שלי ואני תורמים כל כך הרבה לבית הספר הזה, שאנחנו יכולים לקנות אותו אם נרצה. יש לנו חברים בחבר הנאמנים, והבעל שלי משחק גולף עם המנהל. את מבינה?"

"גולף?" שאלתי בתמימות. "אף פעם לא התעניינתי במיוחד ב —"

"אל תתחכמי איתי. יש לי חברים במקומות חשובים. חברים שיכולים להפיל על המדרכה את התחת שלך, שמכוסה בבגדים שנקנו בהנחה. מבינה?"

שתקתי, ושמרתי על מבט חזק ויציב, למרות הסערה בבטני. היא צדקה. וגם ככה לא יכולתי להרשות לעצמי את שכר הדירה. הייתי זקוקה למשרה הזאת.

היא קמה, "זה מה שחשבתי," ויצאה החוצה, ובפתח הדלת היא חייכה אליי חיוך זוהר ואמרה בקול רם, "תודה על פגישה כל כך פורייה, מיס מלרוז. נדבר בקרוב!"

כשהתרחקה, הפלתי את עצמי על השולחן והשענתי את מצחי על זרועותיי.

הכוח לא היה איתי היום. 

שלום, חבר מזויף 

פרק 1

מארה

וידוי: אני כותבת רומנים רומנטיים, אבל לא מאמינה באהבה

התעוררתי לקול נחרות. לא שלי. גם המיטה לא הייתה שלי.

זרועו של היידן הייתה מוטלת על אמצע גופי, וקילפתי אותה בעדינות ממני, מבלי להפריע לנחירות שלו, אפילו לרגע.

התגלגלתי החוצה מהמיטה, נחתּי על ברכיי, והצצתי בו. החצי הטוב יותר של גופו היה מכוסה בסדינים ובשמיכות של רווק — לא תואמים. הוא נראָה טוב, והשרירים שלו בלטו אפילו במצב מנוחה.

וכשאני אומרת לכם שהייתה לו חבילה שפיצתה על הנחירות שלו...

הטלפון שלי רטט מתחת לבגדים שהיו זרוקים על הרצפה. הרמתי את השמלה שלבשתי בערב הקודם כדי לראות שיחת טלפון קבוצתית מהחברות הכי טובות שלי, ברדי והנרייטה. "שלום?" לחשתי.

"למה את לוחשת?" ברדי שאלה. "יש אצלך מישהו?"

"לא, אני יוצאת מהיידן."

"עכשיו?" הן שאלו, המומות. "את מוכרחה להתכונן!"

הרחקתי את הטלפון ממני והסתכלתי על השעון. "יש לי הרבה זמן. הבחורה שלי בסֶפורה אמרה שהיא תעשה לי את השיער והאיפור לתוכנית."

"נחמד," ברדי אמרה. "אני מבינה שהיידן לא יגיע לתמוך בך."

לבשתי את השמלה. "הא־הא." לקחתי את נעלי העקב שלי ויצאתי על קצות האצבעות מהחדר שלו. בזמן שהנחירות נמשכו, נעלתי את נעלי העקב ויצאתי מדלת הכניסה, נועלת אחריי.

"אז איך את מרגישה?" הנרייטה שאלה. "לחוצה?"

"לא ממש." רוח קיצית חמימה עטפה את גופי, הרימה את שערי ואת אמרת שמלתי. השמש הייתה בוהקת, והרגשתי כאילו העולם כולו מלא באנרגיה שלי. "אני מרגישה כאילו כל החיים שלי הובילו אל הרגע הזה."

יכולתי לשמוע חיוך בקולה של הנרייטה. "אני אוהבת את הביטחון שלך. אני לא בטוחה שאני הייתי אמיצה כל כך על במה."

"טוב, אני לא הייתי אמיצה אם הייתי צריכה לעבוד עם חבורת ילדים בתיכון או לנהל קבוצה של שוכרי דירות משוגעים. לכל אחת מאיתנו יש את הכישרון שלה."

הן צחקו, וברדי אמרה, "זה נכון."

"הלוואי שיכולתי להיות שם," הנרייטה אמרה. "את תהיי מדהימה."

"זה לא סיפור גדול. תוכלי למצוא את הריאיון אחר כך ברשת. הם אמרו שהם מעבירים אותו בשידור חי." הגעתי אל הטנדר שלי ופתחתי את הדלת כדי להיכנס. איש המכירות שממנו קניתי את הרכב ניסה למכור לי משהו קטן ונוצץ יותר. אולי משהו שאפשר להכניס לתוכו בהמשך כיסאות בטיחות לילדים, הוא אמר. אני רק צחקתי. אהבתי לשבת מאחורי ההגה של הטנדר החד־קבינה שלי, מרגישה כאילו הכביש שייך לי. בנוסף, עם ארגז המטען הפתוח והמושב הארוך, היה לי שפע של מקום לעשות את מה שאני רוצה, ואת מי שאני רוצה.

הטנדר התניע בקלות, ושאלתי את ברדי, "איך קוהן הרגיש לגבי קיצור ירח הדבש שלכם כדי שתוכלי להספיק להגיע בזמן? לא היית מוכרחה לעשות את זה, דרך אגב."

"ילדה, בבקשה, אנחנו נהיה נשואים לנצח. יהיו לנו שלל הזדמנויות לחופשות הכל כולל בקנקוּן, אבל החברה הכי טובה שלי תהיה בשידור חי בטלוויזיה לדבר על הסרט הראשון שלה, רק פעם אחת."

"זה נכון," הודיתי, ונסעתי לאורך הכבישים המוכרים של ברנטווד, קליפורניה, לעבר סניף ספורה האהוב עליי. היה לי מזל שקיבלתי את הדיל הזה, ועוד יותר מזל שהאולפן כבר התחיל לדבר על סרט המשך. "אני יודעת שנשמע מטורף שמישהי, שאפילו אין לה תעודת סיום תיכון תגיד את זה, אבל אני מרגישה כאילו נוצרתי בשביל זה." רציתי שכל ילדה שגדלה כמוני, שנאמר לה שהיא סקסית מדי או מופקרת מדי או יותר מדי באופן כללי, תדע שמגיע לה לחיות את החיים שהיא רוצה. "זה כאילו השאיפה של חיי סוף־סוף מתגשמת, גם אם לקח לי שלושים שנה להגיע לכאן."

"יש אנשים שאף פעם לא מגיעים לזה," ברדי אמרה. "אנחנו בנות מזל."

חייכתי. "המזל שלי הוא שיש לי את שתיכן." נכנסתי אל מגרש החניה של ספורה ועצרתי את הטנדר. "אני צריכה ללכת להתייפות, אבל אראה אותך באולפן, ברדי?"

"אהיה שם," היא הבטיחה.

הנרייטה הוסיפה, "כולנו נוכל לחגוג כמה נהדר זה התנהל הערב."

ניתקנו, ונכנסתי פנימה, מוכנה לטרנספורמציה של החיים. קֶל, הבחורה שהצליחה למכור לי מוצרים מתאימים־בדיוק בשווי מאות דולרים, קידמה את פניי בחיבוק ונשיקה, ובצקצוק. אוקיי, כנראה העובדה שנשארתי ערה עד מאוחר עם היידן לא היטיבה עם האזור שמתחת לעיניים שלי.

היא התחילה לעבוד, ובקושי הפסיקה כדי לדבר, בזמן שניקתה לי את הפנים, חפפה את שערי, איזנה את גוון העור שלי ועיצבה לי את השיער, עד שנראיתי הכי טוב אי פעם.

"הו, וואו." התפחתי בעדינות את הגלים בשערי. "זה נראה מדהים."

קל חייכה. "יותר טוב מהפקעת הזאת על הראש."

"היי." הצבעתי עליה. "לא לרדת על הפקעת. היא חלק חיוני מהמדים שלי."

"את עובדת מהבית."

"בדיוק." חייכתי. "הבוסית שלי כזאת קשוחה."

היא הנידה בראשה לעברי וצחקה. "שיהיה בהצלחה היום. הבנות ואני נצפה בזה בטלפון שלי. זאת הפעם הראשונה שמישהי מאיתנו עשתה עיצוב למישהי שמופיעה בטלוויזיה."

"עשית עבודה מדהימה," אמרתי, וחיבקתי אותה. עדיין לבשתי את השמלה מהערב הקודם, לכן מיהרתי הביתה, החלפתי בגדים והתחלתי לנסוע לאולפן הטלוויזיה שבפאתי לוס אנג'לס. זו הייתה נסיעה של כארבעים וחמש דקות, מה שהותיר לי די זמן לעבור בראש על הנקודות שאדבר עליהן.

אשת יחסי הציבור שלי, שרלוט קאדו, כתבה אותן בשבילי למקרה שאילחץ. בשלב הזה, הן היו חקוקות בי ממש כמו ההוראות איך לעשות למישהו ביד כמו שצריך.

תעבירי ימינה הוא רומן רומנטי סקסי המציג את הצדדים הטובים, הרעים והמכוערים של דייטינג ברשת בשנות השלושים לחייך.

תעבירי ימינה גורם לזה להיראות קל כל כך! אבל אז מתחילה העבודה האמיתית.

האם אי פעם החלפת הודעות עם גבר? זה גורם לך לתהות מתי בפעם האחרונה הוא למד לאיית!

כשאת מוצאת את האחד, את תמיד צריכה להיות זהירה! אם זה טוב מדי מכדי שיהיה נכון, כנראה יש לזה ריח של פרופיל מזויף בחיים האמיתיים!

אפליקציית הניווט שלי הנחתה אותי אל עבר הכניסה לאולפן, שהייתה חסומה על ידי שער ביטחון בצבעי אדום ולבן. ברגע שאמרתי לשומר מי אני, הוא הרים את השער ואמר לי איפה לחנות.

פעלתי על פי הנחיותיו ונסעתי אל מגרש החניה האחורי, לא יכולה שלא לחשוב על כך שהחלק החיצוני של הבניין לא היה זוהר כלל — מלוכלך ומסריח, ממש כמו כל חלק אחר של לוס אנג'לס.

אבל היו שלוש נקודות אור שם במגרש החניה ההוא. ברדי, הסוכנת שלי, ג'ני נאש, והמוציאה לאור שלי, שרלוט קאדו.

ברדי כבר יצאה מהמכונית ונשענה על הדלת האחורית שלה, נראית שזופה להפליא ומאושרת. ג'ני עמדה לידה, בחליפה שחורה מצוחצחת, כולה אשת עסקים. הן לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו. שרלוט, לעומת זאת, הייתה עדיין בתוך הריינג' רובר שלה, והחלונות היו מושחרים כל כך, עד שאף אחד לא יכול היה אפילו לקוות לראות מה קורה בפנים... (מתזכרת לעצמי בראש: לדאוג לחלונות כהים בטנדר. מייד.)

ברגע שיצאתי מהטנדר, ברדי מיהרה אליי וחיבקה אותי חיבוק גדול. ג'ני באה אחריה, אמרה שלום, ושרלוט יצאה מהרכב שלה, והרכיבה משקפי שמש יקרים למראה.

שרלוט נראתה מבועתת לגמרי. "מה את לובשת?"

השפלתי מבט אל השמלה הירוקה שלי. על מה היא דיברה? הדבר הזה נתפר במיוחד כדי לשמור את ה'שניים' בפנים, שלא לדבר על כך שהיא עלתה כמו שכר דירה של חודש שלם בדירה הראשונה שלי בלוס אנג'לס. "יש לי כתם באיזה מקום?"

"היא ירוקה!" היא זעקה. "לא שלחתי לך הנחיות לבוש?"

"אמרת גוונים של אבנים יקרות," עניתי. "בפעם האחרונה שבדקתי, אזמרגד זו אבן יקרה."

היא כיסתה את פניה בידיה. "את עומדת להיות מול מסך ירוק. את פשוט תיעלמי!"

שיט. "הופעת הבכורה שלי בטלוויזיה לא יכולה להיות בתור ראש צף!" צעקתי. "אין לי זמן לנסוע בחזרה הביתה!"

שרלוט פסעה הלוך ושוב, ואיכשהו הצליחה להישאר יציבה על האספלט בנעלי העקב שלה. "אין לנו זמן להחליף בגדים." ואז היא נעצרה, הסתכלה על ברדי ועליי. "אתן לובשות את אותה מידה?"

"אני מידה חמישים ושתיים," אמרתי. "ארבע מידות יותר ממנה."

ברדי השפילה מבט אל השמלה הצהובה הזוהרת שלה. היא נראתה כמו חולצת הוואיי גדולה, שהייתה מקסימה עליה, אבל עליי?

"את מוכרחה," שרלוט אמרה. "הייתי נותנת לך את הבגדים שאני לובשת, אבל..."

"הם לא יעלו עליי," השלמתי את המשפט וחשקתי שיניים. "תכניסי אותנו למכונית שלך."

שרלוט פתחה את המכונית, וברדי ואני נכנסנו אל החלק האחורי המצוחצח. ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, מלמלתי, "לא הסיבה האהובה עליי להתפשט במושב האחורי."

ברדי צחקקה. "זה מוכרח להיכנס לספר."

"את יודעת שזה ייכנס," אמרתי, והושטתי לה את השמלה שלי.

"את יודעת, ברגע שיחלוף מספיק זמן, וזה יהיה מצחיק."

"אני יודעת שהבגדים שלי הם לא הסגנון שלך. הלוואי שהייתי חושבת ללבוש משהו מגניב יותר, אבל קניתי את זה בחופשה ואני —"

"תסגרי לי את הרוכסן," אמרתי, וסובבתי את גבי אליה כדי שהיא תוכל לסגור את רוכסן השמלה שלבשתי עכשיו. "את יפהפייה, ואני אוהבת את הסגנון שלך, ואני פשוט שמחה שלא לבשת גם כן ירוק. תמיד לבשנו במקרה בגדים תואמים כשהיינו שותפות לדירה."

"אוי, נכון, אני זוכרת את זה." היא סדרה את צווארון השמלה שלי. "שניכנס פנימה?"

"לגמרי," אמרתי בחיוך. צעדנו לעבר הכניסה ושרלוט אמרה, "נראה אם הם יצליחו למקד את המצלמות בפנים שלך."

זה היה הקוד שנועד להגיד צהוב הוא לא הצבע שלך. רשמתי לעצמי.

ברגע שנכנסנו פנימה ושרלוט אמרה לפקידת הקבלה מי אנחנו, נראה היה כאילו הכול צובר תאוצה. או לפחות כך ראיתי את זה, עם כל הכוכבים שהיו בעיניי.

לפני שקלטתי מה קורה, כבר עמדתי מאחורי הקלעים בשמלה הצהובה הצעקנית של החברה שלי וניסיתי לנשום עמוק.

ברדי ליטפה את כתפיי. "את תהיי מדהימה."

ג'ני הנהנה. "הספרים שלך פשוט יעופו מהמדפים."

שרלוט הייתה עניינית לגמרי. "פשוט תיצמדי לנקודות שעברנו עליהן, ואת תהיי בסדר."

מפיקה לחוצה בדרך שלא יכלה להיות מהנה מחוץ לחדר השינה, התקרבה אלינו ואמרה, "את נכנסת בעוד שישים שניות."

הדופק שלי הואץ. זה היה אמיתי! לעמוד כאן מאחורי הקלעים, לחכות להתראיין, להכריז על הסרט שעומדים לביים על הספרים שלי. משהו שיצרתי בראשי. הפרמיירה עתידה להתקיים בעוד שישה חודשים בלבד, וזה עדיין לא נראָה אמיתי בעיניי. אבא שלי נהג לומר לי שאני לא שווה כלום. שלעולם לא יֵצא ממני משהו.

"עכשיו את," המפיקה אמרה.

אבא שלי טעה.

הקהל באולפן הריע לי כשפסעתי לעבר הכיסא הפנוי מול מיה פארקר, מארחת הטלוויזיה והכרטיס שלי לאור הזרקורים של תוכניות הבוקר.

"היי, מיה!" אמרתי, והלכתי לתת לה חיבוק.

היא כרכה את זרועותיה הדקות סביבי, ואז נסוגה לאחור ובחנה אותי. "אני אוהבת את השמלה! אנחנו התחנה האחרונה לפני החוף?"

"אין כמו לשתות מאי תאי בחול, נכון?"

היא צחקה. "אני בפנים." היא החוותה אל עבר הכיסא הריק ואמרה, "שבי, בואי נדבר!"

עשיתי כדבריה, ושילבתי בזהירות את רגליי, כדי ששום דבר לא יצולם דרך השסע בחולצת ההוואי הגדולה.

מיה רכנה לעבר הקהל, כמו שאני הייתי עשויה לרכון לעבר ברדי והנרייטה בארוחות הבוקר של ימי רביעי שלנו. "נמצאת איתנו כאן היום מארה טיילור הנהדרת, שבאה לדבר על הספר שלה, תעבירי ימינה, שהופך לסרט!"

הקהל הריע לי, ואני ספגתי הכול. אור הזרקורים היה כמו עיסוי באבנים חמות על עורי. מעולם לא הרגשתי זוהרת כל כך, וזה כולל את טיול הבנות שברדי ואני עשינו לטולון אחרי החודש הראשון שבו הרווחתי סכום של חמש ספרות כסופרת. בילינו בספא, ישבנו על החוף וקיבלנו אספקה של מרגריטות בכל שעה, כמו שעון.

"ספרי לנו על הספר, מארה," מיה אמרה.

חייכתי אל המצלמה, ופלטתי את הנקודה שעליה התאמנתי בדרך. "תעבירי ימינה הוא רומן רומנטי סקסי, המראה את הצד הטוב, הרע והמכוער של דייטינג באינטרנט בשנות השלושים לחייך."

"שאלוהים יעזור לנו," מיה אמרה, וסימנה צלב על חזהּ. "דייטינג בשנות השלושים לחייך זה כמו שדה מוקשים, לא?"

צחקתי. "אני לא בת שלושים כל כך הרבה זמן, אבל עד עכשיו היו הרבה דברים ליהנות מהם, אם את יודעת למה אני מתכוונת."

מיה התנדנדה לאחור, ומחאה כפיים. "אז זה מה שאנחנו יכולים לצפות לו בסיפורים שלך? סקס טוב וחיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה?"

"וכמה צחוקים בין לבין," הוספתי בחיוך.

"חלק מהסיפורים שאת ממציאה נכתבים בהשראת החיים שלך?" מיה שאלה.

זה היה כל כך כיף, כמו לדבר עם חברה. אז שיתפתי, אולי קצת יותר מכפי שהייתי צריכה. "החלק של הסקס הטוב? דומה מאוד. החלק של 'באושר ובעושר'? אין סיכוי."

מיה הרימה גבות. "מה? סופרת רומנים רומנטיים שעדיין לא קיבלה את ה'באושר ובעושר' שלה?"

"הגרסה שלי ל'באושר ובעושר' היא לצאת מחנות עם זוג נעלי ג'ימי צ'ו ששילמתי עליהם את המחיר המלא."

הקהל צחק, אבל מיה התעכבה על הנקודה הזו. "עכשיו, מארה, איך אנחנו אמורים לקרוא על רומנטיקה מאישה שלא מאמינה באהבה?"

לא אהבתי את הרמיזה, כאילו הסיפורת שלי היא איכשהו פחות אמינה בשל החיים האישיים שלי. "הספר הוא בדוי, מיה. זה לא ממואר¹."

"אבל את בטח מאמינה באהבה. אני יודעת שאת רווקה עכשיו, אבל לא היה אף אחד שיכולת לראות את עצמך בזוגיות איתו לנצח?"

"מה שאני מאמינה בו, באמת מאמינה בו, זה זכותה של אישה לרדוף, בלי שום התנצלויות, אחר כל מה שהיא רוצה, בין אם זו הנאה מינית, קריירה או חברות לאורך כל החיים. אהבה היא מושג שנחמד לחשוב עליו ולחלום עליו, אבל המציאות היא שזה לא קורה לכל אחד."

מיה התנדנדה שוב לאחור, ואז שילבה ידיים והסתכלה על הקהל. "והינה לכם, חברים, סופרת רומנים רומנטיים שלא מאמינה באהבה, ועושה כסף מחלומות של נשים. נתראה אחרי הפסקת הפרסומות."

פתחתי את פי להתווכח, אבל כבר היה מאוחר מדי. מיה קמה מהכיסא ויצאה מהבמה.

"מה זה היה, מיה?" דרשתי לדעת, בעודי הולכת אחריה.

היא הסתובבה לעברי, אכזבה ניכרת בעיניה. "אני קוראת את הספרים שלך כבר חמש שנים. לגלות שאת לא מאמינה במה שכתבת, זה כמו לגלות שוב שסנטה הוא לא אמיתי."

זו לא הייתה אשמתי שהיא נאחזה בהבטחות השווא שמכרו לה חברות שמוכרות כרטיסי ברכה. "אז את מודה שלהאמין באהבה זה כמו להאמין בסנטה קלאוס."

היא הנידה בראשה באיטיות והסתלקה.

צפיתי בה עד ששרלוט אחזה בכתפיי ואמרה, "מארה, יש לנו בעיה."

"מה?" שאלתי, וחרדה מילאה כל נקבובית בגופי.

"האולפן הפסיק את השיחות על סרט שני." 

שלום, פיתוי 

פרק 1

הנרייטה

וידוי: אני בתולה בת עשרים ושמונה

שוב חזרתי לווסטידו, לקנות שמלת שושבינה לחתונה של החברה הכי טובה שלי, והתחלתי לראות כאן דפוס. דפוס שלא אהבתי.

פגשתי את ברדי ומארה לפני שנתיים. הפכנו במהירות לחברות, נוכח שותפות הגורל שלנו — כולנו בחורות פנויות בסוף שנות העשרים לחיינו. האהבה המשותפת לארוחות בוקר ולמוחיטו, עזרה אף היא.

ואז, ראיתי את ברדי מתאהבת באב חד הורי חתיך ועמדתי לצידה שנה אחר כך, כשהתחתנה.

מעולם לא הייתי מהבחורות שהיו להן הרבה חברות. תמיד הייתי מתבודדת, שדאגה יותר ללימודים ולעבודה מאשר לכיף. תוסיפו לזה את העובדה שסבתא שלי כבר לא הייתה מסוגלת לנהוג, וההסעות לתורים וליציאות שלה גזלו חלק ניכר מזמני החופשי.

או שאולי זה היה רק תירוץ.

כי אחרי שברדי התחתנה, מארה, סופרת מפורסמת של רומנים רומנטיים, התאהבה.

היא התארסה.

ועכשיו היא מתחתנת, בעוד שישה חודשים.

ואני?

ניחשתם נכון.

עדיין. רווקה.

עדיין בתולה.

בתיכון, לא היה לי חבר, ובקולג', הייתי עסוקה מדי בעבודה מכדי שאפנה זמן לבחור.

לפחות זה מה שסיפרתי לעצמי, אבל האמת הייתה שהבחורים שפגשתי פנים אל פנים פשוט לא היו מעוניינים בי מהבחינה הזאת, ודייטינג באינטרנט בגודל שלי? אני מעדיפה לעזור לאימא שלי לעשב את הגינה הגדולה שלה או... להיות רווקה עד סוף חיי.

לפני שארגיש, ידפיסו את הפנים שלי על החלק האחורי של חבילת קלפי רווקה זקנה.

מארה הרימה שמלה בצבע ירוק־עמוק שהייתה מכווצת במותניים והגיעה עד הרצפה. היא חייכה למראה השמלה, וזוויות עיניה החומות התכווצו. "מה אתן חושבות על השמלה הזאת? לדעתי, היא תתאים למבני הגוף ולגון העור שלכן."

ברדי צחקה. "אני אוהבת אותה. יכול להיות שהיא אפילו תגרום לי להיראות כאילו יש לי קו מותניים."

צחקתי איתה. למרות היותנו חברות כבר יותר משנתיים וחצי, עדיין הייתי צריכה להתרגל לאופן שבו היא ומארה קיבלו כל כך בקלות את עצמן. קיוויתי להגיע לשם יום אחד.

בעוד ברדי הייתה מה שסבתא שלי תיארה כבעלת 'צורת תפוח', אני הייתי בנויה כמו 'בית מחורבן מלבנים' (כך סבא שלי היה מכנה זאת, לפני שנפטר). מרובעת ומספיק חזקה כדי לזרוק כדורים על מגרש הפוטבול עם האחים שלי, ויותר גדולה מיותר ממחצית הבחורים שהיה לי קשר איתם.

השמלה הזאת תיראה יפה עליי, אבל הייתי רוצה שיהיו לה כתפיות שיחזיקו את ה'שניים'. הם לא נראו טוב בלי תמיכה. "את חושבת שאנחנו יכולים להוסיף לה כתפיות?" שאלתי.

מארה הנהנה. "אני בטוחה שהתופרת של ג'ונאס תוכל לתפור כאלה. היא עושה עבודה מצוינת." היא קרצה.

צחקתי. הבחור הזה אכן מילא חליפה יותר טוב מרוב הבחורים. "אז בואי נקנה אותה," אמרתי. זה לא באמת ישנה איזו שמלה נקנה, בסופו של יום. אני ארגיש לא־בנוח בגוף שלי גם אם אלבש מכנסי טרנינג, לבוש יומיומי, או שמלה יפה ששווה מאות דולרים.

מארה עזבה ולקחה את השמלה אל אשת המכירות, כנראה כדי להזמין מספיק לכל השושבינות. בעוד כמה חודשים בלבד, ברדי ואני נעמוד ליד מארה ביום הגדול שלה, לצד גיסתה לעתיד, טס.

החתונה של טס, שהייתה לפני רק קצת פחות משנה בפארק באמרסון טריילז, הייתה כל כך יפה, שג'ונאס ומארה לקחו את התאריך הפנוי הראשון שהיה לפארק ההוא, במועד בו מארה לא באטלנטה לצורך כתיבת הסדרה לטלוויזיה, שהייתה מחויבת אליה. הבונוס היה שזה יצא בזמן חופשת הקיץ של ברדי מבית הספר, ולי היו מספיק ימי חופש שצברתי כדי שאוכל לקחת כמה ימים לכבוד האירוע.

הטלפון שלי צלצל. הוצאתי אותו מהתיק שלי וראיתי את השם של הבוסית שלי על המסך. התרחקתי מברדי ומטסי ועניתי לשיחה. "היי, ג'נסה," אמרתי. "מה שלומך?"

"נהדר! רק רציתי להודיע לך שהמטוס של הקבלן הראשי נחת עכשיו, והוא יגיע אל הבניין בעוד שעה כדי לקחת את המפתחות שלו."

"אהיה שם," הבטחתי. למרות העובדה שזה היה יום שבת, ועל אף שהייתי אמורה לקנות שמלה.

לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את המשרה הזו, למרות הציפייה הגדולה שלי לארוחת ערב מוקדמת עם החברות שלי בדיינר של וולדו.

הכנסתי את הטלפון שלי לתיקי, וברדי נגעה בזרועי, עיניה הכחולות הגדולות ממוקדות בי. "את צריכה ללכת לעבודה?"

הזעפתי מבט. "כן, אני צריכה להביא מפתחות לאיזה קבלן. אני לא בטוחה כמה זמן זה ייקח. יכול להיות שאצטרך להחמיץ את ארוחת הערב."

היא הנידה בראשה, תלתליה הבלונדינים מקפצים. "אנחנו נחכה לך."

"את בטוחה?" שאלתי, והסתכלתי על מארה, שהייתה עסוקה בפטפוט עם מוכרת השמלות. מבין שלושתנו, היא הייתה בקלות המוחצנת ביותר. "אני מרגישה אשמה, כאילו אני כבר נכשלת בחובותיי כשושבינה."

"אל תדאגי, היא תבין. ותתקשרי אלינו כשתסיימי, כן?"

"את תעדכני אותה?" שאלתי.

ברדי חייכה. "כמובן."

יצאתי מווסטידו והלכתי אל המכונית שלי במגרש החניה. היא הייתה זולה ונזקקה באופן קבוע לתיקונים, אבל אבא שלי לימד אותי מספיק על מכוניות כך שלא הייתי צריכה להוציא לעיתים קרובות כסף על מכונאים, וזה עזר לי לחסוך עוד קצת. עם הקידום החדש שלי, הייתי רחוקה פחות משנה מסכום היעד שלי לחיסכון. אחר כך, לא היה לי מושג מה אעשה.

כשהתרחקתי מהחנות, ניסיתי לדמיין איך החיים ייראו כשסוף־סוף יהיה לי החיסכון שרציתי אחרי שמונה שנים של קמצנות ומגורים עם ההורים שלי. כנראה שאמשיך להחזיק במשרה שלי — אהבתי לנהל בניין דירות ולתת לדיירים טיפול טוב ומקום בטוח לחיות בו. היו כל כך הרבה חברות השכרה מפוקפקות, ולמרבה מזלי לא עבדתי עבור אף אחת מהן.

שכרו אותי לעבודה כעובדת משק בית לניקיונות יסודיים אחרי פינוי דירות, כשלמדתי בקולג' קהילתי ועשיתי תואר במנהל עסקים. כשהתפנתה משרת ניהול, הגשתי בקשה, והם קידמו אותי. עכשיו, כשהחברה בנתה בניין דירות חדש לגמרי, נתנו לי העלאה כדי שאהיה אשת הקשר של הקבלן הראשי של הבנייה, ובסופו של דבר, אנהל את המתחם החדש.

זה היה מרגש.

אפילו אם זה היה קצת לא נוח היום.

אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שאעבוד עם חברת בנייה, וגם הפעם הראשונה שאהיה מעורבת במשהו שנבנה מהיסוד. לא יכולתי כבר לחכות לראות איך זה יהיה (וגם התשלום הנוסף היה לא רע).

הגעתי לדירות בלו ברד ופתחתי את המשרד הראשי. הבניין היה ישן למדי, אבל קישטתי את המשרד ואת קירות העץ הלבנים שלו עם הרבה צמחים ומעט יצירות אומנות מהסטודיו של אימא שלי. היא עבדה באוניברסיטת ברנטווד, והעבירה שיעורי אומנות לסטודנטים בקולג'.

היצירה האהובה עליי — אותה היא יצרה בשבילי — הייתה תרנגולת צבעונית, שנקראה על שמי. הנרייטה. זה היה סוג של בדיחה פנימית בשלב הזה, וכל בית ילדותי היה מקושט בתרנגולות, החל מהמלחייה והפלפלייה ועד למחזיק המפיות ממתכת, שהיה מעוצב אף הוא כמו תרנגול.

לפחות הצלחנו לשכנע את אבא לא לשים שבשבת בצורת תרנגול על גג הבית הפרברי שלנו.

מאחר שכבר הייתי במשרד, עבדתי על הדפסה של כמה מודעות חדשות להשכרת יחידות דיור, מכיוון שהיו עתידות להיות לנו כמה כאלה בקרוב.

הפעמון צלצל מעל הדלת, וקמתי כדי לקדם את פניו של הקבלן הראשי. למרבה הצער, זה לא היה הוא. הבחור הזה לא היה יכול להיות בן יותר משלושים, והיו לו קעקועים גדולים שחורים על אחת מזרועותיו השזופות. היה בי חלק שתהה כמה עור הקעקוע שלו מכסה מתחת לחולצת הטריקו הלבנה הצמודה שלו ומכנסי הטרנינג, אבל כיביתי במהירות את המחשבה הזאת. הוא לא נראה כמו בחור מהסוג שמופקד על פרויקט של מיליונים רבים של דולרים, ולי הייתה ארוחת ערב להגיע אליה.

"סליחה," אמרתי. "המשרד לא פתוח כרגע."

"את כאן, לא?" הוא ענה, ורמז קל למבטא דרומי נשמע בקולו.

הרמתי גבות. ממש לא הייתי במצב רוח להתחכמות של מישהו שנקלע לכאן בשבת אחר הצהריים.

"ג'נסה אמרה לי לבוא לכאן לקחת את המפתחות שלי?" הוא אמר.

עיניי התרחבו. "ג'נסה?" זו הייתה הבוסית שלי, שהייתה ממוקמת במשרדי התאגיד בלוס אנג'לס, ולא עבדה עם דיירים רגילים... שיט. "אתה הקבלן הראשי?"

"זה אני. טיילר גריפן."

"הנרייטה ג'ונס. אבל כולם קוראים לי הֵן."

הוא הושיט לי יד ללחיצה.

הרגשתי שהלחיים שלי מתחממות כשהחלקתי את ידי לתוך ידו. היד שלו הייתה גדולה וחמה ומחוספסת. כל כך סקסית, שלא להזכיר שהאחיזה שלו הייתה בדיוק בעוצמה הנכונה. "סליחה," אמרתי והסתובבתי כדי לחפש מפתח בתיבה נעולה, בניסיון להרגיע את מחשבותיי. "חשבתי שאתה מישהו אחר."

כשהסתובבתי בחזרה אליו ראיתי שעל פניו המסותתות הופיע מבט משועשע. עכשיו, כשהסתכלתי קצת יותר מקרוב, יכולתי לראות שהוא אחד שעובד בחוץ. לעור הבהיר שלו היה שיזוף עמוק, כאילו בילה זמן רב בשמש, ועל הלסת החזקה שלו הייתה שכבה דקה של זיפים. היו גם כתמי צבע על ידיו כשהוא הושיט את ידו לקחת את המפתח. מעניין. הקבלן הראשי הזה לא היה בחור מהסוג של עומד־מהצד־ואומר־לכולם־מה־לעשות. הוא כנראה היה מאוד מעורב בעבודה, וזה גרם לי להתעניין בו עוד יותר, מעבר לקעקועים ולשרירי הזרוע החטובים שלו.

השפלתי מבט למטה כשנוכחתי שאני נועצת עיניים.

כחכחתי בגרוני, תחבתי את שערי מאחורי אוזני ואמרתי, "אולי אראה לך את יחידת הדיור?"

"זה יהיה נהדר," הוא ענה בחיוך עקום. "תודה, הֵן."

אלוהים, איך שהשם שלי נשמע כשיצא מהשפתיים שלו. "זה מבטא טקסני מה שאני שומעת?" שאלתי כשיצאנו החוצה.

הוא צחק. "זה כל כך בולט? אני מאזור פורת וורת'."

"מרומז למדי," עניתי. חמוד, את זה לא הוספתי. "חשבתי שאתם הטקסנים לא מעריצים גדולים של קליפורניה."

הוא צחק. "אפשר לגרום לנו לבוא לכאן מדי פעם, אם המחיר מתאים."

חייכתי, ועצרתי מול יחידה C. "זה הבניין שבו תתאכסן. יש מכבסה למטה, עם כמה מכונות כביסה ומייבשי כביסה שמופעלים במטבעות. הדירה שלך בקומה השלישית, אז אנחנו צריכים לטפס קצת, אבל נחמד ושקט שם למעלה, ויש לך נוף מדהים של הפארק מהמרפסת שיוצאת מהסלון."

בדרך כלל, אנשים לא התלהבו כל כך מהמדרגות, אבל הוא חיכך את ידיו ואמר, "לא יכול כבר לחכות לראות את זה."

כשעלינו במדרגות, הוא בקלילות ואני בניסיון לא להתנשם ולהתנשף ולהביך את עצמי, תהיתי למה הוא בכלל מתאכסן כאן. הוא בטח עשה מאות אלפי דולרים בשנה, והמקום הזה ללא ספק לא היה המקום הכי טוב שהוא יכול היה להרשות לעצמו, אבל כבר הייתי גסת רוח מספיק ליום אחד, אז לא חיטטתי.

הגענו אל יחידה 303, ואמרתי, "זה המקום. למה שלא תבדוק את המפתחות?"

הוא רכן קדימה, הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב. המנעול נפתח בקלות, והוא נכנס פנימה, בוחן את דירת שני חדרי־השינה. "זה נחמד," הוא אמר, והניח את תיק הצד שלו ליד הספה.

הוא היה מלא הפתעות. "אני כל הזמן מנסה לשכנע את ההנהלה להחליף את השטיחים," הודיתי, "זה לא עזר, אבל הם נוקו לא מזמן על ידי חברה מקומית נהדרת. רוב היחידות לא מרוהטות, אבל קיבלתי תקציב קטן, ואני אישית בחרתי כמה רהיטים בשבילך, כדי שיהיה לך נוח בזמן שהותך כאן. אם תחשוב שחסר לך משהו שאתה צריך, תתקשר אליי, ואדאג להביא לך את זה מייד."

הוא הפסיק לרגע את סקירת הדירה והניח את מבטו עליי. עיניו היו שובות־לב, תערובת של ירוק וזהב וחום שאני בטוחה שאימא שלי הייתה שמחה לצייר. "זה ממש נחמד מצידך, הֵן."

אלוהים, אולי הוא יכול להפסיק להגיד את השם שלי, כדי שהדופק שלי יואט?

"כמובן," אמרתי, ויישרתי את חולצתי. מצאתי את עצמי אבודה בלי משהו לעשות עם ידיי. "אני אניח לך להתמקם כאן."

הסתובבתי כדי לצאת מהדירה שלו, והוא אמר, "חכי רגע."

עמדתי במסדרון וחזרתי והסתובבתי, עם הפנים אליו. "שכחתי משהו?"

"את מספר הטלפון שלך," הוא אמר בחיוך נעים. ליבי החסיר פעימה, ועמדתי לומר משהו טיפשי לפני שהוא הוסיף, "למקרה שאצטרך משהו?"

"אה, נכון." מובן שהוא רצה את המספר שלי בשביל ענייני עסקים, ולא משום סיבה אחרת. הושטתי יד לתוך התיק שלי, שהיה תלוי על כתפי, תמיד החזקתי איתי כמה כרטיסי ביקור, שמספר הטלפון הנייד שלי היה רשום עליהם מאחור, רק ליתר ביטחון. "זה המספר במשרד, אבל אתה יכול להשתמש במספר שלי שרשום מאחור אם אני לא שם. שעות המשרד שלי הן שמונה עד חמש, משני עד שישי."

"נהדר, ואנחנו נפגשים באתר הבנייה ביום שני בארבע," הוא אישר.

הנהנתי. "זה לפי שעון החוף המערבי, אם השעון שלך לא משנה את אזורי הזמן באופן אוטומטי."

"חשיבה טובה," הוא אמר, ולעזאזל, למה המחמאה הזאת גרמה ללחיים שלי להאדים? מזל שהעור הכהה שלי הסתיר דברים כאלה. תמיד יכולתי לדעת מתי החברים הלבנים שלי היו נבוכים, רק על סמך צבע הלחיים שלהם.

"טוב, אני אניח לך להסתדר," אמרתי שוב, הסתובבתי והלכתי.

"נתראה ביום שני," הוא ענה.

ירדתי במדרגות, מנסה כמיטב יכולתי לא למעוד. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, להביך את עצמי שוב מול האדם הזה שאעבוד איתו כל כך בצמוד בחודשים הקרובים. הייתי צריכה שההתנסות הזאת תעבור חלק. אם הכול יתנהל כמו שצריך, ג'נסה כבר רמזה שייתכן שאני אסע ברחבי ארצות הברית ואנהל פרויקטים של בנייה חדשה בשביל בלו ברד בע"מ. אני, עם התואר שלי מהמכללה המקומית, שכולם אמרו שלא יספיק לעולם.

נשכתי את שפתי, תוהה אם הותרתי רושם טוב.

הייתי קצת נוקשה בהתחלה, ולא היה זמן מתאים יותר מעכשיו לשפר את המצב.

כשהייתי כבר על המישורת השנייה, הסתובבתי ועליתי שוב במדרגות, והקשתי על הדלת של טיילר גריפן.