מארז סדרת השטנים המלא

חוזה עם השטן 

פרק 1

הטובים נגד הרעים.

ספרי קומיקס גורמים לזה להיראות קל כל כך. איש אחד רוצה להרוס את העולם. איש אחר, רוצה להציל אותו. לאיש הרע יש צלקת והוא מתאכזר לחברה שלו. לאיש הטוב, יש לסת חדה שיכולה לחתוך זכוכית, והוא נותן חצי מארוחת הערב שלו לכלב משוטט בסמטת הרחוב.

החיים האמיתיים מורכבים יותר. לפעמים האיש הרע מסתיר לב זהב מתחת למראה המצולק שלו. לפעמים, לשניהם יש לסת מפוסלת, ולעיתים קרובות, את לא יודעת עם מי יש לך עסק, עד שזה כבר מאוחר מדי.

מלבד כאשר את מקבלת הצעה לעבוד עם השטן... אז, זה די ברור למה נכנסת.

ההצעה התקבלה, כשישבתי בפטיו נחמד לשתות כוס קפה עם חבר שלי, ג'ונתן, כשעצי הדקל הסתירו את קרני שמש הבוקר הבהירה של סנטה מוניקה.

״תני לי לספר לך כמה זה משתלם, לפני שאת אומרת לא,״ הוא מוסיף, וזו בדיוק ההצעה שהייתי מצפה ממנהל כוח האדם של השטן.

כדאי שאבהיר, שטכנית, הייז פלין, הבוס של ג'ונתן, הוא לא השטן — הוא לא שולט בעולם התחתון ואין לו קרניים. אף שיכול להיות שיש לו קלשון, כי אם לשפוט לפי החליפות של טום פורד, המותאמות אישית שהוא לובש, יש מישהו שדואג לכל הצרכים הללו, כולל לקלשון.

שטן הוא הכינוי שלי בעבורו, לא של ג'ונתן, אבל הוא בכל אופן אחד שמתאים לו. דבר ראשון, משום שהוא מנתח פלסטי של סלבריטאים, שזו בדיוק העבודה שהיית מצפה שהשטן יעסוק בה, אם מסיבה כלשהי, הוא לא עורך דין.

דבר שני, משום שהוא בריטי. ידוע שכל גבר בריטי מנומס מדי שהוא לא ג'יימס בונד, הוא רע, או כך לפחות אני מניחה, על סמך הרומנים של ג'יין אוסטין וסרט ג'יימס בונד היחיד שצפיתי בו.

ולבסוף, משום שהוא כמעט מושלם מדי. מה שרומז על סוג של מאגיה שחורה בפעולה. הוא גבוה מדי, שרירי מדי, בעל לסת מרובעת, עיניים כהות ופה שופע, באופן שהופך אותו לסכנה לאחרים. פשוט תשאלו את כל השחקניות המסכנות האלה שהוא יוצא איתן פעם או פעמיים, ומשאיר אותן מאחור, כדי לפרסם באינסטגרם תמונות עצובות וציטוטים מעורפלים על בדידות. אני לא יכולה להבטיח שהם נכתבו עליו, אבל הוא בהחלט יפה מספיק כדי לעורר תחושות רחמים.

ברור שזו לא בעיה עבורי. כוח העל שלי, שנרכש במהלך השנה הקשה־מאוד הזו, הוא שאני חסינה בפני גברים יפים. אחותי אומרת שאני שבורה, לא חסינה, אבל היא יוצאת עם אותו בחור מאז גיל ארבע־עשרה, אז מה היא יודעת?

״מה אני אמורה לעשות?״ אני שואלת ונשענת לאחור על הכיסא. השאלה היא רק פורמליות. בהתחשב במצבי הפיננסי, אני לא במצב לסרב כרגע. ״אני מניחה שאם אנחנו מדברים על הייז, זה בטח כרוך בסחר בבני אדם או בהרואין.״

הוא צוחק, נשען לאחור בכיסא שלו, נראה עייף אך גם משועשע. ״לא משהו נורא כל כך. אני רוצה שתחליפי אותי, כשג'ייסון ואני נהיה במנילה.״

אני מניחה את הקפה שלי בחבטה על השולחן. המצוד אחר המחליף הזמני של ג'ונתן החל לפני חודשים, ברגע שהוא וג'ייסון הבינו שהאימוץ שלהם אושר. ״מה קרה?״ אני שואלת. ״חשבתי שמצאת מישהי.״

הוא מנענע את הראש. ״היא לא התאימה.״

אני מניחה שזה קוד לכך שהייז הוא אידיוט או שהוא שכב איתה במהלך הריאיון.

אף שג'ונתן מעולם לא אמר מילה רעה על הבוס שלו, הודות לאתרי רכילות, אני יודעת את האמת. הוא גורם לאקס שלי להיראות כמו מלאך.

״בכל מקרה,״ הוא מסכם, ״חשבתי שאולי פשוט אקח אותך. הוא צריך עוזרת. את צריכה כסף. זה מושלם.״

ג'ונתן יודע להתמודד עם דרישות: מסלבריטאים, שמצפים להידחף ללוח הזמנים העמוס של הייז בהתראה של רגע, או מהייז — להזמנת מקומות במסעדות פופולריות כאלה ואחרות, דוגמת מסעדת מאכלים אקזוטיים וכו'. התפקיד דורש טקט, דיפלומטיה ויכולת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. להגיד שאני הבחירה המושלמת זה כמו לשדך נער בן שש־עשרה לאישה בת תשעים ולהתעקש שזהו שידוך מושלם, כי שניהם סטרייטים.

״אז אתה נואש, ולא מצאת מישהי אחרת.״

הוא מרים את המבט מהחביתה שלו, וחיוך קל מושך את השפתיים שלו. ״לא, טלי. את דיסקרטית, ואני חושב שתסתדרו טוב יחד. כמו כן, השכר הוא ארבעת אלפים לשבוע.״

העיניים שלי מתרחבות. ידעתי שהוא הצליח יפה — טוב ממני בעבודה שלי בטופסייד, בר המתמחה בשירי ג'ימי באפט ובכיסויי בנדנות על הראש — אבל לא כזה טוב. ארבעת אלפים לשבוע, למשך ששת השבועות שהוא ייעדר, לא יפתרו את הבעיות שלי, אבל הם בהחלט יקטינו אותן.

״אני חושבת שהיית צריך לפתוח בזה,״ אני אומרת לו, והפה שלו מתרחב לחיוך־ג'ונתן האהוב עליי, חיוך מתוק ומופתע, כמו של ילד שקיבל מחמאה בלתי צפויה.

״זה היה קל מהצפוי, אם מביאים בחשבון את הרגשות שלך להייז,״ הוא אומר ודוחף את המשקפיים שלו על גשר אפו. ״ואני רוצה שתדעי... שאני עדיין חושב שאת תסיימי את הספר. אבל חשבתי לעצמי שאם רק תוכלי להפסיק להיכנס לפאניקה מההחזרים שלך על המקדמה, זה יכול להוריד לך קצת מהלחץ.״

אם ככה, הוא מאמין בי יותר מאשר אני מאמינה בעצמי. בחצי השנה האחרונה, הספר — שעבורו קיבלתי מקדמה נכבדה, שכבר בזבזתי — עדיין באמצע הדרך, ואמור לצאת לאור בעוד מספר חודשים. בשלב זה, הייתי מסכימה למכור את נשמתי לשטן, אם הייתה אפשרות כזו, כך שאני לא מתכוונת לסרב לעבוד אצלו.

אבל זה נראה לי קל מדי. אנחנו מדברים על הייז, אחרי הכול. ״אז זהו זה? כאילו, אני לא צריכה לעבור ריאיון או משהו?״

צל חוצה את פניו, ברמז זעיר לחשש. ״תצטרכי לחתום על חוזה ועל הסכם סודיות, אבל זה הכול. הייז סומך על ההחלטות שלי. זה יהיה בסדר.״

אני לא בטוחה כל כך, אני חושבת, ונזכרת בפעם האחת והיחידה שהייז ואני היינו באותו חדר. עד היום אני לא יודעת למה הוא הגיע לטופסייד, ובלט שם כמו נוף חריג בחליפה היקרה שלו, או למה — לרגע אחד ארוך — הוא הסתכל עליי במבט שנראה כמו מבט מעריך. הוא אפילו לא ניגש אל הבר עד שהדבר הזה בפנים שלו השתנה, התקרר ונעלם, ובפעם הבאה שהסתכלתי, הוא כבר הלך. אולי זה לא היה קשור אליי, אבל זה בהחלט לא נראה כמו ההתחלה הכי טובה ליחסי העבודה שלנו.

״יש לי רק בקשה אחת...״ אומר ג'ונתן. הוא מתכופף קדימה, פושט את ידיו ומצמיד את כפות ידיו אל השולחן. ״אל תשכבי איתו. בבקשה. אם תקפצי איתו למיטה ביום שאעזוב, אני אצטרך לחזור מייד הביתה.״

אני צוחקת חזק כל כך, עד שאני מושכת מבטים מהשולחנות הסמוכים. מזעזע שג'ונתן, החבר הוותיק שלי, בכלל מציע את זה.

״תן לי קצת קרדיט. לעולם לא אעשה סקס עם מישהו כמו הייז. אני גמרתי עם בחורים לא אמינים.״

הכתפיים שלו צונחות, כשהוא מגרד את המצח שלו. ״אני חושש שהדעה שלך עליו גובשה מרכילות טיפשית ומהדמיון הפרוע שלך.״ המבט שלו נופל עליי, מלא בהזדהות עכשיו. ״ומאט מעולם לא נראה לא אמין. כולנו הופתענו כמוך, כשזה נדפק.״

החזה שלי מתכווץ. אין שום דבר מרגיע במה שג'ונתן אמר עכשיו. אני מעדיפה לשמוע במה טעיתי, לבקש ממנו להצביע על הסימנים שהיו לכך שמאט עמד לאכזב אותי, כפי שעשה, אבל אפילו עכשיו, כולם יכולים להגיד רק איזה בחור נהדר היה האקס שלי.

ג'ונתן מושיט את היד מעבר לשולחן ולוחץ את היד שלי. ״יהיה בסדר, טלי. כשהבחור הנכון יגיע, את תורידי את חומות ההגנה שלך.״

אני בספק, כי התוכנית שלי היא פשוט להימנע מגברים לגמרי. אבל בכל מקרה, הייז פלין לא ייגע בחומות ההגנה שלי, או בכל דבר אחר.

השטן והים הכחול העמוק 

פרק 1

דרו
עשרים ואחד בינואר

סיפור אהבה הוא כמו נסיעה באוטובוס. אתה יכול לקחת את האוטובוס הישיר — קצר ולעניין, לא מרגש, אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע — או שתוכל להפוך את הנסיעה לטיול. הרבה תחנות ועצירות, כשאתה פועל בתקווה עיוורת לראות מראות יוצאי דופן ומדהימים.

אני לא צריכה לראות שום דבר יוצא דופן ומדהים, ואני לא מאמינה גדולה בתקווה עיוורת, אבל טיסה של שלוש־עשרה שעות כדי לפגוש חבר לשעבר, ממש לא יכולה להיחשב כטיסה ישירה ומהירה.

הונולולו מתחילה להיחשף מבעד לחלון המטוס — הצוקים המשוננים של דיאמונד הד מתנשאים לימיני, חול לבן, והמים הכחולים ביותר שראית מימיך.

בואי להוואי, אמר סיקס לאחר התקרית, זו שדחפה אותי מתהילה למצב של קלון. תני ליחצנית שלך להגיד שזה הכול היה בעקבות תשישות.

הוא מאוד משכנע, האקס שלי. החברה הכי טובה שלי, טלי, הייתה משתמשת במילה אופורטוניסט. למעשה, זו בדיוק המילה שהיא השתמשה בה, אבל הציפיות שלה מגברים, גדולות יותר מהציפיות שלי.

אז הינה אני כאן, סובלת מחוסר שינה, ויורדת מהמטוס בצעדים כבדים אל אור השמש ולאוויר הלח, מוכנה לתת לו הזדמנות נוספת. מנסה להתעלם מהעובדה שיש פה מלכוד, שהוא לא חשף עד שלא יכולתי להתחרט — המשפחה שלו גם מגיעה.

"הינה היא!" קול קורא, ופתאום אימא של סיקס, בת', נדחפת בין האנשים ומגיעה לחבק אותי, כאילו אני הבת האבודה שלה ולא האקסית של הבן שלה, שהיא פגשה רק פעם אחת.

אני מניחה שזה מתוק מצידה, אבל אני באמת צריכה להוריד את כובע הקפוצ'ון שלי. בשדה התעופה הזה אין מיזוג או שהם חושבים ששלושים מעלות, זה נעים.

"הגענו לכאן לא מזמן," היא אומרת, לא מפסיקה לחבק אותי, "וחשבנו למה שלא נחכה לדרו?"

"מצחיק," אומר קול קודר שהייתי מזהה בכל מקום, קול שגורם לבטן שלי להתכווץ. "אני ממש לא זוכר שזה היה ככה."

אני מרימה את העיניים למעלה, למעלה, ועוד למעלה, עד שאני רואה את ג'ושוע ביילי, אחיו של סיקס, מתנשא מעל אימא שלו כמו איזה צל מוות, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של זכר קודר ורוטן. העיניים שלו פוגשות את עיניי, ושנינו מעוותים את הפרצוף באותו זמן. המבט שהוא שולח לי הוא מבט חצי מתעב וחצי מעריך. זו הדרך שבה אתה מסתכל על מישהי, כאילו קיווית לגרום למותה להיראות כמו תאונה.

"את מזיעה," אומר ג'ושוע ומעביר יד בשיער החום הבהיר שלו. הוא גורם ליכולת של הגוף האנושי לקרר את עצמו כשחם, להישמע כמו פגם אישי.

"ואתה נראה כאילו אתה לבוש לכנס נדל"ן," אני עונה, ומניחה למבט שלי להתרומם ממכנסי הקאמל שלו אל החולצה המכופתרת בקפידה שלו. אלוהים, הוא כזה חנון.

אבל עם זאת, חנון חתיך.

אם קארמה באמת הייתה קיימת, ג'וש היה צריך להיראות מכוער, אבל האמת היא שיש לו עיניים, שאישה פחות חזקה ממני, הייתה עלולה ללכת בהן לאיבוד; עיניים בצבע תכלת, בהירות כל כך מתחת לריסים כהים, עד שהן לא נראות אמיתיות. מבנה גוף מושלם ושפה תחתונה מלאה במיוחד — אם את אוהבת דברים כאלה. הוא גם גבוה עד גיחוך, רחב כתפיים ושרירי, מסוג הגברים שירגישו חזקים ועוצמתיים מאוד לידך.

שוב... אם את אוהבת דברים כאלה.

הוא פונה אל הבלונדינית הגבוהה שמאחוריו. "סלואן, את זוכרת את דרו," אומר את שמי כאילו שאני הילדה שהרעילה את כל תושבי העיר... או זו שרצתה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה, מה שהוא כנראה חושב.

ואיך הם בכלל עדיין זוג? הם היו יחד בסומליה, אבל סלואן עברה לאטלנטה, והיא נוקשה מדי בשביל סקס טלפוני. היא בטח שלחה ציורים של החצוצרות שלה במקום תמונות עירום.

היא מושיטה אליי יד מטופחת בקפידה, בחיוך נוקשה על הפנים. אני שמה לב שהחולצה המעומלנת שלה אפילו לא התקמטה אחרי טיסה שאני בטוחה שהייתה ארוכה כמו הטיסה שלי, והיא לא מזיעה בכלל. אני מתארת לעצמי שזה אחד מהיתרונות של היותך חצי נחש — טמפרטורת הגוף שלך נשארת נמוכה.

"מצטערת על ג'ואל," היא אומרת.

אני ממצמצת. דבר ראשון, כי שכחתי שהמשפחה של סיקס ממשיכה לקרוא לו בשמו הפרטי השנוא כל כך. דבר שני, כי איפה לעזאזל הבחור שהתקשר אליי רק לפני כמה לילות ונשבע שהוא השתנה?

אני מנסה להסתכל מעבר לכתף שלהם. אני בגובה מטר שישים ושבעה סנטימטרים, אבל כולם גבוהים כל כך, שאני לא יכולה לראות דבר. "מה?"

הם מסתכלים אחד על השני, מחליפים מבטים שקטים, והבטן שלי צונחת.

"שלחתי לך הודעה," אומרת בת'. "אולי לא קיבלת אותה. אה, אוף. היא לא נשלחה, בשדה התעופה אף פעם אין קליטה."

היא מזעיפה את הפנים ומתחילה להתעסק בהגדרות הטלפון שלה, אולי מקווה עוד שההודעה שלה תישלח. אני בספק אם זה יועיל, בשלב הזה.

"הוא בכלא," אומר ג'וש בלי שמץ של רגש.

אני צוחקת בבהלה. כי לטוס לצד השני של העולם כדי לנפוש עם המשפחה של סיקס בלי סיקס זה נורא עד גיחוך, מכדי שיהיה אמיתי. "מה?"

"היה בלבול אחד גדול," מבטיחה לי בת', כשג'ושוע מגלגל את העיניים. "ערכו חיפוש על הלהקה בשדה התעופה בטוקיו. לאחד מהם הייתה כמות קטנה של מריחואנה בתיק, וכולם נעצרו. אבל עורך הדין שלו אמר שעד מחר, הוא ישתחרר בערבות, וכל העניין יסתדר תוך שלושה ימים."

אני בוהה בה. לא יכול להיות שהיא אמרה לי עכשיו שאני תקועה בחופשה עם זוג מבוגרים שפגשתי פעם אחת, ועוד שני אנשים שאני מתעבת — כאשר אחד מהם הציע לאימו, כשחשב שאני לא שומעת, שכדאי שהיא תנעל את כלי הכסף המשפחתיים, עד שאלך.

אבל איש לא צוחק, ובת' מתכווצת. אם זו הייתה בדיחה, אני לא חושבת שהיא הייתה נראית מודאגת כל כך.

אני מסתכלת לאחור, כאילו אמצא דרך לעלות בחזרה למטוס לפני שמשפחת ביילי תראה אותי, אבל לזה יידרש מסע בזמן, מיומנות שאני עדיין לא שולטת בה.

אני רואה הבזק מצלמה, ומבטו של ג'וש מזנק לכיוון הזה. ראשים מסתובבים והמון אנשים מתאסף. זה השיער המזורגג שלי. יש לי את אחד מהפרצופים שנראים ממקור אתני לא ברור, מזרח אירופאי, שרואים בכל מקום בניו יורק — עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות — אבל השיער הבלונד־פלטינה הארוך שלי, הוא מה שמסגיר אותי בכל פעם. אני מרימה בחזרה את כובע הקפוצ'ון על ראשי, אבל זה מאוחר מדי... ברגע שהם יודעים שאת בשדה התעופה, המשחק נגמר.

"כדאי שנלך," אומר ג'וש ושולח מבט זועם על פני החדר. "מוטב שמישהו יחזיק את היד של דרו, כדי שהיא לא תירמס על ידי האנשים שהם לא בגובה של ליליפוט."

"גובה קיצוני נמצא בקורלציה לתמותה בגיל מוקדם," אני עונה ומרימה את הצוואר לאחור כדי לשמור על קשר עין.

הוא מרים גבה. "זו תסמונת מרפן, ואת נשמעת מלאת תקווה."

"רק אם זה יכול לקרות מבלי להרוס את הטיול."

אני רואה עווית קטנה מאוד בפיו, אבל לא מרגישה מנצחת במיוחד. אני חושבת שהוא פשוט מתרגש, כשאנשים מדברים על מוות.

***

אנחנו עוברים בין האנשים לאזור איסוף הכבודה — שם מחכה ג'ים ביילי, אביו של סיקס. בניגוד לאשתו, הוא איש שממעט במילים, ותודה לאל — הוא לא מחבק. הוא מניח יד על הכתף שלי, מהנהן ושואל איך נראית המזוודה שלי, רגע לפני שההמון מזנק לעברנו.

אמרתי לעצמי שלא אזדקק כאן לאבטחה, אבל עוד לא עברו חמש דקות, ואני כבר מתחרטת על זה. טלפונים מורמים לאוויר, מצלמים אותי, ודברים נדחפים מול הפרצוף שלי כדי שאחתום עליהם — כרטיס עלייה למטוס, חלק פנימי של ספר, קבלה של סבארו, זרוע. אני מרגישה סימנים ראשונים לפאניקה עולים בי: זיעה נוטפת על הגב שלי והלב שלי הולם בחזי — תחושה שאני עומדת להיחנק.

"עד כמה היית שיכורה באמסטרדם?" צועק מישהו, ומישהו אחר שואל אם הגעתי לפה כדי להיכנס למכון גמילה. כמעט כולם כבר ראו את הסרטון שבו אני נופלת מהבמה. דרו צוללת! הייתה הכותרת בעיתון הדיילי מייל. ממש חכם. תוך שעות ספורות, נראו גיפים וממים בטיקטוק. אתה לא באמת מצליח, עד שכל העולם מתאחד לצחוק על המשברים האישיים שלך.

כשהקהל מתאסף סביבי, אני נסוגה צעד לאחור, אבל האנשים נדחפים אליי. קשה לי לנשום ובדיוק כשאני עומדת להיכנס לפאניקה, יד עוטפת את הזרוע שלי. ג'וש מושך אותי מההמון, כאילו הוא מושה אותי מים סוער.

אני אחזור לשנוא אותו אחר כך, לגמרי, אבל ברגע זה, כשהוא מוביל אותי כל הדרך אל מכונית הוואן הממתינה לנו, אני מרגישה שמעולם לא אהבתי מישהו יותר ממנו.

דלת הוואן נפתחת, ואני ממהרת להיכנס פנימה. אנשים מקיפים אותנו, ועכשיו הם מצלמים את המכונית. כאילו... מי בכלל ירצה לצפות בסרטון הזה? ראיתם את המונית שבה הייתה דרו וילסון? הם ישאלו את החברים שלהם אחר כך. והחברים האלה, אם יהיו הגיוניים אפילו קצת, יגידו למה לעזאזל שנרצה לצפות בזה? למה צילמת את המונית מבחוץ?

בסופו של דבר אני נדחקת למושב האחורי של הוואן, וזה לא ממש אידיאלי בהתחשב בעובדה שאני סובלת מבחילות בנסיעות, אבל ממש אין זמן לארגן מחדש את כולם.

בזינוק, הוואן מאיצה ומתרחקת מהמדרכה. הירך הרחבה, המכוסה במכנסי הקאמל של ג'ושוע, נלחצת אל ירכי, וזה מרגיז, אבל יש לו ריח טוב. ריח של סבון ושל עור גברי בטירוף. ברור שמזמן לא עשיתי סקס אם ריח העור של ג'וש עושה לי את זה ברגע כזה.

והוא טס לכאן כל הדרך מסומליה. האם לא היה אמור להסריח מהמטוס ולהזיע כמוני?

בת' מתחילה לקרוא לנו ממדריך הטיולים שלה על האי אואהו. קול אנושי יכול לגרום לך לבחילה? כי אני מרגישה שהקול שלה עושה לי בחילה. ומפתח המיזוג שלידי, לא יוצא אוויר קר. אני מצמידה את הפנים לחלון כמו כלב.

"השירותים הרפואיים כאן מצוינים," היא מודיעה. "מהטובים בארץ." אין לי מושג למה בחרה לקרוא דווקא את המידע הזה. נכון, יש כאן שלושה רופאים — ג'ים, סלואן וג'וש — אבל זה מעניין בדיוק כמו לצלם את המונית שדרו וילסון נסעה בה.

"את עומדת להקיא?" שואל אותי ג'וש, ונשמע די מזועזע בשביל גבר שאמור להיות רופא. יש לי ספקות בעניין: הוא נראה דומה יותר לבחור שאתה שוכר כדי למחוק כפר שלם באמצעות מזל"ט.

אני נושמת נשימות רדודות מהאף. "אני מקווה שלא." העיניים שלי יורדות לתיק המחשב הנייד שלו. "תפתח את התיק קצת יותר, ליתר ביטחון."

הוא מצליח להיראות נגעל אפילו יותר, הישג שלא חשבתי שאפשרי.

"את סובלת מבחילה בנסיעות," הוא אומר מייד. "למה לא אמרת שום דבר?"

"אני לא יודעת," אני עונה. "אולי זה קשור להמון הנערות המתבגרות שרדפו אחריי."

"היא בדיוק כמוך, ג'וש," אומרת בת', מסתובבת אל בנה ומחייכת אליו חיוך קורן, כאילו שאחד מאיתנו אמור לקבל את זה כמחמאה. "היא עושה מה שצריך לעשות במצבים כאלה."

עיניו סורקות אותי בבוז. "ממש תאומים," הוא אומר ושפתיו מתרוממות. ואז הוא מוסיף, בשקט, "מלבד העובדה שאני לא מנענע את התחת שלי למחייתי."

"ואני לא מתנהגת מגעיל לאנשים שרק עכשיו פגשתי," אני מסננת.

"ברור שאת לא זוכרת את היום שבו נפגשנו," הוא ממלמל.

הלסת שלי מתהדקת. לא אני שאלתי אותו אם הוא סיים תיכון. לא אני אמרתי לאימי שהוא עלול לגנוב את כלי הכסף.

"תורידי את הראש בין הרגליים," הוא אומר. "ואל תקיאי על המכנסיים שלי."

אני מתכופפת ומורידה את הראש למטה, בדיוק כמו שד"ר יחסי אנוש הציע.

עד כה, הוואי מתישה יותר מהחיים האמיתיים שלי. 

השטן שאת מכירה 

1

בן

כשג'מה צ'רלס מחייכת אליכם, תהיו בטוחים שהלך עליכם, והיא מחייכת מאז שנכנסה לאולם בית המשפט. הלקוחה שלה, ויקטוריה ג'ונס, עומדת לאבד את שלושת ילדיה. התובע מסר את הראיות שלו, ותהיו בטוחים שאתם יכולים לגרום לכל דבר

להישמע אמין, אם אתם רק יודעים לספר סיפור. לרוע מזלו, ג'מה מספרת סיפור טוב יותר.

תחילה, היא מוכיחה שהעילה לבדיקת משרד הרווחה הייתה חסרת בסיס. היא מראה צילומים ממצלמת גוף, שמראים שימוש לרעה בכוח הן על ידי המשטרה והן על ידי העובדות הסוציאליות. היא מוכיחה שהמכתב המודיע לוויקטוריה על הביקור נשלח בדואר לאחר הביקור. היא מגדילה את התמונה של רצפת המטבח המלוכלכת שצילמה העובדת הסוציאלית — התלונה היחידה שהתביעה העלתה על רמת הניקיון — ומבקשת מהעובדת הסוציאלית להדגים איך בדיוק הייתה אמורה ויקטוריה לנקות את הרצפה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים.

וג'מה, כמובן, הביאה איתה כיסא גלגלים ומטאטא להדגמה. קהל בית המשפט צוחק, השופט מתעצבן, וג'מה במיטבה. יש לה פרצוף של מלאך — עצמות לחיים גבוהות, פה רחב, עיניי שקד — אבל היא לוחמנית ורותחת מכדי שתעשה משהו אחר מלבד להתנצח למחייתה. היא מחליקה על הרצפה כמו רקדנית והופכת את אולם בית המשפט לקרקס, שבו שוטר המעצר והעובדת הסוציאלית הם הליצנים. היא הוכיחה בבירור את הטענה שלה, אבל היא בכל זאת ממשיכה להסתער, כי היא כל כך פאקינג עצבנית. היא רוצה שכל אדם בחדר הזה יראה עד כמה המצב הזה מגוחך ולא הוגן.

”מיס צ'רלס," נוזף השופט, כשג'מה מתחילה לדחוף את כיסא הגלגלים החוצה, ”תפסיקי. זה לא שיעור דרמה." הוא פונה לפרקליט המדינה. ”הבקשה נדחית. זה היה ניצול כוח לרעה מכוער מצד שירותי הרווחה, ואני לא אשכח שבזבזתם את זמנו של בית המשפט."

ויקטוריה ומשפחתה מריעים, וג'מה מחבקת את כולם לפני שהיא ממהרת לכיוון היציאה. אני מסתתר בחלק האחורי של אולם בית המשפט, אבל מספיק לראות את העיניים שלה, רגע לפני שהן נעלמות מתחת למשקפי השמש.

היא בוכה, ואני לא בטוח שאלו דמעות של שמחה.