מארז סדרת מלחמות המאפיה המלא

זר מסוכן

פרולוג

אספן אולברייט

"אל תסתובבי," קול עמוק ממלמל באוזני, שולח צמרמורות בגבי. המבטא שלו נשמע כמו תערובת של העולם הישן של מזרח אירופה, הפוגש את ארצות הברית של היום, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק מאין הוא. אני צריכה לתת את מרב תשומת ליבי היטב, כדי להבין מה הוא אומר, אבל זה רק גורם לי להיות סקרנית יותר לגביו.
ריח הוויסקי מתפרץ אל נחיריי, מתערבב עם ברגמוט והל. יד גדולה נכרכת סביבי ומחליקה על בטני, מציתה רפרופים חמים ועצבניים, הנשלחים ישר לתוכי.
אני מתחילה להפנות את ראשי, אבל לחיו מחזיקה את לחיי במקומה. הזיפים שלו שורטים קלות את עורי, ואני לוקחת נשימה עמוקה. "נראה שאת לא מצטיינת בצייתנות." משהו באופן דיבורו אומר לי שכדאי לי ללמוד מהר.
לציית לו? למה הוא מתכוון?
"אני מצטערת," אני לוחשת, לא בטוחה למה אני מתנצלת, ואני נרעדת אל גופו המוצק כשהאורות המהבהבים של העיר מנצנצים מחוץ לחלון. המוסיקה מהרמקולים שמסביב מפתה. אישה שרה בשפה זרה. התמהיל בין אזור החלציים שלי, שלהוט כבר להזדיין, העידוד מצד חברותיי להיות "פזיזה וספונטנית" והסחרחורת הקלה מהאלכוהול ששתינו כל היום לא עוזרים לי להתנגד לחיזוריו של האדון הזר המסוכן.
אולי זה היה עוזר אם הגוף שלי לא היה מרגיש כאילו הוא נמס לתוך גופו.
אבל למה שאתנגד? רק התגרשתי, אני אישה בחופשה שלא הזדיינה כבר יותר מדי זמן.
מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אז אין לי מה לדאוג.
הזרת שלו גולשת יותר למטה, והוא מחליק את ידו האחרת על ירכי, כאילו הוא הבעלים שלי, והוא מושך אותי קרוב יותר אליו. "תני לי להבהיר את הכללים שלי. אני אשים לך כיסוי עיניים, והוא יישאר שם עד אחרי שאלך. מנקודה זאת והלאה, את תיתני בי אמון מלא. כל מה שאני אומר, זורם."
כל כולו משדר ביטחון עצמי, בלי שום מקום לוויכוח.
ליבי דוהר מהר יותר, וחרדה ממלאת את חזי.
מה אני עושה?
זה כל כך לא אופייני לי.
ומה אם הוא איזה פסיכופת מטורף, ואני אמצא את עצמי משוסעת לגזרים בחדר המלון?
הזקפה הקשה שלו נלחצת אל עמוד השדרה שלי. "יש לך שאלות או התנגדויות?" הלהט מנשימתו פוגע באוזני ולא ממש עוזר לי לייצר מחשבות מגובשות כלשהן.
אני בולעת בקושי. "אומממ...."
הוא מצליף בלשונו מאחורי תנוך אוזני, ופלג גופי התחתון פועם.
אני משתנקת ברכות ועוצמת עיניים, לא מסוגלת לבנות שאלה כלשהי, ובטח שלא להוציא אותה מפי.
"את עדיין יכולה לצאת מזה אם את רוצה," הוא ממלמל ושומט את ראשו נמוך יותר, עובר על שסע השמלה שלי תוך כדי שהוא מכרסם את עיקול צווארי.
אני קופאת.
אני רוצה לצאת מזה?
שפתיו שוב נוגעות באוזני. "אני דורש הסכמה. החברות שלך אמרו שאת רוצה את זה. זה נכון? "הממ?"
אני פותחת את פי לדבר, אך שום דבר לא יוצא. אגודלו פורט עליי, כאילו אני גיטרה והוא כוכב רוק מקצועי שממלא אצטדיונים מדי ערב.
אולי הוא כזה. אני לא יודעת כלום על האיש הזה.
"תני לי כן," הוא דורש במבטאו הסקסי.
במקום כלשהו בתוכי, מסתתרת האישה הביישנית, המצייתת לחוקים, החסודה. ה'אני' של לאס וגאס, חסרת הדאגה, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, "כן."
"יופי. תעצמי את העיניים ותשאירי אותן עצומות. אם תפתחי אותן לפני שאשים עלייך את כיסוי העיניים זה נגמר. מבינה?"
אני מהנהנת, עדיין לא בטוחה לתוך מה אני מכניסה את עצמי.
"אם לא תיכנעי לי באופן מלא, לא תהיה שום אזהרה. אני אפסיק ואלך. הבהרתי את עצמי?" הוא מעביר את ידו על פלג גופי העליון, חותך דרך המחשוף שלי, ואז אוחז בסנטרי ודוחף את ראשי בחזרה על כתפו, מעביר שוב את זיפיו על לחיי.
יבבה נפלטת ממני. היא כל כך זעירה, שאני לא לגמרי בטוחה שהיא לא התרחשה בראשי.
"תעני לי."
"מממהממ." אני לא מצליחה להגיד שום דבר. גופו הוא תא עינויים שאני רוצה להתנדב להיכנס אליו. חם. עם כל צעד שהוא עושה, שריריו מתכווצים, פועמים לתוך בשרי.
ידו גולשת פנימה על ירכי, והתחושה כמו ברק שנשלח אל כל קצה עצב שבי. הוא נוהם בשקט כשאני רוטטת, ושואל. "לא עשית את זה בעבר?"
אני לוקחת לריאותיי כמה שיותר חמצן ואוצרת אותו בתוכי. "מה? לציית?"
הוא מלטף את שפתיי באצבע בודדת. "זה, ולבלות את הלילה עם אדם זר."
אני רועדת עוד יותר בתוכי. "נכון." אני מניחה את ידיי על ירכיו השריריות, בניסיון לייצב את עצמי.
"את עצבנית." הוא לא שואל, אלא מציין.
"אני..."
הוא מניח את אצבעו על שפתיי, ואני עוצרת את נשימתי.
"קודם כיסוי עיניים." בד סאטן קריר מכסה את עיניי, והוא מהדק אותו חזק סביב ראשי.
העיניים שלי כבר עצומות, אבל משהו בסופיות של כיסוי העיניים גורם לדופק שלי להאיץ עוד יותר.
הוא ממקם את גופו מול גופי, מיתמר מעליי, ואני שואפת שאיפה חדה כשאצבעו מחליקה על המחשוף שלי. "את יודעת מה רציתי לעשות מאז שראיתי אותך מהצד השני של הקזינו?"
"לא," אני לוחשת.
הוא לא עונה לי. ידו אוחזת ברכושנות בעורפי. חמימות נשימתו מכה בפי, כששפתיו מרחפות על שפתיי. "לבלות כל שנייה שנותרה מהלילה הזה בלגרום לך להתפרק בדרכים שלא הכרת קודם."
אני מתכווצת בתוכי, כשהוא משחרר את התפרצות הכאוס הראשונה בתוך כל חלקיק של קיומי. שפתיו ולשונו מציתות בי אש שלא ידעתי שקיימת, משוטטות על הלסת ועל הצוואר שלי, לפני שהוא משחרר את כתפיית השמלה שלי ומוצץ את שדיי.
כשהוא נע בחזרה למעלה, אני תרה אחר שפתיו, רוצה לטעום אותן. הוא לא נותן לי. את הלילה כולו אני מבלה בעשיית דברים שמעולם לא עשיתי קודם, אבל הוא לא מנשק אותי על השפתיים.
בבוקר שלמחרת, אני מתעוררת. אור שמש פורץ דרך החלון. אני פונה אל הצד האחר של המיטה, מצפה לראות אותו.
אבל הוא איננו. עניבת משי חתוכה, שכנראה הייתה כיסוי העיניים שלי, מוטלת על הכרית לידי. מעבר לכך, אין כל זכר לעובדה שהוא היה איתי, מלבד הניחוח הנעים של עורו, שעדיין נאחז בעורי.
זה היה אמור להיות ככה. ידעתי, והסכמתי לתנאים. הוא עמד במילה שלו ומילא את הצד שלו בעסקה. אבל אני עדיין מבחינה בכאב האכזבה על כך שהוא לא כאן. חלק ממני מסוחרר מכל מה שהוא עשה, ומכל הדברים שהוא גרם לי להרגיש. החצי השני שלי תוהה האם מוטב היה לא לדעת שקיים משהו מענג בצורה מייסרת כל כך.
אין בגופי עצם אחת שלא מודעת לכך שלעולם לא אחווה שוב מישהו כמותו.
אני נותנת לעצמי רגע קצר ללכת לאיבוד במסעי לאורך נתיב הזיכרון, ואז קמה, מתקלחת והולכת ללבוש את הבגדים שלבשתי בלילה הקודם. אני מניחה שאצעד את מצעד הבושה מתוך הסוויטה היוקרתית הזאת אל הקומה השישית, אל החדר שאני חולקת עם החברות שלי. פאניקה אוחזת בי כשאני לא מצליחה למצוא את התחתונים, החזייה או השמלה שלי.
אני פותחת את הארון, ושמלת שמש חדשה, לבנה ויקרה מאוד, תלויה שם. בתוכה חזייה מובנית, אבל אין שם שום בגדים תחתונים. פתק מצורף אליה. כתוב בו כך:
 
קרסוטקה שלי,
השמלה והחזייה שלך יובאו לחדרך אחרי שיכבסו אותן. אני שומר לעצמי את התחתונים שלך.
 
אות משורבטת, דומה לאות M, מופיעה בסוף הדף. אני פוערת את פי למראה הפתק והשמלה, ומחניקה את חיוכי.
סוטה.
השם שלו מתחיל באות M. או שאולי זה שם המשפחה שלו?
זה כל מה שאני יודעת על האדון הזר המסוכן. הוא יכול היה לעמוד עכשיו מולי ולא הייתי יודעת שזה הוא. אין לי מושג איך הוא נראה, מה שמו האמיתי או כל דבר אחר אודותיו. מה שאני בטוחה לגביו הוא הקול שלו, ניחוח הברגמוט וההל והאופן שבו גופו מותאם באופן מושלם לגופי. את רוב הדברים שהוא אמר לא הבנתי בכלל, כי הוא דיבר לעיתים קרובות בשפה זרה. אני לא בטוחה איך הוא יודע מה מספר החדר שלי, אבל בפעם הראשונה בחיי, אני לא מתכוונת לנתח יותר מדי.
קרסוטקה. הוא חזר על זה שוב ושוב כל הלילה, כאילו זה היה שם החיבה שלו בשבילי.
מה זה אומר?
אני לוקחת את הטלפון שלי ומקלידה את המילה בתיבת החיפוש. זה ברוסית.
קרסוטקה: יפהפייה, יופי.
מלבד כל האורג... המעִיפות שהוא נתן לי, אני קולטת פתאום שאני מרגישה ממש 'מאושרת וחיה', שוב. כבר הרבה מאוד זמן שלא חשתי דבר מלבד 'עצובה ומכוערת'.
מאיזושהי סיבה מטורפת, אני שמחה שהוא שמר לעצמו את התחתונים שלי.

פרק 1

אספן

כמה ימים לפני כן

"ברכות. הגירושים שלכם הם עניין מוגמר עכשיו." קורה קורנת ומחזיקה את הוודקה טוניק שלה באוויר.
אני גונחת. "את לא אמורה להיראות כל כך שמחה."
עיניה החומות מתרחבות. היא מסיטה את שערה הכהה מעור השמנת שלה ותוחבת קווצת שיער מאחורי אוזנה. היא אומרת לי בזעף, "אני כן. יש לך מזל שנתתי לך את טיפול החברה־הכי־טובה. השתמשתי בכל טריק שיש בספר כדי לגרום לזה להסתיים במהירות ובלי מאבק ממושך ומתיש. תסמכי עליי בעניין הזה."
קורה היא עורכת דין בכירה לענייני גירושים בשיקגו. בדרך כלל, נשים סופר־עשירות שוכרות אותה, אבל היא אפילו לא גבתה ממני כסף כדי לשים קץ לנישואים בני עשרים השנה שלי עם פיטר. לא ששחיתי בכסף, כשהייתי נשואה לפיטר, ולא שאני שוחה בכסף עכשיו. הייתי אמורה להיות, אבל את רוב נישואינו, פיטר בילה בניצול המשכורת שלי כדי להקים עסק כושל אחר עסק כושל. לפחות זה מה שהוא אמר לי, שהוא משתמש בכסף לענייני עסקים.
ניסיתי להיות רעיה תומכת. עודדתי אותו ודחפתי אותו ללכת אחר החלומות שלו, אבל הייתי טיפשה. החברים שלי אמרו לי לעיתים קרובות להוציא את הראש מלה־לה־לנד. הם הזהירו אותי להפסיק לתת לו להשתמש בכל הכסף שהרווחתי ולהכריח אותו למצוא עבודה. חשבתי שהם לא מבינים ושהם שופטים אותו בחומרה. טעיתי, והייתי צריכה להקשיב להם.
פיטר הגיע ממשפחה ממעמד גבוה, וכשאביו נפטר, הוא ירש כמה מיליונים. לא יכולתי לגעת בכסף הזה. אבל האירוניה בכך שאביו של פיטר השאיר את הכסף בקרן נאמנות ומחוץ לשליטתי היא, שפיטר לא נזקק לי כדי לדלדל אותו. הוא גמר את כולו תוך שנתיים, והוא חזר להוציא כל פני שהיה בחשבון הבנק שלנו.
אבל לא התגרשתי ממנו בגלל כסף. נקודת השבירה הגיעה כשגיליתי למה הוא לא מקדיש לי תשומת לב במיטה שלנו. והסיבה לכך הייתה בלונדינית בת עשרים ומשהו שהוא קנה לה ציצים חדשים... עם המשכורת שלי.
"יש לך מזל שגרמתי לו להסכים לקבל רק עשירית מדמי המזונות," קורה מזכירה לי.
אני באמת צריכה להיות אסירת תודה, אבל כואב לי לדעת שאני צריכה לשלם לו משהו. "החוק כל כך דפוק. קרעתי את התחת שלי במשך עשרים שנה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולחיות על חשבוני. כתגמול למוסר העבודה שלי ולעצלות שלו, אני אצטרך לשלם לו במשך עשר השנים הבאות, או עד שהוא יתחתן שוב.
"מי שהמציא את רעיון המזונות הוא דפוק."
"כן, אבל זה רק שבריר קטן ממה שזה היה עלול להיות. תגידי לי שאת שמחה." היא מרימה את כוסה, עדיין מחכה שאקיש בה.
אני נכנעת, ולאחר, לוקחת לגימה ארוכה מהמרטיני שלי. הג'ין המקורר מחליק בגרוני בצריבה חלקה. "אני אסירת תודה על זה שזה עבר, ועלייך. תודה."
עכשיו, מה אני הולכת לעשות?
אני בת שלושים ושמונה, גרושה, ואין לי שום דבר להתגאות בו מעשרים השנים האחרונות.
לפחות יש לי עדיין את העבודה שלי.
למה התחתנתי בגיל שמונה־עשרה?
פיטר אולברייט סחרר את ראשי. פגשתי אותו זמן קצר אחרי שסיימתי את התיכון. בתוך שלושה חודשים, התחתנו. הוא היה בן עשרים וחמש, ונראה היה שהוא מוכן ושולט בעניינים. לא ידעתי שהוא חי מקרן הנאמנות של הסבים שלו, או שהיא תיגמר בשנה הראשונה לנישואינו.
במקום ללכת ללמוד בקולג' בקליפורניה, כמתוכנן, הוא שכנע אותי ללכת לעבוד בעירייה. הוא טען שאני לא זקוקה לתואר אקדמי מאחר שאנחנו מתחתנים, ושחשוב יותר שנהיה יחד. לכן ויתרתי על המלגה שלי והתחלתי לעבוד במשרת אסיסטנטית במחלקת התכנון האזורי.
הבוסים שלי קידמו אותי עם השנים, אבל אני לא יכולה להתקדם יותר, מאחר שאין לי תואר. אני מתרוצצת סביב כל מי שאני עובדת איתו, אבל לא מקבלת אפילו קרוב לשכר שמגיע לי. מאחר שלפיטר אף פעם לא הייתה עבודה, והוא אף פעם לא הכניס כסף, אף פעם לא יצאתי מהמחלקה שלי או הלכתי ללמוד.
"זה נגמר?" קולה של היילי שואל בשקט.
אני מסתובבת. "כן, תודות לקורה."
היילי מחבקת אותי, ושערה הבלונדיני נופל על פניי. היא מתרחקת, ועיניה הכחולות מלאות אהדה. מבין כולנו, היא הרגישה ביותר. מאז גן חובה, אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
"אני בסדר," אני מבטיחה לה.
היא מחייכת, מהנהנת, ומתיישבת בתא, ליד קורה.
"סקיילר תבוא?" קורה שואלת.
"לא. היא הייתה צריכה לעבוד עד מאוחר, אבל היא אמרה שהיא בעניין."
"יופי. אז אני אזמין את זה."
"תזמיני את מה?" אני שואלת.
התרגשות חולפת על פניה של היילי. "זאת הפתעה."
בטני צונחת. אני לא אוהבת לא לדעת מה עומד לקרות. אולי זה בגלל הנישואים שלי לפיטר במשך כל השנים האלה. תמיד חיכיתי שהנעל השנייה תיפול. בתחילה לא הייתי רגילה לחכות שמשהו רע יקרה, אבל במהלך השנים, שיחות טלפון מנושים, חשבונות בנק ואשראי שרוקנו ותוכניות שהתבטלו, התאספו והצטברו. אם הצלחתי לעבור יום אחד בלי שיקרה משהו לא צפוי, נשמתי לרווחה. רק כשנפרדתי מפיטר, הבנתי כמה חרדה הוא יצר בחיי.
הוא כבר לא איתי, אבל אני עדיין נושאת את שרידי ההשפעה של עשרים שנה. עדיין עוצרת את נשימתי כשאני מנסה לשלם עבור משהו, למרות שהעניינים הכספיים שלי היו בשליטתי הבלעדית בחודשים האחרונים.
"בבקשה, ספרי לי," אני דורשת.
קורה מנידה בראשה ומחייכת. "לא. את תקבלי בהודעה טלפונית רשימת פריטים שאת צריכה לארוז ולקחת איתך."
"לארוז? אין לי כסף ללכת לשום מקום שדורש מזוודה."
"כן. אנחנו יודעות, אבל בדיוק בשביל זה, יש לך שלוש חברות מדהימות."
בטני מתהפכת. "זה לא הכרחי. אני לא מקרה צדקה שאתן צריכות לטפל בו. קורה כבר העניקה לי את שירותיה בחינם. אני מעריכה את כל מה שכולכן עשיתן, אבל עכשיו אנחנו צריכות לחזור למצב של נורמליות."
קורה נוחרת בבוז ועושה משהו בטלפון שלה. "בבקשה. הכול כבר מוזמן. את באה."
היילי מוחאת כפיים וקורנת. "אני כבר לא יכולה לחכות. זה הולך להיות מדהים!"
לחיי מתלהטות מכעס.
הן רק רוצות את הכי טוב בשבילך. אל תכעסי עליהן.
אני סופרת עד חמש ואומרת, "אתן יכולות בבקשה לבטל את מה שזה לא יהיה שעשיתן? אני לא —"
"לא, אנחנו לא יכולות. זה משולם כבר, ואי אפשר לקבל את הכסף בחזרה. תחייכי, תגידי תודה ואחר כך תשתי," סקיילר מצטרפת. "זוזי."
אני מחליקה על המושב. "חשבתי שאת עובדת עד מאוחר."
"החלטתי שסיימתי להערב. אמרתי לבאומן לעשות את ההזמנה שלו בעצמו."
"וואו. הגיע הזמן. מה קרה?" סקיילר עובדת אצל מעצב אופנה יוקרתי. היא תמיד יודעת איך להתלבש, ולוקחת סיכונים שאנחנו לא לוקחות. כמו עכשיו, כששערה צבוע בצבע מג'נטה. אני לא הייתי מסוגלת לעולם לעשות דבר כזה, אבל היא יצירת אומנות. כל דבר שהיא שמה על עצמה, אם זה איפור, שיער או בגדים, הוא אמירה.
"אני לא רוצה לדבר על זה. אני צריכה אלכוהול." היא מרימה את הכוס שלי ולוגמת לגימה ארוכה.
"קחי, בבקשה," אני מקניטה אותה.
היא נאנחת ומניחה את הכוס. "סליחה."
"את בסדר."
היא מסמנת לברמן להביא לנו סיבוב נוסף ומצביעה על המשקה שלי. היא מסתובבת אלינו. "כבר לא יכולה לחכות למחר. באיזו שעה אנחנו צריכות להיות בשדה התעופה?"
"שדה תעופה?" אני פולטת, הפאניקה שלי מתגברת.
"תירגעי, את תודי לנו," קורה מתעקשת.
לפני שאני מספיקה להמשיך להתווכח, עיני השקד של סקיילר מתקשחות. "תגידי לי שאת לא צריכה בסופו של דבר לשלם ללוזר הזה." היא מסירה את משקפי השמש שלה ומנקה אותן על חולצתה.
"סליחה, לא יכולה." אני לוקחת עוד לגימה.
"הצלחתי לצמצם את זה לעשירית," קורה אומרת בטון מלא־עלבון ומשלבת זרועות.
סקיילר רוטנת. "עדיין יותר מדי."
היילי ממהרת להגן על קורה. "זאת לא אשמתה. היא עשתה כמיטב יכולתה."
"כן, היא עשתה," אני מסכימה.
"תירגעי. אני לא שופטת את הכישורים שלך. זה רק מרגיז אותי שהוא מקבל בכלל משהו אחרי כל השנים האלה שהוא התעלק על אספן."
"אפשר לדבר על משהו אחר? אני לא רוצה לחשוב יותר על פיטר," אני אומרת.
המלצרית מגיעה עם המשקאות שלנו. אני מסיימת את שארית המרטיני שלי ומושיטה לה את הכוס הריקה. "תודה!"
"אתן צריכות משהו נוסף, גבירותיי?" היא שואלת. החיוך שלה גדול, מציג את שיניה הלבנות הישרות המושלמות. הטישרט הוורודה שלה נמתחת באופן מושלם על השדיים החצופים שלה. היא רק בשנות העשרים שלה, בלונדינית, והכול בה מזכיר לי את השדיים שרכשתי לחברה החדשה של פיטר, שגם עונדת טבעת יהלום באדיבות המשכורת שלי. אבל אני בטוחה שהוא אף פעם לא יתחתן איתה, כי אז הוא יפסיד את דמי המזונות ממני.
אל תהיי אישה ממורמרת. זאת לא אשמתה של המלצרית.
אני מאלצת את עצמי לחייך. "אנחנו בסדר. תודה."
היא עוזבת, ואני שותה עוד כמה לגימות גדולות מהמרטיני שלי.
"אז, באיזו שעה אנחנו נפגשות בשדה התעופה?" סקיילר שואלת שוב.
"שש. הטיסה בשמונה. נותן לנו זמן לעבור את הבידוק הביטחוני ולאכול ארוחת בוקר של מימוזה," קורה עונה.
החזה שלי מתכווץ. "אנחנו יכולות לחזור לדבר על זה שאני לא מקרה צדקה?"
"אנחנו יכולות להפסיק את השיחה הזאת עכשיו, כי אנחנו לא משנות את ההפתעה שהכנו לך?" היילי משיבה בחיוך מלא תקווה.
"אוף. אתן כולכן —"
"חברות מדהימות שאת אוהבת מאוד?" היא מעפעפת לעברי בריסיה.
אני מגחכת ומרימה ידיים. "אין טעם להילחם בזה, נכון?"
סקיילר מרימה את הכוס שלה. "לא. לחיי החיים החדשים שלך. לאור שמש ולהתחלות חדשות."
"אל תשכחי גברים חדשים," קורה מוסיפה.
"לא. גבר הוא מה שהכניס אותי לתוך הבלגן הזה. אני מתרחקת. חגורת הצניעות נלבשה לנצח."
קורה משתנקת בדרמטיות. "אוי, בבקשה. אל תהיי גרושה משעממת."
"אני לא צוחקת."
סקיילר מטה את ראשה ומביטה בי.
"מה?"
"את יודעת, מתישהו את צריכה לחזור לעלות על הסוס, נכון?"
"לא, אני לא."
"מממ, כן, את כן," היא מתעקשת.
"אני לא זקוקה לזה בחיי. אני נהנית מהעצמאות שלי."
"אז אל תלכי על משהו רציני. תעלי על האוכף, ותשאירי את סוס ההרבעה באורווה אחרי שאת מסיימת."
היילי יורקת את המשקה שלה, וטיפת אלכוהול ניתזת על לחיי.
היא מכסה את פיה וצוחקת. "אוי, אלוהים, סליחה! סקיילר!"
"מה?"
קורה מבליעה חיוך. "סקיילר צודקת. הגיע הזמן לטיפול. כבר עברת את מספר הקילומטרים."
אני טומנת את פניי הבוערות בידיי. "בנות!"
אנחנו צריכות למצוא לך איזה פר הרבעה סוג א'. מישהו שלא ייקשר אלייך רגשית ויראה לך איך נראה סקס אמיתי," סקיילר אומרת.
אני דוחקת בה במרפקי ומרימה את ראשי. "תפסיקי, ואני לא בתולה. פיטר לא היה גרוע במיטה."
שלוש החברות שלי מביטות בי בגבות מורמות.
"למה אתן מסתכלות עליי ככה?"
"מתי הוא לא היה רע במיטה? כשהיית בשנות העשרים לחייך, והוא הקדיש לך תשומת לב?"
קורה שואלת.
"וואו, תודה שהזכרת לי שכבר לא הייתי מושכת בעיניו, כשהגעתי לגיל שלושים."
"הוא מניאק," קורה עונה במהירות.
האחרות מסכימות.
"לא משנה. פיטר הוא כבר לא הבעיה שלי. טוב, חוץ מהמזונות."
קורה נאנחת. "ברצינות, העסקה שהצלחתי להשיג לך היא משהו שאין למצוא."
אני טופחת על ידה. "סליחה. אני יודעת, ואני כל כך אסירת תודה לך, אבל גמרתי איתו ועם כל הגברים. הם לא יותר מאשר עול על מצבי הכספי ועל העצמאות שלי. אין להם להציע לי שום דבר שאני לא יכולה לעשות בעצמי."
היילי מגחכת. "שום דבר מלבד בשר שרירי, מזיע ואורגזמות כל הלילה."
"אני יכולה להשיג את כל האורגזמות שאני רוצה בעצמי, תודה רבה."
"זה לא אותו דבר," סקיילר מצייצת ושותה את המרטיני שלה.
קורה רוכנת אלינו. "אל תסתובבו עכשיו, אבל אדון 'ילד רע' נכנס."
גם סקיילר וגם אני מסתובבות אחורה.
בחור גבוה, קשוח־למראה, עם זיפים של אחר הצהריים, מעיל עור שחור יקר וחיוך שחצני, קולט אותנו בודקות אותו. הוא מזיז את גבותיו ברוב משמעות לעברנו, מסיר את הז'קט שלו ומציג לראווה את הטישרט הצמודה באופן מושלם לחזה המפוסל שלו. זרועו השמאלית מכוסה בקעקועים.
"אמרתי לא להסתכל עכשיו!" קורה נוזפת בנו.
אני מסתובבת בחזרה. "צעיר מדי. בקושי בן שלושים."
"זה משנה?" סקיילר שואלת.
"לא הייתי אומרת לו לא," היילי מכריזה.
"אני הייתי יורדת על ברכיי ומשחקת את תפקיד הקוגרית," קורה ממשיכה.
כולנו צוחקות. ואז אנחנו משתתקות. היילי נועלת עיניים איתי.
"מה?"
"אז את רוצה איזה כסוף־שיער?"
הבטן שלי מתהפכת. "לא. אני לא רוצה אף אחד."
היא מקישה באצבעותיה על הכוס שלה. "אבל אם היית צריכה לבחור בין צעיר יותר או מבוגר יותר, תבחרי אבא'לה חדש?"
אני נחנקת מהמשקה שלי.
עיניה של סקיילר מאירות. "אה... עכשיו אנחנו מגיעים לאיזה מקום."
אני מנידה בראשי. "לא. גמרתי עם גברים."
אני אומרת את זה בביטחון, אבל שמץ אכזבה מופיע כשהדברים יוצאים מפי, למרות שאני יודעת שאני צריכה להישאר רחוק ככל האפשר מגברים. על פי הניסיון שלי, הם רק גורמים צרות.
סמכתי על פיטר, במשך עשרים שנה, נתתי לו את ליבי. הסיכון שבאהבה לא שווה את כאב הבגידה. והדיו על מסמכי הגירושים שלי אפילו לא יבש. הדבר האחרון שאני צריכה זה גבר שייגע בי.
"עדיף להיות בודדה מאשר לשחזר את מה שעברתי. אם זו רק אני, כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג לעצמי. ככה, שום דבר לא יכול להשתבש. וגם אם כן, זו תהיה אשמתי ולא אשמת אף אחד אחר. אז, למרות שאני מעריכה את דאגתך לסטטוס מערכות היחסים שלי, אין שום דבר שאני צריכה או רוצה מגבר." המילים יוצאות חזקות ובטוחות, אבל נראה שהחברות שלי לא מאמינות לי.
אני מתעלמת מהמבטים שלהן ומשנה נושא. דבר אחד שאני מסרבת לעשות זה לסגת בי מן ההבטחה שלי לעצמי. הגיע הזמן לברר מה גורם לי אושר ולגלות מהי התכלית שלי בחיים. כפי שהוכיח פיטר, גבר לא יעזור לי באף אחד מהדברים האלה. 

לוחם שבור 

פרולוג

בוריס איוונוב

העסקה הראשונה שעשיתי עם השטן נועדה להציל את אימא שלי. בסופו של דבר, זה לא שינה כלום. השטן עדיין ניצח.
בפעם השנייה, ניסיתי לקנות את החופש שלי ושל האחים שלי. כל מה שההסכם הזה הצליח לעשות היה ליצור מהחיים שלנו תעתוע שהיינו עמוק בתוכו, ושעד היום שולט בנו.
אחרי רצף האירועים הזה, הייתם חושבים שהמצפון שלי נעלם. שכל סיבה לא לקחת את מה או את מי שאני רוצה כבר לא תהיה קיימת.
אבל הקול בראשי המשיך לומר לי עדיין לא להפוך אותה לשלי. מהרגע שהתחלתי לראות אותה כמישהי שהיא לא רק אחותו של חברי הטוב ביותר, קיליאן, הקול הזה זעק לי להתרחק ממנה.
אבל איך אתה מתרחק מהבחורה שהכרת מאז ומתמיד? זאת שמפניה אתה לא יכול להימלט, שנראה כאילו היא האדם היחיד בעולם שמסוגל להתבונן פנימה לתוך נשמתך. זאת שמעולם לא מכחישה מה שאתה מסוגל לעשות, אבל בכל זאת לא בורחת.
הייתה לנו פעם שיחה. תפסתי אותה ברגע של חולשה. היא שתתה יותר מדי בלוויה של אחיה הגדול שון. קיליאן ושאר האחים שלו היו במצוקה גדולה מדי, ולכן לא הבחינו בכך שהיא השתכרה. הלכתי אחריה, מודאג. היא אמרה לי שהיא יכולה לראות את הרוצח שבעיניי, ולא מזירת האיגרוף. "הרגת אנשים. ראיתי את השינוי שחל בך לפני שנים. היית בן שבע־עשרה."
בכל הנוגע לזאמיר, תחושת הבטן שלי אומרת לי שהאדם הראשון שהוא יצא אחריו תהיה נורה. היא גם נושאת את הילד שלי. הדברים שהוא עלול לעשות לה, צורבים את מוחי במשך כל היום.
אני מוכרח להרוג אותו לפני שיצליח להגיע אליה. הבעיה עם זאמיר היא שהוא רוח רפאים. הוא מופיע ונעלם מתי שמתחשק לו.
למרות שניסיתי לא לאפשר לשטן להשתלט עליי, איאלץ לאפשר לו. הדרך היחידה לגבור על הרוע היא להוסיף עוד דלק למדורה. זאמיר לימד אותי את זה.
אבל איך אתה הופך להיות יותר סדיסט מהשטן עצמו, בלי שזה יגרום נזק לאדם שאתה אוהב יותר מכול? האם אתה באמת יכול לשמור על כל מה שטוב בחייך כשאתה משתנה והופך לכל מה שאתה מתעב?
צמרמורת אוחזת בעצמותיי. אני מעיף מבט אל נורה, מכורבלת בזרועותיי, ישנה בשלווה, ולא יכול שלא לתהות אם חלק מהתוכנית של זאמיר היא לא רק להרוס אותי ואת האחים שלי, אלא גם לענות אותנו בדרך אחרת. אם אשתמש במפלצת הקיימת בתוכי, זו שמעולם לא שחררתי לגמרי, איך נורה תוכל להמשיך לאהוב אותי?

פרק 1

נורה או'מאלי
לפני שנתיים

"נגמר לנו הוויסקי. גם הגינס הולכת ואוזלת," אחי דקלאן מודיע לי.
אני עוצמת עיניים. "איך זה יכול להיות? הזמנתי כמות כפולה."
דקלאן נאנח. "זו לוויה של או'מאלי. בפעם הבאה, תזמיני פי שלושה."
אני פוקחת את עיניי. הגיחוך שלו גורם לי לרצות לתת לו מכה. "מה אני אמורה לעשות? הם שיכורים, והם יתעצבנו."
"אסע לקלי ואבדוק אם יש להם חבית וכמה ארגזים שאנחנו יכולים לקנות מהם להערב." דקלאן מוציא את המפתחות שלו מכיסו.
אני נאנחת. "תודה."
הוא יוצא מהדלת האחורית.
אני מביטה על הצבע המתקלף שעל קיר המסדרון, ומנסה לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר. סבתא שלי נפטרה באמצע השבוע. ירשתי ממנה את הפאב, שבו עבדתי כל חיי. אין שום סיבה שאהיה במצב כזה, אבל כבר בהחלטה החשובה הראשונה שהייתי צריכה לקבל, שכללה רק הזמנה של מספיק אלכוהול לטקס האשכבה שלה, נכשלתי.
פאב אירי שנגמרו בו הוויסקי והגינס.
סליחה, ננה. את כנראה מתהפכת בקברך.
היא מתה. לעולם לא אראה אותה יותר, ולא אשמע שוב את קולה.
אני מוחה את דמעותיי, שמחה שאני במסדרון, עם פניי אל הקיר. לא בכיתי אפילו פעם אחת היום. הצלחתי להתעשת, עד עכשיו.
ועכשיו אני נשברת בגלל ויסקי וגינס.
אני בעיצומה של מסיבת הרחמים העצמיים שלי, כשגופי הומה אל מול גופו המוצק. פרפרים מתפרצים מידו הנצמדת אל עיקול המותן שלי. האצבעות האחרות שלו דוחפות את שערי הצידה, והוא גורר אצבע אחת על צווארי. הוא רוכן אל אוזני, וקולו העמוק, הצרוד, שולח צמרמורות עונג במורד גבי.
"תגישי להם וודקה. הגיע הזמן שכולם יבינו מה גברים אמיתיים שותים."
ליבי הולם בתוכי. אני קופאת לכמה שניות, נשענת עליו, מתפללת שלא הייתי רוצה בו, ובו זמנית מתפללת שאוכל לקבל אותו.
הוא ממשיך. "אני הולך להתערב עם כל החבר'ה שבבר, שהם לא מסוגלים לשתות וודקה, וזה כמובן יגרום להם לנסות."
אני מסתובבת אל תוך החזה שלו, שואפת לתוכי את הריח שהוציא אותי מדעתי מאז שהיינו ילדים. לא משנה מה אני עושה, נראה שאני לא מצליחה להפסיק את ההתרגשות שחולפת בגופי, בכל פעם שהריח הזה מגיע אל אפי.
הכול בו גורם לשערות שעל זרועותיי לסמור. הוא מיתמר מעליי, וקעקועים פזורים על כל גופו, כולל קעקוע אחד שאומר, "לא־מצולק", על הבטן שלו. בכל פעם שאני רואה את הקעקוע הזה, אני רוצה לחבק אותו ולא לשחרר לעולם. הוא עשה אותו לכבוד יום הולדתו העשרים וחמישה, כאילו להוכיח נקודה. למי? אני לא יודעת.
העולם שבחוץ אולי רואה אותו כמו שהוא רוצה שיראה אותו, אבל אני יודעת שאין סיכוי שהוא לא מושפע ממה שהוא עושה.
הוא הורג אנשים. ראיתי בעיניו את השינוי שחל מתמימות לאפלה. ידעתי מה זה אומר ברגע שראיתי את העיניים הקרות האלה, עם התיעוב העצמי, שאומרות "אל תתעסק איתי". זה לא משנה שהייתי רק נערה צעירה, בת שלוש־עשרה.
האחים שלי הם כולם מתאגרפים. גם רוב בני הדודים שלי, שלוקחים חלק בעסקי המאפיה של או'מאלי. לכולם יש את אותם עיני לוחם כמו של בוריס. המבטים של כל אחד מהם השתנו בנקודה זו או אחרת, וכללו משהו עמוק יותר וקר יותר. זה קורה כשאתה הופך למישהו שלא חשבת שאתה. סבתא שלי הסבירה לי את זה. אני לא יודעת מה היו הנסיבות, או כיצד בוריס נעשה מעורב במה שזה לא יהיה שהוא לא מצליח לצאת ממנו, אבל אין דבר שיגרום לי להאמין אי פעם למה שמקועקע על גופו.
הלוואי שהייתי יודעת מי מחזיק בשדים שלו. פעם בשנה, אני רואה את התיעוב העצמי שלו מתגבר. ראיתי אותו כשהוא קיבל את ההודעה או את השיחה. ראיתי אותו עוצם את עיניו ופניו מתקשחות. בתוך שניות, הוא יוצא. לא ידוע מי נמצא מהצד השני או לאן הוא הולך, אבל למשך כמה ימים, הוא נעלם. ובכל פעם שהוא חוזר, יש משהו אפל בהבעת פניו.
איכשהו, המבט הנוקב הזה שלו רק משך אותי אליו יותר. אפילו בגיל שלוש־עשרה השתוקקתי אליו. הוא בקושי הכיר בקיומי אז, מלבד היותי אחותו הצעירה של קיליאן, אבל צפיתי בו מסתגר ומשתנה, למרות שאף אחד אחר לא ראה זאת. כשהגעתי לשנות העשרים לחיי, ההתעניינות של בוריס בי התגברה לפתע. ננה שלי ראתה את זה. שנים חלפו לפני שהיא הושיבה אותי באחד התאים, הצביעה על חדר המשחקים שבו בוריס וקיליאן שיחקו פּוּל, ואמרה, "את או'מאלי. אין שום דבר רוסי בדם שלך. זה לא נועד להיות, נורה. אל תכתימי את טוהר השושלת המשפחתית שלנו. שום דבר טוב לא יכול לצאת ממשהו איתו."
"אני לא —"
"עדיין לא, אבל את מתקרבת אל שנות השלושים שלך עכשיו. ראיתי מה שהולך ונבנה בין שניכם. אני לא יכולה להתעלם מזה יותר. חשבתי שזה יקמול ויתפוגג, אבל זה לא קרה. אם בכלל, זה רק התחזק. ואם האחים שלך יגלו, הם יהרגו אותו."
הדופק שלי הלם חזק כל כך בצווארי, שהנחתי עליו את ידי. "אנחנו לא עושים כלום."
היא הרימה את גבותיה ונטלה את ידי. "הגיע הזמן שתתחתני. נועדת ללדת תינוקות אירים, כמו האחיות שלך. את לא תוכלי למלא את תפקידך במשפחה שלנו, אם תהיי איתו."
פתחתי את פי כדי לדבר, ואז סגרתי אותו. אם הייתי מכחישה את המשיכה שלי אל בוריס, זה היה מעליב את ננה שלי. המילים הבאות יצאו מפי והדהימו אותי, אבל נראה שלא הפתיעו אותה. "אני אוהבת אותו."
החזה שלי התכווץ כשהכתה בי ההכרה שהודיתי בפני סבתא שלי במשהו שלא הודיתי בו אפילו בפני עצמי. ומעולם לא נישקתי את בוריס.
עיניה הפכו לחריצים. זה היה חילול הקודש בעולם שלה. "זה לא משנה. את צריכה למצוא מישהו אירי."
זה היה לפני כמה שנים. עדיין לא נישקתי את בוריס. הכי קרוב שהגעתי לזה היה לפני כמה חודשים, בלוויה של אחי, שון. הייתי שיכורה, והאומץ שהקנה לי המשקה, גרם לי להודות בפניו שאני יודעת שהוא רוצה אותי. עד לנקודה ההיא, זו הייתה משיכה בלתי נאמרת בינינו — משהו שרקדנו סביבו במשך למעלה מעשור. חשבתי שהוא מתכוון לנשק אותי, אבל אחיו הפריע לנו באמצע.
מאז, המשיכה המגנטית שלנו זה לזה רק התעצמה יותר ויותר. בכל הזדמנות שיש לו לגעת בי, הוא עושה זאת. ואלא אם כן האחים שלי בסביבה, הוא כבר לא מסתיר את האובססיה שלו כלפיי. הוא מענה אותי עם כל מבט וכל מגע. הוא הפך אותי לפקעת עצבים של תסכול מודחק. אני לא בטוחה כמה עוד אוכל לסבול את זה, אבל הסוף לא נראה באופק.
הוא מעיף מבט הצידה, מוודא שאין אף אחד אחר במסדרון, ואז מעביר את ידו אל הישבן שלי ומושך אותי אליו.
אני משתנקת. הוא אף פעם לא נגע בישבן שלי בעבר ולא היה כל כך קרוב. הראש שלי בקושי מגיע אל החזה שלו. הלהט בפניי מתגבר.
הוא מוחץ את הישבן שלי כאילו הוא שלו, ומטה את סנטרי בידו השנייה. "את זה אפשר לפתור בקלות. כמה וודקה יש לך?" המילים שלו נשמעות תמימות כשנשימתו הלוהטת מתמזגת עם נשימתי.
וודקה? למה אנחנו מדברים על וודקה?
הבר מלא באנשים אירים.
"אני..."
הו, אלוהים אדירים!
שפתיו מתקרבות. אני מצטמררת כנגדו, וזה דבר נוסף שנראה שאני לא מצליחה לשלוט בו לאחרונה.
בכל פעם שהוא נוגע בי, זה כמו הלם חשמלי המכה בתאי גופי.
הוא מרים גבה. בקול תקיף, הוא אומר, "כמה וודקה, מויה דושה?"
עוד דבר שהוא התחיל לעשות אחרי הלוויה של שון. כשאנחנו לבד, הוא קורא לי מויה דושה. חיפשתי באינטרנט ומצאתי שזה אומר נשמה שלי - מה שמוסיף לפרפורי הלב המתמידים שלי, כשאני בסביבתו.
מבטי משוטט אל שפתיו. הן מלאות, עם קצת חספוס, מוקפות בשפם ובזקן השחורים שלו, התואמים את שערו הכהה הארוך, שהוא ההיפוך לזקנו הקצר הגזוז היטב. אף פעם לא יצאתי עם מישהו שיש לו שיער פנים; כולם היו מגולחים למשעי, אבל משהו בשיער הפנים שלו מסעיר את התחתונים שלי ומוסיף לניחוח המסוכן שעולה ממנו. השיער שלו מבולגן, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא להעביר את ידיי בתוכו, כדי לייצב את עצמי מהטלטלה החולפת בי, רק מעצם העובדה שאני לידו.
"מספיק שייקח להם שנים לשתות," אני ממלמלת.
הוא נוהם. "אנחנו נראה בעניין זה." הוא משחרר אותי, ואני רוצה לתפוס את ידו ולהחזיר אותה אל ישבני, אל המקום שאליו היא לא שייכת.
אני לא יכולה. הוא לא אירי. כל מה שננה אמרה היה נכון. האחים שלי יהרגו אותו. גם הבעלים של האחיות שלי יקפצו לעזור להם. או שבוריס יהרוג אותם ויילחם בחזרה. בכל מקרה, אני לא רוצה לראות את זה או להיות הסיבה לזה. אני אפילו לא מסוגלת ללכת לקרבות, שבהם קיליאן ובוריס נמצאים בזירה אחת עם שופט. בכל קרב אחר, אני מסוגלת לצפות בהם, אבל לא כשהם מתאגרפים זה נגד זה.
אין שום סיבה לערבב את הדם שלנו עם הדם שלו. הבטן שלי אומרת לי שאם אי פעם ניכנע לפיתוי בינינו, לא תהיה דרך חזרה. אני ארצה יותר ויותר, ולא אוכל להתרחק לעולם.
"הארגזים שלך במרתף?" הוא שואל.
"כן."
הוא מניח את ידו על לחיי, מעביר את אגודלו על שפתיי ומביט בי בעיניו הכהות, מלאות התשוקה. "תפסיקי לדאוג. אני אטפל בזה." הוא מתנתק ומסתובב, אבל אני אוחזת בזרועו.
"בוריס."
הוא מסתובב ומלקק את שפתיו, ממתין שאדבר.
אני לא בטוחה מה לומר. המוח שלי הוא תערובת של התשוקה שלי אליו, צער על סבתא שלי ועל הכישלון שלי בניסיון הראשון שלי לנהל את העסק שעבר אליי בירושה ממנה.
וכל האו'מאלים, כולל האחיות שלי, נמצאים כאן כדי להיות עדים לכך.
האחיות שלי, ארין ונסה, הן תאומות. הן מבוגרות ממני בשמונה־עשרה שנים. הילדים שלהן ואני קרובים יותר בגיל. אני מתייחסת אל האחיינים והאחייניות שלי יותר כמו אל אחים. כשנולדו להם תינוקות, הרגשתי כמו דודה, מה שלא הרגשתי אף פעם לפני כן. הילדים שלהם אפילו קוראים לי דודה.
שון היה מבוגר בשנה מקיליאן. שון ואני היינו הכי קרובים לפני מותו. קיליאן, נולאן ודקלאן תמיד גוננו עליי, והם עושים זאת עוד יותר, מאז ששון מת.
ארין ונסה לא מאושרות מכך שננה השאירה לי את הפאב. למרות שהן כמעט לא נכנסות לכאן, והן גם לא עובדות כאן, הן חשבו שהוא יהיה שלהן. הן אפילו הרחיקו לכת עד כדי לנסות לשכנע אותי לחתום על העברת חלק מהפאב אליהן. האחים שלי עמדו לצידי והתעקשו שהן יוותרו על הרעיון. הם כולם מסכימים על כך שאני זאת שמגיע לה לקבל אותו. ננה לא הייתה משאירה לי אותו אם הייתה רוצה שהן תהיינה הבעלים, אבל האחיות שלי לא מסוגלות אפילו להביט בי במבט שאינו זועף.
עוד לא עבר אפילו שבוע מאז שננה נפטרה, אבל אני מרגישה את הקרע ביחסים שלי עם הילדים שלהן, שאליהם הייתי קרובה כל חיי. הם לקחו את הצד של האימהות שלהם, מן הסתם. אני מרגישה כאילו איבדתי עוד אחים. זה הפך את קיליאן, נולאן ודקלאן לעוד יותר מגוננים כלפיי.
העובדה שלא הזמנתי מספיק ויסקי וגינס היא משהו שהם ישתמשו בו, כדי לרדת עליי. זה חטא אירי, ונחשב לטעות של טירונים. העשורים שביליתי בבר היו אמורים להכין אותי לזה, וארין ונסה ישתמשו בזה כדי להצביע על כך שאני לא מסוגלת להמשיך את המורשת של ננה.
אני מסיטה את מבטי. עיניי מתמלאות לפתע בדמעות, ואני לא מסוגלת לשלוט על דבר.
בוריס מתקרב אליי, מושך אותי אליו ולא אומר מילה.
אני מתייפחת בזרועותיו, עד שאני שומעת את קולו הנוקשה של אחי קיליאן. "נורה, מה קרה?"
בוריס לא משחרר אותי. "היא נסערת."
"כן. אני רואה. מה קרה?"
"אני צריך לענות על זה?"
קיליאן נאנח וקצת מורח את המילים שלו. "כולנו נתגעגע אליה, אבל היא הייתה זקנה. היו לה חיים טובים."
אני מוציאה את עצמי מזרועותיו של בוריס ושולחת מבט זועם בקיליאן. "תפסיק להגיד את זה."
"זה —"
"קיליאן, אני צריך שתבוא איתי למרתף," בוריס אומר ופותח את הדלת של גרם המדרגות הצר.
"למה?"
"אנחנו צריכים להביא משם וודקה."
הוא נוחר בבוז. "אתה צוחק, נכון?"
"לא. אני מתערב איתך על שלושת אלפים דולר שהאו'מאלים לא מסוגלים לשתות שלושה שוטים, לא כולל הגברות, כמובן."
"של וודקה?"
"כן."
"למה שהם ירצו לעשות את זה?"
"רק עכשיו קניתי את הארגזים האלה מנורה לכבוד סבתא שלך. אתה מתכוון לסרב להרים כוס לכבודה?"
קנה אותן ממני?
"אתה לא —?"
"קיליאן, בוא נלך," בוריס נוהם ומצביע על המרתף.
"היית מוכרח לקנות וודקה? אתה יודע שאנחנו אירים, נכון?"
"אל תיפול בדרך למטה. זה יהיה לא הוגן, כשנילחם בפעם הבאה," בוריס פוקד, ויורד אחריו במדרגות.
"לאן הם הולכים?" שואל אחי האחר, נולאן, שנכנס למסדרון.
"להביא כמה ארגזים של וודקה.
הוא מכווץ את פניו. "למה שנצטרך אותם?"
אני מתכווצת ומודה בכישלון שלי. "דקלאן יצא לראות אם נוכל להשיג חבית וכמה ארגזים של ויסקי מקלי. נגמר לנו. בוריס מתכוון לעשות הרמת כוסית לכבוד ננה, ולנסות לקנות זמן."
"וודקה לכבוד ננה." נולאן שורק. "היא תתהפך בקברה."
"תפסיק עם זה!"
"אני מניח שהיה יכול להיות גרוע יותר."
אם הוא רק היה יודע חצי מזה. 

מוציא לפועל אכזר 

פרולוג

סרגיי איוונוב

לפני שזאמיר הרס את חיינו, אימא שלי תמיד אמרה שכאשר דלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת. היא נהגה לומר זאת, כשהמזל שלנו הלך ואזל, ובקושי היה לנו מספיק אוכל, או כשהאורות שלנו היו כבים משום שלא שילמנו את חשבון החשמל.

באופן כלשהו, היא ואבא שלי מצאו את הדרך לפתוח את הדלת הבאה. המצב בביתנו היה משתפר עד לרצף האירועים הבא, כך שתמיד התייחסתי אל דלתות חדשות שנפתחות כאל תסריט חיובי.

עד שזאמיר הראה לי את המציאות.

מאז שאבא שלי מת, ראיתי את הדלת נפתחת, אך היא לא הייתה מלאה באור או בדרכים לפתור בעיות. הדבר היחיד שהדלת החדשה ייצגה מאז, הוא מסלול המוביל אל סיטואציה חדשה, שנראה שייצרה בעיות נוספות, הרוחשות מכאב עמוק יותר.

הלילה, דלת חדשה נפתחת. תחושת החרדה מציפה אותי, כשהטלפון שלי מצלצל. "אלואיז, את כבר אחרי בדיקת הביטחון?" אני נמצא בשדה התעופה, ממתין לה כבר למעלה משעה. הנהג שלי חנה במגרש החניה. על פי מסך הטיסות הנוחתות, הטיסה שלה כבר נחתה, אבל היא לא הגיבה להודעות שלי. זאת לא הפעם הראשונה שהיא שוכחת להודיע לי מתי ירדה מהמטוס, ולא תמיד קל לה לצלוח את הטרמינל, אבל הפעם, זהו פרק הזמן הארוך ביותר שחיכיתי לה.

בחודשים האחרונים, קריירת הדוגמנות של אלואיז זינקה באופן משמעותי. אנשים מזהים אותה בכל מקום שאליו היא הולכת, ומבקשים חתימות. למרות שהיא לא מודה בזה, היא אוהבת את תשומת הלב. היא מוכנה לעצור כל דבר שהיא עושה ולחתום. רציתי להוסיף שומר ראש שישמור עליה, אבל היא סירבה.

המבטא הצרפתי הבולט שלה נשמע דרך הקו. "יקירי, אני כל כך מצטערת. שכחתי להתקשר אליך מוקדם יותר היום. אני לא מגיעה לשיקגו בסוף השבוע הזה."

בור נפער בבטני. "זאת בדיחה?"

קולה הופך כועס. "לא. יש פתיחה של מועדון לילה חדש, שהסוכנות שלי רוצה שאשתתף בה."

אני נע לעבר פינה ריקה מאנשים, אומר את הדברים בקול רגוע, אבל רותח בתוכי. "אני בשדה התעופה עכשיו."

"סליחה. הייתי מאוד עמוסה, וזה פרח מזיכרוני."

כלומר, היא לא חשבה עליי.

היא בכלל חושבת עליי אי פעם?

"ארוחת הערב המקדימה לחתונה של אחי מתחילה בעוד שעה. החתונה מחר!" אני נובח.

אלואיז נאנחת. "אל תהיה דרמטי. אראה אותך בסוף השבוע הבא."

הלסת שלי רוטטת. אני מעביר את ידי בשערי. "אל תטרחי לבוא. אנחנו גמרנו."

"מה? אל תדבר שטויות. אטוס אליך בסוף השבוע הבא," היא אומרת, כאילו להחמיץ את סוף השבוע של החתונה של אחי, זה לא סיפור גדול.

אמרתי הרבה דברים לאלואיז במהלך השנים, אבל מעולם לא אמרתי לה שגמרתי איתה. אני נושם דרך האף ועוצם את עיניי. "אמרתי לך לפני חודשים לתכנן להיות כאן בסוף השבוע הזה. זה אירוע גדול עבור המשפחה שלי. הברזת לי בפעמיים הקודמות, והפעם אפילו לא טרחת להגיד לי שאת לא באה."

"טסתי אליך והפתעתי אותך כדי לפצות על זה."

"כן, כי היית חרמנית בטירוף, ונשארת לארבע שעות בלבד, כדי להזדיין," אני פולט.

היא ממלמלת משהו בצרפתית, ואז אומרת באנגלית, "תפסיק להיות תינוק. אראה אותך בסוף השבוע הבא."

"לא, את לא תראי. שיהיו לך חיים טובים, אלואיז." אני מנתק, שולח הודעה לנהג שלי להגיע ויוצא החוצה בסערה אל תוך השלג. מבין כל הדברים המגעילים שאלואיז עשתה, את הדבר הזה אני לוקח באופן אישי.

היא מעולם לא התחייבה לי. אנחנו רואים זה את זה רק כשהיא בשיקגו. אבל היא יודעת כמה האחים שלי חשובים לי.

אני גם כך כבר נסער מספיק. האחים שלי ואני יצרנו במכוון מלחמה בין שתי משפחות הפשע החזקות ביותר. הראיות ששתלנו כדי להפליל את הבריונים של זאמיר פטרוב התגלו סוף־סוף, וזה קישר אותם אל מותו של לורנצו רוסי.

במשך חודשים, חיכינו שהראיות יצוצו. נדרשה ממני כל הסבלנות שבי, כדי לא לחשוב על זה באובססיה. אם משהו היה משתבש, זה היה מסכן את העסקה שבוריס עשה עם זאמיר בתמורה לחופש שלנו.

לאימא שלי נוצר חוב כלפי זאמיר כשאבא שלי מת. האחים שלי ואני לא ידענו על כך. ואז בוריס גילה. הייתי בן שתים־עשרה, כשזאמיר חטף אותה. הוא הכריח אותנו ללמוד לענות ולהרוג גברים, כדי להציל את חייה. אני לא זוכר באיזה לילה עם זאמיר זה היה, שאימא שלי כבר לא הייתה מסוגלת להביט בי. כשהוא הרשה לה לחזור הביתה, היא לא הייתה מסוגלת לסבול להיות איתי באותו חדר.

לא קיבלנו את אימא שלנו בחזרה. הצלנו את הקליפה של אישה שהייתה פעם היא. האישה שחזרה הביתה, בקושי דיברה עם האחים שלי, והתעלמה לגמרי ממני. זמן קצר לאחר מכן, היא הרגה את עצמה. הגעתי הביתה, וראיתי מים זורמים מתחת לדלת חדר האמבטיה. שברתי את הדלת, ומצאתי את אימא שלי בתוך אמבטיה מלאה בדם.

במשך חמש שנים, בקושי ישנתי. אף פעם לא ידעתי מתי זאמיר יתקשר. סיוטי לילה רדפו אותי.

קולות של גברים, ריח הריקבון שלהם ותמונות פניהם מלאות הכאב, מילאו כל מחשבה שלי, יום ולילה. שום דבר מזה לא נעלם אף פעם. חרדה אחזה בי. אם אירדם ואחמיץ את שיחת הטלפון שלו, יהיה לזה מחיר שנצטרך לשלם. למדתי, בליל הלוויה של אימי, מה קורה כשאתה לא עושה מה שזאמיר רוצה. האחים שלי קיבלו מושב בשורה הראשונה כדי לצפות.

ואז, כשהייתי בן שבע־עשרה, בוריס חתם על עסקה לחופש שלנו. אנחנו לא באמת חופשיים. פעם בשנה, בוריס עדיין של זאמיר. פירוש הדבר הוא, שאנחנו עדיין שלו. חלק מהעסקה — משמעו, שבשאר השנה, האיוונובים הם מחוץ לתחום.

עד כה, זאמיר מילא את חלקו בעסקה. אני לא מאמין שזה יימשך לנצח. אי אפשר לעשות עסקים עם השטן, ולצפות שהוא יעמוד במילה שלו.

מאז ותמיד חיכיתי שהנעל השנייה תיפול. בכל פעם שבוריס מקבל ממנו הודעה, המתריעה בפניו, שזאמיר יצטרך אותו לאיזה מעשה סאדיסטי שהוא תכנן, הנחישות שלי להרוג אותו ולהרוס כל דבר שהוא חלק ממנו, מתעצמת. קשיי השינה שלי עשויים להימשך שבועות. לפעמים אף יותר מחודש. לזיין את אלואיז היה הדבר היחיד שהרגיע אותי. מלבד מאשר בחודשים האחרונים. בפעמים המעטות שראיתי אותה, הניצוץ שאני בדרך כלל מרגיש כלפיה, כבר לא היה שם. היא התחננה בפניי לקבל את הזין שלי, כמו שהיא תמיד עושה כשאנחנו יחד. במובנים מסוימים, היא הפכה יותר נואשת מאי פעם לקבל את מה שאני נותן לה.

הבעיה היא שהביטחון העצמי שלה, שבדרך כלל מעורר בי הערצה, הפך לאגו. היא הפכה לסנובית. ההערות שהיא בדרך כלל שומרת לאחרים, מצאו את דרכן אליי. למרות שאני שולט בה בחדר המיטות, לעולם לא הייתי רוצה להיות הסמרטוט שלה, אם בפומבי ואם כשאנחנו לבד. משום מה, היא נמצאת תחת הרושם שזה בסדר להתייחס אליי כאל כזה. אני לא בטוח מתי זה השתנה. כל כך הרבה דברים קורים, עד שרק לאחרונה הבחנתי בזה.

כשבוריס כינס פגישה ואמר לנו שהמלחמה החלה, חשתי שזה מרגיע אותי. הייתם חושבים שמלחמה הייתה עושה את ההפך, אבל זה היה כאילו הייתה לי אורגזמה מדהימה ואחר כך עישנתי ג'וינט. הרגשתי כל כך הרבה שלווה. ואז הוא הטיל עוד פצצה, והרטט בלסתי וההתכווצויות של חזי, התחילו מחדש.

ראש המאפיה הפולנית, ברונו זילינסקי, ביקר את ג'ובאני רוסי בכלא. ג'ובאני הוא אביו של לורנצו, וראש המאפיה האיטלקית. דבר שגורם לי אי נוחות. אם הם יוצרים ברית נגד הפטרובים, יהיה קשה יותר לשמור על שיווי משקל בין הצדדים. המלחמה עלולה לפעול נגדנו כבומרנג.

המילים של אימא שלי, "כשדלת אחרת נסגרת, דלת אחרת נפתחת," מצלצלות באוזניי, אבל אני לא בטוח שאני מחבב את מה שאני רואה בצד השני. דבר אחד שלמדתי הוא שאתה צריך לבחור את הדלת שלך בחוכמה. העובדה שאלואיז הבריזה לי, וחיכיתי לה שעה בשדה התעופה במהלך סוף השבוע של החתונה של אחי, היה רק הציפוי שעל העוגה.

אישה אנוכית.

כל דבר ביחסים בינינו קשור אליה. הייתי צריך לסיים את העניינים איתה כבר לפני זמן רב. המשכתי לחשוב שאנחנו טובים מדי יחד, ושהיא תוותר בסופו של דבר על הקטע של 'אני לא בנויה למערכות יחסים', ותתחייב אליי.

הדבר היחיד שהיא רוצה זה את הזין שלי.

כמובן, כל מי שקרוב אליי חושב שהיא כלבה. היא אישה חזקה. אני אוהב את זה אצלה. היא מסוגלת לעמוד על שלה, ולא נותנת לאחרים לנצל אותה. בפומבי, היא כמו דג פיראניה. היא תאכל ותירק אותך החוצה, אם רק תסתכל עליה לא נכון. זאת תכונה שאני מצטער שלא הייתה לאימא שלי. אולי כך היא לא הייתה נופלת טרף לזאמיר.

מעולם לא נזפתי באלואיז על המעשים שלה. זה מדליק אותי לראות את גישת האלפא שלה כלפי אנשים אחרים. אני לא מדבר על הפעמים שבהם היא מגעילה בלי שום סיבה, אלא על הפעמים שבהן אחרים המעיטו בערכה. פעם אחת, מישהו התייחס לעובדה שאנחנו יחד, והיא שחורה ואני לבן. זו הייתה אישה, כך שלא יכולתי להראות לה את זעמי, כמו שהייתי עושה אילו זה היה גבר, אבל אלואיז העמידה אותה במקומה.

כשאנחנו לבד בחדר השינה, היא לא יכולה לעשות שום דבר מבלי לבקש את רשותי. בדרך כלל, זה בזמן שהיא מתחננת. היא כנועה. אני ההפך ממנה, דורש שליטה מלאה. כשאני חווה אותה משתנה והופכת מהאישה העוצמתית, התופסת פיקוד, זאת שהיא מראה לעולם לאישה שבוטחת בי באופן מלא, שאקבע כל מהלך ומהלך שלה, זה משהו שמחרמן אותי. הפעם הראשונה שבה הראיתי לה מי שולט כאן, בלבלה אותה. היא לא הייתה רגילה לזה. אף אחד לא גרם לה להיכנע לכל רצונותיו או לוותר על השליטה שלה. היא לא הבינה איך היא מסוגלת לאהוב את זה כל כך. זה יצר אצלה התמכרות ורצון לעוד. ראיתי את זה. זה צד שלה שאף אחד אחר לא זוכה לראות.

טוב, לא הרבה אנשים לפחות.

אני יודע שהיא יוצאת עם גברים אחרים כשהיא לא בשיקגו. גם אני חופשי להיפגש עם נשים אחרות. רק לעיתים רחוקות אני מנצל את החופש שלי, ולא שואל את אלואיז פרטים על הזמנים שבהם אנחנו לא יחד. שאלתי פעם אחת, וזה הרס את סוף השבוע שלנו. לכן, אני מתרחק מהנושא, ומעמיד פנים שזה לא קורה.

אבל זה קורה. היא הודתה בזה בפניי כשהייתה שיכורה לילה אחד. היא גם התוודתה שהיא אוהבת אותי, אמרה שאני הגבר היחיד שבאמת נותן לה את מה שהיא צריכה, ושהיא רוצה להיות רק איתי.

ואז היא התעוררה פיכחת בבוקר שלמחרת, ולמרבה הנוחות שכחה את כל מה שפלטה.

היא קפצה על המטוס הראשון שיצא משיקגו, וכשניסיתי שוב לדבר איתה על זה שאולי נהפוך את הקשר לרציני, היא אמרה לי שהייתה שיכורה, ושהיא לא התכוונה למילה אחת ממה שאמרה.

העניינים בינינו היו מתוחים לזמן מה. החלטתי להתרחק ממנה ולהגיד לה שגמרנו. ואז בוריס התחיל לחזר אחרי נורה בסתר, ונגררנו לתוך העניינים של האו'מאלים עם משפחת רוסי.

כשזאמיר שלח לו הודעה, והוא נעלם, הרגשתי צמרמורת. ואז אלואיז הופיעה בפתח דלתי, וביליתי שתים־עשרה שעות בשליטה בה ובזיונים, עד שהגיע הזמן לאימון הכושר עם האחים שלי. הלכתי לאימון, חזרתי הביתה, הערתי אותה והמשכתי לענות אותה עד שהיא איבדה את קולה מרוב עונג.

היא יצאה לטיסה שלה, ושוב הרגשתי רגוע. לאחר מכן, החלטתי להתעלם ממנה שוב, בשל חוסר היכולת שלה להתחייב אליי.

בפעם הבאה שראיתי אותה, לקחתי אותה לפתיחה הגדולה של המסעדה שהאחים שלי ואני השקענו בה. בתחילה, לא יכולתי לשים על זה את האצבע, ואז זה הכה בי. הרגיז אותה להיות עם המשפחה שלי. היא לא רצתה שאקח אותה לארוחת ערב נחמדה ולא רצתה לבלות את הערב עם האנשים שבחיי. היא הייתה כאן רק בשביל הזין שלי.

ההתנהגות הזאת - של כלבה מרושעת - התחילה לעצבן אותי, וכשהתרחש הריב עם לורנצו רוסי, היא קיבלה את משאלתה. לקחתי אותה הביתה ונתתי לה את מה שרצתה, אבל זה לא הרגיע אותי כמו בדרך כלל, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

עכשיו אני זוכה להיות בכל אירועי סוף השבוע, לבדי.

אני נכנס למכונית ומדליק ג'וינט, מוכרח להירגע. אני לא יכול להיכנס לארוחת הערב המקדימה לחתונה של אנה ודימיטרי, ללא שמחה אמיתית עבורם. זהו אחד הזמנים הנדירים שבהם האחים שלי ואני זוכים לחגוג, ואין סיכוי שאתן לאלואיז להרוס את זה.

הנסיעה למסעדה לא ארוכה. אני מכניס לפי סוכריית מנטה, משפשף את ידיי בחומר חיטוי בניחוח לימון, ומנסה לכסות עד כמה שניתן על ריח העשב שעולה ממני. בתוכי עדיין שוררת סערה, אבל לא גרועה כמו שהייתה בשדה התעופה.

אני מגיע ועושה כל מה שצריך. כשמקסים מופיע לבד, אני מופתע. אני לא שואל אותו איפה אספן, ואני אסיר תודה על כך שאף אחד לא שואל למה אלואיז לא איתי.

הם ככל הנראה מרגישים הקלה.

זה לא סוד שהאחים שלי לא מחבבים אותה. הם מעולם לא אמרו דבר, אבל אני לא טיפש.

אני עושה כמיטב יכולתי לשכוח ממנה, וליהנות מהמשפחה שלי. בסוף הערב, מקסים מתקרב אליי במהירות ונוהם, "אני צריך שתבוא איתי."

"לאן?"

"ל'יללת החתול'."

אני מרים גבות. "ברצינות?" 'יללת החתול' הוא מועדון לילה של חשפנים וחשפניות. יש בו כל דבר שאתה יכול לבקש לעצמך, אם אתה מחפש לילה של צרות.

"כן."

"זאת הדרך שלך להתגבר על מה שקורה בינך לבין אספן?"

"לא מצחיק," הוא נובח.

אני מרים את ידיי. "תירגע. בסדר. אני לא עושה שום דבר מרגש. אז אני מניח שנלך לבלות את הערב ב'יללת החתול'. אבל אתה רוצה להגיד לי למה אנחנו הולכים לשם?"

הוא מזעיף מבט. "כדי להביא את האישה שלי."

החרדה שלי מתגברת כשהוא אומר לי שאספן והחברות שלה נמצאות בסוויטת האח"מים של ווס פטרוב.

כשאנחנו פורצים את הדלת, בנו של זאמיר, ווס, ושלושת חבריו הבריונים, מחזיקים, כל אחד מהם, אישה על ברכיו. אדריאן תופס בנעילת צוואר את הבחור שלהם שמופקד על הדלת. אני רק מעיף מבט באספן, ויכול לראות שהיא שיכורה ולא מאוד נלהבת להיות על ברכיו של ווס. הפחד שלה מהתסריט הנוכחי שבו אנחנו מתפרצים פנימה עם אקדחים וסכינים שלופים, ניכר על פניה.

אני מתעלם מהנשים האחרות. כל מה שאני רואה זה חדר מלא פטרובים שאני רוצה לחתוך, לכתוש ולזרוק לאריות, שייהנו.

אחרי שאנחנו זורקים כמה איומים לאוויר, אנחנו מוציאים את הנשים מהחדר. אדריאן ואני נשארים. אנחנו נסוגים לאט וממהרים לצאת מהמועדון. מקסים עומד ליד המכונית שלו, והקלה ממלאת את פניו. אדריאן ואני נכנסים לחלק האחורי של הרכב השני עם שלוש מחברותיה של אספן. לאחת מהן יש שיער ורוד, והיא מתיישבת על אדריאן ברגע שהוא מתיישב. "תודה שהצלת אותנו," היא אומרת.

הוא בוהה בה.

הבלונדינית מפתלת את אצבעותיה ומתכווצת. "תודה. מצטערת על זה."

אני עומד לענות לה, כשהאישה שלידי מחליקה את ידה על ירכי. חשמל עובר בי ומגיע ישירות אל הזין שלי. אני מסתובב ומזכיר לעצמי לנשום.

היא מהממת. עורה הכהה זוהר כנגד האור העמום במכונית. עיני השקד שלה ננעצות בי. הן מלאות ביטחון, אבל זה ביטחון שונה מזה של אלואיז. לשלה יש חמימות וקור. זה ניגוד שמעולם לא ראיתי קודם לכן. שפתיה בשרניות ובולטות. אני חושב על תריסר דברים שונים שאני רוצה לעשות עם הפה שלה.

היא מניחה את פניה ממש צמוד אל פניי. "אתה האח הצעיר ביותר מבין האיוונובים?"

"כן."

"בן שלושים ושלוש, נכון?"

"בפעם האחרונה שבדקתי."

היא בוחנת אותי מלמעלה למטה, ובבטני ניצתת התרגשות. היא פורעת את החלק העליון של שערי. "אז אתה שועל כסוף צעיר?"

"קורה!" החברה הבלונדינית שלה רוטנת.

אני לא משיב. מבין כל האחים שלי, השיער שלי התחיל להאפיר ראשון. השיער של מקסים הוא הדומה ביותר לשלי מבין כל אחיי. לבוריס יש רק כמה קווצות שיער אפורות. דימיטרי גילח את ראשו. כשהערתי משהו לגבי שערי, מקסים אמר לי לא לדאוג בעניין, וטען שזה גורם לנשים דווקא להימשך אליו יותר.

קורה מתעלמת מהחברות שלה ורוכנת קרוב עוד יותר. ניחוחות של טקילה ושל פרחים מתערבבים בנחיריי ומלהיטים את גבי. עיניה מתמקדות בשפתיי וקודחות בערמומיות בעיניי. "מה אתה חושב על קוגריות?"

"קורה!" האישה נוזפת בה שוב, ותוך כדי כך מניחה את ידה על פיה וצוחקת.

אני מלקק את שפתיי, בוחן אותה, והיא מקרבת את ידה קרוב יותר למפשעה שלי. אני מושיט יד אל שערה, כמעט גונח כשאני מרגיש כמה הוא רך, עם רמז קל בלבד לחספוס. אני מסובב אותו סביב אגרופי. אוחז בידה שנמצאת על ירכי, מקרב אותה אל ידה השנייה וסוגר את אצבעותיי סביב מפרקי ידיה. "זה תלוי עד כמה הקוגרית מסוגלת לעמוד בקצב."

פרק 1

קורה קילבורן

האדרנלין גועש בתוכי. התקרית בחדר האח"מים הייתה צריכה לגרום לי לברוח מסרגיי, אבל כל מה שהיא עשתה, היה להרטיב לי את התחתונים.

ייתכן שתהליך קבלת ההחלטות שלי לא לגמרי תקין. הייתה לי הרגשה רעה לגבי חדר האח"מים, אבל זה קרה מהר. ניסיתי לרדת מברכיו של הבריון שעליו ישבתי, אבל הוא לא שחרר אותי. הפחד שנבנה בחזי הלך והתגבר, כשהאיוונובים פרצו דרך הדלת.

לא ידעתי מיהו סרגיי. מעולם לא פגשתי אותו לפני הערב. אספן רק סיפרה לנו על האחים של מקסים, אבל היא שיקרה לגבי סרגיי. היא אמרה שהוא נראה טוב.

הוא לא.

סרגיי הוא ילד רע של חטא סקסי, מפתה אותך להשליך את כל ערכי המוסר והכבוד שלך דרך הדלת, כדי שהוא יוכל לגעת בך. הוא לובש מעיל חליפה על טישרט מעצבים צמודה. כל סנטימטר של בד מחבק את גופו המסוקס באופן מושלם. פניו תערובת של מלאך התמימות והשטן. עיניים חומות נוקבות, שפתיים מלאות מחוספסות, וזקן, שמשמש כמסגרת לאפו העקום מעט. זה עיקום שנוצר אצל גבר שהולך מכות, לא פגם טבעי, ואני בטוחה שהוא יודע איך לשרוט אישה בדיוק מספיק, כדי להטריף אותה עם הזקן שלו.

מה שהופך אותו לעוד יותר סקסי זה קווצות השיער הזעירות בצבע כסף בתוך שערו הכהה. הן כמעט בלתי נראות לעין, ומוסיפות להבעת פניו המהורהרת.

הוא לא באמת יפה תואר. כשאת מסתכלת עליו, הוא שם אותך על הקצה. זו אורגזמה שמחכה להתפוצץ, אך לא מגיעה לעולם. כך שאספן המעיטה מאוד בתיאור מראהו החיצוני של סרגיי, כשדיברנו עליו.

האקדח שתקוע במכנסיו אמור לגרום לי לשמור על מרחק. אני עורכת דין. העבודה שלי דורשת ממני להתרחק מכל דבר פלילי. הוא הרגע שלף אקדח בחדר מלא אנשים, ואפילו לא מצמץ. במקום להשתמש בראשי, הדבר היחיד שאני חושבת עליו, הוא לתת לו. וזה היה עוד לפני שהוא דיבר, ומבטאו הרוסי הסקסי, התגלה.

זה לא מבטא כבד כמו זה של מקסים, של אדריאן או של הגבר האחר שהיה בחדר. אני חושבת ששמו היה בוגדן, אבל לא שמתי לב כל כך.

אני אדם בעל ביטחון עצמי טבעי. מתאים לי להיות עורכת דין. אני יכולה להיות אסרטיבית ככל שארצה, ואף אחד לא מפקפק בזה. זה משהו שנשים אחרות, וגברים מסוימים, מוצאים כמרתיע. לכן אני אוהבת כל כך את החברות שלי. הן מבינות ומעריכות אותי, בזכות מי שאני. אני לא צריכה להתמתן או להסתתר, כשאני איתן. כשאני בדייטים, אני בדרך כלל מבלה את רוב זמני בבלימה עצמית. זאת כנראה הסיבה לכך שעדיין לא מצאתי את ה"אחד". היילי טוענת שאני מכוונת את עצמי לכישלון, מאחר שאני מעמידה פנים שאני רכה יותר מאשר אני באמת. היא אומרת שאם בחור לא מסוגל להתמודד עם מי שאני, אני לא צריכה להיות איתו. אני ממשיכה לחשוב שאם אמתן את עצמי, הם ייראו את החלקים הטובים שבי, וילמדו להבין ולהעריך את התכונות שבדרך כלל מבריחות גברים. עד עכשיו, זה לא עבד כל כך טוב.

עקב צריכת האלכוהול שלי, אני לא חושבת על כך שאני לא צריכה להיות כל כך ישירה או להסתיר את האישיות שלי, אבל אני לא היחידה שמקבלת החלטות שאני עלולה להתחרט עליהן. סקיילר יושבת עכשיו בפישוק על אדריאן ופותחת את חולצתו. אני מנסה לא לפעור את פי כשאני רואה את שרירי הבטן שלו, ולא מחמיצה את הלסת השמוטה של היילי.

במקום זאת, אני מתמקדת בסרגיי. "מה אתה חושב על קוגריות?"

אני בת שלושים ושמונה, מבוגרת בחמש שנים מסרגיי. הייתי בעברי עם בחורים צעירים ממני. הם תמיד רצו שאראה להם מה יש לי להציע. זה נחמד במשך זמן מה. אני מניחה שזה משתלב עם הצד הדומיננטי שלי.

הוא מפתיע אותי, וגורם לזרם חשמל לעבור בגופי - כזה שלא חשתי בעבר - כשהוא סוגר את אצבעותיו הארוכות סביב מפרקי כפות ידיי וכורך את שערי סביב אגרופו האחר. אני משתנקת כשהוא מושך את שערי לאחור. האש שניצתת בעיניו כה לוהטת, שאני תוהה האם הגיהינום יכול לבעור חזק יותר. בנהמה נמוכה, הוא עונה, "זה תלוי עד כמה הקוגרית מסוגלת לעמוד בקצב."

המכונית נעצרת, הדלת נפתחת, ואני סוגרת את פי הפעור. ההלמות בפלג גופי התחתון מתעצמות. אני בולעת חזק יותר וממלמלת "זאת אני."

הוא משחרר את שערי, מעביר את אצבעו על צווארי, מחכך את אגודלו בזרועי, ואחר כך משחרר את מפרקי כפות ידיי. הוא יוצא, ומושיט לי יד.

הפעולה הג'נטלמנית שלו מבלבלת אותי. רוב הגברים שאיתם יצאתי לא פתחו לי את הדלת ולא ניסו לעזור לי לעשות שום דבר. אני חושבת שהם הניחו שאני יכולה לעשות את הדברים בעצמי, אז הם לא טרחו. עמוק בתוכי, זה תמיד גרם לי לעוגמת נפש. אני רוצה שגבר יעשה בשבילי מה שהוא עושה בשביל אחרות. אני אולי עצמאית, אבל אין סיבה שהאבירות תיעלם מהעולם.

הוא עוזר לי לצאת מהמכונית ומוביל אותי לעבר הבניין.

"מה אתה עושה?"

"מוודא שתיכנסי לבית שלך בבטחה."

ליבי הולם מהר יותר. השפעת האלכוהול מתפוגגת, ואני מזדקפת. "זה בסדר, אתה לא מוכרח לעשות את זה."

הוא רוטן. האם ההערה שלי משעשעת אותו? הוא ממשיך להוביל אותי אל המעלית ולוחץ על הכפתור. המעלית נפתחת מייד, והוא מוביל אותי פנימה. זוג נוסף נכנס. סרגיי מניח את זרועו סביב מותניי, מושך אותי אל גופו ופורש את כף ידו על בטני.

עוד גל של זרם הופך את ברכיי לג'לי. אני מנסה לא לאבד את שלוותי.

"סליחה, שתיתי הרבה," אני ממלמלת, ותוהה למה גופי מגיב כך. רק עכשיו פגשתי אותו. רטט עובר במקום נמוך בתוך בטני, והוא מהדק את זרועו סביבי.

המעלית עוצרת בקומה שלי, והזוג השני זז הצידה. סרגיי מוביל אותי לדירה שלי. אני מחפשת את המפתח, והוא מניח את ידו על ידי. אני עומדת זקוף יותר, שואפת שאיפה עמוקה, ומאפשרת לו לסובב את ידי, כדי שהדלת תיפתח.

הוא מסמן לי לעבור, נכנס וסוגר את הדלת. הוא מרים גבה, ומבטו הנוקב פוגש במבטי. "את תמיד משחקת בעיר הקוגריות?"

אני לא בטוחה איך להשיב. לפתע איבדתי את כל האומץ שלי. היה לי שפע ממנו במכונית, אבל עכשיו הוא מסתתר במקום כלשהו בתוך אוקיינוס של פרפרים המסתחררים בתוכי.

כשאני לא עונה, הוא מתקרב אליי. אני נסוגה, עד שאני צמודה לקיר. הוא אוחז במפרקי כפות ידיי, מצמיד אותם אל הקיר ביד אחת, מעל ראשי, ואוחז בסנטרי. הגוף שלו נצמד אל גופי. חום קורן מגופו השרירי ומפיו, חודר לתוכי. בקול נמוך, הוא אומר, "חבל מאוד ששתית כל כך הרבה הערב."

"המממ?" אני מקמרת את עצמי אל גופו ובולעת את הגוש בגרוני.

הוא מטה את ראשו ומלטף את הלסת שלי באגודלו, תוך כדי שהוא ממשיך לאחוז בסנטרי, ובוחן אותי. הוא משפיל מבט, אבל גופו קרוב מדי אל גופי מכדי שניתן יהיה לראות משהו, מלבד המחשוף שלי.

הוא מכניס את ירכו בין רגליי, והפה שלו קרוב אל אוזני. "את תמיד בשליטה?" חמימות רטובה מרפרפת על תנוך האוזן שלי.

אני נאנחת.

הוא מזיז את ירכו בין רגליי ומוסיף חיכוך מתוק בדגדגן שלי. "תעני לי."

"כן," אני נושמת, לפני שאני מספיקה לחשוב.

הוא ממשיך להניע את רגלו, מרגש אותי יותר ויותר. הזקפה שלו נדחקת אל צד מותניי. "את חושבת שאת יכולה לעמוד בקצב שלי?" שפתיו ושיניו נעות על צווארי ועל הלסת שלי, משאירות עקצוצים אחריהן.

"מממ," זה כל מה שאני מצליחה להוציא מפי. כל תחושה פועמת שיכולה להיות לי, מטילה עליי אימה. זה כמו לרכוב על רכבת האורגזמה ולא לדעת מתי לרדת, אם את צריכה לרדת.

הוא מחזיק את זרועותיי גבוה יותר ומניח את שפתיו ליד שפתיי.

אני רוכנת קדימה כדי לנשק אותו, אבל הוא לא נותן לי.

"תהיי ילדה טובה ותגידי בבקשה." הוא מעביר את ידו מסנטרי אל ראשי, עד ששערי כרוך סביב אגרופו, גוזל ממני כל כוח שנותר בי.

אני לא חושבת על דבר. הרגל שלו ממשיכה להתחכך בי, ותחושה של רצון נואש לקבל אותו משתלטת עליי. אני לוחשת, "בבקשה."

"תגידי את זה שוב, בקול רם יותר." הבעת פניו זהה להבעה שהייתה לו כשהוא דרש מהבריונים במועדון לשחרר אותנו. אין מקום לוויכוח או לאי ציות. הירך שלו מאטה את תנועתה.

"בבקשה," אני צועקת.

אישור ממלא את עיניו. רגלו נעה מהר יותר, שפתיו ולשונו מחליקות על שפתיי ולשוני נעה כל כך מהר, שאני חשה סחרחורת. הוא מנשק אותי חזק יותר ויותר, שולט על כל חלק של פי.

אני מתחילה לגמור. רעידת אדמה של אנדורפינים מכה בי, ואני גונחת לתוך פיו תוך כדי שאני רוטטת בינו לבין הקיר.

אני לא בטוחה כמה זמן זה נמשך, אבל כשהוא מתנתק לבסוף משפתיי, הבעת פניו הזחוחה רק מלהיטה את דמי עוד יותר.

הוא משחרר לאט את מפרקי ידיי, מחליק את ידיו על זרועותיי, ואז נסוג לאחור. "היה נחמד לפגוש אותך, קורה."

אני ממצמצת, מנסה להחזיר לעצמי את שיווי המשקל. מושיטה יד אל חולצתו ומושכת אותו אליי. "לאן אתה הולך?"

הוא מביט על שפתיי ובחזרה אל עיניי. "מה שאני אעשה איתך דורש הסכמה. שתית הרבה הלילה."

הדופק שלי מתגבר, והפה שלי נהיה יבש. "מה תעשה לי?"

הוא מגחך. "אולי בפעם אחרת תגלי."

"מה?" אני בקושי נושמת.

הוא קורץ, מסתובב ויוצא מהדירה שלי. אני נשענת על הקיר, שואפת לתוכי לימונים, מעט עשב ואלגום.

הדלת שוב נפתחת. ראשו של סרגיי מציץ פנימה. "את צריכה לנעול את הדלת שלך, קורה."

זה מבלבל אותי עוד יותר. "אה, נכון."

הוא סוגר את הדלת. אני כושלת לעברה, מסובבת את המנעולים ומציצה דרך חור ההצצה. כאילו יודע שאני מביטה בו, הוא מחייך חיוך זחוח נוסף, מסתובב והולך, ואני נשענת בגבי על הדלת וגולשת למטה עד שאני על ישבני.

אני לא יודעת מאיפה הגיע הגבר הזה. הוא לא דומה לגורים הקטנים הטיפוסיים שלי. כל מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה עוד, אני צריכה עוד.