מארז טרילוגיית יופי גנוב המלא
*3 ספרים במארז*
איאן הארט הוא הפושע הידוע לשמצה במדינה. כמו הגנב שהוא, הוא מגיע באמצע הלילה וגונב לילה בחיי.
הוא השאיר לי מזכרות. בלגן ופחד הם המציאות החדשה של חיי. כל חיי אסתכל מעבר לכתף מהחשש שמא יחזור, כי כשהוא חטף אותי, הוא גנב יותר מכמה שעות מהזמן שלי.
את ההשלכות של הפשע שלו, איש מאיתנו לא יכול היה לדמיין. אם אני רוצה להימלט מהסיוט של חיי, אני מוכרחה להערים עליו. אם אני רוצה לשרוד, אני צריכה להערים על כל אויב שהוא הפנה כנגדי, כולל איאן עצמו, הגבר הכי מסוכן ופיקח שאני מכירה.
הערה: זהו הספר הראשון בטרילוגיית יופי גנוב.
ביקורות:
"ממש שלמות אפלה! איאן וקאס לוהטים, וכך גם הכתיבה המדהימה של שרמיין. הספר האהוב עליי השנה עד כה!"
-אנה זאירס, מחברת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
"הספר כתוב יפהפה. בלתי נשכח. מפתה בטירוף. לבחור בספר חדש של שרמיין זה כמו לצאת למסע בנבכי האהבה. הוא אף פעם לא מאכזב!"
- Buffyanna, Goodreads
*חיים גנובים*
איאן הארט גנב לילה מחיי, אבל הוא לקח הרבה יותר. האובססיה שלו אליי, סימנה אותי.
התאווה שלו הכניסה אותי למצב בלתי אפשרי. כעת, עליי לבחור צד. אני צריכה להחליט בין טוב לרע, אלא שלא משנה במה אבחר, לכל בחירה יש השלכות איומות.
זה יכול להיגמר רק בדרך אחת – הדרך שבה כל טרגדיה נגמרת.
הערה: זהו הספר השני בטרילוגיית יופי גנוב, קדם לו הספר תאווה גנובה.
ביקורות:
"אפל, זדוני, מעוות ומושלם באופן ממכר! לא יכולתי להניח את הספר מהידיים."
- RLoves2Read
"נהדר בטירוף!"
- Behind Closed Doors Book Reviews
"שקעתי כולי בסיפור, בחום התאוותני ובסכנה הקרה שבו, ואני עדיין מרגישה את השפעותיו. זהו ספר בלתי נשכח וייחודיץ חוויה משכרת שתשאיר אותך צמאה לעוד."
- BookBistroBlog
*אהבה גנובה*
פעם, גנב חטף אותי באמצע הלילה.
הוא לקח את מה שהוא רוצה, העניק לי אשליה וקרע ממני הכול, כדי לתבוע את הפרס האולטימטיבי שלו. אומנם, הלב שלי חלש פיזית, אבל המאבק לשרוד חיזק אותי. אני לא אמות בקלות כל כך. אני אתקע לו מקל בגלגלים, ואשבש את התוכניות שלו. אחרי הכול, למדתי מהטובים ביותר.
אני גוזלת בחזרה את מה שהוא גנב ממני.
הערה: זהו הספר השלישי בטרילוגיית יופי גנוב, קדמו לו הספרים: תאווה גנובה וחיים גנובים.
ביקורות:
"אני לא חושבת שהעזתי אפילו למצמץ, כשקראתי את הספר הזה של שרמיין פולס. הוא ממגנט. שובה לב. סוחף. ספר המתח הרומנטי האפל הזה לקח אותי למסע בקצב מהיר, מלא באדרנלין, לוהט ורגשני בטירוף."
- PP's Bookshelf
"הטרילוגיה הזו היא סיפור מתח רומנטי מושלם. הוא מותח, מרגש, סקסי וייחודי, עם דמויות שאי אפשר שלא לאהוב. ממליצה בחום על הסדרה הזו!."
תאווה גנובה
פרק 1
קאס
אורות הקזינו מסנוורים מרחוק. כמו שמיכה של יהלומים מנצנצים באורות של אדום, זהוב ולבן. זה נראה כמו סצנה מושלגת מכרטיסי חג המולד, כשהעץ מלא בקישוטים ובאורות מנצנצים, אבל למעשה, מדובר רק בפנטזיה מצוירת. מעולם לא ראיתי שלג. לא יורד הרבה שלג בדרום אפריקה. בטח שלא באזור רסטנבורג.
בפנים, הרעש מטורף. יום זולג אל הלילה, והלילה ליום. בין שהשמש זורחת ובין שהירח מאיר, מתחת לאורות העמומים המאירים מהתקרה, בכל שעה מהיום, המקום נראה אותו דבר. רשרושי מכונות מזל מהדהדים, ושלטי חוצות מעוטרים מציגים חשפניות לבושות בנוצות יען מלאכותיות. נשים מלעיטות את המכונות במטבעות ומסובבות את הגלגלים, כשכל עניינן מופנה לכסף שיזכו בו. גברים שותים רום או ברנדי בתחנות המשחק, בהן הם נמצאים — הקוקטייל האהוב הוא בתוספת של קולה קולה — והם מרימים את העיניים, כשאנחנו חולפים על פניהם.
אחד מהם צועק, "תחת חמוד." הוא מרים אגרוף באוויר בתנועה דוחה וגסה. "בואי לכאן ואני אראה לך מי אבא'לה שלך."
לידי, מינט מתעצבן, אבל הוא נמנע מקשר עין. כבר אמרתי לו שלא אעשה איתו סקס. אולי הוא חושב שבלי זה, אני לא שווה את הטרחה.
אני זוקרת אצבע משולשת לעבר הבחור, כשאני חולפת על ידו, והוא אומר, "אם את לא רוצה את תשומת הלב, מתוקה, אל תתלבשי ככה."
זה גורם לי לעצור במקום.
מינט תופס את הכתפיים שלי. "בואי, קאס."
אני עומדת בפישוק מול הבחור ונועצת את הידיים על המותניים. החיוך שלו יורד וזוויות פיו צונחות כמו גביע גלידה שנמס בשמש הלוהטת. העור המוכתם של לחייו מאדים. בריונים, אף פעם לא מאמינים שתעזי לעמוד מולם, כשהם גדולים ממך.
כמה גברים שורקים. תשומת הלב גורמת למעריץ שלי לנהום. האיש שביקר אותי על בחירת הלבוש שלי, לובש חולצה בצבע קאמל כשכתם שמן מכסה את הבטן שלו, מכנסי ברמודה מקומטים וגרביים ארוכות מתחת לסנדלים. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, מסרק תחוב בתוך הגרב שלו.
אני מתכופפת אליו ואומרת, "אני אתן לך טיפ, קאובוי. שורת הפתיחה שלך גרועה. אם אתה רוצה קצת תחת, נסה להיות בן אדם הגון." המבט שלי בוחן אותו מלמעלה למטה. "מאחר שברור שאתה רוצה תשומת לב, אני אגלה לך עוד סוד. כדאי לך להתלבש בהתאם."
צחוק פורץ מסביבנו. הצופים שלנו שורקים. הבחור תופס את כוס המטבעות שלו חזק כל כך, שהיא מתעוותת באגרוף שלו.
"בואי נלך," אומר מינט ומושך את שרוול הז'קט שלי.
אני מנערת את ידי ממינט, והבחור השמן והדוחה כבר לא קיים. ברגע שאני פונה אל דלת היציאה, הוא לא שווה את המאמץ או את המחשבות שלי. אני לא מבזבזת את הכעס או את הזמן שלי על חלאות. אני רק רוצה לצאת משם. אני שונאת את הרעש, ומעולם לא הייתי חובבת גדולה של הימורים. לא שיש לי משהו עקרוני נגד הימורים. הם פשוט משעממים אותי.
"נשארו לי צ'יפים," אומר מינט. "מה את אומרת על משחק פוקר אחרון?"
אני מתקדמת מהר יותר. "לא, תודה. אני צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה."
לשטיח האדום, המכוסה בכתמי שמש זהובה, יש ריח של פופקורן מעופש. מחוץ לאזור המזון המהיר, אני דורכת על משהו דביק ומגעיל.
אני מקללת ומרימה את כף הרגל. גוש של מסטיק נדבק לסוליית הסנדל שלי. מעולה. זו הייתה טעות לצאת לדייט הזה. לא הייתי צריכה לתת למינט להתיש אותי. נדרשה לו שנה לשכנע אותי לצאת איתו לדייט. למה הסכמתי? כי לכולם מגיעה הזדמנות הוגנת. יש משהו מושך בכל אחד. עם זאת, אם הלילה לימד אותי משהו, זה שתמיד יש יוצאים מן הכלל.
לאחר שאני משפשפת את המסטיק על השטיח כמיטב יכולתי, אני ממשיכה בדרכי.
"אז," אומר מינט, ורץ כדי להדביק אותי, "חנות התכשיטים החדשה שלי תגיע לרווחים של מיליון בעוד פחות משנה. אני חושב שאקנה בית בדורבן." כשאני לא עונה, הוא אומר, "על החוף." כשהוא עדיין לא מקבל תגובה ממני, הוא מוסיף, "עם חזית לים."
אנחנו מגיעים לדלפק הקופאים, שם המזגן מקרר במלוא העוצמה, והעור שלי סומר.
"כן." אני רוכסת את ז'קט העור מעל לגופייה הדקה שלי. "אני שמחה בשבילך."
"וואו, זה ממש נחמד מצידך. רוב האנשים מקנאים בהצלחה שלי."
אלוהים, הוא לא הבין שהייתי צינית?
אני מעסה את השרירים הכואבים בצוואר שלי, ומפלסת את דרכי היישר אל דלפק הקופה הקרוב ביותר. אני עייפה מדי, ואין לי גרוש על התחת. התנדבתי לעשות שעות נוספות בעבודה, במשמרות כפולות לתיוק הארכיון בבנק, שבו אני עובדת כקופאית, ואני עוד מרגישה את כאב הגב מסחיבת קופסאות מסמכים במשך שעות.
בזבזתי זמן שינה יקר במקום שמוכר המבורגרים צמחוניים וצ'יפס עם מינט בסאן סיטי, שאנשים בעיירה שלנו, שמגנים הימורים, קוראים לה עיר החטאים. וזו הסיבה שהימורים מתרחשים באזור שהיה בעבר בצד השני של גבול דרום אפריקה, בצד של בופוטאצוואנה. לסול קרזנר לא הייתה ברירה. כשהוא בנה את הקזינו, הימורים היו לא חוקיים בדרום אפריקה. בופוטאצוואנה התמזגה מאז עם דרום אפריקה.
הקופאית מבקשת ממני את מספר השולחן שלנו ומגישה לנו את החשבון.
מינט לוקח את החשבון בזהירות. "את רוצה להתחלק?"
הפה שלי נפער. אמרתי לו שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאכול בחוץ. הוא זה שנדנד עד שנכנעתי. הוא בדרך להיות מיליארדר.
יודעים מה? הוא לא שווה את הגאווה שלי. זה יהיה לקח חשוב על כך שלא סמכתי על תחושת הבטן שלי. אני רק אצמצם את ההפסדים שלי ואברח לדרכי.
"כן," אני אומרת ושולפת שטר מהארנק שלי.
הוא מוציא את הטלפון שלו ופותח אפליקציית מחשבון. אני לא מאמינה.
"החשבון קצת מעל מאתיים," אני אומרת. "בוא ניתן כל אחד מאה וחמישים, יחד עם הטיפ."
הוא מחייך אל הקופאית כדי לאמוד את התגובה שלה, ולפחות יש לו ההגינות להיראות נבוך קצת.
אחרי שהוא מכניס את הסכום הכולל לטלפון שלו, הוא מרים את המסך, כדי שאראה את הסכום המחולק.
מאה ועשרים ראונד וחמישים ואחת סנט.
אני מסתכלת המומה, כשהוא מוסר לקופאית כרטיס אשראי ואומר לה לקחת את הסכום הזה. חרא קמצן. אני משלמת את החלק שלי ומשאירה את שטר המאה האחרון שלי לטיפ. מלצרתי בעבר. זו עבודה קשה. ואני גם מרחמת על המלצרית שכל הזמן משכה את מדי הקזינו כדי לכסות את הישבן שלה.
"ואם אנחנו כבר בנושא," הוא אומר, כשהא ממתין לגביית האשראי, "נראה לי שכדאי שנחלוק את הדלק ואת הבלאי."
הלסת שלי צונחת עוד סנטימטר. "בלאי?"
"של המכונית," הוא אומר ולוקח בחזרה את כרטיס האשראי שלו. כשאני מזעיפה את הפנים, הוא מוסיף, "את יודעת, בגלל השחיקה של הצמיגים והמנוע."
"אני יודעת מה זה בלאי, לכל הרוחות."
החיוך שלו מלא שיניים. "יופי. אני חושב שחמישים יספיקו." הוא בטח רואה את ההלם על הפנים שלי, כי הוא ממשיך בטון מהוסס, "הסעתי אותך לכאן. התחזוקה של המכונית שלי יקרה."
הלחיים שלי מתלהטות מכעס, כשאני מבקשת מהמלצרית עודף של חמישים. היא מושיטה לי את השטר במבט אוהד. מינט לוקח את השטר, מיישר ומחליק אותו לארנק שלו.
אני לא מחכה שהוא יקבל קבלה, שלדבריו הוא צריך לצרכי מס. הוא בטח ישקר בהחזר המס שלו ויצהיר שזו הייתה ארוחת ערב עסקית. אני יוצאת מאזור המזון המהיר כשאני רותחת מכעס ונכנסת ללובי, הולכת מהר יותר משנעלי העקב מאפשרות לי. אני מגיעה לתחנת הרכבת שתיקח אותי לחניון, כשמינט משיג אותי.
למרבה המזל, הרכבת מגיעה מייד, ואנחנו עולים עליה, יחד עם שני האנשים האחרים הפתטיים וחסרי המזל שעוזבים בשתיים בבוקר.
"זה היה כיף" אומר מינט. "בואי נעשה את זה שוב."
אני מעוותת את הפנים בלעג ומביטה מהחלון. קיץ עכשיו, אבל הרוח קרירה, וטל מכסה את גגות המכוניות. כשאנחנו יורדים בחניון השלישי וחוצים את החלל השקט, הכמעט ריק, אל מכונית הפורשה שלו, אני רועדת.
הוא פותח את המכונית, קופץ פנימה ומחכה שאבוא אחריו. אני חוגרת את חגורת הבטיחות שלי, כשהוא נוסע לעבר היציאה.
השתיקה מביכה, אבל אני גמורה ואסירת תודה על כך שהוא לא מדבר. אני משעינה את הראש על המושב ועוצמת את העיניים.
"היי." הוא דוחף אותי במרפק. "את צריכה לדבר איתי, כדי שלא אירדם."
הדרך לרסטנבורג חשוכה ושקטה. הוא נוסע באזור כפרי, שידוע לשמצה בתאונות הקטלניות בעקבות נהגים שיכורים או פרות שחוצות את הכביש. נגיע לגבול הישן בעוד עשר דקות, ושם יוותרו לנו עוד שלושים דקות נסיעה בעיר.
"אני אדבר, אם את מעדיפה," הוא אומר.
אני נאנחת ופוקחת את העיניים. זה האינטרס שלי ששנינו נחזור הביתה בשלום, אז אני נותנת לו להתרברב על ההשקעה האחרונה שלו, על סוס שהולך לזכות בהון במרוץ הבא בדורבן בחודש יולי.
פנסים מהבהבים במראה האחורית. אני מצמצמת את העיניים בשל האור המסנוור.
"האידיוט נוסע עם אורות גבוהים," אומר מינט, ומסיט את המראה האחורית בפרצוף כועס. "אנשים לא יודעים כלום על נהיגה בימינו. אני בטוח שהם קונים את הרישיונות שלהם בשוק השחור, במקום לעבור טסט."
אני לא מורידה את העיניים מהאורות שמאחור. הם מתקדמים מהר מדי אלינו. אנחנו נוסעים בכביש מבודד, בלי שוליים או תעלה בצד. הבטן שלי מתכווצת, כשהרכב מאחורינו מתקרב עוד יותר.
"תן לו לעבור אותנו," אני אומרת למינט. הנהג חסר זהירות. מסוכן שהוא יהיה על הזנב שלנו.
"ממש לא." הוא מציץ במראה האחורית. "אני נוסע במהירות המותרת. הוא צריך להאט את הקצב."
הרכב קרוב כל כך, שאני יכולה לראות שזה טנדר אדום.
"מינט." אני לופתת את שולי המושב שלי, כשהנהג מתקרב כל כך, שאני נשבעת שהוא עומד לפגוע בפגוש שלנו. "זה לא קרב תרנגולים. תאט ותן לו לעבור."
"תירגעי. אני לא צריך להאט. אני נוסע במהירות המותרת."
לא. אנחנו נוסעים במהירות של שמונים קמ"ש בכביש חשוך ושומם וחוסמים את הדרך לנהג חסר סבלנות, שלא יכול לעקוף בשל העיקול או קו ההפרדה הרצוף.
הפנסים מהבהבים.
"הוא פאקינג מהבהב לי," אומר מינט.
במרחק קצר לפנינו, תלוי שלט שמודיע שהשוליים רחבים יותר, ושנוכל לעצור בצד.
"פשוט תזוז," אני אומרת ומסתכלת לאחור, אבל כשהאורות מסנוורים אותי, אני לא מצליחה לראות אם הנהג לבד במכונית.
מינט מקלל, אבל עושה מה שהצעתי. הוא מאותת, מאט ועובר שמאלה, נוהג בקצב של צב. אני עוצרת את הנשימה, כשהטנדר עוקף אותנו. כשהפנסים האחוריים חולפים לפנינו, אני כמעט נושמת לרווחה, אבל הטנדר סוטה שמאלה ונעצר. מינט דורך על הבלמים, ממש שורף את הצמיגים. העצירה הפתאומית שלו מעיפה אותי קדימה. חגורת הבטיחות מושכת אותי כשאני זורקת את הידיים על לוח המחוונים, כדי למצוא אחיזה.
"מה לעזאזל...?" ממלמל מינט, בקול מתוח מחרדה.
אני מרגישה דקירה של פחד בצלעות. פשעים אינם נדירים באזור שלנו. גנבים מחכים בצללים לאנשים שזכו בקזינו או לבעלי מכוניות מפוארות. מכוניות כמו פורשה.
אני בולעת. הלך עלינו. אנחנו נמות כאן היום. למה הנחתי למינט לשכנע אותי לצאת איתו לדייט, אף שהאינטואיציה שלי אמרה אחרת?
דלת הנהג נפתחת. מגף שחור מכה באספלט. האיש שיוצא מהמכונית נראה ענק. הגודל והרוחב שלו מגבירים את הפחד שלי. אנחנו לא יכולים להמשיך לנסוע. הוא חוסם אותנו.
"תסתובב," אני אומרת והקול שלי עולה בבהלה.
מינט מעביר הילוך, אבל הוא מחטיא, ותיבת ההילוכים צורחת במחאה.
"תסתובב!" אני אומרת שוב, ומציצה לאחור, כדי לבדוק שהכביש עדיין פנוי.
התעלה! בגלל העיקול על הכביש, היא ממש מאחורינו. אם מינט יסתובב לאחור, הוא יתרסק אל תוך התעלה. נראה שהוא מבין את זה יחד איתי. הוא מסובב את ההגה ימינה, אבל אין מספיק מקום להסתובב בין התעלה לטנדר. הגיר מחליק שוב, והמנוע נתקע.
שיט.
מינט אוחז חזק בהגה, כשהאיש עוצר לידינו. הוא לובש מכנסי ג'ינס כחולים כהים וז'קט עור שחור. הפנים שלו מעל לגובה החלון, כך שאני לא יכולה לראות אותו. לרגע קצר, דבר לא קורה, ואני מתפללת בתמימות שהגבר פשוט ילך, אבל אז הוא דופק על החלון באמצעות קנה של אקדח.
העייפות שלי מתנדפת, וזיעה פורצת על העור שלי.
טוק, טוק.
אני בוהה בקנה השחור של האקדח, ומתעשתת, כשמינט לוחץ על הכפתור להוריד את החלון.
"לא," אני אומרת ורועדת חזק כל כך, ששומעים את הרעד בקולי. "אל תפתח."
"אין לי פאקינג ברירה," רוטן מינט. "אם תסתמי את הפה, אולי יהיה לנו סיכוי לצאת מזה בחיים. תני לי לטפל בזה." הוא פותח את החלון עד הסוף, מסתכל למעלה ואומר, "יש לי כסף, אחי. קח מה שאתה רוצה, ותן לנו ללכת."
האיש מתכופף ומשעין את המרפקים על החלון הפתוח של מינט. שרירי הזרועות שלו ענקיים, והידיים שלו מכוסות בוורידים עבים ובולטים, ובשכבת שיער דק וכהה. כשאני רואה את הפנים שלו, אני בהלם. תמיד דמיינתי פושעים מכוערים. לפושע הזה יש לסת מרובעת וסנטר חזק, וזיפים קצרים מכהים את הגוון השזוף של עורו. בצד אחד של ראשו, השיער שלו מגולח, ובצד שני, הוא ארוך יותר. קצוות השיער שלו נופלים כמו מסך פרוע על מחצית מהפנים שלו. השיער שלו פרוע ורטוב, כאילו יצא עכשיו מאימון כושר. צבע השיער שלו חום כהה, עם גוונים זהובים.
פנסי הטנדר מאירים את הכביש באור עמום. אני לא יכולה לזהות את הצבע המדויק של העיניים שלו, מלבד העובדה שהן כהות. בצבע כהה ומטריד. חודר.
השפה העליונה שלו מלאה יותר מהשפה התחתונה, ומעניקה לפה שלו מראה חושני, והשפתיים שלו נוטות בצורה מסוכנת, כשהמבט שלו עובר ממני אל מינט.
ז'קט העור שלו חורק, כשהוא מתכופף עמוק יותר אל המכונית. הוא לא ממהר, כי מינט ואני משותקים מפחד. בנחת, הוא שולף את המפתח ממנוע ההצתה. ריח של עור ושל טבק מגיע אליי, ריח שמזכיר לי את אבא שלי ואת הילדות שלי, אבל תחושת החמימות שאני משייכת לריח, היא לא במקום כרגע.
"יש לי כסף," אומר שוב מינט בטון גבוה.
הקול של האיש עמוק, חודר דרך עצם החזה שלי ומהדהד בחלל החזה שלי, שם הנשימות שלי רדודות. "אתה מניח שאני רוצה את הכסף שלך."
מינט מרים את הידיים בכניעה. "מה אתה רוצה, אחי? אני יכול לשלם לך. תן לנו ללכת ו —"
"את המכונית שלך," עונה האיש בקול עצל.
"א-את המכונית שלי?" מגמגם מינט.
החיוך של האיש מתרחב. "יחד עם החברה שלך."
חיים גנובים
פרק 1
איאן
יש שיחשבו שזה מוזר לראות גבר נושא אישה מחוסרת הכרה בזרועותיו. אבל לא אם הגבר הזה הוא אני. אני פושע, האיש המבוקש ביותר ביבשת, והפעם לא גנבתי כסף או תכשיטים, אלא אישה.
את האישה שלי.
ידעתי שהיא נועדה לי מהרגע הראשון שראיתי אותה בקזינו סאן סיטי, כשהשוד החל להשתבש. ואמרתי לה את זה באופן חד משמעי כשתבעתי את גופה, וגם כשהתכוננתי לעזוב אותה, כי גבר כמוני תמיד נמצא במנוסה.
ואז חזרתי לעוד. לא יכולתי להישאר רחוק ממנה. התאווה אליה עלתה לי ביוקר. שילמתי מחיר כבד על הלילה איתה. נוריתי, והשארתי די־אן־איי מאחור. למשטרה יש תמונות שלנו. הם יודעים את הזהות שלי. אין ספק שהם הפחידו אותה מאוד כשלקחו אותה לחקירה, אבל אמרתי לה שאבוא לקחת אותה. לעולם לא אזרוק אותה לכלבים. אבל היא הערימה על האופנוען שהוריתי לו להביא אותה לשדה התעופה ולפגוש אותי שם, גנבה את האופנוע שלו וניסתה לברוח ממני.
זה לא יקרה. חשבתי שאוכל לתת לה ללכת, אבל כשעמדתי מול דלת חדר המלון שבו הסתתרה, יכולתי לעשות רק את מה שנועד לקרות. יכולתי רק לגנוב עוד, לא רק שעות מזמנה, אלא את חייה.
אני לוקח אותה איתי הביתה.
כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה, הטייס ממתין, והמטוס מוכן להמראה. קאס התעלפה מוקדם מכפי שציפיתי, אבל כבר חושך בחוץ, ואין איש שיכול לראות אותי נושא את הגוף חסר ההכרה שלה למטוס.
זה מהסם שנתתי לה אחרי שהיא נלחמה בי כמו לביאה.
וולטר, הבחור ששילמתי לו לפקוח עליה עין, עוזב אחרי שהוא מוריד אותנו ליד המטוס, כשאני מבטיח שהתשלום יופקד לחשבון הבנק שלו בעוד עשרים וארבע שעות. הוא יודע שאני עומד במילה שלי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים עסקים.
"היא בסדר?" שואל הטייס ומעיף מבט מודאג מעבר לכתף, כשאני מהדק את חגורת הבטיחות של קאס.
"היא תהיה בסדר."
המבט שאני יורה אליו אומר לו להתעסק בעניינים המזורגגים שלו, והוא מסתובב מהר בחזרה.
לקראת ההמראה, אני מושיב את גופה הרפוי של קאס ותומך בזרועה מסביב הכתף שלה.
"מתחילה סערה," אומר הטייס מעל לרעש המנועים, ולא מסתכל עליי הפעם. "אתה רוצה לשנות את המסלול?"
אני מהדק את הזרוע שלי סביב קאס. "הסערה קשה מאוד?"
"אני מאמין שנוכל לעשות את זה, אם תחזית מזג האוויר הנוכחית תישאר כך."
אני מגיע להחלטה תוך שנייה. "לך על זה."
"אם הסערה תחמיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות מסלול לפולוקוואנה."
אני מסכים בשתיקה, אבל מתפלל שמזג האוויר ישחק לטובתנו. כל דקה שאנחנו על אדמת דרום אפריקה, אנחנו קרובים יותר להיתפס. לא יציעו לקאס עסקאות נוספות. לא עוד. היא בחרה צד, כתוצאה ממעשיי. לאן שאלך עכשיו, בין אם זה למעלה ובין אם למטה, היא באה איתי.
אני פותח את העפעף שלה לבדוק את האישון. החלק השחור מורחב, אבל לא יותר מדי. אני מניח את התיק שלה בינינו כדי לוודא שנוח לה.
שעה מתחילת הטיסה, אנחנו נכנסים לסופת רעמים. הברקים חותכים את השמיים, וטיפות גשם, בגודל של יהלומים ארבעה קראט, נוחתות על השמשה הקדמית. זרזיף של מים חודר מתחת לזכוכית אל מחווני הטיסה. הטייס תולש מגבות נייר ומדביק אותן לשמשה כדי לעצור את הדליפה.
לראשונה בחיי, אני פוחד מאוד. לא עליי, אלא על האישה שאני לוקח איתי. המטוס מיטלטל כשברק נורה בצד שמאל. אני רואה את ההבזק שלוש שניות לפני שאני שומע את הרעם, כלומר שהוא היה קרוב.
אני לא מטריד את הטייס בשאלות מיותרות. מפרקי אצבעותיו לבנים כשהוא מהדק את הידיים על מוט ההיגוי. אני נותן לו להתרכז בניווט בסופה, בזמן שאני משפשף את הזרוע של קאס. אני לוקח את ידה בידי. עורה קר, יותר מדי קר, לדעתי. זה מטריד אותי, אף שאני יודע שזו תופעת לוואי של כדור ההרגעה.
אני חצוי. מצד אחד, הייתי מעדיף לא לסמם אותה. מצד שני, אני מרגיש טוב יותר שהיא לא צריכה לסבול את הלחץ והחרדה מהחטיפה למדינה אחרת, למקום שהיא לא מכירה.
המטוס צולל כשהוא פוגע בכיס אוויר ומבהיל אותי. הוא פוגע בכיס אוויר נוסף, והצלילה גדולה מספיק לגרום לבטן שלי לטפס לגרון. רק חגורות הבטיחות מונעות מהראשים שלנו להתנגש בתקרה. אחרי כמה דקות, אנחנו עוברים את העננים לשמי לילה בהירים.
הטייס מנגב את המצח בהקלה. נותרה עוד שעה לטיסה.
קאס נאנקת לצידי. אני מצמיד שתי אצבעות למפרק היד שלה. הדופק שלה חזק. אני משגיח עליה ונותן לקצב ליבה היציב להרגיע אותי.
יתרת הטיסה מתנהלת ללא הפרעות. אנחנו נוחתים קצת אחרי שמונה. האוויר חם, ובשדה התעופה מחניק. הטיסה המסחרית האחרונה נחתה בחמש. אין אף אחד בשדה התעופה מלבד מאבטח אחד, שבקושי מרים גבה כשאני צועד מתחת לאורות המזמזמים מעלינו כשקאס בזרועותיי. הטייס מלווה אותנו ונושא את התיקים שלנו. הוא זורק אותם בחלק האחורי של הג'יפ שהשארתי בחניון, ואני מניח את קאס על המושב וחוגר את חגורת הבטיחות שלה.
הוא נמנע מלהסתכל עליי כשהוא אומר, "אתה תצטרך אותי שוב בקרוב?"
אני שולף כסף מהתיק שלי ומוסר לו. "לא בקרוב."
"אם כך, אני אחזור מחר." הוא מחייך. "דיילת אוויר מחכה לי ביוהנסבורג. הטיסה שלה נחתה הבוקר."
אני מהנהן. "אודיע לך אם משהו ישתנה."
הוא מצדיע והולך.
כשאני מתניע את הג'יפ, קאס נאנקת שוב. נראה שיש לה מערכת עמידה או שהיא רגילה לקחת סמים. כדור ההרגעה היה אמור להשפיע למשך שעות.
הדרך אל האכסניה די משובשת, אבל אני לא ממהר, ומגיע הביתה תוך ארבעים דקות, במקום עשרים.
האורות דולקים בכניסה, אבל אנשי הצוות כבר פרשו, לכל מקום שאליו הם בורחים לבלות את הערבים שלהם, אם זה בבר או בבונגלו.
אש בוערת בבור במדשאה הקדמית ליד הנהר. ליאון ורובן קמים על הרגליים כשאני יוצא אל המרפסת, כשהתיקים שלנו תלויים על הכתפיים שלי, וקאס בזרועותיי.
"מה לעזאזל קרה?" שואל ליאון. "היא...?"
"מסוממת." הטון שלי חד וחותך. "קאס הערימה על וולטר. היא הצליחה לברוח. הייתי צריך לתפוס אותה."
החיוך של רובן אירוני. "תן לי לנחש. היא לא העריכה את המאמץ שלך להציל אותה ממקום המחבוא שלה."
"סתום את הפה," אני אומר בלסת הדוקה. "היא הייתה צריכה שיצילו אותה ממקום המחבוא שלה רק בגללי."
הם לא אומרים מילה נוספת כשאני חולף על פניהם בדרך אל הבונגלו שלי. אני לא טורח לקחת רובה, כי האקדח שלי עדיין איתי.
בחדר שלי, אני מניח את התיקים על הרצפה ומבצע את הבדיקה השגרתית שלי לעקרבים ולנחשים לפני שאני משכיב את קאס במיטה שלי. היא נראית חיוורת על בד הפשתן הלבן, כל הצבע אזל מהלחיים שלה. אני מניח את התיק שלה על הכיסא ליד המיטה, פושט את הז'קט שלה וחולץ את נעליה. הקרסול שלה נפוח מעט מאחר שהיא עיקמה אותו, אבל הוא לא נראה חבול מדי. אני בודק את הדופק שלה פעם אחרונה, וכשאני נרגע שהדופק שלה חזק ונורמלי, אני מכסה אותה בשמיכה.
אני מסתכל עליה, שוכבת שם במיטה שלי, האישה המהממת הזו שגנבתי. גנבתי הרבה דברים בחיים שלי; הרבה כסף, תכשיטים ומכוניות, אפילו אוכל וספרים, כשהייתי צעיר יותר, אבל מעולם לא גנבתי אדם. אני אמור להרגיש הרבה — אשמה, חרטה וגועל עצמי — אבל אני מרגיש רק את טעמה המתוק של תחושת הרכושנות.
אהבה גנובה
פרק 1
קאס
הייתה תקופה שבה הייתי מתוקה ונאיבית. צייתּי לחוק, התעסקתי בעניינים שלי וחייתי על פי הכללים. ואז התאהבתי בגנב ונתתי לו את ליבי. הוא אפילו לא היה צריך לגנוב אותו. מסרתי לו אותו עטוף, עם סרט יפה על מגש של כסף. ההשלכות הן העול שאני צריכה לשאת. מה שקרה לי הוא לא אשמתו של איש מלבדי. פתחתי את ליבי ואת רגליי לרווחה, בזמן שעצמתי את עיניי.
הייתי טיפשה שהתאהבתי באיאן הארט. הוא לא היה ראוי לליבי. הוא הזמין את רובֶּן, חבר בכנופיה שלו, לכוון אל אותו איבר שהענקתי לו במתנה, אחרי שהשיט אותי אל אמצע נהר הזמבזי והחזיק אותי כמו ברווז במטווח בתוך הסירה שלו. כאשר צללתי לתוך המים בניסיון חסר תוחלת לחמוק מהכדור, רובן ירה במקום זאת בצד גופי. נפלתי לתוך נהר שורץ תנינים והיפופוטמים, קבר נוח מאוד. למעשה, אין דרך אפקטיבית יותר להיפטר מגופה. המים הסוערים סחפו אותי על פני גלים רוגשים לאורך יותר מקילומטר, ואז הטילו אותי לתוך מפל.
הייתי צריכה לטבוע. הלב הפגום שלי היה צריך להפסיק לפעום. התנינים היו צריכים לגרור אותי לקרקעית, ההיפופוטמים היו צריכים לשסע את גופי לשניים, אבל אלוהי המים, ניאמי־ניאמי, ריחם עליי. במקום לקחת חיים של שניים, הוא לקח רק את החיים שצמחו בתוכי. הוא ירק אותי החוצה אל הגדה מתחת למפלים. הייתי מעדיפה שזה היה ההפך, אבל ניאמי־ניאמי הוא אל של אהבה טרגית. לאחר שהופרד מאשתו על ידי סכר מעשה ידי אדם, הוא מעריך את הסבל של אהבה לא־הדדית.
או שאולי הוא מעניש את האנושות.
הילדים המביאים מים מצאו אותי. הגברים נשאו אותי אל הבקתות. הנשים טיפלו בי.
אף לא אחד מהם אמר מילה לאיאן, האיש שמחזיק בבעלותו את האכסניה שעל גדות הנהר הזה, משום שפעם, בזמן מאושר יותר, הייתי אחת מהם. עבדתי, חייתי וצחקתי לצידם. אולי הם שתקו רק משום שהצלתי את בנגה ושחררתי אותם מהרוח הרעה שלבשה צורה של בבון.
טוב שאני רגילה להיאבק על הישרדות. אני נאבקת מיום שנולדתי.
באופן אירוני, ליבי החלש הפך אותי לחזקה. נדרשו לי שלושה חודשים להתאושש באופן מלא. הדרך להחלמה הייתה מכאיבה, ביותר ממובן אחד. החלק הפיזי היה הקל ביותר. החלק הקשה היה להתמודד עם האמת. איאן הורה להרוג אותי. החלק הגרוע ביותר היה האבל על התינוק שלי, התינוק שלנו, ומאוחר יותר הגילוי שלעולם לא יהיו לי ילדים אחרים.
חודש אחד מאוחר יותר, ביום חג המולד, איאן פיזר פרחים על המים והכריז שאני מתה.
זה מה שסיפרו לי הכפריים.
"איזה סוג של פרחים?" שאלתי.
"זה משנה?" הנשים ענו.
"כן," אמרתי. "זה משנה."
פריחת התפוז.
היה אפילו טקס. שונה, בנגה, וואטאידה וגאראי בכו כשהארון הורד אל הקרקע.
"מה הם קברו?" שאלתי.
מה הוא יכול היה לשים בארון המתים? האם הוא הכניס אותו ריק ובודד לתוך הקבר?
"את האקדח שאיאן נתן לך," וימבו אמר, "זה עם ידיות השנהב."
איאן עמד עם פני־אבן, הם אמרו, ולא הזיל דמעה אחת. הצלב ניצב על הגבעה המשקיפה על הנהר, המקום שאליו איאן לקח אותי לראות שקיעות, כשאמר לי שאוכל להיות מאושרת שם. תמיד חשבתי שהיה בו משהו סנטימנטלי. אחרת מדוע הוא קעקע אהבה, הישרדות וענווה על עורו? אני מניחה שנפלתי למצב הישרדות. הוא תכנן את הרצח שלי משום שהאמין שבגדתי בו. הוא לא אהב אותי מספיק כדי לתת לי להסביר. הוא אמר לי פעם שענווה פירושה לשאת את כל האשמה על הטעויות שעשינו, אך לא את כל הקרדיט על ההישגים שלנו.
הא. אני נושאת בכל האשמה על כך שאהבתי אותו.
עכשיו יש צלב באותו מקום ממש שבו הרינו את התינוק שלנו, ילד שהוא לעולם לא יֵדע שהיה קיים. זה אירוני, אך גם מתאים.
הכפריים העלו אותי אל ואן עם מספיק אוכל לשבוע, והנהג הבריח אותי מעבר לגבול אל תוך דרום אפריקה. אחרי הלילה שבו איאן גנב אותי, הוא נתן לי חמישה מיליון ראנד בחשבון זר. לא התכוונתי להשתמש בכסף, אבל הוצאתי קצת מזומנים. הדבר הראשון שקניתי היה אקדח. הדבר השני היה זהות בדויה. רשמית, אני מתה. אני כבר לא קסנדרה ז'ובר. אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות.
אני נשארת בתנועה בין בוצוואנה לדרום אפריקה, מתאמנת כל יום. עם כל יום שחולף, אני נעשית חזקה יותר ומהירה יותר. בעוד שפעם נשבעתי שלא אגע בכסף שאיאן נתן לי, עכשיו אני משתמשת בכספים אלה למטרה אחת בלבד — למצוא את האיש שהרג אותי. כשאמצא אותו, אהרוג אותו מייד בחזרה.
