שמי אופיום - ספר ראשון בסדרת בתוך הוורידים
"הספר הזה הוא אחד מקריאות החובה שלי לשנת 2020. תיחגרו במושבים, בנות, צפוי לכן מסע של פעם החיים!" -ביקורת חמישה כוכבים באמזון.
החיים מלאים במשתנים. אנחנו משתוקקים לשליטה, אבל במציאות כמעט ואין לנו.
האדלי עזבה את הבית עם תוכנית לחוות את הקולג' במלואו.
היא איבדה חלק מעצמה אחרי שאיבדה את אימה, ואין לה פנאי לקשרים חדשים.
האדלי מצולקת מעברה, ורק רוצה חיים נורמליים.
היא רוצה ליהנות ולשכוח מהעבר שהיא משאירה מאחור.
אבל החיים לא מתנהלים כמתוכנן, וכשהיא פוגשת את אנדר הכול משתנה.
אנדר חי את החיים מהיי אחד לאחר.
הוא ילד רע עם עיניים כחולות מהפנטות והיסטוריה של החלטות גרועות.
הוא מעולם לא היה חלק מהתוכנית שלה, אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את מה שקורה ביניהם.
מה שהתחיל כהנאה, מתפתח למשהו אפל ורעיל.
האהבה שלהם נפיצה, אבל אנדר הוא מכור שיוצא משליטה במהירות.
דבר לא ימנע ממנו לגרור אותה למטה ביחד איתו.
אנדר הוא המשתנה האחד בחייה של האדלי שהיא לעולם לא תצליח לשלוט בו.
והם נמצאים על נתיב הרסני.
"אם לא קראתם עדיין את המילים של סי.אם. רדקליף, זאת סדרה חדשה שאפשר לשקוע בה. האדלי ואנדר יציפו אתם ברגשות, הכימיה ביניהם מטורפת!" -ביקורת חמישה כוכבים באמזון.
"חמישה כוכבים רעילים! חומר קריאה מלא רגש שלא מרפה ממך! אין לי מילים נוספות, אני המום!" – ביקורת באמזון.
"שמי אופיום לקח אותי למסע יפהפה והרסני, שבר את ליבי והשאיר אותי במתח ממה שעוד צפוי." -ביקורת באמזון.
פרולוג
יום אחד מישהו יגיח משום מקום, ברגע שהכי פחות תצפה לזה, ויטלטל את עולמך. אתה תזהה אותו תוך רגע. הוא האדם שנברא עבורך. לא יהיה צורך במילים כי תוכל להרגיש את זה בעמקי נשמתך, בכל נים מנימי גופך. העיניים שלכם ייפגשו ומייד תיצת בתוכך אש, עזה יותר מכל מה שהרגשת עד עכשיו. זהו חיבור שתרגיש פעם אחת בלבד, עם אדם שמעבר לשליטתך.
הכוח הזה שאי אפשר להכחיש ישתלט על הכול ויבנה אהבה חזקה יותר מטיטניום או אחת עדינה יותר מקריסטל, כזו שתרסק אותך בסוף.
והינה אני, כמו ערמה של שברי זכוכית מפוזרים על הרצפה.
הוא היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, וכל מה שהזדקקתי לו. הוא חדר לכל היבט בחיי כמו מערבולת בלתי נשלטת והפשיט אותי מכל מה שהיה לי אי־פעם, ומשום מה אהבתי כל רגע מזה, את כל העליות והמורדות.
כל רגע ורגע, חוץ מרגע אחד.
הרגע האחרון שלקח אותו ממני.
פרק 1
האדלי
אני זזה הצידה, מתרחקת מהמכונית ומאפשרת לאבא שלי להחליק את הארגז האחרון לתא המטען. השיער העבה שלי נדבק לעורי מהחום השורר באריזונה. אני רוכנת קדימה, וקצה שערי החום־כהה, כמעט נוגע ברצפה. אני אוספת את השיער בשתי ידיי ומושכת אותו לקוקו גבוה, מזדקפת, מחליקה את שערי ומהדקת את הגומייה. אבי עומד בשקט, ידיו לצידי גופו ומתבונן בי בעיניים רטובות. אני מטה את ראשי הצידה ומחייכת אליו חיוך קטן. הוא מנסה לחייך חזרה אבל הסנטר שלו רוטט, והוא מעביר יד בשערו הקצוץ בתסכול.
סוף אוגוסט, כלומר, הגיע הזמן לעבור למעונות. אני מתחילה ללמוד בבית הספר לסיעוד בקולג' ״רד רוק״, וזו הפעם הראשונה שאני מתרחקת מהבית ומכל מה שאני מכירה. הוא פותח את הדלת הקדמית של מכונית הניסאן המקסימה שלי, ואני נכנסת פנימה ומתניעה. אני פותחת את החלון, והוא סוגר את הדלת באיטיות ורוכן אליי.
״אימא שלך הייתה כל כך גאה בך, האדלי,״ אומר אבא שלי בחיוך, ועיניו מזדגגות. עברו שנתיים מאז שאיבדנו אותה, והחיים לא חזרו למסלולם מאז. הוא מכחכח בגרונו ודופק על המכונית מספר פעמים בעודו מתרומם. ״אני מצטער שאני חייב לעבוד ולא יכול לבוא לעזור לך לעבור. תודיעי לי שהגעת בשלום, בסדר?״
פניו מתמלאות אשמה שטבועה בו עמוק, וזה מכאיב לי בחזה. הוא ניסה כל כך לקבל יום חופש היום כדי שיוכל ללוות אותי לקולג' כמו שצריך ולעזור לי להתמקם שם. אחרי שאיבדנו את אימא, חיינו השתנו לעד. הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות רק כדי לסגור את החודש. ההיעדרות התמידית שלו הרחיקה בינינו. הילדה הקטנה שלו גדלה, והוא לא היה שם כדי לראות את זה. רציתי שיהיה נוכח יותר ושיהיה איתי היום, אבל אני לא מופתעת שהוא לא יכול לפנות לזה זמן.
״היי.״ אני חוזרת להתמקד בפנים של אבי ורואה שאת האשמה מחליפה דאגה. ״את בסדר?״
״כן, ברור,״ אני אומרת, מנסה להסתיר את המתח בקולי ומשלבת להילוך אחורי. הוא מסתכל עליי בבלבול. ״אני מבטיחה להודיע לך ברגע שאגיע. אני אוהבת אותך, אבא,״ אני אומרת דרך החלון. הוא מתרחק, והמכונית זוחלת באיטיות לעבר הרחוב.
״סעי בזהירות, האדלי.״ הוא מנופף. ״גם אני אוהב אותך!״
אני מגיעה לכביש, משלבת הילוך ומתחילה להתרחק מהבית. הוא ממשיך לנופף וצועד לעבר מכונית המשטרה שלו, לקראת תחילת המשמרת. אני מעבירה את עיניי בין המראה האחורית לכביש עד שאני לא רואה את אבא שלי או את הבית שלנו יותר.
עכשיו זה אמיתי.
רשמית לבד, ובדרך ללימודים.
אלוהים אדירים.
אני רוכנת מעבר למשענת היד ומחפשת את התיק שלי. אחרי שאני מוצאת אותו אני מפשפשת בו בעיוורון עד שאני שומעת צליל שקשוק מוכר. אני מושכת את קופסת הכדורים ומייד מרגישה הקלה, כי אני יודעת איך ארגיש אחרי שאקח כמה. אני עוצרת ברמזור אדום, מסירה את המכסה מהקופסה וחושפת את פיסות גן־העדן הכחולות, האליפטיות והגיריות. אני מוציאה כמה ובולעת אותן עם בקבוק מים, נותנת לטעם המריר למלא את הפה והגרון שלי. רוב האנשים שונאים את זה. אני מתה על זה. כאילו שהטעם מרמז על מה עומד לקרות כשהכדורים יתחילו להשפיע, ואני חייבת שהם ישפיעו כדי לעבור את הנסיעה והמעבר האלה.
אני מגבירה את הווליום ונותנת לקול של ביגי לזרום מהרמקולים, מתופפת לפי הקצב ושרה ראפ כאילו הרגע חתמתי על חוזה הקלטות, מתחילה להרגיש את הזנקס מזדחל לזרם הדם שלי באיטיות. חום מעודן מתפשט בכל גופי, והשרירים שלי נרגעים בבת־אחת. המוח שלי מתערפל והשפתיים שלי מתעקלות מעלה בחיוך עצל.
אני מושיטה יד לתא האחסון, מוציאה חבילת סיגריות ומדליקה אחת. אני לא מעשנת לעיתים קרובות, אבל יש לי קופסה למקרים שאני צריכה עידוד קל. ייתכן שיש גרסת כנופיות שלי ביקום מקביל. חבר המושבעים טרם החליט. העשן ממלא ריאותיי, הניקוטין מתערבב עם הבנזודיאזפינים שזורמים בדמי, והכול טוב בעולם.
אני לבד ובדרך ללימודים.
וזה הולך להיות אש.
