דף הבית > מארז דואט האשליות המלא
מארז דואט האשליות המלא
תאריך הוצאה: 2020
קטגוריה: חנות מאפיה/פשע רומן עכשווי
מספר עמודים: 284, 250
תרגום: יפעה הדר
עריכה: לילך פלדמן

מארז דואט האשליות המלא

         
תקציר
*2 ספרים במארז*
*אומנות החטא* 
גידאון מסטרס הוא אל פראי.

הוא הכוכב הגדול ביותר בשמי עולם האומנות, נערץ בשל ציוריו הבוטים לא

פחות מאשר בזכות מראהו האלוהי. בנסיבות רגילות, דרכינו לא היו מצטלבות

לעולם, אבל כאשר התנהלותו מאיימת על עסקת ענק, אני נאלצת לקבל אותו

כלקוח. המשימה שלי: להסיר את שמו מהצהובונים למשך שישה חודשים.

משרות רבות, כולל המשרה שלי, תלויות בכך.

אבל גידאון לא מעוניין ביחצנית.

הוא רוצה מוזה חדשה.

ככל שהכישוף של גידאון בולע אותי, יוצאים לאור סודות שנשמרו במשך חיים

שלמים, שקרים שנארגו ביד אומן.

אני יצירת המופת של מישהו אחר.

והאומן המקורי דורש שאחזור אליו…

אומנות החטא הוא ספר ראשון בדואט האשליות, קדמה לו סדרת ויז‘ן. הוא

מסתיים בשיא המתח, אבל אל דאגה - הספר השני בסדרה, חטא האהבה, יצא

בעברית במקביל אליו.

***

״לקורא של הרומן הרומנטי שאינו חושש מהאפלה. מהאושר. משברון הלב. מההיקסמות. אין רגש שספר זה אינו נוגע בו.״ ג´.ב סלסברי, סופרת ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"

״אלוהים… בדיוק כשנדמה שהכתיבה של הסופרת הזו לא תוכל להשתפר, היא מוכיחה שעוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה. הספר הזה מעל ומעבר למדהים.״ איב, Between the Bookends

״ 5+++ כוכבים - ספר חובה מוחלט בהחלט!!!״ אנג׳לה, Jezabell Girl & Friends

״הסופרת הזו מדהימה אותי בכתיבתה בכל פעם מחדש והספר הזה אינו יוצא מן הכלל.״ ג׳ו, The Hopeless Roman??cs Book Blog

״הסיפור האפל והחושני הזה סחף אותי. הדפים התעופפו מעצמם, רק כדי שאוכל לגלות מה קורה. 

*חטא האהבה* 

גידאון

היא לקחה אותי איתה כשעזבה.

יום. אלף ימים.

אין לזה חשיבות.

היא כיבתה את הלהבה שבערה בתוכי, ועכשיו נותרתי בחשכה.

דירדרי

סבל הוא כיסוי הגנה.

המסכה ששומרת על העור הדק.

אושר נועד לאלו שלא סבלו יותר מדי.

אושר אינו גר כאן.

בבית הבובות השבורות.

רק החטא.

 

ספר שני בדואט האשליות. הדואט מכיל יסודות רגשיים חזקים ואלימות. ההנאה מובטחת.

 

***

״לקורא של הרומן הרומנטי שאינו חושש מהאפלה. מהאושר. משברון הלב. מההיקסמות. אין רגש שספר זה אינו נוגע בו.״ ג´.ב סלבסרי סופרת ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"

״ל.מ. הולרן הובילה אותנו לתוך האפלה, לקחה אותנו לעולם רגשות מסחרר, חשוף ומותח של מציאות קשה, לתוך עולם של צביעות, תשוקה ועבר רדוף שאין בו מנוח. זהו סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים שמדהיר את הלב הרומני שלנו. כתיבה נבונה וסוחפת שלא מאפשרת להניח מהיד את הספר.״ TotallyBooks

״אלוהים… בדיוק כשנדמה שהכתיבה של הסופרת הזו לא תוכל להשתפר, היא מוכיחה שעוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה. הספר הזה מעל ומעבר למדהים.״ איב,  Between the Bookends

״הסופרת הזו מדהימה אותי בכתיבתה בכל פעם מחדש והספר הזה אינו יוצא מן הכלל.״ ג´,  The Hopeless Roman??cs Book Blog

 

בעמוד הבא.״ BJ’s Book Blog

פרק ראשון

אומנות החטא 

הקדמה
 
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מכנסיו היו מופשלים סביב קרסוליו ואיזו בלונדינית מצצה לו. מוזר אילו פרטים אני זוכרת מאותו רגע. תהיתי אם רצפת הבטון מכאיבה לברכיה. אם שערה טבעי או שזו פאה. אם הבעת האדישות הנסוכה על פניו אמיתית או לא, ואם העובדה שהוא נשען בנינוחות על הקיר משמעה שהיא לא מצטיינת במלאכתה.
המסדרון היה אפלולי. חשוך כל כך, שלא הייתי בטוחה אפילו אם ראה אותי מגיחה מעבר לפינה ובולמת את עצמי בתדהמה בגלל התמונה הנועזת. האם שמע איך נשימתי נעתקה בהתנשפות? האם שמע את עקבי נעליי שורטים את הרצפה כשכמעט מעדתי? האם רק דמיינתי שעיניו נעוצות בעיניי ואת העיקול הקל של שפתיו?
זו הבעיה, אתם מבינים? רגעים מזעזעים, גם כאשר לא מדובר ברגעי סכנה, נצרבים בחומר האפור של המוח. הם נטמעים בלא מודע כמו שדים קטנים בעלי שיניים משוננות. הם חוגגים להם במסיבה עמוק בפנים ומחכים להזדמנות לחולל מהומות.
והשורה התחתונה - כאשר הם מתכוננים לעשות בלגנים, את זו שאף פעם לא באמת מוכנה. 
| ל. מ. הולרן 
פרק 1 

נהנתנות

כשהייתי קטנה דמיינתי מה אהיה כשאגדל, וזה לא היה זה. ולא ,אני לא חשפנית או נערת ליווי, אף על פי שאני מנצלת את סגולותיי כדי למכור שקרים. אבל אני עושה את זה כשאני יושבת מאחורי שולחן, לא במלונות או במועדונים מושחתים.

לפחות לא בזמן האחרון.

הערב הזה שובר שלל חוקים בלתי כתובים. דברים שהשגתי בזכות ולא בחסד ובעבודה קשה, כשפילסתי את דרכי בציפורניים למעמד של מנהלת תקציב בסוכנות יחסי ציבור רצינית בלוס אנג׳לס. אני פאקינג גאון מאחורי הקלעים, לא סתם נערה תמימה שפועלת בקו הקדמי. עשיתי את שלי, את העבודה המלוכלכת שלי, והכתמים שנותרו על נשמתי יעידו על כך.

הלילה הזה נושא עימו זיכרונות מן העבר. ולא זיכרונות מהסוג הנעים. קהל גברים קולניים, עיניהם מזוגגות, נועצים מבטים לא נעימים. על הבמה הזוהרת רוקדת עכשיו בחורה עירומה, שספק אם הגיעה לגיל ההסכמה, ומציגה את ערוותה המגולחת והחשופה .

כל זה מזכיר לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.

בפעם האלף אני מקללת את העובדה שמגי אינה עונה לטלפון

| ל. מ. הולרן

שלה ושטרנט מבלה בארוחת ערב לכבוד יום השנה העשרים לנישואי הוריו. למרבה הצער, במצב הזה אני לא יכולה לבטוח באף אחד אחר.

וזה פאקינג אסון, המצב הזה. אני מפלסת את דרכי בתוך השורה האחרונה של הדבילים המתנודדים וממהרת במסדרון הקצר.

״סליחה, אין כניסה.״

אני מפנה מבט של בוז אל השרירן שזרועו הבשרנית מפרידה ביני ובין היעד שלי.

אני מציגה את התג שלי. ״זוז ותן לי לעבור.״

עיניו מתרחבות. ״מצטער, גבירתי השוטרת, אבל אני לא יכול לתת לך לעבור בלי צו.״

האמת, זו לא אשמתו. אני יודעת את זה. הוא רק עושה את עבודתו .במקומו, הייתי פועלת בדיוק באותה צורה. גם אני הייתי מבקשת לראות את התג שלי. תג מזויף להפליא, ובכל זאת עדיין מזויף. אני מחזירה לארנקי את המוצג שנותר לי מימים עברו, ועושה צעד גדול קדימה עד שאני רואה את הלבן בעיניו. הוא מדיף צחנה עזה של סיגריות ואפטר שייב זול.

אני מקללת על שבזבזתי את השטרות הגדולים על השומר בחוץ ושואלת בקול לחוץ, ״איך קוראים לך?״

״פרד.״

״אז ככה, פרד. לא באתי הנה בתפקיד רשמי. באתי מפני שבחדר ההוא״– אני מצביעה לעבר הדלת – ״נמצא מישהו שמאוד מאוד חשוב לי.״

הגרוגרת הבשרנית שלו נעה. ״מיס, אני לא יכול–״

״פרד!״ אני מתפרצת. ״זה לא משחק בשבילי. או שתיתן לי להיכנס לחדר הזה, או שאתקשר לחבר אישי קרוב שהוא במקרה שופט ,ואחזור הנה עם צו ועם שוטרים במדים שיהרסו את המסיבה הזו .בהתחשב בעובדה שראיתי שם כמה מנכ״לים ידועים וכמה אנשי ציבור מוכרים, אני משערת שזה לא יהיה אידאלי.״

״אלוהים,״ הוא מפטיר ומגלגל עיניים לעברי, מן הסתם מחפש דרך לצאת מזה.

״אין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך, פרדי.״ ומצלמות האבטחה מעלינו, אבל מאחר שהוא מאבד את מעט השלווה שיש לו, אני מניחה שהן נועדו לצרכי תצוגה בלבד.

השימוש הבלתי פוסק שלי בשמו חודר אליו. טיפת זיעה מתגלגלת לאורך קו השיער שלו. ההחלטיות שלו וידו מתחילות לרעוד. היו ימים שבהם אהבתי את התחושה הזו, את הכוח הנובע ממנה, אבל כבר לא. בימים אלה אני מעדיפה “היי” מסוג אחר. היי שאינו גורם לי להרגיש כמו פושעת.

פרד המסכן. הוא רועד קצת.

״את לא מתכוונת, אה, לעשות צרות?״ הוא שואל ובקולו אני שומעת נימת ייאוש חריפה.

אני צועדת לאחור ומחייכת במתיקות.  המעבר הפתאומי שלי מפאם פאטאל לשמש זוהרת וקשת בענן מקפיץ אותו. אולי מתוך הפתעה, אך סביר יותר להניח שמתוך פחד.

״ברור שלא,״ אני אומרת בקול נעים. ״אני לא זקוקה לתשומת הלב יותר משאתה – או המועדון – זקוקים לה. אני ממש מעריכה את זה, פרד.״ אני מושיטה לו כרטיס ביקור עם שם ומספר טלפון מומצאים. ״צלצל אליי אם אי פעם תזדקק למשהו.״

הוא לוקח מידי את הכרטיס, תוחב אותו בכיסו ושומט את זרועו .במבט מפציר אחרון הוא אומר, ״אל תגרמי לכך שיפטרו אותי ,בבקשה,״ ופותח את הדלת השחורה.

החיוך שלי נעלם ברגע שאני בפנים. אני עוצרת במרחק מטר מהכניסה ומוחי מנסה להדביק את מה שנגלה לעיניי.

נהנתנות היא מילה מוזרה, כך חשבתי תמיד. אולי זה בגלל סיומת הנות.  כל כך הרבה מילים שמסתיימות בנוּת מביעות דבר מה שלילי. שרלטנות, למשל. רגזנות. שתיינות .

נכון,  עצבנות שולטת בי עכשיו,  אבל זה לא משנה.  מי יכול להאשים אותי כשעיניי נעוצות בסצנה שכמו נלקחה מכלא בתקופת ימי הביניים.

אני לא מתחסדת. לא הייתי אומרת אפילו שאני משעממת ממש .אבל החרא הזה... מבטי נצמד לאישה שאזוקה לקיר כשהיא פשוקת גפיים. שדיה נתונים במכשיר מטורף, סמוקים ותפוחים. גבר מיוחם באפודת עור ומסכה, עירום ממותניו ומטה, עומד מולה. היא גונחת בקול, כמעט ללא הרף, וזעקותיה הופכות לצווחות בכל פעם שגבר אחר מצליף בשוט בשדיה. 

בהשוואה לזה, כל השאר תמים לגמרי. זיונים, מציצות, סטירות .ואז מישהו לפניי זז ולעיניי נגלית אישה שנכבשת מלפנים ומאחור בו־זמנית. הכול מתבהר לפתע ואני מרגישה פתאום צורך לטבול באקונומיקה את עיניי.

תזוזה נוספת בקהל הצופים, ואני מבחינה סוף־סוף בלקוח שלי .

למרבה ההקלה, הוא לא עירום ואינו לוקח חלק באקט מיני כלשהו .

במקום זאת, הוא יושב באזור כמעט ריק מאדם ליד אחד הקירות .הוא לבד, תופס את מרבית שטחה של ספת קטיפה אדומה זוגית ,וזרועותיו מתוחות על המשענת. אין ספק שצעד זה נועד למנוע מאנשים להתקרב או לשבת לידו.

אני לא נרתעת כלל;  אני חשה הקלה ששוב יש לי יעד,  שיש לי סיבה להיות במציאות חלופית זו. אני צועדת לעברו וחודרת למרחב הצר שבינו ובין זרוע הספה. הוא נסוג בכעס.

״מה זה צריך להיות,  לעזאזל?״ הוא לוחש.  ״ הזמנתי אותך לשבת?״

אני מסתובבת ורגליי נתקלות ברגליו. רגליי מכוסות מכנסיים שחורים מחויטים יפים, ניגוד עז למכנסי הג׳ינס הקרועים שכמו צוירו על רגליו הארוכות.

״תסתכל עליי, גידאון. אתה יודע מי אני?״

הוא בוחן אותי לאורו העמום של נר שנתון בפמוט קיר קרוב. אני לא רואה בעיניו ניצוץ של זיהוי, לא שציפיתי לזה. הוא מתנשף בכעס ומרחיק את רגליו ממני.

״לא מעניין לי את הזין מי את,״ הוא אומר בקול שקט. ״הבהרתי במפורש שאני לא משתתף הערב, אז למה שלא תעופי מכאן?״הוא חושב שאני מציעה לו בילוי על חשבון המועדון .איזה קטע. אני חורקת שיניים וכובשת בכוח את הדחף לתפוס אותו בשיער הנחושת העבה שלו ולגרור אותו משם.

״קוראים לי דירדרי מוס. נשמע מוכר?״

הוא לא מביט בי. עיניו נעוצות באישה שראשו של גבר נבלע מתחת לחצאיתה. ״לא. למה את עדיין יושבת כאן?״

אני מחייכת למרות שהחיוך מכאיב לי. ״זה יתנהל באחת משתי הדרכים הבאות.  או שתבוא איתי עכשיו,  בשקט וברצון,  או שהכותרות מחר יזעקו: גידאון מסטרס, יקיר קהילת האומנות של לוס אנג׳לס, נחשד בהונאה.״

כן,  עכשיו הוא כבר מזכה אותי בתשומת ליבו,  אם כי לפתע אני כבר לא משוכנעת שאני רוצה בה. למבטו החום העמוק יש השפעה מגנטית שגורמת לך להרגיש כאילו יד לוחצת על החזה שלך, כאילו מחצית מכמות החמצן נשאבה מהחדר. והוא אפילו לא פיכח לגמרי, אם לשפוט לפי המבט המזוגג שבעיניו והסומק שבלחייו. אני מקווה בכל ליבי שלעולם לא אהיה על הכוונת שלו כשהוא במלוא חושיו.

״אני לא אוהב איומים,  דניז,״ הוא אומר,  ונימת חוסר העניין שמשדר קולו עומדת בניגוד מוחלט לעוצמת מבטו. ״עבור מי את עובדת?״

אני לא אוהבת לשמוע את שמי יוצא מבין שפתיו, גם אם הוא משובש. אבל אני צריכה לבצע את עבודתי.

״אביך.״

חטא האהבה 

הקדמה
 
גידאון 
 
צבע נוטף מאצבעותיי. ארגמן. סמיך מדם. אכזרי. אני מסטול לגמרי, מהופנט מכוח המשיכה, מהגמישות שבה הצבע נפרד מעורי. חוטים זעירים דמויי דם נמתחים עד נקודת השבירה שלהם, ואז—
פלאץ'.
דממה מוחלטת. לא נשמע שום רחש כשהטיפות הזעירות נחבטות ברצפת הסטודיו שלי, בצמוד לנעלי המלוכלכת בצבע. הרחש נשמע רק בראשי. בין אוזניי, יחד עם כל שאר הדברים הכואבים. כל הידע, ההשלמה עם כך שהכאב הזה לא יתפוגג ולא משנה כמה מריחואנה אעשן, כמה אלכוהול אשתה וכמה שעות אשן.
חבר ותיק שלי, משורר שהכרתי בצרפת, אמר לי שאנחנו בוחרים בסבל שלנו; הוא הוסיף ואמר שאצילי לא פחות לבחור בסבל מאשר לבחור באושר. אחרי הכול, המאזניים חייבים להתאזן איכשהו.
חלק מאיתנו חייבים לסבול כדי לאשר את קיומם של האושר ושל אלו שהתמזל מזלם ליהנות ממנו. 
בולשיט, הא?
אבל אותה שיחה שהתקיימה לפני זמן רב גרמה לי להתחיל לחשוב על הסבל, ובעיקר על סבל שאדם גורם לעצמו, סבל שנגרם בשל עקרון החטא.
איזה רעיון מרתק — לפעול, לחשוב או להרגיש בניגוד לאמות המידה שקובע כוח כל־יכול. עקרון שזוכה לאישוש באמצעות אמונה, שנתיניו הופכים ליוצריו.
אבל הפן הדתי אינו מעניין אותי. לעומת זאת, הפן האנושי הופך למפעל חיי. 
האם היא יודעת שהחטא אופף אותה כאילו היה בושם?
עד כמה היא יפה?
עד כמה היא חזקה? 
היא לקחה אותי איתה כשעזבה.
יום.
אלף ימים.
זה לא משנה.
היא כיבתה את הלהבה שבתוכי
ועכשיו,
עכשיו
אני שרוי בחשכה.
 
יומנו של גידאון מסטרס 
פרק 1

דירדרי

חומר חיטוי.  ייאוש.  תאורת ניאון מהבהבת וכיסאות פלסטיק חורקים. אישה בוכה בכי חרישי, ליבה השבור מתרסק באוויר. 

קולות אחרים,  משתלבים בקולות מהודקים בטינה.  בתיעוב .

בכמיהה. בפחד. לא משנה מה השפה, הרגשות אינם שונים.

״שלום, ארני.״

אבי החורג נראה שמח לראות אותי, אבל אני לא לוקחת את זה באופן אישי. אני בספק אם הוא מקבל מבקרים רבים .עיניו דומעות, מתרחבות מהפתעה או מהתרגשות, או מכל רגש מזויף אחר שהוא מציג. יד רזה ומכוסה ורידים רועדת כשהיא מצמידה לאוזן את שפופרת הטלפון.

לא רק מחיצת הפרספקס מפרידה בינינו.  לא רק הזמן והמרחק והכעס. גם פניה של אימי צפים ועולים כאן. מתה או חיה – בכל מקום שבו תהיה – היא רודפת את שנינו .

״דירדרי אן.״ קולו לא השתנה, גם אם עכשיו הוא צרוד יותר .

ניכר בו שלא הפסיק לעשן בכלא. ״אני לא מאמין שאת כאן.״

״גם אני לא,״ אני אומרת בקול חסר הבעה.

מבטו בוחן את פניי, הודף וחובט בגבולות הרגשיים שלי .

| ל. מ. הולרן

עיניו הכחולות עדיין מלאות חיים ובהירות; כשהייתי קטנה, זה היה הצבע האהוב עליי ביותר.

״את יפה כל כך. גדולה כל כך. אני לא מאמין... תודה לאל שאת בסדר.״

הוא מאבד שליטה.  דמעות זולגות על פניו המחוספסות ,כתפיו מתרוממות ושפתיו מתהדקות באומללות. הוא תמיד היה שחקן מעולה.

״רד מזה, ארני. לא באתי הנה לאיחוד משפחות.״הוא מושך באפו,  כשחזהו רועד,  ומנגב את פניו בשרוול המדים הכחול.

״אז למה באת? חשבתי שאולי–״

״היה לך קשר לזה?״ אני שואלת לתוך השפופרת ורוכנת לפנים, עד שאפי כמעט נוגע במחיצה המפרידה בינינו. אני נועצת את עיניי בעיניו ומחכה שיקלוט את דבריי – מחכה שמעטה הצללים, השקרים וההכחשות ייפול.

״מה? קשר למְה?״ הוא שואל במבט יציב, גם אם מבולבל .

״את מדברת על שיחות הטלפון? אני יודע... אני יודע שאמרת לי לא להתקשר, אבל את הקשר היחיד שנשאר לי לעולם ,וחשבתי שהיית משנה את מספר הטלפון שלך אם היית רוצה–״״אתה מכרת אותי לקרטל כשהייתי בת חמש–עשרה כדי להחזיר את החוב שלך? אתה אמרת להם איפה הם יוכלו למצוא אותי?״

הוא משתתק מיד. הדם אוזל מפניו ומותיר על עורו כתמים אדומים בוהקים. ״אלוהים אדירים, ילדה, על מה את פאקינג מדברת? אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.״

אני מזדקפת בכיסא ושולי הפלסטיק שלו ננעצים בעמוד השדרה שלי. הכאב ממקד אותי .פאק. הוא אומר את האמת. הוא לא עשה את זה. אני לא יודעת מה זה היה משנה ממילא, אם הייתי מצליחה להוכיח את החשדות שלי. במשך שנים תהיתי אם ארני היה איכשהו אחראי למה שקרה לי, אם הוא היה זה שבגד בי כדי להציל את עצמו .

כל זה הודות לאימי, שאמרה לי לעיתים קרובות, ״כשתהיי מספיק גדולה, הוא ימכור את נשמתך לשטן בדיוק כמו שמכר את נשמתו שלו.״שתלך לעזאזל.

אני חושבת שהיה קל יותר לדמיין שניתן להאשים מישהו .שזה לא היה רק עניין של מזל טהור, שגרם לג׳ולפ לעצור מתחת לגשר שמתחתיו נייט ואני הסתתרנו באותו לילה. שאיפשר לו לפתות אותנו בהבטחות למזון ומקלחת ומיטה חמה.

אבל עכשיו, כשאני שומעת את דבריו של אבי החורג, חלק ממני שהאשים מישהו אחר,  מת.  זו הייתה אשמתי ואשמתי בלבד. לא אשמתו של אבי החורג, לא אשמתה של אימי.

זו הייתה אשמתי שנכנסנו למכונית ההיא. אשמתי שהוחזקנו בניגוד לרצוננו,  שהיינו קורבן להתעללות,  שבמשך שנים הושכרנו לכל המרבה במחיר. אשמתי שנייט נלחם בהתמכרות לסמים ובאגורפוביה, בפחד שלו ממקומות פתוחים או צפופים .אשמתי שאני לא מסוגלת לקיים מערכות יחסים נורמליות ולהתמודד עם אינטימיות רגשית.

הַאשמה.

כולה.

שלי.

״דידי, מה קרה לך?״ ארני לוחש.

עיניי המבוהלות ננעצות בעיניו. ״אל תקרא לי ככה,״ אני מסננת.

ארני בולע את רוקו וידו מתרוממת בהיסוס אל מחיצת ההפרדה. סוהר מסנן מיד, ״תוריד את היד!״

הוא שומט את גופו בתבוסה ועיניו האדומות ננעצות בפניי .

״אין מספיק זמן בעולם כדי שאומר לך עד כמה אני מצטער. על הכול. שלא התעמתתי עם אימא שלך כש–״

״תפסיק. תפסיק עם זה.״ אני צובטת את גשר אפי ומחשבותיי דוהרות.

אני הודפת את הרחמים העצמיים לשולי מוחי ומבצעת הערכה מחדש של המצב. משהו חסר כאן. הייתי בטוחה כל כך שאמצא קשר, שמשהו יעזור לי להבין –

״אני לא יודע מה הקשקוש הזה עם הקרטל שאת מזכירה,״ ממשיך ארני. הוא אף פעם לא ידע להקשיב. ״את בצרות ?

מישהו רודף אחרייך? יש לי כאן חברים, דירדרי אן–״אני טורקת את השפופרת בחזרה למקומה. חריקת מתכת רמה נשמעת כשאני מחליקה את הכיסא שלי על רצפת הלינוליאום.

ארני קם ושומט את השפופרת שלו. הוא מצמיד את שתי ידיו למחיצה ואומר בלי קול, ״בבקשה, תרשי לי לעזור לך.״

אני מתבוננת בעיניים יבשות בסוהר שגורר אותו בחזרה ודוחף אותו לעבר דלת סמוכה.

אני נשארת מספיק זמן כדי לראות עיניים כחולות מוכרות ונואשות עוד פעם אחת. די זמן כדי לזכור שפעם הוא גרם לי להרגיש מוגנת – כשהייתי צעירה מכדי להבין שהוא זה שמסכן אותי.

**

אני נושמת נשימה ראשונה של אוויר לא צח במיוחד – אוויר לוהט ויבש מהול באדים מצינור הפליטה של המכונית. כלא המדינה קורקן,  הידוע בראשי התיבות COR,  נמצא בעצם באמצע שום מקום, קליפורניה. אין כאן שום דבר חוץ מהמון אדמות מרעה שמשתרעות לכל הכיוונים, כשכביש מהיר אחד חותך ביניהן.

במכוניתי, כשהמיזוג פועל במלוא העוצמה, אני לא מביטה לאחור אל הכלא, אלא מאיצה בכיוון הכביש המהיר. השעה כמעט שתים־עשרה בצהריים ואני רעבה, אבל אני לא עוצרת בעיר הקטנה קורקן כדי לאכול.  אני עוברת על המהירות המותרת עד שהעיר נעלמת מהראי האחורי שלי, ואז מאטה.

מחשבותיי מבולבלות במהלך חמישים הקילומטרים הראשונים של הנסיעה, כשאני נוסעת הרחק מהאיש שבמשך שנים האמנתי שהוא אבי.  גבר שאומר שאין לו שום קשר לחטיפה שלי...

מעולם לא סיפרתי על כך לנייט, אבל פעמים רבות במהלך השהות שלי בחדר השינה של ג׳ולפ שמעתי אותו מדבר בטלפון.

שמעתי שמות כמו אל חֶֶפֶה ולזְָקְנוֹ.

בשעתו, הייתי המומה ומזועזעת מכדי לעבד את הדברים .

העיבוד יגיע מאוחר יותר, עם ההכרה שהשמות האלה מוכרים .שמעתי אותם פעמים רבות בעבר; את השם האחרון שמעתי כשהייתי בת שתים־עשרה,  כשהתחבאתי במקום המסתור שחפרתי לעצמי באדמה מתחת לקרוואן, כשגברים עם מגפיים כבדים התהלכו מעל ראשי.

אם כי הייתי מתחת לקרוואן, שמעתי את דלת חדר השינה שלי נפתחת. צחוק צרוד נלווה לחריקת הדלת.

״אתה מסתיר משהו מאיתנו, ארני?״ שואל קול גס בעל מבטא.

״יש לך נערה בחור הזה?״

אני מביטה למעלה ורואה את הצללים החוצים את שולי הקורות המכסות את הרצפה באופן שנועד להטעות. ליבי הולם חזק כל כך שאני מרגישה אותו בגרוני. אני מנסה לגרום להם בכוח המחשבה לא להביט מטה,  לא לראות את הפתח הקטן שבאמצעותו אני מרימה את הדלת הפעורה ברצפה.

״האחיינית שלי באה לבקר לפעמים,״ אבי עונה. ״אני לא מסתיר ממך שום דבר. מבטיח. היא לא ביקרה כאן כבר חודשים.״

״זה לא נראה ככה.״ שתיקה ארוכה. ״טוב, לא משנה! בוא נתרכז בעסקים, בסדר? אל חפה רוצה שתדע עד כמה הוא מעריך...״הקול והצעדים מתרחקים, יוצאים מחדר השינה שלעולם כבר לא ארגיש בו מוגנת. האמת, כבר שנים לא הרגשתי בו מוגנת.

אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מרגישה פחד בבור המחבוא שליבמערת שורשי העץ הדמיונית שלי. במקום היחיד בעולם שבו אני אמורה להיות מוגנת.

אני מהדקת סביב פניי וראשי את שמיכת הצמר הדוקרנית ומתכרבלת כמו כדור. ברכיים לחזה. סנטר לברכיים.

קטנה מכדי שיוכלו לראות אותי.

המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי ₪33 ₪29
מודפס ₪98 ₪49
דיגיטלי ₪66 ₪55
מודפס ₪196 ₪98
דיגיטלי ₪33 ₪29
מודפס ₪98 ₪49
דיגיטלי ₪66 ₪55
מודפס ₪196 ₪98
עוד ספרים של ל.מ. הולרן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות