מארז דואט שיר הלב
היה הייתה פעם נערה, שבעיניה היו גחליליות ובנשמתה מוזיקה.
(זכרו אותה... היא חשובה.)
היא הסיבה בשלה קניתי בחיפזון את בית הלבנים ברחוב מייפל; הבית שגרתי בדלת לידו במשך שמונה שנים קסומות. כעת, לאחר חזרתי, בעודי חופרת בין קרשי העץ של הרצפה ושולפת יומנים, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על שני האנשים שגדלו כאן.
אתם מבינים, הנערה ההיא הייתה החברה הכי טובה שלי, והבית הזה היה פעם שלהם. היה לה גם אח גדול שהיה הכול בשבילי, עד שהנסיבות הפכו אותנו ללא יותר מזיכרונות.
זו הסיבה בשלה הגשתי מועמדות לעבוד במוסך שלו – מבלי שהייתי מוכנה לגלות שהבוס החדש שלי, קאל בישופ, הפך לאדם נוקשה, גדול ומכוסה קעקועים.
אני השמש בשמיים המעוננים שלו, החיוך בתוככי הבדידות העצובה שלו.
תזכורת לכל מה שהוא מייחל לשכוח.
אבל בליבי יש סוד, והזמן לתקן דפים קרועים אזל.
אולי... הנערה שהייתה פעם הדבק בינינו תוכל להיות המפתח לחיבור כל החלקים שלנו.
(רואים? אמרתי לכם שהיא חשובה.)
צ'או,
לוסי.
*מדריך הפסימיסטית לאהבה*
בין השורשים הסבוכים של היגון, אנו צפויים לאבד כל כך הרבה, אבל אף אחד לא מכיר בכל מה שאנחנו צפויים להרוויח.
כוח. פרספקטיבה. הערכה. חוסן, ולפעמים, אחת לכמה זמן, אם אתם באמת בני מזל... אהבה.
אחרי סיום מותח וטעון רגשית, אנחנו סוף־סוף נכנסים לתוך ראשו של קאל ומגלים את סודותיו, בצירוף פרטים נוספים מעברו הטרגי, שמרחיק אותו מלוסי.
מדריך הפסימיסטית לאהבה הוא החלק השני והאחרון של דואט 'שיר הלב', המסתיים בסוף המאושר המובטח.
מדריך האופטימיסטית לשיברון לב
פרולוג
עם שם משפחה כמו הופ, אפשר היה לחשוב שאהיה קרן שמש מדברת שמהלכת על פני האדמה. כולי אופטימיות תוססת ועליצות קלילה, רותמת את החיוך הנצחי שיתאים לשם כזה כאור באפלה.
ובכן, זה נכון.
אני כל הדברים האלה, אפילו בימים הרעים שלי... אפילו בימים הגרועים שלי.
במיוחד בימים הגרועים שלי.
אז, כשהאייקון האדום של סוכנות הנדל"ן קופץ לי בסרגל ההודעות ומודיע לי על בית חדש שהגיע לשוק, הבית הזה מדבר אליי בדרך שאני לא יכולה להסביר.
אני צריכה אותו, אני רוצה אותו, אני חייבת להשיג אותו.
אני נחנקת תוך כדי אכילת המאפין שלי, כשהלוגו של אתר השקעות הנדל"ן "האני בריקס" נועץ בי מבט בחזרה, והעור שלי מתלהט, מאדים כסלק, שולח נוריות אזהרה שדולקות מאחורי עיניי. הבטן שלי מתפתלת בעצבנות, כפות ידיי מזיעות ומוחי מסתובב כמו גלגל ענק ישן ורעוע שמסתובב שוב ושוב בשמיים.
אבל... תחושה אחרת גוברת. משהו אחר, משהו גדול יותר. הוא פורץ דרך חוסר הוודאות, דרך הזיכרונות האיומים, מצלצל בקול חזק יותר מהקול הקטן בתוך ראשי שצורח שזה ייגמר רע.
גלגל הענק הזה יקרוס וייפול, ויהפוך לגל הריסות לרגליי.
לא אכפת לי.
לא אכפת לי, כי כל מה שאני רואה הוא העבר שעומד להיכתב מחדש.
התחלה חדשה.
סיכוי אמיתי להפוך טרגדיה לקסם, קטסטרופה לתקווה.
בסופו של דבר, אני חושבת שזאת הסיבה בגללה אני עושה את זה.
אני חושבת שזה בגלל התקווה.
חמש דקות אחר כך, אני בטלפון עם הסוכנת שלי.
יום לאחר מכן, מוגשת הצעת מחיר.
חיים שלמים אחר כך, אני מתחננת, מבקשת, מתפללת שזאת לא תהיה הטעות הגדולה ביותר של חיי.
טעות או לא, אני עושה את זה.
אני מוצאת את דרכי בחזרה אליהם.
התקווה מנצחת.
פרק 1
"לוסי! הכלב שלך הקיא דילדו!"
אני עוברת לתנוחת ישיבה. קולה של אליסה מלווה ברעש ציפורני כלב הזקוקות נואשות לקיצוץ כשהוא שועט על פני רצפות העץ ברגע שדלת הכניסה נטרקת. אני ממצמצת, המילים שלה נקלטות אצלי. "מה?" נעמדת על רגליי, אני צועדת למסדרון, מוצאת את חברתי הטובה ביותר מבולבלת בסלון. "דילדו?"
פאי קי ליים ומרנג לימון — שתי כלבות הקורגי שלי — עסוקות בחקירת השטח החדש, בזמן שאליסה רועדת בבירור ונוחתת על הספה. "זה לא היה שלי."
"טוב, זה לא היה שלי."
"אני לא יודעת, לוסי, אבל זה נשמע כאילו קיקי ביצעה טקס גירוש שדים במושב האחורי. במקום לגרש שד, זה היה דילדו." אליסה מגששת בתיק הענק שלה ושולפת שקית ניילון, ובתוכה הראיה. היא מסובבת את צווארה ומסיטה את מבטה בעודה פותחת את השקית ומשמיעה קולות הקאה יזומים.
אני נבהלת מאוד כשאני מציצה פנימה, ואז גבותיי צונחות כשאני מזהה את החפץ. "ליס, זה מנשא לבננה."
"סליחה?" היא מצליפה בי במבט מלא תמיהה על פניה. "זה נשמע מגונה. ספרי לי על זה."
אני צוחקת. "אני משתמשת בזה כדי לשמור על הבננה שלא תימעך. זה לא צעצוע מין."
"עלוב."
פאי קי ליים — קיקי בקיצור — מקרטעת מעליי ברגליה העבות ונוחתת על רגליי. היא קצת כבדת משקל הודות לכל החטיפים שהיא מקבלת מאימה בגלוי מתחת לשולחן כל השנים, בעוד לימון קצת יותר תובענית בכל מה שנוגע לפינוקים. אליסה שינעה את הכלבות לבית החדש למעני בזמן שנהגתי ברכב הובלת הרהיטים והכנסתי אותם פנימה בעזרת דודי דן. עזרתה של אליסה הייתה חיונית לי כשעשיתי את המעבר לחיי החדשים.
"אז, זה המקום החדש, הא?" אליסה מניפה את קארה הבלונד שלה ומאשרת את המקום החדש בתנועת טאטוא בידה. "הוא מושלם בשבילך. אני שונאת את זה שאת עכשיו במרחק ארבעים דקות נסיעה ממני, אבל עדיין תנגני בבר היין בימי שישי, נכון?"
אני מתיישבת לידה על הספה בצבע קרם ומטה את ראשי. "כן. כל עוד אמצא עבודה שמסתדרת עם הלו"ז שלי."
צעד ראשון היה לעבור דירה.
צעד שני הוא להבטיח לעצמי עבודה שתשלם את החשבונות ואת הוצאות המחיה שלי.
הבית נקנה במזומן, הודות לכסף שירשתי מסבתא מייבל, והמכונית שלי הייתה מתנה מהוריי לפני ארבע שנים, אבל עדיין אני צריכה לשלם מיסים, דלק, חשבונות, אוכל וכל שאר העלויות שהן מחיר החופש והעצמאות. אני רוצה למצוא עבודה שתאפשר לי לחסוך קצת בכל חודש ללימודים עתידיים בקולג', כל עוד נותר לי קצת כסף מהירושה.
צעד אחד בכל פעם.
"טוב, אני חושבת שזה אדיר." אליסה שמחה. "יש חצר מגודרת לכלבים ומספיק מקום להוסיף את המאהב הבלתי נמנע שיגור איתך. ובואי לא נזלזל בפריבילגיה של מוסך צמוד."
הבטן שלי מתהפכת.
המוסך ישמש לאחסון.
לא אשתמש במוסך.
אני מכחכחת בגרוני, מזדקפת מהספה ומשחקת בשערי. "מאהב שיגור איתי, את קורעת."
"בלתי נמנע," היא חוזרת.
כל מה שאני יכולה לעשות זה להניד בראשי בעודי מתחמקת מההצהרה הנפיצה שלה. אני מבינה שאני לא טרולית, ואני מודעת לכך מספיק כדי להודות בזה.
אבל, אני גם מעט נוירוטית.
חריגה, קצת מוזרה, וכפי שכמה עלולים לומר, תוססת מדי.
אני אדם טוב, כן, נדיבה ונותנת — אבל גברים לא בהכרח רוצים לקפוץ למיטה עם אישה מגושמת ומסורבלת שלא מפסיקה לדבר. זה לא סקסי.
ואני גם מודעת לזה מספיק, כדי להודות בכך.
אני חיה בעקיפין דרך אליסה, וזה מספיק לי.
אחרי שאני עורכת לחברתי סיור היכרות בבית, אנחנו מתיישבות לחלוק בקבוק יין על הרהיטים המפוזרים, עם הכלבות בחיקנו וצחוק בגרוננו. זהו לילה ראשון נחמד שישתפר עוד יותר כשאעביר את עצמי לחדר שינה מוכר ואחשוף את הזיכרונות הקדושים שאני יודעת שממתינים לי.
אני נפרדת מאליסה כמה שעות לאחר מכן, וממהרת במסדרון הצר לחדר שהיה מכוסה פעם בווילונות בצבע לבנדר ובתחרה. הוא אפור כעת — אפור ומשעמם — ואני לא יכולה לחכות להפוך אותו לחדר מתוק, בעזרת אהבה ומברשת צבע.
בלב מקפץ, אני מתיישבת ברגליים משוכלות על רצפת חדר השינה ליד המיטה.
רצפת חדר השינה שלה.
לפני שאני מספיקה להרגיש נוח מדי, הטלפון משמיע קול מהכיס האחורי, כמו פעמון אזהרה שאומר לי להשאיר את העבר מאחור.
אלא שזה מאוחר מדי.
זה היה מאוחר מדי כבר ברגע שהרמתי טלפון, התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה שמצאתי את בית חלומותיי. חלומות ביעותים, בכמה מהלילות, אבל רוב הזמן, חלום חדש בהתהוות.
היא הופתעה, כן, אבל לא היה לה מושג עד כמה ההחלטה שלי חריגה באמת. לא סיפרתי לה שגדלתי בסמוך לבית החווה הדרדר הכחול. לא הזכרתי שהנכס בגודל 140 מ"ר היה למעשה הבית השני שלי במשך שמונה שנים נהדרות.
ומעולם לא הודיתי עד כמה להוטה הייתי לראות אם מקום המסתור הסודי של אמה עדיין טמן בחובו את אוסף האוצרות האבודים זה מכבר.
כשאני מסיטה את תשומת ליבי מרצפת העץ, אני שולפת את הטלפון שלי ומציצה במסך.
זאת אימי. הלם.
אימא: לוסיל אן הופ.
אני: השם המלא משפיע פחות כשהוא נכתב בווטסאפ, אימא.
אימא: פשוט תעמידי פנים שאת יכולה לשמוע את הטון המאיים שלי.
אני: אוקיי. אני מאוימת רשמית. מה קורה?
אימא: אני מתגעגעת אלייך.
אני מחייכת, מציפה אותה בלבבות ואמוג'י של דמעות לפני שאני משליכה את הטלפון על ארגז סמוך.
בגיל עשרים ושתיים עזבתי את בית הוריי.
לאחר שפחד בריאותיי ניפץ את חלומותיי לעזוב את הפרברים השקטים של מילווקי ולעבור לברקלי להתמחות בלימודי כתיבת שירים, ולאחר שמותו של אבי מנע ממני חיפוש עבודה במשרה מלאה, בשל האבל והיגון המשתקים של אימי, החלטתי לבסוף לטעום את טעם העצמאות. היה קשה להשאיר את אימי מאחור, אבל אני חושבת שזה היה אפילו קשה יותר עבורה. תמיד היינו קרובות, אפילו יותר לאחר מות אבי, אבל שתינו ידענו שהגיע הזמן שאפרוש את כנפיי ואעוף מהקן.
אלא שלא דמיינתי שהקן יהיה כאן.
ממש בחזרה להתחלה.
אנחה נפלטת ממני כשאני נשענת לאחור על כפות ידיי ובוהה למעלה לתקרה שהייתה פעם הבית של עשרות מדבקות זוהרות בחשכה ושל פוסטר ענק של להקת ואן דיירקשן. זאת אותה תקרה שנרדמתי כשאני בוהה בה, במהלך שמונה השנים של הרפתקאות השינה המשותפות שלנו.
נהגנו לפטם את עצמנו בסוכריות גומי — כשאני אוגרת את כל הירוקות, ואמה גונבת את כל האדומות — וכתבנו שירים שמעולם לא היה להם סיכוי להפוך למשהו, יותר מאשר תווים כתובים בתקווה על נייר.
אני שותה בנשימה עמוקה את היין, שרק מגביר את הריגוש שמסתנן לזרם הדם שלי, ומתיישרת בחזרה לישיבה. אחר כך אני מפרידה את לוחות הרצפה הרעועים, המסמרים קופצים, והשבבים מתפזרים עם ההסתייגויות שנותרו בי.
כשכל גופי רועד, אני מציצה פנימה.
ובזה אחר זה, אני שולפת את הפריטים משם.
היומן של אמה, כריכתו מכוסה שרבוטי טושים צבעוניים ומדבקות מתקלפות.
כמה דפי תווים.
הקלרינט הישן של קאל.
קאל, קאל, קאל שלי.
עיניי מתערפלות למראה כלי הנגינה האהוב, ואני מעבירה עליו את אצבעותיי, תוהה איך אבד מתחת לרצפת העץ, והאם הוא עדיין מנגן. ישנו סדק במרכז העץ, שאוחה בעזרת מעט דבק, מגלה לי שאמה עסקה בניסיון להחזירו לחיים.
היא תמיד הייתה הדבק.
היא תמיד הייתה הדבק שלנו.
אני מושיטה יד ליומן, מחזיקה אותו ברעד, לא יכולה למנוע מצריבת הדמעות לטשטש את ראייתי. עבר זמן רב מאז ששמעתי את קולה של אמה, אבל אני יודעת שהוא ידבר אליי, רם וצלול, כשאקרא את קטעי היומן. אני חושבת שאפילו שמעתי אותו כשהאייקון האדום של סוכנות הנדל"ן קפץ בטלפון שלי, והסיט את חיי לכיוון חדש לגמרי.
אני מניחה את היומן בצד לרגע, ממשיכה לחטט, מגיעה לתצלום קטן שקבור בין מזכרות יקרות ערך.
הנשימה שלי נעצרת כמעט.
זהו תצלום שלנו, של אנשי ההרפתקה שלי — תצלום שמעולם לא ראיתי בעבר.
אני, אמה וקאל, זרועותינו משולבות סביבנו, חיוכינו ארוגים בשמחה שאי אפשר לגעת בה. הלילה אפל, הגחליליות בהירות, זוהרות מפנינו. אני חבוקה היטב בזרועו של קאל העוטפת את צווארי, מושכת אותי לימינו, כאילו לא הייתי אמורה לעזוב מעולם. אמה בצידו השני, מתכופפת בצחוק.
אני זוכרת את הרגע.
אבא של קאל ואמה קרא, "מוכנים?"
לא היינו, אבל הוא צילם את התמונה בכל זאת.
ואז הוא שאל אותנו שוב, ושוב, ושוב, עד שהפכנו לעיסה של צחקוקים פרועים ונחירות, מועדים כמעט זה על זה.
לא היינו מוכנים מעולם.
היינו מוכנים מטבענו, מוכנים לנצח.
אני לוחצת אצבע לתצלום, עוקבת אחר הפנים שחיו רק בזיכרונותיי כמעט במשך עשור.
איפה אתה, קאלהאן בישופ? לאן הלכת?
הוא עשוי להיות אדם שונה לגמרי עכשיו. מישהו חדש, מישהו שבקושי אזהה, אבל עליי לדבוק בתקווה שהנער שאהבתי עדיין שם, היכן שהוא.
תקווה.
תקווה היא הסיבה שאני כאן — זהו שמי, אחרי הכול; זה בדמי.
אבל, אני מניחה שהבעיה עם תקווה היא שהיא אינה יותר מאשר רגש, ורגשות חולפים. שמות הם נצחיים, אבל רגשות אינם נשארים לנצח.
וגם אנחנו לא.
כל מה שאני יודעת הוא שאני עומדת לנצל את הזמן שנותר לי כדי לפצות על הזמן שאבד.
אני יודעת, עכשיו... אני צריכה למצוא אותו.
אני צריכה למצוא את חברי מפעם.
מדריך הפסימיסטית לאהבה
פרק 1
לוסי
גיל 13
הלילה שבו מעולם לא שבה
צרחה מעירה אותי מהמתים.
בהתחלה אני חושבת שזה החום הגבוה — נאבקתי בזיהום בדרכי הנשימה במשך ימים. אני לא מזיעה או רועדת, אבל צרחות כאלה לא קורות בחיים האמיתיים.
זה היה בסך הכול חלום בגלל חום גבוה. סיוט לילה.
אני מתהפכת, מתחפרת עמוק יותר בין השמיכות.
"לא! לא, בבקשה, לא!"
עיניי נפקחות לרווחה כשאני מתיישבת בקפיצה ומסתכלת מהחלון ליד המיטה שלי. טיפות הגשם זולגות על הזגוגית, הרוח צורחת בקול, כמעט כאילו היא צורחת עם הגברת.
סערה משתוללת. הלב שלי דוהר.
משהו לא טוב קרה.
אני משליכה את השמיכה ומחליקה מהמיטה, מסדרת את כותונת הלילה שלי כשאני פוסעת לחלון. ענפי העץ מיטלטלים קדימה ואחורה בסערה בריקוד מפחיד. רוח זועמת מטיחה אחד מהם על קיר הבית, ואני קופצת בפחד.
"התינוקת שלי! התינוקת שלי!"
אני מחניקה את הפחד, רצה ומצמידה את האף לזגוגית החלון. אני רואה אורות משטרה — כחול ואדום, מטושטשים דרך המטר. מכוניות משטרה חונות לאורך הרחוב, ממש לפני בית משפחת בישופ.
וגברת בישופ ממוטטת בחניה שלהם, נצמדת לקרסולו של שוטר.
כל הגוף שלי מתחיל לרעוד בגלל משהו גרוע בהרבה מחום גבוה.
אמה. קאל.
אוי לא, אוי לא, אוי לא.
אני לא חושבת.
אני לא לוקחת מעיל או נעליים או מטרייה — כל מה שאני עושה זה לרוץ. אסור לי לרוץ לגשם עכשיו, חלשה עדיין ומותשת מהחום, אבל אני לא יכולה להתאפק. הרגליים היחפות שלי הולמות במדרגות כשאני עפה מהבית, הרוח האכזרית והמטר הזועם כמעט מפילים אותי.
הם מנסים להשאיר אותי בתוך הבית.
הם לא רוצים שאגלה למה גברת בישופ מתייפחת בחניה שלה, מתחננת שהתינוקת שלה תחזור.
אולי אני צריכה להקשיב להם, אבל אני לא. אני ממשיכה לרוץ, ישר על המדשאה, לבית האהוב עליי משמאל. הקלה מציפה אותי כשאני רואה את קאל עומד ליד המרפסת הקדמית.
הוא בסדר. קאל בסדר.
"קאל!" אני צועקת כשהשמיים רועמים. "קאל, מה קורה פה?"
אני כבר לא נושמת. הלמות ליבי חזקה יותר מהסערה.
אני מאיטה כשהריאות שלי מחרחרות, מגיחה מאחורי קאל על המדשאה. כותונת הלילה הלבנה שלי ספוגה מים, וכפות רגליי כואבות לאחר שדרכתי על אבן. גברת בישופ בוכה שוב כשהשוטר כורע לנחם אותה, ואני מרימה יד לכסות על פי, תחושת אימה מחלחלת עד עמקי קרביי.
אני מסתכלת מסביב ומוצאת את מר בישופ יושב על הדשא הרטוב כשראשו בין ידיו, מתנדנד אחורה וקדימה.
אני מחזירה את תשומת ליבי אל קאל, אני פוחדת לשאול אותו מה קרה. אני פוחדת לדעת את האמת.
איפה היא?
איפה אמה?
אני חושבת שאני יודעת, אבל אני לא רוצה לדעת.
קאל מביט בי סוף־סוף במבט שלא אשכח לעולם. לכל שארית חיי. שיער חום כהה דבוק למצחו כשהגשם ניתך, עיניו מזוגגות ורדופות. כשהברק מכה, מאיר את השמיים בצהוב עמום, הוא אומר לי בקול נמוך מאוד, "היא איננה."
האוויר יוצא ממני בפרץ נשיפה מחליא.
"א-איננה?" אני מגמגמת, שפתי התחתונה רועדת כשאני מתחילה לרעוד בכל גופי. אולי לא שמעתי אותו טוב. אולי הרוח ערבלה את מילותיו. "למה אתה מתכוון? היא הלכה למרג'ורי. היא אצל מרג'ורי."
אני מתעקשת. אני צריכה שזה יהיה נכון.
היא לא הלכה הביתה, היא פשוט אצל מרג'ורי.
קאל מסיט את מבטו, בוהה בדשא. "הייתי צריך להיות איתה. זאת אשמתי." הוא מניע את ראשו קדימה ואחורה, הוא מאגרף את ידיו לצידי גופו. "אלוהים אדירים, לוסי. אלוהים אדירים... היא איננה. היא איננה, והכול באשמתי."
לא, אני לא מאמינה לזה.
אני מסרבת.
דמעות נקוות מאחורי עיניי. גרוני צורב בחוסר אמון שחונק אותי.
"לא... לא, קאל, היא בסדר." אני מסתכלת סביב ביגון, על האורות בחצר, על הגשם היורד כמו אבל.
היא לא בסדר. זה לא בסדר.
זעם וצער משתלטים על גופי, ואני מסתערת עליו, מכה באגרופיי על חזהו. "אתה משקר! תחזור בך. בבקשה תחזור בך..." הוא תופס את מפרקי כפות ידיי, מרים את סנטרו בתנועה איטית, עיניו משקפות כל רגש נורא שאני מרגישה בתוכי. כל מה שהוא עושה זה להניד בראשו, שמאלה וימינה, ימינה ושמאלה, תווי פניו מתעוותים בזוועה.
אני כל כך היסטרית שנדמה לי שהלב שלי עומד לקרוס.
מעולם לא חשבתי שהוא יאריך חיים יותר מהלב שלה.
"לא!" אני צורחת ומפצירה, מתחננת שזה יהיה כל דבר מלבד זה. דמעות מתערבבות בטיפות הגשם כשהוא אוחז בזרועותיי, אבל רוח הלחימה כבר יצאה ממני. הוא לא משקר. הלוואי שהיה משקר, אבל הוא לא. "לא היא, קאל. לא אמה. לא אמה."
הוא משחרר את אחיזתו בידיי ומחבק אותי, מצמיד אותי לחזהו. שנינו נשברים כשידיי אוחזות בחולצת הטריקו שלו ורגלינו קורסות תחתינו. אנחנו נופלים כערמת שברים על המדשאה הקדמית, והוא עוטף אותי בזרועותיו.
"לוסי, לוסי, לוסי," הוא חוזר על שמי, שוב ושוב, כאילו הוא נתלה בו, נתלה בי.
אני רועשת ובוכה, אוחזת בו כל כך חזק, רק למקרה שינסה לעזוב אותי גם הוא.
באותו רגע, אני מרגישה זרוע אחרת אוחזת בי. מישהו גורר אותי הרחק מקאל, ואני מסתכלת כשחברי נופל קדימה, אצבעותיו לופתות את גבעולי הדשא וראשו מורכן ברוב יגון, כשנהמות אבל פורצות מפיו.
"לא! לא, תעזבו אותי!" אני צורחת, בועטת ברגליי ומנסה להגיע לקאל. "תעזבו אותי, הוא צריך אותי!"
"לוסי, חומד, זה בסדר. הכול יהיה בסדר."
זה אבא.
אבא נושא אותי הרחק מהחבר שלי.
אבל קאל זקוק לי, הוא זקוק לי, הוא זקוק לי.
אני זקוקה לו.
אני מנסה לומר לאבא שלי שזה לא בסדר, ששום דבר לא בסדר, שאמה איננה, אבל הוא לא מקשיב. הוא רק לוחש מילים עדינות באוזני כשהוא מלטף את שערי ומושך אותי עוד ועוד הרחק מבית משפחת בישופ.
הכול מיטשטש לי אחרי זה.
אני לא זוכרת הרבה מעבר לכך אחרי אותו לילה, מלבד דבר אחד.
כשאני מביטה למעלה, נופל כוכב אי שם בשמי הלילה האפלים.
אור קטן בחשכה.
כמו גחלילית.
אני מביעה משאלה כשאני צורחת את שמו של קאל, בועטת עדיין, בוכה, יודעת ששום דבר לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר.
אני מביעה את המשאלה היחידה שלי.
תחזרי, אמה. בבקשה, תחזרי...
* * *
הווה
"תעזבו אותי. היא צריכה אותי לעזאזל."
אני שומעת קול. קול מבולבל ועמום.
איכשהו, אני יודעת שזה הוא.
אני חושבת שאני חולמת. צמרמורת תוקפת אותי כשהחורף נוגס בעורי. אולי אני עושה מלאך בשלג, או אולי אני נוסעת במזחלת שלג. עבר זמן רב מאז נסעתי במזחלת שלג.
אני מתגעגעת לזה.
"תעזבו אותי... לוסי!"
הקול בוקע שוב, כשנצנוצי אור מהבהבים וצפים מאחורי עיניי. פסים קטנים של כוכבים. אני לא מוצאת את קולי, לא יכולה לדבר, לא יכולה לקרוא לו. אני רוצה לומר לו שאני כאן.
אני כאן. אני כאן.
קאל.
משהו קופץ בחזי. גל הלם. חמימות מעקצצת נורית בתוכי, ואני רוצה לבכות, אני רוצה לצרוח, אבל אני לא יכולה לתקשר.
עוד אור, עוד צלילים.
אני מרגישה לכודה בתוך הגוף שלי. מודעת חלקית, אבל חסרת אונים בו בזמן. עיניי לא מצליחות להיפתח, הן דבוקות, סמיכות כמו טופי. אימה מחלחלת בי כשקול רעש מסתנן לתוך אוזניי והחוצה, ובמוחי עולה מעין תמונה של קאל עומד מעליי.
אנחנו בשלג. אולי אנחנו נוסעים במזחלת שלג בכל זאת, מפותלים בערמה של אהבה וצחוק למרגלות הגבעה. הוא ממש מעליי, אומר לי את כל הדברים שאני כמהה לשמוע.
עפעפיי מרפרפים קצרות.
אני חושבת שאני רואה אותו.
"לוסי... לוסי, לעזאזל... סאנשיין..."
זה הקול שלו, אני בטוחה בזה.
אני שומעת צפצופים, צלצולים באוזניי.
קאל, קאל, אני כאן.
הדבר האחרון שאני רואה הוא את פניו, רק טשטוש מואר מאחור בזוהר חזק. הילה של אור שמש. דאגה, כאב ושיברון לב מביטים אליי למטה. שפתיו נעות.
הוא קורא לי סאנשיין שלו, אבל אני יודעת שהוא שלי.
אני מושיטה יד לגעת באור.
אבל אז...
הכול מחשיך.
