תאריך הוצאה: 2024

קטגוריה: חנות רומן עכשווי רגש

מספר עמודים: 428, 538

תרגום: יעל צוק

עריכה: מירה רוזנפלד

ספר דיגיטלי ₪70₪55

ספר מודפס ₪196₪98

תגידי שאני האחד 

פרולוג

ויוויאן — הווה

הלימוזינה נעצרת עצירה חלקה מחוץ לכניסה לבית הקולנוע הנודע בלוס אנג'לס, והקהל מריע ושואג. את הרעש הקולני ניתן לשמוע בבירור אפילו דרך מחסום המכונית. ההתרגשות של המעריצים הגיעה לשיאה השבוע, ואני התקשיתי לישון ברוב הלילות, מאחר שמשקל הציפייה העיק עליי.

אני אסירת תודה לאמנית האיפור המוכשרת כל כך שלי על כך שהסתירה את הצללים הכהים מתחת לעיניי, כמו גם את הגוון החיוור של עורי.

אם אצליח לשרוד את הלילה הזה בלי להקיא או להתעלף, אראה בזה ניצחון.

הספקות הרגילים דוהרים בתוך מוחי המבועת, וכמעט משתקים אותי מרוב חרדה. האם אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני חושפת את החלקים הפגיעים בליבי לעיני כל העולם?

הנשימה שלי זולגת החוצה בפרצי כאב, ואני מניחה יד על החזה המתאמץ שלי, מנסה להרגיע את הלחץ שם, מנסה לגרום לליבי להירגע לפני שאחטוף התקף לב.

אצבעות חמות, מוכרות, משתלבות עם אצבעותיי, ואני נאחזת בידו כמו בחבל הצלה.

"תנשמי, וי. קטן עלייך," הוא אומר.

אני פונה להביט בו ומגלה שעיניו הכחולות הנוקבות כבר נעולות על עיניי. הוא לוחץ על ידי ומחייך, מבטו מלא אהבה והערצה. אני פולטת נשימה רועדת, הדופק שלי מאט, מנוחם על ידי המבט המחזק שעל פניו היפות ועל ידי האחיזה של ידו בידי.

אני מושיטה יד, חופנת את לחיו ומקדמת בברכה את תחושת הזיפים שלו, המתחככים בכף ידי. "לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך. לא הייתי מגיעה לנקודה הזו בלי התמיכה שלך." דמעות דוקרות את עיניי כשאני חושבת על כל מה שעברנו כדי להגיע לכאן.

כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה שיברון לב. כל כך הרבה סערות.

"אני אוהב אותך," הוא ממלמל, מניח את ידו על ידי המונחת על פניו. "ואני תמיד אתמוך בך. תמיד." הוא מושך את ידי אל שפתיו, ומנשק את כף ידי בנשיקה הרכה ביותר. עקצוצים בוקעים מכף ידו, כל הדרך למטה אל זרועי, והמגע שלו עוזר להרגיע אותי. "אבל היית מגיעה לכאן גם בלעדיי, כי את כל כך חזקה. אני מלא התפעלות ממך." הוא מוריד את ידיו אל הכיסא, רוכן לעברי ונושק בעדינות לזווית פי, בסתירה לרכושנות הרגילה שבה הוא מנשק אותי בדרך כלל. "אני כל כך גאה לקרוא לך אשתי, ולא משנה מה כל השאר חושבים, אני גאה לראות כמה רחוק הגעת. ושכל מי שלא מסכים, יֵלך להזדיין." אצבעותיו עוברות בעדינות על עיקול קו הלסת שלי, נזהרות לא לקלקל את האיפור שלי. "תמיד יהיו שונאים. אנחנו יודעים את זה. אבל למי אכפת מה הם חושבים? לא מדובר בהם. מדובר בך. בנו."

הקהל צועק בקול רם יותר בחוץ, ואני יודעת שהגיע הזמן. "הוא יהיה כל כך גאה בך, ויוויאן. היכן שהוא לא נמצא, אני יודע שהוא צופה בזה ומריע לך בדיוק כמוני."

אני מצליחה רק להנהן עם כדור הרגש שחונק את גרוני. אני מוכרחה להתעשת, כי הלילה זהו לילה של חגיגה, של אהבה וחיים, והוקרה של כל רגע ורגע.

לחיות מחדש את העבר יהיה כואב. אין לי ספק שזה יעורר סערת רגשות — לא רק עבורי — אבל אני מסרבת להזיל עוד דמעות. הלילה, אני אמתח קו על העבר. נחושה בדעתי להפסיק להלקות את עצמי על כך שאני מאושרת. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה. המהות של הלילה הזה הוא שאני סוף־סוף מוצאת את סגירת המעגל הנחוצה לי כדי שאצליח באמת להמשיך הלאה.

אני חייבת את זה לעצמי, למשפחתי ולאיש הזה שמחכה בסבלנות לצידי — מעל לכל אחד אחר, אני חייבת את זה לו.

אני מניפה את זרועותיי סביב צווארו, שואפת לקרבי את ניחוח הקינמון, הווניל והלבנדר כשאני נצמדת אל גופו, מאפשר לחמימות ולגבריות המוצקה שלו להחדיר בי נחישות מחודשת. "אני אוהבת אותך," אני לוחשת באוזנו. "כל כך, כל כך."

"אף פעם לא יימאס לי לשמוע את המילים האלה יוצאות מהשפתיים היפות שלך," הוא אומר, מזיז את גבותיו באופן המפלרטט הרגיל שלו. "ואת תוכלי להראות לי בדיוק עד כמה, מאוחר יותר, אבל ברגע זה, אנחנו צריכים לצאת מהמכונית הזאת, לפני שתתחיל כאן מהומה."

"אני יכולה לעשות את זה," אני אומרת, מושכת את כתפיי לאחור ומרימה את ראשי. זה לא כאילו מדובר ברודיאו הראשון שלי. אבל זאת כן הפעם הראשונה שבה אני משתתפת בפרמיירה לסרט שכתבתי ושהייתי מפיקה־שותפה שלו.

"את נולדת לעשות את זה," הוא מוסיף, מצמיד נשיקה לחלק החשוף של צווארי. פרץ של רטיטות חולף במורד גבי, ותחושת השתוקקות מפעמת בין ירכיי. המגע שלו עדיין מצית אש בתוכי, אפילו אחרי כל הזמן הזה.

"חכי לי," הוא אומר, מניח את ידו על ידית הדלת.

"תמיד." אני מפריחה לעברו נשיקה כשהוא פותח את הדלת ויוצא מהמכונית. הצרחות מתגברות בעוד כמה דיציבלים, ושפתיי מתעקלות לחיוך. אני לא מופתעת מזה שהמוני המעריצים שלו הגיעו כדי לנסות לזכות בהצצה באליל שלהם. אני זוכה למנוחה רגעית כשהוא סוגר את הדלת ומנופף לקהל, ואז הולך סביב המכונית. אני מתקרבת אל הדלת, מחליקה יד על חזית שמלת הדיור שלי, בגווני ורוד וכסף, ולוקחת נשימה אמיצה כשאני מחכה לו.

הוא פותח לי את הדלת בתנועה דרמטית, מושיט יד ועוזר לי לעמוד על רגליי. הקהל שואג לאישור, ואנחנו פונים אל המדרכה, אוחזים ידיים ומנופפים לאלפי הגברים, הנשים והילדים העומדים לאורך הדרך הסגורה, עד היכן שהעין יכולה לראות.

עיניי מושפלות אל המדרכה השחורה כפחם שמולנו, זאת שמקיפה חלק משדרת הכוכבים ההוליוודית, ומייד מוצאות את הכוכב עם חמשת־החודים, בצבע ורוד־אלמוג, ששוליו עשויים מפליז, זה שנושא את שמו של ריב. אני זוכרת כמה גאה הוא היה ביום שבו זכה לכבוד הזה. כמה גאה אני הייתי לראות את חלומות הילדות שלו נחרתים לצמיתות בדפי ההיסטוריה.

עוד מאחלי־טוב מקשטים את השטיח האדום משני צדדיה של הכניסה המקורה כשהוא מוביל אותי קדימה. יש כאלה שאוחזים בשלטים המצהירים על אהבתם לריב. שלטים אחרים המביעים את אהבתם לדילן. בהמשך הדרך, בכניסה הפתוחה של התיאטרון הסיני של גראומן, נמצאים ההורים שלי עם הסוכנת שלי מרגרט אנדר, מנהל אולפן 27, שהפיק את הסרט ואשת יחסי הציבור של האולפן, שעומס העבודה שלה גדול מדי.

ידו של בעלי יציבה על גבי התחתון כשאנחנו פוסעים לאורך השטיח האדום, מחייכים ומנופפים בידינו. התרגשות מרטיטה את האוויר, עוזרת להרגיע את עצביי המרוטים.

"רוצחת!"

"פרוצה!"

המילים הולמות בי כמו קליעי אקדח, נכנסות דרך העור אל רקמות ועצם, מוטמעות עמוק בתוך ליבי ומכווצות את נשמתי. אני מרגישה את מיצי הקיבה שלי משתוללים, ובחילה מתעוררת בפי כשאני אוחזת חזק יותר בידו של בעלי. הרעש מהקהל נחלש, והדבר היחיד שאני שומעת הוא את ההקנטות האלה, מהדהדות שוב ושוב במוחי. הבהלה גואה בי, מחליפה את זרימת הדם בנוזל קפוא כקרח.

"תתעלמי מהזבלים האלה," בעלי אומר, כורך את זרועו סביב כתפיי ומושך אותי קרוב אל צד גופו.

"מישהו ישלם בראשו על הדבר הזה," הוא מוסיף בשיניים חשוקות.

אני שומעת רשרוש מימיני כשאנשי ביטחון מפלסים דרך בקהל כדי להגיע אל שתי הנשים שצועקות גסויות והאשמות לעברי. אבל אני לא שומעת שום דבר אחר. אני קהת חושים לכל מה שמתרחש סביבי. נסוגתי לאותו מקום בטוח בתוך ראשי, שבו אף אחד לא יכול לפגוע בי.

הוא מעביר אותי במהירות דרך הדלת הפתוחה, חולף על פני הוריי המודאגים ואשת יחסי הציבור המוטרדת־בבירור של האולפן. גבי נחבט בקיר, וחום עולה ממנו גלים־גלים כשהוא רוכן אליי, כפות ידיו מונחות משני צידי ראשי. הוא עוטף אותנו בתוך הבועה הקטנה שלנו ואומר, "דברי אליי." עם אצבעות עדינות, הוא מטה את סנטרי למעלה, מאלץ את מבטי לפגוש במבטו המודאג. אנחנו מביטים זה בזה, רגשות בלתי־נאמרים חולפים בינינו, והמעמקים המהפנטים של עיניו הכחולות כאוקיינוס מושכים אותי החוצה מהמקום הבודד שבתוך ראשי.

אני מכחכחת בגרוני כשאני מניחה את ידי על החזה שלו, פעימות הלב הקצביות שלו מקרקעות אותי בתוך הרגע.

"אני בסדר. זה לא שזה משהו חדש."

"איך לעזאזל הם הצליחו לעבור את בדיקות הביטחון ולהגיע כל כך קרוב אלייך?" הוא מסנן בכעס. "אני הולך לדחוף את הביצים של השמוק הזה, רולינגס, לתוך הגרון שלו, עד שייחנק." רולינגס הוא האחראי על הביטחון באולפן, וכבר היו לנו כמה היתקלויות איתו במהלך השנה החולפת.

"תצטרך קודם להגיע אליו, ולי כבר יש זכות ראשונים על זה," אבא שלי אומר, מופיע מאחורי בעלי.

"יקירתי, את בסדר?" אימא שואלת, מכרבלת אותי לחיבוק.

"אני בסדר. כמה מטורפים לא יהרסו לי את הערב."

"כל הכבוד." אימא מצמידה נשיקה אל רקתי.

"אנחנו כל כך גאים בך, נסיכה," אבא אומר, מחבק את אימא תחת זרועו. הוא מיתמר מעליה, בגובה של מטר תשעים וחמישה סנטימטרים לעומת המטר שישים וחמישה שלה, אבל הם תמיד נראים כאילו נוצרו זה למען זה. ההורים שלי חגגו זה עתה את יום השנה השלושים ושבעה לנישואיהם, משהו נדיר מאוד בהוליווד בימינו. צריך רק לראות את המבט המעריץ שהם שולחים זה אל זה כדי לדעת שהאהבה שלהם היא מהסוג האפי. זה שעומד בפני כל סערה, משום שהחיבור חזק מדי מכדי שיישבר.

אחרי שדיברנו עם כמה מנהלי אולפנים ועם כמה מהשחקנים ומאנשי הצוות הטכני, אנחנו עושים את דרכנו אל תוך התיאטרון המפורסם, מתיישבים בשורה הראשונה בזמן שאנחנו ממתינים שהאולם יתמלא.

כאשר החדר הגדול מלא והדלתות נסגרות, ג'יימס, מנהל האולפן, עומד לפני המסך עם מיקרופון בידו.

אני מנגבת בדיסקרטיות את ידיי על מסעדי הכיסא שלי, ומעניקה לעצמי שיחת עידוד אילמת. אף אחד לא מאלץ אותי לדבר, אבל זה משהו שאני מרגישה שאני חייבת לעשות. בעלי רוכן אליי, מצמיד את שפתיו לאוזני. "את תשחקי אותה בגדול." הוא מנשק את לחיי ולוחץ על ידי.

"אני מרגישה כאילו אני עומדת להתעלף בכל שנייה," אני לוחשת את האמת.

יש סיבה לכך שמעולם לא רציתי להיכנס בעקבות ריב או בעקבות אימא שלי לתחום המשחק — אני לא אוהבת תשומת לב, ואני שונאת את אור הזרקורים.

תמיד הרגשתי יותר בנוח מאחורי הקלעים.

"אם זה יקרה, אני אהיה שם לתפוס אותך," הוא אומר, מביט עמוק לתוך עיניי. "אני תמיד אתפוס אותך, ויו."

הוא הוכיח את זה יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה. "אני מקווה שזה כבר לא יהיה נחוץ."

לפני שהוא מספיק לענות, ג'יימס קורא לי לבוא, והחדר מתמלא תשואות. אני קמה, מחליפה חיוך עם הוריי ופוסעת אל עבר מנהל האולפן, מרימה את ראשי גבוה, מקרינה ביטחון עצמי, אף על פי שבתוכי אני מתחרפנת. ג'יימס מנשק את לחיי ומעביר לי את המיקרופון. אני סוקרת את החדר כשדממה של יראת כבוד משתררת.

אני נושפת נשיפה גדולה, מרטיבה את שפתיי, ומתחילה. "תודה רבה לכולכם שהגעתם לכאן הערב." קולי רועד מעט, אבל אני לא נבוכה להפגין רגש. "היו כמה רגעים בשנים האחרונות שבהם לא חשבתי שנצליח להגיע לנקודה הזאת. לא אכפת לי להודות שהיו לי רגעים משמעותיים של ספק. רגעים שבהם תהיתי לגבי שפיותי והאם אני מסוגלת לעשות את זה. ללא התמיכה של בעלי והוריי, וללא החברים שלי והסבלנות וההבנה של האולפן, לא הייתי עומדת כאן לפניכם עכשיו. בימים האפלים ביותר שלי, הם הזכירו לי מדוע הסיפור הזה צריך להיות מסופר."

דמעות נקוות בעיניי כשאני מעבירה את מבטיי על אהוביי היושבים בשורה הקדמית. נוכחותם מעניקה לי כוח, אהבתם מחזקת את האומץ שלי, והתמיכה הבלתי נגמרת שלהם גורמת לי להרגיש כאילו אוכל לטפס על כל הר, להתגבר על כל אתגר, משום שהם מאמינים בי. בדיוק כמו שהוא האמין.

"נאלצתי לשבת ולסבול בזמן שכל כך הרבה שקרים סופרו — עד כדי כך שבקושי הצלחתי למצוא את הרצון לצאת מהמיטה בימים מסוימים. כשהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה, כתבתי בשביל עצמי. בשביל הילדים שלי. כדי שיוכלו יום אחד לדעת את האמת. מעולם לא התכוונתי שהסיפור יראה אור היום. אבל גם לעולם מגיע לדעת את האמת."

החיוך שלי רחב כשאני ממשיכה. "זהו סיפורם של נסיך הוליוודי, כוכב רוק אירי, והנערה שאהבה את שניהם. נערה שמעולם לא אהבה את אור הזרקורים אבל מצאה את עצמה נדחפת לתוכו למרות זאת. זהו סיפור מלא בסודות ושקרים, טבול בשיברון לב ובכאב, אבל זהו גם שיעור על מחילה וגאולה ומציאת הכוח להמשיך הלאה כשהחיים נראים בלתי עבירים."

עיניי משוטטות אל בעלי. הוא נראה נאה כל כך, חזק כל כך, וגאה כל כך כשהוא יושב זקוף בכיסאו, מעניק לי את תשומת ליבו המלאה. עיניו נוצצות מגאווה וגם מרגש רב עוצמה. הערב הזה קשה לו כמו שהוא קשה בעבורי. אני שונאת את זה שפגעתי בו, ושהערב אנחנו נחזור אל כמה מן הרגעים הכואבים ביותר בהיסטוריה שלנו. אבל אני לא היחידה שזקוקה לסגירה מלאה של המעגל.

אני מחזיקה את עיניי מקובעות על בעלי, מקווה שהוא מרגיש את האהבה הזורמת מכל נקבובית בגופי. לעולם לא אוהב מישהו כמו שאני אוהבת אותו. "ובעיקר, זהו סיפור על אהבת אמת ועל הכוח והיכולת של האהבה להציל נפש שבורה מהריסות החיים." עיניי חולפות על פני החדר פעם אחת אחרונה. "זהו סיפור חיי."

פרק 1

שנה אחרונה בתיכון

"יש חדשות?" אודרי שואלת, מתקרבת ונעמדת לצידי כשאני בוהה בטלפון שלי ומתפללת שיצלצל.

אני מנידה בראשי, נושכת את קצה שפתי התחתונה.

"אפילו לא מילה, ואני מתחילה להילחץ."

"את יודעת כמה זמן הדברים האלה לוקחים." היא פותחת את הלוקר שלה כשתלמידים ממלאים את המסדרון מאחורינו. "אני בטוחה שהמאהב הקטן יתקשר ברגע שיצא מהפגישה."

אחרי שאני דוחסת כמה ספרים לתיק שלי, אני סוגרת את הלוקר ומשעינה לאחור את ראשי עליו. "הוא כל כך רוצה את התפקיד הזה. הוא יהיה הרוס אם הם לא יציעו לו אותו."

"הוא יתאושש," אודרי אומרת, וסוגרת את הלוקר שלה. "את זוכרת כמה הוא התבאס בשנה שעברה כשהוא לא קיבל את התפקיד בריברדייל, אבל הוא התגבר על זה די מהר."

אה, כן, לא, הוא לא. ריב היה מבואס ומלא בספקות־עצמיים במשך חודש, אחרי שהגיע לסיבוב האחרון של האודישנים וקיבל דחייה. זה הפך להיות דפוס בשנים האחרונות, ולמרות שהחבר שלי הוא אחד האנשים הכי ממוקדים ונחושים שאני מכירה, הדחיות החוזרות ונשנות מתחילות לכרסם בביטחון העצמי שלו. אני עושה כמיטב יכולתי לחזק את רוחו. להזכיר לו שהוא מוכשר באופן מדהים. וכשזה לא מצליח, אני מסיחה את דעתו באמצעות שפתיי, ידיי וגופי.

זו עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

"אל תיתני לגישה הנינוחה שלו להטעות אותך. הוא מלקה את עצמו כמו מטורף אחרי כל דחייה. הוא כל כך קשה עם עצמו," אני מודה, ותוחבת את קווצות שערי השחור הארוך מאחורי אוזניי כשאני מתרחקת מהלוקר שלי וצועדת לצד אודרי.

אנחנו הולכות לעבר היציאה, ואני אשמח לראות את הגב של תיכון בלאקרוק היום. באמת שחשבתי שהיום הזה לא יסתיים לעולם. הזמן זחל לו, והאט עד כדי כך שהעולם בקושי הסתובב על צירו. העובדה שבדקתי את הטלפון שלי בכל כמה דקות לא ממש עזרה, אבל במשך כל היום חיכיתי בלחץ ותהיתי איך הלך לריב בפגישה עם הסוכן החדש שלו ועם ראשי האולפן. על פי המשוב שהוא קיבל עד כה, אנחנו יודעים שמנהלת הליהוק אוהבת אותו, אבל לבמאי הסרט יש כמה חששות.

"אם זה נועד להיות, הוא יקבל את התפקיד." אודרי משלבת את זרועה בזרועי ומבטה הירוק מצמיד אותי למקומי כשאנחנו הולכות. "הוא מוכשר מדי מכדי שיתעלמו ממנו זמן רב."

"הוליווד מלאה בשחקנים מוכשרים שאף פעם לא מצליחים לפרוץ," אני מזכירה לה. "אבל לריב יש את השילוש הקדוש. כישרון, מראה חיצוני ונחישות, ואני פשוט יודעת שהוא יצליח."

"אני בטוחה שגם ההורים שלך יעזרו."

"יעזרו במה?" אלכס שואל, נעמד מימינה של אודרי, דוחף את עצמו לשיחה, כמו תמיד.

"בקריירה של ריב." אודרי מתמתחת כדי לתת לחבר שלה נשיקה קטנה על השפתיים.

"הם ישמחו לעזור, אבל הוא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמו, ואני מכבדת את זה." יהיה קל לריב להשתמש במעמד הכוכבות של אימא שלי או בקשרים של אבא שלי או שלו כדי להכניס רגל להוליווד, אבל הוא רוצה לזכות בתפקיד בזכות הכישורים שלו עצמו, ואני יכולה להתחבר לזה. למרות שעדיין לא לגמרי החלטתנו האם ארצה לעסוק בכתיבה או בעיצוב תלבושות, הרי לא משנה במה אבחר, אני רוצה לעשות את זה בעצמי, בלי כל התערבות או עזרה מההורים שלי.

"פאק." אלכס מעביר יד בשערו הבלונדי־חולי, ואני נשבעת שאני שומעת התעלפות קולקטיבית של הבנות שנמצאות בקרבת מקום. מבחינתן של עדרי המעריצות שסוגדות לאדמה שעליה הוא דורך, זה לא משנה שאלכס ואודרי יוצאים באופן בלעדי בשנתיים האחרונות. כקווטרבק הנערץ שלנו, הוא צבר לעצמו מעריצות רבות, ממש כמו ריב. ריב ואלכס הם שני הבחורים הסקסיים ביותר בבית הספר הפרטי שלנו, ועדרי הבנות מזילות־הריר היו הורגות להיות בנעליי ובנעליה של אודרי. "הוא לא קיבל את התפקיד?" אלכס שואל, מחזיק את הדלתות הכפולות פתוחות בשבילנו.

"אני לא יודעת. לא שמעתי ממנו עדיין," אני אומרת, יוצאת החוצה אל השמש היוקדת. למרות שלוס אנג'לס בסוף ספטמבר באופן כללי די חמה ושטופת שמש, היה לנו השבוע גל של מזג אוויר חם באופן קיצוני. כולנו מקווים שהוא יימשך גם אל סוף השבוע, כדי שנוכל ללכת לשחות בחוף.

אלכס מטיל את זרועו סביב כתפיה של אודרי כשאנחנו יורדים במדרגות אל הטיילת. צביטה של געגועים מכה בי ישר בחזה כשהוא מסיט את שערה האדום הנוצץ לצד אחד וממטיר שביל של נשיקות קטנות לאורך צווארה. לא זכיתי לראות את ריב אתמול בערב אחרי הלימודים, ואני סובלת מסימפטומי גמילה חמורים. זה כך בכל פעם שאנחנו נפרדים למשך יותר מיום אחד. אנחנו מחוברים זה לזה כבר כל כך הרבה זמן, עד שאני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי את חיי בלעדיו.

צמרמורת מקפיאה זוחלת במעלה גבי, ואני מנערת את המחשבה האיומה ממוחי המטופש. אם יש משהו אחד שאני בטוחה לגביו בחיים האלה זה שריב אלון לנקסטר נוצר במיוחד בשבילי, ושאנחנו נאהב זה את זה בכל יום ויום עד סוף ימי חיינו. בסדר, אז אלו שני דברים, אבל אני בטוחה באותה מידה לגבי שניהם.

"תסתכלי ב'שעה שלוש'," אלכס אומר, מרים לרגע את הפה שלו מצווארה של החברה שלו.

אני מסיטה את ראשי, רואה את ריב חונה על שפת המדרכה, נשען בגבו על הפורשה שלו כשזרועותיו משולבות, נראה סקסי יותר מכפי שיש לאיזשהו בחור זכות להיראות. מבטי מבצע בדיקה איטית, מלמטה למעלה, והשתוקקות עמוקה פועמת בין רגליי. הוא התלבש לתפקיד היום, והוא לובש ג'ינס שחורים, קרועים, שנצמדים אל רגליו הארוכות, אל ירכיו החטובות ואל המפשעה שלו, בדרך שגורמת לי ללקק את שפתיי ולקרב את ירכיי זו אל זו. החולצה השחורה המכופתרת שלו נמתחת על חזהו השרירי ומבליטה את פלג גופו העליון החטוב ואת שרירי הזרוע שלו.

ריב רצה כל כך את התפקיד הזה, עד ששינה את הופעתו כדי שתתאים יותר לתפקיד של קאמדן מרשל. קאם הוא הגיבור בכוונות אכזריות, הספר הראשון בסדרת אליטת ריידוויל רב המכר, סדרה אהובה מאוד על מעריצי רומנים אפלים על בריונים בתיכון.

ריב התאמן כמו מטורף לקראת התפקיד הזה. הכתפיים והחזה שלו רחבים יותר, וכעת יש לו קוביות מרשימות בבטן, והזרועות החשופות שלו הן פשוט למות. השיער שלו נצבע בגוון כהה יותר של חום, כדי להסתיר את ההיילייטס הבלונדיניים הטבעיים שלו. בדרך כלל, שערו של ריב ארוך בחלק העליון, אבל מסורק לאחור. עכשיו, החלקים הארוכים יותר של שערו מסוגננים ביד אומן לגלים פרועים, והצדעיים קוצצו הרבה יותר בקו זיג־זג של תספורת סקין פייד. הוא אפילו הרכיב עדשות מגע חומות על עיניו הכחולות הטבעיות כדי להשלים את הטרנספורמציה.

הגבר שלי חתיך, ולא משנה איזה סגנון הוא עוטה על עצמו, אבל אני מוכרחה להודות שהוא סקסי בטירוף כרגע, ואני מוכנה לקפוץ עליו כמו קנגורו חולה־מין מטורף.

ריב רואה אותי תוקעת בו עיניים, אבל הבעת פניו לא מסגירה דבר, ופחד מחלחל בי וגורם לעור שעל זרועותיי לסמור.

"את מחכה להזמנה?" אלכס שואל, לוקח את תיק הגב שלי. "הוא נראה מתוח מאוד. לכי לעודד אותו."

אני צועדת לעבר ריב, מגבירה קצב וכמעט רצה, ואז הוא מאבד שליטה על רגשותיו וחיוך נלהב מתפשט על פניו. "קיבלת את זה!" אני צועקת כשאני מתקרבת, והוא לא מצליח לעצור את חיוכו כשהוא מהנהן. "אוי, אלוהים!" אני צורחת, משליכה את עצמי עליו וכורכת את רגליי סביב מותניו. זרועותיו מחליקות באופן אוטומטי מתחת לישבני, מחזיקות אותי במקומי כשאני ממטירה נשיקות על פניו.

"אני כל כך גאה בך, כל כך שמחה בשבילך, ריב." אני מצמידה את שפתיי אל שפתיו, והוא מחבק אותי חזק אל גופו כשאנחנו בולעים זה את זה. הלטיפות הבטוחות שלו מחדירות חום בוער לכל חלק בגופי, ואין לזה שום קשר למזג האוויר. יש לזה את כל הקשר למידה שבה החבר שלי מחרמן אותי.

"אני מוכרח להיות בתוכך," הוא גונח לתוך אוזני, והתשוקה ניצתת בתוך בטני.

"אבא שלך עדיין לא בבית, נכון?" אני שואלת, למרות שאין למעשה צורך בכך. סיימון לנקסטר כבר כמעט לא נמצא בבית יותר. כאילו הוא שכח שהבן שלו קיים בכלל, ואני רוצה להכות אותו על היחס המזניח שלו כלפי הבן היחיד שלו. אבל אלה חדשות ישנות, וריב כבר התרגל לחוסר ההתייחסות של אבא שלו אליו. זה לא אומר שלא כואב לו. כמובן שזה כואב, אבל הוא השתפר בהתעלמות מן האמת המרה של המציאות הזאת. העובדה היא שאבא של ריב יצא מהחיים שלו ברגע שריב נולד, וזה קרה ברגע שאשתו האהובה, פלישיה לנקסטר, עזבה את העולם הזה.

אני לא מבינה איך סיימון מסוגל להתעלם מהחלק היחיד של פלישיה שעדיין שרד. האם הוא לא אמור לרצות להוקיר ולאהוב את בנו משום שהוא כל מה שנותר לו מאשתו? במקום זה, הוא נשוי לעבודה שלו, והבן שלו הוא רק איזו מחשבה אגבית. אם ההורים שלי לא היו מתערבים, הילדות של ריב הייתה קיום של בידוד ובדידות.

אני מצמידה את עצמי חזק יותר אליו, נאחזת בו בכוח, מנשקת אותו בלהט כשאני מזרימה לתוכו את כל האהבה שיש בליבי.

"וואו. קחו חדר," אלכס אומר, הטון הזחוח שלו מדגיש את מילותיו, ואנחנו מנתקים באי־רצון את נעילת השפתיים הרעבה שלנו.

"אני לגמרי מתכוון לעשות את זה," ריב עונה, בזמן שאני משחררת את רגליי ממותניו הדקים. הוא כורך את זרועו סביב גבי, משאיר אותי צמודה אליו כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו.

"אז זה אומר שקיבלת את התפקיד?" אודרי שואלת. חמימות מתפשטת בחזי למשמע השמחה הברורה בקולה.

"כן." ריב מזדקף, זורח מאוזן לאוזן. "קיבלתי אותו."

אודרי צווחת, מזיזה אותי הצידה כדי שתוכל לחבק את החבר שלי. יש לה מזל שאני אוהבת אותה כמו אחות ויודעת שיש לה אפס עניין בגבר שלי. "זה מדהים, ריב. אני שמחה לראות שכל העבודה הקשה שלך השתלמה."

"ברכות, אחי." אלכס מרים את זרועו, אגרופו קפוץ, והם עושים איזושהי לחיצת יד גברית מסובכת. "זה מגיע לך."

אני נצמדת אל צד גופו של ריב, מצמידה את שפתיי לצווארו ונאנחת.

"מסיבה בבית שלי מחר בערב," ריב אומר, מזיז גבות ברוב משמעות. "יש לנו דברים לחגוג." ידו מחליקה על ישבני העטוף בג'ינס כשהוא שולח מבט אלכסוני. "ואני מתכוון להתחיל בחגיגות עכשיו." הוא צובט את ישבני לפני ששפתיו מתמזגות עם שפתיי. הנשיקה שלו דחופה ותובענית, ואני מרגישה אותה כל הדרך עד קצות בהונות רגליי.

אלכס מגחך. אודרי צוחקת, ואני מתפתלת, גופי מעקצץ מציפייה מענגת.

לפתע, הוא מנתק את שפתיו משפתיי, ידיו מתחפרות בשערי. "אם לא אפסיק, לא אהיה אחראי למעשיי," הוא לוחש. עיניו מלאות התשוקה משוטטות על גופי כמו ליטוף חושני, והוא לא היחיד שיש לו בעיות עם שליטה עצמית.

אני רחוקה שניות אחדות מלהתחנן בפניו שיזיין אותי.

"בוא נצא מכאן." אני נושכת קלות את תנוך אוזנו. "אני רוצה לתת לך פרס על זה שאתה השחקן הכי סקסי, הכי חתיך והכי מוכשר על פני כדור הארץ."

"מה לגבי הפרס שלי?" אלכס מחכך את אפו בצווארה של אודרי.

"אתה צריך לעשות משהו כדי להרוויח פרס," אודרי מציינת, מרימה גבה כשהיא תוחבת את ידה לתוך הכיס האחורי של הג'ינס של אלכס.

"אני חושב שמגיע לי פרס על הדבר הזה שעשיתי עם הלשון שלי בחדר האספקה בארוחת הצהריים." הוא קורץ ולחייה של החברה הכי טובה שלי מאדימות.

"עשיתם דברים בחדר האספקה בזמן ארוחת הצהריים? אני מקנאה." אני מעמידה פנים שאני זועפת.

"אל תקנאי, מותק. יש לי כמה טריקים משלי עם הלשון," ריב אומר לפני שהוא תוקע את לשונו בתוך אוזני.

אני צווחת, קופצת כדי להתרחק ממנו. "זה לא סוג הפעילות הלשונית שאני מחפשת."

"אני יודע בדיוק איזו פעילות לשונית את רוצה." הוא אוחז במותניי, מצמיד אותי לגופו המוצק. "תכניסי את הישבן המתוק שלך למכונית, ואני אראה לך את זה הרבה יותר מהר."

התחתונים שלי מוצפים בנוזל חמים, והרגליים שלי כמעט כושלות. "הגעתי במכונית הבוקר, אז אצטרך לנסוע אחריך במכונית שלי."

ריב מטה את ראשו הצידה, מביט בחבר הכי טוב שלו כשהם משוחחים בלי מילים.

אלכס הופך את כף ידו ומושיט אותה. "תני את המפתחות, נסיכה. אני אביא לך את המכונית הביתה, אבל את חייבת לנו."

"תודה, גבר." ריב מרים את אגרופו לכִּיף אגרופים.

"אתקשר אלייך מאוחר יותר כדי שתכיני תוכניות למחר," אודרי אומרת, כשריב פותח את דלת צד הנוסע של הפורשה שלו.

"נהדר." אני נותנת לחברה הכי טובה שלי חיבוק כשריב לוקח את התיק שלי מאלכס. "נתראה יותר מאוחר."

אני נכנסת למכונית של ריב, והוא סוגר את הדלת ואחר כך עוקף את המכונית ונכנס אל מאחורי ההגה. הוא רוכן ומנשק אותי שוב. "אני עדיין לא מאמין. זה סוריאליסטי. כאילו אני חולם."

אני צובטת את זרועו.

"איי!" הוא צועק, אבל הוא מחייך.

"תאמין לזה, מותק. אתה חי את החלום ואתה עומד להיות כוכב. העולם ישתגע על ריב לנקסטר, ואני אריע לך בכל שלב ושלב של הדרך."

הבעת פניו מתפכחת מעט, ועיניו מוצפות בהערצה כשהוא חופן את פניי. "לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך, ויו. אני יודע שהוצאתי אותך מדעתך כשעשיתי חזרות על הסצנות מהאודישן שוב ושוב, אבל את דחפת אותי לתת את ההופעה הטובה ביותר האפשרית, וראו את זה."

"אני אוהבת לעבור איתך על שורות, ואתה טועה." שפתיי מחליקות בעדינות על שפתיו. "הכישרון הטבעי האמיתי שלך פשוט נחשף, וזה מה שזיכה אותך בתפקיד. אל תיתן לאף אחד לקחת את הקרדיט על ההישג שלך. כל מה שאני עשיתי היה לתמוך בך, בדיוק כפי שאתה תומך בחלומות שלי."

הוא מעביר את אגודלו על עצם הלחי שלי, מעורר גל של רטטים מענגים על עורי. אפילו המגע הקל ביותר עושה לי את הדברים המדהימים האלה. "האמונה שלך בי היא הכול." הוא מנשק אותי על הגבה. "את בעצמך הכול."

"לנצח אאמין בך, ריב. תמיד ידעתי שנועדת לגדולות. מעולם לא היה לי ספק."

"אני כל כך אוהב אותך, ויו." אני מופתעת לראות דמעות נוצצות בעיניו. "לפעמים אני חושב שאת לא קולטת עד כמה." ידיו נוחתות על מותניי.

אני מצמידה את מצחי אל מצחו ואוחזת בזרועותיו השריריות.

"אני יודעת, מותק, כי גם אני מרגישה ככה."

לפעמים אני תוהה אם זה נורמלי. אם זה ככה אצל רוב הזוגות. כי את עוצמת הרגשות שלי כלפי ריב לא ניתן לנסח במילים. הוא חלק מחיי מאז שאני מסוגלת לזכור, והנשמות שלנו כל כך שזורות זו בזו עד שאני לא יכולה להגיד היכן הוא מתחיל והיכן אני נגמרת. הוא החמצן שממלא את ריאותיי. הדם שמפמפם בוורידיי. האנרגיה שמפעילה את גופי. אני מרגישה לא־שלמה כשאנחנו לא יחד, ואני שלמה לגמרי רק כשהמהות שלו עוטפת את שלי. עורי מעקצץ ממודעות בכל פעם שהוא קרוב, והלב שלי גואה עד שכמעט מתפוצץ ברגע שהוא נכנס לחדר.

מעולם לא חשבתי שאפשרי להיות מכווננת כל כך אל אדם אחר, אבל אנחנו מחוברים בדרכים שאני לא מסוגלת לתת להן הסבר הגיוני. "מה שאנחנו חולקים הוא יותר מאהבה," אני לוחשת על שפתיו. "יותר מחיים. זה מתעלה מעבר לכל דבר שהאנושות יודעת על קיום."

"זה מקסים," הוא ממלמל, מעביר את שפתיו על שפתיי. "בדיוק כמו כל חלק אחר שלך."

אנחנו נשארים ככה למשך פרק זמן בלתי ברור, פשוט מחבקים זה את זה. מתקיימים בתוך החלק הקטן שלנו ביקום, חולקים הכול בלי לומר מילה.

שנינו מחייכים כשאנחנו מתנתקים, והסיפוק מחלחל עמוק בעצמותינו. אני כל כך מאושרת ברגע זה, עד שיכולתי לצרוח.

"זאת רק ההתחלה," הוא אומר, מתניע את המכונית.

"כל מה שחלמנו לגבי העתיד שלנו מתחיל להתגשם." הוא מלטף את ירכי כשהוא גולש אל הכביש.

"הכול הולך להשתנות עכשיו, מותק. חכי ותראי."

אילו רק ידעתי עד כמה המילים שלו יתבררו כנבואיות, למרות שלגמרי לא באופן שעליו רמז ריב. 

תני לי לאהוב אותך 

פרולוג

דילן

ליל העזיבה של ויוויאן את אירלנד

"אתה מגעיל אותי." פניה היפות של אחותי מתעוותות להבעת זעף כשהיא נועצת בי מבט כועס, לפני שהיא שולחת מבטים רצחניים אל הגולד־דיגרית שממוקמת בחיקי. אִיפָה מניחה יד על חזי, אצבעותיה מתגנבות אל צווארי. לפני ויו, המגע של איפה היה מחרמן אותי. עכשיו, היא גורמת לעורי להצטמרר כי המגע כולו טעות אחת גדולה. נואש מדי. חזק מדי. לא הליטופים האוהבים הרכים מהאישה היחידה שיש לה חשיבות בעיניי. אישה שהרגע שפכה את ליבה בפניי מול כולם. האישה שהרגע פרשה את האמת שלה לרגליי.

אבל זה לא מספיק.

היא עדיין עוזבת.

כדי לחזור אליו.

זעם גולש בגרוני, ושריר רוטט בלסתי, כמו שקורה בכל פעם שאני חושב על ריב לנקסטר.

"יותר מזה, אתה מאכזב אותי," אש ממשיכה, מנידה בראשה בעצב. "אני יודעת שאתה אוהב אותה, דיל. אתה יכול להכחיש את זה עד שהפנים שלך יכחילו, ועדיין לא אאמין לך. אתה אוהב אותה. היא אוהבת אותך." היא רוכנת, מציבה את פרצופה מול פרצופי. "תילחם עליה, לעזאזל."

ניסיתי, אבל זה לא עבד. גם אם הייתי רץ החוצה ורודף אחריה, זה לא היה משנה דבר. ויו עדיין הייתה עולה על המטוס כדי לחזור ללוס אנג'לס.

כדי לחזור אל התאום שלי.

ביקשתי ממנה לבחור בי, והיא דחתה אותי.

זה נגמר, וככל שאחותי תבין את זה מהר יותר, כך עדיף.

"זה היה רומן קיץ, ושנינו ידענו שהיה לו תאריך תפוגה." אני מושך בכתפיי, מקרב את הבירה שלי אל שפתיי. "היחידה שלא מבינה את זה, זו את." אני בולע מלוא הפה בירה, מקווה שהאלכוהול ירגיע את הסערה הרגשית האלימה שמשתוללת בתוכי.

"מעולם לא חשבתי שאתה פחדן, דיל, אבל זה בדיוק מה שאתה."

איפה מנשקת אותי על צווארי, והעור שלי מעקצץ, כאילו נתקלתי בערוגת סרפדים. אני צריך שאחותי תעוף מכאן כדי שאוכל להיפטר מהעלוקה שעל ברכיי. מבטי מתרומם אל החבר הכי טוב שלי, מעביר לו מסר אילם.

"אש." ג'יימי מושיט יד אל אחותי, אבל היא מסלקת את זרועו.

"אני הולכת אחרי ויו," היא אומרת לו, "מישהו צריך לוודא שהיא בסדר." היא שולחת מבט מכאיב אחרון לעברי ומסתלקת בסערה.

איפה מצחקקת לעבר גבה המתרחק של אש. "טוב מאוד שנפטרת מהכלבה האמריקאית המתנשאת ההיא," היא אומרת, מצמידה את ישבנה אל הזין הרופס שלי.

אני דוחף אותה ממני. אני צריך שהיא תתרחק ממני, לעזאזל. רו בא לעזרתי, אוחז באיפה במותניה לפני שהיא נופלת על הדק.

"מה לעזאזל, דיל?" איפה מניחה את ידיה על מותניה, נועצת בי מבט זועם.

"עופי מפה." אני לא מביט בה כשאני פולט את המילים, מקרב את הבקבוק אל שפתיי ומרוקן את מה שנשאר מהבירה שלי.

"אני רואה שאתה באחד ממצבי הרוח שלך, אז אסלח לך." היא שוב מתיישבת על ברכיי.

"את גם חירשת, בנוסף לטיפשה?" אני מסנן, דוחף אותה חזק יותר. הפעם, היא נוחתת בלי שום גינונים מיוחדים על הרצפה, מייללת ושולחת לעברי מבט פגוע. "אני לא רוצה אותךְ. אף פעם לא רציתי אותך. את היית לא יותר מחור לזיין כשהייתי זקוק לפורקן."

רו עוזר לאיפה לקום ונועץ בי מבט זועם. "אל תהיה מניאק עוד יותר גדול. זה לא הוגן להוציא את העצבים על איפה. אתה דפקת את זה. אתה. לא אף אחד אחר."

ג'יימי לוחש באוזנה של איפה, והיא הולכת, לוקחת איתה את שלוש החברות שלה. "רו." ג'יימי מניד בראשו. "עזוב את זה."

"לא, ג'יי. אני לא אעזוב את זה. הוא צריך להוציא את הראש מהישבן שלו ולזכור את סדר העדיפויות הנכון."

קונור נשען אחורה בכיסאו, מהנהן בהסכמה אילמת.

"יש לנו הזדמנות אמיתית הפעם," רו ממשיך, "והוא לא יהרוס את זה לכולנו."

הזדמנות שלא היינו מקבלים אלמלא ויו. נראה שאחי שכח את זה. "אל תתאפק, אחי. תגיד מה שאתה באמת חושב."

"ידעת שמה שהיה לך איתה היה זמני, אז תפסיק להתנהג כאילו מישהו דרס לך את הכלב. אתה צריך להתנצל ולגמור את העניינים בצורה ידידותית. אש צודקת מהבחינה הזאת, אבל אין לך שום זכות לכעוס על ויו על כך שהיא חוזרת הביתה, כשזאת הייתה התוכנית לכל אורך הדרך."

אין לו מושג כמה קרוב הייתי לוותר על כל זה. איך הייתי מוכן לעזוב את הלהקה ולהישאר לצידה אם היא רק הייתה אומרת לי שהיא תישאר.

אני אוהב מוזיקה. אני אוהב להופיע. אני שמח לעשות את מה שאנחנו עושים, וזה מספיק לי, כי אני לא רוצה את הצד המכוער של התהילה. אני לא רוצה שהחיים הפרטיים שלי יהיו תחת מיקרוסקופ, ולא מפני שהאמת אודות אחי התאום תיחשף ככל הנראה. למה המוזיקה לא יכולה להספיק? יכולנו לחיות חיים נוחים בהפקה והפצה של החומרים שלנו. לנגן באירועים מקומיים. לבנות לעצמנו בסיס מעריצים מקומי. אבל לג'יימי ולרונאן זה לא מספיק. אפילו קונור מתלהב מהרעיון שמגלה הכישרונות ההוא ירצה להחתים אותנו.

לנסוע לאמריקה ולהצליח שם בגדול מעולם לא היה החלום שלי, אבל אני אעשה את זה בשביל הבחורים, בשביל אחי, כי בכל מקרה אין שום דבר שמחזיק אותי כאן עכשיו.

***

"מה היא עושה כאן?" אני פולט, כמה שעות אחר כך, קולט את איפה עומדת במרחק מטרים ספורים, מזעיפה מבט לכיווני.

"רו הזמין אותה." ג'יימי צונח לידי על הספה.

הוא מושיט לי בירה, ואני מרוקן את הטיפות האחרונות בזו שבידי לפני שאני משליך אותה על הרצפה המכוסה בשטיח. "אתה יודע שלאחיך יש לב רך. ככל הנראה, היא בכתה בשירותים ב'בריסל', אז הוא ריחם עליה."

"אני מקווה שהוא מתכנן לזיין אותה, כי אני לא מתכוון לעשות את זה יותר אף פעם." אני פותח את הפקק של הבירה שלי, לוגם כמה לגימות גדולות.

"כדאי שתצא אחרי ויו. עדיין לא מאוחר מדי," הוא אומר, מעיף מבט בשעון בטלפון שלו.

"לא." אני מקמט את אפי. "רו צודק. זה תמיד הוביל לנקודה הזאת."

"אני מריח פה בולשיט." ג'יימי מגרד את הלסת המכוסה בזיפים שלו. "אין שום בושה להודות שכואב לך. אני יודע שאתה אוהב אותה. כולנו ראינו את זה קורה."

זה לא היה אמור לקרות.

אני התכוונתי לגנוב את הלב שלה.

היא לא הייתה אמורה לגנוב את הלב שלי.

אבל היא גנבה אותו. התוכנית הייתה לגרום לה להתאהב בי ואחר כך לשבור לה את הלב כל כך חזק, עד שהוא יקבל בחזרה את הקליפה של האישה שהוא אוהב. הלב שלי לא היה אמור להיות מעורב, אבל היא שאבה אותי פנימה עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה. היא גרמה לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי לפני כן. אהבה. תקווה. אפשרות. היא גרמה לי להאמין שאני ראוי. שדברים יכולים להיות שונים, ובמשך זמן מה, האמנתי בעתיד שבו אנחנו נהיה יחד.

ועם זאת, זה לא היה אמיתי. היא תמיד התכוונה לחזור אליו.

עכשיו, אני זה שנותר עם לב שבור בזמן שהיא רצה בחזרה אל השמוק האנוכי הזה.

איך הוא עושה את זה? איך הוא תמיד יוצא כשידו על העליונה? אף פעם לא שנאתי מישהו כמו שאני שונא את ריב לנקסטר ואת אבא שלו. אני שונא אותם בעוצמה בוערת שמתלהטת ומתחזקת עוד ועוד עם כל יום שחולף.

"מה הזנזונת הזאת עושה שם?" אש נוהמת, מופיעה מולנו כעבור שעה. המסיבה בעיצומה, והסלון הקטן שלנו כמעט מתפקע מאנשים. מוזיקה הולמת דרך הרמקולים, כמעט מטביעה את צלילי השיחה והצחוק.

"שלום גם לך, אחות," אני אומר באיטיות, חוטף את הג'וינט מאצבעותיו של קונור לפני שהוא מספיק להרים אותו אל שפתיו.

"אני לא מדברת איתך," היא מסננת, נועצת בי את עיניה האדומות כשהיא מתיישבת על ברכיו של ג'יימי. אש מתכרבלת לכדור אל תוך החבר שלה, מרחרחת את צווארו.

על פניה הבעת הפנים העצובה ביותר, וכאב לוחץ על חזי כשההכרה נוחתת עליי. "היא איננה."

"אכן. הודות לך." אש מנגבת את הרטיבות מלחייה.

"אין לזה שום קשר אליי." אני נושף עיגולי עשן לאוויר. "ככה זה היה אמור להיות."

היא פותחת את פיה, וג'יימי לוחש משהו באוזנה. מתפתחת שיחה בלחישות, ושניהם מגניבים לעברי מבטים כשהם דנים במשהו. ג'יימי מנשק אותה, וצביטת געגוע לבחורה שלי מכה בי ישר בפנים.

אני מערה בירה לגרוני היבש. מוכרח להקהות את חושיי לכל מחשבה ורגש. אש מביטה בי כשהיא מתכרבלת עם החבר שלה, נותנת לו לנחם אותה, אבל הבעת הכעס שלה התחלפה עכשיו במשהו גרוע יותר — רחמים. אני מעמיד פנים שאני לא שם לב, יושב ומתבשל בתוך הבלגן שאני עצמי יצרתי, שותה ומעשן כדי להטביע את יגוני.

המשך הלילה הוא טשטוש גמור. אני לא זז ממקומי על הספה, מביט במסיבה שסביבי כמו צופה אובייקטיבי מן הצד. אני מודע רק במעורפל לכך שג'יימי ואחי נושאים אותי למעלה אל החדר שלי בשלב כלשהו, והכול משחיר אחר כך.

קולות מעומעמים מגיעים לאוזניי, מנסים להעיר אותי משנתי, אבל אני מתעלם מהם. תופים הולמים בקצב חדש בתוך גולגולתי, והלשון שלי צמודה, כאילו הדביקו אותה בדבק חזק, אל חכי. מישהו דוקר אותי ברגל, אבל אני מעמיד פני ישן, יודע שהם יסתלקו אם אמשיך לשחק אותה מת.

"אההה!" אני מזנק כשמים קרים־כקרח נשפכים על פלג גופי העליון, מעירים כל תא וקצה עצב בגופי. "מה לעזאזל?" אני צועק, מנער טיפות מים מהשמיכה שלי כשאני מסיט שיער רטוב אחורה מפניי.

"קום!" אש אומרת. "אנחנו צריכים לדבר, ואני לא מוכנה לחכות יותר."

"עופי מפה, אש." אני מביט בה בכעס בעיניים מטושטשות.

"אתה לא תדבר ככה אל אש," ג'יימי אומר. "היא רק מנסה לעזור."

אני משפשף את עיניי, והראייה שלי מתחדדת. ג'יימי ואש עומדים בחדר השינה שלי, נשענים על הקיר, נועצים בי מבט חריף שמפחיד אותי. "אני לא צריך שום עזרה," אני ממלמל, מתרומם ונשען על ראש המיטה.

"אמר העיוור שעה שעמד על קצה הצוק," אש אומרת בפנים נטולות הבעה, מתנתקת מהקיר ומתיישבת על הצד היבש של המיטה שלי. "אני אוהבת אותך, דילן, אבל אתה מניאק טיפש גם בתקופות הכי טובות."

אני פותח את פי למחות, אבל היא שמה כף יד על שפתיי. "לא. אתה תשב שם ותשתוק. יש לי דברים לומר, ואני אומר אותם. וחוץ מזה, יש לך ריח רע מהפה, ואני עומדת להתעלף מהאדים." היא מעבירה לי כוס מים ושני כדורים נגד כאב ראש. "קח את אלה." היא מסתובבת, מביטה בג'יימי. "מותק, אתה יכול להכין קפה? הרבה מאוד קפה שחור. חזק. אנחנו צריכים שהוא יתפכח מהר."

ג'יימי מהנהן, יוצא מהחדר שלי. כפות רגליו הולמות על המדרגות כשהוא יורד אל המטבח.

אני בולע את משככי הכאבים כי הראש שלי הולם וכואב, מזכיר לי שלגמרי הגזמתי אתמול בלילה. "נו, תשפכי את זה," אני אומר לאחותי, מוכרח לגמור כבר עם הדבר הזה.

"אני לא אעמיד פנים שאני יודעת איך בדיוק הראש שלך עובד, ואני גם לא מבקשת ממך לספר לי, אבל אתה אחי, ואני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת חלק ממה שקורה בגולגולת העבה הזאת שלך." היא לוקחת מגבת מאחוריה ומנגבת בעדינות את הרטיבות שעל פניי. "אתה אוהב אותה. אני יודעת את זה כמו שאני יודעת שזה מפחיד אותך להפקיד את הלב שלך בידי מישהי. אני מבינה שהיא פגעה בך, אבל גם היא פגועה. הייתי צריכה להטיח את הראשים שלכם זה בזה כבר לפני שבועות ולאלץ אתכם לנהל שיחה על העתיד. כל הזמן הסתובבתם סביב העניין, נמנעים, במקום פשוט לדבר."

"כן דיברנו. אמרתי לה איך אני מרגיש. ביקשתי ממנה להישאר, והיא אמרה לא."

"זרקת את זה עליה ברגע האחרון, דיל! לא נתת לה מספיק זמן לשקול את זה לפני שהסתלקת, נעלב."

"היא דחתה אותי, אש." אני מחכך את הלחץ שמתפשט בחזי. "היא מעולם לא התכוונה לבחור בי על פניו. היא הייתה מאוהבת בו רוב חייה. כמה חודשים איתי לא ישנו את העובדה הזאת."

"דילן, אלוהים אדירים." היא מתכרבלת לצידי, כורכת את זרועותיה סביב החזה הרטוב שלי. "היא נפרדה ממנו משום שהוא בגד בה. הוא אכזב אותה, ויכול להיות שהיא לעולם לא תוכל לשכוח את זה. היא באה לכאן כדי להחלים. היא לא תכננה לפגוש מישהו, ובטח שלא להתאהב. אבל זה קרה לה. היא התאהבה בך." היא מקישה על חזי, בדיוק היכן שהלב שלי פועם בעצלתיים. "אתה תפסת אותה לא מוכנה כששאלת אותה," היא ממשיכה. "היא מבולבלת, והעבר שלה מסבך את המצב, אבל זה לא אומר שהיא לא אוהבת אותך בטירוף, כי היא כן!" אש אוחזת את פניי בין כפות ידיה הקטנות, הרכות. "היא אמרה לך שהיא אוהבת אותך מול כולם, אתמול בלילה. לא הייתה לזה שום משמעות בעיניך?"

כמובן שהייתה. זה דרש אומץ עצום, דבר שיש לוויו בשפע. אני יודע שהייתי צריך לרדוף אחריה אתמול בלילה, אבל כבר הייתי שיכור ופגוע מדי, מכדי שאחשוב בהיגיון.

כל מה שרציתי לעשות היה לפגוע בה, כדי שהיא תדע איזו הרגשה זאת.

"הייתה לזה משמעות, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי," אני אומר, בודק את השעה בטלפון שלי. עכשיו כבר שבע בבוקר, והטיסה שלה יצאה בארבע לפנות בוקר. "היא כבר באוויר. ואני לא בטוח שזה שהיא אמרה את זה משנה משהו."

"אתה לא תדע אלא אם תילחם עליה." אש יורדת מהמיטה וג'יימי מופיע שוב, נושא ספל קפה מהביל. "תישאר כאן. יש לי משהו להראות לך." היא נעלמת כשהחבר הכי טוב שלי מושיט לי קפה.

"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא שואל, מצית סיגריה.

אני מושך בכתפיי. "מה אני יכול לעשות? היא איננה עכשיו."

אש חוזרת, נושאת איתה נרתיק חדש לגמרי של גיטרה לתוך החדר.

"מה זה?" ג'יימי שואל, פוסע מעבר למיטה.

"זה בשביל דיל. זה מוויו."

אני מניח את הספל שלי על השידה שלידי, לוקח את נרתיק הגיטרה מידיה של אחותי.

"אלוהים אדירים." ג'יימי כורע על הרצפה כשאני מוציא את הפנדר היקרה. "זה מה שאני חושב שזה?"

אצבעותיי עוברות על הקצוות הקמורים של הגיטרה ביראת כבוד. "זה סטרטוקסטר וינטג', דגם אמריקאי שנת 1954."

"זה טוב, נכון?" אש שואלת.

אני בקושי מצליח להנהן עם הגוש שתקוע בגרוני. "ייצרו רק קצת פחות מאלפיים כאלה בשנת 2014."

"זה פריט אספנות," ג'יימי אומר, עיניו יוצאות מחוריהן.

"חשבתי שהיא חדשה." אש מושכת בכתפיה, לא מבינה את המשמעות של המתנה הזאת.

"בעיקרון היא חדשה," אני מודה, יודע על פי המראה של הגיטרה שמי שהיא קנתה אותה ממנו לא השתמש בה.

"היא חרתה את ראשי התיבות של השם שלך," ג'יימי אומר, מעביר את אגודלו על האותיות DOD1 החרותות על העץ הנוצץ.

"תראה את הרצועה," אש אומרת לי, ואני מחזיק אותה, בוחן את רצועת האלים רעילים שהוכנה במיוחד. הלב שלי, מלא בכל כך הרבה רגשות, הולם בכלוב הצלעות שלי. אני לא מאמין שוויו עשתה את זה בשבילי. דיברנו על זה פעם אחת. היא יודעת שהמטרה שלי הייתה לקנות אחת מאלה באיזו מכירה־פומבית ביום מן הימים.

"אחי, היא כנראה באמת אוהבת אותך אם היא השאירה לך את זה אחרי איך שהתייחסת אליה אתמול בערב." ג'יימי לוקח שאיפה מהסיגריה שלו לפני שאש חוטפת לו אותה מהיד, מכבה אותה.

בושה מציפה אותי בפעם הראשונה, ואני נבוך מהיחס העלוב שהענקתי לוויו ב'בריסל'. נתתי לכאב שלי לתפוס שליטה, ופגעתי בבחורה שהיא הכול בשבילי.

"לא הייתי עם איפה," אני פולט, מביט באחותי. "עשיתי את זה רק כדי לפגוע בוויו."

"אני יודעת, אידיוט. זה היה מהלך מגעיל, ואתה פגעת בחברה הכי טובה שלי." עיניי הופכות קפואות. "אני לא יודעת אם אי פעם אסלח לך על זה, גם אם תשלים איתה."

אני מניח את הגיטרה בצד, אכול־אשמה מדי מכדי לנסות לשכנע אותה ברגע זה. "אני לא רואה איך. היא איננה, ואני החמצתי את ההזדמנות שלי לתקן דברים."

ג'יימי ואש מחליפים מבטים של קושרי־קשר. אחותי לוקחת את הספל שלי, שמה אותו בתוך כפות ידיי. "תשתה."

"מה את זוממת?"

"אתה אוהב את ויוויאן, דילן? בלי בולשיט. רק שלושתנו כאן."

"כן. אני אוהב אותה מאוד."

"אז תעלה על מטוס, ותגיד לה את זה. דבר איתה. תגרום לה לראות שיש לה אפשרות אחרת. שזה לא מוכרח להיות הסוף של שניכם." עיניה של אש בוערות מנחישות. "אני חושבת שהיא פשוט צריכה לשמוע את המילים מפיך, ואז היא תשנה את דעתה."

אש לא מודעת להכול. אני תוהה אם היא הייתה יודעת האמת, האם היא עדיין הייתה רוצה שארדוף אחרי החברה הכי טובה שלה.

לרדוף אחרי ויו כרוך בסיכון גדול, ואין שום ערובות.

זה עלול להיגמר רע, ולגרום לשערורייה ענקית.

יכול להיות שהיא תיקח את הצד שלו, כשהיא תגלה את האמת.

"ומה אם היא לא תשנה את דעתה?"

"לא תדע עד שתנסה, אבל אתה מוכרח להזדרז."

"ריב ינסה לזכות בה בחזרה, והיא פגיעה עכשיו." אש מוציאה את הטלפון שלה מכיס הג'ינס שלה. "יש טיסה שיוצאת לשדה התעופה של לוס אנג'לס בעוד ארבע שעות. רק תגיד, ואני אזמין לך כרטיס."

כמובן שהוא ינסה לזכות בה בחזרה. ידעתי את זה לכל אורך הדרך.

ריב תמיד משיג את מה שהוא רוצה.

מלבד הפעם.

לעזאזל עם זה.

אני לא פחדן.

אני לא אחד שמרים ידיים.

ועל ויוויאן שווה להילחם.

הגיע הזמן שאתנהג כמו גבר ואתבע לעצמי את האישה שלי.

הוא לא ייקח אותה ממני.

אלחם בו עד הסוף המר, כי אני אוהב אותה. אני אוהב אותה יותר מאשר את החיים, ושווה לי לסכן בשבילה הכול.

נחוש בדעתי, הייתי רוצה להקיש באצבעותיי ולהיות כבר בלוס אנג'לס. אני לא יודע כמה עולה כרטיס טיסה, אבל יש לי קצת חסכונות, אז אני יכול פחות או יותר להרשות את זה לעצמי.

"אל תדאג לגבי הכסף," אש אומרת, כאילו קוראת את מחשבותיי. "אני אקנה את הכרטיס, ותוכל להחזיר לי כשתצליח בגדול. לא שילמתי שכר דירה במשך כל השנה, אז הצלחתי לחסוך הרבה כסף. אזמין לך כרטיס טיסה וחדר במלון. רק תגיד." אצבעה מרחפת מעל לחצן בטלפון שלה.

"איך אמצא אותה?"

אש מחייכת אליי חיוך ניצחון. "יש לי את מספר הטלפון הסלולרי שלה בארצות הברית. תוכל להתקשר אליה כשתגיע לשם ולקבוע פגישה."

אני מעיף מעליי את השמיכה, מוציא את רגליי מהמיטה.

"תזמיני. אני הולך להתקלח."

אש צווחת, ואני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון.

"תעזור לי לארוז," אני אומר לג'יימי, יודע שהזמן מהותי כאן. "מספיק דברים לשבוע."

"שבוע?" הוא מרים גבה. "אל תשכח שמגלה הכישרונות מגיע לראות אותנו מופיעים בעוד עשרה ימים."

"אני צריך קצת זמן לעבוד על הדברים עם ויו, אבל אני מבטיח שאחזור בזמן לאירוע."

***

לנווט את דרכי החוצה משדה התעופה של לוס אנג'לס ולמצוא את האוטובוס שייקח אותי אל המלון שלי, זה אתגר לא פשוט, כי המקום פשוט ענק, אבל בסופו של דבר אני מוצא את עצמי על האוטובוס הנכון, תופס מקום ליד החלון מאחור. למרבה המזל, הצלחתי לישון במטוס ולהתגבר על ההנגאובר שלי, אז אני לא מרגיש רע כל כך, למרות השינוי באזור הזמן, באקלים ובתרבות. האף שלי צמוד לזכוכית כשאנחנו יוצאים משדה בתעופה בדרך למרכז העיר לוס אנג'לס. ויו לא צחקה כשדיברה על התנועה, לוקח לי נצח להגיע אל המלון. אחרי שאני נרשם במלון, אני עושה מקלחת מהירה, מזמין קצת שירות חדרים, ומתכנן מה אני רוצה להגיד לה.

אני צריך לחשוף את הכול. זה אומר להתוודות על הכול — ריב, סיימון, התוכנית הראשונית שלי, ואיך בסופו של דבר התאהבתי בה לגמרי, באופן מוחלט, עד כדי כך שאני יודע שהיא האישה היחידה שהלב שלי יהיה שייך לה. אני יודע שיכול להיות שזה אומר שאאבד אותה לתמיד, כי היא תכעס, אבל אני לא יכול להתחנן בפניה לחזור לדבלין איתי מבלי שהיא תדע את כל העובדות.

זהו סיכון ענק, כי היא תרצה לברוח בחזרה אל ריב כשתדע את האמת, אבל מגיע לה לדעת שגם הוא שיקר לה. מגיע לה לדעת באיזה סוג של גבר היא הייתה מאוהבת כל השנים האלה. אני מקווה שהעובדה שעשיתי את כל הדרך עד לכאן תעזור. שהיא תראה כמה היא חשובה לי ושאני מתכוון בכנות לא להסתיר ממנה יותר סודות לעולם.

אני אפילו מוכן לוותר על הנקמה שלי בשבילה. אם היא תסכים להיות איתי, אזנח את כל תוכניות הנקמה. ויו חשובה לי יותר מאשר להתנקם בתאום שלי ובאבא שלנו. אם היא אוהבת אותי באותה מידה שאני אוהב אותה והיא תסכים לבלות את חייה איתי, זה כל מה שאצטרך אי פעם.

אני יודע שזה לא שחור ולבן.

יש הרבה אפור שצריך לצלוח, אבל היא הדבר היחיד שאני רוצה.

שום דבר אחר לא חשוב, רק שהיא תהיה לצידי, עכשיו ולתמיד.

העצבים שלי מתוחים, וכפות ידיי מזיעות כשאני לוחץ חייג על המספר שלה. התא הקולי שלה נשמע מייד, מאשר שהטלפון שלה סגור. אולי היא ישנה, או שאולי נגמרה הסוללה.

או שאולי היא כבר איתו.

אני כועס על השטן שיושב על כתפי. אני לא צריך את ההערות הפסימיות שלו כרגע. ויו לא הייתה עושה את זה. למרות שהתנהגתי כלפיה כמו מניאק גמור לפני שהיא עזבה, אני יודע שהיא אוהבת אותי. היא לא הייתה רצה ישר לזרועותיו, כי מה שחלקנו היה משמעותי עבור שנינו.

אני מנסה עוד כמה פעמים, אבל שוב נשלח אל התא הקולי. אני מתוסכל, משליך את הטלפון שלי על המיטה, פוסע הלוך ושוב בחדר וחושב להשאיר לה הודעה. אני מחליט לא לעשות את זה. אני מעדיף לדבר איתה פנים־אל־פנים, כדי שהיא לא תוכל להתחמק מלפגוש אותי.

אני מדליק את הטלוויזיה, כדי לעשות משהו, ומייד מצטער שעשיתי את זה. כל הצבע אוזל מפניי כשאני מגביר את עוצמת הקול. כאב מפלח את חזי כשאני רואה את התמונה של ריב עם ויו על המסך. הם עומדים על מרפסת של דירה, והוא מחבק אותה בחיבוק אינטימי, החזה שלו צמוד אל גבה.

הצילום מראה אותם רק מהמותניים ומעלה, אבל ברור שהם עירומים. זרועו של ריב עוטפת את כתפיה החשופות של ויו. הזרוע של ריב כרוכה סביב השדיים החשופים של ויו, והוא מחכך את צווארה עם אפו, מנשק אותה.

היא נצמדת אליו, מחייכת כאילו אין לה שום דאגה בעולם. כאילו היא לא הייתה בזרועותיי רק לפני כמה שעות. כאילו לא עזבה אותי זה עתה מאחור, באירלנד. היא לא מפגינה שום דבר מהרגש שראיתי בעיניה אתמול, כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני לא נראה אפילו כמו זיכרון רחוק. אני כמו איזה גרגר אבק שרגע אחד נמצא שם וברגע הבא כבר לא.

הכאב לופת אותי מכל הצדדים, ואני יורד על ברכיי ואוחז בליבי הכאוב כשדמעות צורבות את עיניי.

התמונה הופכת לשידור חי, ועיתונאי דוחף מיקרופון לתוך פניו של ריב כשהוא יוצא מבניין רב קומות. "ריב! זה נכון שחזרת להיות עם ויוויאן מילס?" עיתונאית בלונדינית יפה שואלת, תובעת את תשומת ליבו. "האם הצילום שפורסם היום הוא הוכחה לכך שאתה מאוהב שוב באהבת נעוריך?"

"תמיד הייתי מאוהב בוויו," ריב עונה, עוצר לדבר איתה. הוא מחייך אליה חיוך רחב ורגוע, והוא ממש זוהר. נחיל שלם של עיתונאים מצטופף סביבו, ומצלמה מבזיקה על פניו. "מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה ולעולם לא אפסיק. היא האישה היחידה בשבילי." הוא נועץ מבט חד במצלמה, ואני רוצה למחוק את המבט המתנשא מפניו הזחוחות. "שום דבר לא יפריד בינינו יותר, לעולם." הוא יכול היה באותה מידה לומר את זה ישירות אל פניי, כי אני יודע שהמסר שלו מכוון אליי. "היא חזרה לזרועותיי, בדיוק אל המקום שאליו היא שייכת. ושם היא תישאר."

אני מטיח את השלט הרחוק במסך, סודק את הזכוכית, כשזעם מחלחל אל ורידיי, מחליף את זרימת הדם. זעם שלא דומה לשום דבר שחשתי בעבר זורם בתוכי, ואני הורס את החדר. תולש תמונות מהקירות, משליך רהיטים, הורס את הווילונות ואת המצעים, וזורק כל דבר שלא מחובר אל הקירות ואל החלונות. אני לא רואה דבר מעבר לשכבה האדומה שמטשטשת את ראייתי והצונאמי הזועם שמציף אותי מבפנים, מוחק הכול בדרכו.

אני עדיין בתוך התקף הזעם המפלצתי כשאנשי ביטחון נכנסים אל החדר שלי ומובילים אותי אל מחוץ למלון באזיקים. אני מאבד עשתונות במושב האחורי של ניידת המשטרה כשהם לוקחים אותי לתחנת משטרת לוס אנג'לס ומשליכים אותי לתא. הזעם ממשיך לחבוט בתוכי גם כשפרץ האדרנלין המטורף שוכך, וגופי המותש צונח על הספסל. הנקמה חוזרת, חזקה פי מיליון יותר מקודם, ואני יודע מה צריך לעשות.

אני כזה טיפש. ויו שיחקה בי כאילו אני אידיוט. מעולם לא הייתה לה כוונה להישאר איתי. היא צעדה ישר בחזרה לזרועותיו — למיטה שלו — שעות ספרות אחרי שהייתה איתי. איך היא הייתה מסוגלת לעשות את זה? הייתה לי כל כך מעט משמעות עבורה שהיא הייתה מסוגלת להזדיין איתי ואז להזדיין איתו בלי שום חרטה או רגשות אשמה? כי לא ראיתי כל חרטה על הפנים שלה בתמונה ההיא. היא נהנתה מההערצה הרכושנית שלו, כאילו אני כבר לא קיים.

הקירות סביב ליבי מתקשחים עם הנחישות שלי.

סיימון וריב הם כבר לא היחידים שרשומים ברשימה השחורה שלי. עכשיו הוספתי לרשימה גם את הוליווד.

היא תשלם. הם כולם ישלמו על כך שהתייחסו אליי כאילו אין לי שום חשיבות.

חומרת מצבי מכה בי כשאני נותן למוחי לשוטט, ומבין כמה פישלתי כאן. קרוב לוודאי שיזרקו אותי מארצות הברית ויאסרו עליי לחזור לכאן אי פעם. אנחנו יכולים להגיד שלום לחלומות שלנו אם זה יקרה. לי לא אכפת, אבל זה יהרוס את הבחורים.

הם סומכים על זה שדברים יסתדרו עם מגלה הכישרונות ההוא, ואני לא אהיה הסיבה לכך שדברים יתמוטטו. אני צריך מישהו עם השפעה בעיר הזאת כדי לסלק את הדבר הזה, ואני יודע בדיוק למי להתקשר. המוח שלי מעלה רעיונות כשאני מתאם בין שתי המטרות. ייקח יותר זמן להשיג את זה בדרך הזאת, אבל זו הדרך היחידה.

אני קם, אוחז בסורגי התא, מטלטל אותם כדי ללכוד את תשומת ליבה של האישה שמאחורי הדלפק בחוץ. "אני רוצה את שיחת הטלפון שלי." צפיתי במספיק דרמות משטרה אמריקאיות כדי לדעת את הזכויות שלי.

עשר דקות לאחר מכן, אני יושב בחדר ראיונות קטן, בזמן ששוטר זועף עובר על תכולת התיק שלי. "זה?" הוא שואל, מחזיק את המעטפה החומה המקומטת בידו.

"כן. אתה רואה את המספר שכתוב למעלה? זה המספר שאני צריך." תודה לאל שחשבתי לקחת את הסכם שמירת הסודיות הישן ולשים אותו בתיק שלי, לפני שעזבתי את הבית. שמרתי עליו במשך כל השנים האלה, כי ידעתי שאולי יגיע יום שבו אצטרך לחתום עליו. היה לי איזה חוש שישי שאמר לי להביא אותו איתי, ועכשיו אני יודע למה. זה המנוף שאני צריך כדי להוציא את עצמי מהבלגן הזה ולהתחיל לרקום תוכנית חדשה של נקמה.

השוטר מרים את השפופרת ומושיט לי אותה. אני מקליד את המספר הפרטי, מקרב את הטלפון לאוזני ומחכה לתשובה.

"סיימון לנקסטר," הוא אומר באיטיות, והיהירות נוטפת מקולו.

"אחתום על זה בשני תנאים," אני אומר, יודע שכבר ברור לו מי אני. "אני רוצה חמישה מיליון דולר, ואני צריך את עזרתך להוציא אותי מאיזו סיטואציה."

דילן או'דונהו.

פרק 1

ויוויאן
ימים ספורים אחרי סוף הספר 'תגידי שאני האחד'

אני מגלגלת את מזרן היוגה שלי, הולכת למלתחות כדי להתקלח, שונאת את זה שכל כך מהר אני מאבדת את הזֶן הפנימי שלי. פאניקה מזנקת וסוטרת בפניי, והמוח שלי דוהר עם כל כך הרבה מחשבות מפחידות. ככה זה מאז שדילן צץ מחדש בחיי, והפך את עולמי על פיו.

למרבה המזל, הוא לא הגיע למסיבת יום ההולדת של אסטון, אבל זה לא מנע ממני להיות עצבנית באותו היום, מבועתת שמא הוא יופיע. בקושי הצלחתי לישון יותר מכמה שעות בכל לילה, כי אני מתוחה מדי ולא מסוגלת לכבות את עצמי. מוחי מסחרר מחשבות בלולאה בלתי פוסקת, עד שאני מרגישה כאילו אני משתגעת.

אני מתקלחת ומתלבשת כאילו על טייס אוטומטי, מוחי טרוד עד כדי כך שאני לא רואה שום דבר סביבי, ואני לא מודעת לתנועותיי. אני מותשת בכל מובן אפשרי.

כשאני עומדת מול המראה, אני מניחה את ידיי על קצה הכיור, ובוחנת את עור פניי נעדר הברק.

אם היה בי איזה זוהר של היריון, הוא התפוגג במהלך הימים שחלפו מאז שקיבלנו את החדשות על כך שדילן הוא התאום של בעלי. המחשבה שייתכן שהוא אביו של אִסטון פשוט בלתי נתפסת.

איך אוכל לספר את זה לריב?

אני יודעת שזה ישבור את ליבו, אבל אני לא יכולה להסתיר את זה ממנו עוד זמן רב. דילן הזהיר אותי לא להזכיר שום דבר בפני בעלי, ואיים עליי באיומים מוסווים על מנת לאלץ אותי לציית, אבל הוא יכול ללכת לעזאזל. אין לו זכות להופיע ולהתחיל להכתיב לי מה אני יכולה ולא יכולה לומר.

אודרי הייתה המומה כמוני כשסיפרתי לה הכול.

היא לא הצליחה להאמין שדילן פיתה אותי באירלנד כחלק מאיזו תוכנית נקמה חולנית, אבל אני מאמינה בזה, כי ראיתי את השנאה בעיניו לפני כמה ימים. דילן שונא אותי, הוא שונא את ריב, והוא לא יפסיק עד שישאב החוצה את כל השמחה מחיינו. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה וליפול בפח שהוא טמן לי? אין פלא שהוא לא בא לשדה התעופה בדבלין. הוא כנראה קרא את המכתב שלי וצחק מהקלות שבה נשביתי בקסמו. אני מרגישה כזאת אידיוטית. במיוחד בהתחשב בכך שדילן מחזיק בחלק מהלב שלי עד עצם היום הזה. אני רוצה נואשות להחזיר לעצמי את החלק הזה, כי לא מגיע לו לקבל אף חלק ממני, כולל הבן שלי.

אלוהים.

דמעות צורבות את עיניי, ואני מרכינה את ראשי, לופתת את הדלפק, כבר לא מצליחה להחזיק מעמד. התייפחות נפלטת מפי, ואני אסירת תודה על כך שהנשים האחרות כבר יצאו ושאני כאן לבד. לא הייתי רוצה שמישהו יהיה עד לכך. אני נשברת; נותנת לימים רבים של רגש מודחק לדלוף מעיניי.

הלכתי על ביצים סביב ריב והדבקתי על פניי חיוכים מזויפים בתקווה שהוא לא יבחין שמשהו לא בסדר, אבל אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה עוד זמן רב.

אני מנסה להחליט אם אני צריכה להתוודות או לחכות עד שאקבל את תוצאות בדיקת האבהות. אני יודעת שהדאגה הראשונה של ריב כשאספר לו את האמת תהיה אִסטון. יהיה נחמד להרגיע אותו באמצעות תוצאות הבדיקה — בהנחה שיתגלה שריב הוא האבא. אם יתברר שדילן הוא אביו הביולוגי, ההמתנה תהיה לשווא. אני גם חוששת מההשפעה שתהיה לכך על הנישואין שלנו. להסתיר את זה מריב זו הפרה גדולה של האמון בינינו. אני לא בטוחה שהוא יסלח לי אם אמשיך להסתיר את הסוד הזה מפניו.

הטלפון שלי מצפצף בתוך התיק, מאלץ אותי להתאפס על עצמי. אאחר אם לא אזדרז. אני מייבשת את עיניי, מורחת קצת מייק־אפ כדי להסתיר את לחיי המוכתמות, ומעבירה מסרק בשערי. הייבוש המהיר של השיער פירושו ששערי החום הארוך נופל בגלים לא מסודרים על כתפיי, אבל אני לא שמה זין כרגע. שמלת הקיץ היפה שלי מדגישה את הבליטה המלבלבת שלי, ואני מעבירה את ידיי על הבטן התפוחה, שואבת נחמה מהילדה שעוד לא נולדה.

אני חייבת לקחת את עצמי בידיים בשביל הבת שלי. כל המתח הזה לא יכול להיות טוב לתינוקת, ורק לדילן יש את הכוח להרוס אותי אם אאפשר לו. ואני לא אאפשר.

אני מעלה את משקפי השמש שלי על עיניי, לוקחת את התיק ויוצאת מסטודיו היוגה אל המכונית שלי. הצלחתי להיפטר משומר הראש שלי, אבל יכולתי לראות שהוא חושד. תודה לאל שריב נמצא בפגישות הפקה כל היום, אחרת הוא לא היה נותן לי לעזוב את הבית בלי לאון.

הנהיגה שנמשכת שעה אל המעבדה הרפואית שנמצאת קצת מחוץ לסנטה קלריטה, היא הכול מלבד מרגיעה. העצבים שלי כבר לגמרי מרוטים כשאני מגיעה אל מגרש החניה של בניין הלבנים האפורות הקטן. דילן ארגן את הבדיקה, אבל אני התעקשתי לבוא, כי אני לא סומכת עליו, ואני רוצה לשאול את הרופאה כמה שאלות.

אני יוצאת מהמכונית שלי ברגליים רועדות, שואפת שאיפה אמיצה של אוויר והולכת לעבר דלתות הכניסה. כשאני מתקרבת, אני רואה את דילן מחכה לי בחוץ. הוא נשען על הקיר, מסתכל על משהו בטלפון שלו, נראה נינוח, כאילו אין לו שום דאגה בעולם.

הוא חובש כובע בייסבול ומרכיב משקפי שמש, מסתיר את פניו הקלות־לזיהוי. חולצת הטריקו השחורה הרגילה שלו נמתחת על פלג גופו העליון המוצק ועל שרירי הזרוע החטובים שלו.

מכנסי ג'ינס כחולים קרועים ונעלי נייקי לבנות משלימים את המראה המאופק שלו. רצועות עור כרוכות סביב מפרק יד אחד שלו, והוא עונד מספר טבעות כסף על ידו הימנית.

דילן תמיד היה סקסי בלי שום מאמץ, והיום הזה הוא לא יוצא מן הכלל.

אני שונאת את זה שהוא נראה כל כך טוב, כמעט באותה מידה שאני שונאת את עצמי על זה שאני מבחינה בכך.

הוא מרים את מבטו כשאני עולה על המדרכה, ומחליק בשלווה את הטלפון שלו לכיס האחורי של הג'ינס שלו. למרות שהוא מרכיב משקפי שמש, אני מרגישה את עוצמת מבטו הזוחל על כל סנטימטר של עורי, מלהיט אותי מבפנים החוצה.

אני נעמדת ללא תנועה מולו, ואנחנו מביטים זה בזה בדממה. הרבה מאוד רגשות עוטפים את האוויר סביבנו. יש לי כל כך הרבה רגשות מעורבים, כשמדובר באיש הזה. החזה שלי מתכווץ כשאנחנו מביטים ללא מילים זה בזה, כשכל ה'מה היה אילו' נותר ללא תשובה.

"הבאת את הדגימות?" הוא שואל, בטון גס, אחרי שניות של שתיקה מתוחה.

התשובה נותרת על לשוני כשאני מהנהנת. "בוא פשוט נעשה את זה." אני רוצה לגמור עם זה מהר ככל האפשר.

דילן פותח בשבילי את הדלת, ואני נכנסת ראשונה לבניין, מתיישבת באזור ההמתנה הקטן בזמן שהוא מדבר עם פקידת הקבלה. גבר רזה וגבוה בחלוק מעבדה לבן בא לקחת אותנו, ואנחנו הולכים אחריו בשתיקה מתוחה אל המשרד שלו.

הלב שלי הולם מאחורי כלוב הצלעות כשאני מתיישבת ליד דילן מול שולחנו של הרופא. אני מסירה את משקפי השמש שלי, משלבת את ידיי הלחות בחיקי, מנסה לשכנע את ליבי הפועם בפראות להאט את הקצב. עיניו של האיש מתרחבות כשהוא מביט בי, ואז הוא ממהר להתעשת.

הוא מכחכח בגרונו, ומושיט לדילן מעטפה. "אני וכל עובדי המעבדה חתמנו על הסכם שמירת הסודיות, למרות שלא היה בכך צורך. אנחנו תמיד דיסקרטיים. אופי העבודה שלנו דורש את זה, והמוניטין המעולה שלנו מסתמך על כך."

"אני בטוח שאתה יכול להבין את הצורך בזהירות מיוחדת," דילן עונה בשלווה, בטון האירי הצרוד הזה שפעם כל כך אהבתי, ומסיט את ראשו לכיווני.

"אני מבטיח לשניכם שאין לכם סיבה לדאוג. אני אישית מטפל במקרה, במקום אחד מהגנטיקאים שלנו, כדי להבטיח שהסודיות שלכם תישמר." הוא שולח אליי חיוך מרגיע, שלא עושה הרבה להרגיע אותי.

אם ריב יגלה את האמת דרך התקשורת, הוא לעולם לא יסלח לי.

זאת רק עוד סיבה אחת לכך שאני מוכרחה לדבר איתו מוקדם ככל האפשר.

"כפי שהוסכם, אני אכניס את הדגימות תחת שמות מזויפים כאמצעי ביטחון נוסף," הרופא ממשיך, מבטו עובר בין דילן לביני.

"תודה." אני מוציאה את שתי שקיות הפלסטיק האטומות מהתיק שלי ומניחה אותן על שולחנו. "מברשת השיניים הכחולה היא של בעלי, והאדומה הקטנה יותר, של הבן שלי," אני מסבירה, כמעט נחנקת עם המילים. "אתה בטוח שזה יספיק ללקיחת דגימת די־אן־איי?"

"הדי־אן־איי שנמצא בדמו של אדם, ברוק שלו, בשערו או בתאי העור הוא זהה. דגימות ממברשת שיניים משמשות לעיתים קרובות בבדיקות פורנזיות, וזה לא יותר או פחות מדויק מבדיקת רוק או מבדיקת דם, בתנאי שיש מספיק די־אן־איי בדגימה," הוא אומר, עוזר להקל על חלק מהחששות שלי.

הוא מוציא כפפות מנתחים, עוקף את השולחן, נעמד מול דילן עם מקלון בדיקה בידו. דילן פותח את פיו ללא היסוס, ואני צופה בחרדה הולכת וגוברת כשהרופא לוקח דגימה מתוך החלק הפנימי של לחיו. אחר כך הוא מניח את המקלון בתוך שקית אטומה וכותב תוויות, אותן הוא מצמיד לשלוש הדגימות.

"כמה זמן ייקח לקבל את התוצאות?" דילן שואל, מקדים אותי.

"בין עשרה ימים לשבועיים."

זה הרבה יותר מדי זמן. "אתה לא יכול לזרז את זה? אנחנו יכולים לשלם לך יותר," אני מציעה.

"זה הכי מהר שאנחנו יכולים לספק את התוצאות. זהו לא מבחן אבהות שגרתי. כדי לקבוע אבהות במקרים של תאומים זהים, אנחנו צריכים לבדוק לא רק את הסימנים הרגילים. אין דרך להאיץ את הבדיקה."

"ואתה בטוח שאתה יכול לקבוע באופן חד־משמעי את האבהות עם הדגימות האלה?" אני שואלת.

הוא מהנהן. "אנחנו נבדוק את כל הרצף הגנומי שיבודד לפחות מוטציה אחת בגנטיקה של אחד התאומים שהועברה מהאב אל הבן. הבדיקה תאשר מי מהתאומים הוא האבא של הבן שלך."

חום מתפשט על לחיי כשהוא אומר את המילים הללו. מה הוא חושב עליי? לא שזה נמצא במקום גבוה ברשימת הדאגות שלי בשלב הזה.

"אנחנו נחכה לשיחת טלפון ממך." דילן קם. "תודה."

הרופא לוחץ את הידיים של שנינו ואז מלווה אותנו בחזרה אל אזור הקבלה.

"אני צריכה לדבר איתך," אני אומרת לדילן, לא מביטה בו כשאנחנו עושים את דרכנו החוצה. "אנחנו יכולים לדבר במכונית שלי," אני מוסיפה, לא ממתינה שהוא יענה, וחוצה את מגרש החניה הריק־למחצה לעבר רכב השטח שלי.