פגומים - מבט מושלם - ספר שני בדואט ויז'ן

ל.מ. הולרן

תקציר

כשלונדון נמלטת ללוס אנג׳לס, היא לא מעוניינת לברוא חיים חדשים מתוך הריסות חייה הקודמים.

כל רצונה הוא לשרוד.

אחרי שהיא נאבקת במשך חודשים כדי להתפרנס, היא מנסה את מזלה כברמנית בקרוסרואדז – מועדון סקס יוקרתי. השכר מצוין, וחשוב יותר – אף אחד לא מצפה ממנה לקחת חלק במתרחש במקום.

אבל דווקא בקרוסרואדז הידוע לשמצה, לונדון מגלה שלא מדובר רק בקורס מזורז להתנהגות מינית קינקית. היא מוצאת שם חיים, חברים, צחוק והתרגשות. וגבר שמכעיס אותה, מאתגר אותה ומנסה ללא הרף למוטט את החומות המקיפות את ליבה.

דומיניק קרוס הוא התגלמות הגבר שלונדון לא רוצה. אך כשרוחות העבר חוזרות במלוא עוצמתן?

הוא הגבר שהיא צריכה.

מבט מושלם הוא רומן מתח אפל. העלילה מתפתחת בקצב חסר מעצורים וכוללת תיאורים גרפיים של בדס"מ, פשע וסקס. קדם לו הספר מבט כפול.

״הספר כתוב להפליא, מעניין, מותח, סקסי ומשלהב. הוא סחף אותנו לתוכו והיינו מרותקים אליו מהעמוד הראשון עד האחרון.״ TotallyBooked Blog

״סיפור סבוך ומסחרר של אהבה ובגידה. מחוספס, חשוף ולא מרפה.״ Book Club Gone Wrong

״סיפור מרתק על צמיחה, שיקום וכפרה.״ BookAddict

״הספר מציג סיפור מרגש, מעניין וחושני שמרעיד את נימי הלב. ליבי עדיין דוהר.״ Red Hatter Book Blog

״לקרוא את הספר הזה היה כמו לשבת ברכבת הרים ולשעוט במהירות של 180 קמ״ש. זה אסור, אבל מסעיר בטירוף.״ Jodia-Ann, Goodreads

״מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הצלחתי להניח את הספר מידיי. סיפורם של לונדון ודומיניק לא נתן לי מנוח.״

BJ’s Book Blog

פרק ראשון

פרק 1

עכשיו

זהו אחד מאותם רגעים. מהרגעים שאנשים מדברים עליהם, רגעים שמתרפקים עליהם וזוכרים אותם באופן מושלם ולא משנה כמה זמן יעבור. בתוך רגע הכול סביב קופא. הצבעים והריחות. כך בדיוק הוריי זוכרים איך הם היו, מה הם עשו — מה לבשו, ברמת דיוק של צבע וסוג בד — כשהאדם הראשון צעד על הירח וכאשר קנדי נרצח.

זיכרונות קופאים ונצמדים לאירועים אנושיים קיצוניים. אנחנו אף פעם לא נאחזים ביומיומי — החוויות האלה הן החוטים הדקים ביותר במארג שמחבר בין שברי טראומה או רגעים של התעלות. הן אלה שיוצרות את תחושת המציאות, מעניקות לנו חיים, אבל לעיתים נדירות ביותר מגדירות אותנו.

לכל אחד מאיתנו שרשרת חרוזים משלו, כל אחת בצורות ובצבעים שונים, ושרשרות אלה בונות את מהלך חיינו. אבל מפעם לפעם, יש שרשרות חרוזים שרבים חולקים יחד. העתקים כמעט זהים, למעט שוני קל במרקם או בגוון. הן מחברות אותנו, למרות המאמץ הכביר שלנו להישאר מופרדים. זוכר איפה היית? מה עשית? כן, כולם זוכרים.

אני תוהה אם הוא יזכור, כפי שאני אזכור. אני תוהה אם נחלוק את אותו חרוז בשרשרת ציר הזמן שלנו. ואם אנחנו אכן חולקים את הרגע הזה, את חרוז החלל והזמן, החרוז שלי שחור דהוי ומצולק. שלו לבן ונוצץ, מואר באש של זעם צדקני.

אבל יהיה צבעם של החרוזים אשר יהיה, הצורה שלהם זהה. ועמוק בתוכם אצורים זיכרונות חושיים זהים, גם אם הזיכרונות הרגשיים אינם דומים.

הרצפה דביקה ועם זאת חלקלקה. הריח, תערובת של אדי דלק, נחושת רטובה וגופים לא רחוצים. קולות של נשים זועקות, מתייפחות, ונקישה של המצת שהוא מחזיק בידו.

אני מהשקטות, גם כשהשלשלאות מקרקשות ושלפוחיות שתן משחררות באימה את מטענן. קליפת גוף ריקה. אני מתבוננת בו והוא מתבונן בי.

״זו אשמתך,״ הוא אומר.

אני מהנהנת, מרטיבה את שפתיי ולוחשת, ״אני יודעת.״

האם אני מבועתת לקראת סופי? פוחדת מהכאב?

לא בדיוק.

האמת, אני חשה הקלה.

המלצות נוספות עבורך