מארז סדרת לילות מיאמי המלא

העוצמה שברגש

פרק 1

כרמן

יום אחד בלבד — זה כל שנדרש לעבודת החלומות שלי להפוך לסיוט. למעשה, זו הערכה נדיבה. בפועל, נדרשה רק פגישה אחת של חמש־עשרה דקות עם נשיא בית החולים כדי להשליך שנים רבות של לימודים, תכנון וחלומות אל מחוץ לחלון, לעבר השמש הקופחת של דרום פלורידה.

בשום מקום בתיאור המשרה שקיבלתי בריאיון שלי לתפקיד עוזרת מנהלת יחסי הציבור של בית החולים מיאמי דייד לא הופיעה המילה "שמרטפית." בואו נודה באמת, אילו ידעתי מה באמת רצו שאעשה, לא הייתי מתייבשת בחום הלוהט של הבוקר המוקדם בהמתנה לד"ר ג'ייסון נורת'ראפ שיגיע ליומו הראשון.

"כל מה שהוא רוצה או צריך, את משיגה לו," מר אוגוסטינו הורה לי. "רק תרחיקי אותו ממתחם ההנהלה."

"אבל זה גם היום הראשון שלי. לא עדיף שמישהו שמכיר את המקום ילווה אותו?"

"אני רוצה שאת תעשי את זה," הוא אמר, ולא השאיר מקום לוויכוח נוסף.

"שאביא אותו לכאן לדבר איתך?"

"אני אהיה כל היום עם מועצת המנהלים. אל תביאי אותו לשום מקום קרוב לחדר הישיבות."

משהו בכל העניין הזה העלה צחנה קשה. למה שבית החולים לא יפרוש שטיח אדום כדי לקדם את פניו של ד"ר נורת'ראפ? מר אוגוסטינו אמר שנורת'ראפ הוא מנתח מוח לילדים, ברמה עולמית, שאושר על ידי מועצת המנהלים. אם לו לא מגיע השטיח האדום, אז למי כן? והדבר התמוה ביותר הוא מדוע שמר אוגוסטינו ייתן לאדם החדש ביותר בסגל העובדים לטפל במשימה חשובה, ולא יגיע לשם בעצמו.

ההנחיה המאוחרת של הבוס שלי לא הותירה לי זמן לביצוע תחקיר לקראת ה"משימה" הראשונה שלי, ולכן אני מרגישה עכשיו לא מוכנה ולא במיטבי, כשאני מחכה לו. מר אוגוסטינו נתן לי צילום של גבר נאה באופן שערורייתי, בעל שיער בלונדיני־מלוכלך, עיניים חומות־זהובות, וכמות מושלמת של זיפים על הלסת המחוטבת שלו. אני יכולה רק לדמיין לעצמי איזה טיפוס הוא נורת'ראפ — פריווילג מפונק, אחד כזה שסולחים לו על חטאיו. ועכשיו העבודה שלי היא להתחנף אליו ולגרום לו להרגיש ש"שמחים לקראת בואו".

אחרי שנים של עבודה במלצרות והשגחה על ילדים אמיתיים כדי לממן לעצמי את הקולג' ואת לימודי התואר השני, כשאני מתבקשת לשמרטף זה מכעיס אותי מאוד. כל תוכניות השיווק ויחסי הציבור שטיפחתי בקפידה כדי להרשים את הבוסים ביומי הראשון כאן, עדיין תקועות בתוך תיקייה עם כריכת עור שאני מהדקת אל חזי, והיא כנראה חסרת תועלת לאור המשימה שקיבלתי היום, תוך כדי כך שאני נמסה בלחות המעיקה של סוף יוני.

דבר אחד ייאמר לזכותו של בית החולים מיאמי דייד, והוא שהשטחים שלו יפהפיים, הגינון מושקע, ערוגות הפרחים צבעוניות, והדשא שנשאר ירוק בחום הקיץ הודות לממטרות המוסתרות ביצירתיות.

כמובן, 'הרופא הטוב' מאחר, מה שנותן לי יותר מדי זמן באפשרויות המוגבלות שלי, תוך כדי כך שאני מנסה לא לנבול לגמרי בחום הזה, שהופך את בתי השחי שלי לבִּיצה קטנה וגורם לשיער המוחלק־בקפידה שלי להתחיל להסתלסל. יכולתי אולי ללכת למחלקת משאבי אנוש ולספר להם שהתפקיד פשוט לא מתאים לי, בעצם. אחרי פחות מיום בעבודה, זה לא יופיע ברישום הקבוע שלי, במיוחד מכיוון שרק עכשיו סיימתי עם מילוי טופסי ההצטרפות למערכת השכר ולתוכנית הביטוח הרפואי של בית החולים. אני עדיין יכולה לעצור את זה.

אבל אז אני נזכרת כמה גאים היו ההורים והסבים שלי כשקיבלתי את המשרה הראשונה שלי אחרי שנים רבות של לימודים. אני חושבת על הדירה ששכרתי לאחרונה בקנדל, וגם על המלתחה של החליפות המרשימות שרכשתי באשראי כדי שאוכל לשדר הופעה מקצועית בעבודה. היכולת לשלם עבור כל הדברים האלה תלויה בשכר הנאה החדש שלי, שאפסיד אם אתפטר.

התפטרות היא לא אפשרות.

לא בהתחשב בכך שאפילו לא נתתי הזדמנות למשרה הזאת. ומלבד זאת, אני לא מאלה שמרימות ידיים. האבואלה1 האהובה שלי תהיה כל כך מאוכזבת. היא והנונה2 האהובה לא פחות שלי, שמחו יותר ממני כשקיבלתי את התפקיד. אני לא יכולה לאכזב את כל האנשים בחיי בוויתור על ההזדמנות הזאת. כבר הצלחתי לייצב מעט את עמוד השדרה שלי, כששאגה של מכונית ספורט מושכת את תשומת ליבי לשביל הגישה הארוך של בית החולים.

אני מסתכלת באי־אמון, כשפורשה שחורה נוצצת עם גג נפתח מתקדמת בנהימה לאורך שביל הגישה הבנוי כחצי־עיגול, כשנורת'ראפ ליד ההגה ובלונדינית מחומצנת בשמלה אדומה סקסית יושבת במושב שלצידו. "איזו קלישאה," אני ממלמלת כשהוא עוצר את המכונית השחורה הנמוכה במרחק של מטר מהמקום שבו אני עומדת מוכנה "לקדם את פניו".

הוא מזנק החוצה מהרכב בקלילות חתולית, גבוה, שרירי, ועוד יותר נאה אפילו מכפי שנראה בתמונה שלו, כמובן. כשהוא פוסע לעברי, הוא שולח אליי חיוך יהיר, וכל תא בגופי כאילו נעמד לדום ושר הללויה במקהלה קולנית של פטמות מזדקרות ותחתונים נרטבים, שמכעיסה אותי.

אני לא רוצה ששום חלק ממני יגיב על שום חלק ממנו, אבל אצטרך להיות מתה כדי שלא אבחין בגבר הזה. ועל אף שיכול להיות שבחמש השנים האחרונות הייתי קהת חושים, ד"ר נורת'ראפ הוא הוכחה חיה לכך שאני עדיין לגמרי אישה חיה ונושמת, שמזהה גבר סקסי כשהיא רואה אחד.

הוא מאובזר במשקפי שמש של ריי־בן שנמצאים על שערו, שעדיין פרוע בגלל הגג הפתוח של המכונית. עליו, פרוע זה סקסי. עיניו הזהובות נוצצות, חיוכו כאילו יצא היישר מפרסומת למשחת שיניים, והגוף שלו... וואו. הוא כנראה בילה בחדר הכושר מספר שעות זהה לזה שבילה בבית הספר לרפואה.

אני קולטת שאני נועצת עיניים, אבל נראה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי למצמץ. האם ראיתי אי פעם בחיי גבר יותר מושלם מזה? המחשבה הזאת גורמת לי להרגיש חסרת כבוד כלפי זכרו של הגבר היחיד שאהבתי אי פעם, וזורקת אותי החוצה מהעילפון הקל שאליו גלשתי לנוכח מראהו של נורת'ראפ.

אני מכחכחת בגרוני ומצמידה את התיקייה חזק יותר אל חזי, בניסיון נואש להסתיר כל ראייה לתגובה המגוחכת שלי אליו. "ד"ר נורת'ראפ?"

"זה אני. ומי את?"

"כרמן." אני מושיטה אליו יד בתקווה שהיא לא מזיעה. "כרמן ג'ורדינו, עוזרת מנהלת יחסי הציבור. ברוך הבא לבית החולים מיאמי דייד."

"נעים מאוד, מיס ג'ורדינו." איכשהו הוא הופך את האקט של נטילת כף ידי — לחיצה קלה עליה ושחרורה — לאקט מיני ארוטי, שפעם נוספת גוזל את הנשימה מריאותיי ומחליש את עמוד השדרה שלי.

אני שונאת אותו על כך שהוא גורם לי להגיב כלפיו כמו שכל אישה אחרת עם דופק כנראה הגיבה אליו מאז שהתחיל להתבגר מינית. אני שונאת אותו עוד יותר כשאני מגלה שהוא מניח שטר של חמישים דולר בידי. אני עומדת לשאול אותו בשביל מה זה, אבל אז הוא משלים לי את הפרטים החסרים.

"תעשי לי טובה, וקחי בבקשה את בטי לקפטריה, תקני לה ארוחת בוקר ותשלחי אותה לדרכה במונית," הוא אומר בטון נמוך שרק אני יכולה לשמוע.

"אבל —"

"האם מישהו ביקש ממך לפגוש אותי ולדאוג לצרכים שלי?"

האופן שבו הוא אומר צרכים גורם לי לדמיין אותו מזיע, עירום ועומד לרשותי, וזה רק מכעיס אותי עוד יותר. אני לא בטוחה על מי אני כועסת יותר — עליו או עליי. את מי אני יותר מכעיסה — אותו או אותי. אני מרגישה את הפנים שלי מתלהטות, וכשאני פותחת את פי כדי להגיב על הדרישה השערורייתית שלו, שום דבר לא יוצא החוצה.

"מה שאני צריך זה שתדאגי לה." הוא מביט בי במבט מפציר, וזה כל מה שאני מצליחה לעשות כדי לא להתעלף. "בסדר?"

מספיק מעליב להתבקש להיות שמרטפית של מנתח מוח, אבל להתבקש להיות שמרטפית של הזנזונת ששימשה אותו כסטוץ ללילה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. "אני מצטערת, אבל אני לא מוכנה —"

מתעלם ממני, 'הרופא הטוב' פונה ומחווה אל "בטי" שתצטרף אלינו על שפת המדרכה. "בואי תפגשי את כרמן ג'ורדינו. היא תעזור לך למצוא את הקפטריה ואת ההסעה לשדה התעופה." הוא מנשק את לחייה של הבלונדינית. "היה נחמד לפגוש אותך, אבל אני צריך ללכת לעבוד עכשיו."

"תודה רבה לך על הכול, ג'ייסון," בטי אומרת עם מבט מעריץ על פניה המושלמות.

נורת'ראפ שולח לעברה את הגרסה שלו לחיוך מלא כנות. "העונג כולו שלי."

אני מגלגלת עיניים, מדמיינת מה נכלל ב"הכול" הזה במקרה הנוכחי. דקירת הקנאה שאני חשה רק מגבירה את כעסי. מה אכפת לי אם היא זכתה לבלות איתו?

הוא זורק אליי את מפתחות המכונית שלו, ואני צריכה לבחור באופן מיידי אם לתפוס אותם או לתת להם לפגוע לי בראש. אני תופסת אותם שנייה אחת לפני שהם פוגעים בי. "את יכולה למצוא את מגרש החניה של הסגל ולמצוא שם מקום בשביל פריסיליה?" הוא קורץ, ומוסיף, "תודה, אני חייב לך אחת." הוא מעיף מבט אל בטי, ומחייך את החיוך הזוהר הזה. "או אולי שתיים."

"אבל לאן אתה הולך?"

"לבדוק את מקום המגורים החדש שלי. אצטרף אלייך יותר מאוחר."

"אני אמורה ל —" אני עוצרת את עצמי כשאני קולטת שאני מדברת אל הגב שלו. אז עכשיו אני שמרטפית של בלונדינית מחומצנת וגם של פורשה 911? היום הזה רק הולך ומשתפר. מעולם לא הייתי גאה יותר מאשר ברגע הזה בשנים בהן השקעתי עבודה קשה בקולג' ובלימודי התואר השני.

הנהמה הנמוכה שלי גורמת לבטי להתרחק ממני, מטופפת על עקביה הגבוהים. "אני לא באמת רעבה כל כך." הצחוק העצבני שלה רק דוחף את העצבים שלי עוד יותר אל הקצה.

אני משחררת את האחיזה ההדוקה שלי בתיק העור ומניחה לזרועותיי ליפול לצידי גופי, מרגישה מובסת לחלוטין בחלוף שעה אחת בלבד במשרת ה"חלומות" החדשה שלי.

עיניה של בטי מתרחבות, שפתיה האדומות יוצרות צורת O.

"מה?" אני משפילה מבט כדי לראות במה בטי ממוקדת כל כך, ורואה שהציפוי של תיק ה"עור" שלי נצלה בשמש ונדבק אל חזית החליפה הכחולה המאוד־יקרה־שעדיין־לא־שולמה־במלואה שלי. אני פולטת צווחת תסכול.

"אני בטוחה שזה יֵרד בניקוי יבש." חיוכה הנעים של בטי גורם לי להרגיש רע על כל המחשבות המגעילות שהיו לי כלפי מישהי שהפכה להיות עדה תמימה להתמוטטות הקריירה שלי.

אני מחליטה שאין לי מה להפסיד בלהפוך את בטי לבת בריתי, מביטה לעבר האישה שמיתמרת מעליי הודות לעקבי העשרה סנטימטרים שלה, ושואלת, "אני יכולה לשאול אותך איך פגשת... אותו?"

"זה היה צירוף המקרים המוזר ביותר שיש."

הם כולם כאלה, לא?

"הייתי בדבר הזה של איסוף המטען בשדה התעופה, וחיכיתי למזוודות שלי, שלא הגיעו, ולמי שעכשיו כבר החבר־שלי־לשעבר, שלא הופיע לאסוף אותי." בטי מנגבת דמעה. "ואז חברת התעופה לא הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה עד היום בבוקר. השתמשתי בכל הכסף שלי והגעתי לתקרת האשראי שלי כדי לטוס לכאן ולפגוש את המניאק שהבריז לי. אין מטען, אין כסף, אין מניאק. ג'ייסון ראה אותי בוכה ושאל אם יוכל לעזור. תודה לאל שהוא קיים, אחרת הייתי ישנה בשדה התעופה. הוא אפילו לקח אותי לארוחת ערב נחמדה וקנה לי בקבוק מהיין האהוב עליי."

"ומה הוא קיבל בתמורה להכנסת האורחים שלו?" השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לעצור אותה. מבועתת, אני עומדת להתנצל על גסות הרוח שלי, אבל היא ממשיכה לדבר.

"שום דבר." נראה שבטי לא נעלבת מהשאלה שהיא לגמרי הייתה צריכה להיעלב ממנה. "הוא עשה לי טובה ולא ביקש ממני שום דבר בתמורה. הוא אפילו ישן על הספה כדי שאוכל לקבל את המיטה. ואז השעון המעורר בטלפון שלי צלצל. הוא עמד לאחר ליום הראשון שלו, והיה כולו בלחץ. את יודעת מה השעה? הטיסה שלי לפילדלפיה יוצאת בעשר וחצי. אשמח לראות לפני כן אם הם מצאו את המזוודה שלי."

אני בודקת בשעון, רואה שהשעה כמעט תשע, ומסתכלת על הפורשה. "תיכנסי." אני אומרת, תוהה אם אפשר להיות מפוטרת כבר ביום הראשון לעבודה. אגלה את זה בקרוב, כנראה. אני מתיישבת בתוך מושב הנהג הלוהט העשוי עור וחולצת את נעלי העקב שלי, כדי שאוכל לנהוג בדבר הזה. כשאני מתניעה אותה, המכונית משמיעה קול נהמה שמעביר רטט בגופי, המזכיר לי את העקצוץ שחלף בי בתגובה לבעלים שלה. למכונית שלו יש ריח שאני מדמיינת שיש גם לו — הדרים, תבלינים וגבר סקסי.

אני אסירת תודה לבעלי המנוח, טוני, על זה שלימד אותי לנהוג במכונית עם הילוכים כשהיינו בתיכון. המיומנות הזאת עומדת להיות שימושית עכשיו.

אם קודם לכן כפות הידיים שלי הזיעו, הרי שעכשיו הן רטובות לגמרי כשאני מתמרנת בכביש המהיר העמוס, במכונית שעולה יותר ממה שארוויח בעשר שנים. ד"ר נורת'ראפ אמר לי להביא אותה לחניה, לא לנהוג בה מרחק של שמונה־עשר קילומטרים לשדה התעופה ובחזרה. ומה אם תהיה לי תאונה או אתנגש במשהו? המחשבה גורמת לי לבחילה, וכך גם התהייה מה הרוח הלחה עושה לשיער שהקדשתי קודם לכן שעה כדי להחליק.

ברגע מסוים של חרדה מחליאה, עולה בדעתי שלא הייתה לי הזדמנות להגיד להוד מעלתו להתרחק מאגף ההנהלה. הוא לא יֵלך לשם, נכון? אוי, אלוהים, בבקשה תגיד לו להתעניין יותר בחדרי הניתוח ובמעבדות מאשר בחדרי ישיבות.

מר אוגוסטינו הורה לי להיות השמרטפית של ג'ייסון נורת'ראפ, שהוא מצידו ביקש ממני להיות השמרטפית של בטי. כך שבפועל, אני רק מצייתת להוראות כשאני מסיעה את בטי לשדה התעופה, נכון? זה בטח נכנס איכשהו תחת הקטגוריה של 'מטלות אחרות שיוטלו עלייך', נכון?

במקרה המאוד לא־סביר שבטי תחזור אי פעם לדרום פלורידה ותיתקל במשבר בריאותי, היא תזכור את הטיפול הטוב שהציע לה הסגל של בית החולים מיאמי דייד. הינה. עשיתי את שלי להיום בענייני יחסי ציבור.

"זה ממש נחמד מצידך," בטי אומרת כשאנחנו פונות אל היציאה המובילה לשדה התעופה.

"אין בעיה." כמה דקות אחר כך, אני עוצרת ליד שפת המדרכה, במפלס הטיסות היוצאות, ופולטת אנחת רווחה על כך שלא פגעתי בשום דבר בדרך.

אלוהים אדירים.

התיק, הארנק, הרישיון והטלפון הנייד שלי נמצאים במגירה העליונה של שולחן הכתיבה שלי במשרד. אז בנסיעה חזרה אני יכולה גם לחשוש מהאפשרות שיעצרו אותי על נהיגה במכונית "מושאלת" בלי רישיון. מקסים!

השוטר שמכוון את התנועה באזור הורדת הנוסעים בוחר בדיוק ברגע הזה לשרוק במשרוקית שלו, וזה מבהיל אותי וגורם לכף רגלי להישמט מדוושת המצמד. המכונית מזנקת קדימה ונעצרת. אני כמעט פוגעת במכונית שלפניי, מחמיצה אותה בשני סנטימטרים אולי. זה רשמי — לפני שהיום הזה יסתיים, תהיה לי התמוטטות עצבים. אני מקווה שכבר אהיה בחזרה בבית החולים כשזה יקרה.

בטי רוכנת קדימה, מותחת את צווארה כדי לראות את המרחק בין שתי המכוניות. "זה היה קרוב."

"מה את אומרת..."

"אני אפסיק להפריע לך, כדי שתוכלי לחזור לעבודה."

"היה נחמד להכיר אותך. מצטערת שהייתה לך נסיעה כזאת גרועה."

"לא הכול היה רע," בטי אומרת במשיכת כתף. "גיליתי שעדיין נותרו בעולם אנשים נחמדים שמוכנים לעזור לאישה זרה שנזקקת לעזרה."

רושם ראשוני, כך אני מגלה, הוא לעיתים קרובות מטעה. "קחי את זה," אני מושיטה לבטי את חמישים הדולרים שנורת'ראפ נתן לי. "הוא נתן לי את זה בשביל ארוחת בוקר עבורך ונסיעה במונית."

בטי מסתכלת על הכסף בהיסוס. "אני ארגיש לא בנוח לקחת את הכסף הזה אחרי כל מה שהוא עשה כדי לעזור לי."

"תסתכלי על המכונית שבה אני נוהגת. אני מתערבת שאת צריכה את זה יותר ממנו. קחי את זה. תגיעי הביתה, ואז תוכלי לכתוב לו לבית החולים ולשלם לו בחזרה."

פניה של בטי מאירות כשהיא שומעת את הרעיון. "אני אעשה את זה. שוב תודה, כרמן."

"בשמחה." אני מביטה בבטי ממהרת אל הטרמינל, ככל שמישהו יכול "למהר" על עקבים של עשרה סנטימטרים. החבר המניאק הזה שלה הפסיד אוצר אמיתי, זה בטוח.

אני מחזירה את המיקוד שלי אל המשימה שעל הפרק, שהיא להחזיר את הפורשה של ד"ר ג'ייסון נורת'ראפ בחזרה אל בית החולים בלי שריטה או מכה, ובלי שיעצרו אותי. 

העוצמה שבלב

פרק 1

אוסטין

אני ישן טוב אחרי משחק נגד המארינרס, שהסתיים מבלי שספגנו נקודות, ולפתע הטלפון שלי מצלצל ברינגטון שקבעתי להורים שלי. הם לא היו מתקשרים בשעה כזאת, אלא אם כן קרה משהו עם אוורלי, אז אני שולף את עצמי מתוך השינה העמוקה כדי להגיע לטלפון שעל שולחן הצד שלי.

"היי." כשאני זז כדי להתמקם בנוחות, שקית הקרח שעל הכתף שלי נופלת ומשמיעה קול מעיכה בעודה נוחתת על המיטה. היד שלי כואבת, כמו תמיד אחרי שאני מגיש.

"אני מצטערת כל כך שהערתי אותך, אוסטין." קולה של אימא נשמע לחוץ. "אבל אוורלי עם חום. אנחנו נמצאים במוקד החירום, וחשבתי שתרצה לדעת."

אני מתיישב, ער לחלוטין, עכשיו. "כמה חום?"

"שלושים ותשע נקודה ארבע."

"ברצינות? כמה זמן היא ככה, עם חום?"

"בערך שמונה שעות." מה שאומר שהם חיכו עם השיחה לאחרי המשחק, כי ידעו שדאגות לאוורלי יפריעו לריכוז שלי. "נתנו לה את התרופה שלה, אבל שום דבר לא עבד, אז הבאנו אותה לכאן."

"אגיע הביתה." אני נדרש לנסוע עם הקבוצה, אפילו בין משחקים, אבל ניתן לחרוג מהכלל. הנהלת הקבוצה יודעת שאני אב חד הורי והם מוכנים להכיל. עד רמה מסוימת. מאחר שיש לי ארבעה ימים עד למשחק הבא שלי, לא אמורה להיות בעיה לטוס בחזרה לבולטימור.

"אנחנו מצטערים שנאלצנו להתקשר אליך עם החדשות האלה."

"עשיתם את הדבר הנכון. אגיע הכי מהר שאוכל." אני מסיים את השיחה עם אימא שלי ועושה שיחה למנהל הקבוצה שלי, מיק דנברס.

"למה אתה לא ישן?" הוא שואל, קולו צרוד משינה.

"מצטער להטריד אותך, המאמן, אבל יש לי איזו בעיה בבית. לילדה הקטנה שלי יש חום גבוה, והיא בחדר מיון. אני מוכרח לנסוע הביתה, ואני מקווה שלא יהיה לך אכפת שאפגוש אתכם כבר באוקלנד." יהיה קשוח להוסיף לשבוע שלי עוד שתי טיסות שחוצות את המדינה, אבל לא אכפת לי. לא כשאֶוו' שלי חולה וזקוקה לי.

"כמובן. תעשה מה שאתה צריך לעשות. תודיע לי מה איתה."

"אודיע." אני פולט אנחת הקלה. מיק הוא הוגן אבל קשוח, אז לא הייתי בטוח אם הוא ישחרר אותי.

"היה משחק מעולה הערב, איי־ג'יי, כולם מאוד מרוצים."

"תודה, המאמן."

"תעדכן אותי."

"אעדכן." השיחה הבאה שלי היא כדי להזמין טיסה הביתה מהר ככל האפשר.

שבע שעות — מהארוכות ביותר בחיי — מאוחר יותר, הטיסה שלי — על מטוס בלי וויי־פיי, לעזאזל — נוחתת בשדה התעופה BWI.

אני מפעיל את הטלפון שלי ומוצא רצף הודעות חדשות מאימא שלי, כל אחת מהן יותר מבוהלת מקודמתה. אשפזו את אוורלי. משהו לא בסדר עם הדם שלה.

החזה שלי כל כך מכווץ, עד שאני תוהה אם אני עובר התקף לב, כשאני מתרוצץ בשדה התעופה ולוקח את המונית הראשונה שאני רואה, לגמרי עוקף את כולם בתור. לא אכפת לי. אני צריך להגיע אל הילדונת שלי. היא כל עולמי, והאפשרות שמשהו לא תקין עם המלאכית שלי היא מחשבה מבעיתה מדי, שאי אפשר לשאת.

אני מרגיש שהנסיעה, שאורכת שלושים דקות אל בית החולים, היא אינסופית כמעט כמו הטיסה. כשאני מצטרף אל הוריי בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ ילדים, אני כבר די בטוח שאני על סף משבר רפואי בעצמי. איך היא עברה מחום לטיפול נמרץ ילדים בהופקינס תוך שעות בודדות? אימא שלי פורצת בבכי כשאני נכנס. אני שומט את התיק שלי בכניסה ליד הדלת, כדי שאוכל לחבק אותה ואת אבא שלי, שנראה גמור באותה מידה.

"תודה לאל שאתה כאן, בן," אבא אומר.

כשאני מביט בהם, אני קולט שהם יודעים משהו שאני לא, ואם לשפוט על פי הבעות הפנים שלהם, מה שזה לא יהיה, זה יטלטל את עולמי.

"אוסטין," אימא אומרת בדמעות, "לאוורלי יש לוקמיה."

מריה

חמישה־עשר חודשים מאוחר יותר

אני מאלצת את עצמי לסבול את בראנץ' יום ראשון עם המשפחה המורחבת הרעשנית שלי, בלי לבדוק את הטלפון. אני קונה מצרכי מכולת אחר כך, ועושה כמה סידורים הכרחיים לקראת שבוע העבודה, עדיין מתעלמת מהטלפון שלי. מעולם, התעלמות מהטלפון שלי לא הייתה כואבת כמו שהיא היום, מאחר שחודשים של ציפייה הובילו אל היום הזה. אני מרגישה התעלות, התרגשות, עצבנות וחשש מכך שהקשר ביני לבין מר א', כמו שאני מכירה אותו, לא יהיה כמו שהיה ברגע שכבר לא נהיה אנונימיים.

רק לפני קצת יותר משנה, תרמתי מח עצם כדי להציל את חייה של ילדה בת שנתיים, שנאבקה בלוקמיה בבולטימור. בזמנו, לא ידעתי שום דבר נוסף עליה או על אבא שלה, מלבד העובדה שהתרומה שלי הצילה את חייה.

נכון לשישה חודשים אחורה, ידעתי שהוא אוהב אותה יותר מאשר כל דבר אחר בעולם הזה, שהאימא של הילדה לא נמצאת בתמונה, ושהוא אסיר תודה על כך שנתתי לילדה הקטנה שלו הזדמנות שנייה. מאז, כבר מלאו לילדה שלוש, והמחלה לא חזרה, וזה החלק החשוב ביותר בסיפור הזה.

אבל זה לא כל הסיפור.

זה התחיל בשיחת טלפון ביום שלישי בערב מ'בוא להיות התורם התואם', ארגון שערך אירוע רישום במרפאה שבה אני עובדת בהוואנה הקטנה, יותר משלוש שנים לפני כן. באמת, שכחתי לגמרי מכך שלקחו לי דוגמית מהלחי, עד לרגע שבו קיבלתי את השיחה שבישרה לי שיש לי התאמה לילדה שנלחמת בלוקמיה. האם אהיה מוכנה לעבור בדיקה נוספת?

מובן שהייתי מוכנה, ונקבע מועד לבדיקות.

השיחה מ'בוא להיות התורם התואם' הפכה לי את החיים למשך כמה שבועות. ההורים שלי התחרפנו מהרעיון שאעבור הרדמה מלאה כדי לתרום מח עצם לאדם זר. ומה אם משהו ישתבש? הם שאלו. למרבה המזל, נונה התערבה ודיברה איתם, אחרי שראתה כמה אני נחושה להציל את חייה של ילדה, שמעולם לא פגשתי.

"מריה היא אחות," נונה אמרה. "זה מה שהיא עושה. אתם מוכרחים לסמוך עליה ולהאמין ביכולת השיפוט שלה."

תמיד הערצתי את נונה, אבל אף פעם לא כמו אז. היא התמודדה עם ההורים שלי, וזה נתן לי את המרחב שהיה דרוש לי כדי להתכונן נפשית ופיזית להליך. אחרי שהשתתפנו בפגישות הסבר וההורים שלי למדו על כך שהסיכון לתורם הוא נמוך מאוד, הם שינו את דעתם ותמכו בהחלטתי הנחושה לתרום.

בת הדודה שלי, כרמן, שכמו אחותי, די, היא החברה הקרובה ביותר שלי, ליוותה אותי לבית החולים ועדכנה את שאר המשפחה במשך כל היום.

נונה ואבואלה, סבתא של כרמן, שהיא כמו סבתא שלישית בשבילי, בישלו מספיק אוכל כדי להאכיל עשרה אנשים ושלחו אותו כשהגעתי הביתה מבית החולים. באמת, זה היה יותר סוג של אישור עבורן שאני באמת בסדר מאשר העניין של האוכל עצמו, אבל הערכתי את דאגתן. כרמן בילתה שני לילות איתי בבית שלי, כדי לוודא שאני בסדר, לפני שחזרה הביתה.

במשך כמה שבועות לאחר מכן הייתי קצת נוקשה והיו לי כאבים, אבל חזרתי לעבודה אחרי שבוע. ראיתי בכל העניין הזה מחיר קטן שצריך לשלם כדי להציל חיים של ילדה.

שישה חודשים אחרי ההליך, קיבלתי מייל אנונימי מהאב אסיר התודה של הילדה, דרך ערוצים שמספק 'בוא להיות התורם התואם'.

מיס מ' היקרה,

הצלת את החיים של הבת שלי. אין דרך שבה אוכל להגיד לך במילים מהי המשמעות שלך עבור משפחתי ועבורי, או עד כמה אנחנו מעריכים את מה שעשית בשבילנו. אני רוצה לספר לך על הבת שלי, א'. היא פצצת אנרגיה קטנה עם תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות גדולות. היא אוהבת לרקוד ולהתחפש. אני אב יחידני, והיא כל עולמי. כשהרופאים אמרו לנו שיש לה לוקמיה, חשבתי שאמות בעצמי מהרעיון שהאהובה הקטנה והיקרה שלי תסבול בדרך כלשהי.

החודשים הבאים היו פשוט גיהינום. זאת המילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כדי לתאר את זה. הם ניסו הכול, אבל לא הצליחו לגרום לנסיגת המחלה. ואז הם החליטו שהיא זקוקה להשתלת מח עצם.

אהיה כן איתך — כל העניין היה מבעית לגמרי. מזל שההורים שלי היו איתי במשך כל זה, אחרת לא הייתי יכול לשרוד לראות את התינוקת שלי עוברת גיהינום. וא', היא הייתה כזאת לוחמת, כל כך אמיצה וחזקה. היא כל הזמן ניסתה לנחם אותי. תתארי לעצמך את זה — ילדה בת שנתיים מנחמת גבר בן עשרים ושמונה. אבל זאת הילדה שלי. מדהימה ומלאת אהבה, ועכשיו, תודות לך, היא נמצאת במצב של נסיגה מלאה של המחלה, והיא חזרה לשיר את השירים המצחיקים שלה, בשפה המיוחדת שלה, והיא רוקדת ומשחקת וצוחקת. השיער שלה צמח חזרה — מתולתל מתמיד — והלחיים שלה שוב ורודות. בזכותך.

מעולם לא פגשתי אותך, ואני אוהב אותך כאילו היית בת משפחה. את אכן בת משפחה. וכשתסתיים תקופת ההמתנה של שנה, אני מקווה שנוכל להיפגש ולדבר ולחלוק תמונות, ואת תוכלי לראות בעצמך את החיים שהצלת.

תודה לך מקרב ליבי אסיר התודה. תודה. אנחנו אוהבים אותך.

מר א'.

כנראה קראתי את המייל הזה אלף פעם אחרי שקיבלתי אותו, והתייפחתי בפעם הראשונה, השנייה והשלישית במהלך הקריאה. התרגשתי כל כך מהאופן שבו האהבה שלו לבתו זלגה מהדף. אהיה כנה לגמרי כאן. קצת התאהבתי בו רק על סמך האופן שבו הוא דיבר על הבת שלו. איך יכולתי שלא?

כשהראיתי את המייל לכרמן ולדי, שתיהן הגיבו באופן זהה. די אמרה שהיא ממש התעלפה קצת. שתיהן בכו.

כרמן, שמאוהבת בטירוף בארוס שלה, מנתח המוח לילדים, ג'ייסון, לא לגמרי התעלפה כמו די, אבל אפילו היא הסכימה שמר א' נשמע חלומי.

נדרשו לי כמה ימים, ועוד כמה מאות פעמים של קריאות חוזרות של המייל, להירגע מספיק כדי לכתוב לו בחזרה.

מר א' היקר,

המייל שלך נגע עמוק בליבי.

לא, את לא יכולה להגיד את זה! למה לא? זה כן נגע עמוק בליבי, והוא צריך לדעת את זה.

מתעלמת מהדיאלוג הפנימי שלי, שפכתי את ליבי על הדף, מסרבת לתת לו משהו שהוא פחות ממה שהוא נתן לי. עד שתחלוף השנה, אסור לנו לדבר על משהו מעבר להשתלה עצמה ולעדכונים לגבי מצבה של המושתלת. אני לא יכולה להגיד לו, למשל, שאני ממיאמי ושיש לי משפחה מורחבת גדולה, או שאני עובדת במרפאה חינמית בהוואנה הקטנה. בדקתי, ואני כן יכולה לספר לו שאני אחות, מאחר שזה רלוונטי להשתלה.

המייל שלך נגע עמוק בליבי. כששמעתי על א' הנפלאה שלך, זה גרם לי לדמעות. אני כל כך, כל כך שמחה לשמוע שמצבה טוב ושהמחלה נסוגה. אני אחות, אז אני יודעת מה זה אומר, ואני שותפה לתחושת ההתעלות שלך שה'פרויקט' שלנו הוביל לתוצאות משמחות כל כך. אני בטוחה שאתה מאוד נזהר איתה בשנה הראשונה העדינה הזאת, בהגבלת החשיפה שלה לאחרים, אבל כשתוכלו לצאת ולהסתובב שוב, אין משהו שישמח אותי יותר מאשר לפגוש אותה ולחבק אותה, ולחגוג את זה שהיא חזרה לבריאות טובה. תודה רבה ששיתפת אותי בחדשות המשמחות שלך, ואני מצפה לשמוע ממך כשיגיע הזמן.

שלך,

מיס מ'.

התלבטתי האם לחתום באהבה, מיס מ', אבל בסופו של דבר, הלכתי על שלך.

יומיים אחר כך, הוא שוב כתב לי.

מיס מ',

שכחתי לשאול אותך אם היו לך תופעות לוואי מכאיבות בעקבות התרומה. אני מקווה שלא. בבקשה, הודיעי לי כשתהיה לך הזדמנות, ואני ללא ספק אכתוב עוד ברגע שיהיה מותר לי לעשות את זה.

באהבה,

מר א'.

מר א' היקר,

מלבד כמה חבורות ומעט נוקשות במשך שבוע או שניים, ההליך היה יחסית נטול כאבים אצלי. זה מחיר קטן לשלם כדי לעזור לילדה הקטנה שלך. הייתי עושה את זה שנית בלי לחשוב. תודה רבה שבדקת מה קורה איתי.

באהבה,

מיס מ'.

כן, קראתם נכון. בפעם השנייה הלכתי על באהבה. כי אני כבר אוהבת את האבא והבת האלה, שמעולם לא פגשתי. אני אוהבת את האופן שבו הוא מדבר עליה, ואת זה שהוא אסיר תודה כל כך על מה שעשיתי בשבילם. קראתי כל כך הרבה פעמים את המיילים שהחלפנו בינינו, עד שאני כבר זוכרת אותם בעל פה.

המייל האחרון שלו היה קצר ומתוק.

מיס מ',

אני כל כך שמח לשמוע שההליך היה כמעט נטול כאבים עבורך. אני ללא ספק אכתוב לך יותר ברגע שאוכל. מבטיח.

באהבה,

מר א'.

ההשתלה התבצעה היום לפני שנה. במשך שישה חודשים, אמרתי לעצמי שזה בלתי אפשרי להתאהב במישהו רק בגלל כמה מיילים. אבל נסו להגיד את זה ללב המעורב־מדי שלי. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה מר א' והבת שלו, א'. הדמיון הפעיל שלי בילה שעות במחשבות עליהם כשספרתי את הימים עד היום. ניסיתי להיות עסוקה ככל יכולתי, להתנדב למשמרות נוספות במרפאה ולעזור לכרמן עם תוכניות החתונה שלה, אבל עדיין יש הרבה יותר מדי שעות ביום לטעמי. וכן, אני לגמרי מודעת לכך שזה מגוחך להתרגש כל כך בגלל בחור שמעולם לא פגשתי. אני אפילו לא יודעת את שמו, רק את האות הראשונה של שמו הפרטי. האם קוראים לו אלכס, אנתוני או אנדרו? אולי אשר, אדריאן או איידן? וא' הקטנה, האם זה אמה או אמילי או אמרסון או אלן?

אני עומדת להטריף לעצמי את הדעת מרוב ניסיונות לנחש. אני רוצה לדעת הכול על שניהם, ואפילו כשאני קולטת שייתכן שאני עומדת להתאכזב מאוד, אני לא מצליחה למנוע מעצמי לתהות האם א' הוא באמת נפלא כמו שהוא מצטייר במילותיו. האם הוא שותה, חוגג או רודף שמלות או — "תפסיקי עם זה, מריה," אני אומרת לעצמי כשאני נוסעת הביתה מחנות המכולת. אני גרה ביחידת דיור מעל חניה, השייכת לדודה פרנצ'סקה ודוד דומיניק, אחותו של אבא שלי וגיסו. למרבה המזל, הדודה והדוד שלי גם משכירים את הבית הראשי, כך שהם לא בסביבה כדי לבדוק מתי אני באה והולכת.

לא הייתי גרה כאן אם הם היו גרים בבית לידי. לא שאני לא מעריצה אותם. לגמרי מעריצה, אבל אני לא רוצה שמישהו יעקוב אחריי, או ידווח להורים שלי באיזו שעה אני חוזרת הביתה או עם מי אני יוצאת. לא, תודה. אני אוהבת את הדירה הקטנה והנעימה שלי, אבל יותר מכול, אני אוהבת את הפרטיות. לפני כמה שנים, די עברה לניו יורק עם בן הדוד שלנו, דומיניק ג'וניור. שניהם היו להוטים לצאת ממלתעות המשפחה שלנו, שמבלה הרבה יותר מדי זמן בלדחוף את האף לעניינים של בני המשפחה האחרים.

אני כבר לא יכולה לחכות לראות אותם בחתונה של כרמן, שתהיה בעוד קצת יותר מחודש. היה קשה מאוד להישאר ממוקדת בעבודה ובחתונה או בכל דבר אחר מלבד לשמוע ממר א', כשספרתי את הימים עד שתחלוף שנה.

אני מרגישה כאילו חלפו עשר שנים מאז הגיע המייל הראשון ממר א', היום לפני שישה חודשים. כשאני מגיעה הביתה, אני מסדרת את המצרכים במקומם ומכינה לעצמי כוס תה, ואז מרשה לעצמי לשבת ליד השולחן שלי ולהדליק את המחשב הנייד כדי לבדוק את תיבת המייל. בין דואר הזבל והודעה מאחותי עם קישור למאמר על עיצוב בתים שחשבה שימצא חן בעיניי, נמצאת הודעה משם שמוכר לי, אבל אני לא בטוחה למה. אוסטין ג'ייקובס.

אני מקליקה על ההודעה ומשתנקת כשאני קוראת את הפתיחה.

מריה היקרה,

חשבתי שהיום הזה לא יגיע לעולם.