הקסם באוויר

חלק 1

שוגר ואלי
 
"פעם אחת, לפני זמן רב, הזמן התאהב בגורל."

ארין מורגנשטרן.

פרק 1

אלי

הווה

1 בדצמבר, 2023

מתי לב מפסיק להישבר?

אנשים ממהרים מדי להשתמש בזמן עבר. הוא שבר את ליבה. הם היו שבורי־לב. זה נשמע כל כך סופי, כמו תו אחרון של שיר, כמו נקודה בסוף משפט. אבל לב לא נשבר כמו ביצה, בלגן קטן שאפשר לנקות ולשכוח. לא, לב שנשבר רק נסדק בהתחלה, ופותח בקיעים ישנים וחדשים עם הזמן.

זו רעידת אדמה בדרגה 1, שהעולם מסביב כמעט אינו יכול להבחין בה, עם זעזועי משנה שמגיעים כל כך במפתיע, עד שהתחושה היא כמו אירוע חדש לגמרי.

האם אנחנו יכולים לשים קץ לשבר? להאיץ אותו? לעשות משהו שיקל על הכאב? או שאולי אנחנו פשוט נותרים עם זיכרונות כואבים — אותם אנחנו דוחקים רחוק ככל שאנחנו יכולים בתוך מוחנו, בתקווה ששום דבר לא יצית אותם.

אני הוצתּי.

מסך המחשב שלי, המקום הרגוע והמאושר שלי בדרך כלל, פנה כנגדי.

כפר שוגר ואלי. המילים מיטשטשות במבטי הלא־ממצמץ, הופכות את ראייתי למעורפלת. אני לא זקוקה לראייה כרגע. כל שאר החושים שלי ניצתו, והם בוערים סביבי באור בוהק. טעם של קקאו עשיר ומנתה, אוויר עם נינוח של שלג ואשוחית, ממותק במעט קסם.

"הלו? כדור הארץ לאל?"

מלאכי שלג של חצות, מתנשקים בקור, טסים מעבר לקרח, עד שאני חסרת נשימה ו...

"אלי!" אצבעות נוקשות מול המסך שלי, מושכות את תשומת הלב שלי בחזרה אל ה־כאן ועכשיו. אני מטה את ראשי ומביטה החוצה מהחלון, מוצאת שמיים כחולים צלולים מעל הגשר הכתום החביב עליי. זה היום הראשון של דצמבר, אבל לא הייתם יכולים לדעת את זה בסן פרנסיסקו. רק עוד יום של תשע־עשרה מעלות עם קצת ערפל שכבר התפוגג. אני אוהבת את המראה הזה מהמשרד הקטן שלנו ברובע המרינה, אבל כשדצמבר מגיע, אני פשוט מתגעגעת לשלג.

"את בסדר?" מיה מציצה לעברי ומעבירה אצבע על לחיי. לא הרגשתי שנתתי לדמעה לזלוג.

"סליחה. כן, אני בסדר. פשוט —" להתמודד עם שטף זיכרונות שאני לגמרי לא מוכנה לקראתו. ד"ר גרין יחגוג על זה במפגש הבא שלנו.

"אל?"

"כן," אני עונה לבסוף על השאלה המקורית שלה — שמעת על המקום הזה? "הייתי שם. לפני הרבה שנים. הוא היה סגור כשהייתי ילדה."

אני מחזירה מבט אל המסך, אל המאמר שמיה מצאה מאתר חדשות מקומי בוורמונט, על הצילום של שלט הכניסה לכפר שוגר ואלי, על החץ המצביע על חוות העץ של משפחת פוקס, וצילום נוסף של גבר עומד בין העצים, ואפשר לתאר אותו רק כשמח. אני ממצמצת כדי לגרש את הדמעה הבאה, ומחזירה את המחשב למיה.

"במאמר כתוב שהמקום היה סגור במשך למעלה מעשור, אבל ככל הנראה הבעלים החדש החזיר את המקום לחיים, והוא הופך אותו לאתר נופש לכל העונות. והאיש הזה נראה כמו איזה סנטה קלאוס!" היא בקושי עוצרת כדי לקחת נשימה, וההתרגשות שלה גוברת באותה מהירות של המילים שלה. "זה מושלם לניוזלטר של דצמבר של וונדר, את לא חושבת? סיפור התחייה של כפר חורפי בוורמונט? אנחנו מוכרחות ללכת לבדוק את זה. ובהתחשב בפרצוף הזה שאת עושה עכשיו, אני חושבת שהתפקיד הזה תפור עלייך. מתי בפעם האחרונה היית בבית?"

מיה היא לא רק השותפה העסקית שלי, אלא גם החברה הכי טובה שלי בעולם, והיא יודעת בדיוק כמה זמן עבר מאז שהייתי בבית. כי זה היה בדיוק לפני שעברתי לגור באזור המפרץ לפני שש וחצי שנים ופגשתי אותה. אני שולחת בה מבט שמזכיר לה את כל זה.

"אוקיי, אז אני יודעת שיש לך איזו רתיעה מהבית ומלפגוש את המשפחה שלך, אבל אני באמת חושבת שזאת תהיה הזדמנות נהדרת בשבילנו." היא ככל הנראה צודקת. הקמנו את וונדר בזמן שהיינו עדיין בקולג', ביו־סי־ברקלי. מה שהתחיל כבלוג טיולים מקומי והפך להיות אחד מאתרי טיולי־הבוטיק החשובים ביותר בארצות הברית. התחלנו לקבל הצעות רכש מאתרי נסיעות גדולים, וגם התעניינות במימון משמעותי. אבל אנחנו לא רוצות לקבל החלטות כלשהן, עד שנשיג את כל המטרות שהצבנו לעצמנו בהתחלה.

אנחנו מתמחות במציאת הפנינים החבויות, יעדים שהם מחוץ למסלולים המוכרים עד לעייפה, מקומות שלעיתים קרובות מאוד, דורשים מדריכים — אנחנו! כדי להפיק מהם את המיטב. לתאר מקום קסום וחבוי באמת, כמו שוגר ואלי, טוב, יכול להיות משהו בעל השפעה גדולה יותר ממה שאני רוצה להודות.

"את צודקת, מיה. זה רעיון נהדר. אבל אני לא נוסעת. אני המפתחת, זוכרת?"

מבחינה טכנית, אני המפתחת הראשית. אבל אני בודקת יעדים חדשים כמעט באותה תדירות כמוה. חלק מהקסם של עבודה יחד היה ההזדמנות לחקור את העולם אחרי תשע־עשרה שנים של שהייה במקום אחד. וכמובן, השעות הגמישות, כשאת הבוסית של עצמך, החלטה קלה מאוד בהשוואה למשרות הנדסה אחרות באזור המפרץ. היכולת לעבוד מהמיטה בכל פעם שאני צריכה, היא ללא ספק הדבר שקיבל עבורי את ההחלטה. "את צריכה לנסוע."

"הו, את יודעת שהייתי נוסעת, אבל גרג ואני נוסעים בשבת למיורקה, זוכרת?" במאמר אומרים שהפתיחה החגיגית של כפר שוגר ואלי תהיה בערב השנה החדשה. אין סיכוי שאוכל להגיע לשם בזמן, כדי לסקר אותו לפני כן.

"אי אפשר שאחד המתמחים —" המבט המצמית של מיה מונע ממני לסיים את השאלה המשונה. בפעם האחרונה ששלחנו אחת מהם — אלישיה — לנסיעת סיור, היא לא חזרה.

את לא אמורה לחשוש שבוגרת סטנפורד תתלהב מחיים כפריים במונטנה, אבל הייתי צריכה ללמוד, אחרי שנים של קריאת רומנים רומנטיים, שיד סקסית של חוואי תופיע שם ותכבוש את ליבה תוך פחות משבוע.

"אל, בבקשה אל תשנאי אותי שאני אומרת את זה, אבל את לא חושבת שזה יהיה טוב בשבילך לחזור? את אפילו לא תצטרכי לראות את המשפחה שלך. אבל אולי זה יהיה בריא פשוט להיות שם, לדעת שאת יכולה לעשות את זה."

"את נשמעת כמו ד"ר גרין. מתי נהיית כזאת חכמה?" אני עוקצת, ומתחמקת מהכבדות בחזי. והיא צודקת. זה מגוחך שאני חוששת להיות בחזרה בוורמונט, המדינה שבה ביליתי את רוב חיי.

אני בת עשרים וחמש, ואני לא אותו בן אדם שהייתי, כשעזבתי את הבית. התבגרתי, חוויתי חיים. חוויתי חופש. מיה היא צוק איתן, אבל אני לא תלויה באף אחד מלבדי.

אני הולכת אל הראומטולוג, האנדוקרינולוג, הדיאטנית והפסיכולוג שלי באופן קבוע; בלי שאף אחד אחר יזכיר לי לעשות את זה. הייתי במסיבת רייב, גם ניסיתי אקסטזי, ובאופן מפתיע זה לא קרה באותו זמן. הלכתי לאורך גשר שער הזהב, עליתי על הטווין פיקס, השתכרתי בנאפה, והלכתי הביתה עם הסומלייה. עשיתי סקס עם שלושה גברים שונים, ואחד מהם אמר שהוא אוהב אותי, ממש לפני שסיימתי את הסיפור, לפני כמה חודשים.

אני אדם בוגר עכשיו. הכול השתנה.

ועם זאת, גם לא השתנה.

האמת היא שמיה לא יודעת הכול על העבר שלי. היא לא יודעת את הסיבה האמיתית לכך שברחתי מוורמונט ומעולם לא הבטתי אחורה, משום שזה היה קשור לשלוש המילים האלה: כפר שוגר ואלי.

פרק 2

אלי

24 בדצמבר, 2006

אחרי כמעט שבועיים של מנוחה במיטה, והרבה יותר מדי שעות של מעבר בין ג'פרדי לערוץ האוכל, סוף־סוף הבוקר שלי התחיל בלי כאב.

התעוררתי לריח פנקייק האוכמניות ברוטב מייפל, החביב עליי, עדיין מרגישה את התרוממות הרוח ממתנת החנוכה של אתמול בערב — כלבלב! שאלתי אתמול בערב אם הוא יוכל לישון איתי, אבל אימא אמרה שהוא צריך להישאר בגדר הגורים שלו, עד שנאלף אותו.

דהרתי למטה, נרגשת לקראת ארוחת הבוקר המיוחדת שלי, ומשחק עם נודל, אבל עצרתי בחצי הדרך.

"למה אני לא יכול לצאת להחליק?" קולו של עזרא טייל במעלה המדרגות, כשחיוכי התפוגג. אחי לא היה מאושר. "תאו הזמין אותי לזירת ההחלקה של המשפחה שלו, זירה משלו! וזה לא רק החלקה על הקרח. יש להם חווה עם עיזים ודבורים, ופיצה."

"בוקר טוב, אלי! מה שלום ילדת יום־ההולדת שלי?" אימא מצאה אותי נכנסת למטבח.

"זה אפילו לא יום־ההולדת שלה היום! חצות לא נחשב. זה מחר. אוף!"

"עזרא," אימא שלי נזפה. "תהיה נחמד לאחותך. ואתה יודע למה אנחנו חוגגים היום. הכול סגור בחג המולד."

"בוקר טוב, מתוקה," אבא אומר, וסוף־סוף הרים את עיניו מהעיתון שלו. "ותפסיק להיתמם, עֶז'. זה היום המיוחד של אלי, ואנחנו מבלים אותו כמשפחה. אז תפסיק."

כמו ברוב השיחות המשפחתיות, נתתי להם לריב בזמן שאני נשארתי בשקט. ידעתי שעזרא כועס עליי. בגללי הוא הפסיד אימוני הוקי פעמיים בשבוע שעבר. הייתי בבית החולים הרבה פעמים לאחרונה, ולפעמים הוא נאלץ לבוא איתנו. הרגשתי רע בגלל שהוא הפסיד אימונים, אבל גם רציתי שמדי פעם הוא ישמח לבלות זמן איתי.

"מתוקה, איך את מרגישה הבוקר? משהו כואב לך היום?" אימא הניחה את ידהּ על מצחי ואז על לחיי, בודקת את החום שלי, כפי שעשתה הרבה פעמים ביום.

"אני מרגישה בסדר," אמרתי, הודפת אותה ממני, כדי שאוכל לחזור אל הפנקייקים. העזתי לשלוח מבט אל אחי הגדול, ותהיתי אם הוא ידבר איתי היום. הוא עטה את המבט הזועף הקבוע שלו, זה שהיה שמור במיוחד בשבילי — ההכרה היחידה שהוא נתן לי.

שנאתי את זה שהוא אף פעם לא חייך לידי. כשהחברים שלו באו, הוא כאילו היה אדם שונה לגמרי.

אבא צעד אל הגדר שהנחנו אתמול בערב, ולקח ממנה את החבר הפרוותי החדש שלי.

כשההורים שלי הציגו בפניי את הברנדודל אתמול בערב, עזרא צרח וברח אל החדר שלו. ידעתי למה הוא כעס כל כך, משום שהוא התחנן לכלב מזה נצח נצחים, אבל ההורים שלי תמיד אמרו שאין להם זמן לכלב. אבא שלי היה הדיקן של הקולג' המקומי ועבד שעות ארוכות, ואימא שלי התפטרה לאחרונה מהעבודה שלה במשרד עורכי דין גדול כדי לתת שם שיעורים במשרה חלקית. היא ביצעה את השינוי הזה רק כדי שיהיה לה יותר זמן לטפל בי.

זאת הייתה אשמתי שהם היו עסוקים כל כך. לוחות הזמנים שלהם היו מלאים בתורים לרופאים ובנסיעות פתאומיות לחדר המיון. זה היה הגיוני שהם לא יכולים להחזיק כלב.

ואז, לפני כמה שבועות, שמעתי את הרופא אומר לאימא שלי שחיית מחמד נוספת יכולה להיות טובה בשבילי.

תרפויטית, זאת המילה שבה הוא השתמש. זכרתי, כי שאלתי אותו איך מאייתים את זה.

זה היה מייד אחרי שהוא אמר שיש לי משהו שנקרא זאבת.

לבת הדודה של אימא שלי הייתה אותה מחלה, אבל נדרשו לה שנים לאבחן את זה. כשהתחלתי להיות חולה כל הזמן ואף פעם לא הייתה לי אנרגיה לשחק, אימא הייתה משוכנעת שיש לי את אותו הדבר. היא התווכחה עם הרבה רופאים, כי הם אמרו שאני צעירה מדי מכדי שאעבור בדיקות לזאבת, אבל אימא שלי הייתה מפחידה כשרצתה להיות כזאת. היא השתמשה בקול העורכת דין שלה מבית המשפט, ובסופו של דבר הם נכנעו.

לא ידעתי לומר אם היא שמחה כשהם אמרו לה שהיא צדקה.

"את בטוחה שאת לא רוצה להתאמץ קצת יותר לחשוב על שם בשבילו, מתוקה?" אבא הניח את הכלבלב בזרועותיי, ואז הוא ליקק את אפי. זה דגדג בדרך הטובה ביותר שיש.

"לא. נודל קוגל זה השם המושלם בשבילו! ואני יכולה לקרוא לו נודס בקיצור."

"ג'ודי, קצת עזרה?"

"לא הייתה לך בעיה לתת לה לקרוא לחתולה לאטקה."

"אני אוהב את השם לאטקה. זה מתאים לה. אבל אני לא יכול שהילדה בת השמונה שלי תרוץ אחרי הכלבלב ותצעק נודס!"

"הו, אני חושבת שזה שם נהדר. קוגל זה האוכל האהוב עליה, ועכשיו הוא יהיה החבר הפרוותי החביב עליה."

"תודה, אימא," אמרתי, ואז הסתובבתי ושילבתי זרועות. "ואני אהיה בת תשע מחר, אבא. אני כבר לא ילדה קטנה."

"הו, כאילו שאני לא יודע את זה, מוח־מבריק קטן שלי." אבא נאנח. "טוב, מאחר שאת כזאת ילדה גדולה, את מתכוונת לעזור לי לקחת את נודל לטיול?"

"כן!" רצתי לחדר השירות ולקחתי משם את המעיל שלי, אבל לפני שהספקתי ללבוש אותו, אימא הפציצה אותי עם קרם הגנה שאמרח על כל הפנים. "אימא! יורד שלג בחוץ. אני חושבת שאהיה בסדר."

"יש עדיין שמש שמציצה מבין העננים, מותק. הינה, זהו! רגע, חכי. לפני שתלכי. מה תרצי לעשות היום? אם מתחשק לך, אנחנו יכולים ללכת לאכול גלידה או לראות סרט. מה שתרצי, מתוקה."

"אממ..." באמת הרגשתי מספיק טוב כדי לצאת החוצה, וזה לא תמיד היה כך. היו ימים שהייתי עייפה מדי מכדי שאצא מהמיטה, במיוחד בשבועות האחרונים. באמת רציתי לבנות איש שלג, אבל ידעתי שעזרא ילעג לי ויגיד שזה רק לילדים קטנים. מלאו לו אחת־עשרה באוגוסט, אבל הוא התנהג כאילו פער השנתיים בינינו היה פער של עשור. הייתי רוצה לעסוק בספורט כמוהו, אבל הייתי חולה לעיתים קרובות מדי, ולא הייתה לי האנרגיה לכך. אבל היום לא הייתי עייפה, וכל מה שבאמת רציתי ליום־ההולדת שלי זה שאחי הגדול יחבב אותי. "אני רוצה ללכת להחליק על הקרח."

אימא הניחה יד על כתפי. "באמת? אף פעם לא הלכנו להחליק בעבר. יכול להיות שזה יהיה יותר מדי בשבילך. אני לא רוצה שתלחיצי את עצמך, מותק."

עזרא סוף־סוף התיק את מבטו מערמת הפנקייקים, ועיניו נדלקו כמו זיקוקים. "היא אפילו לא צריכה להחליק; היא יכולה פשוט ללכת להסתכל על העיזים או משהו."

החזרתי מבט אל ההורים שלי. "כן, אני אוהבת עיזים. אם זה יהיה קשה מדי, אני בטוחה שיהיו עוד דברים שאני אוכל לעשות."

ראיתי אותם מנהלים שיחה אילמת כלשהי, לפני ששאלו כמה פעמים אם אני בטוחה. אבל לא היה סיכוי שאשנה את דעתי אחרי שראיתי את אחי הגדול מחייך אליי.

סוף־סוף.

***

הכפר היה במרחק של שעה נסיעה מהמקום שבו גרנו בברלינגטון. אבא החליט שנודל צריך לבוא איתנו, אז החזקתי אותו על ברכיי במשך כל הנסיעה לשם. הוא היה הדבר המתוק ביותר שראיתי אי פעם בחיי. פס לבן עבר לאורך אמצע פניו, חזהו והבטן שלו, אבל שני הצדדים שלו היו חומים ושחורים. הוא היה כל כך רך ונעים, עד שפשוט רציתי לקבור את פניי בתוכו.

אף פעם לא הייתי לפני כן בזירת החלקה על קרח. למעשה, בהרבה מקומות לא הייתי. אימא בקושי נתנה לי ללכת אפילו לבית הספר בשנה שעברה. היא תמיד חששה כל כך שאתיש את עצמי. לא היה לי מושג איך המקום הזה ייראה, אז הייתי מופתעת לגלות עד כמה הכול מנצנץ שם. עברנו דרך שער מכוסה באורות קטנים, כמעט מנצנצים בשמש אמצע היום. המילים "כפר שוגר ואלי" התעוררו לחיים, מזמנות אותנו לעבור דרך השער הראשי, ואז עצרנו ליד שלט גדול שעליו היו מצוירים חיצים שהצביעו לכל הכיוונים.

אימא אמרה שאני יודעת לקרוא טוב מאוד, ושאני כבר ברמה של כיתה ה', כנראה בגלל הזמן הרב שביליתי לבד עם הספרים שלי או בצפייה בטלוויזיה בשעשועונים כמו ג'פרדי וגלגל המזל, כך שקלטתי את כל המילים שעל השלט. על החץ שהצביע שמאלה היה כתוב, "הצלה ומנוחה מון ריבר", ואילו על החץ שהצביע ימינה היה כתוב, "חוות העץ - משפחת פוקס".

"זירת ההחלקה 'איילים'!" עזרא הכריז. "תיסע ישר."

זירת ההחלקה איילים. זה נשמע כמו משהו מספר סיפורים.

עזרא ממש טס החוצה מרכב הכביש־שטח, ברגע שחנינו. שמעתי בעבר על החבר שלו תאו, אבל הוא אף פעם לא היה בבית שלנו, לכן לא ידעתי עליו הרבה. הוא הציג את עצמו בכניסה לכפר, והפתיע את כל המשפחה שלי כשנתן לכל אחד מאיתנו חיבוק.

"זה כלבלב?" תאו הצביע על זרועותיי, עיניו קרועות לרווחה ונוצצות.

"זה נודל קוגל, הברנדודל," הכרזתי בגאווה, ואחזתי בו בסגנון סימבה. "ואני אליאנה, אבל אתה יכול לקרוא לי אלי."

"מגניב. גם הוא יבוא להחליק?"

"הו, לא," אבא מלמל, מזנק ולוקח את הגור מזרועותיי. "הוא יישאר איתי, בזמן שאתם, ילדים, תלכו."

עזרא בחר את הרגע הזה כדי לעמוד מולי. "למעשה, אלי לא יכולה להחליק, אז היא פשוט תישאר עם הכלב. אבל אנחנו יכולים ללכת עכשיו."

ידעתי שאסור לי לטפח ציפיות. עזרא מעולם לא רצה להסתובב איתי. גם אם ניצלתי את זה שיש לי יום־הולדת כדי להביא אותו לזירת ההחלקה, זה לא אמר שהוא בכלל ישקול לשתף אותי. השפלתי את פניי למטה, בתקווה שאף אחד לא יבחין באכזבה שלי, אבל כמובן, יכולתי לראות את מבטיהם הכועסים של ההורים שלי.

"עזרא, זה היום המיוחד שלה. למה שלא לפחות תיקח אותה איתך כדי שהיא תנסה," אימא נזפה בו. "אנחנו נצפה בכם, למקרה שמשהו ישתבש. היא בכל מקרה לא אמורה להיות שם במשך יותר מכמה דקות."

"אימא, אוף. אני לא רוצה להיות שמרטף. היא אמרה שהיא רק תסתכל על העיזים, זוכרת? נכון, אלי?"

"בטח, זה בסדר. אני לא רוצה ללכת להחליק." אבל אפילו כשאמרתי את זה, לא הצלחתי להסיט את מבטי מהזירה שמולנו. היא נצצה באור השמש של אחר הצהריים, ואנשים החליקו בעיגולים רחבים, כשזרועותיהם באוויר. זה נראה כמו חופש, ואני רציתי נואשות לטעום קצת ממנו.

"אני אלמד אותה."

ארבעה ראשים הופנו אל תאו, המומים מההצעה שלו. בשבילי, זה היה הלם וגם התפעלות. הוא היה נחמד אליי בלי שיהיה חייב לעשות את זה, וזה משהו שלא היה לי הרבה ניסיון איתו.

"באמת?" אמרתי כשאחי קטע אותי עם "אין מצב."

"אחי, אין שום בעיה. ביליתי כל כך הרבה פעמים בעזרה בשיעורים שהם נותנים כאן, שאני מרגיש כבר כמו מדריך אמיתי."

אחרי כמה עצות של הוריי — לא מהר מדי, בבקשה תיזהרי, תישארי קרובה למעקה — לקחנו מחליקיים ועשינו את דרכנו אל הקרח. זה היה קצת מביך לראות עד כמה הייתי לבושה שונה מהבנים. אימא הכריחה אותי ללבוש מעיל נפוח ענק שהגיע לי עד לברכיים, וכרכה סביב צווארי צעיף עבה שהסתיר לגמרי את שערי החום הארוך. הכפפות שלי היו עבות לא פחות, והיו מהודקות בקשרים אלסטיים סביב מפרקי כף ידי, כדי שלא יתרופפו. ידעתי שאני יותר צעירה מעזרא ומתאו, אבל באמת נראיתי כמו ילדה לידם.

"בסדר. אל תפחדי, אלי. אני אחזיק אותך כל הזמן, בסדר?" תאו לקח כל אחת מידיי הנתונות בכפפות, בידו, והראה לי איך ללכת אל הקרח ולשמור על שיווי משקל. "תכופפי את הברכיים שלך קצת יותר. זה יהפוך את זה לקל יותר. כן, זה מושלם."

ברגע שדרכנו על הקרח, הרגשתי רעד עובר בי, לא מהקור, אלא מאדרנלין. זה היה כמו רוח קרירה שמתיישבת על עורי, למרות שהייתי מכוסה מכף רגל עד ראש בבגדי חורף. תאו החליק אחורה בזמן שמשך אותי כמו מטען. ידעתי שאני נראית מטופשת, אבל לא היה לי אכפת. אהבתי כל שנייה של זה.

"אנחנו נצטרך להחליק כל כך לאט כל הזמן?" אחי התלונן.

"אתה תמשיך לך, אני צריך להראות לה איך לעצור ואיך להאט, לפני שאתן לה להחליק לבד."

"בסדר. נתראה אחר כך." עזרא חלף במהירות על פנינו, גורם להשתנקויות מצד מחליקים סמוכים. הוא ניסה אומנם להתרברב, אבל באמת היה די טוב על הקרח. אבל לפחות לדעתו, תאו היה המחליק הכי טוב ושחקן ההוקי הכי מוכשר שהוא הכיר. הרגשתי קצת נבוכה מזה שאני מונעת מתאו לדהור על זירת ההחלקה עם אחי. אבל לא נראה היה שהוא כועס עליי, שלא כמו עזרא, אז החלטתי ליהנות מזה.

"זה כיף."

"כן? את רוצה להתחיל להחליק לבד? אני עדיין אחזיק לך את הידיים, אבל את יכולה להזיז את הרגליים כמו שאני מזיז אותן? זה כמו לרוץ, רק בלי להרים את הרגליים."

חיקיתי את התנועות שלו, עד שיכולתי להרגיש אותנו נדחפים קדימה. הוא שחרר אחת מידיי והגיע מסביב להחליק לידי. היו כמה פעמים שאיבדתי אחיזה, אבל הוא תמיד היה שם כדי ליישר אותי לפני שנפלתי. הוא נתן לי כמה טיפים איך לשמור טוב יותר על שיווי המשקל, ואז איך להאט ולעצור. החלקה לא הייתה דבר קשה כל כך, אחרי הכול.

אחרי שתי הקפות של החלקה זה לצד זה, תאו עזב את ידי. הייתי כל כך שקועה בתוך ההתרגשות שלי, שלא הבחנתי שאחי טס לידינו ודוחף את כתפי, עד שהיה מאוחר מדי.

תאו נעצר בחריקה, ורסיסי קרח כמעט הגיעו עד אליי כשהוא צעק, "אלי!" והושיט לי את זרועו כדי שאאחוז בה. אבל לא הייתי מהירה מספיק. נזרקתי. כל תשע שנות חיי חלפו מול עיניי כשאיבדתי שליטה ונפלתי נפילה קשה.

להתראות ירח. להתראות כוכבים. להתראות לאטקה ונודס. זה היה נהדר, כל עוד זה נמשך.

נשארתי בחיים, אבל הקרח צרב את העור שעל פניי, והמרפקים שלי זעקו אחרי שספגו את הנפילה שלי. ועדיין, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה לנסות לא לבכות.

"אלי, אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך לעזוב לך את היד," תאו התנצל. "בדיוק התחלת להחליק כל כך יפה. את מסוגלת לעמוד? הינה, קחי את היד שלי."

בלעתי את הכאב ונתתי לתאו לעזור לי לקום ולגרור אותי מהקרח. ההורים שלי פגשו אותנו בכניסה, וכמובן הם הגיבו בתגובה מוגזמת.

"מותק, איפה כואב לך?" אימא שלי התחילה לבחון את כל החבורות שלי, מושכת בכל שכבות הביגוד שבהן היא עטפה אותי קודם, כאילו היא תוקפת ערמת מתנות.

"אני כל כך מצטער, גברת קליין. הבטחתי שלא אעזוב אותה אם אחשוב שהיא לא מסתדרת לבד. אבל גם אני נפלתי מיליון פעמים, אז אני בטוח שהיא בסדר."

אימא ענתה לו ברטינה, אבל יכולתי לשמוע בדיוק מה קורה בתוך הראש שלה. אני בטוחה שאתה בסדר, כשאתה נופל, אבל זה לא אומר שאלי היקרה והשברירית שלי תהיה בסדר.

"אימא, אני בסדר. זה כאב קצת בהתחלה, אבל עכשיו יותר טוב. אני יכולה בבקשה לחזור?"

"לחזור? אני לא חושבת, ילדת יום־הולדת. בואי נעשה הפסקה ונמצא לך פעילות יותר טובה."

"אלי, את בסדר?" הרמתי מבט אל עזרא, מופתעת שהוא בכלל מדבר איתי, והנהנתי במהירות. "מגניב. אז עכשיו אנחנו יכולים ממש להחליק." הוא טפח על זרועו של תאו.

אבל תאו עדיין הביט בי, כשהדאגה מגיעה אל כל פינה של פניו. "זה יום־ההולדת שלך?"

"כן. טוב, מחר בעצם. אני באמת בסדר. אתה יכול לחזור לשם."

"למה שלא נלך לקנות פיצת יום־הולדת?" אבא מתערב. "ראיתי שלט של מקום בצד השני של הזירה."

"פיצה אמפוריום. באמת טובה," תאו אמר. "הקרום נראה מוזר, אבל אני מבטיח שאין לזה באמת טעם של מנתה."

אבא נראה קצת תמה כששמע את זה, אבל אחז בידי כדי למשוך אותי איתו ועם הכלב. ואז הוא הסתכל במבט חד אל עזרא. "לך להחליק ופגוש אותנו שם בעוד עשרים דקות. אני מתכוון לזה. שנייה אחת מאוחר יותר, ואתה מקורקע." הוא הושיט יד אל הטלפון שלו כדי להשתמש בטיימר, לצורך האפקט הדרמטי, ועזרא רץ בקו ישר בחזרה אל הקרח.