מארז דואט הקירות
*2 ספרים במארז*
בין הקירות האלה
בין הקירות האלה
פרולוג
בין הקירות האלה הוא הפך לנחמה, למקלט, למקור חוסן עבורי.
כמו אביר על סוס לבן, הוא הציל אותי מחיים אפורים והציג בפניי עולם מלא צבעים.
בין הקירות האלה, התמסרתי לגבר שאמר שתמיד יילחם למעני ויאהב אותי עד קץ הזמן.
אבל לפעמים, כשהחיים מתערבים, אפילו האהבה לא מספיקה.
כשהלב כבר פגוע בצורה חסרת תקנה, מה כבר נשאר לשבור?
בין הקירות האלה, נתתי את ליבי הלא מושלם לגבר שאהבתי.
ואז... הוא הסתלק.
ביפ. ביפ. ביפ...
לאט לאט התחלתי לקלוט מה קורה סביבי. אוזניי נכנסו ראשונות לפעולה כשגופי העייף התעורר. שמעתי את צליל האוקסימטר המודד את הדופק ורמת ריווי החמצן בדמי מצפצף ברקע, גורר אותי מארץ החלומות. כמו ברוב הימים, עוד לפני שהצלחתי לפקוח את עיניי, התבוננתי סביבי והאזנתי לעולם. סימנתי בראשי את הדברים ששמעתי כדי לקבוע היכן אני.
מישהו הוביל עגלה מקרקשת במסדרון, גלגליה מסתובבים וחורקים בעודה נדחפת אל יעדה הסופי. בצד השני של המסדרון, מישהו פטפט מחוץ לחדר. קרוב אליי נשמעו קולות של מכשירים שצפצפו ורחשו בזמן שמדדו את החמצן ואת קצב הלב בגופי.
לשילוב של כל הקולות האלה יש רק משמעות אחת.
אני בבית החולים — שוב.
לרוב הילדים יש בית של סבתא אהובה או חבר מיוחד שאף פעם לא נמאס להם ממנו — לי היה את בית החולים ממוריאל. הוא היה הבית השני מאז הייתי תינוקת.
ממש לא אותו דבר.
בית הוא מקום שקט וחמים.
בית החולים המה רעש בכל שעה ביום, לא משנה אם השמש או הירח עמדו כרגע ברום השמיים.
כששהיתי כאן הרגשתי כאילו אני ישנה בלילה במקרר בשר. לאורך שנותיי הרבות למדתי שחום מביא איתו זיהומים, ולכן האחיות קברו מטופלים בשמיכות במקום להדליק את החימום. גובהי היה כמעט מאה־ושבעים סנטימטרים ושקלתי קצת יותר מארבעים־וחמישה קילו. שום כמות של שמיכות לא הייתה מצליחה לחמם אותי. ממש אהבתי תנורי חימום.
שפשפתי את חזי כשנשמתי נשימה מאומצת דרך הריאות. חרחרתי קצת כשנשפתי. נשכתי את שפתיי וניסיתי להתעלם מכך, התמקדתי במטרה האחת והיחידה שלי לאותו יום.
אני חוזרת הביתה היום. אני חוזרת הביתה היום, דקלמתי.
עפעפיי התרוממו בעל כורחם וראייתי היטשטשה בהתחלה עד שהחדר הופיע לנגד עיניי. שום דבר לא השתנה מאז נרדמתי אתמול בערב. אותם קירות משעממים וחדגוניים בצבע לבן ואותו לוח שעליו רשום שם האחות במשמרת, עם סמיילי קטן מאושר מצויר ליד שמה.
גרייס עבדה הבוקר. היא הייתה צעירה, בערך בת גילי, ולא מזמן סיימה את לימודי הסיעוד. היא אהבה פרצופוני סמיילי, לבבות וכל דבר שהצליחה לצייר בטוש מחיק. היא הזכירה לי נסיכת דיסני. אפילו במדי האחות שלבשה, היא הייתה בת בהגזמה. אני נשבעת שחשבתי שיום אחד היא תפצח בשיר ותזמן יער שלם מלא בחיות קטנות לבצע מחזמר עם סנאים מרקדים וסנוניות מזמרות.
אבל כל זה יחכה ליום אחר כי עמדתי לעזוב — היום.
מה שהיה אמור להיות טיפול קצר שגרתי הפך לשהות ממושכת נוספת בבית החולים. הייתי מוכנה בהחלט לחזור הביתה למיטה שלי. שנאתי מיטות בית חולים. הן היו לא נוחות, קשות, ואף פעם לא הרגשתי בהן כמו שצריך.
ברצינות, מי מייצר דברים כאלה? הם בכלל בודקים את המיטות האלה? אני יודעת שהמיטות אמורות להיות שימושיות, אבל ברצינות, לא יזיק להן קצת ריפוד.
הגעתי לבית החולים לפני שבועיים וציפיתי להישאר כמה ימים לצורך החלפת סוללה בקוצב הלב, אבל כמו תמיד, העניינים לא התנהלו כמתוכנן ונשארתי בבית החולים לתקופה ממושכת. שוב.
סיפור חיי.
אבל לא היום. היום הייתי חופשייה — טוב, חופשייה ככול שהחיים יכולים לאפשר לי.
נולדתי עם מום בלב. עקרונית, הלב שלי גדול יותר ממה שהוא היה אמור להיות. זה מקשה על הנשימה וכמעט על כל דבר אחר, כי הלב שלי נדרש לעבוד פי עשרה יותר מהרגיל. על קצה המזלג, המום הקטן שולט על כל החיים שלי.
הוא גם הורג אותי באיטיות ולכן חיכיתי בקוצר רוח להשתחרר מהכלא הזה. כשאת חיה את החיים שלך על זמן שאול, כל רגע שבו עלייך לצפות בימים חולפים מבעד לחלון חדר בית חולים הוא רגע אחד פחות בחיים שבו יכולת לעשות משהו משמעותי.
בחיי המוגנים, ההגדרה שלי למשמעותי עשויה להיות משהו משמים ורגיל, אבל לפחות לא אעשה אותו כאן.
נשפתי לאט עוד נשימה שורקנית דרך הפה ברגע שבו גרייס החליטה להיכנס לחדר.
״בוקר טוב!״ היא כמעט זימרה.
היא שלחה אליי חיוך לבן מסנוור שהיה עליז מדי לשעה מוקדמת כל כך. תלתליה הכהים קיפצו מאחוריה כשדילגה אל מסוף המחשב והחלה בטקס הבוקר.
״בוקר טוב, גרייס. מה שלומך?״ שאלתי.
״נפלא! השמש זורחת והציפורים מצייצות! המטופלת האהובה עליי משתחררת היום! יום נפלא!״
וואו, שני ״נפלא״ במשפט אחד.
זווית פי התרוממה בחיקוי לחיוכה. ״את עליזה מאוד היום. יש איזושהי סיבה לכך?״ זכרתי שאמש היא ציינה שהיא עומדת לצאת לדייט מיוחד עם החבר שלה.
הם יצאו כבר שנתיים והיא רמזה על אירוסין לא מעט זמן. שיערתי שהחבר התחיל לקלוט את המסר.
גרייס עטתה הבעה תמימה. ״בחיי, אין לי מושג על מה את מדברת.״ היא הרימה את ידה השמאלית אל לחיה ונענעה בראשה.
שם, על אצבע הטבעת שלה, הייתה טבעת יהלום מהממת שתאמה את עיניה הנוצצות.
״התארסת! איזו הפתעה!״ קראתי.
אבל זו לא הייתה הפתעה. היא דיברה על זה מהרגע שהגעתי.
אני ממש רוצה לשמוח בשבילה — לא, תיקון: אני שמחה בשבילה. היא ראויה לכל האושר בעולם.
החיים שלי לא איומים. אני פשוט שונה, הזכרתי לעצמי.
״תודה! זה היה חמוד כל כך. הוא כרגע בירך בחליפה — על החוף, לא פחות — ואמר לי שאני האישה היחידה שהוא רוצה לחלוק איתה את חייו ואז הוא שלף את הטבעת הזאת. זה היה רומנטי כל כך.״
״נשמע מקסים,״ אמרתי.
היא התחילה לרשום מספרים תוך כדי הבדיקה. מצחה התקמט פתאום וגרם לי להיבהל.
״מה קרה?״ שאלתי.
״מה? אה, שום דבר. לא נראה לי שזה משהו רציני. רמת החמצן בדם שלך קצת נמוכה.״ היא התכופפה עם סטתוסקופ והאזינה לריאות שלי לרגע. ״תני לי רק לעדכן את ד״ר מרקוס, והוא ייכנס לדבר איתך בעוד רגע.״
הנהנתי בפיזור דעת כשמיהרה לצאת והשאירה אותי לבד עם המחשבות.
הבטתי באצבעי שהייתה מחוברת למכונה שבדקה את רמת החמצן שלי ונאנחתי. המדדים לא היו נמוכים במיוחד — לפחות לא באופן מעורר דאגה, למרבה המזל. פלטתי גניחה קטנה והרכנתי את ראשי בתבוסה. ידעתי מה זה אומר — משהו לא תקין וגרייס לא רצתה להגיד כלום כי זה לא בסמכותה.
אז עכשיו הייתי צריכה לשבת כאן ולחכות — לבד.
מייגע לשבת בבית חולים, יום אחר יום. יש גבול לכמות השעות שאני יכולה לצפות בטלוויזיה, לכמות הספרים שאני יכולה לקרוא, לפני שאני מרגישה שהראש שלי עומד להתפוצץ. לפעמים התשוקה לקשר אנושי הייתה חזקה כל כך עד שגרמה לי לכאב פיזי.
אימא שלי הייתה כאן כל יום וחברתה חשובה לי, אבל הרצון והצורך לתקשר עם מישהו בגילי הציף אותי. פשוט רציתי מישהו שלא יעזור לי ללכת לשירותים או יצפה בכל צעד שלי בחרדה, מחשש שהנשימה הבאה תחזיר אותי מייד לבית החולים.
הספר שאימי קראה — ספר אקדמי, כנראה ספר לימוד — נח על כרית הכיסא הכחול הישן בפינה, נשכח יחד עם הז'קט והמחברת. היא כנראה נשארה עד מאוחר ויצאה אחרי שנרדמתי. היא בדרך כלל לא נשארה אחרי השעה שבע, אבל היא רצתה מאוד לסיים את הסילבוס שלה לסמסטר הבא, כדי שתוכל לעשות את זה לפני שאחזור הביתה. היא תמיד הפגינה פרנויה בכל פעם שהשתחררתי מאשפוז בבית החולים. היא חששה שהבעיות יחזרו ונשוב לנקודת המוצא — שכיבה בחדר והמתנה לשחרור הבא. לכן מבחינתה, הצורך להשגיח עליי הכפיל ואפילו שילש את עצמו. היא כמעט הרגה את עצמה בניסיון לסיים הכול עד שובי.
אימא שלי, מולי ביוקנן, הייתה מרצה ללימודי דת במכללה הקהילתית המקומית. היא הייתה כנראה אחת הנשים האקלקטיות ביקום. כשהייתי קטנה, שאלתי אותה פעם למה היא מלמדת דת אבל אנחנו אף פעם לא הולכות לכנסייה. היא חייכה בנועם ואמרה לי שהיא כל כך אוהבת ללמוד על דתות עד שהיא לא יכולה לבחור רק דת אחת, ולכן היא מעולם לא בחרה. כשהייתי ילדה תמימה זה נשמע הגיוני, אבל עכשיו זה פשוט הצחיק אותי. לפני שנים, אחרי שהייתי סטודנטית שלה, החלטתי שאימא שלי פשוט סקרנית מדי לגבי התנהגותם של בני האדם, ואין דרך טובה יותר ללמוד על פעולתם והתנהגותם של אנשים מאשר באמצעות הדת שלהם.
הקדשתי את הבוקר שקיוויתי שיהיה האחרון שלי בבית החולים לאכילת ביצים וטוסט בינוניים מהמגש, בזמן שזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. אחרי שהתעדכנתי בחדשות וצפיתי בשידור חוזר של ילד פוגש עולם, החלטתי שהגיע הזמן לארוז.
כשאני נזהרת לא לפגוע בצינורית העירוי הקבועה בשקע זרועי, קמתי לאיטי וניגשתי אל חדר האמבטיה הצמוד.
צחצחתי שיניים וניסיתי לאסוף את השיער הבלונדיני הארוך שלי בקוקו. ואז ארזתי את כל תכשירי הרחצה בתיק כלי הרחצה שאימא קנתה לי. אחרי שחזרתי לחדר, הכנסתי את התיק הקטן למזוודה שליד המיטה. עוד כמה פריטים נכנסו פנימה — וכעבור כמה דקות הייתי מוכנה לתזוזה.
שמעתי את המיטה שלי קוראת אליי, לוחשת את שמי. שינה ללא הפרעה הייתה מצרך מובן מאליו מצד אלה שהתמזל מזלם ליהנות ממנה. כרגע הייתי מותשת — כנראה מותשת מאי פעם, אבל התעלמתי מכך כי עמדתי לחזור הביתה.
אחרי שניקיתי וסידרתי הכול בחדרי, התיישבתי כדי לחכות לסוף היום. כשאחות אומרת שהרופא כבר יגיע, היא מתכוונת שהרופא יבוא מתישהו לאורך היום ולכן אין צורך לעצור את הנשימה בציפייה. כיוון שעברה פחות משעה מאז גרייס הלכה, הופתעתי כשד״ר מרקוס הופיע פתאום בדלת חדרי, לבוש במדי הרופא הכחולים. הוא העביר את ידיו הגדולות בתלתליו האפרפרים.
אימא שלי חזרה ללמד קורס קיץ בשעות היום, וכיוון שסיימה את יום הלימודים, היא ישבה בפינה הקבועה שלה. היא הייתה שקועה בספר ורשמה הערות, אבל מייד הרימה את הראש כשהרופא הנאה נכנס.
הוא פסע כמה צעדים, היסס מעט ואז עבר את שאר המרחק אל המיטה שלי. הוא נראה מוטרד ועיניו שוטטו על פני החדר כאילו ביקשו להתמקד במשהו אחר חוץ ממני. לבסוף הוא הישיר אליי את מבטו ומייד ידעתי שחדשות רעות בפיו.
״היי, ליילה,״ אמר.
״היי, ד״ר מרקוס.״
״תקשיבי, ילדה...״ אמר.
קטעתי אותו. ״אני כבר לא ילדה.״
״נכון. אני כל הזמן שוכח. עשרים־ושתיים. מטורף.״
ד״ר מרקוס מטפל בי מאז הייתי ילדה. אושפזתי בבתי חולים אחרים לטיפולים מורכבים יותר ולאורך השנים נבדקתי בידי רופאים ומומחים אחרים, אבל תמיד הייתי בטיפולו של ד״ר מרקוס. חוץ מאימי, הוא היה הדבר הקרוב ביותר לבן משפחה שהיה לי.
״הסתכלתי על המדדים שלך. זה לא יקרה היום, ליילה.״
״למה?״ לחשתי.
הוא זקר גבה ושלח אליי מבט נוקב.
״הנשימה שלי,״ עניתי על שאלתי.
הוא הנהן. ״כן, הנשימה שלך לא במיטבה — אני שומע את זה מהצד השני של החדר, והלב שלך פועם בקצב לא סדיר. אני מצטער. אני יודע שרצית להשתחרר היום, אבל עד שלא נשפר את מצבך, אסור לי להרשות לזה לקרות.״
פניתי אל אימא שהביטה בי בפנים עצובות ומודאגות. עינינו נפגשו והיא שלחה אליי חיוך מהוסס. היא לא תיאבק ברופא. ידעתי את זה מניסיון. היא מילאה את כל הוראותיו במדויק. בכל הקשור לבריאותי, היא לא הסכימה להסתכן בשום דבר.
״בסדר,״ אמרתי ופניתי שוב אל ד״ר מרקוס בעודי כובשת את הדמעות. ״אני מבינה שהגיע הזמן לחזור לאוכל גרוע ולטלוויזיה משעממת.״
״אוודא שישלחו לך עוד קינוח,״ אמר בקריצה.
הוא התמקד באימא שלי וראיתי אותה קמה מהכיסא כדי להצטרף אליו בצד השני של החדר. הם דיברו בלחש ולכן שמעתי מעט מאוד משיחתם, אבל ממה שהצלחתי להבין, אני אתקע בין הקירות האלה עוד תקופה ארוכה.
החופש נעלם לפתע מנגד עיניי.
חזרה לכלא.
מבעד לקירות האלה
פרולוג
אוויר הים הקר נשב בין הגבעות, קרזל את שערי ושילח צינה בגווי, כשעלינו מעט גבוה יותר אל היעד שלנו.
״איך את מרגישה?״ שאל ג'וד.
כשידו עוטפת בנחישות את ידי, טיילנו בין גבעולי הדשא הירוק הקיצי.
״נהדר, ממש נהדר.״ חייכתי בעוד ידי מרקדת על ראשי פרחי בר סגולים שהיו פזורים בכל פינה. נשמתי נשימה עמוקה מלוא ריאותיי ונתתי לאוויר להסתחרר בקשת צלעותיי. נשאתי תפילת הודיה קטנה, בידיעה שהייתה תקופה בחיי שבה נשימה עמוקה לא הייתה אפשרית.
״כמעט הגענו. את רואה את זה?״ הוא שאל והצביע בידו הפנויה אל שפת המים.
״אלוהים אדירים, כן!״ קראתי.
באופק ניצבה כנסייה קטנה שהשקיפה אל הים — או אולי שרידיה של כנסייה. שלושה קירות עדיין עמדו, וכשהתקרבנו ראיתי את שרידי הקיר הרביעי מפוזרים על האדמה בערימות. הגג והרצפה נעלמו מזמן, ובמקומם השתלט הטבע. חבצלות קטנות ושמיים כחולים יפהפיים נשזרו בצורה מושלמת בין היסודות לקירות השחוקים, ויצרו משהו שנראה כמעט כמו חלק מהקרקע.
אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך שעה ארוכה. פשוט עמדנו וספגנו את היופי השקט. כך תמיד דמיינו אותו. כשישבתי במיטת בית החולים שלי ופנטזתי על מקומות רחוקים ועל טיולים אקזוטיים ליעדים עלומים, זה מה שתמיד דמיינתי בראש.
והנה אני, עומדת בתוך החלום שלי.
בזכות ג'וד.
הסתובבתי ועינינו נפגשו. שם, באמצע הכנסייה, מוקפת פרחי בר כשהגלים מתנפצים מתחתינו, אהבת חיי כרעה על ברך אחת.
״מה אתה עושה?״ שאלתי וקולי הדקיק רעד כשהבטתי אליו.
״בדיוק מה שרציתי לעשות מהרגע שפגשתי אותך.״
״אני לא יודעת מה להגיד.״
״אל תגידי כלום.״ הוא חייך בחום. ״פשוט תקשיבי.״
הנהנתי כשנטל את ידיי בידיו.
״אני יודע שאת חושבת שהצלתי אותך, אבל בכל הכנות — את זו שהצלת אותי. כל אדם עם עושר כזה היה יכול לשלם על הניתוח. זה לא היה החלק הקשה. אבל את הוצאת אותי מהאפלה. אלמלא את, הייתי נשאר כל חיי בבית החולים הזה ושונא את עצמי בגלל טעויות העבר. את האור שלי, המלאך שלי, ועכשיו אני רוצה שתהיי אשתי. בבקשה תגידי כן, ליילה. בבקשה עשי אותי למאושר באדם והינשאי לי.״
דמעות נקוו בעיניי כשהושיט יד לכיסו ושלף קופסת תכשיטים שחורה קטנה. כשהרים את המכסה, הרגשתי שליבי החדש מחסיר פעימה למראה הטבעת הנוצצת בפנים.
קלאסית ועל־זמנית — בדיוק מה שאני הייתי בוחרת. לא התאפקתי והעברתי את אצבעותיי על היהלום הקבוע בטבעת הזהב הדקה.
״כן״, עניתי בשקט ודמעות אושר זלגו על פניי.
התבוננתי כשג'וד ענד את הטבעת על הקמיצה בידי השמאלית. היא התאימה כמו כפפה. אושר ושמחה זהרו בעיניו כשעמד ואסף אותי בזרועותיו. ידעתי שהנצח איתו הוא בדיוק המקום שבו אני אמורה להיות.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי וליטפתי בידיי את שערו הבלונדיני הפרוע.
״אני אוהב אותך... היי, שמעת את זה?״
מה? לא ככה זה אמור לקרות.
״שמעתי מה?״ שאלתי.
״אני נשבע, שמעתי ילד צועק. לא שמעת את זה?״
״לא, לא נראה לי.״
זה אף פעם לא קרה.
חרדה נבטה בחזי כשהוא הביט סביבו.
״קדימה. בואי נלך לבדוק.״
פתאום שמעתי זעקה חלושה של ילד. הבטתי סביבי, אבל ראיתי רק הרים וקילומטרים על גבי קילומטרים של אזור כפר ירוק.
עוד זעקה.
״רגע, אני חושבת שזה בא מכאן!״ הצבעתי ופניתי ימינה, מה שהוביל אותנו אל קבוצת עצים צפופה.
אני לא זוכרת יער.
נכנסנו לתוך גוש העצים ופתאום החשיך. גדמי עץ גבוהים התעוררו לחיים והושיטו ידיים אלינו כשהעמקנו פנימה יותר ויותר.
״אני חושב ששמעתי את זה שוב,״ אמר ג'וד והאיץ את צעדיו.
צעדיו המהירים הפכו לריצה ואני ניסיתי לעמוד בקצב. שורשי עצים ענקיים זינקו וחסמו את דרכי ועד מהרה הופרדנו.
״ג'וד!״ קראתי והבטתי ימינה ושמאלה.
״ליילה! אני כאן!״
״אני לא רואה אותך!״
הסתובבתי במעגלים והבהלה הגוברת השתלטה עליי.
״ג'וד!״ צרחתי. הרגשתי שנשימתי נחלשת ועמדתי קפואה במקום כשהקירות החשוכים של היער החלו לסגור סביבי.
הילד צעק שוב והפעם הייתה זו זעקת חרדה. הרגשתי פתאום קרועה.
לאן אלך? אל מי אני רצה?
״ג'וד! הצילו!״ הצלחתי להגיד לפני שקרסתי.
כעבור שניות, החשכה בלעה אותי לחלוטין.
פרק 1
אורחת לא צפויה
ליילה
״ליילה,״ קול קרא באפלה. ״תתעוררי, מלאך. שוב חלמת חלום רע.״
הערפל החל להתפוגג ואט אט פקחתי עיניים. ג'וד הביט בי בשילוב של דאגה ושעשוע. ידו ליטפה את שערי הפרוע בעדינות וחיוך עלה על פניו היפות.
״הנה את,״ אמר.
״היי,״ עניתי ונמתחתי מעט כששאריות העייפות התפוגגו ממני.
״אותו סיוט?״ הוא התכוון כנראה לחלום שממנו העיר אותי.
״כן,״ אישרתי.
״את יודעת, אלמלא החתונה הקרבה והלחץ המטורף שאני יודע שהיא גורמת לך, הייתי קצת מודאג שהצעת הנישואים הרומנטית שלי הפכה לסיוט חוזר שבו את נבלעת על ידי יער זדוני.״
״תאמין לי, זו לא בחירה שלי,״ אמרתי ורטט עבר בגווי מעצם המחשבה על העצים מטילי הצל.
״אפשר עדיין לברוח כדי להתחתן.״ גבותיו הזדקרו בהתגרות.
״המשפחות שלנו יהרגו אותנו.״
״רק אם יגלו אותנו,״ ענה במהירות.
״כבר הוצאת הון על זה,״ טענתי.
״הוצאנו הון. תגידי את זה איתי, ליילה. ״הוצאנו הון. את ארוסתי — אשתי לעתיד,״ השיב. ״כל מה ששלי — שלך, זוכרת?״ הוא אימץ אותי אל גופו החטוב.
התכרבלתי בו ונאנחתי.
״טוב, אני מקבלת. כיוון שזה הכסף שלנו, אני מוכרחה למחות נגד הבזבוז המשווע הזה. אז לא, אנחנו לא בורחים להתחתן, חבר,״ אמרתי וצבטתי אותו כדי להדגיש את המסר.
״אאוץ'.״ הוא צחק. ״כל עוד הכול מסתיים בזה שמישהו יגיד 'אני מכריז עליכם כבעל ואישה', מה שתחליטי יתאים לי.״
״באמת היית עוזב הכול ומתחתן איתי מחר?״
הוא התהפך וריתק אותי תחתיו, כולא אותי בין זרועותיו השריריות החסונות. אצבעותיי טיפסו מעצמן וליטפו את ציור הדיו השחור והמורכב שעל זרועו.
״בתוך שנייה. אבל את צודקת. האימהות שלנו יהרגו אותנו אם לא ניתן להן להיות עדות ליום הזה. אז נתנהג יפה ואני אעניק לך את החתונה שתמיד חלמת עליה. ואז, אשתי לעתיד, את ואני נבלה את שלושת השבועות הבאים ב... אה, נכון. אסור לי לספר לך. זו הפתעה.״
נענעתי את הראש ופלטתי נשיפה מתוסכלת. ״מנוול אחד.״
״לא יפה לדבר ככה.״ הוא צחק.
״למה זה תמיד צריך להיות הפתעה, ג'וד?״ יבבתי וכרכתי את זרועותיי סביבו. ״אירלנד הפתיעה אותי בשביל כל החיים. אתה לא צריך להמשיך להקסים אותי.״
הוא הרכין את ראשו והרגשתי את שפתיו נוגעות בלחיי.
״האמת שכן,״ לחש. ״כל יום, עד יומנו האחרון, אני מתכוון לעשות בדיוק את זה. מגיע לך שיקסימו אותך, ליילה.״
מילותיו הממו אותי לרגע ופשוט הבטתי בו, שקועה באהבתו ובחמימותו.
״תוכל לפחות להגיד לי מה לארוז?״ שאלתי וחיוך מבויש התפשט על פניי.
״מממ... לא,״ השיב. הוא צחק מייד כשראה את התסכול על פניי. ״אבל אני יכול לתת לך מדריכה.״
״מדריכה?״ שאלתי בבלבול. ״זה קטע של עשירים? אתה מתכוון לתקוע אותי עם קניינית אישית סנובית, ג'וד? כי אני מעדיפה לבוא עם תיק שאימא שלי ארזה — או בעצם רק תיק.״
״באמת? את לא רוצה קניינית אישית? כי זו שחשבתי עליה מושלמת בשבילך,״ אמר בחיוך שובב. הוא נישק את לחיי במהירות ויצא מהמיטה כדי להתחיל להתארגן כמו בכל בוקר.
״לא,״ עניתי והתיישבתי כשאני משלבת את ידיי על חזי.
מאז עברתי לניו יורק, נאלצתי להתרגל לדברים רבים — לחיי העיר, להיעדר עצים, לכך שאנשים כל הזמן לובשים שחור מסיבה לא ברורה. אבל ההסתגלות הכי גדולה הייתה לכסף של ג'וד.
הוא הגיע אליי בתור ג'וד, האח המעשי השקט. מה שהתחיל כחברות פשוטה בין קירותיו של בית חולים פרח לאהבה שכמוה לא יכולתי לדמיין. עד מהרה גיליתי שהאיש השבור שעבד במסדרונות הבודדים של בית החולים ממוריאל בסנטה מוניקה הוא למעשה היורש של תאגיד בשווי כמה מיליארדי דולרים. ג'וד הסתתר מפני עבר כאוב וברח מחובותיו כלפי משפחתו. הוא שנא את עצמו על כך.
התברר שלא רק לי יש צלקות.
ג'וד הציל אותי בכמה וכמה מובנים, ובתורי — נראה לי שגם אני עזרתי לו. אבל מעולם לא דמיינתי שאגור עם מיליארדר. לפעמים, כשהמצב נעשה קשה והמחלה השתלטה עליי, או שנאמר לי שאני זקוקה לטיפול או ניתוח לב נוסף, תהיתי אם חיים כלשהם אפשריים בכלל.
רציתי רק את ג'וד. בין אם היה שרת, אח מעשי או אחד הגברים העשירים בארצות הברית, הוא תמיד יהיה הגבר שהתגנב לחדר שלי עם פודינג שוקולד ביד.
״מה אם הייתי אומר לך,״ אמר ג'וד וחיוכו התרחב, ״ שקניינית אישית מסוימת טסה לכאן במיוחד בשבילך?״
״האמת שזה רק מחריף את המצב,״ אמרתי בפנים חמוצות.
״כל הדרך מסנטה מוניקה?״
עיניי התרחבו. ״גרייס?״
הוא השיב בהנהון נלהב.
זינקתי מהמיטה והשלכתי את עצמי אל זרועותיו. ״אתה רציני? מתי? איפה? איך?״
נפלנו על המיטה וצחקנו. ״כן, אני רציני. היא טסה לכאן היום. למעשה, הטיסה שלה כבר נחתה מזמן. אז כדאי שתזיזי את הישבן שלך למקלחת כי היא תגיע בעוד כמה דקות. אה, והיא מביאה את התינוק. על לא דבר.״
צווחתי, חיבקתי אותו ופיזרתי נשיקות על פניו המהממות. ״אתה מדהים!״ קראתי.
הוא תפס את פניי בידיו, עינינו הצטלבו והרגשתי שהוא מרצין מעט. רטט האושר בינינו הפך לזמזום חשמלי כשמשך אותי אליו.
״לא, את זו שמדהימה אותי - כל הזמן, כל יום, כל דקה. אני אוהב אותך, ליילה, את מסחררת אותי ואני כבר מחכה בקוצר רוח שתהיי אשתי.״
כששפתיו נגעו בשפתיי, אני הייתי זו שהסתחררה.
***
״אז החלטת שהשמלה שלי תהיה ירוקה?״ שאלה גרייס כששוטטנו ברחובות מנהטן.
״כן.״ צחקתי. ״שאלת אותי את השאלה הזאת בשבוע שעבר, את זוכרת?״
״אני יודעת.״ היא נאנחה, עטפה את זָנדר התינוק וקירבה אותו אל חזה.
גרייס נכנסה לעולם האימהות בצעדים קלילים. האימהות טלטלה את עולמה המתוכנן בקפידה — יצור שבוכה וישן בכל מקום ובכל שעה שיחפוץ — אבל היא ובעלה בריאן הסתגלו היטב וזנדר פרח. תמיד חשבתי שלגרייס תהיה בת. היא הייתה נשית ומעודנת ובבית החולים שבו עבדה כאחות כינו אותה בשם שלגייה, אבל כשראיתי אותה עכשיו עם התינוק הקטן והמקסים, הכול נראה מושלם. הוא היה היין הכחול והמרגיע ליאנג הוורוד והנוצץ שלה.
״אבל חשבתי שאחרי כל הקיטורים שלי תשני את דעתך,״ הוסיפה גרייס ועשתה פרצוף מצחיק לזנדר, שצחק באושר מהשטויות של אימו.
״זאת אומרת, ההצקה המתמדת שלך שאשנה את הצבע לוורוד?״ שאלתי והבטתי אל מעבר לרחוב לכיוון קבוצת עצים — מחזה נדיר ברחובות ניו יורק.
העצים התחילו להחליף צבע ודהו מירוק לכתום בוער, שעמד בסתירה עזה לגווני האפור הכהה של הבניינים ברקע.
״לא בדיוק ורוד. יותר צבע סומק בהיר. תחשבי שזה ורוד חורפי.״ היא חייכה.
״ורוד חורפי? עכשיו את מגזימה, גרייס.״ צחקתי. ״את יודעת למה אני אוהבת ירוק.״
״כן, בגלל שזה תואם לצבע העיניים של ג'וד וזה רומנטי ויפהפה ומשתלב נהדר בנושא חג המולד של החתונה, אבל אל תאשימי אותי שניסיתי.״
״אני אתן לך נקודות בונוס על ההתמדה,״ הוספתי והצבעתי אל החנות שעליה דיברנו בארוחת הצהריים.
״כן! הנה היא! אנחנו נמצא שם המון דברים לירח הדבש, נכון?״ גרייס קראה. היא עשתה את הדבר המשונה שהורים עשו כשדיברו בו־זמנית אל מבוגר ואל ילד. השיחה הייתה מכוונת למבוגר, אבל אוקטבת הצליל והבעות הפנים המוגזמות העידו אחרת.
זה היה מוזר ומקסים גם יחד.
שלושתנו נכנסנו לחנות הגדולה והתחלנו לחפש. זו הייתה חנות שהרגשתי בה בנוח. אף אחד לא בא להעריך כמה כסף אני עומדת להוציא. נתנו לי לשוטט בין המדפים עם גרייס בעודנו מנהלות שיחה קלילה ומתעדכנות לגבי חיינו.
״אז מה נשמע במחלקה הקרדיולוגית?״ שאלתי.
גרייס הרימה סוודר ארוך שרוולים עם שולי פרווה. נענעתי בראשי וצחקקתי כשזנדר הושיט יד מהמנשא אל הצווארון החום והצמרירי.
״תראי, הרבה זמן לא היה אצלנו נשף,״ אמרה בחיוך רחב. ״אבל הכול טוב. קצת בודד בלי המטופלת החביבה עליי, אבל לא הייתי רוצה שום דבר אחר.״
״לפחות יש לך עדיין את מרקוס,״ אמרתי.
״כן, בהחלט. העובדה שאימא שלך והוא בסביבה היא כמו לקבל עוד סבא וסבתא. הם באמת נהדרים, ליילה.״
״טוב, לא חשבתי אחרת.״
הפריט הבא שהרימה לבדיקתי היה ביקיני בצבע אדום עז. עיניי יצאו מחוריהן כשנחו על שתי פיסות הבד הזעירות.
״קודם סוודר לקוטב הצפוני ועכשיו ביקיני? לאן בדיוק הוא לוקח אותי?״
חיוכה התרחב. ״לא היית רוצה לדעת?״
פניי קדרו כשחשבתי על התשובה שלי. ״הוא לא הגזים, נכון? זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא צריך לעשות מחוות רומנטיות מטורפות. אני אוהַב אותו בכל מצב.״
גרייס הניחה את הביקיני על המדף והתקרבה כמה צעדים. היא כרכה את זרועה סביב כתפי והובילה אותי לפינת הישיבה בירכתי החנות. למזלי, לא נשארו בעלים או בני זוג נטושים בחנות ולכן הפינה עמדה כולה לרשותנו.
״מה זאת אומרת?״ שאלה כשהתיישבנו.
״אני פשוט דואגת לפעמים שאחרי כל מה שקרה — השתלת הלב שעברתי והאשמה שלו על שלא היה שם — הוא מרגיש צורך אדיר לפצות על זה. אני לא רוצה להיות עול עליו, גרייס.״ הרגשתי כאילו אני מתוודה על חטא נורא.
ג'וד היה האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי. ההודאה שחשבתי שהוא פועל מתוך אשמה ולא מתוך אהבה הייתה פשע בל יתואר.
״ליילה, שניכם עברתם בשנתיים האחרונות יותר ממה שרוב הזוגות עוברים במשך חיים שלמים, אבל תאמיני לי כשאני אומרת שהמחוות הגדולות האלה, שבעינייך משמעותיות כל כך, לא מתקרבות לאהבה של הגבר הזה כלפייך. כשהוא התקשר אליי בשבוע שעבר ושאל אם אוכל לטוס לכאן לסוף השבוע, כל כולו שפע התלהבות. אני זוכרת את ג'וד הקודם. הוא היה מוצף חרטה ולא היה בו מקום לשום דבר אחר. זה לא היה ג'וד האמיתי. תני לו לאהוב אותך כמו שלך מגיע שיאהבו אותך.״
נתתי למילותיה לרחף בינינו והרגשתי אותן מחלחלות ומתגבשות. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. האישור סילק את כל ספקותיי.
בעשרים־ואחת השנים הראשונות לחיי האמנתי שחיי יעברו עליי בין קירות חדר בית החולים, ואז גיליתי שמחכה לי עולם שלם מחוץ לשעריו. ג'וד אִפשר את זה.
הוא אִפשר לי דברים, ומעולם לא הרגשתי ביטחון עצמי יותר מאשר עכשיו.
אבל הילדה הקטנה הזאת, זו שמעולם לא חוותה את הריגוש שבלימוד רכיבה על אופניים או קפיצה לתוך ערמת עלים, תהתה לעיתים קרובות אם הסובבים אותה הרגישו בהבדלים הקטנים שבינה ובין שאר העולם. האם ריחמו עליי? האם הרגישו צורך לכפר על הקשיים שעולל לי ליבי הפגום? תהיתי והתקשיתי עם הסוגיה הזו מאז הצלקות בחזי נסגרו והחלימו והחיים התקדמו סביבן. בחלוף הזמן, הרגשות האלה גאו וירדו כמו הגלים המתנפצים באוקיינוס.
ותמיד אחזור אל המסקנה הפשוטה היחידה. המשפחה שלי, גרייס, ג'וד - כולם אהבו אותי בגללי וזה מה שחשוב.
״את צודקת. אני מדברת שטויות — שוב.״
״זו לא שטות, ליילה. לא היית את אם לא היית דואגת לאחרים. זה פשוט מי שאת ואחת מהסיבות הרבות שבזכותן אני גאה להגיד שאת חברה שלי.״
לא התאפקתי וחייכתי. ״טוב, עכשיו את סתם מתחנפת.״ צחקתי.
״נכון. אפשר להמשיך בקניות? או לפחות להעמיד פנים שאנחנו ממשיכות? זנדר יתחרפן אם נפסיק לזוז.״
״ברור, אבל בתנאי אחד.״
״מה שתרצי.״
״מותר לי להחזיק אותו קצת?״
היא חייכה. ״חשבתי שאף פעם לא תבקשי.״
