דף הבית > חנות > מארז סדרת אובססיה המלא
מארז סדרת אובססיה המלא
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: חנות חנות מאפיה/פשע
מספר עמודים: 478, 419, 458
תרגום: שי סנדיק ומירב אייגר
עריכה: אריאלה ברמכר ומירה רוזנפלד

מארז סדרת אובססיה המלא

         
תקציר

*3 ספרים במארז*

*אובססיה מתוקה*
 
היא רומנטיקנית בנשמה, שחיה בעולם הכי לא רומנטי שיש.
אלנה מכונה "אבלי המתוקה" בזכות אישיותה הנעימה – היא מחייכת לכל אחד ומפזרת קסם ונינוחות לכל עבר. היא הבת האהובה, נסיכת המאפיה המושלמת... או ליתר דיוק, הייתה.
עכשיו היא רואה במראה רק את הדם המכתים את ידיה.
אומרים שרושם ראשוני קובע הכול...
 
במים העכורים של העולם התחתון של ניו־יורק, אחותה של אלנה משודכת להינשא לניקולס רוסו. בכיר במאפיה, בוס, רמאי – אפילו בסטנדרטים של המאפיה. המוניטין האפל שלו, שכהה יותר מהחליפה השחורה שלו, הולך לפניו. לאחר שהמפגש הראשון בינו לבין אלנה מסתיים בנעיצת מבט מצידה, היא מבינה שהוא גס רוח ויפה תואר באותה מידה.
הגבר הזה או כל דבר שהוא מסמל לא מוצאים חן בעיניה, אבל זה לא מונע מליבה להלום בעוז כשהוא לידה או להצטמרר מהתרגשות למשמע קולו.
 
והוא תמיד שם. מחלק לה הוראות ומעביר בה להט שלא הולם להרגיש ליד גיס לעתיד. אלנה היא אולי אבלי המתוקה כלפי חוץ, אבל היא מתחילה להבין שהיא נמשכת לאופל, לידיים מחוספסות, לסיגריות ולעיניים בצבע ויסקי. לאחר שבקושי נחלצה מסקנדל אחד, היא ממש לא יכולה להרשות לעצמה להיסחף לעוד אחד. 
 
חוץ מזה, גם אם הוא היה שלה, כולם יודעים שאסור להתאהב בבכיר במאפיה... נכון?
אובססיה מתוקה הוא ספר ראשון מתוך סדרת אובססיה וניתן לקריאה כבודד. 
 
דניאל לורי כותבת על גיבורים מפוקפקים מוסרית, מערכות יחסים שהופכות משנאה לאהבה ועל גיבורות מקסימות וחצופות. היא חולה על קפה וקומדיות רומנטיות וגרה באיווה עם בעלה, בנה ויותר מדי כלבים. 
 
*אובססיה מטורפת*
 
היא מפחדת מהאפלה.
הוא שולט בה.
 
השמלות שלה צמודות מדי, נעלי העקב גבוהות מדי. היא צוחקת בקול רם, אוכלת בחוסר נימוס ומדברת בצורה משובשת. מעטים יודעים שמדובר רק בהעמדת פנים שנועדה להסוות התקפי חרדה.
איש אינו יכול לסדוק את החזות שעוטה ג'יאנה על עצמה... עד שהוא מגיע. 
רבים חושבים שהוא מופת למוסריות. סוכן מיוחד ששומר על החוק. אחרים מהעולם התחתון של ניו־יורק מכירים אותו כנוכל, כרוצח ובעל לב קר כקרח. כריסטיאן אליסטר תמיד פעל לפי התוכנית שהתווה לחייו בצעירותו בתא כלא קר וטחוב. הוא אוהב סדר ומעולם לא התפתה לסטות מהמסלול. עד עכשיו.
בערב חורפי אחד חייהם משתלבים זה בזה. היא שונאת אותו – את הקרירות, את השחצנות ואת האבחנה הדקה – אבל עם השנים, גם כשהמשחקים ביניהם התעקשו לכלול העלבות על מראה ואינטליגנציה, היא מתחילה ליהנות מהמשחק איתו.
שום דבר בתוכניותיו של כריסטיאן לא הכין אותו לקראת ג'יאנה. היא הכאוס בהתגלמותו, לא הטיפוס שלו ונשואה, אבל דבר לא מונע מעיניו לעקוב אחריה לכל מקום.
לאורך כל הדרך היא בכלל לא יודעת שהיא שלו – התסכול שלו, המשיכה שלו.
האובססיה המטורפת שלו.
 
דניאל לורי כותבת על גיבורים מפוקפקים מוסרית, מערכות יחסים שהופכות משנאה לאהבה ועל גיבורות מקסימות וחצופות. היא חולה על קפה וקומדיות רומנטיות וגרה באיווה עם בעלה, בנה ויותר מדי כלבים. 
*אובססיה אפלה*

מגדת עתידות אמרה פעם למילה שהיא תמצא גבר שיעצור את נשימתה, אבל היא לא אמרה לה שזה יקרה בזמן שמילה נמלטת על נפשה.
מילה מאז ועד היום עושה את מה שמצפים ממנה. היא יוצאת רק עם נערי קולג' עם רקע למופת ולא שואלת שאלות. לא על ההיעדרויות של אביה ולא על סירובו לתת לה לבקר בארץ הולדתה – רוסיה.
כשהיא מרגישה חנוקה ובלי תשובות, מילה עושה את מה שתמיד רצתה לעשות.
היא עולה על מטוס למוסקבה.
היא מעולם לא ציפתה להתאהב בגבר במסע הזה. גבר בעל עושר בלתי מוסבר, קעקועים על הידיים וסודות בעיניים. מהר מאוד הליטוף שלו הופך לאחיזה גסה שמטביעה את צעקותיה. אבל נקמה היא מנה שמוטב להגיש קרה. למרבה הצער, החורף הרוסי הוא החורף הקר מכול, ומילה מגלה שהדרך היחידה להימלט ללא פגע, היא לעשות את הבלתי אפשרי ולהפשיר את ליבו של השובה שלה.

ביקורות:
• "הספר כתוב בקצב מושלם, אובססיה אפלה הוא פנינה מכל הבחינות. התאהבתי במילה וברונאן כבר מההתחלה. בלעתי בשקיקה כל מילה פואטית מההתחלה ועד לסוף, ואז התחלתי לקרוא את הכול מהתחלה." – שרמיין פולס, מחברת רבי מכר של  USA Today.
• "הדינמיקה ביניהם מטורפת, והשניים האלה הם אחד מהזוגות המובילים שלי." – בי,  מבקרת אתר Goodreads.
• "בספר הזה היה הכול. מתח מיני, קצב מהיר והרבה תפניות. קראתי אותו בשקיקה מההתחלה ועד לסוף. דניאל בהחלט התעלתה על עצמה בסיפור של מילה ורונאן." – לאנה, רומנטיקה של נערה רעה.
• "התאהבתי בסגנון הכתיבה של דניאל, בדמויות ובסיפורים שלה, עד שאני יכולה להגיד בביטחון מלא שהיא אחת מהכותבות המוכשרות ביותר שקראתי." – ג'סיקה, בלוג הספרים Chatterbooks.
• "אין דבר אחד שלא אהבתי ברונאן – כל נטייה מרושעת ותכונה רעילה. הקנאה שלו, הרכושנות שלו, השתלטנות שלו, הפה המלוכלך שלו וההתנהגות המטורפת שלו, אבל מעל לכול, הפגיעות שהוא מראה לבחורה שלו היא שחותמת את העסקה עבורי." – יסמין, מבקרת Goodreads.
• "הספר הזה הוא הישועה של השנה המטורפת הזו. לדניאל יש סגנון כתיבה קסום כל כך שהיא שובה אותך מההתחלה ולא עוזבת עד למילה האחרונה."  - סילבר, מבקרת Goodreads.
• "פשוט מבריק. אני מאוהבת בסדרה הזו ובמאפיונרים שבה, ואני מודה לדניאל לורי על כך." – מאלן, מבקרת Goodreads.
• אני לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל דניאל לורי מצאה כל פנטזיה אפלה וסקסית, שהייתה לי מעולם, וכתבה את זה בצורה מדהימה."  - מוניק, מבקרת Goodreads.
• "המעבר מהידלקות רכה לדינמיקה של שובה/שבויה היה חלק, נוגע ללב וממכר לגמרי. לא יכולתי לשבוע מהדיאלוגים השנונים, הכימיה והלהט. רונאן ומילה היו אש ביחד." – מינה, מבקרת Goodreads.
• "הספר הזה היה משב האוויר הצח, שהיית

פרק ראשון
אובססיה מתוקה 
פרק 1
 
"אין דבר כזה כסף טוב או כסף רע. יש רק כסף."
לאקי לוצ'יאנו
 
 
לונג־איילנד, ניו־יורק
אלנה
 
הבית שלי היה מקום ציורי. דלת כניסה אדומה עם מרתוק מזהב. ריצוף משבצות בשחור־לבן. גרם מדרגות מעץ עם לכה בוהקת ונברשת נוצצת. אבל תמיד שאלתי את עצמי, אם אקלף פינה מהטפט... האם זה ידמם בצבע אדום? אם העולם הזה היה שקוף כמו זכוכית, נתזים שקטים היו יוצרים שלולית על מרצפות השיש.
הבטתי בטלוויזיה שבפינת המטבח ובקושי עיכלתי את קולה של הקריינית, אבל כשהמילה רצח עברה בשפתיה האדומות כארגמן, היא הדהדה בראשי. גרוני התכווץ, כשסובבתי את הטבעת על אצבעי האמצעית.
על אף שביתי, חיי, נבנו על ערמות של כסף מלוכלך, תמיד יכולתי לומר שאני אישית לא תרמתי למאזן. לא עד ראשית השנה, זאת אומרת. עכשיו היה לי דם על הידיים והאשמה השגיחה עליי בשנתי.
קולות מהמבואה ריחפו אל אוזניי בכל פעם שהדלת המתנדנדת נפתחה בעת שהמשרתים שלנו נכנסו ויצאו והתכוננו לארוחת הצהריים.
צחוק נשי, גוון הקול התוסס של בן דודי בניטו וקול נוסף שזיהיתי במעורפל כשיצאתי מהכנסייה באותו בוקר. הוא היה חרישי, עדין ואדיש. השערות על עורפי סמרו. ידעתי שהוא היה שייך לגיסי לעתיד.
וזה היה חלק — כל — הסיבה לכך שהתחבאתי במטבח, אף שלעולם לא אודה בזה.
"את יפהפייה מכדי להזעיף פנים, אבלי המתוקה," אמרה אימא שלי כשנכנסה לחדר מלווה בקקופוניה של שיחות האורחים.
זעתי תחת כובד מילותיה. מסיבות ברורות לא שמעתי את שם החיבה הזה כבר תקופה ארוכה. הכינוי נמאס עליי, בעיקר כשהבנתי שמעריצים אותי מכל הסיבות הלא נכונות: לא היה בלתי נעים להסתכל עליי, הייתי שתקנית כשצריך ומנומסת כשלא שתקתי. הייתי תקועה בציפיותיו של העולם ממני, כמו שמלת ילדות שכבר לא מתאימה למידותיי. נדרשו שנים שבהן הרגשתי כמו ציפור יפה בכלוב עד שהכול נהיה מוגזם... ואני ברחתי.
"אני לא יודעת למה את צופה בזה, אלנה," אמרה אימא וערבבה את הרוטב שעל הכיריים. "כל השטויות האלו מדכאות."
אימא הייתה נשואה לסלבטורה אבלי — בוס בכיר באחד מארגוני הפשע הגדולים ביותר בארצות־הברית. לפעמים תהיתי אם התמימות הייתה הכחשה או אם היא באמת מעדיפה לצפות בימי חיינו מאשר לדאוג לגבי הרומנים של אבא.
"אני לא יודעת למי להצביע בבחירות," עניתי בפיזור דעת.
היא נענעה את ראשה בחוסר אמון ושיערתי שזה משום שמוזר שבתו של בוס במאפיה מתעניינת בהרכב הממשלה.
"אבא שלך לא מרוצה ממך," היא אמרה והביטה בי מבעד לריסים כהים בהבעת "את בצרות" שכולה שפתיים מכווצות.
"מתי אבא כן מרוצה ממני בתקופה האחרונה?"
"למה ציפית אחרי מה שעשית?"
חצי שנה חלפה, ואני נשבעת שהיא דיברה על זה כל יום. היא הייתה כמו כלב עם עצם, ובאמת חשבתי שהיא נהנתה מהטעות שעשיתי, כי סוף־סוף הייתה לה סיבה לנזוף בי.
"למה לא באת לפגוש את רוסו אחרי הכנסייה היום?" היא הצביעה עליי עם הכף. "אני לא מאמינה להצגה ששכחת וחיכית בתום לב במכונית."
שילבתי את זרועותיי. "פשוט לא התחשק לי. הוא... גס רוח."
"אלנה," נזפה בי. "את בכלל לא מכירה אותו."
"את לא צריכה לפגוש מישהו עם מוניטין כזה כדי להבין את האופי שלו, אימא."
"הו, מדונה, סלבמי1," מלמלה.
"והוא לא יבין את אדריאנה," הוספתי בקוצר רוח.
היא גיחכה. "לא הרבה מבינים את אחותך, פיליה מיה."
הגנן הבין... אבל לא התכוונתי לחלוק את זה עם אימא, אחרת עד סוף היום הוא יוטבע בקרקעית נהר ההדסון.
בתחילת השבוע אבא הודיע שאדריאנה תינשא לניקולס רוסו, הדון של אחת מחמש המשפחות בניו־יורק. חטאי העבר שלי היו עדיין פצעים טריים, אבל כשהחדשות האלו נוספו לרשימה, הרגשתי כאילו מישהו שוב פתח אותם.
הייתי האחות הבכורה. לכן באחריותי היה להתחתן ראשונה. אבל בגלל הטעות שלי, אחותי הוקרבה — ועוד לגבר בעל מוניטין. כולם יודעים שכשיש למישהו מוניטין בעולם הזה, המסר ברור - להתרחק ממנו כמו מאש.
"חוץ מזה, ניקו הוא ג'נטלמן מושלם. אם היית פוגשת אותו הבוקר אחרי הכנסייה כמו שהיית אמורה לעשות, היית יודעת את זה."
יצאתי מדלתות הכנסייה אל המכונית לפני שהספיקו לכפות עליי לפגוש את גיסי לעתיד. הייתי מנודה מבחינת אבא שלי, לכן הופתעתי שהוא בכלל הרגיש בהיעדרותי. מלבד זאת, הייתי בטוחה שההצגה הג'נטלמנית של רוסו הייתה רק תעתוע.
מאז שאביו של ניקולס מת לפני חמש שנים. הדון הצעיר בן העשרים ותשע נודע בכל רחבי העולם התחתון. הוא הלך בדרכי אביו, היה רמאי ועם יותר דם על הידיים מאשר כל האסירים במדינת ניו־יורק. הוא גם לא הרגיש שום חרטה על כך. לפחות חשבתי שהוא לא הרגיש צורך להתנצל. הקריינית לא הייתה מדווחת כל בוקר במשך שנה על קורבן חדש עם השם זאנטי — המשפחה שניקולס הסתכסך איתה כיוון שרצחה את אביו — אם היה מרגיש אשמה כלשהי. הוא היה בדרך ללכת היישר לגיהינום בגלל ההתנהלות הזאת, לדעתי.
"כבר פגשתי אותו, אימא."
היא הרימה גבה. "באמת?"
"האמת שלא."
פניה קדרו.
"אבל החלפתי איתו מבט," התעקשתי. "וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לדעת שהוא לא יהיה טוב לאדריאנה."
היא גלגלה את עיניה. "רידוקולו2."
מבט נוקב ומבט רגיל הם אותו הדבר... נכון? זו הייתה טעות, האמת. זה קרה כשירדתי במדרגות הכנסייה. מבטי קלט את הפגישה שהייתי אמורה להשתתף בה. אבא ואימא עמדו משני צדדיה של אדריאנה ומול ניקולס רוסו — וככה בדרך כלל כלה וחתן נפגשו בחיים האלה. נישואי שידוך היו עניין שבשגרה בקוזה־נוסטרה.
התרגזתי על כל המצב. עיניי הצטמצמו קלות לפני שהבטתי בגיסי לעתיד, ואז גיליתי שהוא כבר מביט בי. כך קרו חילופי המבטים — טעות, הבנתם? אבל בקושי יכולתי להסביר את זה לאיש, ואם הייתי מחייכת, זה היה מתפרש כמתנשא, לכן פשוט... המשכתי עם המבט הנוקב וקיוויתי שזה לא יוביל למותי.
מבטו של ניקולס התאבן מעט כדי להביע שזה לא מוצא חן בעיניו, אבל אחרי רגע של קשר עין משמעותי, הוא השיב את תשומת ליבו לאבא, כאילו הייתי עלה נידף ברוח. פלטתי את האוויר שעצרתי בתוכי וניגשתי להתחבא במכונית. לא רציתי לפגוש אותו אחרי הדבר הזה. פשוט אתעלם ממנו עד יומי האחרון.
"תפסיקי לדאוג ותסמכי על אבא שלך."
השמעתי צליל של המהום, כי שמעתי מבן דודי בניטו שהברית נועדה לשיתוף פעולה באיזו עסקת נשק ותו לא. אחותי הייתה כלי משחק בהסכם הברחה בקנה מידה אדיר. כמה רומנטי. ובכל זאת, ידענו שהיום הזה יגיע. לא היו לי ציפיות לנישואי אהבה וגם לא לאדריאנה.
הבעיה הייתה שאחותי כבר האמינה שהיא מאוהבת.
בגנן.
"אלנה, לכי תבדקי אם אדריאנה כבר מוכנה לארוחת צהריים."
"היא אמרה לי אתמול בערב שהיא לא באה."
"היא באה!" התרגזה אימא ולאחר מכן מלמלה באיטלקית.
בעל כורחי התרחקתי מהדלפק ויצאתי מהמטבח. קולה של הקריינית נישא אחריי אל מחוץ לדלת המתנדנדת, וכמו אזהרה, המילה רצח שוב בקעה משפתיים אדומות.
On an Evening in Roma התנגן מפטיפון ישן, כשניגשתי אל גרם המדרגות והתבוננתי באורחים שבמבואה. אחותו של אבא ובעלה, כמה בני דודים ואחי טוני, ששלח מבט נוקב לכיוונו של ניקולס. טוני נשען על הקיר לבדו, וידיו בכיסי חליפתו השחורה. החברה שלו לא הייתה איטלקייה, לכן הוזמנה רק לעיתים רחוקות. אימא שלי סלדה ממנה רק מפני שיצאה עם הבן שלה.
אהבתי את אחי, אבל הוא היה חסר אחריות, אימפולסיבי וחי לפי העיקרון - "אם משהו לא מוצא חן בעיניי, אני יורה בו". היה נדמה שהוא רוצה לירות בניקולס רוסו. הייתה היסטוריה בין השניים, ולא מהסוג החיובי.
מבטי נתפס על אישה מרשימה עם... סגנון מעניין. היא עמדה לצד איש שהנחתי שהוא סבא שלה, אבל הוא החליק את ידו על ישבנה. היא רק כיווצה את שפתיה, כאילו מדובר במטרד קל.
היא לבשה רדיד פרווה ביולי, מעל שמלה דקה בירוק־זית ומגפיים בגובה הירך. שיער כהה וארוך גלש בגלים עדינים, ויחד עם הריסים המלאכותיים ועגילי החישוק הענקיים היא נראתה כמו מודעת פרסומת לשנות השבעים של המאה הקודמת. וכאילו לא השלימה את המלאכה עד הסוף, היא ניפחה מסטיק ורוד ופוצצה את הבועה. עיניה הצטמצמו עליי, כאילו אני זו שהסטייל שלה מפגר בארבעה עשורים. אם היו בחדר ניגודים קוטביים, אלה היו היא ואני, ללא ספק.
כשכבר כמעט השתחררתי והייתי עם יד אחת על המעקה, קולו של אבי נשמע מאחוריי. "אלנה, בואי לכאן."
בטני צנחה, ועצמתי את עיניי בתבוסה, אבל היססתי רק לרגע, כי הקול לא פתח את הנושא למשא ומתן.
ידיי החלו להזיע, כשהגעתי למקום שבו עמד אבא ליד ניקולס. כשהגעתי לצידו של אבא, הוא נטל את זרועי וחייך אליי, אבל החיוך לא הגיע לעיניו. אבא נראה צעיר בעשור מחמישים וחמש שנותיו עם פסים דקים של כסף שזרקו בשערו השחור.
הוא תמיד לבש חליפה, ואף פעם לא הייתם מוצאים בה ולו קמט אחד, אבל המראה הג'נטלמני היה רק כלפי חוץ. כבר בגיל שבע קיבלתי הצצה לדרך שבה צבר את המוניטין שלו, מבעד לפתח בדלת המשרד.
"אלנה, זה ניקולס רוסו. ניקו, זאת אלנה, בתי הבכורה."
עשיתי את הקטע הזה מאה פעמים, רק ביום אחר, עם איש אחר. אבל הפעם נשימתי נקטעה כאילו עמדתי להידחף מקורה אל תוך מים שורצי כרישים אם אביט אליו. הוא בסך הכול גבר, הזכרתי לעצמי. גבר עם המוניטין הכי גרוע במדינת ניו־יורק, ללא ספק.
למה הבטתי בו בזעם?
שאפתי אוויר כדי לאזור אומץ, הטיתי את ראשי ולא הצלחתי לראות אותו מבעד לשולי כובעי. פרץ חמים של זיהוי עבר בגווי, כשהבטתי בעיניו הנוקבות. עיניים חומות בהירות, צבע של ויסקי עם קרח וריסים עבים וכהים. הן שיוו לו הבעה מהורהרת, כמעט כאילו הוא מביט אל תוך השמש, אבל הוא הביט כאילו הציגו בפניו את אחת המשרתות ולא מישהי שהוא עתיד לכנות "גיסתי".
הייתי גבוהה בכמה סנטימטרים מאדריאנה וגם בנעלי העקב ראשי לא הגיע לסנטרו. הרגשתי דחף עז להסב את המבט ולהתמקד בעניבה השחורה שהייתה בגובה העיניים, אבל הרגשתי שהוא יזכה במשהו אם אסיט את המבט, לכן הסתכלתי עליו. נימת קולי הייתה מנומסת כתמיד בחברה. "נעים לי מאוד..."
"כבר נפגשנו."
מה?
קולו האדיש עבר בגווי והותיר אחריו ריגוש משונה. הוא בקושי אמר משהו, אבל הרגשתי שאני עומדת בשטח של רוסו ולא של אבלי. כאילו קוטר של מאה ושמונים סנטימטרים נוצר סביבו והוכרז כשטח של רוסו, לא משנה היכן עמד.
אבא הזדעף. "מתי הייתה לשניכם הזדמנות להיפגש?"
בלעתי את הרוק.
משהו משועשע ומסוכן ריצד במבטו של ניקולס. "מקודם, בכנסייה. זוכרת, אלנה?"
פעימות ליבי הלמו כתוף. למה שמי התגלגל על לשונו כאילו הוא מכיר אותו היטב?
אבא התאבן לצידי, וידעתי למה. הוא חשב שעשיתי משהו לא ראוי עם האיש הזה, כפי שרמזה נימת קולו. חום עלה בלחיי. בגלל טעות אחת שעשיתי לפני חצי שנה, אבא שלי חשב שהתחלתי עם הארוס של אחותי?
מצמצתי בחשש. הכול בגלל מבט קצר, ואפילו לא עוין במיוחד? האיש הזה מצא את נקודת התורפה שלי, ועכשיו הוא משחק בי.
תסכול שרט בחזי. לא יכולתי להחמיר את המצב ולחלוק על דון, שללא ספק, אבא שלי יאמין לדבריו יותר מאשר לי. וכך הכרחתי את קולי לצאת בנימה הקלילה ביותר שהצלחתי לגייס. "כן, אבא, נפגשנו. שכחתי את הז'קט שלי בכנסייה ונתקלתי בו שם."
הבנתי באיחור את הטעות שלי. היה זה חודש יולי. לא לבשתי ז'קט. וניקולס ידע את זה. הוא הוציא יד מכיסו וליטף באגודלו את שפתו התחתונה, נענע קלות בראשו. הוא התרשם מכך ששיתפתי פעולה, אך התאכזב מהביצוע הלקוי.
לא אהבתי את האיש הזה — בכלל לא.
לחישה קרה זרמה בדמי, כשאבי החליף בינינו מבטים מהוססים.
"טוב, הכול בסדר," ענה אבא לבסוף וטפח על זרועי. "יופי. אני בטוח שלניקו יש שאלות אלייך לגבי אדריאנה. את מכירה אותה טוב יותר מכולם."
ריאותיי התרחבו ונשמתי עמוק. "כן, כמובן, אבא."
הייתי מעדיפה לאכול ערמת בוץ.
דלת הכניסה נפתחה, ואחיה של אימא והיועץ של אבא, מרקו, נכנס עם אשתו. אבא נפרד ממני והלך לקדם את פניהם. הוא השאיר אותי עם האיש הזה, שנוכחותו החלה לצרוב.
הוא נעץ בי מבט.
נעצתי בו מבט בתגובה.
כשזווית שפתיו התרוממה, הבנתי שאני משעשעת אותו. לחיי הסמיקו ברוגז. בעבר הייתי ממלמלת משהו נעים ונפרדת ממנו, אבל זה היה בעבר. עכשיו לא יכולתי לשמור על הבעה מנומסת כשראיתי את פניו של ניקולס — ניקו, איך שלא קראו לו.
"לא נפגשנו," אמרתי בנחרצות.
הוא זקר גבה באבירות. "את בטוחה? התרשמתי שאת כבר יודעת עליי הכול."
ליבי רפרף במהירות לא בריאה. לא היה לי מושג מה להגיד, כי הוא צדק. אבל האינטראקציה בינינו לא תרמה לשינוי דעתי הראשונית עליו.
הוא סידר את העניבה שלו בפיזור נפש. "את יודעת מה קורה למי שמניח הנחות?"
"הוא נהרג?" התנשמתי.
עיניו נחו על שפתיי. "בחורה חכמה." מילותיו היו עמוקות ועדינות, ומשהו מוזר בי עורר את התחושה שפעלתי נכון.
נשימותיי נעשו רדודות, כשהוא בא לחלוף על פניי אבל עצר לצידי. זרועו נגעה בזרועי והותירה בי כוויה, כאילו הייתה אש להבה. קולו ליחך את צד צווארי. "נעים לפגוש אותך, אלנה," הוא אמר את שמי, כפי שהיה אמור להגיד קודם לכן - ללא רמיזות כלשהן. כאילו הייתי משהו ברשימה שלו שהיה צריך לעשות עליו וי לפני שהסתלק.
עמדתי שם והבטתי קדימה, משיבה חיוכים לכמה מבני המשפחה.
אז זה היה גיסי לעתיד. הגבר שאחותי עתידה להינשא לו.
אולי הייתי אדם איום ונורא, אבל האשמה הסתלקה דרך הדלת שבה נכנס אדם נוסף.
כי פתאום שמחתי שזאת היא ולא אני. 
אובססיה מטורפת
דבר הסופרת
 
"אובססיה מטורפת" מתפרש על שבע שנים מהרגע שג'יאנה בת 21 ועד גיל 28. לכן חילקתי את הספר לשני חלקים: העבר וההווה. כל פרק בחלק א' מתייחס לשנה אחרת בחייה של ג'יאנה ואילו נקודת המבט של כריסטיאן מצומצמת לימים ספורים בלבד.
חלק ב' מתייחס להווה. הוא מקביל ל-"אובססיה מתוקה" ולקו העלילה המתואר בו. לכן אם לא קראתם את אובססיה מתוקה ומתכננים לעשות זאת, אני ממליצה בחום לקרוא אותו קודם.
 
דניאל XO
 
 
 
 
 
פרק 1
 
כריסטיאן
ניו־יורק סיטי
ספטמבר 2015
 
 
״ספר לי עובדה אחת על עצמך."
תקתוקי השעון מילאו את המרחב שהיה בינינו. החדר, שעוצב בצבעים חמים ורוהט במגוון מקומות ישיבה, היה אמור להיות נוח, אבל מצב הרוח לא תרם לכך. האוויר בחדר היה סמיך וחונק, כאילו שכל שקר שסופר כאן אי פעם נותר לכוד כאן לנצח.
עיניי הוצרו כששחזרתי בזיכרוני את הקריצה של קייל שיטס מאתמול. הוא עבר את אותו תהליך כמוני, אף שבאשמה אחרת, אבל איכשהו חרטט איזה הסבר לסיבה שהיה הנטאי1 על המחשב שלו בעבודה. הייתי שקר חי ונושם, אבל הרעיון שאני נכנס לאותה קטגוריה עם הממזר הזה לא התאים לי. הוא נעל נעלי סניקרס עם החליפות שלו, למען השם.
הודיתי באמת, תוך כדי שאני מעביר את ידי על לחיי בהרהור.
״יש לי אישיות מתמכרת."
ד״ר סאשה טיילור לא יכלה לעצור את ניצוץ ההפתעה שניעור בעיניה, וכדי להסתיר את התגובה האנושית שלה, היא הסבה את תשומת ליבה לתיקייה שלי שהייתה מונחת על ברכיה. לבלונדינית בחליפת המכנסיים לא היה אפילו קמט אחד. היא באה ממשפחה עשירה ולמדה בייל. כל מה שחיפשתי באישה היה בבת השלושים ואחת הזאת — היא הייתה אינטליגנטית, יפה, קלאסית.
״אלכוהול?״ היא שאלה.
הנדתי בראשי.
״סמים?״
יכול להיות שיהיה קל יותר.
״נשים?״
אישה.
ניד נוסף, רק שהפעם חייכתי.
עיניה נחו על שפתיי, והיא בלעה רוק והסיטה ממני את מבטה. ״נחזור לזה בעוד רגע," היא השתהתה, ״אתה מבין למה אתה כאן?״
הבטתי בה במבט ריקני.
מבטה רעד. ״כן, ברור שאתה מבין. האם... לתקרית יש קשר עם... האישיות המתמכרת שלך?״
מיקדתי את מבטי בנעלי העקב האדומות הלוהטות שלה, ופתאום שנאתי את עצמי שלא הייתה לי התמכרות נחותה יותר, כמו להנטאי. הייתי בוחר בזה על פני הצרה האחרת בכל יום בשבוע.
זה פורסם, אליסטר. כל מה שאני יכול לעשות זה לזרום עם זה.
המילים שדפקו אותי.
לא הייתי אדם טוב, ועבדתי בשביל הגרועים יותר. עם זאת, למדתי בגיל ממש צעיר שהעולם לא שחור או לבן. לפעמים היו אנשים שהיו כל כך אפלים, עד שהם לא יכלו לחזור לאור, ובפעמים אחרות הרגשתי שהאפלה פשוט הייתה הדבר נכון. אפילו אם היא לא הייתה תקפה לגביי, לעולם לא הייתי מסכן את מה שבניתי. עבדתי קשה מדי כדי להגיע עד כאן בשביל לוותר על הכול בגלל אישה. במיוחד לא אישה שמתלבשת כמו ילדת אהבת הנעורים של בריטני ספירס וקורט קוביין.
״לא," שיקרתי.
אילו הייתי אמיתי לחלוטין, הייתי מתחייב תוך שעה, אבל היה עדיף שהסוכנות הפדרלית תגרום לסאשה טיילור להיעלם, ושלעולם לא הייתי שומע ממנה שוב.
״חלק מאמינים שזה היה בגלל אישה," היא סיפקה את המידע בהיסוס.
הרמתי גבה. ״את אחת מהם, סאשה?״
״לא."
״למה לא?״
״אתה נראה יותר מדי... מיושב כדי להתנהג ככה בגלל אישה."
קר. היא התכוונה להגיד קר.
היא צדקה — בדרך כלל, לפחות — אבל לא היה שום דבר רגיל במצב המרגיז שהכניס אותי לכאן. היו לי יחסים קרובים עם הקור, במובן המילולי ביותר, אבל עכשיו הרגשתי הכי רחוק ממנו. אש בערה בחזי, ליחכה את הקצוות של הנשמה שעוד נותרה בי.
סאשה זזה בכיסאה, משלבת רגל על רגל. ״בוא נחזור לאישיות המתמכרת הזאת שלך... אתה נכנע לעיתים קרובות למה שזה לא יהיה שאתה רוצה?״
רק המחשבה שיכולתי לטעום את הממתק הכפילה את הדופק שלי וגרמה לי להרגיש חם ועצבני. שנאתי את האישה על כך שהפכה את חיי לגיהינום במשך שנים, אבל לעזאזל, רציתי לגעת בה, להוציא ממנה בזיון את הזיכרונות של כל הגברים האחרים, עד שהיא הייתה הופכת לאובססיבית כמוני, עד שהיא לעולם לא הייתה שוכחת את שמי.
החלקתי את לשוני על שיניי והדחקתי את ההרגשה הזאת, אבל המתח בגוף שלי לא השתחרר. ״אף פעם."
״למה לא?״
מבטי אחז בשלה. ״בגלל שאז זה ינצח."
״ואתה לא אוהב להפסיד?״ מילותיה הסתיימו בלי נשימה.
יכולתי כמעט לשמוע את פעימות ליבה, כשבהינו זה בזה בשקט שהפך סמיך.
היא דחפה קווצת שיער מאחורי אוזנה והביטה בניירות שלה, כשהיא ממלמלת. ״לא, אתה לא."
כמו תקתוקים שקטים של פצצה שעומדת להתפוצץ, השעון וידא שאנחנו יודעים שהוא שם. סאשה בהתה בו ואמרה, ״שאלה אחת אחרונה, לפני שהזמן שלנו נגמר. איך אתה מתמודד עם ה'אישיות המתמכרת' הזאת?״
קל 
״סדר."
״אתה מעדיף סדר?״ היא שאלה. ״באילו נסיבות?״
״בכולן."
סומק עדין עלה במעלה צווארה, והיא כחכחה בגרונה. ״וכשאי סדר נכנס לחייך?״
חיזיון של שיער עבה — לפעמים כהה, ולפעמים בלונדיני — עור חלק בגוון זית, רגליים יחפות וכל מה שאסור ריצד אל מול עיניי.
האש בחזי בערה עוד יותר וגנבה את נשימתי. בכל דבר שג'יאנה רוסו — הו, סליחה, עכשיו היא מרינו — הייתה מעורבת, הרגשתי כאב בעוצמה כמו של היי מסמים. זה נדמה כמו דיכאון. מבחיל. הרגשה מרירה.
התשובה שלי נאמרה דרך שיניים חשוקות. ״אני מתקן את זה." נעמדתי, כפתרתי את הז'קט שלי ופניתי לכיוון הדלת.
״אבל מה אם זה לא בר תיקון?״ היא דחקה בי, נעמדה ואחזה בתיקייה שלי בצורה רפויה לצד גופה.
נעצרתי עם יד אחת על ידית הדלת ובהיתי בפרק כף ידי, בגומייה החבויה מתחת לחפת שלי.
תחושה צינית התיישבה בחזי.
״זה, סאשה, קורה כשאני אובססיבי." 
אובססיה אפלה 

פרק 1

געגוע למקום רחוק
מילה

חסרת נשימה מהריצה, זרקתי את נעלי העקב על הדשא המטופח והמשכתי לרוץ יחפה מבלי לעצור עד שהגעתי אל הגדה הסלעית והרגשתי את הגלים הקרירים מתנפצים על בהונותיי ועל שולי שמלת הערב שלי. התנשפתי, וזיעה נצצה על עורי, תחת אור הירח. משב רוח עדין טלטל את שערי הארוך ורשרש על עצי הדקל ועל שרוולי התחרה שלי, אבל שובל השמלה כבל אותי בחוזקה כמו חגורת הדיור סביב מותניי.

הריצה בת חמשת הקילומטרים לא הספיקה כדי לנער את תחושת הבערה שחנקה אותי — אם כי, כמו תמיד, הים עצר אותי.

הרגשתי דחף חזק לתלוש את שרשרת הפנינים מצווארי ולקרוע את השמלה לגזרים כמו שעשו אחיותיה החורגות של סינדרלה, אבל זה יהרוס את מראית העין שדאגתי לשמר כל כך הרבה זמן, עד שלא ידעתי מה מסתתר מאחוריה. אז, במקום זה, נעצתי את הציפורניים המטופחות שלי בתוך כפות ידיי.

חייב להיות יותר מזה, יותר מהעולם שמאחורי שכונת מגוריי, אבל התשוקה ליותר מחיי עושר ושפע, מילאה את בטני בתחושת אשמה. כשהתבוננתי במפרץ, ברצועה הרחבה והנוצצת שהובילה אל האוקיינוס האינסופי, הרגשתי חסרת עוגן, כמו המצוף שצף על פני המים. ההבדל היחיד היה שצפתי על פני ים גשמי של ציפיות.

עצמתי את עיניי ודקלמתי בתוכי, ז'ה ווה בייה. טו ווה בייה. נו ווה בייה. אני בסדר. את בסדר. אנחנו בסדר.

קיבלתי רק כמה שניות לבד לפני שנוכחותו של איוון ליטפה את גבי. הוא עבר לעמוד לצידי, וז'קט החליפה שלו נגע בזרועי החשופה.

״את לא יכולה לברוח ככה, מילה.״ מבטא רוסי ומאמץ חספסו את קולו.

גרעין קטן ביותר של הומור התעורר בתוכי, כשדמיינתי את איוון רודף אחריי מרוגז ברחובות מיאמי, כשהוא לבוש בחליפה, אבל השעשוע נמוג בגל הבא ששטף את הסלעים.

״אם תמשיך לעקוב אחריי לכל מקום כמו סטוקר, אני אתחיל לפתח רגשות בסופו של דבר.״ אמרתי ביובש.

הוא שלח אליי מבט. ״את יודעת שזו העבודה שלי.״

איוון הגיע אלינו הביתה עם אבא שלי, כאשר חזר מאחת מנסיעות העסקים שלו למוסקבה, לפני שנים. מאחר שהייתי אז רק בת שלוש־עשרה, והוא מבוגר ממני בשמונה שנים, חשבתי שהוא הבן הכי חתיך שראיתי אי פעם. התאהבתי במבטא שלו ובידע המוגבל להפליא שלו באנגלית, ולא יכולתי להביך את עצמי יותר, כשעקבתי אחריו לכל מקום ברחבי הבית הקולוניאלי הספרדי המרווח שלנו.

עכשיו, הוא עקב אחריי.

כשיד אחת תחובה בכיסו, הוא הושיט את ידו השנייה - בה הייתה קופסת קטיפה אדומה וקטנה. ״מאבא שלך.״

בהיתי בקופסה רגע ארוך לפני שלקחתי אותה מידו ופתחתי אותה. עגילי יהלומים כחולים בצורת לב. אבא תמיד אמר שרואים את רגשותיי על הפנים שלי. אבני החן היו מזויפות. הוא ידע שאני לעולם לא אענוד את הדבר האמיתי, לא אחרי שצפיתי בסרט 'יהלומי הדמים', כשהייתי ילדה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא העניק לי מתנה אחרי שהחמיץ משהו חשוב לי. ההבדל היה שהפעם לא יכולתי להדוף הצידה את ההרגשה הזו, את החשד המתפתח הזה.

״אני מקווה שלא מתחת שום שריר,״ אמרתי.

איוון העיף בי מבט שואל.

״זו עבודה קשה לחפור במגירת מתנות הגיבוי של אבא.״

באנחה, הוא העביר יד בשערו הבלונדיני. ״אכפת לו, מילה.״

״אין ספק שיש לו דרך מעניינת להראות את זה לאחרונה.״

״הוא עסוק מאוד.״ העיר איוון. ״את יודעת את זה.״

פלטתי צליל לא מחייב. אבא שלי צריך להיות עסוק יותר מהנשיא כדי שיוכל להסביר מדוע הוא לא הראה את פניו בשלושת החודשים האחרונים. הוא החמיץ את שני החגים האחרונים, ועכשיו - את יום הולדתי העשרים.

נהגנו לחגוג את יום ההולדת שלי באותו שולחן ובאותה מסעדה מפוארת, מדי שנה ללא יוצא מן הכלל. אבא היה מזמין סטייק. אני הייתי מחייכת לאנריקה, הבעלים והשף שקיבל את ההזמנות שלנו באופן אישי, מאז הייתי ילדה, ומשנה את ההזמנה למשהו בריא יותר. אבא היה אמור לשמור על רמת הכולסטרול שלו. אני הייתי מודאגת; הוא היה מתווכח, אבל היה נכנע בסופו של דבר.

הערב, ישבתי שם שעתיים עם איוון ועם ההשתקפות המושלמת שלי על צלחת הפורצלן. כלומר, עד שמסיבת יום הנישואים בשולחן הסמוך התפוצצה לכל עבר וניפצה את קור הרוח שלי לקונפטי של זהב. איוון דיבר עם המלצרית בבר, כשברחתי מהמסעדה ורצתי את חמשת הקילומטרים הביתה.

״הוא מעולם לא נעדר כל כך הרבה זמן, איוון...״ קולי נמוג לפני שהמשכתי, ״משהו לא בסדר.״

כרגיל, אותן מילים עמומות יצאו מבין שפתיו — הוא עסוק מאוד, עסקה חשובה, בלה, בלה, בלה. הפסקתי להקשיב לו והתבוננתי בשחף נוסק מעל המים. קינאתי בכנפיו; באומץ שלו לזנק מהקן מבלי לדעת עדיין שהוא יכול לעוף. והינה אני, מקורקעת מאחורי שער של זהב תוצרת דיור ומאחורי הרצון לקבל את אישורו של אבי.

לא שמתי לב שהסתובבתי כדי להתרחק, עד שאיוון תפס את זרועי. ״לאן את הולכת?״

עמדתי להגיד ״הביתה״, אבל משהו אחר לגמרי, משהו שזעזע אפילו אותי, נפלט מפי. ״למוסקבה.״

האם איוון וולקוב, קר הרוח והמאופק, באמת החוויר לשמע המילה הבודדת הזו או שזה היה הדמיון המופרז שלי? הוא שחרר את זרועי, ועוצמתו השקטה הקפיאה אותי.

״מוסקבה,״ הוא חזר לאט, כאילו לא שמע נכון.

הרמתי גבה. ״בירת רוסיה? המקום שבו נולדתי? ה — ״

״זמולצ'י.״ תהיי בשקט. ״למה את רוצה לנסוע למוסקבה?״

״אבא ממש גר שם עכשיו. אתה יודע שהוא לא שומר על רמת הכולסטרול שלו. מה אם הוא חולה ולא רוצה שאני אדע?״

״אני מבטיח שלך שהוא לא חולה.״

כשראיתי את הכנות בעיניו, האמנתי לו. הידיעה שחררה משקל קטן מכתפיי, אבל גם הוסיפה עליו.

״מה אם הוא בבעיה כלשהי?״ פגשתי כמה שותפים עסקיים של אבא שלי, ולא היה אחד שהייתי מרגישה בנוח להיות איתו לבד.

״וכשתגיעי לשם, מה תוכלי לעשות אם זה נכון?״

״אני אפנה למשטרה.״

איוון לא נראה משוכנע. למעשה, אחרי שהוא הסתכל עליי למשך מספר שניות, הוא הפנה את מבטו חסר העניין אל עבר המפרץ ושחרר נשימה. הייתה בה נימה מתוחה, כאילו הרעיון שאני אלך למשטרה הרוסית שעשע אותו, ובאותה מידה - הטריד אותו.

עיניו חזרו אל עיניי. הוא נראה לא מודע לגאות ששטפה את הנעליים האיטלקיות שלו. ״את לא יודעת איך זה עובד שם.״

אצבעותיי התהדקו סביב קופסת התכשיטים. זה היה נכון רק מכיוון לא הרשו לי יותר מסנטימטר של חופש, אבל שמרתי את התגובה בפנים.

״היזהר, איוון, שלא תתפוצץ מכל הביטחון שיש לך בי.״

הבעת פניו היבשה הראתה שהוא לא קרוב להתפוצץ בשום אופן. ״ינואר עכשיו.״

״אז?״

״כשהיינו באספן בשנה שעברה, התלוננת על הקור. היו אז ארבע מעלות.״

״רק אסקימואי יחשוב שארבע מעלות זה לא קר,״ השבתי בביטחון. ״וחוץ מזה, אני לא עדינה כל כך. אני יכולה להתמודד עם קצת קור.״ זו הייתה התקופה בשנה הגרועה ביותר בעולם, שבה רוח חזקה התגברה והביאה חזית קרה מהאוקיינוס האטלנטי. נאבקתי ברעד — אם כי, כמובן, איוון שם לב.

הוא פשט את ז'קט החליפה שלו, הניח אותו מעל כתפיי ותחב קווצת שיער בלונדיני מאחורי אוזני. ״מהיום, את בת עשרים. את לא צריכה שאבא שלך יחזיק לך את היד.״

ההערה צרבה, אבל לא חשבתי שאני מבקשת הרבה. פשוט לא רציתי לשבת מול עץ חג המולד רק איתו ועם בוריה, הטבחית שלנו, ששניהם קיבלו תשלום, כדי להיות שם. לא רציתי להרגיש כמו הבלרינה בתיבת הנגינה שעל השידה שלי, שמסתובבת בפירואט מתיש ונצחי כדי לרצות מישהו שנטש אותי.

חלק מזה אפילו לא היה קשור לזה. ״מה עם הדייט שלך מחר?״

״אני לא רוצה ללכת,״ אמרתי ומשכתי את עיניי מעיניו אל המפרץ.

״למה לא?״

חיפשתי תשובה הגיונית, אבל שתקתי. איוון יחשוב שאני משוגעת אם אספר לו את האמת.

״אבא שלך מחבב את קרטר.״

״אז אולי כדאי שהוא יצא איתו.״

״מילה,״ הוא נזף.

במשך שנים, אבא רמז שהוא ישמח אם קרטר יהפוך לחתן שלו. הייתי בטוחה שזה משום שאביו היה חבר עסקי ועורך דין מפורסם בעל כסף ישן. כמו תמיד, נכנעתי לעקשנותו של אבא, ולקרטר ולי הייתה זוגיות מסורתית כבר שישה חודשים.

״הוא הולך להציע מחר, לא?״ שאלתי בלי רגש.

זה היה אמור להיות דבר מגוחך לשאול, בהתחשב בזה שאנחנו אפילו לא מונוגמיים. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לפתוח את ערוץ הרכילות, כדי לגלות עם מי שכב קרטר קינגסטון, הפלייבוי בן העשרים וחמש, אבל אמור לקחת אותי 'לגלריה הגדולה' - מסעדה ידועה בהצעות נישואים. תיארתי לעצמי שאביו דחף אותו לכיוון הרעיון הארכאי, בדיוק כמו אבא שלי.

איוון לא אמר דבר, אבל העיניים שלו אמרו לי כל מה שהייתי צריכה לדעת.

הנהנתי, אף שבתוכי, המחשבה להגיד כן, לדעת שאכפה על המילה לצאת משפתיי, לכדה אותי בתיבת זכוכית שהתרוקנה לאט מחמצן, ואני חבטתי בקירות, נחנקת, משתעלת, משוועת לאוויר.

הדפתי את התחושה. ״קרטר עדיין יהיה כאן כשאחזור.״

איוון נשאר שקט לרגע, לפני שהוא שלף את הקלף הטוב ביותר שלו. ״את יודעת שאבא שלך לא היה מסכים לזה.״

לעסתי את השפה. בעבר, בכל פעם שביקשתי להצטרף לאחת מנסיעות העסקים של אבא, הוא סירב. למרות שהייתי רק ילדה, יכולתי לראות את המשהו הזה בעיניים שלו. ניצוץ שלא היה יכול להיות סירוב ברור יותר, גם אם היה צועק את זה. מעולם לא הורשיתי להיכנס לרוסיה, זה היה ברור.

״אני יודעת, אבל הוא לא כאן עכשיו, נכון?״

״את לא נוסעת.״

נעצתי בו את עיניי.

אומנם איוון מתלונן לפעמים, אבל הוא מעולם לא אמר לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. זה תמיד היה, ״כן, מילה.״ ״כמובן, מילה.״ ״כרצונך, מילה.״ אני צוחקת. צמד המילים האחרון היה רק בחלומות שלי. הנקודה שלי הייתה שהוא מעולם לא אמר לי, ״לא, מילה.״ אני יכולה להתערב על זה שאם ארצה לשדוד בנק, הוא יעזור לי, בלי לשאול שאלות. ברור שהוא ילשין עליי לאבי אחר כך, אבל הוא בכל זאת יצטרף אליי.

החשד שעבדתי קשה כל כך לנפץ כמו בלון, אחז בליבי. מה הסתיר אבי ברוסיה?

משפחה אחרת?

הסיבה הסבירה היחידה לכך שהוא עלול להסתיר ממני משהו כזה, הייתה שהוא לא רצה אותי בחייהם, ובסופו של דבר, גם לא בחייו.

ז'ה נה פלורה פה. טו נה פלורה פה. נו נה פלורה פה. אני לא אבכה. את לא תבכי. אנחנו לא נבכה.

דקלום ההטיות לא עזר לי, ודמעה אחת ומעצבנת זלגה על לחיי. איוון הפנה את הסנטר שלי אליו וניגב אותה, ומגעו הרך של אגודלו עטף אותי בחום ובהנאה. משהו אחר מילא את החלל בינינו. משיכה. מעט חשמל. בחלק מהימים, כשהרגשתי חנוקה במיוחד, החשמל ניצת בחום רב יותר מאשר בימים אחרים.

איש מאיתנו לא עשה דבר בעניין עד כה.

התירוץ שלי היה מגדת העתידות שהלכתי אליה כשהייתי בת ארבע־עשרה. בגיל הגותי הזה, שאלתי אותה מה המטרה שלי בחיים. היא ישבה מאחורי כדור הבדולח שלה, קימטה את המצח ואז אמרה שאני אמצא את הגבר המיועד לי ושהוא יעצור את נשימתי. זו הייתה תגובה כללית שהיא בטח אמרה לכולם, אבל היא דבקה בי כמו דבק.

נשמתי בסדר גמור ליד איוון.

וליד קרטר, אף שהתנסיתי איתו מתוך שעמום מוחלט.

שלא לדבר על כך שהוא היה משכנע להפליא.

הזמן שלי אזל כמו גרגרי חול אחרונים שזולגים בתוכו. אך בכל זאת, חיכיתי. לעוד. לרעיון הטיפשי שמאדאם ריצ'י הכניסה לראש שלי.

זה היה התירוץ שלי.

עכשיו, הייתי סקרנית לדעת מה התירוץ של איוון.

נשענתי על אגודלו של איוון, שנע על הלחי שלי ומצמצתי בעיניים רכות אל עיניו. ״איך זה שמעולם לא נישקת אותי?״

״כי אני רוצה לחיות,״ הוא אמר ביובש.

זוויות שפתיי התרוממו. מעולם לא שמעתי את אבא שלי מרים את הקול, ובוודאי שלא על איוון, שהיה ממש כמו בן בשבילו.

״ולמה באמת?״

הוא נתן לי מבט רציני ושמט את ידו. ״לא מדברים יותר על מוסקבה, בסדר?״

פלטתי אנחה והנהנתי.

התבוננתי בו צועד על הדשא אל עבר הבית, והנדנוד והמרחב של האוקיינוס האטלנטי התיישבו בעצמותיי בתחושת געגוע והתבודדות משאר העולם.

הטלפון שלי רטט בכיס השמלה והתפתיתי להתעלם ממנו, אבל בסופו של דבר, בכל זאת הוצאתי אותו.

אבא: יום הולדת שמח, מלאך. מצטער שהחמצתי את זה. עסקים, כרגיל. נחגוג כשאגיע הביתה.

הודעה נוספת.

אבא: תיהני מחר. קרטר טוב בשבילך.

החזרתי את הטלפון לכיס והחלפתי את העגילים שלי בעגילי הלב הכחולים. דמיינתי שהם נוצצים כמו לב האוקיינוס כשהים גורר אותי למטה, מותיר אותי לנצח משוועת לחמצן, עם שרשראות הפנינים ועם הקולות הבודדים של האוקיינוס.

זה מה ששכנע אותי. מחר אהיה ברוסיה.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של דניאל לורי
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות