מארז סדרת האליטה של ריידוויל המלא

פרולוג

דמי
ליל חג המולד

אני מציצה בשעון ונאנחת, כשפעימות קצביות בוקעות מהרמקולים, מעורבות בקולות צחוק ובפטפוטים רמים. אני לוקחת את היד של זינה ומתפעלת מהקעקוע הצבעוני שלה, כשאני מושכת אותה אליי. "אני חייבת ללכת," אני צועקת לה באוזן כדי שהיא תשמע אותי בחדר הרועש.

היא משלבת את זרועה בזרועי. "אוי, עוד לא, בייבי. הלילה עוד צעיר." היא דוחפת אותי בירך ומנענעת את גופה בקצב המוזיקה. "חג המולד היום," היא שואגת באוזן שלי. "את לא יכולה ללכת." היא מחייכת וקורצת לחבר שלה, ליאו, שמסתכל עליה כאילו הוא במרחק שניות מלקפוץ עליה.

"אני רוצה להישאר, אבל אני לא יכולה. גברת גריפין צריכה לחזור הביתה למשפחה שלה," אני מסבירה. זה היה מתוק מצידה לארח לאבא חברה, כדי שאוכל לצאת למסיבה הזו בדירה במרכז העיר של חברה ותיקה שלנו מהתיכון, אבל הבטחתי לה שלא אחזור מאוחר.

הבנה שוטפת את פניה היפות של זינה. "אני כל הזמן שוכחת. מצטערת."

אני מושכת כתפיים ושותה את מה שנשאר מקוקטייל הג'ין שלי. "לפעמים, גם אני שוכחת."

חלפו רק חודשיים מאז שאבא עבר שבץ, ורק חודש, מאז שעזבתי את אוניברסיטת מיין וחזרתי הביתה כדי לטפל בו.

זה מחלחל בהדרגה — ההבנה שהחיים שניהלתי, והעתיד שתכננתי, השתנו ברגע אחד. תהפוכת גורל אכזרית שינתה את מסלול חיי, אבל אני לא מתבכיינת.

זה מה שיש.

ולא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, כי אבא תמיד היה שם בשבילי. מהיום הראשון הוא תמך בי, ואין דבר שלא הייתי מוכנה לעשות למענו.

אין סיכוי שאסכים לכך שאנשים זרים יטפלו בו עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. ברגע שגילינו שהשיתוק שלו קבוע, נטשתי את חיי הקודמים וחזרתי הביתה לריידוויל.

לא הייתה כל דילמה. שום התלבטות וצער.

אבא זקוק לי. הוא קרוב המשפחה היחיד שיש לי.

חזרתי הביתה כדי לטפל בו.

"לפחות נוכל לצאת לבלות יחד הרבה," אומרת זינה ומושכת אותי לחיבוק. "התגעגעתי אלייך, אחותי."

זינה הייתה החברה הכי טובה שלי בכל זמן לימודינו, והיינו קרובות כמו אחיות, אבל אחרי שסיימנו את התיכון בריידוויל, מסלולי חיינו הלכו לכיוונים שונים מאוד. כבר בשנה הראשונה, החליטה זינה שהקולג' לא בשבילה. היא נכנסה למכון הקעקועים של דוד שלה ומאז, לא הביטה לאחור. המסע שלי לקח אותי לאוניברסיטת מיין ולאייזק סאליבן, שעכשיו שניהם נחלת העבר.

"אני שמחה שחזרנו להיות בקשר," אני אומרת לה ומנשקת את הלחי שלה. "ואני מודה לך על התמיכה שלך." זינה ואני חזרנו לחברות הנעימה שלנו. הייתי אבודה בלי ההודעות והשיחות היומיות איתה. היא עוזרת לי לשמור על שפיות בימים בהם הייאוש מאיים להציף אותי.

"מתי שתרצי. את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך."

"תיהני מהמשך הלילה. אל תעשי דברים שאני לא הייתי עושה," אני מקניטה ומנענעת את הגבות לכיוון שני הבחורים שמקיפים אותה בציפייה. רק זינה יכולה למצוא שני חתיכים מחוספסים, מכוסים בקעקועים ובפירסינג, המסורים לה לחלוטין, ולקחת את הכול בקלילות, כאילו זה דבר מקובל שיש לך שני חברים.

כלבה בת מזל. החשק המיני המוזנח והנטוש שלי מיילל באוזניי, מתגעגע למין על בסיס קבוע, אבל זה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.

אני לוקחת את המעיל ואת התיק שלי, מנופפת לעברם של בּו וליאו, ושולחת נשיקה אחרונה לכיוונה של הבסטי שלי, כשאני מפלסת את דרכי בין האנשים הרבים בסלון ויוצאת אל אוויר הלילה הקפוא.

האוויר הקפוא נעים על לחיי אחרי החדר הצפוף והמחומם מדי, ואני לובשת לאט את המעיל ומשאירה אותו פתוח, בעודי בודקת את התיק ומוודאת שיש לי הכול. הטלפון הסלולרי שלי מצלצל, אני שולפת אותו מהתיק ומזעיפה פנים, כשאני מזהה את המספר המוכר.

"דמי מדברת."

"אוי, תודה לאל," אומר הקול הגברי בצד השני.

"דני, זה אתה?" אני שואלת כשאני מתחילה ללכת, מאשרת שאכן מדובר באחד מהמאבטחים בחברת הבנקאות שבה אני עובדת, משום שזה ממש מוזר שהוא התקשר אליי.

בדרך כלל, הבניין בו נמצאת חברת 'בארון שירותי בנקאות והשקעות פיננסיות' פתוח עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כשאנשי אבטחה מאיישים את המבצר מסביב לשעון, אבל הנחתי שזה ישתנה לקראת החגים. מסתבר שטעיתי.

"כן. אני מצטער שאני מתקשר אלייך מאוחר כל כך בערב חג המולד, אבל אני לא מצליח להשיג אף אחד אחר."

אני רוכסת את המעיל שלי באצבעות שהופכות קפואות במהירות מטורפת, ומגבירה את קצב ההליכה, עם הטלפון תחוב בין האוזן לכתף שלי. "מה קורה?"

"אני לא בטוח." הוא נשמע מהוסס. "השארתי הודעות למר בארון, הנשיא, ולמרגרט אן, אבל אף אחד מהם לא ענה, ולא ידעתי למי עוד להתקשר."

זה בטח רע מאוד אם הוא מתקשר אליי. אני עובדת שם רק שבועיים.

אף שהלכתי בעקבות אבי כשבחרתי בראיית חשבון, מעולם לא ציפיתי להגיע למקום בו עבד עשרים ושתיים שנים, ובטח שלא ציפיתי לעבוד עבור האיש שהעיף אותו ברגע שהוא חלה.

אבל, כמו שאומרים, קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררניים. החשבונות הולכים וגדלים, ואנחנו זקוקים לכסף. אין מקום לגאווה. פשוט מאוד.

"איך אני יכולה לעזור?"

"זה הבן של מר בארון. הוא הגיע לכאן לא מזמן, ומשהו לא בסדר. הוא החזיק בקבוק ויסקי והלך למשרד המנכ"ל. מישהו צריך להגיע לכאן ולוודא שהוא בסדר."

לא זכור לי שלשמרטף על בחורים עשירים הוא חלק מתיאור התפקיד שלי. "אתה לא יכול להכניס אותו לאובר ולשלוח אותו הביתה?"

"הוא לא מסכים לדבר איתי. את קרובה אליו בגיל. אולי לך יהיה יותר מזל."

אני פולטת נחרה. שמעתי את השמועות שרצות במשרד על בנו של הבוס. שהוא אף פעם לא יוצא עם נשים. רק סטוצים, ומתברר שיש לו קטע עם נשים מבוגרות. אולי אני מבוגרת בכמה שנים מצ'רלי בארון, אבל אני בספק רב אם אני הטיפוס שלו או אם אצליח להשפיע עליו.

מר בארון האב הוא חרא קר לב, ואין לי שום רצון לעזור לו או לבן המופקר שלו. לא אם זה לא כתוב בחוזה שלי. "מצטערת, דני. אני מוכרחה להגיע הביתה לאבא שלי, ושתיתי כמה קוקטיילים. כך שגם אם הייתי יכולה לבוא, אני לא יכולה לנהוג."

"אני אבקש משירלי, אשתי, להגיע לבית שלך. כבר שלחתי מכונית לבוא לאסוף אותך," הוא מודה בקול מבויש.

"אני אפילו לא מכירה את הבחור, דני!" אני זורקת את הידיים באוויר ברוגז, אף שהוא לא יכול לראות אותי. "מה גורם לך לחשוב שהוא ידבר איתי?"

"כולם אוהבים אותך, דמי. את תעשי לו טובה. הוא שיכור מהתחת, ואם אביו יגלה שהוא הופיע כאן במצב כזה, יהיה בלגן. לא יזיק לנסות. בבקשה."

אני נאנחת, וכבר יודעת שאתחרט על זה, אבל דני הוא אחד מהקולגות הבודדים שהיה נחמד לאבא אחרי השבץ, מהבודדים ששומרים איתו על קשר ומשקיעים מאמץ ובאים לבקר פעם בכמה זמן. "בסדר," אני נאנחת. "אבל אני עושה את זה רק בשבילך."

***

הנהג עוצר את המרצדס מול מקום העבודה החדש שלי, ואני נאנחת. אורות דלוקים בסוויטת המנהלים שבקומה העליונה, ואני רואה את דני כשרגליו נשענות על שולחן האבטחה בלובי. אני יוצאת מהמושב האחורי של המרצדס והולכת לעבר הבניין.

אני פותחת את הדלתות, משפשפת את ידיי הקפואות ומחייכת אל הגבר אפור־השיער, שקם לקראתי. "חג מולד שמח, דמי. תודה רבה שהגעת," אומר דני ועוטף אותי בחיבוק חם.

אני מתמתחת על קצות האצבעות ומנשקת אותו על הלחי. "חג מולד שמח, דני. מצטערת שאתה צריך לעבוד."

הוא מושך בכתפיו. "זה לא נורא כל כך. המשמרת שלי התחילה רק לפני שעתיים, כך שיצא לי לבלות את היום עם המשפחה. לא אכפת לי לעבוד בלילה, מישהו צריך לעשות את זה, והכסף יכול לעזור."

"אתה בחור טוב, דני. עכשיו אני מבינה למה אבא שלי העריך אותך כל כך."

הלחיים שלו מאדימות, וזה מקסים. "תמסרי לזקן חג מולד שמח ממני."

"אמסור." אני מחייכת. "ואתה חייב לי!" אני מתגרה בו כשאני צועדת לעבר המעלית, מכוונת מטרה.

אני נשענת על קיר המעלית ומביטה במספרים העולים, כשאנחנו מזנקים לראש הבניין, ותוהה למה, לעזאזל, הכנסתי את עצמי. זה מטורף, וזה יכול להתפוצץ לי בפרצוף. ובכל זאת, אני כאן עכשיו, כך שכדאי כבר שאעשה מה שאני יכולה. אני מסרקת באצבעות את התלתלים הארוכים והכהים שלי אחרי הבלגן שהרוח יצרה בו, כשדלתות המעלית נפתחות, ואני יוצאת אל קומת ההנהלה.

כל מי שעובד בקומה זו יושב בעמדת המזכירות ומעניק עזרה אישית לנשיאים ולסמנכ"לים השונים. לרוע מזלי, המנכ"ל — צ'רלס בארון השני — היה זקוק לעוזרת חדשה, כי האישה שעבדה איתו בעשרים השנים האחרונות פרשה, והכבוד נפל בחלקי.

זה לא בדיוק הניצול הטוב ביותר של הכישורים שלי, אבל משרות בראיית חשבון הן נדירות, במיוחד לאלו שנשרו מהאוניברסיטה. אני מניחה שהכף נוטה לטובתי בשל פרוטקציות או רגשות אשמה, אבל אין ספק שהרקורד המזהיר שלי בקולג' גם עזר. אני אעבוד קשה כדי להראות שאני ראויה לתפקיד הזה בזכות ולא בחסד, שאני מסוגלת ליותר מהתפקיד הזה ושאני שייכת לכאן בזכות עצמי, ולא משום שאבי היה הבקר הפיננסי בחברה.

קשה לי מאוד להסתכל על הפנים של האיש הזה בכל יום, כשאני יודעת איך הוא התייחס לאבי, אבל שכללתי את אומנות ההסוואה, את הסתרת המחשבות והרגשות האמיתיים שלי, כדי שצ'רלס בארון לא יראה כמה אני מתעבת אותו.

כשאבי לקה בשבץ, דיברו על נזק מוחי. החברה מיהרה לקפוץ על העניין והשתמשה בו כתירוץ לסיים את העסקתו של אבא. נכון, הוא קיבל חבילת פיצויים נאה, אבל היא הולכת ומתמעטת בשל החשבונות הרפואיים הרבים.

למרבה המזל, לא נותר לו נזק מוחי, אבל הדיו כבר יבשה על הניירת, סכום כסף הופקד בחשבון הבנק של אבא, ולא היה הרבה מה לעשות כדי לשנות את זה. אחרי היחס הקר שניתן לאבי, לא רציתי שהוא יחזור לכאן, בכל מקרה.

אני יכולה לסבול את זה בשקט, עד שארכוש קצת ניסיון ואמצא משהו טוב יותר.

האורות הראשיים נדלקים, ואני חולפת על פני תחנות עבודה ריקות בתחושה של חשש גובר. כשאני מגיעה לתחנת העבודה שלי, אני רואה שהדלת למשרד של מר בארון פתוחה. אני פושטת את המעיל ומניחה אותו ואת התיק על השולחן שלי, כשזעקה של בכי צורמת מפלחת את הדממה הכבדה. אני בולעת את הגוש הפתאומי בגרוני ומרימה את ראשי ומביטה אל הדלת מולי - ממנה בקעה הצעקה. צעקה קורעת לב נוספת מכה בעור התוף שלי, כאב נשמע ביבבה החנוקה, וזה קורע את ליבי.

לעולם לא אשכח את הבהלה, את האימה הצרופה ואת הכאב העצום שקרע אותי מבפנים כשקיבלתי את השיחה על השבץ של אבא. פחדתי כל כך שהוא ימות לבד בבית החולים ההוא, וכשהגעתי, ומצאתי אותו במצב יציב, בכיתי את נשמתי בתערובת של הקלה ופחד, כי באותו רגע, ידעתי שהכול השתנה.

זעקות הבכי של האיש הזה חודרות לליבי, לוחצות על דופנותיו, ואני מרגישה כאילו אני זו שסובלת.

אני צועדת לכיוון הדלת בשקט ומצמידה את האוזן. צעקות כאב נוספות מהדהדות, ואף שעדיף שאעמיד פנים שלא שמעתי אותן, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שכן שמעתי. אני לא מכירה את צ'רלי בארון, והוא בטח ימות מבושה אם יגלה ששמעתי אותו בוכה, אבל אני לא יכולה להפנות עורף לאף אדם שנמצא במצוקה, לא משנה כמה אינו ראוי לזה, כך שאני פותחת את הדלת ונכנסת לחדר בלי היסוס נוסף. החדר שטוף באור עמום ממנורת השולחן, וזו התאורה היחידה שמאירה את החלל. צללית של דמות יושבת על הספה בצד השני של החדר, קופאת לנוכחות הפתאומית שלי. כתפיו הרחבות עולות ויורדות, כשהוא נאבק להשתלט על עצמו. אחרי כמה שניות, הוא מרים את הראש ומסתכל לעברי.

בצעדים מהוססים, אני הולכת לעברו. ככל שאני מתקרבת, כך מתחדדים תווי פניו. ראיתי אותו לרגע קצר בפעם אחת, שעה שהוא ביקר את אביו, ואף שצ'רלי בארון הוא בחור צעיר, הוא בהחלט גברי ואחד הבחורים החתיכים שראיתי מזה זמן רב.

מצטערת, אייזק.

בדרך אליו, אני הודפת את המחשבות האלה הצידה. העיניים שלו אדומות והלחיים המוכתמות בדמעות, מאשרות שהבכי הגיע ממנו. ז'קט החליפה שלו זרוק על מסעד הספה, החולצה הלבנה שלו פתוחה בצווארון, ועניבה תלויה רפויה סביב צווארו. השיער שלו פרוע, כאילו גרר את אצבעותיו בגליו הכהים.

אני נעצרת מולו והלב שלי פועם חזק כל כך, שאני בטוחה שהוא שומע אותו. הוא מרים את הסנטר, בוהה בי בזעף, ואני מקללת את הלב הרך שלי. למה לא אמרתי לדני לא, וזהו? למה לא ברחתי ברגע ששמעתי את הבכי של צ'רלי? אבל לא עשיתי את זה. אני כאן עכשיו, ואני צריכה להגיד משהו. אני מכחכחת בגרון. "אתה...? הכול בסדר?"

הוא בוהה בי, ולמרות התאורה החלשה, אני יכולה לזהות את הסקרנות הגוברת בעיניו הירוקות והחודרות, כשהוא בוחן את תווי פניי. המבט שלו משוטט על פניי, וככל שהשאלה שלי נותרת ללא מענה זמן רב יותר, האווירה נעשית מתוחה יותר.

"מי את?" הוא שואל בקול צרוד אחרי זמן רב כל כך, שנדמה כנצח.

"אני דמי אלכסנדר. העוזרת האישית של אביך," אני מאשרת.

כאב חוצה את פניו ושריר מתכווץ בלסתו, כשברור שהוא נאבק להתעשת.

מה, לעזאזל, קורה כאן?

אני לוקחת סיכון ומתיישבת לידו, תוך שאני מפנה את הגוף אליו כך שאנחנו זה מול זה. "מה קרה? איפה אבא שלך? מה אתה עושה במשרד שלו אחרי השעה עשר בלילה בערב חג המולד?" ולמה אתה בוכה? זה מה שאני באמת רוצה לשאול, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את מקומי ואת מעמדי. צ'רלי בארון, המכונה צ'רלס בארון השלישי, הוא היורש העיקרי, ויום אחד הוא יהיה הבוס שלי.

הנשימה שלי נעתקת, כשהוא מרים את היד ומלטף באצבעותיו את לחיי, משאיר עקצוץ של רטט לוהט על העור שלי. הוא בוהה בעיניי, ואני רואה באר של כאב משתקפת במבטו. "מת," הוא לוחש, והנשימה החמימה והמחוספסת שלו מרחפת על פניי. "אבא שלי מת."

העיניים שלי נפערות, וליבי פועם בטירוף מתחת לכלוב צלעותיי. "מה?" אני ממלמלת, ונועצת בו מבט כדי לראות אם זו איזה בדיחה חולנית. כאילו, אני מתעבת את האיש ואת כל מה שהוא מייצג, אבל אני לא רוצה שהוא ימות. אני יודעת מה זה לאבד הורה, ואף שמעולם לא הכרתי את אימי, אני מרגישה עוד את כאב אובדנה. רק המחשבה לאבד את אבא שוברת את ליבי לרסיסים. במשך לא מעט שעות חשבתי שהוא עלול למות, והכאב היה בלתי נתפס, כך שיש לי מושג מה האיש הזה מרגיש. לא פלא שהוא בוכה. "איך זה קרה?"

הוא מנענע את הראש ונושך חזק את השפה שלו. "הוא מת. הפרטים לא חשובים." האצבעות שלו יורדות, מרחפות על הלסת שלי, והעיניים שלו ננעלות על הפה שלי. הוא מתחקה באצבעותיו לאורך הלסת שלי ואז למטה אל צווארי, וכל מגע קל שלו מעורר משהו רדום בתוכי.

חום מציף אותי מהמגע ומהמבט האינטנסיבי שלו, וצורך גולמי עולה אל פני השטח. עברו שנים מאז שהרגשתי כמיהה חזקה כל כך, והבחור בקושי נגע בי. "אני מצטערת," אני אומרת, ומתכוונת לזה, אף ששנאתי את אביו. אני רואה כמה זה מצער אותו.

"את נראית..." קולו דועך והוא מתנשף בכבדות, מנענע את הראש ומוריד את הידיים מהפנים שלי. מייד לאחר מכן הוא מושיט את היד אל בקבוק הוויסקי המלא למחצה שעל שולחן הסלון.

השפתיים שלו נצמדות לצוואר הבקבוק והוא שותה בהתלהבות ומעביר לי את הבקבוק. אני לא חובבת שתייה, אבל לא נעים לי לסרב וכבר ברור שהלילה הזה מוזר מאוד. אני לוקחת את הבקבוק, ואנחנו מעבירים אותו הלוך ושוב בינינו מבלי לדבר. הוא נשען לאחור על הספה, פושט את הרגליים ומשתרע בנוחות רבה יותר, ואני מורידה בבעיטה את המגפיים ומצמידה את הברכיים לחזה, שמחה שלבשתי טייץ מתחת לשמלה.

הוא מתבונן בכל תנועה שלי כמו צייד מיומן שמתבונן בטרף שלו. בכל לגימה מהוויסקי, הגוף שלי נרגע יותר ויותר, ואני מעודדת אותו בליבי ללכת על זה.

כמו שאמרתי, לילה מוזר.

"למה באת לכאן?" אני שואלת אחרי זמן מה ובולעת התנשפות, כשהאצבעות שלנו נוגעות בעודי מעבירה אליו את הבקבוק.

"לא היה לי לאן ללכת," הוא מודה לפני שהוא מרים את הבקבוק אל הפה שלו. אני רואה את השפתיים המלאות שלו עוטפות את צוואר הבקבוק, והאופן שבו הגרון שלו נע כשהוא שותה הוא סקסי בטירוף.

אני לגמרי מבינה איך הבחור הזה רכש את המוניטין שלו. אני לא מתפרפרת, ואני יכולה לספור על כף היד את מספר הבחורים שהייתי איתם, אבל אני אפשק את הרגליים בשבילו בלי לחשוב פעמיים. צ'רלי מקרין את האנרגיה הסקסית הזו שמושכת אותי כמו מגנט, ואני יודעת שלילה איתו יהיה לילה שלעולם לא אשכח.

אבל יש לי הרגשה שיש בו הרבה יותר מזה. אני בקושי מכירה את הבחור, לא דיברנו זה עם זה יותר מכמה משפטים, אבל אני מרגישה את הפגיעות ואת הבדידות שלו כמו סטירת לחי.

הבחור הזה מרגיש כאב עצום.

ואולי זה הלב הרך שלי או האלכוהול ששוטף את הוורידים שלי, או שאולי זה הבחור הזה. כך או אחרת, אני רוצה להעלים את הכאב שלו. גם אם הוא רק זמני.

אני מתקרבת אליו ומושיטה את היד לחפון את הלחי שלו. העור שלו חלק וחם למגע. "במה אני יכולה לעזור?"

האצבעות שלו עוטפות את מפרק היד שלי, והוא מצמיד את ידי אל פניו. הוא בוהה בי למשך זמן ארוך מדי, והחזה שלי עולה ויורד בציפייה. ניצוץ של חשמל מצית את החלל בינינו, וככל שהוא בוהה בי יותר, ככה אני נוטה לזרוק את הזהירות לעזאזל.

"את יכולה לגרום לי להעמיד פנים," הוא אומר בקול צרוד, כשהעיניים שלו מתחננות אליי.

אני מרימה גבה אבל הוא לא מרחיב, והמבט שלו מרחף על כל הגוף שלי באופן שמאשר שהראש שלו הולך לאותו כיוון שהראש שלי הולך.

זה רעיון גרוע.

רעיון ממש גרוע.

אם אבא שלו מת, זה הופך אותו לבוס החדש שלי, והוא מתאבל. הוא לא מודע למעשיו. ואני לא מודעת למעשיי, כי אני לא בחורה כזו, ובכל זאת, איתו, כך אני רוצה להיות.

"בסדר." אני שמחה שהקול שלי נשמע מלא ביטחון, אף שאני רועדת מבפנים.

"את לא יודעת מה אני מבקש," הוא מוסיף ומטה את הראש כדי למצוץ את הזרת שלי לתוך הפה שלו.

אני מתנשפת בקול, כשחום נעים מציף את גופי, ומעורר כל תא ועצב. "תראה לי," אני מתחננת, כבר לא מסוגלת להסוות את התשוקה מהקול או מהפנים שלי.

הוא מסיט את הידיים שלי הצידה, חופן את הפנים שלי בכפות הידיים הגדולות שלו ומרסק את פיו על פי. כוכבים מתנפצים בפרצי צבעים עזים מתחת לעפעפיים שלי, כשהשפתיים שלו טורפות אותי כאילו הוא חיכה שנים לטעום אותי.

השפתיים שלו מחליקות על הפה שלי במיומנות ובדיוק, כשהוא מושך אותי אל ברכיו. האצבעות שלו ננעצות בירכיים שלי, כשהוא מושך אותי אל הזקפה שלו ומוודא שארגיש כמה הוא זקוק לזה. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו, מצמידה את החזה שלי אל החזה שלו ונותנת לו להבין שאני ממש שם איתו.

הנשיקות שלו הופכות אגרסיביות יותר ויותר, והוא מעניש את הפה שלי בסדרת נשיקות משכרות וחורכות. שונה מאוד מהדרך האוהבת והעדינה שאייזק נהג לנשק אותי, וכשאני נצמדת לצ'רלי, נושכת ונוגסת בשפתיו, אני יודעת שחייתי בהכחשה מבלי שהבנתי.

אני בוערת. כל חלק בי מעקצץ מציפייה ומצורך, כך שכשהוא מרים את השמלה מעליי ופותח את החזייה שלי, אני לא מראה כל התנגדות. אני נאנקת לתוך שערו, כשהפה הלוהט שלו סוגד לשדיים החשופים שלי, והשיניים שלו נוגסות בפטמות שלי, כשהוא מחכך את הירכיים שלו על ירכיי. אני זקוקה לחיכוך על הליבה הכואבת שלי ואני נעה מעליו כדי לספק את הצורך הגובר שלי.

בין נשיקות לוהטות, אנחנו קורעים את הבגדים מעלינו עד ששנינו עירומים, והוא לא מבזבז זמן לפני שהוא מגלגל קונדום ומושך אותי בגסות מעליו. הוא יושב, כשגבו נשען על מסעד הספה, ואני יושבת עליו.

אני גונחת, כשאורכו העבה והקשה ממלא אותי, ואני מוצפת תחושות. אני קופצת מעלה ומטה עליו, מתפתלת ומייבבת, כשהוא מזיז את האגן בסנכרון עם התנועות שלי. אני מניחה את הידיים על הכתפיים שלו כשאני מזיינת אותו, עוצמת את העיניים ומניפה את השיער לאחור כשהוא ממשיך לסגוד לשדיים שלי בפה החלקלק שלו, בזמן שהזין שלו נוגח בתוכי שוב ושוב.

האצבעות שלו ננעצות בירכיי והוא נדחף לתוכי בתנועות פראיות, חושק שיניים כשהוא מכופף את ירכיו ונע חזק יותר ויותר, כאילו הוא לא יכול להגיע עמוק מספיק. השיא שלי כבר נבנה, וזה מפתיע אותי, כי רק לעיתים רחוקות הגעתי לאורגזמה בסקס עם אייזק.

הראש שלי נופל קדימה על הכתף של צ'רלי כשזרועותיו מעסות אותי חזק והשפתיים הזדוניות שלו עוזבות את השדיים שלי ומתחקות לאורך עצם הבריח ועל הצוואר שלי בסדרה של נשיקות נחושות וקשות. הוא נוגס את עורי בשיניו, וחיצי כאב מענגים נורים בבשרי הרגיש. עורי כמו חוט חשמל חשוף, ואצבעותיו הגולשות על פני גופי, הן כמו זרם חשמל, המותיר אחריו שובל של אש.

מבלי התרעה, הוא מוריד אותי מעליו ומניח אותי על גבי על הספה. הוא מרים את רגלי השמאלית מעל לכתפו. בזווית הזו, הזין שלו שוקע עמוק אפילו יותר, ואני צועקת בקול כשהלחץ בליבה שלי מטפס לקרשנדו. הוא מזיין אותי חזק, מטיח את גופו על גופי כאילו מגרש את השדים שלו, ואולי הוא באמת עושה את זה. בכל תנועה של אגנו, בכל דחיפה קשה, הוא מפגין אגרסיביות ותסכול, והורס בשבילי את כל הגברים האחרים.

אומנם צ'רלי צעיר, אבל ברור שהוא מנוסה מאוד בכל מה שקשור למיניות, ואני רוכבת על פסגת החוויה הזו, כשהוא ממשיך לזיין אותי כמו משוגע ומעורר בתוכי קשת של תחושות חדשות.

הוא טומן את פניו בצווארי ומוצץ את העור שלי, ואני יודעת שהוא ישאיר סימן, חותם, אבל ממש לא אכפת לי כרגע. אני אוחזת בפלחי הישבן המוצק שלו, מושכת אותו פנימה, זקוקה לעוד. הידיים שלי משוטטות על שרירי הגב והכתפיים שלו, ואני שורטת בציפורניי את עורו המזיע ומתענגת על העובדה שגם אני משאירה בו את חותמי.

יש משהו כל כך בסיסי, עז ואינטימי מאוד בדרך שבה אנחנו מזדיינים. זה חדש לי לגמרי, ובקלות, יכול להפוך להתמכרות.

אני מתחקה בשפתיי על החזה שלו, נוגסת בעורו, והוא נוהם בעידוד. אני שואפת את הריח שלו כאילו הוא חמצן שאני צריכה לנשום, וממשיכה בהסתערות על החזה המרשים שלו, נכנעת לחיה הפנימית שלי. אני לא יכולה לשבוע ממנו ואני צריכה לגמור, אבל אני בכל זאת רוצה להאריך את הרגע הזה. אני לא יכולה ליישב בין המחשבות הסותרות האלה, אבל אני לא צריכה, כי הגוף שלי לוקח פיקוד ומתקרב לקראת האורגזמה החזקה ביותר בחיי. אני צורחת את שמו, והדופנות שלי לופתות את הזין שלו בחוזקה, כשאני מתנפצת וטובעת בגלים מרהיבים של עונג עוצמתי, מתפרקת ומתאחה מחדש בו זמנית.

צ'רלי מרים את הרגל השנייה שלי אל הכתף שלו ומגביר את הקצב, נדחק לתוכי כאילו הוא עלול למות אם לא יגמור. הפנים שלו עדיין קבורות בצווארי, כשהוא חודר אליי בזווית המענישה הזו, ואני יודעת מהו הרגע שבו הוא מגיע לשיא, כי כל הגוף שלו מתכווץ והוא פולט שאגה חייתית מעומק גרונו. הוא רוטט ופועם בתוכי, והגוף שלו רועד מעליי כשהוא גומר. "אני אוהב אותך, אבּי," הוא לוחש לי באוזן, ואני מפסיקה לנשום. הדם עולה לי לראש ומשקולת כבדה לוחצת על החזה שלי, כשאני קולטת את דבריו.

את יכולה לגרום לי להעמיד פנים.

דבריו הקודמים מהדהדים בראשי, כשאני מקללת את הטיפשות שלי. חשבתי שהוא התכוון שהוא רוצה להעמיד פנים שהכול בסדר, שאבא שלא לא מת, אבל טעיתי לגמרי, ועכשיו אני מרגישה רע. בחילה מתחילה לתסוס בבטני, כשאני נוחתת בהתרסקות בחזרה לכדור הארץ.

הוא לא היה איתי בכל זה.

האינטימיות והעונג שהרגשתי בינינו, כשעשינו אהבה היו שקר. לא פלא שהוא בקושי נישק אותי. בקושי הסתכל עליי.

הוא לא היה נוכח.

הוא היה איתה.

האישה הזו, אבּי.

מי שהיא לא תהיה.

הוא הפסיק לזוז, והצלילים היחידים בחדר הם קול הנשימות הכבדות של שנינו. לא היו לי אשליות. ידעתי שזה חד פעמי. אנחנו באים משני עולמות שונים, ושנינו היינו זקוקים לזה מסיבות שונות. אבל בכל זאת הייתה לזה משמעות כלשהי בעיניי. ועכשיו אני פגועה. אני מרגישה זולה. מנוצלת. תחליף חסר ערך, כמו איזו זונה.

אני לא אמורה להיות מופתעת. אביו הוא חרא אכזרי שלא ממש אכפת לו מרגשות של אחרים. ברור שהבן שלו יהיה כמוהו. אני דוחפת את הכתפיים שלו ממני, כשדמעות דוקרות את עיניי. אני כזו פתיה טיפשה. "רד ממני."

הוא מרים את הראש מהכתף שלי, ובוהה בפנים שלי בגבה מורמת.

אני נועצת בו מבט זועם, כשאני שוב דוחפת את הכתפיים שלו ממני. אני צריכה להציב בינינו מרחק רב ככל האפשר, ואני לא יכולה להתרחק ממנו מהר מספיק. הוא קם מעליי בחינניות של איילה אלגנטית, עומד מעליי. קמט מכסה את מצחו, והוא מסתכל עליי כשאני מרימה את הבגדים שלי ולובשת אותם במהירות שיא.

"פגעתי בך?" הוא שואל, כשאני לובשת את מכנסי הטייץ שלי. אני נוחרת, ובכוונה לא מסתכלת עליו. הוא עומד שם במלוא הדרו העירום, ואני יודעת שמבט אחד יגרום לשחלות שלי ליילל כמו חתולה מיוחמת. תמיד התגאיתי ביכולת שלי לראות מעבר למראה החיצוני ולמצוא משיכה אמיתית מתחת, אבל הלילה, זרקתי לפח את כל העקרונות שלי בשביל זיון עם בחור שסבל מכאב. בסופו של דבר, הבדיחה על חשבוני, כי יכולתי להיות כל גוף חם שהוא. אני בטוחה שהוא אפילו לא זוכר את שמי.

אני נועלת את המגפיים ומרימה את עיניי אל הפנים היפות שלו, שנראות לי מכוערות עכשיו. "מי זאת אבּי?"

הוא מחוויר, והגרגרת שלו עולה ויורדת בגרונו. כמה שניות חולפות וברור שהוא לא מתכוון לענות.

אידיוט.

אני נועצת אצבע בחזה שלו. "זיינת אותי ודמיינת שאני היא. מגיע לי לפחות לדעת מי היא."

אוויר נפלט בבת אחת מפיו, כשהוא תופס בשתי ידיים את ראשו. כאב שוטף את הפנים שלו, אבל הפעם אני לא נופלת בפח הזה. אין לי מושג מה קורה כאן, אבל אני לא רוצה להיות חלק מזה.

"היא אשתי," הוא אומר לבסוף, וכל הדם אוזל מפניי.

"אני..." אני מגמגמת, לא מסוגלת ליצור את המילים שיבטאו את הזוועה שלי ממה שקרה עכשיו. מרה מטפסת במעלה הגרון שלי. אני שונאת בגידות. זה חוק בל יעבור מבחינתי. והאידיוט הזה — הבוס החדש שלי — הפך אותי עכשיו לשותפה לניאוף. אני מתקשה לנשום בשל הכאב שמתיישב בחזה שלי. "אתה מחליא אותי," אני אומרת ונלחמת בדמעות זועמות. "בחיים לא הייתי עושה איתך סקס, לו הייתי יודעת שאתה נשוי." כאילו, הבחור רק בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, ואף אחד מהקולגות שלי לא סיפר לי שהוא נשוי. למעשה, אם להאמין לשמועות, הוא פלייבוי ורווק מושבע. אני לא מבינה.

"התחתנו רק היום," הוא אומר ומוסיף לתחושת הזעזוע שלי.

אני מרימה את היד אל הפה שלי ובוהה בו בהלם. כמה דמעות מתגנבות, זולגות מעיניי ומטפטפות על הפנים שלי, אבל אני מוחה אותן, כשהזעם משתלט על כל רגש אחר.

דפקו אותי עכשיו ביותר ממובן אחד. זו תסבוכת שעלולות להיות לה השלכות, אבל אני לא יכולה לאבד את העבודה הזו. אבא סומך עליי, ואני לא אאכזב אותו.

"זה מעולם לא קרה!" אני פולטת, כשאני מנתקת את היד מהפה. "ואם תנסה לגרום לפיטוריי, אני אאשים אותך בהטרדה מינית, מהר יותר משתוכל ללוות אותי אל הדלת החוצה."

"אני לעולם לא אעשה את זה," הוא ממהר להרגיע אותי.

אבל אני בטוחה שהתפוח לא נפל רחוק מדי מהעץ, ואני לא קונה את זה.

הוא מרים את המכנסיים שלו כשאני מסתערת לעבר הדלת. אני לופתת את הידית ומדברת אליו מעבר לכתף. "תוודא שלא! או שאני אהפוך את החיים שלך לגיהינום," אני מבטיחה ומקווה שהוא לא יכול לראות כמה מזויף האומץ שלי.

"אין לי כל רצון לפרסם את זה," הוא מוסיף, והגועל שלי עולה מדרגה.

אני מהנהנת בנוקשות ומסובבת את הראש לעברו. "מעכשיו והלאה, זה יהיה קשר מקצועי בלבד ואנחנו לא נדבר זה עם זה אפילו מילה אחת." מחשבה קצרצרה עולה בראשי. יכולתי לסחוט אותו על השתיקה שלי. אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לכסף.

אבל אני דוחה את הרעיון באותה מהירות שבה הוא עלה בראשי. אני לא כזו. לא יצא שום דבר טוב מכסף מלכלוכך.

"בסדר." הוא בוהה דרכי כאילו אני לא קיימת, ואני מניחה שמבחינתו, אני באמת לא קיימת.

"לך הביתה לאשתך, צ'רלי," אני מסננת כשאני פותחת את הדלת ויוצאת החוצה, ומייחלת שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולמחוק את השעות האחרונות מחיי.

פרק 1

צ'רלי
תשעה חודשים לאחר מכן

אני שומר על הראש למטה וכותב הערות, כשהטון הצורם של המרצה מהדהד ברחבי האודיטוריום העמוס. עם כל האנשים האלה כאן, אפשר היה לחשוב שיהיה לי קל להתחמק מהחברים שלי לשעבר, אבל בכל פעם שאני מסתכל הצידה, אני מוצא את אבי, דרו ואת אנדרסון המטומטם הזה. זה לא עזר שדרו, שנדרה ולאודר, החבר של אנדרסון, כולם לומדים מנהל עסקים, כמוני, ויש לנו כמה קורסים משותפים. תודה לאל שאני כאן רק חלק מהזמן. אם הייתי צריך לראות אותם כל הזמן, אני בטוח שהייתי נושר מהלימודים.

הטלפון שלי מצפצף, כשהמרצה רושם את המטלה שלנו על הלוח ומתקרב לסיום ההרצאה. אני מציץ בהודעה בזעף, ויודע שצפוי לי בלגן רציני, כשאכנס למשרד בעוד שעה.

עד כמה שאני חושש להגיע לאוניברסיטת ריידוויל מדי בוקר לשיעורים, אני מרגיש חולה פיזית כשאני מגיע לבניין הזכוכית הגבוה במרכז בוסטון בכל צהריים, כי אני יודע שהפרצוף שלה הוא אחד מהפרצופים הראשונים שאראה.

מבט אחד בדמי, ואני נזכר בכישלון הכי גדול שלי.

הלילה שאחריו הכול התחיל.

ואני פאקינג שונא אותה על התפקיד שהיא מילאה בנפילה שלי.

כל מה שקשור בה גורם לבטן שלי להתכווץ בכאב, ואם הייתי יכול לפטר את התחת הסקסי שלה, הייתי עושה את זה מזמן. אבל היא נראית מלאה בזעם צדקני, ואני לא רוצה לתת לה סיבה לפרוק אותו עליי. במקום זה, אני יוצא מגדרי כדי להפוך את החיים שלה לגיהינום, בתקווה שבקרוב, היא תבין את הרמז ותתפטר.

אני מקליד תשובה מהירה למנכ"ל לפני שאני דוחף את הטלפון לכיס הפנימי של ז'קט החליפה שלי.

לפני כמה שבועות, כשהחלה שנת הלימודים החדשה, נהגתי ללבוש מדי יום מכנסי ג'ינס, ולאחר מכן הייתי קופץ הביתה להחליף בגדים לפני הנסיעה למשרד. היום, אני לא שם קצוץ על מה חושבים עליי יותר, אז אני מגיע להרצאות בחליפה שלי, נראה חריג בנוף, אבל זה לא מזיז לי. אני לא נמצא כאן כדי להכיר חברים. אני פה כדי להוציא תואר במנהל עסקים ולהיות המנכ"ל שאבי תמיד רצה שאהיה.

אני חייב לו את זה.

למעשה, אני חייב לו כל כך הרבה יותר, אבל השאר עדיין בתהליך.

השני בשרשרת הפיקוד אחרי אבא, הבחור שהיה נשיא לפני כניסתי לתפקיד, נכנס בינתיים לנעלי המנכ"ל של אבא. אבא השאיר הנחיות בצוואתו למקרה שדבר כזה יקרה. גם אחרי מותו, הוא מוודא שאמשיך את הלימודים ואת ההכשרה שלי, ושאקבל את תפקיד המנכ"ל רק אחרי שאסיים את התואר ואלמד כל היבט של הפעילות העסקית.

זה מיותר. יכולתי לקחת את השליטה כבר עכשיו וללמוד תוך כדי עבודה. התואר נועד רק כדי לסמן וי, ולצערי, אני מוכרח לסיים כדי להשיג את השליטה על העסק המשפחתי.

זה מעצבן אותי בטירוף. כולם יודעים שאני הבוס. בכול, מלבד בשם, אבל אשחק את המשחק כי עורכי הדין אמרו לי שזו הדרך היחידה להשיג את השליטה על החברה ששייכת למשפחה שלנו דורות רבים, ואני לא רוצה שהיא תיפול לידיהם של חברי הדירקטוריון בגללי.

אני תולה את רצועת תיק המחשב הנייד שלי על הכתף ועולה במדרגות שתיים־שתיים, כשאני יוצא אחרי הסטודנטים האחרים אל מחוץ לאודיטוריום. המסדרון מלא באנשים, ואני צועד לעבר המזנון כדי לקחת איתי אוכל למשרד.

המזנון רועש כרגיל, אבל אני לוקח כריך, בקבוק מים, שקית צ'יפס וקצת פירות, ועומד בתור לשלם.

"דרו, בבקשה. נו, באמת. תפסיק להתעלם ממני."

האוזניים שלי מזדקרות, לשמע הטון החושני והמתחנן של שנדרה פארל. אני שולח מבט מהיר מעבר לכתף ורואה אותה עם דרו מאנינג, החבר הכי טוב שלי לשעבר, עומדים מספר אנשים מאחוריי בתור. אני מסתובב בחזרה, לפני שהם מבחינים בי.

"שנדרה, אני לא יכול לעשות את זה. אמרתי את כל מה שהייתי צריך. תניחי לזה בבקשה."

"אני לא אחכה לך לנצח," היא אומרת, ואני שומע עצב וכמיהה בקולה.

אני תוהה אם גם אני נשמעתי מעורר רחמים כל כך, כשרציתי את אבּי.

אני מנענע את ראשי כשהזיכרונות מפציעים, ואני נגעל מעצמי כל פעם מחדש.

"אני לא רוצה שתחכי לי. אני לא יכול לתת לך מה שאת צריכה — עכשיו, או בכל זמן בעתיד," אומר דרו. "פשוט, תניחי לזה."

"בסדר." הטון שלה עוקצני וחד. "זה ההפסד שלך, דרו. הוא בהחלט לא שלי." והעקבים שלה משמיעים קולות נקישה על רצפת האריחים, כשהיא הולכת משם בסערה.

אני מגיע לראש התור, מניח את המגש שלי ומציץ לעברו של דרו, כשהנערה מעבירה את המוצרים בקופה.

הוא משפשף את הרקות בזעף, נראה בבירור מוטרד. העיניים שלו מתרוממות, והמבטים שלנו ננעלים למספר שניות. הוא מניד בראשו לאות הכרה, ואני מחזיר לו הנהון קטן לפני שאני מסתובב בחזרה ומושיט לנערה שמאחורי הקופה את כרטיס הסטודנט שלי.

כשאני מתרחק, אני לא מסתכל עליו, והוא לא עושה שום מאמץ לדבר איתי. מזמן עברתי את השלב שאכפת לי. אני לא צריך אותו או אף אחד אחר בחיי.

אני כמו אי בלב ים, וככה אני אוהב את זה.

ככה, לא יהיה את מי לאכזב אם אפשל שוב. לא שאני מתכוון לפשל.

זו היה מעידה רגעית בשיקול הדעת שלי, ואני אוודא שזה לא יקרה שוב. אף אישה לעולם לא תחדור יותר מבעד לחומות הפלדה שבניתי סביב ליבי, וזו הבטחה שנתתי לעצמי. הבטחה שאני בהחלט מתכוון לקיים.

בדיוק כשאני מגיע לדלתות, היא קוראת לי. "צ'רלי! חכה!"

"פאק," אני ממלמל בשקט ועוצם את העיניים לרגע, כשאני מתחנן בדממה שהיא תעזוב אותי בשקט, אבל אבּי עקשנית מאוד כשהיא מחליטה משהו, ואני יודע שהתפילה הדוממת שלי מיותרת.

כשאני מסתובב, בחור נתקע בצידי גופי. "מצטער, אחי."

אני מתעלם ממנו וזז הצידה כדי לא לחסום את הכניסה ומביט ביפהפייה הברונטית, שבעבר שיחקה תפקיד חשוב בחלומות שלי, מתקרבת לעברי.

היא לובשת סקיני ג'ינס שחורים וסוודר שחור־לבן מוטל על הכתפיים שלה, ואף שהיא נועלת מגפיים עם עקבים, אני בכל זאת מתנשא מעליה, כשהיא משיגה אותי.

"אתה יושב איתנו." המבט החודר שלה מתריס בי להעז לערער על ההחלטה שלה כשהיא לוקחת את הזרוע שלי ומנסה למשוך אותי קדימה.

"לא, אני לא." אני משתחרר מהאחיזה שלה ושולח מבט מתריס משלי. "אף אחד לא רוצה אותי שם, במיוחד לא אני."

היא משלבת את הידיים ומבליטה את המותניים שלה בהפגנתיות. "אני רוצה אותך שם."

"למה? זה רק יגרום לוויכוח בינך לבינו."

עדיין קשה לי לקרוא לו בעלה. נדמה שהמילה נדבקת לי לגרון בכל פעם, אף שהשלמתי עם המצב, ועם העובדה שהם מאוהבים בטירוף.

ברור שאבּי מאושרת. אפשר לראות את זה מוקרן מכל נקבובית שלה, ואני שמח בשבילה. באמת. כל מה שרציתי היה שהיא תשתחרר מהאחיזה שהיה למנוול הזה, מייקל הרסט, עליה, ושתהיה מאושרת ומאוהבת.

אבל רציתי שהיא תהיה מאושרת ומאוהבת בי.

אבל לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים.

"כי אתה חבר שלנו, והגיע הזמן שנשאיר את העבר מאחור. כולם עושים טעויות. אתה לא היחיד."

אני מתבונן בו מתקרב מעבר לכתפה, ואני לא מופתע מהמבט הלא מרוצה שלו. אין אהבה גדולה בין קיידן אנדרסון לביני, וכולם יודעים את זה, אפילו אבּי. אבל נראה שהיא נחושה להתעלם מהעובדה הקריטית הזו. "הטעויות שלי גרמו למות אבי, שלא לדבר על זה שסיכנתי אותך," אני אומר לה, כשאני מתבונן בו מתקרב. "את לא אמורה לרצות כל קשר אליי." אני לא מחפש אהדה. רק מציין עובדות.

"אבּי." קיידן מניח את ידו על כתפה של אשתו. "תניחי לזה."

כשהיא פונה אל בעלה, העיניים שלה מצטמצמות. "אתה יודע שאתה לא יכול להגיד לי מה לעשות."

"את לא יכולה להכריח את צ'רלי לשבת איתנו אם הוא לא רוצה." הוא מסתכל לי היישר בעיניים. "אתה תמיד מוזמן להצטרף אלינו. אל תהסס בגללי." אבּי נצמדת אליו ומחייכת באופן שגורם לחומצה לעלות בבטני. הוא מחזיר לה חיוך ומחכך את האגודל על השפה התחתונה שלה, וחולפת ביניהם סוג של תקשורת דוממת. זה רגע אינטימי בין שני אנשים שקיימים רק אחד עבור השני, וזה מספיק לי. "אני רק רוצה שיעזבו אותי לבד," אני אומר לה ומצמיד את רצועת התיק שלי לכתפי.

היא תופסת את המרפק שלי לפני שאני מספיק לסובב אליהם את גבי. "חטפת כדור בשבילי, צ'רלי, ואני לעולם לא אשכח את זה. ביקשת זמן, ונתתי לך, אבל אם מישהו מכם חושב שאני אוותר, אתם לא מכירים אותי בכלל."

השפתיים שלי מתעוותות מעצמן, וקיידן שולח לעברי מבט קודר. הוא כזה אידיוט.

הוא זכה.

הוא גנב את ליבה מתחת לאף שלי והשיג אותה — לגמרי, אז הוא יכול להפסיק עם המבטים המרושעים.

אבל אני בספק אם אי פעם הוא יראה בי יותר מאשר אויב. אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. כי פישלתי. פישלתי בגדול, ואין מחילה על כך.

אני הולך בלי להוסיף מילה, ואני יודע שאבּי לא תוותר, אבל יש לי בעיות גדולות יותר להתמודד איתן היום. לחשוב מה לעשות עם האובססיה הזו אליה - היא בעיה ליום אחר.

***

"סיימון ריד שוב התקשר," אומרת דמי ומרחפת ליד לשולחן שלי, כמו החרק המזמזם והמעצבן הזה שהיא הפכה להיות. "זו הפעם העשירית שהוא מתקשר ביומיים האחרונים."

"אני יודע לספור," אני עונה ומניח את המחשב הנייד שלי על השולחן לצד שקית הנייר שמכילה את ארוחת הצהריים שלי. "לאיזו שעה נקבעה ישיבת ההנהלה?" אני שואל, מתיישב על כיסא ומדליק את המחשב.

"שלוש ורבע בחדר הישיבות הראשי."

"בסדר. תביאי לי קפה וצאי מפה."

היא קופצת שפתיים. "יהרוג אותך להתייחס אליי בכבוד?"

"זנזונות חמדניות לא זוכות בכבוד או בתשומת לב. את חסרת חשיבות כמו הלכלוך שמתחת לנעל שלי. אני יודע שרמת האינטליגנציה שלך מוטלת בספק, אבל אני בטוח שאת חכמה מספיק כדי להבין את זה."

"אתה יודע שיש לי מספיק סיבות לדווח עליך, בגין האופן שבו אתה מדבר אליי."

אני בהחלט מצפה לזה שהיא מנהלת רישום ביומן על כל עלבון, איום וכל ניסיון שאני עושה להכריח אותה להתפטר, אבל ככל שאני מנסה להדליק אותה יותר, כך היא מתבצרת יותר בעמדתה. יש לה אומץ, ואני מוסיף את זה לרשימת הדברים שאני שונא בה, כי היא לא מקלה עליי לשנוא אותה — ממש לא.

אני פולט נחרת צחוק ולא מרים את העיניים אליה. משגע אותה שאני מסרב ליצור קשר עין. זו רק סיבה נוספת להימנע מלהסתכל על הפנים המושלמות שלה. "תרגישי חופשי, מותק. זה לא בעיה שלי, אם את רוצה להביך את עצמך. אולי אגיש תלונה משלי."

אני מזין את הסיסמה שלי ומתחבר לרשת. "אין ספק שלנצל את הנשיא, כשהוא שיכור ומתאבל זו עילה לפיטורין." אני מרים את שפופרת הטלפון השולחני שלי. "תני לי לברר עם מנהלת משאבי אנוש, והיא תחליט."

זה מהלך מסריח, ושנינו יודעים את זה.

היא חוטפת את הטלפון מידי וטורקת אותו בחוזקה למקומו, והאוויר מתלקח בזעם הבוער שלה.

היא הייתה שמחה להגיד לי ללכת להזדיין, אבל היא לא יכולה.

מבאס להיות דמי אלכסנדר.

אני מחייך חיוך זחוח, ומפר את הכלל שלי ומרים אליה את עיניי. פאק.

למה היא חייבת להיות מהממת כל כך? עם העיניים החומות והגדולות האלה, השפתיים השופעות והשיער הכהה המבריק הזה? אני זוכר כמה לוהט היה הכוס שלה שעטף את הזין שלי, כשהיא התפרקה מתחתיי. כמה סקסית היא נראתה בעור הסמוק שלה וכמה התקשה הזין שלי בכל אנקה שיצאה משפתיה המלאות. הזין שלי מתעורר לחיים מתחת למכנסיים, אבל זה לא חדש לי. זהו עינוי יומיומי לעבוד צמוד אליה ככה, אבל זה עונש שאני מוכן לקבל. מגיע לי להירקב בגיהינום על כל הדברים הנתעבים שעשיתי.

פירקתי את המשפחה שלי. הרסתי כל קשר חברות שהיה לי.

הרחקתי את הנערה היחידה שאהבתי מעולם.

והאישה הזועמת הזו שמולי היא תזכורת יומיומית לאיך שדפקתי הכול עם אבּי. דמי הפכה למחסום שאבּי התחבאה מאחוריו. לא משנה שהיא לא ידעה את שמה. היא ידעה שהיא קיימת. שחיפשתי נחמה בזרועותיה, בגופה, בלילה שבו אבי מת, באותו לילה שהתחתנו, ואבּי ניצלה כל הזדמנות להתגרות בי על כך.

לו רק דמי לא הייתה מופיעה כאן בחג המולד.

לו רק לא הייתי שוכב איתה.

אולי, רק אולי, באמת היה יכול להיות לי סיכוי עם אבּי. 

ג'קסון 

פרולוג

ונסה

רוח קרה מסתחררת סביב כפות רגליי היחפות, ושריקת האוויר העדינה מגרה את עור התוף שלי ומעירה אותי משנתי. ציפורניים ננעצות בזרועי וגוררות אותי מהמיטה. עיניי ממצמצות ונפקחות כשפחד, חזק ומציק, לוחץ על החזה שלי. "עזוב אותי!" אני צועקת בקול צרוד, כשאני מכה בחזה שלו ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלו.

הוא זורק אותי לרצפה המכוסה בשטיח, כאילו הייתי חתיכת זבל. "יש לך עשר דקות לארוז את החפצים שלך ולעוף מהבית שלי," דורש אהרון ברין וגוהר מעליי כמו איזה יצור אפל, קודר ומאיים מהגיהינום. לא יפתיע אותי לגלות שאבי החורג חולק די־אן־איי עם השטן עצמו, כי יש מעט אנושיות באיש.

אור קלוש חודר מבעד לחלון הפתוח ומאשר שעדיין מוקדם. נסגרתי בחדר שלי מייד כשחזרתי מההמפטונס אתמול בלילה. נכנסתי למיטה במכנסי הג'ינס הקצרים והקרועים שלי והרשתי לעצמי להיכנע לכאב מהדחייה של קאם וסויר לזמן קצר, לפני שהסתתרתי שוב מאחורי החומות שבניתי סביבי וששכללתי עם השנים. ברגע שהחומות האלה עולות, אני מרגישה קהות חושים, לא מרגישה כאב. אף אחד ושום דבר לא יכול להגיע אליי, כשאני מוגנת מאחורי קירות הפלדה הללו, וזו הבחירה הראשונה שלי כמנגנון הישרדות.

אני קמה על הרגליים ומשלבת את הידיים על החזה בזמן שאני בוהה במפלצת, שהיא בעלה של אימי. "אתה רוצה שאני אלך מפה? בסדר. אני אלך."

הייתי עושה מסיבה כדי לחגוג את זה, לולא קיילי. אחותי רק בת תשע, ואני מפחדת עליה. הלסת שלי מתהדקת, כשאני מצמצמת את המבט אליו. "אבל אם רק תיגע באחותי או באחי..." אני מוסיפה וכוללת את האנטר, האח התאום של קיילי, כי אני לא בוטחת באהרון עם אף אחד מהילדים שלו, "אני פאקינג אקבור אותך."

חשבתי על זה. הרבה. אבל זו תהיה המילה שלי נגד המילה שלו, והרקורד שלי לא יעזור. עורכי הדין היקרים שלו ימחצו אותי בבית המשפט, אבל אני בספק שהמוניטין של המפלצת לא ייפגע. וזה הנשק היחיד שיש לי נגדו.

הוא מזנק קדימה, לופת את הסנטר שלי וצובט את העור שלי בציפורניו. "אל תאיימי עליי, כלבה טיפשה. אני יכול לגמור אותך, ברגע אחד." הוא דוחף אותי ממנו ומקיש באצבעותיו. "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם. את לא רצויה פה. ותתרחקי מהילדים שלי." הוא צועד לעברי באיום ודוחף אותי לקיר חדר השינה שלי. "אני לא אזהיר אותך שוב."

"למה עכשיו?" אני שואלת, אף שאני מנחשת שמפני שרק עכשיו מלאו לי שמונה־עשרה. חשבתי שהוא ייתן לי להישאר עד שאסיים את התיכון. אם לא הייתי מפשלת כל כך בשנה הראשונה שלי בתיכון ונאלצת לחזור עליה, הייתי חופשיה לגמרי עכשיו.

"אני לא צריך להסביר לך את עצמי. זה הבית שלי ואלו הכללים שלי."

הידיים שלו לופתות את הגרון שלי והוא מטה את ראשי לאחור. "אילו רק הייתי יודע." העיניים שלו מתכהות בזעם גלוי, כשהאחיזה שלו מתהדקת.

אני מרימה לאט ברך אחת, מוכנה להכות.

"אילו רק הייתי יודע, זה היה קורה לפני שנים," הוא אומר.

אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה הדבר שהכי פחות מטריד אותי כרגע, כשאני נאבקת לנשום. בצעד מפתיע, הוא עוזב אותי לפני שאני מספיקה לנעוץ את הברך בביצים שלו.

"הוא היה מאוכזב כל כך אילו ידע." המבט שלו סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, הפנים שלו מתעוותות בגועל, אבל הוא לא יכול להסוות את ניצוץ התשוקה הקורן בעיניו.

מרה עולה בגרוני ואני שוב משלבת את הידיים על החזה, כשצמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי.

אני שונאת אותו ברמות קשות.

כעס מתפתל ומתהפך בבטן שלי, ואני מזכירה לעצמי את הנדר שלי - אני אגרום לו לסבול.

מתישהו, איכשהו, המנוול הזה ישלם על כל הדרכים בהן שבר אותי.

"תיק־תק." הוא מעיף מבט אל חדר הארונות שלי. "תתחילי לארוז."

הוא יוצא מהחדר שלי ואני נושפת בכבדות. אני לא יודעת מה גרם להחלטה הזו עכשיו, אבל אני לא אישאר פה כדי לברר.

עדיין לא פרקתי את המזוודות מהחופשה שלי בהמפטונס, אז אני לוקחת מזוודות נוספות וזורקת לתוכן ערמה מהבגדים ומהחפצים האישיים שלי פנימה. אני מוציאה את ערמת המזומנים שחסכתי בשנתיים האחרונות מקופסת הנעליים שהסתרתי מתחת לאחד מלוחות הרצפה בחדר הארונות שלי, יחד עם הדרכון שלי, ואת האקדח הקטן שבחור מבית הספר רכש עבורי בשנה שעברה.

אני מחזיקה את המתכת הקרה בכף היד ומרגישה בטוחה יותר, מעצם הידיעה שיש לי את האקדח הזה ושאני יודעת להשתמש בו. הוא היה שווה את המחיר הרב ששילמתי עבורו, כי ידעתי שהיום הזה יגיע, והשתדלתי להיות הכי מוכנה שאפשר.

אני מכניסה את האקדח לתיק שלי ובודקת שיש לי את הטלפון הנייד ואת הארנק לפני שאני מתלבשת. אני לובשת סוודר שנופל על כתף אחת, מחליקה את כפות הרגליים לנעלי הוואנס בצבעי לבן־זהב ומעיפה מבט אחרון בחדר ילדותי, בלי להרגיש טיפה של צער שאני עוזבת.

חדר השינה הזה אוצר בתוכו רק זיכרונות רעים. המנוול מסתכל כשאני גוררת את המזוודות שלי למטה. אני נאלצת לעלות פעמיים, והוא לא עושה דבר כדי לעזור. רק עומד בלובי העגול והגדול של הבית הענק שלו, עם הבעה משועממת על הפנים, בזמן שהוא בודק שוב ושוב את שעון הרולקס עשוי זהב ראוותני, שעל מפרק כף ידו.

לרגע קצר, אני תוהה איפה אימא, אבל אני לא מופתעת שהיא לא כאן, כדי להיפרד ממני לשלום.

היא ויתרה עליי, על החיים בכלל, לפני הרבה זמן.

אני הולכת לכיוון דלת הכניסה בראש מורם, כשאני מחזיקה את המזוודה האחרונה שלי ומרסנת הדוקר את עורי, על אחותי הקטנה. ברגע שאצא מכאן ואמצא מקום שאוכל לקרוא לו בית, אמצא תוכנית להגן על קיילי.

"נסה." קולה הקטן חודר את השכבות שעוטפות את ליבי, ואני בולעת את גוש הרגשות המבולגנים שחוסם את גרוני. אני מעלה על הפנים הבעה נעימה לפני שאני פונה אל אחותי. היא עומדת על המדרגות, לבושה בפיג'מה של אנה ואלזה ומשפשפת את הפנים הישנוניות שלה. השיער הבלונדיני־דבש באורך הכתפיים שלה פרוע בסבך של קשרים, מכסה חצי מהפנים שלה, מסתיר את האף הכפתורי החמוד שלה ואת העיניים הכחולות הגדולות, הבהירות בכמה גוונים מהעיניים שלי. "את שוב הולכת?" היא הודפת את השיער מהפנים ומסתכלת עליי, כשכאב בורק בעיניה.

אני הולכת לעברה וכורעת על הברכיים לפניה. "אני בת שמונה־עשרה עכשיו, נסיכה קטנה. הגיע הזמן לפרוש כנפיים."

"את לא חוזרת?" הקול שלה עולה בכמה דציבלים, ודמעות נקוות בריסים הארוכים שלה.

"לא בזמן הקרוב." אני שונאת לשקר לה ועונה לה בתשובה מעורפלת ככל האפשר, בלי להבטיח הבטחות שלא אוכל להתחייב להן.

שילך להזדיין המנוול הזה.

אני פאקינג שונאת אותו כל כך.

אני מושכת אותה אליי לחיבוק, וחום חודר אל אבריי כשהיא מצמידה את הגוף הקטן שלה אליי.

"אני לא רוצה שתלכי. אני אתגעגע אלייך יותר מדי." היא בוכה לתוך הצוואר שלי, וסדק מתחיל להיווצר בליבי.

"אין לי ברירה, אבל אמצא דרך לראות אותך," אני לוחשת באוזנה. "גם אני אתגעגע אלייך," אני אומרת בקול רם יותר כדי להסתיר את השיחה השקטה שלנו. אני שוב מנמיכה את הקול. "אבל זה יהיה הסוד שלנו. אסור לך לספר לאף אחד. אפילו לא להאנטר."

"מספיק," המניאק נובח, והיא קופצת בזרועותיי לפני שהיא מהנהנת הנהון קטן.

אני מנשקת את הלחיים הקטנות והרכות שלה. "אני אוהבת אותך." אני אוהבת גם את אחי הקטן, אבל זה יהיה חסר תועלת לבקש להיפרד ממנו, כי אני יודעת שהמנוול לא יסכים לזה.

הוא רוצה להעיף אותי מהבית ולהעמיד פנים שאני לא קיימת.

כאילו מעולם לא גרתי כאן או הייתי חלק מהמשפחה הזו בכלל.

בעיניו, מעולם לא הייתי, כי הדם שלו לא זורם בעורקיי והייתי חלק לא רצוי מהחבילה, כשהוא פגש את אימי והתחתן איתה.

"ונסה צריכה ללכת, מתוקה," הוא מוסיף, ומרכך בכוונה את הטון שלו כשהוא מרים את קיילי מזרועותיי. הוא מנשק אותה על המצח. "ואת תהיי בסדר. יש לך אותי ואת אימא ואת האנטר. זה כל מה שחשוב."

הידיים שלי מתעוותות מהדחף לחבוט בו, ואני שואפת עמוקות כדי לייצב את עצמי. אני שולחת נשיקה באוויר לאחותי ומסתובבת במהירות, לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו.

כמו להוציא את האקדח שלי ולירות כדור בין הגבות של המנוול.

כשאני יוצאת החוצה, אני לוקחת נשימה רועדת וסוגרת את הדלת מאחוריי. תחושת ההקלה שלי חדה, אך מהולה בעצב, כי לא אהיה כאן ולא אוכל להתערב יותר.

אור היום עולה לאט אל השמים ומטיל גוון זהוב מרהיב על הקרקע. קצת בהלם, אני בוהה במדשאה המטופחת והמרשימה שמולי. חיכיתי לרגע הזה, אבל הוא בכל זאת סוריאליסטי. אנחנו גרים בשכונה יוקרתית בניו יורק, בקהילה סגורה ואקסקלוסיבית הכוללת סלבריטאים, עורכי דין, אנשי עסקים וכמה פוליטיקאים.

יפה כאן מאוד, אבל בשבילי, זו אשליה.

אני מעדיפה להיות ענייה ומאושרת מאשר עשירה ולחיות בשקר.

אני משאירה את המזוודות ליד המזרקה, צועדת לצד הבית הענק בן שתי הקומות ונכנסת למוסך שיכול להכיל עשר מכוניות. אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה שהוא נתן לי לשמור את מכונית הריינג' רובר איווק שלי. זו הייתה מתנה מההורים שלי ליום הולדתי השישה־עשר.

אני יודעת שקיבלתי אותה, רק כדי שהם יוכלו לשמור על מראית עין.

אהרון ברין מעריך את המוניטין שלו מעל לכל דבר ועניין בחייו.

הוא הפך את המורשת שהוריו השאירו לו לעסק מצליח מאוד. הוריו הקימו וניהלו רשת חנויות מכולת ברחבי מדינת ניו יורק, אבל הבן היחיד שלהם הפך אותם למותג עולמי המגלגל מיליונים מדי שנה.

הוא אוהב לשחק את המשחק בכל היבט בחייו. החל מהאישה היפה התלויה על זרועו ועד לילדים הבלונדיניים, בעלי העיניים הכחולות, המושלמים שלו.

תמיד הייתי יוצאת הדופן. המוזרה בהא הידיעה. הבת החורגת, הפזיזה והאנוכית, שמכתימה את התדמית שלו בהתנהגות חסרת השליטה שלה.

התנהגות שהוא היה הסיבה לה.

אף שהוא לא רואה את זה ככה.

על פני השטח, נראה כאילו לא חסר לי דבר.

מתחת למסכה, נשלל ממני כל מה שרוב הבנות בגילי לוקחות כמובן מאליו.

כאב מפלח את חזי, ואני מחזקת את חומות הפלדה שלי ומקהה את הרגשות, עד שרק ריקנות רגועה נשארת. אני נכנסת למכונית שלי ומתניעה אותה, כשצללית בפינת המוסך מושכת את העין שלי. אימי מתקרבת אליי, ושכבות כותונת המשי הוורודה שלה מרחפות מאחוריה. היא הולכת בצליעה ניכרת, וחומצה מטפסת בגרוני. כשהיא מגיעה אליי, אני מורידה את החלון והעיניים שלי סורקות את שלל החבלות הטריות המכסות את החזה ואת הזרועות שלה. הן נמצאות במיקום אסטרטגי כדי שיהיו מוסתרות מתחת לבגדים, אבל זה לא חדש.

"קחי." היא מושיטה לי מעטפה עבה ומרופדת. "זה כל מה שהצלחתי להשיג. אם הייתי לוקחת עוד, הוא היה שם לב." אני מציצה לתוך המעטפה ומוצאת צרור שטרות של מאה דולר. אני בכלל לא שוקלת לדחות את הכסף. אצטרך כל סנט שאוכל לשים עליו את הידיים שלי, והאישה הזו חייבת לי הרבה יותר.

אני מחליטה לעשות ניסיון אחרון. "עדיין לא מאוחר עבורך לקחת את התאומים ולבוא איתי. נוכל לתכנן את זה. נוכל —"

"תפסיקי, ואן. את יודעת שהוא לא ייתן לי ללכת." הקול שלה חד וברור. היא לא בולעת מילים, וזה דבר נדיר. רגעים צלולים כאלה בינינו היו מועטים ונדירים לאחרונה. "אין שום מקום שנוכל לברוח אליו ולהתחבא בו." היא תופסת את זרועי ומסתכלת עליי בעיניים מלאות דמעות. "אני יודעת למה את לא רוצה ללכת. אני אשמור עליה."

צחוק קשה וחסר הומור פורץ מהשפתיים שלי. היא כל כך פאקינג הזויה. "אני מצטערת שאכזבתי אותך," היא מוסיפה בלחש, והדמעות זולגות על לחיי. "מגיע לך הרבה יותר."

"נכון, אימא, אבל זה לא קשור אליי יותר." מאוחר מדי בשבילי, אבל לא בשביל אחותי.

אני לופתת את זרועהּ ויורה לעברה מבט חמור. "אל תאכזבי את קיילי, אימא, או שאני נשבעת באלוהים, אני אחזור לנקום לא רק במפלצת הזו."

חלק ראשון

הקיץ שאחרי התיכון

פרק 1

ג'קסון

אחד־עשר חודשים מאוחר יותר... 

ודה, גבר," אומר האנט, כשאני יוצא מהמעלית היישר אל חדר הכניסה של דירת הפנטהאוז בניו יורק שאני חולק איתו. הוא לוחץ יד לבחור גבוה ורזה שמרכיב משקפיים, ושניהם נראים רציניים בטירוף. "מה קורה, אחי?" אני מהנהן בראשי בברכה אל הבחור החנון, כשאני מגיע אליהם.

האף שלו מתעקם בסלידה, כשהוא בוחן את הגוף המיוזע שלי.

חם מאוד היום, אז רצתי את המסלול הרגיל שלי בסנטרל פארק, במכנסיים קצרים ונעלי ספורט בלבד. הזיעה מדביקה את שערי למצח, והיא נוצצת על פלג הגוף העליון שלי ומחליקה במורד גבי. אני מנגב את המצח החלקלק שלי בגב היד ושולח גל של משב רוח מסריח לכיוון הבחור המסתורי. הפנים שלו מחווירות, ואני מחייך וצוחק, כשהוא מתרחק ממני צעד אחד.

"ג'יימיסון הולך עכשיו," מאשר האנט ומוביל את הבחור לכיוון המעלית שזה עתה יצאתי ממנה.

אני נכנס לחלל הסלון הפתוח והגדול שלנו, שולף בקבוק מים מהמקרר, צועד אל החלון הגדול שמכסה את כל הקיר וצופה אל המרחב העצום של הסנטרל פארק מתחת. אני שותה את המים בזמן שאני צופה ברעש ובבלגן של חיי הקיץ בניו יורק.

מעולם לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אני מתגעגע לריידוויל, וחלפו רק שלושה שבועות מאז שסיימנו את התיכון וחזרנו לניו יורק לחופשת הקיץ. אני מתגעגע לסגנון החיים הרגוע יותר, לחבר הכי טוב השני שלי, אנדרסון, לאשתו אבּי ולחבורה שלנו. אבל אני בהחלט לא מתגעגע לשטויות של האליטה שהסתבכנו בהם.

"אתה חייב להיות מגעיל כל כך?" שואל האנט ומופיע לצידי.

אני מבזיק אליו חיוך לבן־שיניים. "אוי, העלבתי את היזיז שלך?"

הוא מגלגל את העיניים. "אני לא מזיין את ג'יימיסון. הוא הבחור שסיפרתי לך עליו. זה ששילמתי לו סכום נאה כדי לחפור בעברו של ג'רלד אלן ג'וניור, כדי לראות אם הוא יכול למצוא איזה קשר לדני."

כאב דוקר את ליבי, כמו בכל פעם שמישהו מזכיר את אחותי. אני עדיין מתקשה להאמין שהיא איננה. אף שחלפו כמעט חמש שנים, הכאב על אובדנה לא מתפוגג. את חמש השנים האחרונות העברתי בשימוש בגראס, אלכוהול וסקס כדי להקהות את הכאב, אבל אלו הקהו גם כל רגש אחר.

כולל את היכולת שלי להתאבל כמו שצריך, וזה מנע ממני להתנקם.

הייתה זו אבּיגייל הרסט מאנינג — שעכשיו היא אבּיגייל אנדרסון, מאז שהתחתנה עם החבר שלי קיידן בחג המולד האחרון — ששינתה את דרך החשיבה שלי. הכוח והנחישות של אבּי גרמו לי להוציא את הראש מהחול. היא נלחמה כדי להחזיר לעצמה את השליטה על חייה ולגרום לאבא שלה ולאותם אנשי האליטה המנוולים לשלם על מה שהם עשו לה ולאחרים, וזה הצית ניצוץ שצמח ללהבה של אש בתוכי. עכשיו, הלהבה הזו התפרצה והפכה לכבשן, ומשתוללת בפראות, בקושי נשלטת, והדבר היחיד שירסן אותה הוא למצוא את המניאק שהרס את אחותי, ולגרום לו לשלם על זה.

אומנם דני נטלה את חייה, אבל הדברים שהם עשו, שהוא עשה, הם ששברו את רוחה ואת רצונה לחיות. אומנם דני קפצה מגג הפנטהאוז של ההורים שלי במרכז מנהטן, אבל כריסטיאן מונטגומרי היה זה שדחף אותה.

ואני לא אפסיק עד שהמניאק הזה ימות.

"לאודר." האנט מניף את היד מול הפנים שלי. "הקשבת בכלל למה שאמרתי עכשיו?"

"מצטער, אחי." אני נאנח ומשפשף את המתח בחזי. "ריחפתי לרגע. החנון מצא משהו?"

"הוא מצא... משהו," הוא עונה לי במסתוריות, מקיף את ספת העור הגדולה ומתיישב. הוא מרים תיקייה משולחן הסלון. "לא מה שחיפשנו, ואני לא יודע איך זה יעזור לנו, אם בכלל." הוא גורף את הידיים בשיער הכהה שלו ומקמט את המצח.

אני לא רואה לעיתים קרובות את סויר האנט מבולבל או נבוך. "מה הוא מצא?" אני שוקע על הספה לידו.

בלי מילים, הוא מגיש לי את התיקייה, ואני מתחיל לקרוא. אני מודע במעורפל שהאנט קם, אבל אני שקוע מדי בחרא שהחנון גילה מכדי לשים לב. החדר פועם בדממה מתוחה, כשאני קורא.

"אלוהים אדירים." אני מטיח את התיקייה לצידי אחרי שאני מסיים לקרוא. "לא ידעת?" אני שואל ומעיף מבט אל גבו של החבר שלי. הוא עומד מול החלון ומחזיק ביד כוס של קוקטייל אולד־פשן.

הוא מסתובב ומנענע את הראש. "לא היה לי מושג."

"איפה היא עכשיו?"

"בניו יורק." הוא לוגם מהמשקה שלו ומסתכל עליי במבט זהיר.

"יש לך כתובת?" אני שואל, והרגל שלי מקפצת על הרצפה.

"למה? מה אתה מתכוון לעשות?"

אני משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלי. "אני לא יודע עדיין. אני צריך לחשוב על זה."

האנט נאנח ומתקרב אליי. הוא מתיישב על קצה שולחן הסלון הגדול. "אני יודע שאתה לא מחבב אותה."

אני נוחר בצחוק. "אתה בהחלט יכול להגיד את זה. בכל השנים שנפשנו בהמפטונס, מעולם לא שכבתי איתה. מה זה אומר לך?"

"שהיא תלותית, ואפילו אתה לא הולך לכיוון הזה."

"בדיוק." אני מניח את הרגל על שולחן הסלון ומתעלם מהפרצוף הזועף של האנט. "תראה איזו מפחידה היא הייתה אחרי שאנדרסון זיין אותה פעם אחת." צמרמורת עוברת בי. "הייאוש לא נראה טוב על ונסה, וזה מבאס, כי היא נראית פצצה. חבל שהיא פסיכית כל כך."

"תמיד ריחמתי עליה," מודה האנט.

"תחסוך ממני את הטפות המוסר," אני יורה, כשאני מנחש מה הכיוון שלו.

"מעניין אם היא יודעת," הוא אומר בהרהור ומסיים את הוויסקי שלו.

"יש רק דרך אחת לגלות."

האנט מצמצם את העיניים. "מה אתה מתכוון לעשות?"

"אני חושב שהגיע הזמן לביקור קטן אצל ונסה ברין, לא?"

***

"מצאת את הכתובת שלה?" אני שואל כמה ימים אחר כך, כשהאנט חוזר מיום קשה במשרד. אבא שלו מתעקש שהוא ישקיע שעות בחברת הטכנולוגיה הבינלאומית השווה מיליארדי דולרים — אותה יירש יום אחד.

להאנט יש כישורים טכניים מטורפים וגישה לצוות עובדים שלם מלא במוחות מבריקים, והוא האיש שלנו, כשאנחנו צריכים משהו. כשאתה מוסיף לתערובת את זאוויר דניאלס — עוד גאון טכנולוגיית מידע והשותף של האנט למיטה בשלב כלשהו — אי אפשר לעצור אותנו.

וזו הסיבה שהיעדר המידע בעניין הפשוט הזה גורם לי קצת לחשוד. האנט יכול להשיג את הכתובת של ונסה תוך דקות מבלי להזדקק לכישורים הטכנולוגיים שלו. שיחת טלפון אחת להורים שלו תעשה את העבודה.

"אתה חייב להיות בלגניסט כל כך?" רוטן האנט ומכווץ את השפתיים, כשהוא מתכופף להרים כמה פחיות מקומטות מהרצפה. אני סורק בקצרה את החדר ותוהה על מה הוא מתבכיין ומתלונן. נכון, קצת מבולגן, אבל זה לא נורא כל כך. המגבת הרטובה שלי עדיין מונחת במקום שזרקתי אותה אחרי המקלחת שעשיתי לאחר הריצה, והמכנסיים הקצרים המיוזעים ונעלי הספורט שלי זרוקים ליד החלון. שולחן הסלון מלא בכוסות, צלחות משומשות ושקיות עוגיות וצ'יפס ריקות. כשאני מתיישב על הרצפה, הר של תיקיות וניירות מקיף אותי. התחלתי את החקירה שלי על הספה, אבל הייתי צריך יותר מקום כדי לעבור על כל הראיות שג'יימיסון החנון גילה בחודשים האחרונים.

"פלורנטינה תגיע לכאן מחר לנקות," אני מזכיר לו. "אין צורך להשתולל."

בשנה האחרונה, האנט ואני גרים יחד אבל זה היה קל יותר בריידוויל, כי הבית שלי שם היה מעל לתשע מאות וחמישים מטרים רבועים של שטח נדל"ן משובח, והיה קל לשכוח שאני גר עם שותף. הפנטהאוז של האנט קטן יותר, וזה מורגש. הסדר והארגון הכפייתיים של האנט עולים לי על העצבים באותה מידה שהבלגן וחוסר האכפתיות שלי, עולים על העצבים שלו.

"כל מה שאני מבקש הוא שפאקינג תסדר אחריך." הוא סותם את האף כשהוא מרים את המגבת שלי ומעווה את פניו כאילו מחזיק תחתונים מסריחים. "אני לא יכול לחיות ככה כל הקיץ."

"אל תוציא עליי את היובש המיני שלך," אני צועק אחריו כשהוא הולך לכיוון חדר הכביסה. "מחר יום שישי. תתקשר לזאוויר ותביא את התחת שלו לפה. אתה צריך זיון דחוף."

האנט נועץ בי מבט זועם כשהוא חוזר עם שקית אשפה שחורה גדולה. "אל תרגיז אותי, לאודר. ובפעם האחרונה, הסקס עם זאוויר הוא סקס מזדמן, ואנחנו לא יחד. בקושי הזדיינו, וזה לא משהו שאני מתכוון להפוך להרגל."

"אם אתה אומר." אני מחייך בזחיחות, זוחל אל השולחן וזורק זבל לתוך שקית האשפה. "תתקשר לאחת המזכירות שלך או לברמנית ההיא שהיית דלוק עליה בקיץ שעבר. רק תמצא כבר מישהו לזיין, כי אתה כבר עולה לי על העצבים."

"אתה רוצה את הכתובת שלה או לא?" יורה האנט ומפנה את הכלים המלוכלכים.

"אז אתה מודה שהשגת את הכתובת?"

"שנינו יודעים שכן," הוא צועק מעבר לכתף. "אם אתן לך אותה, זו כבר שאלה אחרת."

אני קם על הרגליים וקושר את שקית האשפה אחרי שכל הזבל פונה.

"מה הבעיה שלך?" אני שואל וזורק את השקית בחדר הכביסה. פלורנטינה תוכל להיפטר מזה מחר.

"אני צריך לדעת מה אתה מתכוון לעשות עם הכתובת שלה," הוא מודה ושולף שני ספלים מהארון העליון במטבח. הוא מדליק את מכונת הקפה ומתיר את העניבה שלו, בזמן שהוא ממתין שהקפה יהיה מוכן.

"למה? אתה רוצה שוב להיכנס לתחתונים שלה?"

"אסור לך לפגוע בה," הוא אומר ומתעלם מהשאלה שלי.

אני מרים גבה ומוציא שמנת מהמקרר. "מי אמר משהו על לפגוע בה?"

האנט משלב ידיים ומצמצם את המבט אליי. "אל תשחק אותה טמבל. אנחנו חברים מספיק זמן כדי שאני אדע איך המוח הדפוק שלך עובד."

"אני אקח את זה כמחמאה."

"זו לא הייתה אמורה להיות מחמאה."

אני צוחק, כשאני לוקח את ספל הקפה החם מידו. "אני לא מבטיח שום דבר, אחי, ואל תעמיד פנים שאכפת לך. אנדרסון התנהג כמו שמוק רציני עם ונסה, ולא שמתי לב שהתערבת."

"עכשיו זה שונה," הוא אומר ונשען לאחור על השיש.

"איך?" אני לוגם מהנוזל המר ונהנה מהצריבה כשהוא מחליק לי בגרון.

"אביה החורג העיף אותה מהבית בקיץ שעבר. היא ברשות עצמה עכשיו."

"אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותו. היא איבדה כל שליטה לפני שנים."

האנט בוהה בי מבלי למצמץ. "אתה כזה פאקינג צבוע."

"זה לא אותו דבר, לעזאזל," אני מסנן, והכעס מתפתל בתוכי. "חשבתי שאתה רוצה לעזור, לא? זו הסיבה שבאתי אליך, ושלא אמרתי לאנדרסון מילה מזורגגת על מה שאנחנו עושים."

הסיבה הנוספת היא שקיי מאוהב, ואני לא רוצה לגרור אותו או את אבּי לסיפור הזה. עבר עליהם חרא שיספיק להם לכל החיים. מגיע להם להיות מאושרים, ואני יודע שאם הם ידעו מה אני מתכנן, הם ירצו לקחת בזה חלק. אני לא רוצה את זה בשבילם. וזו הסיבה שרק האנט ואני יודעים. זו הסיבה שאנחנו משתמשים בעזרתו של ג'יימיסון המזורגג ולא בזאוויר.

אם האנט מתחרט על כך, אני אצטרך לבחון מחדש את האסטרטגיה שלי. אני לא מתכוון לעצור את עצמי הפעם.

אטיקוס פאקינג אנדרסון — אבא של קיי — הפיל עליי את האמת, רגע לפני שעברנו לריידוויל בתחילת השנה האחרונה שלנו בתיכון. הוא ביקש ממני להבטיח לשמור את המידע הזה לעצמי ולא לקחת את העניינים לידיים.

התמונה הגדולה הייתה עניין דחוף יותר.

חייבים קודם להוריד את מייקל הרסט.

הבנתי את זה, אבל גם שנאתי את זה, אבל אטיקוס הבטיח שכריסטיאן יהיה הבא בסדר העדיפות שלנו, ובטיפשותי, האמנתי לו. המנוול האנוכי שיקר לכולנו. עכשיו, הוא ברח לחו"ל וגם כריסטיאן נעדר, ואני בועט בעצמי על כל ההזדמנויות שפספסתי.

יכולתי לחסל את כריסטיאן בכמה הזדמנויות, אבל לא עשיתי את זה, ועכשיו, אני מלא שנאה ותחושת חרטה.

"אל תנסה עליי את החרא הזה." האנט מטיח את הספל שלו על השיש, וקפה נשפך מהכוס. "אהבתי את דני כאילו הייתה אחותי הגדולה. אני רוצה נקמה כמוך."

אני יודע שזו האמת. סויר בן יחיד, והוא בילה הרבה זמן בבית שלנו כשהיינו ילדים. ההורים שלנו חברים כבר שנים ועשינו כמעט הכול יחד. סויר העריץ את דני כמוני. מה שקרה לה שבר גם אותו.

אבל היא הייתה בשר מבשרי.

האחות שלי.

הייתי אמור להגן עליה ולשמור עליה.

ואחרי שהיא מתה, הייתי אמור לנקום. במקום זה, במשך שנים הייתי עסוק בלהתאבל ולהתפלש ברחמים עצמיים, ופספסתי את הזדמנות לנקום במונטגומרי המנוול הזה. עכשיו הוא מתחבא מעבר לים, פושע נמלט, ואני רק אחד מהאנשים שמחפשים אותו.

"הוא חייב לשלם," מוסיף האנט.

"אז מה הבעיה, לכל הרוחות?" אני צועק ומעיף את הידיים באוויר.

"אני לא רוצה שתוציא את זה עליה. זו הבעיה שלי."

"מעולם לא אמרתי שאני אעשה את זה!" אני מתחמק. האמת היא שהבנתי בלילות האחרונים שהדרך הכי טובה להגיע לכריסטיאן מונטגומרי, היא דרכה.

אני מוכן לעשות כל מה שצריך.

ונסה ברין לא מעניינת אותי. היא אמצעי להשגת מטרה.

ואם היא תיפגע בדרך למטרה הסופית שלי, זה בהחלט לא ידיר שינה מעיניי. 

סויר 

פרולוג

סויר — מרץ

הטלפון שלי רוטט בכיס, ואני גונח כשאני רואה את השם על המסך. כל השבוע, התחמקתי מהשיחות עם אבא. זה כל כך מוגזם לבקש ליהנות מחופשת האביב בלי התערבות המשפחה? יש לי הרגשה שאני יודע למה הוא מתקשר, וזאת הסיבה שאני מהסס לענות. אבל שטף השיחות העיקש מאבי מבהיר לי שהוא לא יוותר עד שיגיד מה הוא רוצה, ואני מקבל את השיחה שלו בלית ברירה.

"סוף־סוף. עמדתי לשלוח צוות חיפוש," אומר אבא בציניות.

"מה קורה, איש זקן?" אני מתאמץ לשמור על טון קליל.

"אני צריך עוד טובה."

עוד גניחה חומקת מהשפתיים שלי. "אבא." בטון שלי נשמעת אזהרה.

"אל תגיד לי 'אבא'." אני מדמיין את איתן האנט צועד על רצפת המשרד שלו בפרצוף זועף. "אני לא מבקש ממך הרבה, בן, אבל אני זקוק לעזרה שלך כאן."

"אמרת שזו תהיה רק פעם אחת."

"זה הספיק אז, כשכמה חברות חיזרו אחרינו, אבל המצב השתנה, ועכשיו זה דחוף."

"למה?" אני שואל וצונח על הספה באנחה.

"מסיבות שאני לא רשאי לחשוף עדיין. הצדדים האחרים פרשו והשאירו את חברת 'שאו סופטוור' כמתמודדת היחידה למיזוג."

"אני עדיין לא מבין למה אתה רוצה להתמזג עם חברת טכנולוגיה אחרת. מוצרי האבטחה שלך יפוצצו את השוק. מחירי המניות ירקיעו שחקים. למה לחלוק את הרווחים עם חברה אחרת?"

"אנחנו צריכים את ההון להשקעה," הוא אומר בטון חד. "וזה לא נתון לוויכוח. זה קריטי שנשאיר את הרמן שאו לצידנו. לפי הדיווחים ששמעתי, סידני שאו נדלקה עליך מאוד, והרמן מאשר. אתה יודע עד כמה הוא דואג לבתו היחידה. הוא חושב שאתה משפיע עליה לטובה, ועלתה הצעה שתיקח אותה לדייט נוסף."

"פאק, אבא, לא. אני אעשה הכול כדי לעזור, אבל לא את זה."

יש לי מזל שזאוויר מעולם לא גילה על הדייט הקודם שלי עם סידני. למעשה, למזל לא היה שום קשר לזה. וידאתי ששום דבר לא ידלוף כי לא רציתי לפגוע בו. קניתי כל תמונה שלי עם היורשת של שאו במטרופוליטן באותו לילה ומחקתי כל אזכור שלנו מהאינטרנט.

אני מניח שהייתי צריך לספר לזאוויר, אבל עוד לא יצאנו יחד רשמית, והוא דרמה קווין גם ככה. אני יודע שהוא היה עושה מזה ביג דיל. עם כל שאר החרא שעברתי באותו זמן, לא רציתי את הלחץ הנוסף, אז לא אמרתי דבר. יצאתי עם הבחורה בשקט ושכחתי מייד את הדייט שלנו. לא באמת רציתי להיות שם, וזה לא היה חשוב לי. ג'קסון הוא האדם היחיד שיודע, וזה רק מפני שהאידיוט צותת לשיחה עם אבא שלי ושמע הכול.

אבל עכשיו המצב שונה. אומנם זאוויר ואני עדיין לא יוצאים יחד רשמית, אבל הקשר בינינו רציני יותר. לא הייתי צריך לתת לזה להגיע רחוק כל כך, כי אין תרחיש שבו זה ייגמר בטוב, אבל אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור.

האמת היא שיש לי רגשות עזים לבחור. למרות שהוא מעצבן אותי חצי מהזמן, אכפת לי ממנו, וזה יפגע בו.

"אני לא מבקש, סויר," אומר אבא ומשתמש בטון האסרטיבי הזה שהוא נוקט כשהוא רוצה להשיג את מבוקשו. "זה כבר סוכם. אתה לוקח אותה לדייט בשבת בערב. הרמן מצפה לך בשמונה בערב."

"יש לי תוכניות," אני מסנן בין שיניים חשוקות.

"תבטל אותן," הוא צועק. "זה חשוב יותר. כל העתיד שלנו תלוי על בלימה, בן. המיזוג הזה חייב לקרות, או שכל מה שעבדתי עבורו ילך לאיבוד."

אני תוהה אם אבא לקח שיעורים במלודרמה מהאהוב שלי. "בוא לא נגזים."

"אתה חושב שהייתי מכריח אותך, לו הייתה לי ברירה?" הוא שואג מהצד השני של הקו. "תפסיק להיות מפונק ואנוכי, ותחשוב על אימך. אלוהים, אפשר לחשוב שסידני שאו נראית כמו מפלצת. היא אישה יפהפייה ומשכילה מאוד. לא יהיה קשה לבלות איתה."

"דייט אחד," אני נוהם.

"כמה דייטים שנצטרך," הוא אומר בקול יציב יותר, אחרי שהוא נרגע קצת. "אימך ואני נפגוש אותך לארוחת ערב ביום ראשון, ואני מצפה לדיווח מלא. תיהנה מהדייט שלך," הוא מוסיף לפני שהוא מנתק.

"בן זונה!" תסכול מציף אותי, ואני זורק את הטלפון על פני החדר לפני שאני קובר את הראש בין הידיים. מה לעזאזל אני אעשה עכשיו?

פרק 1

סויר — יוני

"בבקשה, תגיד לי שאתה צוחק." אני בוהה בהלם באבא שלי ובקושי מצליח למנוע מהלסת שלי להישמט לרצפה. זה היום הראשון של חופשת הקיץ. היום הראשון שחזרתי לעבוד בחברת 'טקאסט', והוא מטיל עליי את הפצצה הענקית הזו. הוא לא יכול לתת לי יום אחד להתאקלם?

"זה שידוך טוב," הוא עונה, צועד על רצפת המשרד היוקרתי שלו ונעמד מול החלון שמכסה את כל הקיר. "המצב שלך היה יכול להיות גרוע יותר," הוא מוסיף ומסתכל מעבר לכתף שלו, כשאני מאלץ את הרגליים שלי לזוז, ומתקרב אליו לאט.

"זו המאה העשרים ואחת, אבא. נישואים מוסדרים לא מתרחשים, אלא אם אתה חבר בארגון האליטה המזורגגת," אני יורה, ושריר מתכווץ בלסת שלי. "בפעם האחרונה שבדקתי, אתה ושאו לא חברים באליטה. חשבתי שאתה מתעב אותם ואת כל מה שהם מייצגים, ועכשיו אתה בוחר לבצע מהלך שנלקח היישר מספר המשחקים שלהם?" הטון ההמום שלי תואם את הבעת הפליאה שעל פניי. אני מסתכל מהחלון לקרקע הרחוקה למטה ותוהה כמה יכאב אם אקפוץ.

"אתה לא מבין." הוא משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלו, ומתח ניכר בתווי פניו.

"כי התעקשת להסתיר ממני הכול בחודשים האחרונים. אם אתה מצפה שאעשה את זה — שאתחתן עם סידני שאו — אני צריך לדעת את הסיבה לכך. אני לא אזרוק את החיים שלי לפח בלי להבין למה חשוב כל כך שאעשה את זה."

"אנחנו גמורים, בן," הוא אומר ומביט מהחלון על הסנטרל פארק מתחתינו.

"מה זאת אומרת?" אני מקמט את המצח ותוהה ממתי אבא שלי מלודרמטי כל כך.

"בוא נשב." הוא צועד אל שולחן הישיבות במרכז המשרד המרווח שלו בקומה הארבעים וצונח על הכיסא, נראה מובס לגמרי. כל השערות שעל עורפי סומרות, ויש לי הרגשה ממש רעה.

אני שולף כיסא, מתיישב ומניח את המרפקים על השולחן, כשאני מסתכל על אבא שלי. פסים לבנים מעטרים את השיער החום שלו, והקמטים סביב עיניו בולטים יותר. הוא נראה מותש. שבע קרבות. כאילו הוא קרוב לוותר, וזה לא האיש שאני מכיר. המצב בטח ממש מחורבן, אם הוא על סף הודאה בתבוסה. "ספר לי מה קורה."

"לפני שנתיים, גיליתי ששני עובדים מעלו במאות מילוני דולרים וכמעט הביאו את החברה לפשיטת רגל."

"מה לעזאזל?" העיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהן. "למה זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך?"

"אפילו לא היית בן שמונה־עשרה. זו הייתה השנה האחרונה שלך בלימודים, והרבה דברים אחרים קרו אז." הוא מסתכל עליי במבט מכוון, ואני מבין. זה היה כשקיי, ג'קסון ואני עברנו לריידוויל כדי לצאת למלחמה נגד אבּי ומייקל הרסט. "לא היית צריך להיות מעורב." הוא מעביר את היד בשערו ומתקשה להסתכל לי בעיניים. "הזרמתי את רוב הכסף האישי שלי לעסק, כדי להישאר מעל למים, והצלחנו לשמור את המידע בסוד, בערוצים המקובלים."

הוא מתכוון שהוא הסיר כל ידיעה מהרשת ושילם לערוצי הטלוויזיה לא לדווח על כך. "בבקשה, תגיד לי שתפסת את הבחורים האלה."

הוא מהנהן. "רונלד מורטה, סמנכ"ל הכספים שלנו לשעבר מרצה עונש מאסר במתקן הכליאה באוטיסוויל. וינסנט בקר, מנהל הטכנולוגיות הראשי לפני ראסל צ'אלמרס, היה המועל השני. הוא מת בשנה שעברה בתאונת דרכים. השלטונות לא יכלו לחקור אותו, אבל מצאנו מספיק ראיות שיתמכו בטענותיו של מורטה שהם זממו את זה יחד."

"וקיבלת את הכסף בחזרה, נכון?"

הוא מנענע את הראש. "הכסף לא נמצא. מורטה טוען שבקר היה אחראי על שליחתו מעבר לים. צוות סודי ניסה לאתר את הכספים, ללא הצלחה."

"אבל העסק רווחי. מחיר המניה גבוה עכשיו יותר מאשר היה מעולם, וכשתכריזו על מערכת האבטחה החדשה, העסק ירקיע שחקים. אז אני לא מבין, איך אנחנו גמורים?"

"זה קרה שוב." הוא קובר את הראש בידיים, ואני רואה את הלחץ שמכביד על הכתפיים שלו.

"אתה רוצה להגיד לי שבוצעה שוב מעילה?" הגבות שלו שוקעות כשאני חושב איך לעזאזל יכול מישהו לעשות לנו את זה. אבא הקים את אחת מחברות טכנולוגיית המידע המצליחות והמכובדות ביותר בעולם, ומערכות האבטחה הפנימיות שלנו עמידות. הן פותחו, יושמו ותוחזקו על ידי כמה מהמוחות הטובים ביותר בתעשיית טכנולוגיית המידע, כולל בן הזוג שלי.

"זה קרה שוב לפני חצי שנה. לאחר הפעם הקודמת, הקמנו אזהרות סודיות במערכת, והמעילה הפעילה התראה. אטמנו את החור לפני שהם הספיקו לרוקן אותנו, אבל בכל זאת נוצר חוסר משמעותי בכספים שלנו. וורן פלדמן כיסה את ההפסד איכשהו בדרך יצירתית, וראסל צ'אלמרס בדק בעצמו, אבל לא הצליח לזהות את ההאקרים. אף אחד מאיתנו לא יודע איך הם הצליחו להיכנס או להסתיר את עקבותיהם טוב יותר. אנחנו לא יכולים למצוא שום דבר. אין עקבות. אין כל ראיה שהם חדרו בכלל למערכות שלנו, למעט האפסים החסרים בדפי החשבון שלנו."

"זה בטח עובד לשעבר ממורמר. מישהו שעבד באבטחת מידע, מישהו בעל כישורים מעולים וידע מתקדם במערכות שלנו."

"אני מסכים, אבל בדקנו כל אחד שפוטר או עזב בנסיבות מעורפלות, וכולם נמצאו נקיים. מי שזה היה, חכם, והוא ינסה את זה שוב."

אני מקלל בשקט ומשפשף את הנקודה המתוחה בין הגבות שלי. "זאת הסיבה שאתה רוצה מיזוג. אתה צריך את ההון להשקעה."

הוא מהנהן. "אבל זה יותר מזה. אני רוצה גישה להון שלהם, לאנשי אבטחת המידע הטובים ביותר שלהם, ואנחנו רוצים להשתמש במערכות שלהם כי שלנו נפרצו, ואם לא ננקוט עכשיו בפעולה, בקרוב מאוד, לא יישאר כלום מהעסק שבניתי מאפס."

"שיט, אבא." אני מרטיב את השפתיים שהתייבשו לי פתאום. "היית צריך לספר לי. אני יכול לעזור. אני רוצה למצוא את המנוול שעשה את זה ולוודא שהוא ישלם על מעשיו."

"אתה בצוות שעובד על זה עכשיו, בן, ואני עושה כמה שינויים. קבעתי פגישה לשבוע הבא. אני אבקש ממגדלנה להתקשר אליך ולתת לך את הפרטים. אנחנו ניפגש מחוץ למשרד, ומספר האנשים המעורבים יהיה קטן ויוגבל לאנשי מפתח בעלי הכישורים הנכונים. אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שירדו לשורש העניין, תוך שמירה על סודיות מוחלטת."

"אתה חושב שיש חפרפרת," אני מניח ומביט בעיניו הירוקות של אבי מתחת למשקפיים השחורים בעלי מסגרת הקרן שלו.

לאט, הוא מהנהן. "זו המסקנה היחידה ההגיונית. למי שעושה את זה יש מישהו מבפנים שעוזר לו."

"דיברת עם מורטה? אולי הוא זה שעושה את כל זה מהכלא?"

"הוא נחקר, והוא נשבע שהוא לא יודע שום דבר. האיש ערמומי, ואני לא בוטח בו, כך שאני לא שולל את המעורבות שלו."

הראש שלי טרוד במחשבות וברעיונות, אבל הנושא הכי דחוף הוא הבקשה שלו שאתחתן עם סידני שאו. "אני מבין מה הסיבה שאתה צריך את חברת שאו. אבל אני לא מבין איך הנישואים שלי לסידני שאו קשורים לזה. מה לא סיפרת לי?"

הראשים שלנו מסתובבים אל הדלת כשהיא נפתחת והעוזרת של אבא נכנסת לחדר כשהיא נושאת מגש ועליו כריכים וקפה. מגדה מניחה את המגש על השולחן, ואני שם לב שהידיים שלה רועדות והזרועות שלה מתעוותות. נראה שדלקת הפרקים שלה החמירה, ואני חושב שכדאי שאנהל איתה את שיחת הפרישה שוב, לפני שהיא תהרוג את עצמה מרוב עומס. "האיש מהפגישה שלך לשעה שתיים, הקדים, מר האנט. הכנסתי אותו לאחד מחדרי הישיבות הקטנים בינתיים."

"תודה, מגדלנה. לאחר שסויר ואני נסיים, אפגוש אותו."

מגדה מחייכת אליי לפני שהיא יוצאת מהחדר. היא העוזרת של אבא מזה שנים, ואני מחבב אותה מאוד. כשהייתי ילד, ביליתי את רוב הימים אחרי בית הספר בחברה, ספון באחד מחדרי הישיבות, מכין שיעורי בית, בזמן שההורים שלי המשיכו ביום העבודה שלהם, אדישים לבנם ולצרכיו. מגדה הייתה תמיד אדיבה וקשובה. היא דאגה לי לאוכל ולשתייה ועזרה לי בשיעורי הבית, במקרים הנדירים בהם נתקעתי. כשהשתעממתי, היא הייתה מתגנבת לשחק איתי שבץ נא. היא כמו הסבתא שמעולם לא הייתה לי.

"הרמן שאו נראה כמו דוב גדול ושמח," עונה אבא ומוזג קפה לספלים, כשאני חוטף כמה כריכים. "אבל הטפרים שלו חדים, והנשיכה שלו אפילו גרועה יותר. הוא איש עסקים חסר רחמים, והוא לא הגיע למקום שבו הוא נמצא מבלי לעשות את מה שצריך."

"כלומר, לחתן את הבת היחידה שלו לגבר כמעט זר? גבר שהיא לא מאוהבת בו?"

אני לא יודע אם סידני מחבבת אותי בכלל. היא שומרת את הקלפים די קרוב לחזה.

בשלושת החודשים האחרונים, יצאנו יחד בסך הכול ארבע פעמים, וכל דייט הוריד רובד נוסף מהשפיות שלי. זה פאקינג נס שהצלחתי להסתיר את זה מזאוויר. הלחץ להסתיר את זה, בנוסף לתחושת האשמה הכבדה על כך שהסתרתי את העניין מהחבר שלי, הורגים אותי. אולי הייתי צריך לספר לו, אבל אני יודע שזה יפגע בו, למרות שווידאתי שהדייטים יהיו תמימים. הוא לא יבין. אנחנו לא מדברים על המשפחות שלנו. בדרך כלל, אנחנו עסוקים מדי בוויכוחים או בזיונים.

דם זורם אל הזין שלי, ואני מתפתל באי נוחות בכיסא. מזל שאני יושב. אני מקווה שאצליח לשכנע את הנחש במכנסיים שלי להתנהג יפה עד שאוכל לעזוב את המקום.

"סידני מרדנית, והרמן מודאג מעתידה," ממשיך אבא. "הוא מאמין שנישואים לגבר טוב הם כל מה שהיא צריכה כדי להתיישב ולהגשים את הפוטנציאל שלה. היא בחורה יפה וחכמה, ואין לה חוש כיוון, ואתה תוכל לתת לה את זה."

"זה אחד מהדברים הסקסיסטיים והמגעילים ביותר ששמעתי," אני מודה ומאבד את התיאבון. "אני לא יודע מה הסיפור של סידני, וגם אין לי עניין לדעת, אבל היא בת עשרים וארבע, ואביה לא יכול להכתיב את חייה."

"אבל הוא יעשה זאת, בהתחשב בעובדה שאין לה דרך לפרנס את עצמה." אבא מגיש לי ספל קפה.

"אני עדיין לא מבין למה זה חייב להיות אני."

אבא נושף בכבדות. "הוא הציב את זה כתנאי למיזוג."

"זה מטורף."

אני מערבב את הכפית מהר יותר בספל שלי, וכועס יותר ויותר בשמה של סידני. "זו לא הדרך שבה עסקאות מתבצעות בדרך כלל."

"אני מסכים, אבל זה מצב חריג, וידיי כבולות. כל משקיע אחר שדיברנו איתו, פרש. חברת 'שאו סופטוור' היא האחרונה שנשארה. אנחנו צריכים אותו, והוא צריך אותך."

"אבא, אני לא יכול להתחתן עם סידני. אני אפילו עוד לא בן עשרים, ואני —" אני עוצר את עצמי לפני שאני חושף את מערכת היחסים שלי עם זאוויר. אבא לחוץ בטירוף, ואני לא אוסיף לזה. הוא לא יאהב את זה, ובכוונה לא סיפרתי לו, כי אני לא רוצה שהקשר שלנו ישפיע על העבודה של זאוויר בחברה או ישנה את הדרך שבה אבא שלי רואה אותו. זאוויר הוא גאון במערכות מידע, ואני יודע שלמנהל הטכנולוגיות הראשי יש תוכניות גדולות עבורו. אני לא רוצה להרוס לו.

"מה?" הוא מתכופף מעל השולחן ומסתכל עליי.

"אני לא מוכן לנישואים. במיוחד עם מישהי שאני לא אוהב."

"אתה תלמד לאהוב אותה."

"אתה לא יודע את זה!"

"לאימך ולי מעולם לא היה רומן סוער ומלא תשוקה, ובכל זאת הצלחנו בנישואינו."

אני צונח לאחור על משענת הכיסא שלי, והתיאבון שלי גווע לגמרי. "אתה בכלל אוהב אותה?" זו שאלה ששאלתי כבר מספר פעמים. אי אפשר להכחיש שהוריי מתאימים זה לזה. שניהם מכורים לעבודה, ממש נשואים לעבודה, והם מסתדרים היטב. יש להם תחומי עניין דומים, והם כמעט ולא רבים. שניהם חסינים בפני גילויי חיבה, ובילדותי, תהיתי אם הם בכלל אהבו אותי או זה את זה.

"ברור שאני אוהב את אימך! היא המשענת שלי, בן. אולי אנחנו לא מביעים חיבה כלפי חוץ, אבל הנישואים שלנו היו כל מה שיכולתי לקוות לו, כשהייתי בגילך. תאווה לא נמשכת לאורך זמן. כבוד ואהבה, כן. ידעתי את זה כשנישאתי לאווה, וזה נכון גם היום."

"אתה גורם לזה להישמע כל כך קליני וקר."

"אין לזה שום קשר לאימך ולי." כעס שוטף את פניו. "סידני תהיה לך אישה טובה. אולי היא קצת פרועה, אבל אתה תיישר אותה. לא הייתי מבקש את זה ממך לולא הייתי נואש." הוא מניח את הכריך שלו ומביט בי בעיניים מתחננות. "סויר, אנחנו נפסיד הכול אם המיזוג הזה לא יצא לפועל. חשוב על אימא שלך. חשוב על אלפי העובדים שיאבדו את מקום עבודתם. לא מדובר רק בי ובך, ואנחנו לא יכולים להיות אנוכיים."

דבריו מכבידים עליי כמו משקולת עופרת. אני לא הטיפוס שעושה משהו, כי מצפים לזה ממני, אבל זה תמיד היה שונה עם ההורים שלי. תחושת המחויבות מציפה אותי עכשיו, כמעט חונקת.

אבא נושא את משקל העולם על כתפיו, ואם אוכל להקל על הנטל, אני חייב לעשות זאת. "בסדר. אני אעשה את זה," אני אומר בקול צרוד. "מתי אתה רוצה שאתחתן איתה?"