*3 ספרים במארז*
במאבק הכוחות בין שתי אליטות, בחורה אמיצה אחת תפיל את כולם על הברכיים...
החיים הם משחק אכזרי, ורק מי שיותר מרושע שורד. זאת אמיתה שאימא שלי מרדה בה ושילמה על כך בחייה. עכשיו אני משחקת במשחק שלהם. משלימה בפומבי עם הגורל שמחכה עבורי כשימלאו לי שמונה־עשרה.
אבל מאחורי דלתיים סגורות אני מתכננת את הבריחה.
טרנט, צ´ארלי ואחי התאום דרו שולטים במסדרונות תיכון ריידוויל בשחצנות וביד ברזל. אני ממלאת את תפקידי בצורה מושלמת. אני שונאת כל רגע, אבל הם לא נותנים לשכוח את תפקידי בעולם הזה.
כולם מצייתים לכללים. הם עושים זאת במשך דורות, כי המשפחות שלנו תמיד שלטו ביד רמה.
עד שקם, סוייר וג´קסון מופיעים. הם מפזרים כסף חדש לכל עבר, מערערים את הסטטוס קוו, מציתים לבבות בזכות הפנים הנאות, הגוף החטוב והגישה הפרועה.
גבולות המערכה נקבעים. אנשים בוחרים צד, ואני לכודה באמצע, כי טעיתי בלילה אחד גורלי שבו נתתי את בתוליי לזר כדי להעביר מסר לארוס שלי שיילך להזדיין.
חשבתי שזה הדבר היחיד שיש לי. זיכרון יקר שאשא איתי כדי לשרוד את הימים האפלים.
כל כך טעיתי.
כי הזר היה קמדן מרשל, מנהיג האליטה החדשה והמענה הסדרתי שלי. הוא שונא אותי בתיעוב חסר תקדים, והוא לא היחיד. אם האמת תתגלה, תפרוץ שריפה שתפרק בריתות ותחולל מאבק כוחות עקוב מדם.
חיי יהיו בסכנה.
אבל אהיה מוכנה ולא אפול בלי להילחם עד הסוף.
הספר מיועד לקוראים מגיל שמונה־עשרה ומעלה.
בגידה מעוותת
הוא חושב ששבר אותי. שאני סופית נתונה לשליטתו המוחלטת, אבל אני מרוויחה זמן, אוספת מידע, רוקמת תוכניות ומחכה להזדמנות המושלמת להנחית עליו את המכה. לכן כשהמושיע הבלתי צפוי מופיע – ומציע לי דרך מילוט – אני קופצת על המציאה בשתי ידיים.
אבל הגבר שאני אוהבת מסרב להרפות ממני, והוא נחוש להגן עליי בכל מחיר.
אלא שהוא כבר איחר את המועד.
בגידתו של קיידן מלבה את הכעס הזורם בעורקיי, ועכשיו התפקידים התחלפו – אני הציידת, והוא הטרף. אני נהנית לייסר אותו, לשקר לו ולגרום לו להאמין בדברים רחוקים מהמציאות.
עד שחיי מונחים שוב על הכף, ואני נאלצת לשחק שוב את המשחק שלהם. אלא שהפעם לא רק חיי בסכנה.
חשבתי שהוא עשה את הגרוע מכול. שאין לו יותר אפשרות לפגוע בי.
אבל טעיתי.
לשחיתות שלו אין גבול, ועכשיו הוא לקח ממני הכול.
הפעם אני יוצאת למלחמה בכל הכוח, ואני לא רואה בעיניים.
הדבר החיובי בכך שמגיעים לשפל תחתית הוא שאין כבר מה להפסיד. מכאן אפשר רק לעלות.
הוא חושב שהוא הרס אותי. פירק אותי בצורה חסרת תקנה.
אבל הוא תמיד זלזל בנשים.
מעשיו רק חיזקו את הנחישות שלי. לא אעצור עד שהצדק ינצח והוא יקבל את המגיע לו.
קיידן הוא האור היחיד באפלת חיי. הוא נותן לי את הכוח להמשיך להילחם למען העתיד שאליו אנחנו שואפים – עולם שבו אנחנו חופשיים לאהוב זה את זה ולהחליט על חיינו.
עד אז, ההצגה חייבת להימשך.
בואו נתחיל.
כוונות אכזריות
גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.
אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.
ונמאס לי.
נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.
נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.
נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.
אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.
אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.
מפציר בי לחזור.
מתחנן אליי שלא איכנע.
אומר שעולמי עומד להשתנות.
אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.
"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.
אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.
אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.
אבל אין לי מזל.
הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.
זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.
הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.
עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.
אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.
מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.
אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.
"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."
אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.
זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.
הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.
חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.
שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.
הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.
"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.
אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.
"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.
הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.
כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.
הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.
הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.
יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.
נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.
"לא רציתי יותר להרגיש."
יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.
אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.
"מי את? איך קוראים לך?"
אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."
זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."
"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."
שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.
"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.
הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."
הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.
הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"
אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."
זה מטורף.
אני לא מכירה אותו.
הוא לא מכיר אותי.
אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.
אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.
טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.
אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.
אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.
זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.
הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.
מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.
אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.
אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.
הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.
איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.
"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."
עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.
עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.
חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."
"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."
ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.
מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.
למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.
אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.
אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.
ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.
"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."
הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."
"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."
הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.
כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.
אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.
אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.
הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.
אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.
אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.
אני חזקה יותר.
אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.
אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.
לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.
נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.
ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.
אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.
כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.
אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.
בגידה מעוותת
פרק 1
אבי
רוח קלה נושבת על רגליי, כשמישהו מוריד ממני את השמיכות ומרים את הכותונת שלי. לחץ מופעל על פלג גופי התחתון, ויבבה נמלטת מפי. אני מנסה למצמץ, אבל עיניי מסרבות לשתף פעולה, מאושרות להמשיך לחיות במקום המעורפל שאני קוראת לו עכשיו הבית.
"היא תהיה בסדר," אומר קול גברי לא מוכר, כשאני מנסה להתיישב במיטה. אבל איבריי הם כמו עיניי. הם לא מתפקדים באופן שבו הם אמורים לתפקד, ואני צורחת, אבל אף אחד לא שומע אותי כי הצרחות נשארו נעולות בתוכי. "תנו לה הרבה נוזלים, תוודאו שהיא אוכלת תזונה מגוונת ולוקחת את הוויטמינים והתרופות. אחזור לבדוק מה שלומה בשבוע הבא."
קולות הצעדים המתרחקים מניעים אותי לפעולה. אני מפלסת את דרכי בתוך הענן המעורפל והקודר שבראשי, מושיטה זרוע מתחת לשמיכות וקוראת "רגע!" קולי צרוד מהיעדר שימוש ונשמע קצת יותר חזק מלחישה. "הצילו! הצילו את התינוק שלי!"
הצעדים מהוססים, ושיחה מהוסה נשמעת, אבל אני לא שומעת את המילים, לא מזהה את הקולות, והגוף המטומטם שלי לא זז. דמעות שקטות זולגות מעיניי. "הצילו!" אני שוב אומרת, אך לשווא.
תמונות מהבהבות בראשי, והכאב הגרוע מכול מפלח אותי, כמו חרב משוננת שעוברת דרך העור והגידים, השרירים והעצמות.
"ששש, מיז מנינג." יד קרה עוברת על לחיי, לפני שהיא יורדת אל זרועי.
"לא"! אני זועקת, כשהוא צובט את עורי באצבעותיו ומכין אותי לזריקה. "בבקשה, לא!" המחט החדה דוקרת, ונוזל קר מחלחל מייד לעורקיי ומשתק הכול.
"הכול יהיה בסדר עכשיו, אביגייל." אצבעותיו מלטפות שוב את לחיי. "תישני, נערה יפה."
עפעפיי נעשים כבדים שוב, וגופי הוא כמו משקולת על המיטה. אני נאבקת באפלה, כמו בכל פעם, אבל תמיד נכנעת, והפעם הזאת לא שונה מקודמותיה.
*
הזמן מאבד כל משמעות מבחינתי, ואני לא יודעת כמה עבר ממנו כאשר הימים והלילות מתמזגים זה בזה, ואני מתקיימת בממלכה מטושטשת וחלופית. רגעי הצלילות נדירים.
עד שיום אחד אני מתעוררת, ואיבריי קלים יותר. האפלה המטושטשת בראשי התפוגגה כמעט לחלוטין, ואני מצליחה לזוז.
תנועותיי רפויות כשאני מזדקפת במיטה, ואט־אט אני ממצמצת. אור מסנוור אותי, ואני עוצמת שוב את עיניי ופוקחת אותן בהדרגה, מעט בכל פעם עד שאני מתרגלת לחלל הבוהק.
אני מביטה ברחבי החדר המואר והמוזר. הוא מעוצב ומרוהט בדלות. משמאלי שולחן עץ וכיסא. מימיני ארון קטן ושידה. מנורה מונחת על השידה ליד מיטתי. קירות אפורים ללא תמונות מוסיפים לאווירה המדכאת בחדר.
אני מביטה לאחור ומאתרת את החלון היחיד בחדר. חלון מרובע קטן עם סורגי פלדה לכל רוחבו. רסיסי אור יום חודרים מבעד לחרכים ומאשרים שהשעה שעת ערב מוקדמת.
רגליי גולשות בזהירות אל צד המיטה, ואני עומדת, לופתת את השולחן, ורגליי כושלות, מאיימות לקרוס תחתיי. אני מתחזקת, פוסעת צעד־צעד בזהירות לעבר הדלת הצדדית שאני מקווה שמובילה לשירותים, כי אני ממש חייבת להשתין.
אני מועדת לתוך השירותים הקטנים ומתיישבת אסירת תודה על האסלה. כאב דוקר מלווה את השתן שלי, ואני מתכווצת, משפשפת את בטני בידי בשעה שאני מתרוקנת. כשאני מסיימת, אני הולכת ברגליים רועדות אל הכיור, בוחנת את השתקפותי במראה.
לא היה מזיק לי קצת צבע בלחיים, אבל חוץ מזה אני נראית בסדר. אני לא נראית כמו בחורה חטופה שאלוהים יודע לאן לקחו אותה. אני לא נראית כמו מישהי שכל עולמה חרב עליה בלילה הרה גורל.
אבל מראית העין מטעה בדרך כלל. למדתי את הלקח מזמן.
חבל שלא זכרתי את זה ברגע שבו קמדן מרשל נכנס לחיי.
אולי רוב זמני כאן עבר עליי בקהות חושים מבורכת, אבל הבזקי זיכרונות הזכירו לי שבגללו אני כאן. לא משנה איפה הכאן הזה נמצא, כי אין לי מושג אם אני עדיין בארצות־הברית.
אני רק זוכרת שהתעוררתי במטוס, כשהחיוך הזחוח של לואיס מולי בזמן שהוא דקר אותי באושר בזרוע במחט מפלצתית, ושוב איבדתי הכרה.
הזיכרון הבא שלי הוא התעוררות בזיעה קרה במיטה לא מוכרת, וצרחותיי מהדהדות מהקירות.
ולאחר מכן טשטוש אחד גדול.
אני פותחת את הברז במקלחת, פושטת את הכותונת ונכנסת מתחת למים החמים.
אני מבחינה בשדיי המוגדלים לראשונה כשאני מסבנת את גופי ומביטה בהם בהשתאות. אני יודעת שהציצים גדלים בזמן ההיריון, אבל לא ציפיתי שיגדלו מהר או עד כדי כך. אני חופנת אותם בידיי ומרגישה שהם כבדים וכואבים למגע. כנראה שאתרגל לשינויים רבים בגופי ככל שיתקדם ההיריון.
אני פורשת את כף ידי על הבטן השטוחה, ותוהה מתי יתחילו לראות את ההיריון.
לא ביקשתי את זה, ואני שונאת את העובדה שהתינוק שלי נוצר מתוך שקר, אבל אני לא עצובה בגללו. שפתיי מחייכות כשאני משפשפת בידי את בטני מצד לצד. המחשבה שיצור קטן גדל בתוכי מדהימה אותי, ואני נאחזת בנדר שנדרתי — לעשות כל שביכולתי כדי להגן עליו או עליה.
זעף מחליף את החיוך שלי, כשהחרדה עולה בגרוני. אני לא יודעת כמה זמן אני כאן או מה עשו לי, ורמז לפחד מרים את ראשו. אם הוא עשה משהו לתינוק שלי, ארצח אותו במו ידיי.
אני חושבת על כך בהיגיון ומנסה להאט את קצב פעימות ליבי המטורף.
אבא חטף אותי כדי להרחיק אותי מקיידן ומאטיקוס, כי אם אלד ולא אינשא לאבי התינוק, מניותיי במנינג מוטורס מייד יעברו אליו. וזה מה שרצה.
כך שהתינוק שלי מוגן.
בינתיים.
המחשבה על הילד שלנו מעלה הכול אל פני השטח, ואני מטה את ראשי, עוצמת עיניים ומניחה למים לזרום על פניי בשעה שמחשבותיי נודדות אל אותו לילה.
אני לא מאמינה שלא קישרתי.
שלא הבנתי שקמדן מרשל הוא למעשה קיידן אנדרסון. חברו הטוב של אחי בילדות. בנה של חברתה הטובה של אימא שלי. מישהו שנהניתי לשחק איתו. עד שהרומן של אימא שלי עם אביו סיים את החברות שלה עם אמה אנדרסון, ולבסוף עלה במחיר חייהן של שתי הנשים.
כל התגליות מאותו לילה מכבידות על מחשבותיי, ואני מתרפה על הקיר בתשישות ולאות — מרוקנת נפשית ופיזית. אני מסיימת לחפוף את השיער ולשטוף את הגוף ויוצאת מהאמבט, כורכת מגבת סביבי וסוגרת את המים.
צווחה נמלטת מפי כשאני חוזרת לחדר ומגלה שאבי עומד ליד המיטה עם איש זר לבוש מדי רפואה לבנים. כל השערות הקטנות סומרות על עורפי.
"אסור לך לקום," אבי מעיף אליי מבט חטוף. "תחזרי למיטה."
אני מפנה לו אצבע משולשת. "לך. תזדיין."
הוא נע כמו ברק, וראשי עף הצידה כשהוא סוטר לי בפנים. "חשבתי שהוצאתי ממך במכות את חוסר הצייתנות, אבל את עקשנית בדיוק כמו אימא שלך." הוא לופת בידו את סנטרי בכאב, ומים נוטפים על גבי משערי הרטוב. "ויש לכן אותו טעם גרוע בגברים," הוא מוסיף ודוחף אותי לא בעדינות אל האיש הזר.
האיש עוזר לי לעלות למיטה, מרים את השמיכות עד מתחת לזרועותיי ומחייך. הוא בשנות העשרים לחייו, כנראה, עורו חיוור, עיניו כהות ושערו שחור. אני מצמצמת את עיניי ומתמלאת חשש. "אני וייאט. אני אח פסיכיאטרי שצוות לטפל בך."
ממש מרגיע ומעודד.
"אני מניחה שלך אני צריכה להודות על מצבי המסומם." אני מביטה בו בזעם ומשדרת את מלוא עוצמת השנאה שאני מרגישה. הוא אולי לא נתן את הפקודה — אני משערת שהכבוד נפל בחלקו של אבי היקר — אבל הוא ללא ספק ביצע אותה.
חיוכו דועך. "זה היה לטובתך, מיז מנינג."
"תחסוך ממני," אני מסננת.
"אני צריך כמה דקות לבד עם בתי," אומר אבא, ומיצי מרה עולים בגרוני כשאני רואה אותו קופץ ומשחרר את אגרופיו בצידי גופו. אני מפנה עיניים מבוהלות אל וייאט ומפצירה בו בשקט לא לעזוב, אף שאני לא מחבבת אותו או סומכת עליו. אני לא רוצה להישאר כאן עם אבא שלי לבד. אני לא סומכת עליו שלא יפגע בי.
"אדוני." וייאט מניד בראשו בכבוד ומתעלם מפניי המבועתות, לפני שהוא יוצא בשקט מהחדר.
אני מדחיקה את הפחד, מזדקפת, מרימה את הסנטר ועוטה תעוזה מזויפת על פניי, כשאבי ניגש אליי ומתיישב על קצה המיטה. "למה את מוכרחה להיות כל כך קשה? למה את לא יכולה להיות דומה לאחיך?"
מחשבות על דרו ממש לא מרגיעות אותי.
אטיקוס אנדרסון חשף אותו בפני אבי ואישר שהוא מילא תפקיד בפריצה לכספת ובגניבת המסמכים החשאיים, לרבות הצוואה האמיתית שקובעת שהמניות במנינג מוטורס יעברו אליי ואל התאום שלי כשימלאו לשנינו שמונה־עשרה. אלא אם אינשא, ואז המניות יעברו לבעלי. לכן אבא שלי להוט להשיא אותי לאחד מבני האליטה. "איפה דרו?" אני שואלת.
"דרו בבית, במקום שאליו הוא שייך. בניגוד אלייך, הוא מבין מהי נאמנות."
אני מסתירה את הפתעתי ותוהה מה דרו אמר לו כדי לחלץ את עצמו מהבור שאליו הופל.
"למה אני כאן? איפה אני? מה המקום הזה?"
"את כאן, כי אני לא יכול לסמוך עלייך שתפעלי בצורה נכונה." הוא לופת בידו את סנטרי שוב בכוח. "אטיקוס אנדרסון לא ישים עלייך את ידיו. הוא חושב שהוא פתר את הכול, אבל השיכור הפתטי תמיד ממעיט בערך אויביו."
חיוך זדוני עולה על פניו, ואני רוצה לתקוע את אגרופי בפניו עד שידמם. הוא נועץ ציפורניים בעורי, ואני חושקת שיניים. "כמוך, ילדה מטומטמת." הוא לועג, ובהלה מבעבעת בגרוני. "קיידן אנדרסון לא ייגע בך שוב, ואת תשלמי על בוגדנותך."
הוא מרפה ממני וקם, אבל אני עוצרת נשימה וממשיכה להפגין כלפיו התרסה. "את תישארי כאן ותתמקדי בלימודים שלך כדי לוודא שתסיימי את התיכון לפני יום הולדתך השמונה־עשר. אז ורק אז ארשה לך לחזור הביתה ביום חתונתך. את תתחתני עם צ'ארלס בארון השלישי, והוא יעביר לי את המניות שלך. את תהיי רעיה צייתנית ולא תזלזלי בו או באף אחד אחר באליטה. בעיתוי שאבחר, את תעניקי לו יורש."
הוא פאקינג הוזה.
אני מעדיפה למות מאשר לחיות חיים כאלה.
ולא נעלם ממני שהוא לא הזכיר את התינוק בתוכניותיו. האם צ'ארלי הסכים לגדל את הילד כבנו? איך ההיריון משתלב בתוכניותיו? פחד עז לופת את ליבי כשאני חושבת על כל הדברים האיומים שהוא עלול לעשות לעובר שלי. "לא אעשה זאת." אני משלבת את זרועותיי על חזי. "לא תכריח אותי."
צחוקו המרושע מהדהד בחדר ומעביר צמרמורת בגווי. "אני חושב שאת תגלי שאני יכול ושכך יקרה." הוא מוציא מעטפה מהכיס הפנימי של הז'קט, טופח בה על גב אחת מידיו ומחייך אליי. "התמימות שלך הפכה אותך לפגיעה, אביגייל, מה שמעצים את אכזבתי ממך. לימדתי אותך להתנהג אחרת, אבל כמו כל נקבה חסר תועלת, את חלשה ורגשותייך מושלים בך."
מבט סולד מתפשט בפניו. "את תעשי מה שאמרתי, כי אני יכול לקחת ממך הכול. ובראש ובראשונה את זה." הוא מניח את המעטפה על המיטה לצידי. "זו רק ההתחלה. חשבי על אהובייך. המרדנות שלך מסכנת כל אחד מהם. תנסי אותי אם תרצי, אבל אני לא מייעץ לך, אף שאיהנה למחוק כל שם ושם ברשימה הזאת.
"אתה מחליא אותי."
"התחושה הדדית." הוא רוכן אל פניי, והבל פיו החמוץ הופך את קרביי. "אלמלא הייתי זקוק לך, הייתי חונק את החיים ממך ברגע שבו נולדת."
כדור רגש סבוך נתקע בגרוני, ואני מתקשה לשמור על הבעה אטומה. תמיד ידעתי שהוא שונא אותי ושאם הוא היה מסוגל להרגיש משהו שמתקרב לאהבה, לא הייתי רוצה לקבל אותו. אבל כואב לי אנושות לשמוע את התיעוב שבקולו.
אבל זה גם מדרבן וממקד אותי, כך שככל הנראה, אני אמורה להודות לו על אדישותו, כי היא מוודאת שלא אאבד מנחישותי.
אני לא רוצה לתת לרגשותיי לגבור עליי, כי כך אני פשוט מוכיחה את הטענה שלו. לכן אני עושה מה שאני תמיד עושה כדי להדחיק את רגשותיי. מתמקדת במשהו לא רגשי. "למה אתה צריך אותי?" אני נועצת בו עיניים חדורות שנאה. "הנישואים שלי לצ'ארלי לא עוזרים לתוכנית הנהיגה האוטומטית שלך, אז למה הם כל כך חשובים?"
הוא מצמצם את מבטו אליי, ואני שמה לב שהקמטים הדקים בזוויות עיניו כבר לא שם. אבי בן ארבעים ושש, אבל אין קמט אחד בפניו המתוחות, כי הוא כבר שנים חובב נלהב של ניתוחים קוסמטיים ומבקר קבוע במרפאה של דוקטור גנינג בריידוויל. היוהרה והשחצנות שלו אינן יודעות גבול, והוא משקיע שעות אין־סופיות — יחסית לגבר — לטיפוח הופעתו. הוא צובע את השיער ברגע שמופיעה שערה אפורה בצדעיו. מתאמן שעתיים ביום ללא יוצא מן הכלל. אוכל תזונה מוקפדת. עושה מניקור וטיפולי פנים מדי שבוע.
אני מניחה שהנשים שהוא מזיין במרתף הסקס מצפות שהגברים שלהם ייראו בצורה מסוימת, והוא לא רוצה לאכזב אותן.
או שהוא עד כדי כך חלול.
מיצי מרה עולים שוב בגרוני, ומתחשק לי להקיא כשאני מסתכלת עליו.
"הסיבות אינן עניינך. יש לך תפקיד פשוט, אביגייל. להיות יפה. לחייך. לדבר רק כשפונים אלייך. לפתוח את הרגליים לפי דרישת בעלך ולנהל בית מסודר." הוא מעביר יד על חזית חליפתו היוקרתית. "אני בטוח שאפילו את מסוגלת לעשות את זה."
אני רוצה להגיד לו שיזדיין, אבל אני לא רוצה עוד סטירה, לכן אני מסתפקת במבט זועם אליו.
"תקראי את המכתב." עיניו הקרות והלא אנושיות חודרות לעיניי. "ותזכרי שהכרחת אותי לעשות את זה, אביגייל. הכול באשמתך, וההתנהגות שלך תקבע אם תידרש פעולה נוספת. שתפי פעולה, והעניין יהיה סגור מבחינתי. אם תמרי את פי, אהובייך ימשיכו לשלם את המחיר."
הוא יוצא מהחדר בלי להביט לאחור ומשאיר אותי ללפות את המעטפה בידיים רועדות.
אני יודעת שמה שיש במעטפה הזאת יכול להרוס אותי, ואני מתפתה לקמט אותה ולהשליך לפח. אבל ידע הוא כוח, ואין טעם לשקוע בהכחשה.
כבר החלטתי שאבי מת מבחינתי.
ולברוח ממנו זה כבר לא מספיק לי.
אני רוצה לקבור אותו. לשים קץ לחיים המוכרים לו.
ברמת המטאפורה בלבד, כי המוות הוא עונש קל מדי לפסיכופת כמוהו.
אני רוצה שיסבול, ואני אדאג שהוא ישלם. אני לא יודעת איך, אבל יבוא יום והוא יקבל את המגיע לו.
אני פותחת את המעטפה, פורשת את המכתב בידיי המזיעות ובלב הולם שמנסה לצאת מגופי. אני נושמת עמוק ומנסה להתכונן, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי למילים האלה.
כאב מתפשט בכל תא בגופי כשאני קוראת, ודמעות שקטות גולשות על פניי, מרטיבות את הדף ומורחות את הדיו. יפחות חנוקות נתקעות בגרוני, והקולות המוזרים ביותר נפלטים מפי בעודי מתה מבפנים.
אני יודעת שהוא מפלצת, פסיכופת, אבל זה... זה מעל ומעבר.
אין מילים באנגלית לתאר אותו.
המכתב עף אל הרצפה כשאני מצטנפת ככדור, כורכת את זרועותיי סביב גופי ויפחות מטלטלות בוקעות מנשמתי. כאב מייסר מפלח אותי, ואני מרגישה כאילו מכים אותי מבפנים החוצה. גל ועוד גל של כאב הולם בי מכל צד, ואני צורחת וצורחת, שוב ושוב, עד שגרוני מתייבש, ואני לא מסוגלת להשמיע עוד קול.
הזמן מפסיק לקבל משמעות, ואני נרדמת בגוף מיטלטל, שקועה בכאב פנימי, נודרת לגרום לו סבל.
נקמה מתוקה