דף הבית > פגומים - אובססיה אפלה - ספר שלישי בסדרת אובססיה
פגומים - אובססיה אפלה - ספר שלישי בסדרת אובססיה
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: פגומים מעט
מספר עמודים: 458
תרגום: מירב איגר
עריכה: מירה רוזנפלד

פגומים - אובססיה אפלה - ספר שלישי בסדרת אובססיה

         
תקציר

מגדת עתידות אמרה פעם למילה שהיא תמצא גבר שיעצור את נשימתה, אבל היא לא אמרה לה שזה יקרה בזמן שמילה נמלטת על נפשה.
מילה מאז ועד היום עושה את מה שמצפים ממנה. היא יוצאת רק עם נערי קולג' עם רקע למופת ולא שואלת שאלות. לא על ההיעדרויות של אביה ולא על סירובו לתת לה לבקר בארץ הולדתה – רוסיה.
כשהיא מרגישה חנוקה ובלי תשובות, מילה עושה את מה שתמיד רצתה לעשות.
היא עולה על מטוס למוסקבה.
היא מעולם לא ציפתה להתאהב בגבר במסע הזה. גבר בעל עושר בלתי מוסבר, קעקועים על הידיים וסודות בעיניים. מהר מאוד הליטוף שלו הופך לאחיזה גסה שמטביעה את צעקותיה. אבל נקמה היא מנה שמוטב להגיש קרה. למרבה הצער, החורף הרוסי הוא החורף הקר מכול, ומילה מגלה שהדרך היחידה להימלט ללא פגע, היא לעשות את הבלתי אפשרי ולהפשיר את ליבו של השובה שלה.

ביקורות:
• "הספר כתוב בקצב מושלם, אובססיה אפלה הוא פנינה מכל הבחינות. התאהבתי במילה וברונאן כבר מההתחלה. בלעתי בשקיקה כל מילה פואטית מההתחלה ועד לסוף, ואז התחלתי לקרוא את הכול מהתחלה." – שרמיין פולס, מחברת רבי מכר של  USA Today.
• "הדינמיקה ביניהם מטורפת, והשניים האלה הם אחד מהזוגות המובילים שלי." – בי,  מבקרת אתר Goodreads.
• "בספר הזה היה הכול. מתח מיני, קצב מהיר והרבה תפניות. קראתי אותו בשקיקה מההתחלה ועד לסוף. דניאל בהחלט התעלתה על עצמה בסיפור של מילה ורונאן." – לאנה, רומנטיקה של נערה רעה.
• "התאהבתי בסגנון הכתיבה של דניאל, בדמויות ובסיפורים שלה, עד שאני יכולה להגיד בביטחון מלא שהיא אחת מהכותבות המוכשרות ביותר שקראתי." – ג'סיקה, בלוג הספרים Chatterbooks.
• "אין דבר אחד שלא אהבתי ברונאן – כל נטייה מרושעת ותכונה רעילה. הקנאה שלו, הרכושנות שלו, השתלטנות שלו, הפה המלוכלך שלו וההתנהגות המטורפת שלו, אבל מעל לכול, הפגיעות שהוא מראה לבחורה שלו היא שחותמת את העסקה עבורי." – יסמין, מבקרת Goodreads.
• "הספר הזה הוא הישועה של השנה המטורפת הזו. לדניאל יש סגנון כתיבה קסום כל כך שהיא שובה אותך מההתחלה ולא עוזבת עד למילה האחרונה."  - סילבר, מבקרת Goodreads.
• "פשוט מבריק. אני מאוהבת בסדרה הזו ובמאפיונרים שבה, ואני מודה לדניאל לורי על כך." – מאלן, מבקרת Goodreads.
• אני לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל דניאל לורי מצאה כל פנטזיה אפלה וסקסית, שהייתה לי מעולם, וכתבה את זה בצורה מדהימה."  - מוניק, מבקרת Goodreads.
• "המעבר מהידלקות רכה לדינמיקה של שובה/שבויה היה חלק, נוגע ללב וממכר לגמרי. לא יכולתי לשבוע מהדיאלוגים השנונים, הכימיה והלהט. רונאן ומילה היו אש ביחד." – מינה, מבקרת Goodreads.
• "הספר הזה היה משב האוויר הצח, שהיית

פרק ראשון

פרק 1

געגוע למקום רחוק
מילה

חסרת נשימה מהריצה, זרקתי את נעלי העקב על הדשא המטופח והמשכתי לרוץ יחפה מבלי לעצור עד שהגעתי אל הגדה הסלעית והרגשתי את הגלים הקרירים מתנפצים על בהונותיי ועל שולי שמלת הערב שלי. התנשפתי, וזיעה נצצה על עורי, תחת אור הירח. משב רוח עדין טלטל את שערי הארוך ורשרש על עצי הדקל ועל שרוולי התחרה שלי, אבל שובל השמלה כבל אותי בחוזקה כמו חגורת הדיור סביב מותניי.

הריצה בת חמשת הקילומטרים לא הספיקה כדי לנער את תחושת הבערה שחנקה אותי — אם כי, כמו תמיד, הים עצר אותי.

הרגשתי דחף חזק לתלוש את שרשרת הפנינים מצווארי ולקרוע את השמלה לגזרים כמו שעשו אחיותיה החורגות של סינדרלה, אבל זה יהרוס את מראית העין שדאגתי לשמר כל כך הרבה זמן, עד שלא ידעתי מה מסתתר מאחוריה. אז, במקום זה, נעצתי את הציפורניים המטופחות שלי בתוך כפות ידיי.

חייב להיות יותר מזה, יותר מהעולם שמאחורי שכונת מגוריי, אבל התשוקה ליותר מחיי עושר ושפע, מילאה את בטני בתחושת אשמה. כשהתבוננתי במפרץ, ברצועה הרחבה והנוצצת שהובילה אל האוקיינוס האינסופי, הרגשתי חסרת עוגן, כמו המצוף שצף על פני המים. ההבדל היחיד היה שצפתי על פני ים גשמי של ציפיות.

עצמתי את עיניי ודקלמתי בתוכי, ז'ה ווה בייה. טו ווה בייה. נו ווה בייה. אני בסדר. את בסדר. אנחנו בסדר.

קיבלתי רק כמה שניות לבד לפני שנוכחותו של איוון ליטפה את גבי. הוא עבר לעמוד לצידי, וז'קט החליפה שלו נגע בזרועי החשופה.

״את לא יכולה לברוח ככה, מילה.״ מבטא רוסי ומאמץ חספסו את קולו.

גרעין קטן ביותר של הומור התעורר בתוכי, כשדמיינתי את איוון רודף אחריי מרוגז ברחובות מיאמי, כשהוא לבוש בחליפה, אבל השעשוע נמוג בגל הבא ששטף את הסלעים.

״אם תמשיך לעקוב אחריי לכל מקום כמו סטוקר, אני אתחיל לפתח רגשות בסופו של דבר.״ אמרתי ביובש.

הוא שלח אליי מבט. ״את יודעת שזו העבודה שלי.״

איוון הגיע אלינו הביתה עם אבא שלי, כאשר חזר מאחת מנסיעות העסקים שלו למוסקבה, לפני שנים. מאחר שהייתי אז רק בת שלוש־עשרה, והוא מבוגר ממני בשמונה שנים, חשבתי שהוא הבן הכי חתיך שראיתי אי פעם. התאהבתי במבטא שלו ובידע המוגבל להפליא שלו באנגלית, ולא יכולתי להביך את עצמי יותר, כשעקבתי אחריו לכל מקום ברחבי הבית הקולוניאלי הספרדי המרווח שלנו.

עכשיו, הוא עקב אחריי.

כשיד אחת תחובה בכיסו, הוא הושיט את ידו השנייה - בה הייתה קופסת קטיפה אדומה וקטנה. ״מאבא שלך.״

בהיתי בקופסה רגע ארוך לפני שלקחתי אותה מידו ופתחתי אותה. עגילי יהלומים כחולים בצורת לב. אבא תמיד אמר שרואים את רגשותיי על הפנים שלי. אבני החן היו מזויפות. הוא ידע שאני לעולם לא אענוד את הדבר האמיתי, לא אחרי שצפיתי בסרט 'יהלומי הדמים', כשהייתי ילדה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא העניק לי מתנה אחרי שהחמיץ משהו חשוב לי. ההבדל היה שהפעם לא יכולתי להדוף הצידה את ההרגשה הזו, את החשד המתפתח הזה.

״אני מקווה שלא מתחת שום שריר,״ אמרתי.

איוון העיף בי מבט שואל.

״זו עבודה קשה לחפור במגירת מתנות הגיבוי של אבא.״

באנחה, הוא העביר יד בשערו הבלונדיני. ״אכפת לו, מילה.״

״אין ספק שיש לו דרך מעניינת להראות את זה לאחרונה.״

״הוא עסוק מאוד.״ העיר איוון. ״את יודעת את זה.״

פלטתי צליל לא מחייב. אבא שלי צריך להיות עסוק יותר מהנשיא כדי שיוכל להסביר מדוע הוא לא הראה את פניו בשלושת החודשים האחרונים. הוא החמיץ את שני החגים האחרונים, ועכשיו - את יום הולדתי העשרים.

נהגנו לחגוג את יום ההולדת שלי באותו שולחן ובאותה מסעדה מפוארת, מדי שנה ללא יוצא מן הכלל. אבא היה מזמין סטייק. אני הייתי מחייכת לאנריקה, הבעלים והשף שקיבל את ההזמנות שלנו באופן אישי, מאז הייתי ילדה, ומשנה את ההזמנה למשהו בריא יותר. אבא היה אמור לשמור על רמת הכולסטרול שלו. אני הייתי מודאגת; הוא היה מתווכח, אבל היה נכנע בסופו של דבר.

הערב, ישבתי שם שעתיים עם איוון ועם ההשתקפות המושלמת שלי על צלחת הפורצלן. כלומר, עד שמסיבת יום הנישואים בשולחן הסמוך התפוצצה לכל עבר וניפצה את קור הרוח שלי לקונפטי של זהב. איוון דיבר עם המלצרית בבר, כשברחתי מהמסעדה ורצתי את חמשת הקילומטרים הביתה.

״הוא מעולם לא נעדר כל כך הרבה זמן, איוון...״ קולי נמוג לפני שהמשכתי, ״משהו לא בסדר.״

כרגיל, אותן מילים עמומות יצאו מבין שפתיו — הוא עסוק מאוד, עסקה חשובה, בלה, בלה, בלה. הפסקתי להקשיב לו והתבוננתי בשחף נוסק מעל המים. קינאתי בכנפיו; באומץ שלו לזנק מהקן מבלי לדעת עדיין שהוא יכול לעוף. והינה אני, מקורקעת מאחורי שער של זהב תוצרת דיור ומאחורי הרצון לקבל את אישורו של אבי.

לא שמתי לב שהסתובבתי כדי להתרחק, עד שאיוון תפס את זרועי. ״לאן את הולכת?״

עמדתי להגיד ״הביתה״, אבל משהו אחר לגמרי, משהו שזעזע אפילו אותי, נפלט מפי. ״למוסקבה.״

האם איוון וולקוב, קר הרוח והמאופק, באמת החוויר לשמע המילה הבודדת הזו או שזה היה הדמיון המופרז שלי? הוא שחרר את זרועי, ועוצמתו השקטה הקפיאה אותי.

״מוסקבה,״ הוא חזר לאט, כאילו לא שמע נכון.

הרמתי גבה. ״בירת רוסיה? המקום שבו נולדתי? ה — ״

״זמולצ'י.״ תהיי בשקט. ״למה את רוצה לנסוע למוסקבה?״

״אבא ממש גר שם עכשיו. אתה יודע שהוא לא שומר על רמת הכולסטרול שלו. מה אם הוא חולה ולא רוצה שאני אדע?״

״אני מבטיח שלך שהוא לא חולה.״

כשראיתי את הכנות בעיניו, האמנתי לו. הידיעה שחררה משקל קטן מכתפיי, אבל גם הוסיפה עליו.

״מה אם הוא בבעיה כלשהי?״ פגשתי כמה שותפים עסקיים של אבא שלי, ולא היה אחד שהייתי מרגישה בנוח להיות איתו לבד.

״וכשתגיעי לשם, מה תוכלי לעשות אם זה נכון?״

״אני אפנה למשטרה.״

איוון לא נראה משוכנע. למעשה, אחרי שהוא הסתכל עליי למשך מספר שניות, הוא הפנה את מבטו חסר העניין אל עבר המפרץ ושחרר נשימה. הייתה בה נימה מתוחה, כאילו הרעיון שאני אלך למשטרה הרוסית שעשע אותו, ובאותה מידה - הטריד אותו.

עיניו חזרו אל עיניי. הוא נראה לא מודע לגאות ששטפה את הנעליים האיטלקיות שלו. ״את לא יודעת איך זה עובד שם.״

אצבעותיי התהדקו סביב קופסת התכשיטים. זה היה נכון רק מכיוון לא הרשו לי יותר מסנטימטר של חופש, אבל שמרתי את התגובה בפנים.

״היזהר, איוון, שלא תתפוצץ מכל הביטחון שיש לך בי.״

הבעת פניו היבשה הראתה שהוא לא קרוב להתפוצץ בשום אופן. ״ינואר עכשיו.״

״אז?״

״כשהיינו באספן בשנה שעברה, התלוננת על הקור. היו אז ארבע מעלות.״

״רק אסקימואי יחשוב שארבע מעלות זה לא קר,״ השבתי בביטחון. ״וחוץ מזה, אני לא עדינה כל כך. אני יכולה להתמודד עם קצת קור.״ זו הייתה התקופה בשנה הגרועה ביותר בעולם, שבה רוח חזקה התגברה והביאה חזית קרה מהאוקיינוס האטלנטי. נאבקתי ברעד — אם כי, כמובן, איוון שם לב.

הוא פשט את ז'קט החליפה שלו, הניח אותו מעל כתפיי ותחב קווצת שיער בלונדיני מאחורי אוזני. ״מהיום, את בת עשרים. את לא צריכה שאבא שלך יחזיק לך את היד.״

ההערה צרבה, אבל לא חשבתי שאני מבקשת הרבה. פשוט לא רציתי לשבת מול עץ חג המולד רק איתו ועם בוריה, הטבחית שלנו, ששניהם קיבלו תשלום, כדי להיות שם. לא רציתי להרגיש כמו הבלרינה בתיבת הנגינה שעל השידה שלי, שמסתובבת בפירואט מתיש ונצחי כדי לרצות מישהו שנטש אותי.

חלק מזה אפילו לא היה קשור לזה. ״מה עם הדייט שלך מחר?״

״אני לא רוצה ללכת,״ אמרתי ומשכתי את עיניי מעיניו אל המפרץ.

״למה לא?״

חיפשתי תשובה הגיונית, אבל שתקתי. איוון יחשוב שאני משוגעת אם אספר לו את האמת.

״אבא שלך מחבב את קרטר.״

״אז אולי כדאי שהוא יצא איתו.״

״מילה,״ הוא נזף.

במשך שנים, אבא רמז שהוא ישמח אם קרטר יהפוך לחתן שלו. הייתי בטוחה שזה משום שאביו היה חבר עסקי ועורך דין מפורסם בעל כסף ישן. כמו תמיד, נכנעתי לעקשנותו של אבא, ולקרטר ולי הייתה זוגיות מסורתית כבר שישה חודשים.

״הוא הולך להציע מחר, לא?״ שאלתי בלי רגש.

זה היה אמור להיות דבר מגוחך לשאול, בהתחשב בזה שאנחנו אפילו לא מונוגמיים. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לפתוח את ערוץ הרכילות, כדי לגלות עם מי שכב קרטר קינגסטון, הפלייבוי בן העשרים וחמש, אבל אמור לקחת אותי 'לגלריה הגדולה' - מסעדה ידועה בהצעות נישואים. תיארתי לעצמי שאביו דחף אותו לכיוון הרעיון הארכאי, בדיוק כמו אבא שלי.

איוון לא אמר דבר, אבל העיניים שלו אמרו לי כל מה שהייתי צריכה לדעת.

הנהנתי, אף שבתוכי, המחשבה להגיד כן, לדעת שאכפה על המילה לצאת משפתיי, לכדה אותי בתיבת זכוכית שהתרוקנה לאט מחמצן, ואני חבטתי בקירות, נחנקת, משתעלת, משוועת לאוויר.

הדפתי את התחושה. ״קרטר עדיין יהיה כאן כשאחזור.״

איוון נשאר שקט לרגע, לפני שהוא שלף את הקלף הטוב ביותר שלו. ״את יודעת שאבא שלך לא היה מסכים לזה.״

לעסתי את השפה. בעבר, בכל פעם שביקשתי להצטרף לאחת מנסיעות העסקים של אבא, הוא סירב. למרות שהייתי רק ילדה, יכולתי לראות את המשהו הזה בעיניים שלו. ניצוץ שלא היה יכול להיות סירוב ברור יותר, גם אם היה צועק את זה. מעולם לא הורשיתי להיכנס לרוסיה, זה היה ברור.

״אני יודעת, אבל הוא לא כאן עכשיו, נכון?״

״את לא נוסעת.״

נעצתי בו את עיניי.

אומנם איוון מתלונן לפעמים, אבל הוא מעולם לא אמר לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. זה תמיד היה, ״כן, מילה.״ ״כמובן, מילה.״ ״כרצונך, מילה.״ אני צוחקת. צמד המילים האחרון היה רק בחלומות שלי. הנקודה שלי הייתה שהוא מעולם לא אמר לי, ״לא, מילה.״ אני יכולה להתערב על זה שאם ארצה לשדוד בנק, הוא יעזור לי, בלי לשאול שאלות. ברור שהוא ילשין עליי לאבי אחר כך, אבל הוא בכל זאת יצטרף אליי.

החשד שעבדתי קשה כל כך לנפץ כמו בלון, אחז בליבי. מה הסתיר אבי ברוסיה?

משפחה אחרת?

הסיבה הסבירה היחידה לכך שהוא עלול להסתיר ממני משהו כזה, הייתה שהוא לא רצה אותי בחייהם, ובסופו של דבר, גם לא בחייו.

ז'ה נה פלורה פה. טו נה פלורה פה. נו נה פלורה פה. אני לא אבכה. את לא תבכי. אנחנו לא נבכה.

דקלום ההטיות לא עזר לי, ודמעה אחת ומעצבנת זלגה על לחיי. איוון הפנה את הסנטר שלי אליו וניגב אותה, ומגעו הרך של אגודלו עטף אותי בחום ובהנאה. משהו אחר מילא את החלל בינינו. משיכה. מעט חשמל. בחלק מהימים, כשהרגשתי חנוקה במיוחד, החשמל ניצת בחום רב יותר מאשר בימים אחרים.

איש מאיתנו לא עשה דבר בעניין עד כה.

התירוץ שלי היה מגדת העתידות שהלכתי אליה כשהייתי בת ארבע־עשרה. בגיל הגותי הזה, שאלתי אותה מה המטרה שלי בחיים. היא ישבה מאחורי כדור הבדולח שלה, קימטה את המצח ואז אמרה שאני אמצא את הגבר המיועד לי ושהוא יעצור את נשימתי. זו הייתה תגובה כללית שהיא בטח אמרה לכולם, אבל היא דבקה בי כמו דבק.

נשמתי בסדר גמור ליד איוון.

וליד קרטר, אף שהתנסיתי איתו מתוך שעמום מוחלט.

שלא לדבר על כך שהוא היה משכנע להפליא.

הזמן שלי אזל כמו גרגרי חול אחרונים שזולגים בתוכו. אך בכל זאת, חיכיתי. לעוד. לרעיון הטיפשי שמאדאם ריצ'י הכניסה לראש שלי.

זה היה התירוץ שלי.

עכשיו, הייתי סקרנית לדעת מה התירוץ של איוון.

נשענתי על אגודלו של איוון, שנע על הלחי שלי ומצמצתי בעיניים רכות אל עיניו. ״איך זה שמעולם לא נישקת אותי?״

״כי אני רוצה לחיות,״ הוא אמר ביובש.

זוויות שפתיי התרוממו. מעולם לא שמעתי את אבא שלי מרים את הקול, ובוודאי שלא על איוון, שהיה ממש כמו בן בשבילו.

״ולמה באמת?״

הוא נתן לי מבט רציני ושמט את ידו. ״לא מדברים יותר על מוסקבה, בסדר?״

פלטתי אנחה והנהנתי.

התבוננתי בו צועד על הדשא אל עבר הבית, והנדנוד והמרחב של האוקיינוס האטלנטי התיישבו בעצמותיי בתחושת געגוע והתבודדות משאר העולם.

הטלפון שלי רטט בכיס השמלה והתפתיתי להתעלם ממנו, אבל בסופו של דבר, בכל זאת הוצאתי אותו.

אבא: יום הולדת שמח, מלאך. מצטער שהחמצתי את זה. עסקים, כרגיל. נחגוג כשאגיע הביתה.

הודעה נוספת.

אבא: תיהני מחר. קרטר טוב בשבילך.

החזרתי את הטלפון לכיס והחלפתי את העגילים שלי בעגילי הלב הכחולים. דמיינתי שהם נוצצים כמו לב האוקיינוס כשהים גורר אותי למטה, מותיר אותי לנצח משוועת לחמצן, עם שרשראות הפנינים ועם הקולות הבודדים של האוקיינוס.

זה מה ששכנע אותי. מחר אהיה ברוסיה.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של דניאל לורי
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות