אמיתות שזורות ברעל - ספר רביעי בסדרת בתוך הוורידים
לאנדר נגמרו האפשרויות.
הוא הרעיב את כל מערכות היחסים בחייו והמשיך להזין את ההתמכרות שלו.
האדלי איננה.
אימא שלו העיפה אותו מהבית.
הוא הגיע לשפל המדרגה באופן רשמי, והוא יודע שיש רק מוצא אחד.
הסיכוי האחרון שלו הוא לחזור לגמילה, ואין לו ברירה אלא להיגמל ולהישאר נקי.
אחרי סיום מערכת היחסים עם אנדר, האדלי צריכה לגלות את עצמה מחדש.
היא כבר לא מזהה את עצמה, כשהיא מביטה במראה.
היא הפכה לדבר שממנו הכי פחדה, והכול בגללו.
היא שקרנית, ויש לה סוד.
וכשאנדר יגלה, החיים שלהם ישתנו לנצח.
האהבה לא מנצחת הכול, אבל היא סלחנית יותר ממה שאנחנו חושבים.
האם האמת של האדלי תצליח להציל אותם, כשהרעל יתייבש?
פרולוג
האדלי
חודשיים לאחר מכן
החרדה היא אולי הכלבה הכי רצינית שפגשתי בחיים. בשלב מסוים חשבתי שהמציאות גרועה יותר, אבל ממנה אפשר עוד להימלט. מעולם לא חשבתי שניצחתי את החרדה שהשתלטה על מוחי או שהתגברתי עליה. מעולם לא נרפאתי, אבל כשהמצב היה טוב - כשאנדר היה כאן - הרגשתי שאני סוף־סוף יכולה לנשום.
הוא לא כאן עכשיו, ואני שוב מרגישה שאני טובעת.
לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו חודשיים. כשהוא עזב אותי אז, חשבתי שזה הכאב הכי גרוע שיכולתי להרגיש, אבל זה שונה לגמרי. אני נפרדתי ממנו. הפנים שלו, ההתנהגות שלו... הוא קיבל את זה שסיימתי את מערכת היחסים בינינו, אבל כאילו לא לגמרי האמין לי. אנדר עזב בלי לריב. אפשר לומר שאפילו ראיתי בעיניו ניצוץ קטן של תקווה.
מה ששונה הפעם הוא שיש בידי את הכוח לשנות את המצב. יכולתי להישאר איתו. יכולנו לנסות למצוא דרך לגרום לזה לעבוד, אבל זה לא הכיוון שהלכנו אליו. לאהוב מכור זה כמו לחיות עם לב שבור. מעבירים את הימים בציפייה לבלתי נמנע. בציפייה לזה שהלב שלך ייתלש לחלוטין מגופך.
לא חיכיתי שזה יקרה. לא יכולתי לעמוד מהצד ולראות אותו הורג את עצמו. תקראו לזה המוצא הקל או איך שלא תרצו, אבל הייתי חייבת לשים לזה סוף. החלטתי לעקור לעצמי את הלב במקום, והגשתי לו אותו בלי לחשוב פעמיים. החודשיים האחרונים עברו כמו בתוך חלום בלהות. אני קליפת אדם, ואני אפילו לא טורחת לאסוף את השברים. נותנת להם להתפזר למרגלותיי על הרצפה.
אין לי בעיה להיות שבורה, אבל לא מתאים לי לחיות עם אדם שמחזיק את ליבי בידיו המצולקות והפצועות. חשבתי שאנדר יחסל אותנו, אבל בסוף זאת הייתי אני. זאת תמיד הייתי אני. אני זאת שוויתרה עלינו. ויתרתי עליו. ועכשיו אני משלמת את המחיר בכל יום מחדש.
לא עובר יום מבלי שאני חושבת עליו. החבר הכי טוב שלו נשאר בסביבה שלי ומהווה תזכורת מכאיבה. אפשר לומר שאני מנסה להדוף כל שיחה שעוסקת באנדר, אבל זה יהיה שקר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי מה שלומו או מה קורה איתו, אבל כשהקולות שלהם נחלשים אני מתאמצת לשמוע. עדיין אכפת לי, כי אני עדיין אוהבת אותו, וזאת האמת השזורה ברעל.
האהבה שלנו הייתה רעילה, ועכשיו הארס שלו זורם בוורידים שלי כמו ההרואין שהוא מזריק לוורידים שלו.
אני מביטה במראה ומסתכלת על מצבי הנוכחי והמבולגן. השיער שלי לא מסודר והשקיות שמתחת לעיניי נראות כמו חבורות. זה מה שנהיה ממני, אבל עכשיו החור החלול בחזה שלי מסתיר סוד. סוד משלי שאני לא חייבת לחלוק עם אף אחד אחר.
נשימה רועדת נמלטת משפתיי, כשאני מביטה למטה על חתיכת הפלסטיק הלבנה שבידי. אני מביטה ומחכה שמשהו יקרה. חשה שהדקות נמתחות לשעות, אבל אז משהו מתחיל להופיע סוף־סוף. הלב שלי שוקע, ואני מרגישה שהריאות שלי קורסות. באופן כללי, אני תמיד מצפה לגרוע מכול, אבל זה לא מכין אותי למצב שבו זה באמת קורה. המסך הקטן מתחיל להראות את הדבר האחד שממנו חששתי.
לא, לא, לא...
אני עוצמת את עיניי ומרגישה דמעה זולגת החוצה כשאני משחררת נשימה מקוטעת.
אני פוקחת את עיניי ורואה את אותו הדבר. הסוד שלי.
שני קווים ורודים.
אני בהיריון.
