זר מסוכן - ספר ראשון בסדרת מלחמות המאפיה

פרולוג

אספן אולברייט

"אל תסתובבי," קול עמוק ממלמל באוזני, שולח צמרמורות בגבי. המבטא שלו נשמע כמו תערובת של העולם הישן של מזרח אירופה, הפוגש את ארצות הברית של היום, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק מאין הוא. אני צריכה לתת את מרב תשומת ליבי היטב, כדי להבין מה הוא אומר, אבל זה רק גורם לי להיות סקרנית יותר לגביו.
ריח הוויסקי מתפרץ אל נחיריי, מתערבב עם ברגמוט והל. יד גדולה נכרכת סביבי ומחליקה על בטני, מציתה רפרופים חמים ועצבניים, הנשלחים ישר לתוכי.
אני מתחילה להפנות את ראשי, אבל לחיו מחזיקה את לחיי במקומה. הזיפים שלו שורטים קלות את עורי, ואני לוקחת נשימה עמוקה. "נראה שאת לא מצטיינת בצייתנות." משהו באופן דיבורו אומר לי שכדאי לי ללמוד מהר.
לציית לו? למה הוא מתכוון?
"אני מצטערת," אני לוחשת, לא בטוחה למה אני מתנצלת, ואני נרעדת אל גופו המוצק כשהאורות המהבהבים של העיר מנצנצים מחוץ לחלון. המוסיקה מהרמקולים שמסביב מפתה. אישה שרה בשפה זרה. התמהיל בין אזור החלציים שלי, שלהוט כבר להזדיין, העידוד מצד חברותיי להיות "פזיזה וספונטנית" והסחרחורת הקלה מהאלכוהול ששתינו כל היום לא עוזרים לי להתנגד לחיזוריו של האדון הזר המסוכן.
אולי זה היה עוזר אם הגוף שלי לא היה מרגיש כאילו הוא נמס לתוך גופו.
אבל למה שאתנגד? רק התגרשתי, אני אישה בחופשה שלא הזדיינה כבר יותר מדי זמן.
מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אז אין לי מה לדאוג.
הזרת שלו גולשת יותר למטה, והוא מחליק את ידו האחרת על ירכי, כאילו הוא הבעלים שלי, והוא מושך אותי קרוב יותר אליו. "תני לי להבהיר את הכללים שלי. אני אשים לך כיסוי עיניים, והוא יישאר שם עד אחרי שאלך. מנקודה זאת והלאה, את תיתני בי אמון מלא. כל מה שאני אומר, זורם."
כל כולו משדר ביטחון עצמי, בלי שום מקום לוויכוח.
ליבי דוהר מהר יותר, וחרדה ממלאת את חזי.
מה אני עושה?
זה כל כך לא אופייני לי.
ומה אם הוא איזה פסיכופת מטורף, ואני אמצא את עצמי משוסעת לגזרים בחדר המלון?
הזקפה הקשה שלו נלחצת אל עמוד השדרה שלי. "יש לך שאלות או התנגדויות?" הלהט מנשימתו פוגע באוזני ולא ממש עוזר לי לייצר מחשבות מגובשות כלשהן.
אני בולעת בקושי. "אומממ...."
הוא מצליף בלשונו מאחורי תנוך אוזני, ופלג גופי התחתון פועם.
אני משתנקת ברכות ועוצמת עיניים, לא מסוגלת לבנות שאלה כלשהי, ובטח שלא להוציא אותה מפי.
"את עדיין יכולה לצאת מזה אם את רוצה," הוא ממלמל ושומט את ראשו נמוך יותר, עובר על שסע השמלה שלי תוך כדי שהוא מכרסם את עיקול צווארי.
אני קופאת.
אני רוצה לצאת מזה?
שפתיו שוב נוגעות באוזני. "אני דורש הסכמה. החברות שלך אמרו שאת רוצה את זה. זה נכון? "הממ?"
אני פותחת את פי לדבר, אך שום דבר לא יוצא. אגודלו פורט עליי, כאילו אני גיטרה והוא כוכב רוק מקצועי שממלא אצטדיונים מדי ערב.
אולי הוא כזה. אני לא יודעת כלום על האיש הזה.
"תני לי כן," הוא דורש במבטאו הסקסי.
במקום כלשהו בתוכי, מסתתרת האישה הביישנית, המצייתת לחוקים, החסודה. ה'אני' של לאס וגאס, חסרת הדאגה, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, "כן."
"יופי. תעצמי את העיניים ותשאירי אותן עצומות. אם תפתחי אותן לפני שאשים עלייך את כיסוי העיניים זה נגמר. מבינה?"
אני מהנהנת, עדיין לא בטוחה לתוך מה אני מכניסה את עצמי.
"אם לא תיכנעי לי באופן מלא, לא תהיה שום אזהרה. אני אפסיק ואלך. הבהרתי את עצמי?" הוא מעביר את ידו על פלג גופי העליון, חותך דרך המחשוף שלי, ואז אוחז בסנטרי ודוחף את ראשי בחזרה על כתפו, מעביר שוב את זיפיו על לחיי.
יבבה נפלטת ממני. היא כל כך זעירה, שאני לא לגמרי בטוחה שהיא לא התרחשה בראשי.
"תעני לי."
"מממהממ." אני לא מצליחה להגיד שום דבר. גופו הוא תא עינויים שאני רוצה להתנדב להיכנס אליו. חם. עם כל צעד שהוא עושה, שריריו מתכווצים, פועמים לתוך בשרי.
ידו גולשת פנימה על ירכי, והתחושה כמו ברק שנשלח אל כל קצה עצב שבי. הוא נוהם בשקט כשאני רוטטת, ושואל. "לא עשית את זה בעבר?"
אני לוקחת לריאותיי כמה שיותר חמצן ואוצרת אותו בתוכי. "מה? לציית?"
הוא מלטף את שפתיי באצבע בודדת. "זה, ולבלות את הלילה עם אדם זר."
אני רועדת עוד יותר בתוכי. "נכון." אני מניחה את ידיי על ירכיו השריריות, בניסיון לייצב את עצמי.
"את עצבנית." הוא לא שואל, אלא מציין.
"אני..."
הוא מניח את אצבעו על שפתיי, ואני עוצרת את נשימתי.
"קודם כיסוי עיניים." בד סאטן קריר מכסה את עיניי, והוא מהדק אותו חזק סביב ראשי.
העיניים שלי כבר עצומות, אבל משהו בסופיות של כיסוי העיניים גורם לדופק שלי להאיץ עוד יותר.
הוא ממקם את גופו מול גופי, מיתמר מעליי, ואני שואפת שאיפה חדה כשאצבעו מחליקה על המחשוף שלי. "את יודעת מה רציתי לעשות מאז שראיתי אותך מהצד השני של הקזינו?"
"לא," אני לוחשת.
הוא לא עונה לי. ידו אוחזת ברכושנות בעורפי. חמימות נשימתו מכה בפי, כששפתיו מרחפות על שפתיי. "לבלות כל שנייה שנותרה מהלילה הזה בלגרום לך להתפרק בדרכים שלא הכרת קודם."
אני מתכווצת בתוכי, כשהוא משחרר את התפרצות הכאוס הראשונה בתוך כל חלקיק של קיומי. שפתיו ולשונו מציתות בי אש שלא ידעתי שקיימת, משוטטות על הלסת ועל הצוואר שלי, לפני שהוא משחרר את כתפיית השמלה שלי ומוצץ את שדיי.
כשהוא נע בחזרה למעלה, אני תרה אחר שפתיו, רוצה לטעום אותן. הוא לא נותן לי. את הלילה כולו אני מבלה בעשיית דברים שמעולם לא עשיתי קודם, אבל הוא לא מנשק אותי על השפתיים.
בבוקר שלמחרת, אני מתעוררת. אור שמש פורץ דרך החלון. אני פונה אל הצד האחר של המיטה, מצפה לראות אותו.
אבל הוא איננו. עניבת משי חתוכה, שכנראה הייתה כיסוי העיניים שלי, מוטלת על הכרית לידי. מעבר לכך, אין כל זכר לעובדה שהוא היה איתי, מלבד הניחוח הנעים של עורו, שעדיין נאחז בעורי.
זה היה אמור להיות ככה. ידעתי, והסכמתי לתנאים. הוא עמד במילה שלו ומילא את הצד שלו בעסקה. אבל אני עדיין מבחינה בכאב האכזבה על כך שהוא לא כאן. חלק ממני מסוחרר מכל מה שהוא עשה, ומכל הדברים שהוא גרם לי להרגיש. החצי השני שלי תוהה האם מוטב היה לא לדעת שקיים משהו מענג בצורה מייסרת כל כך.
אין בגופי עצם אחת שלא מודעת לכך שלעולם לא אחווה שוב מישהו כמותו.
אני נותנת לעצמי רגע קצר ללכת לאיבוד במסעי לאורך נתיב הזיכרון, ואז קמה, מתקלחת והולכת ללבוש את הבגדים שלבשתי בלילה הקודם. אני מניחה שאצעד את מצעד הבושה מתוך הסוויטה היוקרתית הזאת אל הקומה השישית, אל החדר שאני חולקת עם החברות שלי. פאניקה אוחזת בי כשאני לא מצליחה למצוא את התחתונים, החזייה או השמלה שלי.
אני פותחת את הארון, ושמלת שמש חדשה, לבנה ויקרה מאוד, תלויה שם. בתוכה חזייה מובנית, אבל אין שם שום בגדים תחתונים. פתק מצורף אליה. כתוב בו כך:
 
קרסוטקה שלי,
השמלה והחזייה שלך יובאו לחדרך אחרי שיכבסו אותן. אני שומר לעצמי את התחתונים שלך.
 
אות משורבטת, דומה לאות M, מופיעה בסוף הדף. אני פוערת את פי למראה הפתק והשמלה, ומחניקה את חיוכי.
סוטה.
השם שלו מתחיל באות M. או שאולי זה שם המשפחה שלו?
זה כל מה שאני יודעת על האדון הזר המסוכן. הוא יכול היה לעמוד עכשיו מולי ולא הייתי יודעת שזה הוא. אין לי מושג איך הוא נראה, מה שמו האמיתי או כל דבר אחר אודותיו. מה שאני בטוחה לגביו הוא הקול שלו, ניחוח הברגמוט וההל והאופן שבו גופו מותאם באופן מושלם לגופי. את רוב הדברים שהוא אמר לא הבנתי בכלל, כי הוא דיבר לעיתים קרובות בשפה זרה. אני לא בטוחה איך הוא יודע מה מספר החדר שלי, אבל בפעם הראשונה בחיי, אני לא מתכוונת לנתח יותר מדי.
קרסוטקה. הוא חזר על זה שוב ושוב כל הלילה, כאילו זה היה שם החיבה שלו בשבילי.
מה זה אומר?
אני לוקחת את הטלפון שלי ומקלידה את המילה בתיבת החיפוש. זה ברוסית.
קרסוטקה: יפהפייה, יופי.
מלבד כל האורג... המעִיפות שהוא נתן לי, אני קולטת פתאום שאני מרגישה ממש 'מאושרת וחיה', שוב. כבר הרבה מאוד זמן שלא חשתי דבר מלבד 'עצובה ומכוערת'.
מאיזושהי סיבה מטורפת, אני שמחה שהוא שמר לעצמו את התחתונים שלי.

פרק 1

אספן

כמה ימים לפני כן

"ברכות. הגירושים שלכם הם עניין מוגמר עכשיו." קורה קורנת ומחזיקה את הוודקה טוניק שלה באוויר.
אני גונחת. "את לא אמורה להיראות כל כך שמחה."
עיניה החומות מתרחבות. היא מסיטה את שערה הכהה מעור השמנת שלה ותוחבת קווצת שיער מאחורי אוזנה. היא אומרת לי בזעף, "אני כן. יש לך מזל שנתתי לך את טיפול החברה־הכי־טובה. השתמשתי בכל טריק שיש בספר כדי לגרום לזה להסתיים במהירות ובלי מאבק ממושך ומתיש. תסמכי עליי בעניין הזה."
קורה היא עורכת דין בכירה לענייני גירושים בשיקגו. בדרך כלל, נשים סופר־עשירות שוכרות אותה, אבל היא אפילו לא גבתה ממני כסף כדי לשים קץ לנישואים בני עשרים השנה שלי עם פיטר. לא ששחיתי בכסף, כשהייתי נשואה לפיטר, ולא שאני שוחה בכסף עכשיו. הייתי אמורה להיות, אבל את רוב נישואינו, פיטר בילה בניצול המשכורת שלי כדי להקים עסק כושל אחר עסק כושל. לפחות זה מה שהוא אמר לי, שהוא משתמש בכסף לענייני עסקים.
ניסיתי להיות רעיה תומכת. עודדתי אותו ודחפתי אותו ללכת אחר החלומות שלו, אבל הייתי טיפשה. החברים שלי אמרו לי לעיתים קרובות להוציא את הראש מלה־לה־לנד. הם הזהירו אותי להפסיק לתת לו להשתמש בכל הכסף שהרווחתי ולהכריח אותו למצוא עבודה. חשבתי שהם לא מבינים ושהם שופטים אותו בחומרה. טעיתי, והייתי צריכה להקשיב להם.
פיטר הגיע ממשפחה ממעמד גבוה, וכשאביו נפטר, הוא ירש כמה מיליונים. לא יכולתי לגעת בכסף הזה. אבל האירוניה בכך שאביו של פיטר השאיר את הכסף בקרן נאמנות ומחוץ לשליטתי היא, שפיטר לא נזקק לי כדי לדלדל אותו. הוא גמר את כולו תוך שנתיים, והוא חזר להוציא כל פני שהיה בחשבון הבנק שלנו.
אבל לא התגרשתי ממנו בגלל כסף. נקודת השבירה הגיעה כשגיליתי למה הוא לא מקדיש לי תשומת לב במיטה שלנו. והסיבה לכך הייתה בלונדינית בת עשרים ומשהו שהוא קנה לה ציצים חדשים... עם המשכורת שלי.
"יש לך מזל שגרמתי לו להסכים לקבל רק עשירית מדמי המזונות," קורה מזכירה לי.
אני באמת צריכה להיות אסירת תודה, אבל כואב לי לדעת שאני צריכה לשלם לו משהו. "החוק כל כך דפוק. קרעתי את התחת שלי במשך עשרים שנה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולחיות על חשבוני. כתגמול למוסר העבודה שלי ולעצלות שלו, אני אצטרך לשלם לו במשך עשר השנים הבאות, או עד שהוא יתחתן שוב.
"מי שהמציא את רעיון המזונות הוא דפוק."
"כן, אבל זה רק שבריר קטן ממה שזה היה עלול להיות. תגידי לי שאת שמחה." היא מרימה את כוסה, עדיין מחכה שאקיש בה.
אני נכנעת, ולאחר, לוקחת לגימה ארוכה מהמרטיני שלי. הג'ין המקורר מחליק בגרוני בצריבה חלקה. "אני אסירת תודה על זה שזה עבר, ועלייך. תודה."
עכשיו, מה אני הולכת לעשות?
אני בת שלושים ושמונה, גרושה, ואין לי שום דבר להתגאות בו מעשרים השנים האחרונות.
לפחות יש לי עדיין את העבודה שלי.
למה התחתנתי בגיל שמונה־עשרה?
פיטר אולברייט סחרר את ראשי. פגשתי אותו זמן קצר אחרי שסיימתי את התיכון. בתוך שלושה חודשים, התחתנו. הוא היה בן עשרים וחמש, ונראה היה שהוא מוכן ושולט בעניינים. לא ידעתי שהוא חי מקרן הנאמנות של הסבים שלו, או שהיא תיגמר בשנה הראשונה לנישואינו.
במקום ללכת ללמוד בקולג' בקליפורניה, כמתוכנן, הוא שכנע אותי ללכת לעבוד בעירייה. הוא טען שאני לא זקוקה לתואר אקדמי מאחר שאנחנו מתחתנים, ושחשוב יותר שנהיה יחד. לכן ויתרתי על המלגה שלי והתחלתי לעבוד במשרת אסיסטנטית במחלקת התכנון האזורי.
הבוסים שלי קידמו אותי עם השנים, אבל אני לא יכולה להתקדם יותר, מאחר שאין לי תואר. אני מתרוצצת סביב כל מי שאני עובדת איתו, אבל לא מקבלת אפילו קרוב לשכר שמגיע לי. מאחר שלפיטר אף פעם לא הייתה עבודה, והוא אף פעם לא הכניס כסף, אף פעם לא יצאתי מהמחלקה שלי או הלכתי ללמוד.
"זה נגמר?" קולה של היילי שואל בשקט.
אני מסתובבת. "כן, תודות לקורה."
היילי מחבקת אותי, ושערה הבלונדיני נופל על פניי. היא מתרחקת, ועיניה הכחולות מלאות אהדה. מבין כולנו, היא הרגישה ביותר. מאז גן חובה, אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
"אני בסדר," אני מבטיחה לה.
היא מחייכת, מהנהנת, ומתיישבת בתא, ליד קורה.
"סקיילר תבוא?" קורה שואלת.
"לא. היא הייתה צריכה לעבוד עד מאוחר, אבל היא אמרה שהיא בעניין."
"יופי. אז אני אזמין את זה."
"תזמיני את מה?" אני שואלת.
התרגשות חולפת על פניה של היילי. "זאת הפתעה."
בטני צונחת. אני לא אוהבת לא לדעת מה עומד לקרות. אולי זה בגלל הנישואים שלי לפיטר במשך כל השנים האלה. תמיד חיכיתי שהנעל השנייה תיפול. בתחילה לא הייתי רגילה לחכות שמשהו רע יקרה, אבל במהלך השנים, שיחות טלפון מנושים, חשבונות בנק ואשראי שרוקנו ותוכניות שהתבטלו, התאספו והצטברו. אם הצלחתי לעבור יום אחד בלי שיקרה משהו לא צפוי, נשמתי לרווחה. רק כשנפרדתי מפיטר, הבנתי כמה חרדה הוא יצר בחיי.
הוא כבר לא איתי, אבל אני עדיין נושאת את שרידי ההשפעה של עשרים שנה. עדיין עוצרת את נשימתי כשאני מנסה לשלם עבור משהו, למרות שהעניינים הכספיים שלי היו בשליטתי הבלעדית בחודשים האחרונים.
"בבקשה, ספרי לי," אני דורשת.
קורה מנידה בראשה ומחייכת. "לא. את תקבלי בהודעה טלפונית רשימת פריטים שאת צריכה לארוז ולקחת איתך."
"לארוז? אין לי כסף ללכת לשום מקום שדורש מזוודה."
"כן. אנחנו יודעות, אבל בדיוק בשביל זה, יש לך שלוש חברות מדהימות."
בטני מתהפכת. "זה לא הכרחי. אני לא מקרה צדקה שאתן צריכות לטפל בו. קורה כבר העניקה לי את שירותיה בחינם. אני מעריכה את כל מה שכולכן עשיתן, אבל עכשיו אנחנו צריכות לחזור למצב של נורמליות."
קורה נוחרת בבוז ועושה משהו בטלפון שלה. "בבקשה. הכול כבר מוזמן. את באה."
היילי מוחאת כפיים וקורנת. "אני כבר לא יכולה לחכות. זה הולך להיות מדהים!"
לחיי מתלהטות מכעס.
הן רק רוצות את הכי טוב בשבילך. אל תכעסי עליהן.
אני סופרת עד חמש ואומרת, "אתן יכולות בבקשה לבטל את מה שזה לא יהיה שעשיתן? אני לא —"
"לא, אנחנו לא יכולות. זה משולם כבר, ואי אפשר לקבל את הכסף בחזרה. תחייכי, תגידי תודה ואחר כך תשתי," סקיילר מצטרפת. "זוזי."
אני מחליקה על המושב. "חשבתי שאת עובדת עד מאוחר."
"החלטתי שסיימתי להערב. אמרתי לבאומן לעשות את ההזמנה שלו בעצמו."
"וואו. הגיע הזמן. מה קרה?" סקיילר עובדת אצל מעצב אופנה יוקרתי. היא תמיד יודעת איך להתלבש, ולוקחת סיכונים שאנחנו לא לוקחות. כמו עכשיו, כששערה צבוע בצבע מג'נטה. אני לא הייתי מסוגלת לעולם לעשות דבר כזה, אבל היא יצירת אומנות. כל דבר שהיא שמה על עצמה, אם זה איפור, שיער או בגדים, הוא אמירה.
"אני לא רוצה לדבר על זה. אני צריכה אלכוהול." היא מרימה את הכוס שלי ולוגמת לגימה ארוכה.
"קחי, בבקשה," אני מקניטה אותה.
היא נאנחת ומניחה את הכוס. "סליחה."
"את בסדר."
היא מסמנת לברמן להביא לנו סיבוב נוסף ומצביעה על המשקה שלי. היא מסתובבת אלינו. "כבר לא יכולה לחכות למחר. באיזו שעה אנחנו צריכות להיות בשדה התעופה?"
"שדה תעופה?" אני פולטת, הפאניקה שלי מתגברת.
"תירגעי, את תודי לנו," קורה מתעקשת.
לפני שאני מספיקה להמשיך להתווכח, עיני השקד של סקיילר מתקשחות. "תגידי לי שאת לא צריכה בסופו של דבר לשלם ללוזר הזה." היא מסירה את משקפי השמש שלה ומנקה אותן על חולצתה.
"סליחה, לא יכולה." אני לוקחת עוד לגימה.
"הצלחתי לצמצם את זה לעשירית," קורה אומרת בטון מלא־עלבון ומשלבת זרועות.
סקיילר רוטנת. "עדיין יותר מדי."
היילי ממהרת להגן על קורה. "זאת לא אשמתה. היא עשתה כמיטב יכולתה."
"כן, היא עשתה," אני מסכימה.
"תירגעי. אני לא שופטת את הכישורים שלך. זה רק מרגיז אותי שהוא מקבל בכלל משהו אחרי כל השנים האלה שהוא התעלק על אספן."
"אפשר לדבר על משהו אחר? אני לא רוצה לחשוב יותר על פיטר," אני אומרת.
המלצרית מגיעה עם המשקאות שלנו. אני מסיימת את שארית המרטיני שלי ומושיטה לה את הכוס הריקה. "תודה!"
"אתן צריכות משהו נוסף, גבירותיי?" היא שואלת. החיוך שלה גדול, מציג את שיניה הלבנות הישרות המושלמות. הטישרט הוורודה שלה נמתחת באופן מושלם על השדיים החצופים שלה. היא רק בשנות העשרים שלה, בלונדינית, והכול בה מזכיר לי את השדיים שרכשתי לחברה החדשה של פיטר, שגם עונדת טבעת יהלום באדיבות המשכורת שלי. אבל אני בטוחה שהוא אף פעם לא יתחתן איתה, כי אז הוא יפסיד את דמי המזונות ממני.
אל תהיי אישה ממורמרת. זאת לא אשמתה של המלצרית.
אני מאלצת את עצמי לחייך. "אנחנו בסדר. תודה."
היא עוזבת, ואני שותה עוד כמה לגימות גדולות מהמרטיני שלי.
"אז, באיזו שעה אנחנו נפגשות בשדה התעופה?" סקיילר שואלת שוב.
"שש. הטיסה בשמונה. נותן לנו זמן לעבור את הבידוק הביטחוני ולאכול ארוחת בוקר של מימוזה," קורה עונה.
החזה שלי מתכווץ. "אנחנו יכולות לחזור לדבר על זה שאני לא מקרה צדקה?"
"אנחנו יכולות להפסיק את השיחה הזאת עכשיו, כי אנחנו לא משנות את ההפתעה שהכנו לך?" היילי משיבה בחיוך מלא תקווה.
"אוף. אתן כולכן —"
"חברות מדהימות שאת אוהבת מאוד?" היא מעפעפת לעברי בריסיה.
אני מגחכת ומרימה ידיים. "אין טעם להילחם בזה, נכון?"
סקיילר מרימה את הכוס שלה. "לא. לחיי החיים החדשים שלך. לאור שמש ולהתחלות חדשות."
"אל תשכחי גברים חדשים," קורה מוסיפה.
"לא. גבר הוא מה שהכניס אותי לתוך הבלגן הזה. אני מתרחקת. חגורת הצניעות נלבשה לנצח."
קורה משתנקת בדרמטיות. "אוי, בבקשה. אל תהיי גרושה משעממת."
"אני לא צוחקת."
סקיילר מטה את ראשה ומביטה בי.
"מה?"
"את יודעת, מתישהו את צריכה לחזור לעלות על הסוס, נכון?"
"לא, אני לא."
"מממ, כן, את כן," היא מתעקשת.
"אני לא זקוקה לזה בחיי. אני נהנית מהעצמאות שלי."
"אז אל תלכי על משהו רציני. תעלי על האוכף, ותשאירי את סוס ההרבעה באורווה אחרי שאת מסיימת."
היילי יורקת את המשקה שלה, וטיפת אלכוהול ניתזת על לחיי.
היא מכסה את פיה וצוחקת. "אוי, אלוהים, סליחה! סקיילר!"
"מה?"
קורה מבליעה חיוך. "סקיילר צודקת. הגיע הזמן לטיפול. כבר עברת את מספר הקילומטרים."
אני טומנת את פניי הבוערות בידיי. "בנות!"
אנחנו צריכות למצוא לך איזה פר הרבעה סוג א'. מישהו שלא ייקשר אלייך רגשית ויראה לך איך נראה סקס אמיתי," סקיילר אומרת.
אני דוחקת בה במרפקי ומרימה את ראשי. "תפסיקי, ואני לא בתולה. פיטר לא היה גרוע במיטה."
שלוש החברות שלי מביטות בי בגבות מורמות.
"למה אתן מסתכלות עליי ככה?"
"מתי הוא לא היה רע במיטה? כשהיית בשנות העשרים לחייך, והוא הקדיש לך תשומת לב?"
קורה שואלת.
"וואו, תודה שהזכרת לי שכבר לא הייתי מושכת בעיניו, כשהגעתי לגיל שלושים."
"הוא מניאק," קורה עונה במהירות.
האחרות מסכימות.
"לא משנה. פיטר הוא כבר לא הבעיה שלי. טוב, חוץ מהמזונות."
קורה נאנחת. "ברצינות, העסקה שהצלחתי להשיג לך היא משהו שאין למצוא."
אני טופחת על ידה. "סליחה. אני יודעת, ואני כל כך אסירת תודה לך, אבל גמרתי איתו ועם כל הגברים. הם לא יותר מאשר עול על מצבי הכספי ועל העצמאות שלי. אין להם להציע לי שום דבר שאני לא יכולה לעשות בעצמי."
היילי מגחכת. "שום דבר מלבד בשר שרירי, מזיע ואורגזמות כל הלילה."
"אני יכולה להשיג את כל האורגזמות שאני רוצה בעצמי, תודה רבה."
"זה לא אותו דבר," סקיילר מצייצת ושותה את המרטיני שלה.
קורה רוכנת אלינו. "אל תסתובבו עכשיו, אבל אדון 'ילד רע' נכנס."
גם סקיילר וגם אני מסתובבות אחורה.
בחור גבוה, קשוח־למראה, עם זיפים של אחר הצהריים, מעיל עור שחור יקר וחיוך שחצני, קולט אותנו בודקות אותו. הוא מזיז את גבותיו ברוב משמעות לעברנו, מסיר את הז'קט שלו ומציג לראווה את הטישרט הצמודה באופן מושלם לחזה המפוסל שלו. זרועו השמאלית מכוסה בקעקועים.
"אמרתי לא להסתכל עכשיו!" קורה נוזפת בנו.
אני מסתובבת בחזרה. "צעיר מדי. בקושי בן שלושים."
"זה משנה?" סקיילר שואלת.
"לא הייתי אומרת לו לא," היילי מכריזה.
"אני הייתי יורדת על ברכיי ומשחקת את תפקיד הקוגרית," קורה ממשיכה.
כולנו צוחקות. ואז אנחנו משתתקות. היילי נועלת עיניים איתי.
"מה?"
"אז את רוצה איזה כסוף־שיער?"
הבטן שלי מתהפכת. "לא. אני לא רוצה אף אחד."
היא מקישה באצבעותיה על הכוס שלה. "אבל אם היית צריכה לבחור בין צעיר יותר או מבוגר יותר, תבחרי אבא'לה חדש?"
אני נחנקת מהמשקה שלי.
עיניה של סקיילר מאירות. "אה... עכשיו אנחנו מגיעים לאיזה מקום."
אני מנידה בראשי. "לא. גמרתי עם גברים."
אני אומרת את זה בביטחון, אבל שמץ אכזבה מופיע כשהדברים יוצאים מפי, למרות שאני יודעת שאני צריכה להישאר רחוק ככל האפשר מגברים. על פי הניסיון שלי, הם רק גורמים צרות.
סמכתי על פיטר, במשך עשרים שנה, נתתי לו את ליבי. הסיכון שבאהבה לא שווה את כאב הבגידה. והדיו על מסמכי הגירושים שלי אפילו לא יבש. הדבר האחרון שאני צריכה זה גבר שייגע בי.
"עדיף להיות בודדה מאשר לשחזר את מה שעברתי. אם זו רק אני, כל מה שאני צריכה לעשות זה לדאוג לעצמי. ככה, שום דבר לא יכול להשתבש. וגם אם כן, זו תהיה אשמתי ולא אשמת אף אחד אחר. אז, למרות שאני מעריכה את דאגתך לסטטוס מערכות היחסים שלי, אין שום דבר שאני צריכה או רוצה מגבר." המילים יוצאות חזקות ובטוחות, אבל נראה שהחברות שלי לא מאמינות לי.
אני מתעלמת מהמבטים שלהן ומשנה נושא. דבר אחד שאני מסרבת לעשות זה לסגת בי מן ההבטחה שלי לעצמי. הגיע הזמן לברר מה גורם לי אושר ולגלות מהי התכלית שלי בחיים. כפי שהוכיח פיטר, גבר לא יעזור לי באף אחד מהדברים האלה.