ההסדר - ספר שני בסדרת משפחת ברואר

הנפשות הפועלות

ההורים

ריד ברואר: גרוש, ממתין למשפטו בכלא.

רורי ברואר: גרושה, מארגנת את חייה מחדש.

האחים

גאנון ברואר: נשיא קבוצת ברואר.

ג'ייסון ברואר: מנכ"ל אייר ברואר, בעבר חייל / מאבטח פרטי.

רן ברואר: [ההצעה] שחקן רוגבי לשעבר, נשוי לבלייקלי.

ריפלי ברואר: פיזיולוג מאמץ.

ביאנקה ברואר: [להבה] נשיאה זמנית לשעבר של קבוצת ברואר, עברה לפלורידה ונישאה לפוקס קרמייקל.

טייט ברואר: מנהל תפעול בקבוצת ברואר.

פרק 1

קלואי

"אני אראה לך מה זה ללקק את המאפין שלי!"

אני מחזיקה בכף ידי את מאפין האוכמניות והקרמבל האחרון. "את באמת חושבת שהעובדה שליקקת אותו תמנע ממני לאכול אותו?"

ניקי צוחקת ומניחה את ספל הקפה שלה עם הסמל של אייר ברואר בפינת השולחן. "היא אמורה למנוע. אני הייתי נגעלת אם הייתי אוכלת מאפין שמישהו מרח את כולו ברוק שלו."

"היית חייבת לומר את זה כך?"

"היי, אני רק מתארת את המציאות," היא אומרת.

אני יושבת במטבחון, בוהה בחלון הפונה למגרש הגולף שהנהלת ברואר הקימה באביב האחרון. הנוף הזה עדיף בהרבה על שולחנות הפיקניק שאיש לא השתמש בהם והיו שם לפני כן — במיוחד כאשר המנהלים מתאספים בחוץ כדי לשחק.

הנוף יוצא מן הכלל בימים האלה.

"תקשיבי, אני חיה בשביל יום המאפין," אני אומרת. "ואני משקיעה מאמץ רב כדי להבטיח לעצמי את פיסת גן העדן הזו. אני לא מפחדת מקצת רוק."

"נשמע מעניין. על מה אנחנו מדברים?" ג'ייק ממחלקת חשבונאות עוצר לידנו תוך ערבוב הקפה שלו, אף על פי שזה קפה שחור. הלוואי שזו הייתה התכונה המעצבנת היחידה שלו. "מחליפות סיפורים? יש לי כמה אם מתחשק לכן שלישייה."

הוא מנענע את גבותיו כאילו אנחנו לא מבינות את הרמז.

"תמשיך ללכת, ג'ייק," אני אומרת ומבהירה בצורה חדה מאוד את הכעס שלי על נוכחותו.

הוא ממלמל משהו תחת נשימתו שתמיד מריחה כמו שום וממשיך במורד המסדרון.

ניקי מתיישבת מולי ומחייכת. "אני לא יודעת אם ג'ייק מפחד או מוקסם ממך. משהו אומר לי שחלומותיו מתחילים כשאת מטפסת עליו עירומה ומסתיימים עם משחקי סכינים."

"יש לי חלום זהה עליו פרט לקטע של העירום."

אני מרחיקה ממוחי את כל המחשבות על ג'ייק ונועצת את שיניי בחלק העליון של המאפין המתוק והאוורירי. אני מתאמצת לא לגנוח.

דברים מעטים עדיפים על פני מאפי גורמה — במיוחד כשהם ממש לא בתקציב שלך. אני בקושי יכולה להרשות לעצמי ראמן זול ומים מהברז כרגע. דבר לא ימנע ממני ליהנות ממנו, אפילו לא האיום של ניקי שהיא ליקקה את המאפין שלי.

"איך בכלל השגת את הדבר הזה?" היא שואלת ומביטה בי משועשעת. "לא היית הבוקר בישיבה כשהביאו את המאפינס?"

אני מקרבת את כל הטוב הזה אל אפי ושואפת את הניחוח המתוק. כל כך, כל כך טוב.

"את מדאיגה אותי ברגעים כאלה," היא אומרת.

אני מקלפת את הנייר מצד אחד. "כן, הייתי בישיבה. אבל התחמקתי בדיוק בתשע ועשרה ותפסתי את ונדי, שלא חשדה בדבר כשהיא נשאה מהדלפק הקדמי את הקופסה ממאפיית הרולינג סקונס. שלפתי את המאפין הגדול ביותר, הסתרתי אותו בארון שמתחת לקנקן הקפה וחזרתי לחדר הישיבות בלי שאיש הרגיש."

"תזמנת את זה באופן מושלם עד כדי כך?"

"ניקי, מאפין האוכמניות הזה הוא השיא של השבוע שלי."

"זה עצוב."

"את מספרת לי?"

אני נוגסת ביס ענק ומרימה גבה לנוכח הגבה המושלמת שהיא מרימה אליי.

קשה לניקי קנדי להבין את החיים שלי. אבל אני מבינה את זה, אחרי הכול מדובר בסדרה של אירועים מצערים. ולמישהי כמו ניקי, שחייה מקסימים ומלאים, בוודאי קשה להבין שמישהו יכול לצפות בכיליון עיניים למאפין. זה בוודאי נראה מוגזם, כאילו אני ממציאה את זה בשביל הצחוק.

אבל זו האמת.

אני פתטית עד כדי כך.

"על מה הייתה הישיבה בכלל?" היא מעיפה קווצת שיער אדומה מכתפה. " נראה שהיה שם מתוח."

"אני לא יודעת. סביר להניח. היו הרבה פנים זועפות היום."

היא צוחקת. "מה זאת אומרת סביר להניח?"

"ג'ייסון היה עם שניים מהאחים שלו."

"אה. אילו שניים?"

"גאנון וטייט, והם הפיצו אווירה של גברי אלפא. השלישייה המנצחת לבית ברואר הייתה שם, אז היה קשה למדי להתרכז במשהו אחר שהוא לא הם."

"טוב, זה מסביר למה חצי מהמחלקה שלנו הסתובבה כל הבוקר במקום להכניס חשבוניות. הם ניסו להציץ על השלישייה המנצחת."

אני לוקחת אוכמנייה. "אני חייבת להודות, השלישייה המנצחת היא בונוס לעבודה כאן. באתי בגלל המשכורת. נשארתי בגלל הנוף."

"כמו כולנו. אבל את התחמקת מהנוף בשביל מאפין. זה אומר הרבה עלייך."

אני צוחקת. "זה אומר שהאנלוגיות של טייט היו משעממות והבטן שלי קרקרה. להשביע רעב ולהציל את עצמי מייסורי נפש נמצאים בראש סדר העדיפויות שלי. זה נכון גם אם הנוף מדהים ביופיו. טייט מהמם... כאשר הוא סותם את הפה שלו."

היא מנידה בראשה כאילו אני מגוחכת וצופה בי מתענגת על מה שנותר מארוחת הבוקר שלי.

הגברים לבית ברואר, כל חמשת האחים, הם המשפחה היפהפייה ביותר ביקום ואיש לא יצליח לשכנע אותי אחרת. אפילו אחותם ואימם יפות. אבל אחד מהם עולה על כולם — הבוס שלי, ג'ייסון.

ג'ייסון, המנכ"ל של אייר ברואר, הוא כנראה הגבר המושך ביותר בכל הזמנים. שיער בגוון בלונד חולי. עיניים בצבע ירוק בהיר. מצח גבוה, גבות עבות ולסת מוצקה. הוא אינטליגנטי באופן יוצא דופן, בולדוזר במלוא מובן המילה ובטוח בעצמו אם כי לא יהיר. דרוש מאמץ מסוים כדי להכיר אותו, אבל ברגע שזה קורה כיף איתו.

ואני חושבת על החלק הכיפי. הרבה.

"ואם מדברים על דברים שאומרים עלייך הרבה," היא אומרת ומניחה את סנטרה על כף ידה, "החזרת כבר צלצול לבודי?"

"לא, לא החזרתי כבר צלצול לבודי." אני אומרת בלעג ומקבלת גלגול עיניים בתגובה. "אמרתי לך שאני לא מתכוונת להתקשר אליו כשהוא ביקש את מספר הטלפון שלי."

"תראי, אני מבינה שהוא עובד כמפנה שולחנות בגיל עשרים וחמש, אבל יש לו פוטנציאל. ועם כל הריצות שהוא עושה בשיא העומס של הצהריים, הסיבולת שלו בוודאי נהדרת."

"העובדה שאני לא מחזירה לו צלצול לא קשורה למקום העבודה שלו. למעשה, מוצא חן בעיניי הרעיון שהוא קורע את התחת."

"אז מה הבעיה?"

אני נאנחת ונשענת לאחור על כיסאי. גם ניקי נאנחת.

אנחנו מקיימות את השיחה הזו פעם בשבוע לפחות. חברתי החליטה שלא ייתכן שאני מאושרת וחיה חיים מלאים ללא גבר. היא משליכה עליי את החיים שלה. אני מכירה אותה כבר שלוש שנים — התחלנו לעבוד באייר ברואר באותו יום — ולא ידוע לי שהיא הייתה יותר משבוע בלי חבר.

לעומת זאת, אני בדיוק ציינתי חצי שנה של רווקות. הבחור הקודם לא ממש היה קלף מנצח, אבל הוא כן עשה את העבודה החשובה. בדרך כלל. למדתי לזייף אורגזמות תוך כדי וזה הישג. נראה לי.

"מה תעשי?" היא שואלת ונשמעת כמו תקליט שבור. "תישארי רווקה לנצח?"

"אני חושבת שמצב מערכות היחסים שלי מדאיג אותך הרבה יותר מאשר אותי, ניק."

היא רוכנת קדימה ומניחה את מרפקיה על השולחן. "מישהו צריך לדאוג לחיי המין שלך, ואם המישהו הזה יהיה אני, אין לי בעיה עם זה."

ג'ייק מופיע משום מקום, פותח את פיו כדי להכניס הערה בלתי רצויה לתוך שיחתנו. עצם המחשבה על חיי המין של ג'ייק גורמת לבטני להתהפך.

"תמשיך ללכת, ג'ייק," אני אומרת שוב.

בראש מושפל הוא הולך לעבר משרדו.

"מצב מערכות היחסים שלך צריך להדאיג אותך. הנצח הוא ארוך, קלואי." ניקי לא מפסיקה.

אני דוחפת את שאר המאפין לתוך פי.

"זו התנהגות של גברת," היא מקניטה. "צאי בסוף השבוע הזה ותבלעי ככה בבר. את לא תהיי רווקה זמן רב."

אני צוחקת ונחנקת כמעט מהסוף של מאפין האוכמניות שלי. "תפסיקי."

"לא, אני לא אפסיק עד שאהיה משוכנעת שאת זוכרת שאת אדם שלם שראוי לאהבה, חיבה וזין גדול וקשה."

אני מנגבת את זווית עיני במפית ומנסה לרסן את הצחוק שלי.

"יש לך חבר סודי?" היא שואלת ומשלבת את ידיה על החזה. "אני מתחילה לחשוב שיש לך. זו התשובה ההגיונית היחידה."

"תסמכי עליי. אם היה לי חבר, את היית הראשונה לדעת כדי שתפסיקי לדבר על זה."

היא מהנהנת ומחייכת בסיפוק.

עם ניקי קל יותר להעמיד פנים שאני לא מעוניינת לצאת בכלל. פעם אחת עשיתי טעות והייתי פתוחה לרעיון, והיא הגיעה לעבודה למחרת עם אלבום תמונות בטלפון שלה מלא בגברים שהיא חשבה שיתאימו לי. בבוקר ההוא גיליתי שניקי היא משרד שדכנות של איש אחד. היא למדה בעל פה את קורות החיים ואת הסטטיסטיקה שלהם כמו מנחה של משחק טלוויזיה.

זה היה מרשים ומדאיג באותה מידה.

אבל האמת היא שאני לא נגד דייטים. אני נגד מערכות יחסים. נגד נישואים. אם להוסיף לזה את העובדה שאני מושכת רק גברים שאני לא מעוניינת בהם ושיש לי אפס זמן פנוי הודות לערמה של חובות שתמחץ אותי בשלב כלשהו — אני חיה בבדידות.

אני מעדיפה בדידות על פני אומללות.

"את חייבת לפנות זמן למה שחשוב לך," היא אומרת.

אני מרימה את עטיפת המאפין ומחייכת. "פיניתי זמן לגוש הזהב הקטן הזה היום, לא?"

היא גונחת וגורמת לי לצחוק.

"תראי, הנכד של שכנה שלי מגיע העירה השבוע," אני אומרת. "לתומס ולי יש סוג של יזיזות, וזה יספיק לי לזמן־מה. זה הכי טוב שאני יכולה להשיג."

"זה ממש לא הכי טוב שאת יכולה להשיג."

"גם אם הייתי רוצה לפגוש מישהו — ואני לא — אין זמן. במשך השבוע, אני מגיעה הביתה אחרי עשר שעות בעבודה, והתחלתי לעשות משמרות ב'פיקה' כשמישהו מהעובדים לא מגיע בערב. אני צריכה גם להקדיש זמן למימי כי היא לבד בדירה שלנו כל היום ואני מרגישה נורא בגלל זה, דרך אגב. בקושי יש לי זמן להתקלח ולישון ואני מרגישה אשמה כשאני עושה את זה."

"להרגיש אשמה על כך שאת מטפלת בעצמך זה מגוחך."

אני מושכת בכתפיי. "אני בתקופה קשה כרגע הודות לערמה מגוחכת של חובות, דמי שכירות גבוהים עד השמיים וניסיון להשאיר את מימי מחוץ לבית אבות — כל זה תוך שאני מצליחה לא להיאנס על ידי האיש המגעיל מהקומה הראשונה בבניין שלי." אני עוצרת בעוד שניקי בוהה בי. "אבל החיים שלי בנויים על שורה של צרכים רעועים שצריך לספק אותם, והצרכים שלי חייבים להיות אחרונים כרגע. וזה בסדר. זה לא יהיה כך תמיד."

"אמרתי לך שבניין פליני הוא לא מקום בטוח."

"ואני אמרתי לך שבניין פליני זול. תתגברי."

"למי אכפת מהעלות אם את תמצאי את עצמך מתה?"

"תקשיבי," אני אומרת, "בחירות נעשו. יכולתי למות ברעב ולגור במקום נחמד יותר או לקחת את הסיכון עם האיש מדירה ב'1." אני מצטמררת מהזיכרון של האידיוט החלקלק שבאופן נוח למדי גר קרוב ליציאה כך שאני חייבת לעבור לידו בכל פעם שאני יוצאת מהדירה. "להירצח זה מהיר יותר ופחות מדכא ולפחות הבטן שלי מלאה."

היא מעוותת את פניה. "זה לא מצחיק."

אני מצחקקת וזורקת את עטיפת המאפין על השולחן. "תירגעי. אני מתבדחת." סוג של.

היא נושפת. היא רוצה להמשיך בשיחה הזו, אבל המבט על פניי כנראה שכנע אותה לשנות את דעתה.

"שאלתי על הישיבה הבוקר בגלל השמועות ברחבי הבניין היום," היא אומרת. "שמעת את השמועות?"

"אני בדרך כלל מנסה להימנע מהן."

"טוב, אולי תרצי לשמוע את זו."

אני מרימה גבה.

"השמועה במחלקת חשבונאות אומרת שאנחנו מצטמצמים והם מתכוונים לבטל כמה תפקידים בקרוב," היא אומרת בעיניים פקוחות לרווחה. "כולם מבוהלים. ומכיוון שאת העוזרת הבכירה של ג'ייסון, חשבתי שאולי יש לך מידע פנימי שאת יכולה לחלוק עם חברתך הטובה ביותר בעבודה."

"את יודעת שחתמתי על הסכם חשאיות."

"כן, אבל יש דרכים אחרות לומר לי דברים, בלי מילים. למשל, תמצמצי פעם אחת בשביל כן ופעמיים בשביל לא."

"לא," אני אומרת וצוחקת.

"לא אנחנו לא מצטמצמים או לא כי את חברה נוראית?"

"אני לא יכולה לומר לך דבר בוודאות, אבל את יודעת איך זה שמועות."

"את לא דואגת שמשהו עלול להשתבש ואנחנו נישאר מובטלות?" ניקי שואלת.

"באופן תיאורטי בוודאי. אבל בגלל זה? לא."

היא נעמדת ומסדרת את חצאיתה. "וולטר ביקש את השדכן שלי הבוקר. אולי זה סימן. תני לי את השדכן שלך כי לא תצטרכי אותו — את עפה מפה. כמעט רבתי איתו על זה כאילו הבעלות על ציוד משרדי היא חלק חשוב בחוק התעסוקה."

אני צוחקת.

"הוא אידיוט. הוא חושב שאני חיילת שלו. היית צריכה לשמוע איך הוא ציווה עליי לתת לו את השדכן שלי." היא עוצרת בדרמטיות. "זו בעיה מבחינתי. תבקש, אל תצווה. אני לא רוצה לתת לו דבר עכשיו — לא את הזמן שלי, לא את המיומנויות שלי ולא את השדכן המזויין."

"מבאס להיות את." אני מחייכת. "הייתי נותנת לג'ייסון ברואר מה שהוא רוצה."

מישהו מכחכח בגרונו מאחורי ניקי. אני גונחת, בטוחה שזה ג'ייק בניסיון נוסף לסלול את דרכו אל תוך השיחה שלנו. אני מציצה מאחורי חברתי כדי לשלוח אותו לדרכו בפעם השלישית אבל עוצרת.

הרוגז שלי דועך ושפתיי נפרדות זו מזו כשמבטי מתמקד בגבר שבפתח הדלת.

והמבוכה שלי גדלה.

זה לא ג'ייק.

ג'ייסון עומד בכניסה למטבחון ונראה שהוא עומד שם כבר זמן־מה... מספיק זמן כדי לשמוע את שבע המילים האחרונות שאמרתי.

השיער שלו בגוון בלונד חולי מושלם. הוא מרוחק מפניו המסותתות כך שאני זוכה לראות טוב יותר את עיניו בירוק בהיר והגבות העבות שלו כשהוא מקמט את מצחו בעודו מביט בי... ומגחך.

"הייתי נותנת לג'ייסון ברואר מה שהוא רוצה."

מכנסיים כהים מחויטים עוטפים את שרירי ירכיו. חגורה חומה דקה חובקת את מותניו הצרים. חולצה לבנה מעומלנת ששרווליה מקופלים עד המרפקים חושפת את הקצוות של הקעקועים שבחלק העליון של זרועותיו.

אלוהים יעזור לי.

אני נמסה מולו בתערובת של הפתעה, תאווה והשפלה עמוקה מאוד מכך ששמע אותי.

ניקי נאבקת לא לצחוק. "אדבר איתך מאוחר יותר, קלואי." היא מסתובבת אל הדלת ומחייכת מאוזן לאוזן. "בוקר טוב, מר ברואר. מה שלומך היום?"

הוא מהנהן בלי להוריד ממני את עיניו. "היה יום מעניין עד כה."

היא צוחקת. "אכן כן. המשך יום טוב."

"גם לך," הוא אומר ומשלב רגליים. שפתיו מתעוותות בשעשוע.

"אז," אני אומרת אחרי שחברתי הבוגדנית נוטשת אותי ומשאירה את שנינו לבד. למרות המבט בעיניו, אני מנסה לשדר ביטחון קר ורגוע. "כמה זמן אתה עומד שם?"

הוא ממשיך להביט בי רגע, שניים. לבסוף הוא מתרחק מהדלת.

"קלואי, אני יכול לראות אותך במשרד שלי לרגע?"

לעזאזל.