מארז משפחת ברואר
*2 ספרים במארז*
"הספר הזה הוא גולת הכותרת של הרומנים הרומנטיים!" - Books N Coffee
"ההצעה הוא ספר רומן לוהט, פלרטטני ומרגש על נישואי טעות בווגאס, שתופס אותך מהפרק הראשון." - Trish, Late Knight Luna Reads
"מצחיק, מקסים, לוהט ומלא באהבה, אתם לא רוצים לדלג עליו!" - Book Addict
חדשות מרעישות: הילד הרע של הרוגבי מתחתן עם האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו.
אם רֶן ברוּאר היה מבקש ממני להתחתן איתו, הייתי אומרת לו לא.
למה?
ראשית, המוניטין שלו הולך לפניו - השם שלו נמצא בכותרות לפחות פעם בחודש.
שנית, הוא לא רק החבר הכי טוב של אחי, הם חברים לקבוצה.
שלישית, אני בעידן הטיפול העצמי שלי.
לרוע המזל, חלק ממני מבלבל בין טיפול עצמי לבחירות רעות.
הקוקטייל שבידי - זה שדומה לאחד שהכניס אותי למצב הזה מלכתחילה - הוא בגוון היפה ביותר של הוורוד. הוא כמעט באותו הצבע של האבן הענקית שעל ידי השמאלית, ובמקום לדון בביטול, אני שוקלת תשעים יום של נישואי נוחות לגבר שאיתו התחתנתי בטעות בלאס וגאס.
רֶן לא הציע נישואים. אבל הוא כן מציע הצעה שאולי לא אהיה מסוגלת לדחות.
סופרת רבי המכר של USA Today ואמזון, אדריאנה לוק, מספקת לנו רומן ספורט אסור - "שובב ומתוק!" - אשר משלב נישואי נוחות, שיסחוף אותך!
בלייקלי אוונס ורֶן ברואר
מזמינים אתכם להצטרף אליהם לנישואים המזויפים של השנה.
משקאות, ארוחת ערב וחרטות יוגשו במהלך הערב.
סופרת רבי המכר של ה-USA Today
אדריאנה לוק
*ההסדר*
המנכ"ל המהמם של אייר ברואר הוא הבוס שלי והודות להתערבות הוא גם בעלי החדש למשך שישה חודשים.
למה? כי התחננתי.
יש לי סבתא לפרנס, ערמת חשבונות גבוהה יותר ממני לשלם, והדובדבן שעל הקצפת – אני צריכה למצוא מקום חדש לגור בו. בקרוב.
אז נכון, עיניו של ג'ייסון ברואר בגוון ירוק בהיר וקו הלסת המסותת שלו עוצרי נשימה. החיוך שלו גורם לי חולשה. הטבע המגונן שלו כמי שהיה גיבור בצבא הוא סקסי ממש כמו להביט בו שולט בחדר הישיבות או מטיס מטוס.
אבל דבר מזה אינו חשוב. אני נואשת, לא טיפשה. אני יודעת שהתחייבויות לנצח אינן אמיתיות. זה רק הסדר עסקי עם מיליארדר.
חבל שלא חשבנו על כל הדברים שעלולים לקרות.
הנשיקה הראשונה שלנו חתמה את ההסדר. הנשיקה השנייה הייתה בנוכחות חקיין של אלביס. השלישית הובילה לירח דבש לוהט ביותר שנצרב בזיכרוני.
אני אומרת לעצמי שזה בסדר כי יש לנו הסדר. אלו רק אמצעים מהנים מאוד לצורך הגעה למטרה רצויה מאוד. אין סיבה לדאגה.
אלא שיש...
ג'ייסון נחוש להוכיח שאנחנו יכולים להיות יותר. ההסכם החדש שהוא מציע משנה את הכול באופן שלא ציפיתי לו מעולם.
אדריאנה לוק, סופרת רבי המכר של USA Today ואמזון, ברומן חדש במקום העבודה עם פער גילים, על גיבור צבא לשעבר שמתאהב ראשון בגיבורה שלו. אתם תתעלפו מהרומן הלוהט הזה שאפשר לקרוא כספר בודד.
ביקורות:
"אני אדבר על הספר הזה אפילו עם סבתא שלי." – ויקטוריה, Victoriasliterature
"קשר שאי אפשר להכחיש וכימיה לוהטת." - Reading in the Red Room
"הקנטות הדדיות נהדרות וכימיה רותחת." -FireSerene Reads
"לא יכולתי להניח את הספר!" – שרה, DeLong Words Editor
שאני אמות! ג'ייסון ברואר הוא הכול על מלא! – שרה, Spellbound Stories Blog
"אלוהים אדירים. הכימיה ברומן הזה היא מעל למצופה." – סורה, Sorasbookland
"מתוק וכיף." – הסופרת דייזי נוקס
"אוי, אלוהים! מלא בערפול חושים, עקשנות ולהט!" - Closet Romance Reader
"ג'ייסון ברואר, אנשים! ג'ייסון ברואר לעזאזל!" - Alphas Do It Better Blog
"הכימיה בין שני אלה פשוט נפלאה." – CoffeeNBooks
"הכימיה הייתה מעל למצופה!" - Mag Reads Books
"ג'ייסון וקלואי יעלו באש את הלב ואת הקינדל שלכם!" - PP's Bookshelf
על המחברת:
אדריאנה לוק היא סופרת רבי המכר של USA TODAY ושל אמזון עם כישרון כתיבה של רומנים לוהטים, בלתי נשכחים ועכשוויים. בגיל תשעה־עשר היא החליפה את שורשיה בעיירה קטנה בעיר הגדולה רק כדי להבין שהיא אוהבת בוקר שקט ובלגן נעים. כיום היא חיה באושר ועושר באוהיו עם מר לוק – אהוב ליבה מימי התיכון – ארבעה בנים נמרצים ושני כלבי ג'ק ראסל טרייר מצחיקים ושובבים.
כשהיא אינה כותבת ספרי אהבה שיגרמו לכם לצחוק ולהיאנח, אדריאנה נאבקת בחיפוש אפי אחר סכו"ם אבוד, "גינון" (כלומר, שיחה עם הצמחים שלה) או משאירה את רשימת הקניות על השיש בדרכה לחנות. קחו ספל קפה, התמקמו בנוחות והניחו לספריה להעביר אתכם לעולם רומנטי מחמם לב.
ההצעה
פרק 1
בלייקלי
"אתם יכולים למות בשקט?" אלה נאנחת, מושכת את משקפי השמש שלה מטה ומצמצמת את עיניה לאור השמש. "ואולי תעשו את זה שם בבקשה?"
שני נערים, בבירור נערי אחווה — תווית שאני מוכנה להמר עליה בחיי למרות שאני מרגישה שאני עושה עוול לאחוות ברחבי העולם — מפסיקים את התלונות הבלתי פוסקות שלהם על כך שיש להם הנגאובר. ההתבכיינות שלהם היא הצגה, ניסיון פתטי להרוויח תשומת לב, ואחת שנמאס לנו ממנה — במיוחד לאלה.
הם יורים מבט כועס אל החברה הכי טובה שלי. היא מרימה גבה, מאתגרת אותם בחזרה, ומחכה.
אני שוכבת על השזלונג לידה ומגחכת. כמה שניות ייקח להם להבין שהם נוצחו על ידי אקדח בגובה מטר ושישים סנטימטרים עם ציפורניים בצבע ורוד מסטיק?
שמונה... תשע... עשר...
הם אוספים את חפציהם בשקט, מתבוננים באלה כאילו היא עלולה לזרוק אותם לבריכה, אם הם לא יפעלו מהר מספיק.
גם אני לא אהיה בהלם אם זה יקרה.
אלה סיינט ג'יימס כבר לא מפתיעה אותי הרבה. היא נשאה מגש של עוגיות סניקרדודל שנאפו באותו הרגע, כשהיא צלצלה בפעמון הדלת שלי לפני שלוש שנים. היא הייתה מקסימה, לבושה בסינר עם דובדבנים רקומים וסרט משי לבן בשערה כשקיבלה את פניי לשכונת נאשוויל. זה היווה ניגוד מוחלט לסוף השבוע שהגיע אחריו, כשהיא לקחה אותי לבלות כדי שאוכל להכיר את העיר. אותו הלילה הסתיים בכך שאלה חבטה בלסת של איזה בחור על כך שניסה לחפון אותי על רחבת הריקודים, ואני אספתי אותה מתחנת המשטרה באוּבּר בשעה שלוש לפנות בוקר.
"תודה," היא אומרת, מחליקה את המשקפיים במעלה אפה וחוזרת לספר שלה.
לאס וגאס לוהטת מחום. מים כחולים מנצנצים במרחק סנטימטרים מהרגליים שלנו, ואני נשבעת שזה רק מכפיל את קרני השמש. אנחנו כנראה צריכות ללכת לעיסוי או לקניות כדי לברוח מהחום הבלתי נסבל, אבל לא טסתי כמעט ארבע שעות כדי להישאר במזגן.
יכולתי לחגוג את העבודה החדשה ואת יום ההולדת שלי בצורה הזאת גם בטנסי.
"איך את חושבת שאני איראה עם שיער אדום?" אני שואלת ומותחת את רגליי. "לא אדום דובדבן בוהק, אלא סגול יותר, אדום ארגמן."
"לא."
אני מכווצת את גבותיי. "זו לא הייתה שאלת כן או לא."
"קיצרתי את השיחה." קצה אצבעה מטייל לאורך תחתית הכריכה הרכה. "זאת לא השאלה שבאמת שאלת."
זאת לא הייתה? אני מסתדרת בכיסא שלי. כן, זאת לא הייתה השאלה.
זה היה ניסיון של הרגע האחרון להיות צעירה ופזיזה, לפני שאני חוגגת שלושים מחר.
כל השטויות האלה של יום ההולדת היו קצת מורטות עצבים.
חייתי את עשר השנים האחרונות בלי יותר מדי מחויבויות. טיילתי, יצאתי לדייטים ושחיתי עם כרישים. יצאתי לסיבוב הופעות של עשר ערים עם להקת רוק. השתתפתי בבכורה של סרט, התארסתי (וביטלתי אירוסים), ואכלתי פיצה בפיצרייה הוותיקה ביותר בעולם בנאפולי. עוד משהו שיכולתי למחוק מהרשימה שלי. עם כל שנה של כיף, הנחתי שאין לי ממה לדאוג — שאצליח להסתדר לפני שימלאו לי שלושים ואהפוך למבוגר אמיתי.
זו הייתה הנחה לא נכונה.
לדעת כולם, אני צריכה להיות במערכת יחסים יציבה, עמוסה בתשלומי משכנתה ומספיק חובות כדי לקבור את נשמתי עד שישו ישוב. מכשירי חשמל אמורים לרגש אותי ואני צריכה ללדת תינוק. אני אמורה להבין בביטוחי חיים. במקום כל זה, פשוט נפרדתי מילד רע נוסף עם בעיות מחויבות, חידשתי את חוזה השכירות בבית העירוני שלי ומילאתי מחדש את מלאי הגלולות שלי.
אבל כל זה מסתיים בתוך שש שעות. אני צריכה להפוך דף חדש כשהשמש תעלה. הגיע הזמן.
הספר של אלה נסגר באחת. "זה לא משבר שליש־חיים, בלייקלי. זה רק יום הולדת."
"אני יודעת את זה."
"אבל האם את באמת יודעת?"
"כן, אני כן," אני אומרת, לועגת לה. "אני לא במשבר. אני רק נכנסת לתוך העידן החדש הזה של קניית קרם עיניים והקפאת ביציות, וזה קצת... מפחיד."
היא נאנחת. "את קונה קרם עיניים במשך שנים."
"כן, כהגנה מפני העתיד. זה העתיד."
אלה מתגלגלת על צידה, מברישה את שערה הכהה אל מעבר לכתפה. "אומנם אני לא יכולה להתחבר לזה כי יש לי שנתיים שלמות לפני שאהיה בת שלושים —"
"זה היה נחוץ?"
היא צוחקת. "את מתחרפנת בלי סיבה. מחר הוא סתם עוד יום."
"אני יודעת. אני באמת יודעת. יש פשוט את הלחץ הזה של לסדר את כל העניינים שלי ולהתחיל להתקדם ברצינות, אחרת אהיה בת חמישים ללא בעל או ילדים. ואני רוצה את שניהם."
"כל מה שאני מבקשת זה שתהיי קצת יותר סלקטיבית בעניין הבעל, כי הגברים האחרונים שיצאת איתם..." היא שורקת. "לא טובים, בלייקלי."
כן, אני יודעת.
"אני יודעת שאת מרגישה את השעון הביולוגי שלך מתקתק או מה שזה לא יהיה, אבל עשית דברים גדולים," היא אומרת. "את העוזרת החדשה של מנהל האומנים בחברת מייסון מיוזיק לייבל. זוכרת, תותחית שכמוך? זה מרשים."
אני מושכת בכתפיי בשמחה למשמע התזכורת. זה נכון — באמת חלום שהתגשם. וסיבה עוד יותר טובה להתאפס על עצמי. "אבל האם אהיה אפילו יותר מרשימה בתור ג'ינג'ית?"
"התשובה היא עדיין לא."
אני נוהמת. "בחייך. אני רוצה לעשות משהו גדול. משהו כיפי. משהו פרוע שאזכור בזמן שאקח ויטמינים ואלך לישון לפני עשר."
אלה שולחת יד אל המים שלה. "בסדר, אבל בואי נמצא משהו אחר. אדום לא מתאים לגוון העור שלך."
"כמו מה? אני לא עושה שום פירסינג, ואני לא חושבת שאני מוכנה להתחייב לקעקוע."
"רצית לעשות קעקוע מהיום שפגשתי אותך. למען האמת, לא הסתכלת על קעקועים כשהבאתי אז את העוגיות?"
אני צוחקת. "כן. אבל זה כל כך קבוע. מה אם אני לא ארצה את זה בשבוע הבא?"
היא מגלגלת את עיניה.
"מה עוד יש?" אני שואלת. "בואי נחשוב."
"טוב, את יכולה למצוא גבר עם כסף ולעשות חתונת בזק בסטריפ."
אני צוחקת שוב, ומתהפכת על הבטן. "בשלב הזה, זאת כנראה הדרך היחידה שבה אתחתן — שיכורה ועם זר." הגברים שיצאתי איתם לא קורצו מחומר שמיועד לנישואין. בקצב הזה אני כנראה אישאר לבד לנצח.
"היי, אנשים מוצאים אהבה בכל מיני דרכים."
"אמת, אבל הסיכויים שאמצא גבר שמתאים לנישואים בשעות הקרובות הם נמוכים להפליא." אני משלבת את ידיי מתחת לראשי. "כתחליף לזרים סקסים עם טבעת אירוסין בכיס, מה עוד יש לך להציע?"
היא מקישה באצבעה על שפתיה. "אנחנו יכולות ללכת להופעה הערב. מופע חשפנות של גברים או משהו כזה. זו אולי דרך לגרום לנוזלים שלך לזרום —"
"איכססס!"
"רק בזמן שאת חסרת סידור קבוע. ואז נראה לאן הלילה ייקח אותנו. תהיי נפש חופשייה."
"את רוצה ללכת רק משום שזו עוד דרך להרגיז את ברוק."
חיוך מלא שובבות נמתח על פניה. "אז? מה הפואנטה שלך?"
בין אלה לאחי יש קטע כבר כמעט שנתיים. איזה סוג של קטע? אני מפחדת לתייג את זה, למרות שאני די בטוחה שהם בלעדיים, מבלי שהצהירו על בלעדיות.
מצד אחד, אלה היא הרבה להתמודדות. היא חכמה, דעתנית והיא לא צריכה גבר — והיא יודעת את זה. יש לה גם נטייה לקבל החלטות ולשקול את הסיכונים הכרוכים רק לאחר מעשה. זה מחרפן את ברוק.
מצד שני, לצאת עם ברוק יכול להיות סיוט. נשים משליכות את עצמן עליו בכל מקום שאליו הוא הולך. גברים עוצרים אותו על מנת לקבל חתימות ולהתלהב ממנו. ובמהלך העונה, הוא מרוכז ובעיקר לא זמין. זה לא תמיד עובד עבור אלה.
אני צופה במשחק ביניהם ונשבעת לעולם לא להיכנס למערכת יחסים עם שחקן — ספורטאי או אחר. שוב. עשיתי את זה בעבר, וזה לא נגמר טוב.
"אני מבינה שאתם עדיין בריב," אני אומרת.
"אנחנו לא רבים. אין על מה לריב." היא מרימה את סנטרה לשמיים. "אני צודקת, והוא טועה. זה כל מה שזה."
"אני מסכימה. את צודקת הפעם."
עיניה מתרחבות. "את פאקינג צודקת שאני צודקת. אני לא מוכנה להשלים עם זה שהוא טס למיאמי עם החברים שלו, ואפילו לא הזכיר את יום השנה שלנו."
"איך יכולה להיות לכם חגיגת יום שנה, אם אתם לא במערכת יחסים רשמית?" אני מצחקקת. "זה לא מה שאת תמיד אומרת לי? שאת לא במערכת יחסים רשמית איתו?"
היא מנופפת בידה באוויר, פוסלת את השאלה שלי. "זה קדם־יחסים, אבל זה לא משנה דבר בנסיבות הללו."
"זה מה?"
"קדם־יחסים. שלב מעצב ביחסים, שבו מבססים גבולות וציפיות, כך שיהיה אפשר לקבוע האם האדם השני מוכן לעמוד בהם." היא משתהה. "וברוק לא."
אני מגלגלת את עיניי ומשחררת את זה. הם יסדרו את העניין עוד לפני שברוק יחזור ממיאמי ואנחנו נחזור מווגאס. ראיתי את זה יותר פעמים מכפי שאוכל לספור.
"אז... בסדר," אני אומרת ומתיישבת. "בואי נלך להופעה. אבל אם אחי שואל של מי היה הרעיון, אני לא לוקחת את האשמה עליי."
"תגיד לו שזה היה שלי. אני רוצה שהוא ידע. תחרות קטנה אף פעם לא פגעה באף אחד."
"תחרות על הלא־חבר שלך?" אני שואלת, מחייכת.
"בדיוק."
אני מנענעת בראשי כשאגלי זיעה זולגים על פניי. אני מנגבת אותם בגב ידי. "אני מוכרחה להיכנס להתקלח."
"ואני צריכה להזמין מקום לארוחת ערב." היא מתיישבת, מחליקה אל תוך הכפכפים שלה. "את חייבת לי, את יודעת."
"על מה אני חייבת לך?"
"על כך ששללת ממני את זכותי כחברה הכי טובה שלך לערוך לך את מסיבת יום ההולדת השערורייתית והמדהימה ביותר שנאשוויל ראתה אי פעם." היא תוחבת את בקבוק המים שלה אל תיקה. "אני ידועה בחוגים מסוימים בתור הבחורה שעורכת את המסיבות הטובות ביותר. אני יכולה רק לדמיין מה כולם חושבים עכשיו."
אני צוחקת למחשבה עד כמה היא מגוחכת, ומחליקה את שמלת החוף המרושתת שלי מעל ראשי. "ערכת לי מסיבות יום הולדת ענקיות בכל שנה מאז שהכרתי אותך. את יכולה לפספס שנה אחת. זה לא יכאב."
היא מזעיפה פנים. "אולי זה לא יכאב לך, אבל זה כואב לי. יש לי מוניטין לתחזק."
"את תשרדי."
אני זורקת את הטלפון, את המגבת ואת בקבוק המים שלי לתיק, סוקרת את האזור סביבי כדי להבטיח שלקחתי הכול.
"מוכנה?" היא שואלת.
"כן." בועת התרגשות עוטפת אותי. תנו לחגיגות יום ההולדת להתחיל. "בואי נחפש צרות."
אלה ואני מחייכות זו לזו כשאנחנו מחליקות את התיקים שלנו על כתפינו שטופות השמש. אני מזהה את הספר שלי מתחת לכיסא שלה ומרימה אותו. איך הוא הגיע לשם?
כשאני נעמדת, מבטי נופל על אלה. עיניה הפעורות נוצצות. ראיתי את המבט הזה מספיק פעמים כדי לדעת שדברים עומדים לקרות.
"מה?" אני שואלת, קופאת במקומי.
החיוך שלה מתרחב אפילו יותר. "אני חושבת שהצרות בדיוק מצאו אותנו."
אוי לא.
ההסדר
הנפשות הפועלות
ההורים
ריד ברואר: גרוש, ממתין למשפטו בכלא.
רורי ברואר: גרושה, מארגנת את חייה מחדש.
האחים
גאנון ברואר: נשיא קבוצת ברואר.
ג'ייסון ברואר: מנכ"ל אייר ברואר, בעבר חייל / מאבטח פרטי.
רן ברואר: [ההצעה] שחקן רוגבי לשעבר, נשוי לבלייקלי.
ריפלי ברואר: פיזיולוג מאמץ.
ביאנקה ברואר: [להבה] נשיאה זמנית לשעבר של קבוצת ברואר, עברה לפלורידה ונישאה לפוקס קרמייקל.
טייט ברואר: מנהל תפעול בקבוצת ברואר.
פרק 1
קלואי
"אני אראה לך מה זה ללקק את המאפין שלי!"
אני מחזיקה בכף ידי את מאפין האוכמניות והקרמבל האחרון. "את באמת חושבת שהעובדה שליקקת אותו תמנע ממני לאכול אותו?"
ניקי צוחקת ומניחה את ספל הקפה שלה עם הסמל של אייר ברואר בפינת השולחן. "היא אמורה למנוע. אני הייתי נגעלת אם הייתי אוכלת מאפין שמישהו מרח את כולו ברוק שלו."
"היית חייבת לומר את זה כך?"
"היי, אני רק מתארת את המציאות," היא אומרת.
אני יושבת במטבחון, בוהה בחלון הפונה למגרש הגולף שהנהלת ברואר הקימה באביב האחרון. הנוף הזה עדיף בהרבה על שולחנות הפיקניק שאיש לא השתמש בהם והיו שם לפני כן — במיוחד כאשר המנהלים מתאספים בחוץ כדי לשחק.
הנוף יוצא מן הכלל בימים האלה.
"תקשיבי, אני חיה בשביל יום המאפין," אני אומרת. "ואני משקיעה מאמץ רב כדי להבטיח לעצמי את פיסת גן העדן הזו. אני לא מפחדת מקצת רוק."
"נשמע מעניין. על מה אנחנו מדברים?" ג'ייק ממחלקת חשבונאות עוצר לידנו תוך ערבוב הקפה שלו, אף על פי שזה קפה שחור. הלוואי שזו הייתה התכונה המעצבנת היחידה שלו. "מחליפות סיפורים? יש לי כמה אם מתחשק לכן שלישייה."
הוא מנענע את גבותיו כאילו אנחנו לא מבינות את הרמז.
"תמשיך ללכת, ג'ייק," אני אומרת ומבהירה בצורה חדה מאוד את הכעס שלי על נוכחותו.
הוא ממלמל משהו תחת נשימתו שתמיד מריחה כמו שום וממשיך במורד המסדרון.
ניקי מתיישבת מולי ומחייכת. "אני לא יודעת אם ג'ייק מפחד או מוקסם ממך. משהו אומר לי שחלומותיו מתחילים כשאת מטפסת עליו עירומה ומסתיימים עם משחקי סכינים."
"יש לי חלום זהה עליו פרט לקטע של העירום."
אני מרחיקה ממוחי את כל המחשבות על ג'ייק ונועצת את שיניי בחלק העליון של המאפין המתוק והאוורירי. אני מתאמצת לא לגנוח.
דברים מעטים עדיפים על פני מאפי גורמה — במיוחד כשהם ממש לא בתקציב שלך. אני בקושי יכולה להרשות לעצמי ראמן זול ומים מהברז כרגע. דבר לא ימנע ממני ליהנות ממנו, אפילו לא האיום של ניקי שהיא ליקקה את המאפין שלי.
"איך בכלל השגת את הדבר הזה?" היא שואלת ומביטה בי משועשעת. "לא היית הבוקר בישיבה כשהביאו את המאפינס?"
אני מקרבת את כל הטוב הזה אל אפי ושואפת את הניחוח המתוק. כל כך, כל כך טוב.
"את מדאיגה אותי ברגעים כאלה," היא אומרת.
אני מקלפת את הנייר מצד אחד. "כן, הייתי בישיבה. אבל התחמקתי בדיוק בתשע ועשרה ותפסתי את ונדי, שלא חשדה בדבר כשהיא נשאה מהדלפק הקדמי את הקופסה ממאפיית הרולינג סקונס. שלפתי את המאפין הגדול ביותר, הסתרתי אותו בארון שמתחת לקנקן הקפה וחזרתי לחדר הישיבות בלי שאיש הרגיש."
"תזמנת את זה באופן מושלם עד כדי כך?"
"ניקי, מאפין האוכמניות הזה הוא השיא של השבוע שלי."
"זה עצוב."
"את מספרת לי?"
אני נוגסת ביס ענק ומרימה גבה לנוכח הגבה המושלמת שהיא מרימה אליי.
קשה לניקי קנדי להבין את החיים שלי. אבל אני מבינה את זה, אחרי הכול מדובר בסדרה של אירועים מצערים. ולמישהי כמו ניקי, שחייה מקסימים ומלאים, בוודאי קשה להבין שמישהו יכול לצפות בכיליון עיניים למאפין. זה בוודאי נראה מוגזם, כאילו אני ממציאה את זה בשביל הצחוק.
אבל זו האמת.
אני פתטית עד כדי כך.
"על מה הייתה הישיבה בכלל?" היא מעיפה קווצת שיער אדומה מכתפה. " נראה שהיה שם מתוח."
"אני לא יודעת. סביר להניח. היו הרבה פנים זועפות היום."
היא צוחקת. "מה זאת אומרת סביר להניח?"
"ג'ייסון היה עם שניים מהאחים שלו."
"אה. אילו שניים?"
"גאנון וטייט, והם הפיצו אווירה של גברי אלפא. השלישייה המנצחת לבית ברואר הייתה שם, אז היה קשה למדי להתרכז במשהו אחר שהוא לא הם."
"טוב, זה מסביר למה חצי מהמחלקה שלנו הסתובבה כל הבוקר במקום להכניס חשבוניות. הם ניסו להציץ על השלישייה המנצחת."
אני לוקחת אוכמנייה. "אני חייבת להודות, השלישייה המנצחת היא בונוס לעבודה כאן. באתי בגלל המשכורת. נשארתי בגלל הנוף."
"כמו כולנו. אבל את התחמקת מהנוף בשביל מאפין. זה אומר הרבה עלייך."
אני צוחקת. "זה אומר שהאנלוגיות של טייט היו משעממות והבטן שלי קרקרה. להשביע רעב ולהציל את עצמי מייסורי נפש נמצאים בראש סדר העדיפויות שלי. זה נכון גם אם הנוף מדהים ביופיו. טייט מהמם... כאשר הוא סותם את הפה שלו."
היא מנידה בראשה כאילו אני מגוחכת וצופה בי מתענגת על מה שנותר מארוחת הבוקר שלי.
הגברים לבית ברואר, כל חמשת האחים, הם המשפחה היפהפייה ביותר ביקום ואיש לא יצליח לשכנע אותי אחרת. אפילו אחותם ואימם יפות. אבל אחד מהם עולה על כולם — הבוס שלי, ג'ייסון.
ג'ייסון, המנכ"ל של אייר ברואר, הוא כנראה הגבר המושך ביותר בכל הזמנים. שיער בגוון בלונד חולי. עיניים בצבע ירוק בהיר. מצח גבוה, גבות עבות ולסת מוצקה. הוא אינטליגנטי באופן יוצא דופן, בולדוזר במלוא מובן המילה ובטוח בעצמו אם כי לא יהיר. דרוש מאמץ מסוים כדי להכיר אותו, אבל ברגע שזה קורה כיף איתו.
ואני חושבת על החלק הכיפי. הרבה.
"ואם מדברים על דברים שאומרים עלייך הרבה," היא אומרת ומניחה את סנטרה על כף ידה, "החזרת כבר צלצול לבודי?"
"לא, לא החזרתי כבר צלצול לבודי." אני אומרת בלעג ומקבלת גלגול עיניים בתגובה. "אמרתי לך שאני לא מתכוונת להתקשר אליו כשהוא ביקש את מספר הטלפון שלי."
"תראי, אני מבינה שהוא עובד כמפנה שולחנות בגיל עשרים וחמש, אבל יש לו פוטנציאל. ועם כל הריצות שהוא עושה בשיא העומס של הצהריים, הסיבולת שלו בוודאי נהדרת."
"העובדה שאני לא מחזירה לו צלצול לא קשורה למקום העבודה שלו. למעשה, מוצא חן בעיניי הרעיון שהוא קורע את התחת."
"אז מה הבעיה?"
אני נאנחת ונשענת לאחור על כיסאי. גם ניקי נאנחת.
אנחנו מקיימות את השיחה הזו פעם בשבוע לפחות. חברתי החליטה שלא ייתכן שאני מאושרת וחיה חיים מלאים ללא גבר. היא משליכה עליי את החיים שלה. אני מכירה אותה כבר שלוש שנים — התחלנו לעבוד באייר ברואר באותו יום — ולא ידוע לי שהיא הייתה יותר משבוע בלי חבר.
לעומת זאת, אני בדיוק ציינתי חצי שנה של רווקות. הבחור הקודם לא ממש היה קלף מנצח, אבל הוא כן עשה את העבודה החשובה. בדרך כלל. למדתי לזייף אורגזמות תוך כדי וזה הישג. נראה לי.
"מה תעשי?" היא שואלת ונשמעת כמו תקליט שבור. "תישארי רווקה לנצח?"
"אני חושבת שמצב מערכות היחסים שלי מדאיג אותך הרבה יותר מאשר אותי, ניק."
היא רוכנת קדימה ומניחה את מרפקיה על השולחן. "מישהו צריך לדאוג לחיי המין שלך, ואם המישהו הזה יהיה אני, אין לי בעיה עם זה."
ג'ייק מופיע משום מקום, פותח את פיו כדי להכניס הערה בלתי רצויה לתוך שיחתנו. עצם המחשבה על חיי המין של ג'ייק גורמת לבטני להתהפך.
"תמשיך ללכת, ג'ייק," אני אומרת שוב.
בראש מושפל הוא הולך לעבר משרדו.
"מצב מערכות היחסים שלך צריך להדאיג אותך. הנצח הוא ארוך, קלואי." ניקי לא מפסיקה.
אני דוחפת את שאר המאפין לתוך פי.
"זו התנהגות של גברת," היא מקניטה. "צאי בסוף השבוע הזה ותבלעי ככה בבר. את לא תהיי רווקה זמן רב."
אני צוחקת ונחנקת כמעט מהסוף של מאפין האוכמניות שלי. "תפסיקי."
"לא, אני לא אפסיק עד שאהיה משוכנעת שאת זוכרת שאת אדם שלם שראוי לאהבה, חיבה וזין גדול וקשה."
אני מנגבת את זווית עיני במפית ומנסה לרסן את הצחוק שלי.
"יש לך חבר סודי?" היא שואלת ומשלבת את ידיה על החזה. "אני מתחילה לחשוב שיש לך. זו התשובה ההגיונית היחידה."
"תסמכי עליי. אם היה לי חבר, את היית הראשונה לדעת כדי שתפסיקי לדבר על זה."
היא מהנהנת ומחייכת בסיפוק.
עם ניקי קל יותר להעמיד פנים שאני לא מעוניינת לצאת בכלל. פעם אחת עשיתי טעות והייתי פתוחה לרעיון, והיא הגיעה לעבודה למחרת עם אלבום תמונות בטלפון שלה מלא בגברים שהיא חשבה שיתאימו לי. בבוקר ההוא גיליתי שניקי היא משרד שדכנות של איש אחד. היא למדה בעל פה את קורות החיים ואת הסטטיסטיקה שלהם כמו מנחה של משחק טלוויזיה.
זה היה מרשים ומדאיג באותה מידה.
אבל האמת היא שאני לא נגד דייטים. אני נגד מערכות יחסים. נגד נישואים. אם להוסיף לזה את העובדה שאני מושכת רק גברים שאני לא מעוניינת בהם ושיש לי אפס זמן פנוי הודות לערמה של חובות שתמחץ אותי בשלב כלשהו — אני חיה בבדידות.
אני מעדיפה בדידות על פני אומללות.
"את חייבת לפנות זמן למה שחשוב לך," היא אומרת.
אני מרימה את עטיפת המאפין ומחייכת. "פיניתי זמן לגוש הזהב הקטן הזה היום, לא?"
היא גונחת וגורמת לי לצחוק.
"תראי, הנכד של שכנה שלי מגיע העירה השבוע," אני אומרת. "לתומס ולי יש סוג של יזיזות, וזה יספיק לי לזמן־מה. זה הכי טוב שאני יכולה להשיג."
"זה ממש לא הכי טוב שאת יכולה להשיג."
"גם אם הייתי רוצה לפגוש מישהו — ואני לא — אין זמן. במשך השבוע, אני מגיעה הביתה אחרי עשר שעות בעבודה, והתחלתי לעשות משמרות ב'פיקה' כשמישהו מהעובדים לא מגיע בערב. אני צריכה גם להקדיש זמן למימי כי היא לבד בדירה שלנו כל היום ואני מרגישה נורא בגלל זה, דרך אגב. בקושי יש לי זמן להתקלח ולישון ואני מרגישה אשמה כשאני עושה את זה."
"להרגיש אשמה על כך שאת מטפלת בעצמך זה מגוחך."
אני מושכת בכתפיי. "אני בתקופה קשה כרגע הודות לערמה מגוחכת של חובות, דמי שכירות גבוהים עד השמיים וניסיון להשאיר את מימי מחוץ לבית אבות — כל זה תוך שאני מצליחה לא להיאנס על ידי האיש המגעיל מהקומה הראשונה בבניין שלי." אני עוצרת בעוד שניקי בוהה בי. "אבל החיים שלי בנויים על שורה של צרכים רעועים שצריך לספק אותם, והצרכים שלי חייבים להיות אחרונים כרגע. וזה בסדר. זה לא יהיה כך תמיד."
"אמרתי לך שבניין פליני הוא לא מקום בטוח."
"ואני אמרתי לך שבניין פליני זול. תתגברי."
"למי אכפת מהעלות אם את תמצאי את עצמך מתה?"
"תקשיבי," אני אומרת, "בחירות נעשו. יכולתי למות ברעב ולגור במקום נחמד יותר או לקחת את הסיכון עם האיש מדירה ב'1." אני מצטמררת מהזיכרון של האידיוט החלקלק שבאופן נוח למדי גר קרוב ליציאה כך שאני חייבת לעבור לידו בכל פעם שאני יוצאת מהדירה. "להירצח זה מהיר יותר ופחות מדכא ולפחות הבטן שלי מלאה."
היא מעוותת את פניה. "זה לא מצחיק."
אני מצחקקת וזורקת את עטיפת המאפין על השולחן. "תירגעי. אני מתבדחת." סוג של.
היא נושפת. היא רוצה להמשיך בשיחה הזו, אבל המבט על פניי כנראה שכנע אותה לשנות את דעתה.
"שאלתי על הישיבה הבוקר בגלל השמועות ברחבי הבניין היום," היא אומרת. "שמעת את השמועות?"
"אני בדרך כלל מנסה להימנע מהן."
"טוב, אולי תרצי לשמוע את זו."
אני מרימה גבה.
"השמועה במחלקת חשבונאות אומרת שאנחנו מצטמצמים והם מתכוונים לבטל כמה תפקידים בקרוב," היא אומרת בעיניים פקוחות לרווחה. "כולם מבוהלים. ומכיוון שאת העוזרת הבכירה של ג'ייסון, חשבתי שאולי יש לך מידע פנימי שאת יכולה לחלוק עם חברתך הטובה ביותר בעבודה."
"את יודעת שחתמתי על הסכם חשאיות."
"כן, אבל יש דרכים אחרות לומר לי דברים, בלי מילים. למשל, תמצמצי פעם אחת בשביל כן ופעמיים בשביל לא."
"לא," אני אומרת וצוחקת.
"לא אנחנו לא מצטמצמים או לא כי את חברה נוראית?"
"אני לא יכולה לומר לך דבר בוודאות, אבל את יודעת איך זה שמועות."
"את לא דואגת שמשהו עלול להשתבש ואנחנו נישאר מובטלות?" ניקי שואלת.
"באופן תיאורטי בוודאי. אבל בגלל זה? לא."
היא נעמדת ומסדרת את חצאיתה. "וולטר ביקש את השדכן שלי הבוקר. אולי זה סימן. תני לי את השדכן שלך כי לא תצטרכי אותו — את עפה מפה. כמעט רבתי איתו על זה כאילו הבעלות על ציוד משרדי היא חלק חשוב בחוק התעסוקה."
אני צוחקת.
"הוא אידיוט. הוא חושב שאני חיילת שלו. היית צריכה לשמוע איך הוא ציווה עליי לתת לו את השדכן שלי." היא עוצרת בדרמטיות. "זו בעיה מבחינתי. תבקש, אל תצווה. אני לא רוצה לתת לו דבר עכשיו — לא את הזמן שלי, לא את המיומנויות שלי ולא את השדכן המזויין."
"מבאס להיות את." אני מחייכת. "הייתי נותנת לג'ייסון ברואר מה שהוא רוצה."
מישהו מכחכח בגרונו מאחורי ניקי. אני גונחת, בטוחה שזה ג'ייק בניסיון נוסף לסלול את דרכו אל תוך השיחה שלנו. אני מציצה מאחורי חברתי כדי לשלוח אותו לדרכו בפעם השלישית אבל עוצרת.
הרוגז שלי דועך ושפתיי נפרדות זו מזו כשמבטי מתמקד בגבר שבפתח הדלת.
והמבוכה שלי גדלה.
זה לא ג'ייק.
ג'ייסון עומד בכניסה למטבחון ונראה שהוא עומד שם כבר זמן־מה... מספיק זמן כדי לשמוע את שבע המילים האחרונות שאמרתי.
השיער שלו בגוון בלונד חולי מושלם. הוא מרוחק מפניו המסותתות כך שאני זוכה לראות טוב יותר את עיניו בירוק בהיר והגבות העבות שלו כשהוא מקמט את מצחו בעודו מביט בי... ומגחך.
"הייתי נותנת לג'ייסון ברואר מה שהוא רוצה."
מכנסיים כהים מחויטים עוטפים את שרירי ירכיו. חגורה חומה דקה חובקת את מותניו הצרים. חולצה לבנה מעומלנת ששרווליה מקופלים עד המרפקים חושפת את הקצוות של הקעקועים שבחלק העליון של זרועותיו.
אלוהים יעזור לי.
אני נמסה מולו בתערובת של הפתעה, תאווה והשפלה עמוקה מאוד מכך ששמע אותי.
ניקי נאבקת לא לצחוק. "אדבר איתך מאוחר יותר, קלואי." היא מסתובבת אל הדלת ומחייכת מאוזן לאוזן. "בוקר טוב, מר ברואר. מה שלומך היום?"
הוא מהנהן בלי להוריד ממני את עיניו. "היה יום מעניין עד כה."
היא צוחקת. "אכן כן. המשך יום טוב."
"גם לך," הוא אומר ומשלב רגליים. שפתיו מתעוותות בשעשוע.
"אז," אני אומרת אחרי שחברתי הבוגדנית נוטשת אותי ומשאירה את שנינו לבד. למרות המבט בעיניו, אני מנסה לשדר ביטחון קר ורגוע. "כמה זמן אתה עומד שם?"
הוא ממשיך להביט בי רגע, שניים. לבסוף הוא מתרחק מהדלת.
"קלואי, אני יכול לראות אותך במשרד שלי לרגע?"
לעזאזל.
