דף הבית > פגומים - הספר שקרים כובלים והנובלה שקרים הורסים - ספר שני ונובלה
פגומים - הספר שקרים כובלים והנובלה שקרים הורסים - ספר שני ונובלה
תקציר
שקרים כובלים
בעבר נקרעתי בין שני גברים: לאחד הזדקקתי ולאחר השתוקקתי.
גבר אחד היה בטוח, והשני היה מסוכן.
שני הגברים היו מוכנים להקריב את חייהם בשביל להציל אותי.
סוכן האיי־טי־אף, סם קורטז, לחם כדי להפיל את האימפריה של משפחת אסטרדה, שנבנתה על בסיס של רצח ושחיתות.
אלכס אסטרדה עשה הכול כדי להגן עליי... ושילם על כך בחייו.
עכשיו אני פותחת דף חדש ומנסה לשקם את הריסות חיי. מסתבר שהעבר אף פעם אינו כפי שנדמה שהיה.
מה שאף אחד לא יודע הוא שכולנו נכבלנו יחד בשלשלאות של שקרים.
הספר המודפס כולל את הנובלה "שקרים הורסים"
הנובלה שקרים הורסים
כסוכן איי.טי.אף., ראיתי לנגד עיניי משימה אחת בלבד:
השמדתו של קרטל אסטרדה.
אני סוכן מיומן, נחוש ונטול מורא,
אבל המרדף הבלתי פוסק והנכונות לסכן הכול
כמעט הביאו למותי.
שנה לאחר מכן ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי לעבוד בלוס אנג׳לס,
לפתוח דף חדש ולבנות קריירה
ואת החיים שכמעט איבדתי.
לקייט סטיוונס לא היה חלק בתוכניתי החדשה.
לא צפיתי שהיא תהיה זו שתציל אותי מעברי.
היא הייתה החלק החסר שלו נזקקתי –
חכמה, יפהפייה ועצמאית.
סוף-סוף זימן לי העתיד סיבה לחיות.
אלא שהחיים מתעתעים.
סירבתי להשלים עם אפשרות אובדנה של קייט,
אבל הגורל כמו החליט אחרת
ולא הותיר בידי ברירה...
פרק ראשון
שקרים כובלים
פרולוג
אמיליה
מוות.
עיניי נפקחות בבת אחת, ואני מנסה להתיישב ולהחזיר לעצמי את נשימתי. אני נחנקת במציאות חיי. אני רועדת, והתנשפות רמה בוקעת מתוכי. זהו צליל נשימתי, ואולי בעצם הניסיון שלי לנשום. אני מרגישה לבסוף כיצד ריאותיי מתרחבות, ואוויר קר חודר אליי בחדר השינה החשוך. חזי מכווץ, כשאני שואפת אוויר ומנסה שוב לנשום, אבל העובדה שליבי מתכווץ יחד עם ריאותיי היא שגורמת לכאב עז כל כך.
הזיכרון חוזר על עצמו במעגלים בלתי פוסקים כמו התנגשות רכבות. אני לא מצליחה לקבור את המראות. האקדח הצמוד לראשו. הצעקות. הלחיצה האיטית על ההדק. הדם.
״אלכס!״ אני צורחת את שמו שוב ושוב, מנסה להחיות אותו רק בכוח הרצון. ״אל תעצום עיניים!״ אני צועקת ושולחת יד אל ידו המושטת. הרצפה הצוננת שעליה אני שוכבת חלקלקה מדמו. אני מחליקה על הנוזל החמים, כשמנסה להגיע אליו. ״אלכס,״ אני ממלמלת, וקולי צרוד מהצעקות. אני נאבקת בדרכי אליו. צעקות וקולות ירי נוספים נשמעים ברקע, כאילו זו רק תוכנית טלוויזיה. אלא שזו לא תוכנית טלוויזיה... זה קורה במציאות.
סכנה. מוות. כל התחושות האלה תלויות באוויר סביבי, אבל אני לא פוחדת למות. אני פוחדת מחיים בלי אלכס. זרועות חזקות תופסות אותי במותניי ומרחיקות אותי מידו המושטת של אלכס. אני רואה רק את העיניים האהובות עליי שמתחננות בפניי לא לעזוב אותו, מפצירות בי כשעפעפיו מתחילים להיסגר. הוא ממלמל את שמי בלחישה ומושיט את ידו לעברי בפעם האחרונה. ואז דממת אין־סוף. הכול סביבי הופך שחור.
כשהירייה האחרונה מפלחת את האוויר, אני מתנשפת שוב. נשימותיי כבדות ומהירות, אבל עיניי עיוורות. ראשי כואב, אבל אני מוגנת מכל עבר.
סם.
אני מנסה להיאבק באחיזתו בי, כדי שאוכל לגשת אל אלכס, אבל היא חזקה מדי. כשהוא סוף־סוף משחרר אותי, אני רואה אותו, את אנטוניו. הוא לוחץ על ההדק, ואני רואה איך הקליע האחרון מפלח את חזהו של אלכס, לפני שאנטוניו מסתובב אליי.
אימה.
רשע טהור מרצד בעיניו החומות האפלות, ושנאה קורנת מפניו, כשהוא משפיל אליי את מבטו ומכוון לראשי את אקדחו. כשאני מתבוננת בפי האקדח, חולפות בראשי תמונות של דברים שמהם פחדתי בעבר, אבל דבר אינו משתווה לרגע שבו את יודעת שאת עומדת למות... ואז אני שומעת את הירייה, ושוב הכול מחשיך.
כאב.
זה כל מה שאני מסוגלת להרגיש ברגע זה. ריאותיי צורבות. ליבי כואב. ראשי צורח.
כאב גופני.
כאב נפשי.
כאב רגשי.
כאב.
זה כל מה שאני מרגישה.
הנובלה שקרים הורסים
פרולוג
סם
לפני 18 חודשים...
הניסיון לימד אותי שהסחת דעת יכולה להביא למותך, וזה בדיוק מה שקרה לי - דעתי הייתה מוסחת.
צל חולף על פניי, כשאני מחזיק בהגה וממצמץ בעיניי. אני רואה הבזקים של אור עוד לפני ששומע את היריות. זכוכית מתנפצת, ואני מרגיש את הלחץ.
אחת.
שתיים.
שלוש.
אני מרגיש את כל שלושת שברי המתכת מפלחים את חזי. אני מתנשף, ואין לי אוויר. אני משפיל את מבטי ורואה את הדם המכתים את חולצתי.
הצל מתקרב, ואני רואה את פניו - סול טרוחילו. הוא מרים את האקדח פעם אחרונה, לוחץ על ההדק ופוגע שוב בחזי. ארבע. אני מתנשף, כשהוא מתרחק בריצה. ארבע פיסות מתכת קרעו את בשרי. גופי שרוי במעטפת חמימות, אבל אני משותק מהלם. אני נבהל כאשר האור במרפסת מגרש את החשיכה מסביבי.
אמיליה. שערה הארוך של אמיליה מתבדר באוויר כשהיא דוהרת במורד מדרגות המרפסת הקדמית שלי.
הבהלה.
הצרחות.
הפחד בעיניה.
אני רואה הכול, אבל עוצם את עיניי בניסיון לחסום את המראות והתחושות.
״סם!״ היא זועקת אליי ומחזירה אותי אליה. עיניי בוחנות אותה באיטיות. ״סם. אלוהים, לא.״ היא לוחצת על הידית, אבל הדלתות נעולות. היא מכניסה יד רועדת דרך הזכוכית המנופצת ולוחצת על מנגנון נעילת הדלתות. היא פותחת את הדלת בניסיון להגיע אליי. היא מושיטה את ידיה מעליי, מרימה את הסלולרי שלי ממחזיק הכוסות שבמרכז הרכב ולוחצת על המסך, לבסוף זועקת לתוך הטלפון.
בוכה.
דומעת.
מתחננת.
היא מפצירה במישהו מעברו השני של קו הטלפון לשלוח עזרה, ומייד אחר כך מעבירה את תחינותיה אליי. ״סם, תישאר איתי. אסור לך לעזוב אותי,״ היא מתחננת. אני מרגיש שאני מתרחק, וליבי כואב על כך שגררתי לזה את אמיליה. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולעשות את הדברים אחרת, זה מה שהייתי עושה. הלוואי שהייתי יכול להגיד לה את זה. שפתיי נעות, אבל אני לא מצליח לדבר. אני מנסה לכחכח בגרוני, אבל אני עייף. אני יודע שאני מאבד דם ולאט־לאט את הכרתי.
אמיליה מחזיקה את ראשי בידיה הרכות. ״תביט בי, סם. העזרה בדרך. תישאר איתי, בסדר?״
אני ממצמץ פעם אחת ומנסה להנהן. אני מאלץ את עצמי להעביר לה מידע ולבסוף מצליח לומר, ״סול.״
״סול עשה את זה?״ היא מביטה סביב בפחד, ואני רוצה להגיד לה לברוח, שאסור לה להיות כאן.
אני מהנהן ומנסה לבלוע את הרוק.
״סם, אל תדבר. העיקר שתישאר ער.״ היא לוחצת את ידה על החזה שלי, ואני מרגיש שגופה רועד מולי. ״תישאר ער,״ היא לוחשת. ״העזרה בדרך. אני כבר שומעת את הסירנות. אתה שומע אותן? הן קרובות.״ היא מנסה להישאר רגועה, אבל אני רואה את הפחד במבטה, בעיניה היפהפיות. הן היו צריכות לזהור ולרצד לאור הירח, לנצנץ בחיוך. במקום זאת הן גדושות פחד ובהלה, כשהיא מפצירה בי להישאר ער.
אמיליה. אמיליה המתוקה.
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של רבקה שיי
עוד ספרים של
