דף הבית > סויר - ספר שישי בסדרת האליטה של ריידוויל
סויר - ספר שישי בסדרת האליטה של ריידוויל
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: חנות קולג' אופל
מספר עמודים: 273
תרגום: מירב איגר
עריכה: מירה רוזנפלד

סויר - ספר שישי בסדרת האליטה של ריידוויל

         
משתתף במבצע מבצע אביב
תקציר

קרוע בין חובה לתשוקה...

סויר האנט היה תמיד בטוח במקומו בעולם. הוא יודע מה הוא רוצה, והוא מסתיר את האמת הכואבת שלו מתחת למסכה של אדישות קרה, כשהוא שומר על מעגל קטן של חברים. האדם היחיד שהתקרב אי פעם לנפץ את החומות שהקים סביבו, הוא האדם שהוריו לעולם לא יקבלו.

לזאוויר דניאלס נמאס להיות הסוד הקטן והמלוכלך של האנט. לאחר שברח מעברו הקשה, הוא נשבע שלעולם לא יסתיר את זהותו, ולעולם לא ייתן למישהו לפגוע בו או לגרום לו להרגיש בושה.  אז כשגילה שהגבר שהוא מאוהב בו מאורס לאישה מסתורית, ליבו נשבר. זאוויר נאלץ לקבל את ההחלטה היחידה שנותרה לו. הוא נחוש להרחיק את האנט מליבו, וסוגר אותו בפניו.

סידני שאו היא אסון קיומו של אביה, אבל הוא מצא סוף־סוף דרך לחסל את הנטייה המרדנית שלה – היא תינשא לזר מוחלט, או שהוא ינשל אותה לנצח. האנט יכול היה להיות בעל נהדר לולא היה אידיוט קר וקודר כל כך, ואלמלא היא הייתה עדיין דלוקה על הבחור ששבר את ליבה בגיל חמש־עשרה.

הנישואים לסידני במטרה להציל את החברה של אביו הן הקרבה שהאנט מוכן לעשות, משום שהוא חושב שהאליטה מעורבת, והוא וחבריו הם היחידים שיכולים לעצור אותם. כשגם ליבו נתון בסכנה, האנט נחוש לחסל את האיום מהר או להסתכן באובדן האדם היחיד, שהוא מבין עכשיו, שאינו יכול לחיות בלעדיו. ולעזאזל ההשלכות.

סויר הוא הספר השישי בעולם האליטה של ריידוויל, ומומלץ לקרוא קודם את הספרים הקודמים בסדרה. רומן זה מכיל סצנות מין בין גברים, ובין גברים ונשים, בנוסף לכמה נושאים ואזכורים אפלים. מומלץ לקוראים מגיל 18 ומעלה.

ביקורות על הספר:

"שיבון תמיד עושה את זה בגדול, והספר הזה אינו שונה. העולם הזה שהיא יצרה יתפוס אותך בבטן ולא ישחרר לעולם." - Aundie Living That Book Life.

"סויר הוא ספר מלא במתח, תככים ונושאים אפלים, אבל חשוב מכך, הוא סיפור, שבו אהבה וקבלה עצמית הן למעשה הנושא האמיתי." - הרומנטיקה של קיי דניאלס.

"הספר הנהדר הזה יגרום לך לחרוק שיניים, לעודד ולהזיל דמעות בבת אחת. מספיק להגיד שתרגישו את כל התחושות, והאמינו לי, הוא שווה את זה! – TXBRITGAL.

"וואו! הסיפור של סויר הוא סיפור מאוד סוחף רגשית. הסדרה והדמויות האלה הן משהו מיוחד!" – מילים שאנחנו אוהבות.

"סויר הוא מסע נפיץ, שבו את חשה תשוקה, שברון לב, התלהבות ומתח. עוד סיפור אפי מפיה של מספרת סיפורים אפית." -מדף הספרים של PP.

"אלוהים, הספר הזה היה כל מה שקיוויתי שהוא יהיה, ויותר." -מבקרת Goodreads סטייסי ר.

"שיבון דייוויס היא סופרת פנומנלית! היא כל הזמן מכניסה טוויסטים לעלילה וגם אחרי שישה ספרים. הסדרה הזו חדשה ורעננה." - אמבר. מבקרת Goodreads.

"את תצחקי, תבכי, תצעקי, וככל הנראה תרצי גם לזרוק דברים. מלבד זאת, תהיי מרותקת מהעמוד הראשון, ואת עלולה לשכוח מהעולם האמיתי למשך השעות בהן תשקעי בעולם האליטה של ריידוויל." -סמנתה. מבקרת Goodreads.

"הספר הזה היה מדהים וקורע לב. בכיתי, צחקתי, צרחתי ואני בהחלט אקרא אותו שוב! אני לא יכולה לחכות לספר של דרו!" -רות. מבקרת Goodreads.

 

 

 
פרק ראשון

פרולוג

סויר — מרץ

הטלפון שלי רוטט בכיס, ואני גונח כשאני רואה את השם על המסך. כל השבוע, התחמקתי מהשיחות עם אבא. זה כל כך מוגזם לבקש ליהנות מחופשת האביב בלי התערבות המשפחה? יש לי הרגשה שאני יודע למה הוא מתקשר, וזאת הסיבה שאני מהסס לענות. אבל שטף השיחות העיקש מאבי מבהיר לי שהוא לא יוותר עד שיגיד מה הוא רוצה, ואני מקבל את השיחה שלו בלית ברירה.

"סוף־סוף. עמדתי לשלוח צוות חיפוש," אומר אבא בציניות.

"מה קורה, איש זקן?" אני מתאמץ לשמור על טון קליל.

"אני צריך עוד טובה."

עוד גניחה חומקת מהשפתיים שלי. "אבא." בטון שלי נשמעת אזהרה.

"אל תגיד לי 'אבא'." אני מדמיין את איתן האנט צועד על רצפת המשרד שלו בפרצוף זועף. "אני לא מבקש ממך הרבה, בן, אבל אני זקוק לעזרה שלך כאן."

"אמרת שזו תהיה רק פעם אחת."

"זה הספיק אז, כשכמה חברות חיזרו אחרינו, אבל המצב השתנה, ועכשיו זה דחוף."

"למה?" אני שואל וצונח על הספה באנחה.

"מסיבות שאני לא רשאי לחשוף עדיין. הצדדים האחרים פרשו והשאירו את חברת 'שאו סופטוור' כמתמודדת היחידה למיזוג."

"אני עדיין לא מבין למה אתה רוצה להתמזג עם חברת טכנולוגיה אחרת. מוצרי האבטחה שלך יפוצצו את השוק. מחירי המניות ירקיעו שחקים. למה לחלוק את הרווחים עם חברה אחרת?"

"אנחנו צריכים את ההון להשקעה," הוא אומר בטון חד. "וזה לא נתון לוויכוח. זה קריטי שנשאיר את הרמן שאו לצידנו. לפי הדיווחים ששמעתי, סידני שאו נדלקה עליך מאוד, והרמן מאשר. אתה יודע עד כמה הוא דואג לבתו היחידה. הוא חושב שאתה משפיע עליה לטובה, ועלתה הצעה שתיקח אותה לדייט נוסף."

"פאק, אבא, לא. אני אעשה הכול כדי לעזור, אבל לא את זה."

יש לי מזל שזאוויר מעולם לא גילה על הדייט הקודם שלי עם סידני. למעשה, למזל לא היה שום קשר לזה. וידאתי ששום דבר לא ידלוף כי לא רציתי לפגוע בו. קניתי כל תמונה שלי עם היורשת של שאו במטרופוליטן באותו לילה ומחקתי כל אזכור שלנו מהאינטרנט.

אני מניח שהייתי צריך לספר לזאוויר, אבל עוד לא יצאנו יחד רשמית, והוא דרמה קווין גם ככה. אני יודע שהוא היה עושה מזה ביג דיל. עם כל שאר החרא שעברתי באותו זמן, לא רציתי את הלחץ הנוסף, אז לא אמרתי דבר. יצאתי עם הבחורה בשקט ושכחתי מייד את הדייט שלנו. לא באמת רציתי להיות שם, וזה לא היה חשוב לי. ג'קסון הוא האדם היחיד שיודע, וזה רק מפני שהאידיוט צותת לשיחה עם אבא שלי ושמע הכול.

אבל עכשיו המצב שונה. אומנם זאוויר ואני עדיין לא יוצאים יחד רשמית, אבל הקשר בינינו רציני יותר. לא הייתי צריך לתת לזה להגיע רחוק כל כך, כי אין תרחיש שבו זה ייגמר בטוב, אבל אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור.

האמת היא שיש לי רגשות עזים לבחור. למרות שהוא מעצבן אותי חצי מהזמן, אכפת לי ממנו, וזה יפגע בו.

"אני לא מבקש, סויר," אומר אבא ומשתמש בטון האסרטיבי הזה שהוא נוקט כשהוא רוצה להשיג את מבוקשו. "זה כבר סוכם. אתה לוקח אותה לדייט בשבת בערב. הרמן מצפה לך בשמונה בערב."

"יש לי תוכניות," אני מסנן בין שיניים חשוקות.

"תבטל אותן," הוא צועק. "זה חשוב יותר. כל העתיד שלנו תלוי על בלימה, בן. המיזוג הזה חייב לקרות, או שכל מה שעבדתי עבורו ילך לאיבוד."

אני תוהה אם אבא לקח שיעורים במלודרמה מהאהוב שלי. "בוא לא נגזים."

"אתה חושב שהייתי מכריח אותך, לו הייתה לי ברירה?" הוא שואג מהצד השני של הקו. "תפסיק להיות מפונק ואנוכי, ותחשוב על אימך. אלוהים, אפשר לחשוב שסידני שאו נראית כמו מפלצת. היא אישה יפהפייה ומשכילה מאוד. לא יהיה קשה לבלות איתה."

"דייט אחד," אני נוהם.

"כמה דייטים שנצטרך," הוא אומר בקול יציב יותר, אחרי שהוא נרגע קצת. "אימך ואני נפגוש אותך לארוחת ערב ביום ראשון, ואני מצפה לדיווח מלא. תיהנה מהדייט שלך," הוא מוסיף לפני שהוא מנתק.

"בן זונה!" תסכול מציף אותי, ואני זורק את הטלפון על פני החדר לפני שאני קובר את הראש בין הידיים. מה לעזאזל אני אעשה עכשיו?

פרק 1

סויר — יוני


"בבקשה, תגיד לי שאתה צוחק." אני בוהה בהלם באבא שלי ובקושי מצליח למנוע מהלסת שלי להישמט לרצפה. זה היום הראשון של חופשת הקיץ. היום הראשון שחזרתי לעבוד בחברת 'טקאסט', והוא מטיל עליי את הפצצה הענקית הזו. הוא לא יכול לתת לי יום אחד להתאקלם?

"זה שידוך טוב," הוא עונה, צועד על רצפת המשרד היוקרתי שלו ונעמד מול החלון שמכסה את כל הקיר. "המצב שלך היה יכול להיות גרוע יותר," הוא מוסיף ומסתכל מעבר לכתף שלו, כשאני מאלץ את הרגליים שלי לזוז, ומתקרב אליו לאט.

"זו המאה העשרים ואחת, אבא. נישואים מוסדרים לא מתרחשים, אלא אם אתה חבר בארגון האליטה המזורגגת," אני יורה, ושריר מתכווץ בלסת שלי. "בפעם האחרונה שבדקתי, אתה ושאו לא חברים באליטה. חשבתי שאתה מתעב אותם ואת כל מה שהם מייצגים, ועכשיו אתה בוחר לבצע מהלך שנלקח היישר מספר המשחקים שלהם?" הטון ההמום שלי תואם את הבעת הפליאה שעל פניי. אני מסתכל מהחלון לקרקע הרחוקה למטה ותוהה כמה יכאב אם אקפוץ.

"אתה לא מבין." הוא משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלו, ומתח ניכר בתווי פניו.

"כי התעקשת להסתיר ממני הכול בחודשים האחרונים. אם אתה מצפה שאעשה את זה — שאתחתן עם סידני שאו — אני צריך לדעת את הסיבה לכך. אני לא אזרוק את החיים שלי לפח בלי להבין למה חשוב כל כך שאעשה את זה."

"אנחנו גמורים, בן," הוא אומר ומביט מהחלון על הסנטרל פארק מתחתינו.

"מה זאת אומרת?" אני מקמט את המצח ותוהה ממתי אבא שלי מלודרמטי כל כך.

"בוא נשב." הוא צועד אל שולחן הישיבות במרכז המשרד המרווח שלו בקומה הארבעים וצונח על הכיסא, נראה מובס לגמרי. כל השערות שעל עורפי סומרות, ויש לי הרגשה ממש רעה.

אני שולף כיסא, מתיישב ומניח את המרפקים על השולחן, כשאני מסתכל על אבא שלי. פסים לבנים מעטרים את השיער החום שלו, והקמטים סביב עיניו בולטים יותר. הוא נראה מותש. שבע קרבות. כאילו הוא קרוב לוותר, וזה לא האיש שאני מכיר. המצב בטח ממש מחורבן, אם הוא על סף הודאה בתבוסה. "ספר לי מה קורה."

"לפני שנתיים, גיליתי ששני עובדים מעלו במאות מילוני דולרים וכמעט הביאו את החברה לפשיטת רגל."

"מה לעזאזל?" העיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. "למה זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך?"

"אפילו לא היית בן שמונה־עשרה. זו הייתה השנה האחרונה שלך בלימודים, והרבה דברים אחרים קרו אז." הוא מסתכל עליי במבט מכוון, ואני מבין. זה היה כשקיי, ג'קסון ואני עברנו לריידוויל כדי לצאת למלחמה נגד אבּי ומייקל הרסט. "לא היית צריך להיות מעורב." הוא מעביר את היד בשערו ומתקשה להסתכל לי בעיניים. "הזרמתי את רוב הכסף האישי שלי לעסק, כדי להישאר מעל למים, והצלחנו לשמור את המידע בסוד, בערוצים המקובלים."

הוא מתכוון שהוא הסיר כל ידיעה מהרשת ושילם לערוצי הטלוויזיה לא לדווח על כך. "בבקשה, תגיד לי שתפסת את הבחורים האלה."

הוא מהנהן. "רונלד מורטה, סמנכ"ל הכספים שלנו לשעבר מרצה עונש מאסר במתקן הכליאה באוטיסוויל. וינסנט בקר, מנהל הטכנולוגיות הראשי לפני ראסל צ'אלמרס, היה המועל השני. הוא מת בשנה שעברה בתאונת דרכים. השלטונות לא יכלו לחקור אותו, אבל מצאנו מספיק ראיות שיתמכו בטענותיו של מורטה שהם זממו את זה יחד."

"וקיבלת את הכסף בחזרה, נכון?"

הוא מנענע את הראש. "הכסף לא נמצא. מורטה טוען שבקר היה אחראי על שליחתו מעבר לים. צוות סודי ניסה לאתר את הכספים, ללא הצלחה."

"אבל העסק רווחי. מחיר המניה גבוה עכשיו יותר מאשר היה מעולם, וכשתכריזו על מערכת האבטחה החדשה, העסק ירקיע שחקים. אז אני לא מבין, איך אנחנו גמורים?"

"זה קרה שוב." הוא קובר את הראש בידיים, ואני רואה את הלחץ שמכביד על הכתפיים שלו.

"אתה רוצה להגיד לי שבוצעה שוב מעילה?" הגבות שלו שוקעות כשאני חושב איך לעזאזל יכול מישהו לעשות לנו את זה. אבא הקים את אחת מחברות טכנולוגיית המידע המצליחות והמכובדות ביותר בעולם, ומערכות האבטחה הפנימיות שלנו עמידות. הן פותחו, יושמו ותוחזקו על ידי כמה מהמוחות הטובים ביותר בתעשיית טכנולוגיית המידע, כולל בן הזוג שלי.

"זה קרה שוב לפני חצי שנה. לאחר הפעם הקודמת, הקמנו אזהרות סודיות במערכת, והמעילה הפעילה התראה. אטמנו את החור לפני שהם הספיקו לרוקן אותנו, אבל בכל זאת נוצר חוסר משמעותי בכספים שלנו. וורן פלדמן כיסה את ההפסד איכשהו בדרך יצירתית, וראסל צ'אלמרס בדק בעצמו, אבל לא הצליח לזהות את ההאקרים. אף אחד מאיתנו לא יודע איך הם הצליחו להיכנס או להסתיר את עקבותיהם טוב יותר. אנחנו לא יכולים למצוא שום דבר. אין עקבות. אין כל ראיה שהם חדרו בכלל למערכות שלנו, למעט האפסים החסרים בדפי החשבון שלנו."

"זה בטח עובד לשעבר ממורמר. מישהו שעבד באבטחת מידע, מישהו בעל כישורים מעולים וידע מתקדם במערכות שלנו."

"אני מסכים, אבל בדקנו כל אחד שפוטר או עזב בנסיבות מעורפלות, וכולם נמצאו נקיים. מי שזה היה, חכם, והוא ינסה את זה שוב."

אני מקלל בשקט ומשפשף את הנקודה המתוחה בין הגבות שלי. "זאת הסיבה שאתה רוצה מיזוג. אתה צריך את ההון להשקעה."

הוא מהנהן. "אבל זה יותר מזה. אני רוצה גישה להון שלהם, לאנשי אבטחת המידע הטובים ביותר שלהם, ואנחנו רוצים להשתמש במערכות שלהם כי שלנו נפרצו, ואם לא ננקוט עכשיו בפעולה, בקרוב מאוד, לא יישאר כלום מהעסק שבניתי מאפס."

"שיט, אבא." אני מרטיב את השפתיים שהתייבשו לי פתאום. "היית צריך לספר לי. אני יכול לעזור. אני רוצה למצוא את המנוול שעשה את זה ולוודא שהוא ישלם על מעשיו."

"אתה בצוות שעובד על זה עכשיו, בן, ואני עושה כמה שינויים. קבעתי פגישה לשבוע הבא. אני אבקש ממגדלנה להתקשר אליך ולתת לך את הפרטים. אנחנו ניפגש מחוץ למשרד, ומספר האנשים המעורבים יהיה קטן ויוגבל לאנשי מפתח בעלי הכישורים הנכונים. אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שירדו לשורש העניין, תוך שמירה על סודיות מוחלטת."

"אתה חושב שיש חפרפרת," אני מניח ומביט בעיניו הירוקות של אבי מתחת למשקפיים השחורים בעלי מסגרת הקרן שלו.

לאט, הוא מהנהן. "זו המסקנה היחידה ההגיונית. למי שעושה את זה יש מישהו מבפנים שעוזר לו."

"דיברת עם מורטה? אולי הוא זה שעושה את כל זה מהכלא?"

"הוא נחקר, והוא נשבע שהוא לא יודע שום דבר. האיש ערמומי, ואני לא בוטח בו, כך שאני לא שולל את המעורבות שלו."

הראש שלי טרוד במחשבות וברעיונות, אבל הנושא הכי דחוף הוא הבקשה שלו שאתחתן עם סידני שאו. "אני מבין מה הסיבה שאתה צריך את חברת שאו. אבל אני לא מבין איך הנישואים שלי לסידני שאו קשורים לזה. מה לא סיפרת לי?"

הראשים שלנו מסתובבים אל הדלת כשהיא נפתחת והעוזרת של אבא נכנסת לחדר כשהיא נושאת מגש ועליו כריכים וקפה. מגדה מניחה את המגש על השולחן, ואני שם לב שהידיים שלה רועדות והזרועות שלה מתעוותות. נראה שדלקת הפרקים שלה החמירה, ואני חושב שכדאי שאנהל איתה את שיחת הפרישה שוב, לפני שהיא תהרוג את עצמה מרוב עומס. "האיש מהפגישה שלך לשעה שתיים, הקדים, מר האנט. הכנסתי אותו לאחד מחדרי הישיבות הקטנים בינתיים."

"תודה, מגדלנה. לאחר שסויר ואני נסיים, אפגוש אותו."

מגדה מחייכת אליי לפני שהיא יוצאת מהחדר. היא העוזרת של אבא מזה שנים, ואני מחבב אותה מאוד. כשהייתי ילד, ביליתי את רוב הימים אחרי בית הספר בחברה, ספון באחד מחדרי הישיבות, מכין שיעורי בית, בזמן שההורים שלי המשיכו ביום העבודה שלהם, אדישים לבנם ולצרכיו. מגדה הייתה תמיד אדיבה וקשובה. היא דאגה לי לאוכל ולשתייה ועזרה לי בשיעורי הבית, במקרים הנדירים בהם נתקעתי. כשהשתעממתי, היא הייתה מתגנבת לשחק איתי שבץ נא. היא כמו הסבתא שמעולם לא הייתה לי.

"הרמן שאו נראה כמו דוב גדול ושמח," עונה אבא ומוזג קפה לספלים, כשאני חוטף כמה כריכים. "אבל הטפרים שלו חדים, והנשיכה שלו אפילו גרועה יותר. הוא איש עסקים חסר רחמים, והוא לא הגיע למקום שבו הוא נמצא מבלי לעשות את מה שצריך."

"כלומר, לחתן את הבת היחידה שלו לגבר כמעט זר? גבר שהיא לא מאוהבת בו?"

אני לא יודע אם סידני מחבבת אותי בכלל. היא שומרת את הקלפים די קרוב לחזה.

בשלושת החודשים האחרונים, יצאנו יחד בסך הכול ארבע פעמים, וכל דייט הוריד רובד נוסף מהשפיות שלי. זה פאקינג נס שהצלחתי להסתיר את זה מזאוויר. הלחץ להסתיר את זה, בנוסף לתחושת האשמה הכבדה על כך שהסתרתי את העניין מהחבר שלי, הורגים אותי. אולי הייתי צריך לספר לו, אבל אני יודע שזה יפגע בו, למרות שווידאתי שהדייטים יהיו תמימים. הוא לא יבין. אנחנו לא מדברים על המשפחות שלנו. בדרך כלל, אנחנו עסוקים מדי בוויכוחים או בזיונים.

דם זורם אל הזין שלי, ואני מתפתל באי נוחות בכיסא. מזל שאני יושב. אני מקווה שאצליח לשכנע את הנחש במכנסיים שלי להתנהג יפה עד שאוכל לעזוב את המקום.

"סידני מרדנית, והרמן מודאג מעתידה," ממשיך אבא. "הוא מאמין שנישואים לגבר טוב הם כל מה שהיא צריכה כדי להתיישב ולהגשים את הפוטנציאל שלה. היא בחורה יפה וחכמה, ואין לה חוש כיוון, ואתה תוכל לתת לה את זה."

"זה אחד מהדברים הסקסיסטיים והמגעילים ביותר ששמעתי," אני מודה ומאבד את התיאבון. "אני לא יודע מה הסיפור של סידני, וגם אין לי עניין לדעת, אבל היא בת עשרים וארבע, ואביה לא יכול להכתיב את חייה."

"אבל הוא יעשה זאת, בהתחשב בעובדה שאין לה דרך לפרנס את עצמה." אבא מגיש לי ספל קפה.

"אני עדיין לא מבין למה זה חייב להיות אני."

אבא נושף בכבדות. "הוא הציב את זה כתנאי למיזוג."

"זה מטורף."

אני מערבב את הכפית מהר יותר בספל שלי, וכועס יותר ויותר בשמה של סידני. "זו לא הדרך שבה עסקאות מתבצעות בדרך כלל."

"אני מסכים, אבל זה מצב חריג, וידיי כבולות. כל משקיע אחר שדיברנו איתו, פרש. חברת 'שאו סופטוור' היא האחרונה שנשארה. אנחנו צריכים אותו, והוא צריך אותך."

"אבא, אני לא יכול להתחתן עם סידני. אני אפילו עוד לא בן עשרים, ואני —" אני עוצר את עצמי לפני שאני חושף את מערכת היחסים שלי עם זאוויר. אבא לחוץ בטירוף, ואני לא אוסיף לזה. הוא לא יאהב את זה, ובכוונה לא סיפרתי לו, כי אני לא רוצה שהקשר שלנו ישפיע על העבודה של זאוויר בחברה או ישנה את הדרך שבה אבא שלי רואה אותו. זאוויר הוא גאון במערכות מידע, ואני יודע שלמנהל הטכנולוגיות הראשי יש תוכניות גדולות עבורו. אני לא רוצה להרוס לו.

"מה?" הוא מתכופף מעל השולחן ומסתכל עליי.

"אני לא מוכן לנישואים. במיוחד עם מישהי שאני לא אוהב."

"אתה תלמד לאהוב אותה."

"אתה לא יודע את זה!"

"לאימך ולי מעולם לא היה רומן סוער ומלא תשוקה, ובכל זאת הצלחנו בנישואינו."

אני צונח לאחור על משענת הכיסא שלי, והתיאבון שלי גווע לגמרי. "אתה בכלל אוהב אותה?" זו שאלה ששאלתי כבר מספר פעמים. אי אפשר להכחיש שהוריי מתאימים זה לזה. שניהם מכורים לעבודה, ממש נשואים לעבודה, והם מסתדרים היטב. יש להם תחומי עניין דומים, והם כמעט ולא רבים. שניהם חסינים בפני גילויי חיבה, ובילדותי, תהיתי אם הם בכלל אהבו אותי או זה את זה.

"ברור שאני אוהב את אימך! היא המשענת שלי, בן. אולי אנחנו לא מביעים חיבה כלפי חוץ, אבל הנישואים שלנו היו כל מה שיכולתי לקוות לו, כשהייתי בגילך. תאווה לא נמשכת לאורך זמן. כבוד ואהבה, כן. ידעתי את זה כשנישאתי לאווה, וזה נכון גם היום."

"אתה גורם לזה להישמע כל כך קליני וקר."

"אין לזה שום קשר לאימך ולי." כעס שוטף את פניו. "סידני תהיה לך אישה טובה. אולי היא קצת פרועה, אבל אתה תיישר אותה. לא הייתי מבקש את זה ממך לולא הייתי נואש." הוא מניח את הכריך שלו ומביט בי בעיניים מתחננות. "סויר, אנחנו נפסיד הכול אם המיזוג הזה לא יצא לפועל. חשוב על אימא שלך. חשוב על אלפי העובדים שיאבדו את מקום עבודתם. לא מדובר רק בי ובך, ואנחנו לא יכולים להיות אנוכיים."

דבריו מכבידים עליי כמו משקולת עופרת. אני לא הטיפוס שעושה משהו, כי מצפים לזה ממני, אבל זה תמיד היה שונה עם ההורים שלי. תחושת המחויבות מציפה אותי עכשיו, כמעט חונקת.

אבא נושא את משקל העולם על כתפיו, ואם אוכל להקל על הנטל, אני חייב לעשות זאת. "בסדר. אני אעשה את זה," אני אומר בקול צרוד. "מתי אתה רוצה שאתחתן איתה?"

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שיבון דיוויס
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות