הקיץ שבו התאהבנו - ספר ראשון בסדרת הקיץ

פרק 1: הווה

לפני כמה שנים יכולתי לעבור בשדה התעופה מבלי שיזהו אותי. אני מתגעגעת לזה.

היום אני צריכה תמיד להיות עם משקפי שמש. זה אחד הדברים המעצבנים האלה עם להיות "סלבית" שתמיד שנאתי, אבל זה עדיף על לשמוע ערמה של הערות על איך שאני נראית. ישנתי כמעט כל הדרך מליסבון לסן־פרנסיסקו בזכות מלאי כדורי השינה שלי, וזה לא עזר לי להתאושש מההלם של שיחת הטלפון שקיבלתי רגע לפני שעליתי לטיסה... ורואים את זה.

דונה תמיד הייתה כדור אנרגיה, עליזה ובלתי נלאית. אני לא מסוגלת לדמיין אותה אחרת. מכל האנשים בעולם, למה זו צריכה להיות היא? מדוע האנשים הראויים ביותר נלקחים מוקדם מדי, ואלה שראויים פחות, כמוני, פורחים?

אני מנסה לומר לעצמי שאני רק צריכה להחזיק מעמד עוד קצת, כשהאמת היא שמחכים לי שלושה שבועות רצופים של "להחזיק מעמד". וגם אם אין לי בעיה לעשות את עצמי מול כל העולם, אני לא יכולה לשקר לעצמי.

אני נכנסת לשירותים כדי לסדר את עצמי לפני שאני הולכת לאסוף את המזוודות שלי. עיניי בצבע האגוז עייפות ועורי חיוור. הגוונים שהוסיפו לשערי החום במספרה לא יגרמו לאף אחד לחשוב שביליתי בשמש לאחרונה, בייחוד לא לדונה. בכל פעם שהיא ביקרה אותי בלוס אנג'לס היא אמרה את אותו הדבר: "אוי, יקירתי, את נראית עייפה כל כך. הלוואי שהיית באה הביתה," כאילו חזרה לרודס הייתה יכולה לשפר משהו.

אני מתרחקת מהמראה ומבחינה באישה שמצלמת אותי.

היא מושכת בכתפיה וללא בושה אומרת — "מצטערת. את לא הטעם שלי, אבל האחיינית שלי אוהבת אותך."

בעבר חשבתי שתהילה תפתור הכול. לא הבנתי אז שאני אמשיך להיות עצובה באותה מידה, ושההבדל הוא שיש גם את כל העולם הארור שמסתכל עלייך, כאילו אומר לך שאין לך זכות להיות עצובה.

אני יוצאת משם לפני שאומר משהו שאתחרט עליו ויורדת במדרגות הנעות למקום איסוף המזוודות. רק אחרי שהתחלתי לצאת עם קאש הבנתי איזה בלגן יכול להיווצר כשהקהל מסביב חושב שהוא מכיר אותך. אבל היום אין קהל. רק את דונה בבסיס המדרגות, רזה, קצת יותר מדי, אבל לגמרי בסדר חוץ מזה.

היא מחבקת אותי והניחוח של בושם הוורדים מזכיר לי את הבית שלה, המקום שבו חוויתי כמה מהרגעים המאושרים ביותר שלי. וגם כמה מהגרועים ביותר.

"לא היית צריכה לאסוף אותי. התכוונתי להזמין מונית."

"זה עולה הון," היא אומרת, שוכחת או שלא אכפת לה שאני כבר לא הילדה המרוששת שהיא נאלצה להכניס לביתה. "וכשהילדה שלי מגיעה הביתה אני אהיה זו שמקבלת את פניה. חוץ מזה... לא באתי לבד."

מבטי עוקב אחר שלה.

אני לא מבינה איך לא ראיתי אותו. הוא גבוה ורחב כתפיים יותר מכל אחד אחר בחדר. יש בחורים גדולים שמתאמצים לא להיראות מאיימים — הם כפופים, מחייכים, מתבדחים. לוק מעולם לא היה משהו מהדברים האלה. הוא פשוט הוא.

הוא נראה מבוגר יותר, אבל עברו שבע שנים, אז זה הגיוני. הוא אפילו גדול יותר מאז, נראה קשוח יותר ובלתי חדיר. בשיער החום והמבולגן שלו עדיין יש ניצוצות של זהב מכל השעות שהוא מבלה בים, אבל על פניו — שבדרך כלל מגולחות למשעי — יש עכשיו זקן של שבוע. הלוואי שלפחות הייתי מוכנה לזה. הלוואי שמישהו היה אומר לי: "לוק יהיה שם. וכמו הגאות, הוא עדיין ישאב אותך אל תוך הים."

אנחנו לא מתחבקים. זה יהיה יותר מדי. אני לא מסוגלת לדמיין שהוא יהיה מוכן לעשות את זה לאור הנסיבות.

הוא אפילו לא מחייך, רק מטה את סנטרו לעברי. "ג'ולייט."

הוא נעשה גבר, אפילו הקול שלו השתנה — הוא נמוך יותר ובטוח בעצמו יותר ממה שהיה פעם. ותמיד הצליח לגרום לברכיים שלי לרעוד.

זה מרגיש מכוון מראש, העובדה שרק עכשיו אני מגלה שהוא פה. דונה יודעת שלא הסתדרנו מעולם. אבל היא גוססת, אז אין לי זכות לכעוס עליה בגלל התכסיס הקטן הזה.

"הוא הציע להסיע," דונה מוסיפה.

הוא מרים גבה לשמע המילה "הציע", כשידיו עדיין שלובות על חזהו הרחב — ברור שלא כך היה. מתאים מאוד לדונה לייחס לנו תכונות טובות יותר ממה שיש לנו.

"כמה תיקים יש לך?" הוא כבר מסתובב אל עבר הקרוסלה, מתכונן לעשות את הדבר הנכון, אף על פי שהוא שונא אותי.

אני נעמדת לפניו. "אני יכולה לקחת אותם."

מעצבן אותי שלמרות זאת הוא ניגש אל הקרוסלה. אני לוחצת אצבע על הרקה הימנית שלי. הראש שלי מתפוצץ אחרי שסוף־סוף פגה ההשפעה של הכדורים שלקחתי אתמול, ואין לי כוח לשיחת נימוסין, בייחוד לא איתו.

אני בולעת רוק. "לא ידעתי שתהיה פה."

"מצטער לאכזב."

אני רואה את התיק שלי מגיע ומתקדמת. "לא לזה התכוונתי". מה שבאמת התכוונתי לומר זה 'זה המצב הכי גרוע שיכול להיות, ואני לא רואה איך אני הולכת לשרוד שלושה שבועות כאלה'. אני לא בטוחה שזה נשמע טוב יותר.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. "איך היא?"

עיניו מתכהות. "הגעתי רק הבוקר, אבל... ראית אותה. רוח חזקה תפיל אותה."

אין מה לומר מעבר לזה. לא בקלות בכל אופן. השתיקה נמשכת.

שנינו מושיטים יד אל התיק שלי באותו הזמן, נוגעים זה בזה לרגע.

אני מזיזה את ידי במהירות, אבל זה מאוחר מדי. לוק כבר בתוך הדם שלי, כבר מרעיל אותי. גורם לי לרצות את כל הדברים הלא נכונים, כפי שעשה תמיד.