דף הבית > חנות > מארז הקירות והדלתות המלא
מארז הקירות והדלתות המלא
תאריך הוצאה: 2021
קטגוריה: חנות חנות רומן עכשווי רגש
מספר עמודים: 331, 320, 383
תרגום: שי סנדיק
עריכה: לילך פלדמן

מארז הקירות והדלתות המלא

         
תקציר

*3 ספרים במארז* 

בין הקירות האלה 

בין הקירות האלה הוא הפך למקום מבטחים, לנחמתי, למשענת שלי.
אני לא חזקה. אני פשוט שורדת בנסיבות הקיימות.
האם זה לא מה שכולנו עושים? שורדים?
לכל אחד מאיתנו יש מכשולים שדרכם הוא צריך לפלס את דרכו. המכשולים שלי   יותר... מסובכים. נולדתי עם מום בלב ולכן ישנתי במיטת בית החולים יותר מבמיטתי בבית.
הייתי אסירה בידי המחלה שהשתלטה עליי. טבעתי עד שהוא הופיע. הוא חושב שהוא חוסם את העולם עם הקעקועים על זרועותיו ועם המראה הקשוח, אבל אני רואה את ג´וד האמיתי, הג´וד שהוא משתוקק לשכוח.
אבל האם הוא המענה לתפילותיי, או שאולי ישבור את ליבי הפגום לעד?
קוראים לי ליילה ביוקנן וזה הסיפור שלנו – סיפור על תקווה, גאולה והקרבה למען אהוב ליבך. 
מבעד לקירות האלה 
חיים באושר ועושר.
כך היו אמורים להיראות חיינו.
גביעי פודינג שוקולד, טיולים בחול החם על החוף, וחיים שלמים של הגשמת חלומות זה לזה – זה העתיד שהבטחתי לה.
ראיתי את זה בחלומותיי, החזקתי את זה בידיי, אבל אז ראיתי את כל חלומותינו ומשאלות ליבנו חומקים מבין אצבעותיי כמו חול.
חשבתי שהגרוע מכל מאחורינו, אבל מה אם פשוט דחינו את הבלתי נמנע?
אומרים שאהבה מתגברת על כל מכשול. אך האם היא תשרוד את המוות? 
מאחורי דלתות סגורות 
קוראים לי רומן קוואנו ואני די מניאק.
לא קל לנהל חברה, בעיקר כשכולם מצפים ממך להיכשל. אז להיות מנוול? זה חלק מהתפקיד.
אין לי זמן לשחק משחקים וממש לא חשבתי שמישהי כמוה תגיע.
קארה המילטון הייתה אמורה להיות מחוץ לתחום מבחינתי...  עובדת זמנית לתקופת חופשת הלידה של המזכירה שלי.
אבל כהרף עין היא הפכה להרבה יותר.
לאובססיה שלא הצלחתי להתנער ממנה.
אז כן, אולי אני מניאק, אבל עכשיו סוף סוף הייתה לי מטרה – ובקרוב אשיג אותה.
הכול מותר באהבה ובמלחמה...
מאחורי דלתות סגורות הוא ספר נלווה לדואט הקירות. ניתן לקרוא אותו כספר יחיד עם סוף סגור.
 
 
 
פרק ראשון

בין הקירות האלה 

פרולוג

בין הקירות האלה הוא הפך לנחמה, למקלט, למקור חוסן עבורי.

כמו אביר על סוס לבן, הוא הציל אותי מחיים אפורים והציג בפניי עולם מלא צבעים.

בין הקירות האלה, התמסרתי לגבר שאמר שתמיד יילחם למעני ויאהב אותי עד קץ הזמן.

אבל לפעמים, כשהחיים מתערבים, אפילו האהבה לא מספיקה.

כשהלב כבר פגוע בצורה חסרת תקנה, מה כבר נשאר לשבור?

בין הקירות האלה, נתתי את ליבי הלא מושלם לגבר שאהבתי.

ואז... הוא הסתלק.

פרק 1
חזרה הביתה
ליילה

 

ביפ. ביפ. ביפ...

לאט לאט התחלתי לקלוט מה קורה סביבי. אוזניי נכנסו ראשונות לפעולה כשגופי העייף התעורר. שמעתי את צליל האוקסימטר המודד את הדופק ורמת ריווי החמצן בדמי מצפצף ברקע, גורר אותי מארץ החלומות. כמו ברוב הימים, עוד לפני שהצלחתי לפקוח את עיניי, התבוננתי סביבי והאזנתי לעולם. סימנתי בראשי את הדברים ששמעתי כדי לקבוע היכן אני.

מישהו הוביל עגלה מקרקשת במסדרון, גלגליה מסתובבים וחורקים בעודה נדחפת אל יעדה הסופי. בצד השני של המסדרון, מישהו פטפט מחוץ לחדר. קרוב אליי נשמעו קולות של מכשירים שצפצפו ורחשו בזמן שמדדו את החמצן ואת קצב הלב בגופי.

לשילוב של כל הקולות האלה יש רק משמעות אחת.

אני בבית החולים — שוב.

לרוב הילדים יש בית של סבתא אהובה או חבר מיוחד שאף פעם לא נמאס להם ממנו — לי היה את בית החולים ממוריאל. הוא היה הבית השני מאז הייתי תינוקת.

ממש לא אותו דבר.

בית הוא מקום שקט וחמים.

בית החולים המה רעש בכל שעה ביום, לא משנה אם השמש או הירח עמדו כרגע ברום השמיים.

כששהיתי כאן הרגשתי כאילו אני ישנה בלילה במקרר בשר. לאורך שנותיי הרבות למדתי שחום מביא איתו זיהומים, ולכן האחיות קברו מטופלים בשמיכות במקום להדליק את החימום. גובהי היה כמעט מאה־ושבעים סנטימטרים ושקלתי קצת יותר מארבעים־וחמישה קילו. שום כמות של שמיכות לא הייתה מצליחה לחמם אותי. ממש אהבתי תנורי חימום.

שפשפתי את חזי כשנשמתי נשימה מאומצת דרך הריאות. חרחרתי קצת כשנשפתי. נשכתי את שפתיי וניסיתי להתעלם מכך, התמקדתי במטרה האחת והיחידה שלי לאותו יום.

אני חוזרת הביתה היום. אני חוזרת הביתה היום, דקלמתי.

עפעפיי התרוממו בעל כורחם וראייתי היטשטשה בהתחלה עד שהחדר הופיע לנגד עיניי. שום דבר לא השתנה מאז נרדמתי אתמול בערב. אותם קירות משעממים וחדגוניים בצבע לבן ואותו לוח שעליו רשום שם האחות במשמרת, עם סמיילי קטן מאושר מצויר ליד שמה.

גרייס עבדה הבוקר. היא הייתה צעירה, בערך בת גילי, ולא מזמן סיימה את לימודי הסיעוד. היא אהבה פרצופוני סמיילי, לבבות וכל דבר שהצליחה לצייר בטוש מחיק. היא הזכירה לי נסיכת דיסני. אפילו במדי האחות שלבשה, היא הייתה בת בהגזמה. אני נשבעת שחשבתי שיום אחד היא תפצח בשיר ותזמן יער שלם מלא בחיות קטנות לבצע מחזמר עם סנאים מרקדים וסנוניות מזמרות.

אבל כל זה יחכה ליום אחר כי עמדתי לעזוב — היום.

מה שהיה אמור להיות טיפול קצר שגרתי הפך לשהות ממושכת נוספת בבית החולים. הייתי מוכנה בהחלט לחזור הביתה למיטה שלי. שנאתי מיטות בית חולים. הן היו לא נוחות, קשות, ואף פעם לא הרגשתי בהן כמו שצריך.

ברצינות, מי מייצר דברים כאלה? הם בכלל בודקים את המיטות האלה? אני יודעת שהמיטות אמורות להיות שימושיות, אבל ברצינות, לא יזיק להן קצת ריפוד.

הגעתי לבית החולים לפני שבועיים וציפיתי להישאר כמה ימים לצורך החלפת סוללה בקוצב הלב, אבל כמו תמיד, העניינים לא התנהלו כמתוכנן ונשארתי בבית החולים לתקופה ממושכת. שוב.

סיפור חיי.

אבל לא היום. היום הייתי חופשייה — טוב, חופשייה ככול שהחיים יכולים לאפשר לי.

נולדתי עם מום בלב. עקרונית, הלב שלי גדול יותר ממה שהוא היה אמור להיות. זה מקשה על הנשימה וכמעט על כל דבר אחר, כי הלב שלי נדרש לעבוד פי עשרה יותר מהרגיל. על קצה המזלג, המום הקטן שולט על כל החיים שלי.

הוא גם הורג אותי באיטיות ולכן חיכיתי בקוצר רוח להשתחרר מהכלא הזה. כשאת חיה את החיים שלך על זמן שאול, כל רגע שבו עלייך לצפות בימים חולפים מבעד לחלון חדר בית חולים הוא רגע אחד פחות בחיים שבו יכולת לעשות משהו משמעותי.

בחיי המוגנים, ההגדרה שלי למשמעותי עשויה להיות משהו משמים ורגיל, אבל לפחות לא אעשה אותו כאן.

נשפתי לאט עוד נשימה שורקנית דרך הפה ברגע שבו גרייס החליטה להיכנס לחדר.

״בוקר טוב!״ היא כמעט זימרה.

היא שלחה אליי חיוך לבן מסנוור שהיה עליז מדי לשעה מוקדמת כל כך. תלתליה הכהים קיפצו מאחוריה כשדילגה אל מסוף המחשב והחלה בטקס הבוקר.

״בוקר טוב, גרייס. מה שלומך?״ שאלתי.

״נפלא! השמש זורחת והציפורים מצייצות! המטופלת האהובה עליי משתחררת היום! יום נפלא!״

וואו, שני ״נפלא״ במשפט אחד.

זווית פי התרוממה בחיקוי לחיוכה. ״את עליזה מאוד היום. יש איזושהי סיבה לכך?״ זכרתי שאמש היא ציינה שהיא עומדת לצאת לדייט מיוחד עם החבר שלה.

הם יצאו כבר שנתיים והיא רמזה על אירוסין לא מעט זמן. שיערתי שהחבר התחיל לקלוט את המסר.

גרייס עטתה הבעה תמימה. ״בחיי, אין לי מושג על מה את מדברת.״ היא הרימה את ידה השמאלית אל לחיה ונענעה בראשה.

שם, על אצבע הטבעת שלה, הייתה טבעת יהלום מהממת שתאמה את עיניה הנוצצות.

״התארסת! איזו הפתעה!״ קראתי.

אבל זו לא הייתה הפתעה. היא דיברה על זה מהרגע שהגעתי.

אני ממש רוצה לשמוח בשבילה — לא, תיקון: אני שמחה בשבילה. היא ראויה לכל האושר בעולם.

החיים שלי לא איומים. אני פשוט שונה, הזכרתי לעצמי.

״תודה! זה היה חמוד כל כך. הוא כרגע בירך בחליפה — על החוף, לא פחות — ואמר לי שאני האישה היחידה שהוא רוצה לחלוק איתה את חייו ואז הוא שלף את הטבעת הזאת. זה היה רומנטי כל כך.״

״נשמע מקסים,״ אמרתי.

היא התחילה לרשום מספרים תוך כדי הבדיקה. מצחה התקמט פתאום וגרם לי להיבהל.

״מה קרה?״ שאלתי.

״מה? אה, שום דבר. לא נראה לי שזה משהו רציני. רמת החמצן בדם שלך קצת נמוכה.״ היא התכופפה עם סטתוסקופ והאזינה לריאות שלי לרגע. ״תני לי רק לעדכן את ד״ר מרקוס, והוא ייכנס לדבר איתך בעוד רגע.״

הנהנתי בפיזור דעת כשמיהרה לצאת והשאירה אותי לבד עם המחשבות.

הבטתי באצבעי שהייתה מחוברת למכונה שבדקה את רמת החמצן שלי ונאנחתי. המדדים לא היו נמוכים במיוחד — לפחות לא באופן מעורר דאגה, למרבה המזל. פלטתי גניחה קטנה והרכנתי את ראשי בתבוסה. ידעתי מה זה אומר — משהו לא תקין וגרייס לא רצתה להגיד כלום כי זה לא בסמכותה.

אז עכשיו הייתי צריכה לשבת כאן ולחכות — לבד.

מייגע לשבת בבית חולים, יום אחר יום. יש גבול לכמות השעות שאני יכולה לצפות בטלוויזיה, לכמות הספרים שאני יכולה לקרוא, לפני שאני מרגישה שהראש שלי עומד להתפוצץ. לפעמים התשוקה לקשר אנושי הייתה חזקה כל כך עד שגרמה לי לכאב פיזי.

אימא שלי הייתה כאן כל יום וחברתה חשובה לי, אבל הרצון והצורך לתקשר עם מישהו בגילי הציף אותי. פשוט רציתי מישהו שלא יעזור לי ללכת לשירותים או יצפה בכל צעד שלי בחרדה, מחשש שהנשימה הבאה תחזיר אותי מייד לבית החולים.

הספר שאימי קראה — ספר אקדמי, כנראה ספר לימוד — נח על כרית הכיסא הכחול הישן בפינה, נשכח יחד עם הז'קט והמחברת. היא כנראה נשארה עד מאוחר ויצאה אחרי שנרדמתי. היא בדרך כלל לא נשארה אחרי השעה שבע, אבל היא רצתה מאוד לסיים את הסילבוס שלה לסמסטר הבא, כדי שתוכל לעשות את זה לפני שאחזור הביתה. היא תמיד הפגינה פרנויה בכל פעם שהשתחררתי מאשפוז בבית החולים. היא חששה שהבעיות יחזרו ונשוב לנקודת המוצא — שכיבה בחדר והמתנה לשחרור הבא. לכן מבחינתה, הצורך להשגיח עליי הכפיל ואפילו שילש את עצמו. היא כמעט הרגה את עצמה בניסיון לסיים הכול עד שובי.

אימא שלי, מולי ביוקנן, הייתה מרצה ללימודי דת במכללה הקהילתית המקומית. היא הייתה כנראה אחת הנשים האקלקטיות ביקום. כשהייתי קטנה, שאלתי אותה פעם למה היא מלמדת דת אבל אנחנו אף פעם לא הולכות לכנסייה. היא חייכה בנועם ואמרה לי שהיא כל כך אוהבת ללמוד על דתות עד שהיא לא יכולה לבחור רק דת אחת, ולכן היא מעולם לא בחרה. כשהייתי ילדה תמימה זה נשמע הגיוני, אבל עכשיו זה פשוט הצחיק אותי. לפני שנים, אחרי שהייתי סטודנטית שלה, החלטתי שאימא שלי פשוט סקרנית מדי לגבי התנהגותם של בני האדם, ואין דרך טובה יותר ללמוד על פעולתם והתנהגותם של אנשים מאשר באמצעות הדת שלהם.

הקדשתי את הבוקר שקיוויתי שיהיה האחרון שלי בבית החולים לאכילת ביצים וטוסט בינוניים מהמגש, בזמן שזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. אחרי שהתעדכנתי בחדשות וצפיתי בשידור חוזר של ילד פוגש עולם, החלטתי שהגיע הזמן לארוז.

כשאני נזהרת לא לפגוע בצינורית העירוי הקבועה בשקע זרועי, קמתי לאיטי וניגשתי אל חדר האמבטיה הצמוד.

צחצחתי שיניים וניסיתי לאסוף את השיער הבלונדיני הארוך שלי בקוקו. ואז ארזתי את כל תכשירי הרחצה בתיק כלי הרחצה שאימא קנתה לי. אחרי שחזרתי לחדר, הכנסתי את התיק הקטן למזוודה שליד המיטה. עוד כמה פריטים נכנסו פנימה — וכעבור כמה דקות הייתי מוכנה לתזוזה.

שמעתי את המיטה שלי קוראת אליי, לוחשת את שמי. שינה ללא הפרעה הייתה מצרך מובן מאליו מצד אלה שהתמזל מזלם ליהנות ממנה. כרגע הייתי מותשת — כנראה מותשת מאי פעם, אבל התעלמתי מכך כי עמדתי לחזור הביתה.

אחרי שניקיתי וסידרתי הכול בחדרי, התיישבתי כדי לחכות לסוף היום. כשאחות אומרת שהרופא כבר יגיע, היא מתכוונת שהרופא יבוא מתישהו לאורך היום ולכן אין צורך לעצור את הנשימה בציפייה. כיוון שעברה פחות משעה מאז גרייס הלכה, הופתעתי כשד״ר מרקוס הופיע פתאום בדלת חדרי, לבוש במדי הרופא הכחולים. הוא העביר את ידיו הגדולות בתלתליו האפרפרים.

אימא שלי חזרה ללמד קורס קיץ בשעות היום, וכיוון שסיימה את יום הלימודים, היא ישבה בפינה הקבועה שלה. היא הייתה שקועה בספר ורשמה הערות, אבל מייד הרימה את הראש כשהרופא הנאה נכנס.

הוא פסע כמה צעדים, היסס מעט ואז עבר את שאר המרחק אל המיטה שלי. הוא נראה מוטרד ועיניו שוטטו על פני החדר כאילו ביקשו להתמקד במשהו אחר חוץ ממני. לבסוף הוא הישיר אליי את מבטו ומייד ידעתי שחדשות רעות בפיו.

״היי, ליילה,״ אמר.

״היי, ד״ר מרקוס.״

״תקשיבי, ילדה...״ אמר.

קטעתי אותו. ״אני כבר לא ילדה.״

״נכון. אני כל הזמן שוכח. עשרים־ושתיים. מטורף.״

ד״ר מרקוס מטפל בי מאז הייתי ילדה. אושפזתי בבתי חולים אחרים לטיפולים מורכבים יותר ולאורך השנים נבדקתי בידי רופאים ומומחים אחרים, אבל תמיד הייתי בטיפולו של ד״ר מרקוס. חוץ מאימי, הוא היה הדבר הקרוב ביותר לבן משפחה שהיה לי.

״הסתכלתי על המדדים שלך. זה לא יקרה היום, ליילה.״

״למה?״ לחשתי.

הוא זקר גבה ושלח אליי מבט נוקב.

״הנשימה שלי,״ עניתי על שאלתי.

הוא הנהן. ״כן, הנשימה שלך לא במיטבה — אני שומע את זה מהצד השני של החדר, והלב שלך פועם בקצב לא סדיר. אני מצטער. אני יודע שרצית להשתחרר היום, אבל עד שלא נשפר את מצבך, אסור לי להרשות לזה לקרות.״

פניתי אל אימא שהביטה בי בפנים עצובות ומודאגות. עינינו נפגשו והיא שלחה אליי חיוך מהוסס. היא לא תיאבק ברופא. ידעתי את זה מניסיון. היא מילאה את כל הוראותיו במדויק. בכל הקשור לבריאותי, היא לא הסכימה להסתכן בשום דבר.

״בסדר,״ אמרתי ופניתי שוב אל ד״ר מרקוס בעודי כובשת את הדמעות. ״אני מבינה שהגיע הזמן לחזור לאוכל גרוע ולטלוויזיה משעממת.״

״אוודא שישלחו לך עוד קינוח,״ אמר בקריצה.

הוא התמקד באימא שלי וראיתי אותה קמה מהכיסא כדי להצטרף אליו בצד השני של החדר. הם דיברו בלחש ולכן שמעתי מעט מאוד משיחתם, אבל ממה שהצלחתי להבין, אני אתקע בין הקירות האלה עוד תקופה ארוכה.

החופש נעלם לפתע מנגד עיניי.

חזרה לכלא. 

מבעד לקירות האלה 

פרולוג

אוויר הים הקר נשב בין הגבעות, קרזל את שערי ושילח צינה בגווי, כשעלינו מעט גבוה יותר אל היעד שלנו.
״איך את מרגישה?״ שאל ג'וד.
כשידו עוטפת בנחישות את ידי, טיילנו בין גבעולי הדשא הירוק הקיצי.
״נהדר, ממש נהדר.״ חייכתי בעוד ידי מרקדת על ראשי פרחי בר סגולים שהיו פזורים בכל פינה. נשמתי נשימה עמוקה מלוא ריאותיי ונתתי לאוויר להסתחרר בקשת צלעותיי. נשאתי תפילת הודיה קטנה, בידיעה שהייתה תקופה בחיי שבה נשימה עמוקה לא הייתה אפשרית.
״כמעט הגענו. את רואה את זה?״ הוא שאל והצביע בידו הפנויה אל שפת המים.
״אלוהים אדירים, כן!״ קראתי.
באופק ניצבה כנסייה קטנה שהשקיפה אל הים — או אולי שרידיה של כנסייה. שלושה קירות עדיין עמדו, וכשהתקרבנו ראיתי את שרידי הקיר הרביעי מפוזרים על האדמה בערימות. הגג והרצפה נעלמו מזמן, ובמקומם השתלט הטבע. חבצלות קטנות ושמיים כחולים יפהפיים נשזרו בצורה מושלמת בין היסודות לקירות השחוקים, ויצרו משהו שנראה כמעט כמו חלק מהקרקע.
אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך שעה ארוכה. פשוט עמדנו וספגנו את היופי השקט. כך תמיד דמיינו אותו. כשישבתי במיטת בית החולים שלי ופנטזתי על מקומות רחוקים ועל טיולים אקזוטיים ליעדים עלומים, זה מה שתמיד דמיינתי בראש.
והנה אני, עומדת בתוך החלום שלי.
בזכות ג'וד.
הסתובבתי ועינינו נפגשו. שם, באמצע הכנסייה, מוקפת פרחי בר כשהגלים מתנפצים מתחתינו, אהבת חיי כרעה על ברך אחת.
״מה אתה עושה?״ שאלתי וקולי הדקיק רעד כשהבטתי אליו.
״בדיוק מה שרציתי לעשות מהרגע שפגשתי אותך.״
״אני לא יודעת מה להגיד.״
״אל תגידי כלום.״ הוא חייך בחום. ״פשוט תקשיבי.״
הנהנתי כשנטל את ידיי בידיו.
״אני יודע שאת חושבת שהצלתי אותך, אבל בכל הכנות — את זו שהצלת אותי. כל אדם עם עושר כזה היה יכול לשלם על הניתוח. זה לא היה החלק הקשה. אבל את הוצאת אותי מהאפלה. אלמלא את, הייתי נשאר כל חיי בבית החולים הזה ושונא את עצמי בגלל טעויות העבר. את האור שלי, המלאך שלי, ועכשיו אני רוצה שתהיי אשתי. בבקשה תגידי כן, ליילה. בבקשה עשי אותי למאושר באדם והינשאי לי.״
דמעות נקוו בעיניי כשהושיט יד לכיסו ושלף קופסת תכשיטים שחורה קטנה. כשהרים את המכסה, הרגשתי שליבי החדש מחסיר פעימה למראה הטבעת הנוצצת בפנים.
קלאסית ועל־זמנית — בדיוק מה שאני הייתי בוחרת. לא התאפקתי והעברתי את אצבעותיי על היהלום הקבוע בטבעת הזהב הדקה.
״כן״, עניתי בשקט ודמעות אושר זלגו על פניי.
התבוננתי כשג'וד ענד את הטבעת על הקמיצה בידי השמאלית. היא התאימה כמו כפפה. אושר ושמחה זהרו בעיניו כשעמד ואסף אותי בזרועותיו. ידעתי שהנצח איתו הוא בדיוק המקום שבו אני אמורה להיות.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי וליטפתי בידיי את שערו הבלונדיני הפרוע.
״אני אוהב אותך... היי, שמעת את זה?״
מה? לא ככה זה אמור לקרות.
״שמעתי מה?״ שאלתי.
״אני נשבע, שמעתי ילד צועק. לא שמעת את זה?״
״לא, לא נראה לי.״
זה אף פעם לא קרה.
חרדה נבטה בחזי כשהוא הביט סביבו.
״קדימה. בואי נלך לבדוק.״
פתאום שמעתי זעקה חלושה של ילד. הבטתי סביבי, אבל ראיתי רק הרים וקילומטרים על גבי קילומטרים של אזור כפר ירוק.
עוד זעקה.
״רגע, אני חושבת שזה בא מכאן!״ הצבעתי ופניתי ימינה, מה שהוביל אותנו אל קבוצת עצים צפופה.
אני לא זוכרת יער.
נכנסנו לתוך גוש העצים ופתאום החשיך. גדמי עץ גבוהים התעוררו לחיים והושיטו ידיים אלינו כשהעמקנו פנימה יותר ויותר.
״אני חושב ששמעתי את זה שוב,״ אמר ג'וד והאיץ את צעדיו.
צעדיו המהירים הפכו לריצה ואני ניסיתי לעמוד בקצב. שורשי עצים ענקיים זינקו וחסמו את דרכי ועד מהרה הופרדנו.
״ג'וד!״ קראתי והבטתי ימינה ושמאלה.
״ליילה! אני כאן!״
״אני לא רואה אותך!״
הסתובבתי במעגלים והבהלה הגוברת השתלטה עליי.
״ג'וד!״ צרחתי. הרגשתי שנשימתי נחלשת ועמדתי קפואה במקום כשהקירות החשוכים של היער החלו לסגור סביבי.
הילד צעק שוב והפעם הייתה זו זעקת חרדה. הרגשתי פתאום קרועה.
לאן אלך? אל מי אני רצה?
״ג'וד! הצילו!״ הצלחתי להגיד לפני שקרסתי.
כעבור שניות, החשכה בלעה אותי לחלוטין.

פרק 1

אורחת לא צפויה

ליילה

״ליילה,״ קול קרא באפלה. ״תתעוררי, מלאך. שוב חלמת חלום רע.״
הערפל החל להתפוגג ואט אט פקחתי עיניים. ג'וד הביט בי בשילוב של דאגה ושעשוע. ידו ליטפה את שערי הפרוע בעדינות וחיוך עלה על פניו היפות.
״הנה את,״ אמר.
״היי,״ עניתי ונמתחתי מעט כששאריות העייפות התפוגגו ממני.
״אותו סיוט?״ הוא התכוון כנראה לחלום שממנו העיר אותי.
״כן,״ אישרתי.
״את יודעת, אלמלא החתונה הקרבה והלחץ המטורף שאני יודע שהיא גורמת לך, הייתי קצת מודאג שהצעת הנישואים הרומנטית שלי הפכה לסיוט חוזר שבו את נבלעת על ידי יער זדוני.״
״תאמין לי, זו לא בחירה שלי,״ אמרתי ורטט עבר בגווי מעצם המחשבה על העצים מטילי הצל.
״אפשר עדיין לברוח כדי להתחתן.״ גבותיו הזדקרו בהתגרות.
״המשפחות שלנו יהרגו אותנו.״
״רק אם יגלו אותנו,״ ענה במהירות.
״כבר הוצאת הון על זה,״ טענתי.
״הוצאנו הון. תגידי את זה איתי, ליילה. ״הוצאנו הון. את ארוסתי — אשתי לעתיד,״ השיב. ״כל מה ששלי — שלך, זוכרת?״ הוא אימץ אותי אל גופו החטוב.
התכרבלתי בו ונאנחתי.
״טוב, אני מקבלת. כיוון שזה הכסף שלנו, אני מוכרחה למחות נגד הבזבוז המשווע הזה. אז לא, אנחנו לא בורחים להתחתן, חבר,״ אמרתי וצבטתי אותו כדי להדגיש את המסר.
״אאוץ'.״ הוא צחק. ״כל עוד הכול מסתיים בזה שמישהו יגיד 'אני מכריז עליכם כבעל ואישה', מה שתחליטי יתאים לי.״
״באמת היית עוזב הכול ומתחתן איתי מחר?״
הוא התהפך וריתק אותי תחתיו, כולא אותי בין זרועותיו השריריות החסונות. אצבעותיי טיפסו מעצמן וליטפו את ציור הדיו השחור והמורכב שעל זרועו.
״בתוך שנייה. אבל את צודקת. האימהות שלנו יהרגו אותנו אם לא ניתן להן להיות עדות ליום הזה. אז נתנהג יפה ואני אעניק לך את החתונה שתמיד חלמת עליה. ואז, אשתי לעתיד, את ואני נבלה את שלושת השבועות הבאים ב... אה, נכון. אסור לי לספר לך. זו הפתעה.״
נענעתי את הראש ופלטתי נשיפה מתוסכלת. ״מנוול אחד.״
״לא יפה לדבר ככה.״ הוא צחק.
״למה זה תמיד צריך להיות הפתעה, ג'וד?״ יבבתי וכרכתי את זרועותיי סביבו. ״אירלנד הפתיעה אותי בשביל כל החיים. אתה לא צריך להמשיך להקסים אותי.״
הוא הרכין את ראשו והרגשתי את שפתיו נוגעות בלחיי.
״האמת שכן,״ לחש. ״כל יום, עד יומנו האחרון, אני מתכוון לעשות בדיוק את זה. מגיע לך שיקסימו אותך, ליילה.״
מילותיו הממו אותי לרגע ופשוט הבטתי בו, שקועה באהבתו ובחמימותו.
״תוכל לפחות להגיד לי מה לארוז?״ שאלתי וחיוך מבויש התפשט על פניי.
״מממ... לא,״ השיב. הוא צחק מייד כשראה את התסכול על פניי. ״אבל אני יכול לתת לך מדריכה.״
״מדריכה?״ שאלתי בבלבול. ״זה קטע של עשירים? אתה מתכוון לתקוע אותי עם קניינית אישית סנובית, ג'וד? כי אני מעדיפה לבוא עם תיק שאימא שלי ארזה — או בעצם רק תיק.״
״באמת? את לא רוצה קניינית אישית? כי זו שחשבתי עליה מושלמת בשבילך,״ אמר בחיוך שובב. הוא נישק את לחיי במהירות ויצא מהמיטה כדי להתחיל להתארגן כמו בכל בוקר.
״לא,״ עניתי והתיישבתי כשאני משלבת את ידיי על חזי.
מאז עברתי לניו יורק, נאלצתי להתרגל לדברים רבים — לחיי העיר, להיעדר עצים, לכך שאנשים כל הזמן לובשים שחור מסיבה לא ברורה. אבל ההסתגלות הכי גדולה הייתה לכסף של ג'וד.
הוא הגיע אליי בתור ג'וד, האח המעשי השקט. מה שהתחיל כחברות פשוטה בין קירותיו של בית חולים פרח לאהבה שכמוה לא יכולתי לדמיין. עד מהרה גיליתי שהאיש השבור שעבד במסדרונות הבודדים של בית החולים ממוריאל בסנטה מוניקה הוא למעשה היורש של תאגיד בשווי כמה מיליארדי דולרים. ג'וד הסתתר מפני עבר כאוב וברח מחובותיו כלפי משפחתו. הוא שנא את עצמו על כך.
התברר שלא רק לי יש צלקות.
ג'וד הציל אותי בכמה וכמה מובנים, ובתורי — נראה לי שגם אני עזרתי לו. אבל מעולם לא דמיינתי שאגור עם מיליארדר. לפעמים, כשהמצב נעשה קשה והמחלה השתלטה עליי, או שנאמר לי שאני זקוקה לטיפול או ניתוח לב נוסף, תהיתי אם חיים כלשהם אפשריים בכלל.
רציתי רק את ג'וד. בין אם היה שרת, אח מעשי או אחד הגברים העשירים בארצות הברית, הוא תמיד יהיה הגבר שהתגנב לחדר שלי עם פודינג שוקולד ביד.
״מה אם הייתי אומר לך,״ אמר ג'וד וחיוכו התרחב, ״ שקניינית אישית מסוימת טסה לכאן במיוחד בשבילך?״
״האמת שזה רק מחריף את המצב,״ אמרתי בפנים חמוצות.
״כל הדרך מסנטה מוניקה?״
עיניי התרחבו. ״גרייס?״
הוא השיב בהנהון נלהב.
זינקתי מהמיטה והשלכתי את עצמי אל זרועותיו. ״אתה רציני? מתי? איפה? איך?״
נפלנו על המיטה וצחקנו. ״כן, אני רציני. היא טסה לכאן היום. למעשה, הטיסה שלה כבר נחתה מזמן. אז כדאי שתזיזי את הישבן שלך למקלחת כי היא תגיע בעוד כמה דקות. אה, והיא מביאה את התינוק. על לא דבר.״
צווחתי, חיבקתי אותו ופיזרתי נשיקות על פניו המהממות. ״אתה מדהים!״ קראתי.
הוא תפס את פניי בידיו, עינינו הצטלבו והרגשתי שהוא מרצין מעט. רטט האושר בינינו הפך לזמזום חשמלי כשמשך אותי אליו.
״לא, את זו שמדהימה אותי - כל הזמן, כל יום, כל דקה. אני אוהב אותך, ליילה, את מסחררת אותי ואני כבר מחכה בקוצר רוח שתהיי אשתי.״
כששפתיו נגעו בשפתיי, אני הייתי זו שהסתחררה.
 
*** 

״אז החלטת שהשמלה שלי תהיה ירוקה?״ שאלה גרייס כששוטטנו ברחובות מנהטן.
״כן.״ צחקתי. ״שאלת אותי את השאלה הזאת בשבוע שעבר, את זוכרת?״
״אני יודעת.״ היא נאנחה, עטפה את זָנדר התינוק וקירבה אותו אל חזה.
גרייס נכנסה לעולם האימהות בצעדים קלילים. האימהות טלטלה את עולמה המתוכנן בקפידה — יצור שבוכה וישן בכל מקום ובכל שעה שיחפוץ — אבל היא ובעלה בריאן הסתגלו היטב וזנדר פרח. תמיד חשבתי שלגרייס תהיה בת. היא הייתה נשית ומעודנת ובבית החולים שבו עבדה כאחות כינו אותה בשם שלגייה, אבל כשראיתי אותה עכשיו עם התינוק הקטן והמקסים, הכול נראה מושלם. הוא היה היין הכחול והמרגיע ליאנג הוורוד והנוצץ שלה.
״אבל חשבתי שאחרי כל הקיטורים שלי תשני את דעתך,״ הוסיפה גרייס ועשתה פרצוף מצחיק לזנדר, שצחק באושר מהשטויות של אימו.
״זאת אומרת, ההצקה המתמדת שלך שאשנה את הצבע לוורוד?״ שאלתי והבטתי אל מעבר לרחוב לכיוון קבוצת עצים — מחזה נדיר ברחובות ניו יורק.
העצים התחילו להחליף צבע ודהו מירוק לכתום בוער, שעמד בסתירה עזה לגווני האפור הכהה של הבניינים ברקע.
״לא בדיוק ורוד. יותר צבע סומק בהיר. תחשבי שזה ורוד חורפי.״ היא חייכה.
״ורוד חורפי? עכשיו את מגזימה, גרייס.״ צחקתי. ״את יודעת למה אני אוהבת ירוק.״
״כן, בגלל שזה תואם לצבע העיניים של ג'וד וזה רומנטי ויפהפה ומשתלב נהדר בנושא חג המולד של החתונה, אבל אל תאשימי אותי שניסיתי.״
״אני אתן לך נקודות בונוס על ההתמדה,״ הוספתי והצבעתי אל החנות שעליה דיברנו בארוחת הצהריים.
״כן! הנה היא! אנחנו נמצא שם המון דברים לירח הדבש, נכון?״ גרייס קראה. היא עשתה את הדבר המשונה שהורים עשו כשדיברו בו־זמנית אל מבוגר ואל ילד. השיחה הייתה מכוונת למבוגר, אבל אוקטבת הצליל והבעות הפנים המוגזמות העידו אחרת.
זה היה מוזר ומקסים גם יחד.
שלושתנו נכנסנו לחנות הגדולה והתחלנו לחפש. זו הייתה חנות שהרגשתי בה בנוח. אף אחד לא בא להעריך כמה כסף אני עומדת להוציא. נתנו לי לשוטט בין המדפים עם גרייס בעודנו מנהלות שיחה קלילה ומתעדכנות לגבי חיינו.
״אז מה נשמע במחלקה הקרדיולוגית?״ שאלתי.
גרייס הרימה סוודר ארוך שרוולים עם שולי פרווה. נענעתי בראשי וצחקקתי כשזנדר הושיט יד מהמנשא אל הצווארון החום והצמרירי.
״תראי, הרבה זמן לא היה אצלנו נשף,״ אמרה בחיוך רחב. ״אבל הכול טוב. קצת בודד בלי המטופלת החביבה עליי, אבל לא הייתי רוצה שום דבר אחר.״
״לפחות יש לך עדיין את מרקוס,״ אמרתי.
״כן, בהחלט. העובדה שאימא שלך והוא בסביבה היא כמו לקבל עוד סבא וסבתא. הם באמת נהדרים, ליילה.״
״טוב, לא חשבתי אחרת.״
הפריט הבא שהרימה לבדיקתי היה ביקיני בצבע אדום עז. עיניי יצאו מחוריהן כשנחו על שתי פיסות הבד הזעירות.
״קודם סוודר לקוטב הצפוני ועכשיו ביקיני? לאן בדיוק הוא לוקח אותי?״
חיוכה התרחב. ״לא היית רוצה לדעת?״
פניי קדרו כשחשבתי על התשובה שלי. ״הוא לא הגזים, נכון? זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא צריך לעשות מחוות רומנטיות מטורפות. אני אוהַב אותו בכל מצב.״
גרייס הניחה את הביקיני על המדף והתקרבה כמה צעדים. היא כרכה את זרועה סביב כתפי והובילה אותי לפינת הישיבה בירכתי החנות. למזלי, לא נשארו בעלים או בני זוג נטושים בחנות ולכן הפינה עמדה כולה לרשותנו.
״מה זאת אומרת?״ שאלה כשהתיישבנו.
״אני פשוט דואגת לפעמים שאחרי כל מה שקרה — השתלת הלב שעברתי והאשמה שלו על שלא היה שם — הוא מרגיש צורך אדיר לפצות על זה. אני לא רוצה להיות עול עליו, גרייס.״ הרגשתי כאילו אני מתוודה על חטא נורא.
ג'וד היה האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי. ההודאה שחשבתי שהוא פועל מתוך אשמה ולא מתוך אהבה הייתה פשע בל יתואר.
״ליילה, שניכם עברתם בשנתיים האחרונות יותר ממה שרוב הזוגות עוברים במשך חיים שלמים, אבל תאמיני לי כשאני אומרת שהמחוות הגדולות האלה, שבעינייך משמעותיות כל כך, לא מתקרבות לאהבה של הגבר הזה כלפייך. כשהוא התקשר אליי בשבוע שעבר ושאל אם אוכל לטוס לכאן לסוף השבוע, כל כולו שפע התלהבות. אני זוכרת את ג'וד הקודם. הוא היה מוצף חרטה ולא היה בו מקום לשום דבר אחר. זה לא היה ג'וד האמיתי. תני לו לאהוב אותך כמו שלך מגיע שיאהבו אותך.״
נתתי למילותיה לרחף בינינו והרגשתי אותן מחלחלות ומתגבשות. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. האישור סילק את כל ספקותיי.
בעשרים־ואחת השנים הראשונות לחיי האמנתי שחיי יעברו עליי בין קירות חדר בית החולים, ואז גיליתי שמחכה לי עולם שלם מחוץ לשעריו. ג'וד אִפשר את זה.
הוא אִפשר לי דברים, ומעולם לא הרגשתי ביטחון עצמי יותר מאשר עכשיו.
אבל הילדה הקטנה הזאת, זו שמעולם לא חוותה את הריגוש שבלימוד רכיבה על אופניים או קפיצה לתוך ערמת עלים, תהתה לעיתים קרובות אם הסובבים אותה הרגישו בהבדלים הקטנים שבינה ובין שאר העולם. האם ריחמו עליי? האם הרגישו צורך לכפר על הקשיים שעולל לי ליבי הפגום? תהיתי והתקשיתי עם הסוגיה הזו מאז הצלקות בחזי נסגרו והחלימו והחיים התקדמו סביבן. בחלוף הזמן, הרגשות האלה גאו וירדו כמו הגלים המתנפצים באוקיינוס.
ותמיד אחזור אל המסקנה הפשוטה היחידה. המשפחה שלי, גרייס, ג'וד - כולם אהבו אותי בגללי וזה מה שחשוב.
״את צודקת. אני מדברת שטויות — שוב.״
״זו לא שטות, ליילה. לא היית את אם לא היית דואגת לאחרים. זה פשוט מי שאת ואחת מהסיבות הרבות שבזכותן אני גאה להגיד שאת חברה שלי.״
לא התאפקתי וחייכתי. ״טוב, עכשיו את סתם מתחנפת.״ צחקתי.
״נכון. אפשר להמשיך בקניות? או לפחות להעמיד פנים שאנחנו ממשיכות? זנדר יתחרפן אם נפסיק לזוז.״
״ברור, אבל בתנאי אחד.״
״מה שתרצי.״
״מותר לי להחזיק אותו קצת?״
היא חייכה. ״חשבתי שאף פעם לא תבקשי.״ 

מאחורי דלתות סגורות 

פרולוג

רומן

 

״אתה מתרגש, רומן?״ שאלה אימא ויישרה את העניבה שלי כשהבטתי בעצמי במראה.

הנהנתי בהתלהבות והבטתי בהשתקפותי בשילוב של גאווה ובלבול. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלבשתי חליפה או בגדים יפים. כבן קוואנו, כבר בגיל צעיר הוטלו עליי מחויבויות.

צחקתי בתוכי על הדרך שבה שערי הודבק לראשי. לאימא שלי תמיד היה קשה עם השיער שלי. היא כינתה את זה ״האתגר הגדול ביותר שלי כאם״, כי לא משנה כמה סיפרה או עיצבה את שערי, היא לא הצליחה לרסן את הקווצות הפראיות כרצונה.

לא הועילה גם העובדה שלא הפסקתי לפרוע אותו ולהעביר בו את ידיי לפני מבחן חשוב, או כשמולי אדמס חייכה אליי בשיעור אומנות.

״טוב, אחיך בדיוק מסיים להתארגן, אז תנעל נעליים ואפגוש אותך בכניסה,״ היא הורתה לי בחיוך לפני שיצאה מהחדר.

עשיתי כדבריה וקשרתי כל שרוך בקשר כפול כדי לוודא שלא אמעד.

הוא אולי אבא שלי, אבל בכל זאת רציתי להותיר רושם חיובי.

מעולם לא הוזמנתי לעבודה שלו קודם. אימא אמרה שזה חשוב.

העתיד שלי.

לא בדיוק הבנתי את המשמעות, אבל רציתי שאבא שלי יתגאה בי. לכן ביום שני בבוקר, כשרוב הילדים בגילי עדיין לבשו פיג'מה ונהנו מהעובדה שיש להם חופש מבית הספר, נסעתי אל מרכז העיר אל גורד שחקים ששמי היה רשום על צידו.

ג'וד, אחי הקטן והמעצבן, קיפץ במושב האחורי וירה בצרורות עובדות על אבא והעבודה שלו. לא הבנתי חצי מהדברים שאמר - הוא כל הזמן פלט עובדות שהיו גורמות לרוב תלמידי התיכון לגרד בראש. ג'וד היה מעין גאון במתמטיקה והוריי כבר העסיקו מורים פרטיים שיטפחו את כישרונו.

זה רק הפך אותו לעוד יותר מעצבן.

אימי נשארה בבית. היא אמרה שזה היום של הגברים במשפחה והפקידה אותנו בידיו האמונות של הנהג הוותיק שלנו, אד.

עצרנו ליד הבניין של קוואנו השקעות. התאכזבתי קצת כשאבא לא חיכה לנו, אבל שיערתי שהוא כנראה עסוק. אד הכניס אותנו מבעד לדלתות הזכוכית ואני העפתי מבט חטוף סביבי.

הייתי בלובי הזה עשרות פעמים ומעולם לא הרחקתי לכת מעברו.

אבל היום אסע במעלית הפרטית עד למעלה.

הרגשתי כמו סופרסטאר.

המזכירה של אבא שלי אספה אותנו מהלובי והודתה לאד על שהביא אותנו.

״ידעתם שרק שלושה אנשים בכל הבניין יודעים את הקוד הזה?״ אמר ג'וד בגאווה כשנכנסנו למעלית. ״היא נוסעת היישר למשרד של אבא. שאר המנהלים הבכירים גם נמצאים בקומה הזאת, אבל הם צריכים להשתמש במעלית הרגילה והם יכולים להגיע למשרד של אבא רק אם הם קובעים פגישה או מבקשים רשות.״

״תסתום, ג'וד,״ אמרתי וחייכתי במבוכה אל האישה היפה.

״אבל הוא צודק, שתדע,״ היא אמרה בקריצה מהירה.

״כן אני יודע,״ נאנחתי.

הוא תמיד צדק.

המעלית עלתה במהירות. לפני ששמתי לב, הדלתות נפתחו ועמדנו באזור ההמתנה מחוץ למשרד של אבי. שולחנה של המזכירה ניצב מימין ואזור ישיבה גדול היה ממוקם משמאל. צעדתי לעבר דלת העץ הגדולה שהובילה אל אבי, אבל המזכירה שלו עצרה אותי.

״נראה שאבא שלכם תקוע בפגישה. אולי אעשה לכם סיור בקומת הבכירים? אולי אקח אתכם לחדר המנוחה המפואר וננשנש קצת חטיפים?״ היא הרקידה את גבותיה וגרמה לג'וד לקפץ מעלה ומטה.

אני לא התרשמתי במיוחד.

רציתי לראות את אבא שלי, לא לשבת ולאכול חטיפים — את זה יכולתי לעשות בבית. אבל בכל זאת הלכתי אחרי האישה הצעירה והנאה כשאני מביט לאחור אל משרדו של אבי. כעבור זמן קצר הגענו לחדר המנוחה, אבל לצערה של המארחת שלנו, כל הדונאטס כבר נזללו.

״טוב, בואו נראה...״ אמרה. ניכר היה בה שהיא מבוהלת והיא התחילה לנבור במהירות בארונות המטבח והמגירות.

ניצלתי את העובדה שדעתה מוסחת, לקחתי את המפתחות שלה מהדלפק ויצאתי בגניבה מהדלת. באתי לכאן כדי ללמוד... כדי להרשים את אבא שלי. וזה מה שהתכוונתי לעשות.

חזרתי על עקבותיי והשתמשתי במפתחות שהמזכירה השאירה ברשלנותה ללא השגחה כדי להיכנס למשרד של אבא. עד מהרה נעמדתי ליד הדלת הגדולה של משרדו. הפגישה שלו כנראה הסתיימה כי הדלת הייתה פתוחה מעט. הרמתי את ידי לדלת כדי לפתוח אותה לרווחה ועצרתי.

״הם אמורים להיות כאן בכל רגע,״ אבא אמר. כנראה דיבר עם מישהו בטלפון.

הוא צחק ושמעתי חריקת כיסא. פסעתי צעד לאחור.

״תודה לאל על ג'וד. הילד המסכן רומן - אין לו טיפת שכל ישר בראש. הוא ילד חמוד — ואין ספק שקיבל את היופי ממני,״ הוא גיחך לפני שהמשיך. ״הוא חמוד אבל סתום. אלמלא ג'וד, הייתי חושש לעתידו של המקום הזה. רומן יחריב אותו עד היסוד.״

ליבי צנח כשאבא צחק שוב.

״תקשיב, אני חייב לזוז. נדבר אחר כך. ביי.״

פסעתי עוד צעד לאחור והמשכתי לסגת עד שהרגשתי את המגע הקר של המעלית בגבי.

״הוא חמוד אבל סתום.״

אבא שלי חשב שאני אידיוט.

ידיי נקפצו בכוח סביב המפתחות שהיו עדיין בידיי, בעוד הכעס גואה בליבי.

והוא לא הפסיק לגאות מאז.

 

פרק 1

רומן

“מה לעזאזל כל הרעש הזה?” קולי הרועם הדהד בזעם מהקירות הדקים של משרדי המרווח .

איש לא ענה וההמולה מחוץ לדלת שלי נמשכה כשידיי נעו אל רקותיי, שם הלך ותפח במהירות כאב ראש .

מאז השתלטתי רשמית על העסק המשפחתי ,קוואנו השקעות – לפחות על חטיבת החוף המזרחי – עבדתי במשרד הגדול שירשתי מאחי, שירש אותו במקור מאבא שלנו. הישיבה כאן ,במקום שבו ג’וד ואבי ישבו פעם, הייתה מפחידה ומלהיבה כאחת .כמובן, כל הרגשות האלה התרסקו ונדחקו הצידה בגלל הרעש הבלתי פוסק מחוץ לדלת המשרד. דממה מרגיעה מילאה בדרך כלל את שעות אחר הצהריים שלי, אבל עכשיו היא התחלפה בצרחות נשיות נלהבות, צחוק נרגש וצווחות שמחה .

לעזאזל .

הייתי צריך להקשיב לקול הפנימי שלי כשחשבתי להתקין איטום קול, או להעסיק מזכירה וירטואלית .

הייתי זקוק לדממה. דממת אלחוט. כל הזמן .

ככה תפקדתי וזה מה שנדרש לי כדי לעשות את מה שעשיתי למען החברה הזאת, שהייתה בעצם הכול. העובדים, אם כי חשבו שזה מוזר, ידעו זאת, אבל עכשיו הם חוללו מהומה מחוץ לדלת של הבוס .

מי בכלל הרשה להם להיכנס למשרד ?

עיסיתי לאיטי את רקותיי הדואבות, ישבתי בשלווה וקיוויתי שההמולה בחוץ תשכך בקרוב. כשהיא לא התפוגגה כעבור חמש דקות, גנחתי כי ידעתי שאצטרך להתערב.

הנה מגיע המניאק .

כבר נודעתי בחברה בתור “המניאק מהמזרח”. לא דיברתי עם אף אחד אלא אם כן התעורר צורך חיוני, ובקושי הכרתי בנוכחותו של מישהו. עכשיו נדרש ממני לצעוק .

שוב .

קמתי מכיסא העור היוקרתי, הברשתי את חזית הז’קט שלי ,הידקתי את העניבה וזקפתי את הגב.  הרגשתי את המאמץ בעצמותיי בגלל שהייתי שפוף על המחשב זמן ממושך מדי .

הלכתי לעבר הדלת והצצתי בבבואתי בקיר המראה של הבר הישן שאבי התקין לפני שנים,  בתקופה שמזיגת כוס משקה לשותף עסקי הייתה עניין שכיח כמו הדלקת סיגריה בחלל סגור. למרות שהנוהג הזה כבר עבר מן העולם, לא ג’וד ולא אני נפרדנו מהבר. העסקאות היום נחתמו מעל שולחנות בחדרי ישיבות ולא עם בקבוקי ג’ין, אבל המראה עדיין מצא חן בעיניי .שמרתי לו מקום מיוחד גם בזיכרונותיי. מעל מדפי המהגוני החומים והמבריקים ניצבו בקבוקי קריסטל ייחודיים שאבי ייבא מאירלנד. המקום הזה, המשרד שירשתי ממנו, תמיד הזכיר לי את אבא שלי – לטוב, לרע וכל מה שבאמצע .

הרמתי יד אל שערי הבלונדיני הכהה וניסיתי להחליק את הבלגן שהזדקר על ראשי במשך שעות העבודה הארוכות .כשראיתי את העיגולים השחורים והעיניים הירוקות העייפות מביטות בי, התפלאתי שאני בכלל ער .

מתי ישנתי בפעם האחרונה?

מתי הייתי בבית בפעם האחרונה ?

לא זכרתי .

מאז שג’וד ומשפחתו נסעו, נשארתי כאן בלי אף אחד .

הוא ניהל את חטיבת החוף המערבי החדשה שלנו, וכמובן הצליח מאוד ושלט בעניינים ביד רמה ובטח לא איבד שעות שינה בגלל זה .

היה נדמה ששום דבר לא מהווה לו אתגר.

אני, לעומת זאת? הייתי ער בכל שעות היום והלילה, מנסה פשוט לשרוד. ברור שלא אגיד לו את זה .

או לאף אחד אחר, בעצם .

מבחינת שאר העולם, הייתי סתם שמוק, הבחור ששום דבר ואף אחד לא מזיז לו. ולרוב העולם צדק. לא הזיז לי.

אבל החֶברה הזאת? טוב, היא כן הזיזה לי. זו הייתה המורשת שעברה כבר שלושה דורות במשפחה שלנו ולא רציתי שהיא תושלך לביוב במשמרת שלי. כשהדור הבא למשפחת קוואנו ישתלט על העסק, הוא ייכנס למקום יציב ומשגשג .

בזכותי .

העסק היה המשפחה שלי, המאהבת שלי והחבר היחיד שהיהלי.

עשיתי לא מעט טעויות, ועכשיו שום דבר אחר לא היה חשוב .

שום דבר אחר לא יהיה חשוב.

במשך תקופה קצרה בחיי, המחשבה להיכנס לחדר עמוס בנשים עליזות ונלהבות הייתה מטלה מבורכת. רומן של פעם ,נטול הדאגות, היה עוטה חיוך ערמומי מקסים ומתמקד מייד ביעד שלו, מסתער וכובש .

אבל לצערי ולצערן של הנשים שנהגתי לקחת איתי הביתה ,הימים האלה תמו מזמן .

אבי פעם קרא לתקופה הזאת “ימי המרדנות”. זו הייתה תקופה בחיי שבה הייתי חסר זהירות ונטשתי את כל תחומי האחריות שהיו לי בניסיון טיפשי להיות מישהו אחר לתקופת מה .

תבינו, הקטע בלהתבגר ובלדעת למה החיים שלך נועדו הוא שאין מקום לניחושים ולספונטניות. כל דבר, כל פרט קטן, כבר נארז בחבילה מסודרת עבורך ואתה לא יכול לעצור את זה .

כשצפיתי בחיי מתגלגלים לאיטם, בזמן שאחי ואני טופחנו מגיל צעיר לאמץ סגנון חיים שלא הייתה לנו ברירה אלא להשתלב בו, החלטתי לבחור מסלול אחר ולהפוך למורד הסטריאוטיפי של המשפחה. הוריי האמינו שג’וד הוא גאון הדור. בזכות כישרונותיו והצטיינותו במתמטיקה, הוא התאים כמו כפפה למקום הנחשק של מנהל החברה לאחר פרישת אבי. למה שאשב בצד ואחכה לבלתי נמנע? זו הייתה ההזדמנות שלי לצאת ולגלות מי אני באמת - או לפחות ליהנות מהדרך .

אבא שלי, כמובן, בגלל מי שהוא, תיעל את ההוללות למשהו ייצוגי יותר לטובת התקשורת והפך אותי לדובר מודרני של המשפחה והחברה... אבל כולנו ידענו מה אני עושה באמת .

הפניתי עורף למשפחה שלי .

לפחות ניסיתי.

אבל אחי? כמו תמיד, הוא הצליח במקום שבו אני נכשלתי .

כשהוא נעלם מעל פני האדמה לאחר מות ארוסתו, ידעתי שחיי נטולי הדאגות באו אל קיצם. כשבריאותו של אבינו החלה להידרדר, רק אני נשארתי לנהל את עסקי המשפחה.

אני - החמוד והסתום .

הייתי צריך לצחוק בפניו של הזקן בגלל האירוניה שבדבר - בנו הסתום משתלט על העניינים, ואילו בבת עינו מבזבז את כישרונו ועובד כסניטר בבית חולים. אבל במקום זאת הוכחתי לו שהוא טועה .

מאותו רגע הלכתי בתלם .

הרגשתי שכל יום אני זוחל לאיטי לתוך הגיהינום .

העולם שבחוץ התפוגג בשעה שבני משפחתי וחבריי המעטים הפסיקו להתקיים. שום דבר לא היה חשוב, למעט מה שקרה בין הקירות האלה .

הפכתי למעין רובוט, זמזום טורדני.

אבל לא הייתי מניאק לגמרי.  כל מה שעשיתי,  כל שעה שהקדשתי תועלה לתפקוד היציב של החברה, כדי להבטיח את משרתו ופרנסתו של כל עובד שנכנס בשעריה. גם אם בסוף הפכתי לאויב,  לפחות כל אחד מהם הצליח לשלם את שכר הדירה, לשלוח את הילדים למעון, ולהרשות לעצמו להמשיך בהרגלי שתיית הקפה שלו חודש נוסף .

בזכותי - המניאק מהמזרח .

ועכשיו שוב הגיע תורי להיות מניאק. סובבתי את ידית דלת העץ הכבדה, פתחתי אותה ונכנסתי לסבך אדיר של התלהבותנשית .

בלונים ורודים וכחולים ריחפו על פני התקרה והסרטים הקטנים שלהם יצרו פרגוד צבעים, בשעה שניסיתי לפלס את דרכי בתוך המהומה. כמעט כל הנשים בקומה התגודדו בעיניים בורקות סביב שולחנה של המזכירה שלי, כשהן מחכות לתורן לחבק ולברך אותה על איזה הישג מיוחד .

פספסתי משהו?

הבטתי בה בסקרנות ומייד שמתי לב לבטן הבולטת. נאנחתי בתוכי. פספסתי משהו גדול.

בתאני הביטה בי בשעה שכמה נשים המשיכו ללטוש מבטים בבטנה ההיריונית. מעיניה נשקפה הפתעה ואחריה משהו שנראה כמו פחד. היא כחכחה בגרונה כדי לידע את האחרות שהגעתי.

“מר קוואנו, אני ממש מצטערת. הפרענו לך?” אמרה ובקושי הצליחה להישיר אליי מבט .

“למה את חושבת שאני כאן בחוץ ב...” הבטתי בשעון ונאנחתי כשראיתי מה השעה, “שלוש אחר הצהריים”?

“אנחנו מתנצלות, מר קוואנו,” אמרה אחת הנשים והתקדמה לעברי .

זיהיתי אותה ממחלקת הנהלת חשבונות.  היא הרימה את סנטרה בגאווה ועיניה לא משו מעיניי. זו הייתה תגובה משונה מצד אחת העובדות שלי. היא חדשה? בדרך כלל, נאום “תיזהרי מהבוס”  הגיע במהירות לעובדות החדשות והעמיק את מנת הפחד הבריאה מעובדת לעובדת. כך הכול היה פשוט, נקי וקל .

אם הן יפחדו ממני, הן לא יטרידו אותי.

בצורה כזאת אני לא אזכה בפרס בוס השנה, אבל זה יעזור לי להשלים את המשימות וכולם יוכלו להמשיך להחזיק במשרותשלהם .

“פשוט הפתענו את בתאני עם מסיבה קטנה לכבוד הלידה .אנחנו מתכננות את זה כבר שבועות. רצינו לתת לה כמה מתנות לפני שהאוצר הקטן מגיע! נעבור לחדר המנוחה מייד. רוצה להצטרף אלינו?” היא שאלה .

היא אמרה את המשפט כאילו שיחקנו אמת או חובה. כאילו חזרתי לחטיבת הביניים ובקבוק הקולה הצביע לעברי .

אמת או חובה, רומן?

אם תשומת הלב לא הייתה כבר ממוקדת בי, באותו רגע היא הכפילה את עצמה. כולן חיכו בציפייה מהוסה לתשובתי .אצבעותיי ננעצו בשערי הסתור כשניסיתי להסתיר את הלחץ שחשתי .

איך פספסתי את העובדה שהמזכירה שלי בהיריון? לא הייתי אמור לשים לב לדבר כזה ?

האם היא סיפרה לי ושכחתי?

פאק!

הבטתי אל חבורת הנשים שעמדה בדממה מביכה וחיכתה לתשובתי. מנהיגת הקבוצה - הבלונדינית מהנהלת חשבונות - חייכה חיוך זחוח כאילו כבר ידעה את התשובה שלי. ידה הייתה מונחת על קימור מותניה והדגישה את רגליה הדקות ואת ישבנה העגול והחצוף .

כמה הייתי שמח למחוק את החיוך היהיר מהפרצוף שלה בכמה הצלפות לשון. הזין שלי זז מעצם המחשבה .

“לא, לא נראה לי שאצליח להגיע. מצטער,” עניתי במהירות והתקתי את מבטי מהבלונדינית הנועזת עם עיני השוקולד .“ובתאני? אל תתעכבו. יש לכן עבודה לעשות,” הוספתי בבוטותופניתי במהירות לעבר דלת המשרד שלי .

שהובילה חזרה לתוך הגיהינום .

אבל בינתיים הרגשתי כאילו זו הגאולה שלי.

כל עצם בגופי גנחה מרוב תשישות כשקמתי מכיסא העור הנוח ומתחתי את הצוואר כדי לפוגג את המתח שהצטבר לאיטו לאורך היום.  מתחתי את אצבעותיי,  הבטתי אל קו האופק הפנורמי והבחנתי שהשקיעה הזוהרת בכתום, שראיתי לפני כמה שעות, התחלפה באלפי אורות מנצנצים שניקדו כעת את הרקיע.

מה השעה?

הצצתי בשעוני, גנחתי והבנתי שנשארתי יותר ממה שתכננתי.

שוב .

בטני קרקרה בקולניות ובמחאה על ההתעלמות מרווחתי .

התחלתי לאסוף את חפציי ולהתקפל לכיוון הבית.

בית.

איזו מילה משונה. היו ציטוטים, שירים ואינספור פואמות על המילה הפשוטה הזאת בת שלוש האותיות. היא העצימה אנשים ,הציתה מלחמות והעניקה תקווה לאבודים .

אבל כשפסעתי במסדרונות הבניין החשוך, בדרכי למקום שלו קראתי בית, לא הרגשתי שום דבר שהתקרב לתקווה. הדירה הגדולה ששכרתי בגורד שחקים מבוקש במנהטן הייתה הרבה יותר ממה שרוב האנשים ישיגו כל חייהם, ובכל זאת, כשנכנסתי אליה, הרגשתי חלול .

היה רק מקום אחד בחיי שבאמת הרגשתי שהוא ראוי למילה בית.

בית הכפר של המשפחה שלי .

מוסתר הרחק מהעיר, כמו מסע חזרה בזמן. המולת העירנשכחה והתחלפה בטיולים עם אימא בשבילים הארוכים המתפתלים בגן הוורדים ובערבים על המרפסת בחיפוש אחר גחליליות .

שם הרגשתי נינוח, כמו ילד, ולא כמו תוכנית ביטוח מהלכת לעתיד משפחתנו. אבל כמו ילדותי קצרת המועד, הבית היפה היה שומם כמו עיר רפאים, מכוסה בסדינים לבנים ובשכבות אבק .

ממש כמו זיכרונותיי מהמקום.

נכנסתי למעלית, לחצתי על הכפתור ללובי וצפיתי בדלתות נסגרות.  מספרי הקומות הבהבו לאיטם כשהמעלית ירדה .התנדנדתי על עקביי והכרחתי את עצמי להישאר ער רק עוד קצת .

הקול המוכר של הדלתות הנפתחות הבהיל אותי אבל עורר אותי לפעולה. עכשיו הרגשתי את הריקנות בבטני, שהזכירה לי שעבר יותר מדי זמן מאז הארוחה האחרונה שלי .

הגיע הזמן לאכול .

ואולי מנה גדושה של וודקה כדי לאטום ביעילות את המוח למשך הלילה .

שאריות אוכל ושתייה לבד .

אילו חיים מדהימים סידרתי לעצמי .

כשג’וד ואני ניהלנו ביחד את העניינים, יכולתי בקלות לשלב את פעילויות הפנאי שלי בעבודה, ולצאת לבילוי ערב בשעה סבירה בלי להרגיש דקירת אשמה. נכון שהפעילויות האלה היו מוגבלות ברובן לארבעת קירות חדר השינה שלי, אבל אלה היו החיים הטובים .

בלי מחויבות. בלי אחריות אחרי היציאה מהמשרד .

אבל עכשיו,  כשג’וד החל לעבוד בחוף המערבי ולמעשה הכפיל את עומס העבודה, הרגשתי כאילו אני חותר בנהר לבד – אבל לכיוון הלא נכון .

עם משוט אחד ואולי יד שבורה.

אבל אם הייתי אומר לו את זה, הוא היה חוזר לכאן בתוך שתי שניות, מוכן לעזור ולקחת פיקוד במקום שבו נכשלתי. הוא היה עוקר את משפחתו, מנתק אותם מהחיים שהקימו בדרום קליפורניה, רק כדי לעמוד לצידי כי ביקשתי, למרות כל מה שהוא עבר בגללי.

הוא היה אדם טוב ממני, וזו הסיבה שאני לא אעז לבקש ממנו דבר כזה. אחרת אבא שלי ינצח. להצדיק את אמונתו שבסוף אכשל וכל החברה תקרוס לרגליי ?

לא נראה לי.

הייתי שקוע במחשבותיי ורעב כל כך, שכמעט פספסתי את הבלונדינית ארוכת הרגליים שישבה על הספסל המרופד ליד היציאה. אבל החיוך החתולי שלה לכד את תשומת ליבי.

“אתה עובד שעות ארוכות, מר קוואנו,” אמרה והרימה רגל ארוכה וחטובה על רגלה השנייה .

צפיתי בה מרותק ותהיתי איך ייראו הרגליים האלה כשהן כרוכות סביב צווארי.  זכרתי את החוצפה שלה כלפיי קודם ופסעתי לאחור .

זו הייתה האישה מהסוג החביב עליי – חזקה, עם גישה לא מתחנחנת וגוף שיבדר אותי כל הלילה .

“את עוקבת אחריי?” שאלתי באגביות .

“אולי ”.

אגרופיי נקפצו בצידי גופי. פתאום אוכל היה הדבר האחרוןשרעבתי לו. אבל לא יכולתי להיכנע למאמציה הנועזים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה עובדת התחילה איתי. אולי מכירים אותי בתור מניאק, אבל זה לא הניא כמה נשים אמיצות .

סירבתי לכולן בקלות .

אבל זאת...

העפתי עוד מבט לעברה כשעיניה עקבו אחריי. ראיתי את החיוך שהסתמן בזווית שפתיה האדומות והמשורבבות. שפתיים שידעתי שיהיו מושלמות סביב הזין שלי .

פאק!

לא התנגדתי לסטוצים. לעזאזל, זו הייתה מבחינתי ההגדרה לקשר בריא ונורמלי. אבל לא עם עובדת שלי. אף פעם לא עם עובדת שלי. למדתי בשלב מוקדם להרחיק את הזין שלי מהעבודה, ולצערי – הכלל הזה עדיין היה בתוקף.

“אני מעריך את המחמאה,  אבל אני חייב לזוז,”  אמרתי בתקיפות.  עקפתי אותה והיא קמה ממקומה על הספסל כדי לחסום אותי.

“ידעתי שתסרב להצטרף למסיבה קודם,” אמרה והחיוך על פניה התרחב .

“אז למה טרחת לשאול אותי?” שאלתי בקוצר רוח.

“כנראה קיוויתי שתפתיע אותי ”.

“ועכשיו?” שאלתי .

“כנראה קיוויתי לאותו דבר,”  אמרה בפשטות והתקרבה אליי. הרגשתי את החום קורן מעורה השזוף והחלק. “קיוויתי שתפתיע ”.

לסתי התהדקה באיפוק והתרחקתי לאחור.  נשמתי עמוק וניסיתי להתעלם מריח היסמין שאפף אותה.

“תמשיכי לחכות,” עניתי וסוף סוף הלכתי .

הדלתות הסתובבו מאחוריי כשיצאתי מהבניין.  אוויר קר ומרענן הכה בפניי, טיהר את ראשי ואישר את החלטתי ללכת ממנה .

שום דבר טוב לא יצא מלהיכנס למיטה עם עובדת .

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ג´יי. אל. ברג
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות