דף הבית > חנות > עסקת חברות
עסקת חברות
תאריך הוצאה: 2021
קטגוריה: חנות חנות קולג' ספורט/ריקודים/מוזיקה
מספר עמודים: 392
תרגום: שי סנדיק
עריכה: לילך פלדמן

עסקת חברות

         
משתתף במבצע 3 מודפסים ב- 99 ש"ח
תקציר
דרוש: בחור חתיך עם שרירי בטן נוקשים ומקל גדול.
 
שוגר ריאן מרוששת ונואשת וספורטאים שחצנים ופרועים הם ממש לא בשבילה... עד שהיא נאלצת לסגור עסקה עם היהיר מכולם.
לו רק היה יודע שהיא קיימת.
המטרה שלה? להופיע על הרדאר של שחקן ההוקי הזה בכל דרך אפשרית.
זק מורגן הוא מלך זירת הקרח וחדר המיטות, אבל שום דבר לא מכין אותו אל הבחורה המסתורית שמופיעה בכל מקום – מסיבות אחווה, הבר האהוב עליו, ולבסוף בכניסה לביתו עם הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. הכלל היחיד בעסקת החברות: אסור להתאהב.
אבל אחרי לילה לוהט (בעצם, שניים) נמאס לו להעמיד פנים והוא נשבע להפוך את הקשר המלאכותי ביניהם לאמיתי. רק חבל שהיא לא יכולה לסמוך על ספורטאי עם מוניטין של שובר לבבות.
האם כוכב ההוקי ישיג את אהובתו הנצחית, או שמא עסקת החברות תסתיים בשברון לב?
פרק ראשון
פרולוג
זק

כשהגעתי למשחק הערב, לא ידעתי שזה מה שינסה להרוג אותי.
אני מדמיין את הכותרות עכשיו: שחקן הוקי מהליגה הראשונה מת במהלך משחק היריבות הגדול של השנה.
שיהיה. אני מדחיק את המחשבות וגולש לזירה, מתעלם מפעימות ליבי שיוצאות משליטה. הקטע הוא שאסור לי למות. ברור, הבקעתי שני שערים בשליש הראשון שלי גם אחרי בדיקות גופניות רציניות, אבל זה לא מספיק אם אני רוצה לשבור את השוויון.
אני צריך לשלוף שפן מהכובע.
אני צריך להיות הגיבור.
אבל ככל שאני חושב על העובדה שחזי הולם חזק מהרגיל, כך זה מחמיר.
תאט, אני אומר לליבי. בבקשה.
הוא לא מאט, ואני שואף אוויר באיטיות דרך האף ואז נושף דרך הפה. בדרך כלל, נשימות עמוקות עוזרות כשחרדת הביצוע תוקפת אותי, אבל עכשיו הזירה מסתובבת סביבי ואני כובש את הדחף להחליק חזרה לספסל ולטמון את הראש בין הרגליים.
תירגע כבר, זי.
זה רק מתח מול הקהל הביתי. תתעל את זה לאנרגיה.
אבל כאן... התחושה שונה. כמו רכבת שעומדת לרדת מהפסים.
הלסת שלי מתהדקת ואני קופץ את אגרופיי, כופה על עצמי פיזית להזיז מחליק אחד לפני האחר.
כל שחקני הנבחרת, ואני בתוכם, נעים אל מרכז הזירה - אל העימות החזיתי - לבושים במדים בצבעי שחור וזהב. מחשבותיי נודדות אל האנשים ביציעים. צופים בי. סומכים עליי שאהיה כוכב המשחק.
יש לו הכול, אנשים אומרים. הוא הבחירה מספר אחת בליגת ההוקי הלאומית. זוכה פרס הובי בייקר.
״זי? הכול בסדר איתך?״ זה אריק, הוא החלוץ שלי וחברי הטוב ביותר. בלי להסתכל, אני יודע שהבריון הג'ינג'י אומד אותי במבטו — מן הסתם בהבעת זעף על פניו המזוקנות.
הוא יחשוב שיצאתי מדעתי.
הוא יחשוב שאני לא יודע לשלוט בעצמי ברגע האמת.
אני אמור להיות חזק.
אני הקפטן.
אני הנבחרת.
״זי?״ הקול שלו עיקש יותר. ״אתה מוכן?״
חזי מתכווץ וזרועותיי מעקצצות. אני הולך למות?
אל תביט בו. הבחור רואה הכול.
אני מהנהן אליו.
ריס, אחי הקטן וגרסה נוספת שלי — ברמה מפחידה — מחליק אליי מהצד השני. הוא טופח לי על הגב ביד עטויה כפפה ומכוון את המקל שלו לעבר השחקנים מאוניברסיטת מינסוטה־דולות'. ״מוכן לכסח את הצורה לבולדוגס?״
״כן.״ אחד משחקני ההגנה היריבים מביט בעיניי ועושה תנועה גסה בידיו. זה משחק רגיל בעונה, אבל היריבות בין האוניברסיטאות היא בת ארבעים שנה. הם גם כיסחו לנו את הצורה בשנה שעברה במהלך הפרוזן־פור, משחקי הגמר. נחישות קרה מצטברת בי ונאבקת בליבי הדוהר כשאני חורק שיניים. אם אני רוצה לסיים בתור אלוף, אני חייב לטפס על ההרים הגבוהים ביותר צעד אחר צעד, ועכשיו הנבחרת הזאת היא הר האוורסט.
אני מוכרח להבקיע.
זיעה מציפה אותי.
שיט.
תשתלט. על. עצמך.
במקום כלשהו באופק, מעריצה יחידה קוראת ״קדימה זי!״, וצמרמורת עוברת בגווי. זאת לא היא, אבל משהו בקול מוכר מספיק כדי שאחזור בזמן למקום שבו חשבתי שהעולם דבש.
היא מתה ואני יודע את זה ובכל זאת...
הבהלה מציפה את גופי כשהאוויר הקר סביב מתלהט והופך סמיך. גרוני מתכווץ ואני בקושי מצליח להתאפק ולא לתלוש מעליי את הקסדה. המוח שלי רוצה לצאת מהראש ולהדחיק את המתח. המקל שלי רועד כשאני מזיז אותו, ואני מנסה למנוע ממנו לקרקש על הקרח.
תתעורר, זי, הלב שלך עוד יפרוץ מהחזה.
המאמן סוורינגן צועק משהו ואני מסובב את ראשי כדי להביט בו, צופה בשפתיו נעות בתנועה איטית. אורות הזירה מסנוורים אותי ואני מרגיש כאילו נדרש ממני מאמץ עילאי, אבל איכשהו אני מצליח להרים את ידי ולסוכך על עיניי.
אני מתנודד ונדמה לי שאני מרגיש טעם אפר בפי. אלוהים, הקסדה הזאת חונקת אותי. איבריי כבדים כאילו הם עשויים מעופרת, ואני עוצר ומתנשם כשאני משתופף על הקרח עד שאני מצליח לעמוד שוב. אני מודע במעורפל למבטי השופטים, לקריאות מחבריי לנבחרת, לגל השתיקה שמציף את הזירה.
ריס ואריק קוראים בשמי.
מישהו נוגע בזרועי — אני חושב שזה אחד השופטים — אבל אני מעיף את היד שלו.
״זי! זי! זי!״
אלוהים, זו שוב הבחורה ההיא שעומדת.
אני לא יכול לעשות את זה לפני כולם.
זק מורגן לא חלש.
אני סופרסטאר.
אני פאקינג סופרסטאר.
למרות שזה לא מגיע לי.
אז אני בורח ומתנתק.
כשאני חולף על פני שאר השחקנים שעל הספסל — אני לא מסוגל להביט בהם מפחד שיראו איזה אסון אני — כבר הורדתי את הכפפות והקסדה. חזי עולה ויורד וגומע אוויר שלא נמצא שם. אני יוצא למסדרון החשוך המכוסה שטיח וליבי הוא רכבת דוהרת.
פשוט לֵך.
אבל אני לא יודע לאן.
אני לא יודע מה אני עושה.
אני פשוט יודע שאני צריך לגרום לאי השפיות הזאת להיגמר.
אתה הבאת את זה על עצמך, אומר קול בראשי. היית אמור לעבוד על זה חזק יותר. היית אמור לעשות מאמץ גדול יותר. היית אמור לעשות את מדיטציית הניו אייג' החדשה. היית אמור להבקיע שלושה שערים במקום שניים בשליש הראשון, ואז הלחץ הזה לא היה קיים.
זה לא נורמלי.
אני נושף במהירות ומנסה לנשום באופן סדיר, אבל שאלוהים יעזור לי, אני לא יכול...
אני ממהר למלתחות ורגליי מאיצות בי להגיע לשם. אני פותח את הדלת וממהר פנימה, גופי רועד כשאני מסיר מעליי את החולצה ואחריה את הכריות.
אני עומד במכנסיי בלבד, ועיניי פראיות כשאני סוקר את המקום ומתבונן באריה הענק שמצויר על הקיר עם הססמה אל תוותר מתחתיו. אני ממהר אל ארונית העץ, מושיט יד ומוציא שרשרת עם מדליית כסף שתלויה בפנים על וו.
אני לא עונד אותה במשחקים, אבל אלוהים - אולי כדאי שאעשה זאת. רק בתור תזכורת.
״זהב לא יחזיק עד תום,״ אני מצליח ללחוש בקול. המילים הם השם והשורה האחרונה של שיר מאת רוברט פרוסט. אני עוטף את השרשרת בידי ואגודלי מלטף את עיגול הכסף ומרגיש את האותיות החקוקות בו.
אני שומע במרחק צעדים רועמים — מאמנים וחובשים, כבר בהיכון.
חזי פועם ופועם ופועם, צובר מהירות, תנופה, ואפלה מטשטשת את ראייתי כשאני תולה את השרשרת על צווארי.
ברכיי כושלות ואני קורס על הרצפה.
סליחה, סליחה, סליחה, אני לוחש לבחורה שהרגתי. 

שוגר

כעבור שבועיים

תקשיבו, בדרך כלל אני לא מתחבאת מאחורי עמוד תומך ישן ומאובק במרתף בית קאפה, אבל כשזה קורה אני נינג’ה אמיתית .למעשה, אני מחזיקה את חתיכת העץ הזאת כבר עשר דקות תמימות, שותה פונץ’ דוחה, ומדי פעם מוציאה את הראש וסוקרת את החדר המואר קלושות. זו מסיבת האחווה הראשונה שלי - די משפיל למישהי בשנה האחרונה בקולג’ - ואני לחוצה כמו חתול עם זנב ארוך בחדר עמוס סטודנטים שיכורים ומתנועעים .

למרבה הפלא, אף אחד לא הבחין במבטים הלוהטים שאני שולחת ממקום המחבוא שלי, למעט הבחור שטוף הזימה שבפינה .הכי גרוע הוא שהחולצה השחורה שהוא לובש צמודה מדי לכרס שלו וכתוב עליה מצמצי אם את רוצה אותי, ולצערי אני מדי פעם ממצמצת בטעות לכיוונו ואנחנו יוצרים קשר עין. ברור שאני ממצמצת. זאת אומרת, אני לא מסוגלת להימנע ממצמוצים .

הוא מנפנף אליי ומסמן לי לגשת אליו. בפעם המאה.

“אלוהים,” אני לוחשת ונועצת בו מבט של “גם לא בעוד מיליון שנה.”

חוץ מזה, באתי לכאן בשביל שחקן הוקי - שחקן שלא הגיע למסיבה הזאת כדי לחגוג את הניצחון הגדול על וסטרן מישיגן בסוף השבוע.

אני מקללת בשקט ומציצה בשעוני שוב, כאילו משהו השתנה בדקות האחרונות. אלוהים, אנשי המסיבות האלה אי פעם ישנים או לומדים? איך הם מתמודדים עם ההנגאובר למחרת? השעה כבר עשר בערב וזה יום ראשון. אני אמורה לחזור לחדר שלי ,להתכרבל במיטה עם דוריטוס ופרינגלס ולעבור על הסיכומים לקראת הקורסים של מחר .

אני נצמדת לעמוד כשנחיל בנות מצחקקות בנעלי עקב גבוהות מדדות על פניי. אחת מהן חובטת במרפקה בצד גופי אבל בקושי מעיפה אליי מבט. אני משפשפת את המקום הכואב וקוראת במבטא הדרומי הכי חמוד שלי שיוצא ממני כשאני מעוצבנת, “אל תדאגו לי, אני בסדררררר”.

הן אף פעם לא מסתובבות. אוף. אני נאנחת. אני רק רוצה לעזוב את המסיבה הזאת, ללבוש טרנינג וגופייה ולהימרח על הספה.  אולי לראות משהו בטלוויזיה אחרי שאסיים ללמוד .נדרשת הרבה עבודה כדי ללמוד באחת המכללות היוקרתיות - והיקרות - ביותר במערב התיכון. ברוכים הבאים לאוניברסיטת הות’ורן.

אני נושפת על שיער בלונדיני שהשתחרר מהקשת שבשערי .

אולי הוא לא יגיע.

ואז זה קורה .

זרם חשמלי עובר באוויר והחוגגים מפסיקים לדבר ומביטים סביבם בציפייה, כמעט כאילו הם יודעים שמשהו גדול מתרחש.

זה הוא. אין ברירה אחרת.

אף אחד אחר לא משפיע בצורה כזאת על אנשים.

אני עומדת על קצות אצבעותיי וצופה בזק מורגן, המכונה זי, המכונה שובר הלבבות, המכונה דושבג )זו תרומתי האישית לרשימה( נכנס דרך דלת המרתף בקומת הקרקע, ומרכין את ראשו כדי שלא ייחבט במשקוף.

שובר לבבות .פחחח. במילים אחרות, הוא רודף שמלות.

אבל זה חסר טעם. לא באתי לכאן כדי לדבר על סטריאוטיפים חברתיים של ספורטאים מקצוענים לעתיד. באתי לסגור עסקה.

שני שחקנים נוספים - אחד בלונדיני ואחד ג’ינג’י - מקיפים אותו משני צידיו כמו כלי שחמט המגנים על המלך שלהם. אני מצמצמת את עיניי. נדמה לי שהבחורים האלה הם ה... חלוצים שלו?

הדי.ג’יי מנמיך את המוזיקה כדי להודיע שנבחרת ההוקי הגיעה, ורטט עובר בקהל. החוגגים מוחאים כפיים ומריעים.

השחקנים זזים וים האנשים נבקע לשניים, כך שאני רואה אותו במלוא הדרו. רטט של משהו עובר בגווי .

משובח יותר משיער של צפרדע, ככה סבתא שלי מהדרום הייתה אומרת עליו,  ואין ספק שזה נכון.  הוא חתיך ברמות ,וכשמביטים בו זה הולם בך, כמו רוח גדולה של סופת הוריקן .

בלי להתבלט לעין, אני מתבוננת בו - החל במגפי האופנוענים השחורים דרך מכנסי הג’ינס שנצמדים לירכיו והלאה אל ז’קט העור האפור הכהה והמבריק במיוחד שעוטף את פלג גופו העליון החטוב. הז’קט הזה היה נראה יומרני על כל אחד אחר - כאילו הוא משחק אותה אופנוען - אבל זק נראה כאילו הרגע יצא מתוך מסך הקולנוע.

הוא ויקינג ענק.

אני מתבוננת בקומתו העצומה של הנבחר מספר אחת של ליגת ההוקי הלאומית. הוא מן הסתם מפליא לגלוש על הקרח, כי הנשוויל פרדייטורס גייסו אותו ביוני שעבר והיו מוכנים לחכות שנה עד שיסיים את שנת הלימודים האחרונה בהות’ורן.

זה בהחלט לא רק החן האתלטי והחטוב בזירה שממקד בו את תשומת הלב. אלה הפנים שלו. מסותתות, נחושות וחזקות, לסת מרהיבה. והשיער הבלונדיני הגלי והארוך? אלוהים שבשמיים .שמעתי בדיחות על “שיער הוקי” וכמה שזה מדליק - אבל עכשיו אני מבינה למה. האצבעות שלי מתות לגעת בו.

אפו ארוך למדי והולם את גובהו, אבל יש בו פגם קטן, שקע קל, שכנראה נובע מפציעת הוקי. אי אפשר לראות את צבע עיניו בתאורה העמומה, אבל מהביוגרפיה שלו באתר האוניברסיטה אני כבר יודעת שהן אפורות.

כאילו הוא מרגיש שאני מביטה בו,  הוא מסיט את עיניו לכיווני ואני מתאבנת. חלק ממני מבועת שהוא יגלה אותי, החלק השני מקווה שכך יקרה. אותו דבר קרה בשבוע שעבר, כשהגעתי לערב בנות בבר טיפסי מוּס כדי לרגל אחריו )באתר היה כתוב שזה הבר האהוב עליו, אז מבחינתי זה לא נחשב לסטוקריות.(

באותו לילה, ישבתי בתא אחורי ושתיתי טקילה בניסיון לאזור אומץ לגשת אליו ולהציג את עצמי. זאת אומרת, אני צריכה להתחיל באיזה מקום, אבל אני לא פלרטטנית. יש לי ביצים ,שלא תבינו לא נכון, אבל בכל מה שקשור אליו - אני לחוצה.

את חייבת לעשות את הצעד, שוגר.

אני נושפת נשיפה ארוכה וצועדת לעברו, כשחבורת בנות אחווה קוראת בשמו ורצה להגיד לו שלום. התלהבות שפוכה על פניהן כאילו הוא המתנה הכי גדולה שקיבלו לחג המולד.

נו, באמת...

אני מפתלת את ידיי כשהקהל מקיף אותו, גם בנים, שטופחים על שכמו ומתחרים על תשומת הלב שלו. אני לא מאשימה אותם ,אם חנפנות לספורטאים זה הקטע שלהם.

הספק מחלחל אליי ואני מזדעפת מחשש שלא אוכל להתחרות בתשומת לב כזאת. אני לא תוססת כמוהם ואפילו לא אוהדת הוקי.

הוא נע בקהל וניגש אל מרכז האולם. מבטו תר את ירכתי החדר, ואף שאני עומדת מאחורי העמוד אני רואה את הריכוז בפניו .

לפי השמועה, יש מסיבות שבהן הוא בוחר בחורה חדשה שתהיה שלו למשך החודש הקרוב. רואים? דושבג. לפי גדוד הבחורות המכרכרות סביבו, מיס דצמבר כנראה ננטשה והוא כבר מוכן למישהי אחרת. בעודי צופה בהם, בחורה אחת זוחלת בין רגלי חברותיה ואז מזנקת מולו ומשליכה את זרועותיה סביב צווארו. היא צווחת ואני מגלגלת עיניים. אני רק צריכה פופקורן להצגה הזאת .

כעבור כמה חיבוקים הוא מצליח להתרחק מהן ומתמקם ליד רחבת הריקודים. שני חבריו עומדים לצידו כשהוא סוקר את הקהל, זרועותיו שמוטות לצידי גופו. פניו עוברות מפרצוף לפרצוף בקהל כאילו הוא מחפש משהו מיוחד, כמו שאני עושה כשאני בוחרת דונאט משובח.

תשומת ליבו נוחתת על העמוד ועיניו נעות עד שהן ננעצות

בעיניי. אני קופאת .שיט. גופי מזמזם ואני כמעט מפילה את הכוס שאני אוחזת כשפרץ אדרנלין שוטף את עורקיי.

טוב.

אולי זה לא יהיה קשה כמו שחשבתי.

אבל אז הוא מזדעף.

רגע - למה הוא מזדעף?

האם אני עד כדי כך איומה? טוב, כן. אני מביטה בטייטס השחורים ובמעיל העבה והשחור. אני לובשת בגדים חסרי צורה ,ומן הסתם הייתי צריכה ללבוש בגדי מסיבה לפני שבאתי, אבל החגיגה התחילה מייד אחרי המשמרת שלי בעבודה ולא היה לי זמן.

“אני לא מסוגלת לעשות את זה,” אני ממלמלת בשקט .

הוא מלך הקרח ואני סתם... כלומניקית. אני מגיעה מכלום .אין לי כלום, במלוא מובן המילה. אוקיי, יש לי חמישים ושלושה דולר בחשבון הבנק, אבל זה מספיק כדי לאפשר לי לשרוד עד המשכורת הבאה. תודה לאל על מלגות והלוואות, אבל באמת - ההלוואות האלה יקרות ויחכו לי גם כשאסיים ללמוד. אני מפתלת קווצת שיער סביב אצבעי ואז מרפה.

אני מוכרחה להיות מציאותית .

הרעיון המשוגע הזה לא יעבוד.

חוץ מזה,  אין לי זמן לכוכבי ספורט מוגזמים וגדושי טסטוסטרון.

עד עכשיו לא היה לי.

אני צריכה לפנות זמן.

כי זק מורגן הוא המפתח שיכניס אותי לפקולטה למשפטים מהחלומות. הוא רק צריך להסכים להיות החבר שלי בכאילו . 

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אילזה מאדן-מילס
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות