תאריך הוצאה: 2024

קטגוריה: חנות רומן עכשווי רגש קומדיה רומנטית

מספר עמודים: 338, 429, 384, 339

תרגום: איילת מיטש, יעל צוק

עריכה: מירה רוזנפלד

ספר דיגיטלי ₪132₪100

ספר מודפס ₪392₪159.6

ללא מילים

פרולוג

יום אחד תהיי גדולה מספיק כדי לחזור ולקרוא אגדות.

ק. ס. לואיס

לוסי

תמיד אהבתי אגדות. הטירות המפוארות, הנסיכים יפי התואר, הסוסים הלבנים כשלג. אני אוהבת את הקסם, אפילו מהסוג האפל. אבל יותר מכול, אני אוהבת את הסופים, את ה־"באושר ועושר עד היום הזה". מנחם כל כך לדעת שהכול מסתדר בסופו של דבר. אבל איננו יודעים בעצם מה קורה אחרי כן, נכון? מה אם הנסיך המושלם של סינדרלה מגלה שממש מציק לו ששרים לציפורים ותופרים בגדים חמודים למכרסמים למיניהם? מה אם אלאדין חוטף אלרגיה לנמרים? ומה אם לנסיך פרדיננד מתגלה בעיית אמון והוא לא יכול לחלוק את שלגיה עם שבעה גברים אחרים, לא משנה עד כמה היחסים שלהם אפלטוניים? והשאלה שניקרה במוחי שנים: מה אם אריאל מבינה לבסוף שהיא לא אמורה לעזוב את האוקיינוס, ושהיא לעולם לא תהיה מאושרת, אלא אם כן תחזור לגור מתחת למים?

אגדות שובות את ליבנו משום שהן מסתיימות ברגע שהכול הופך להיות מושלם. הן לעולם לא יספרו לנו איך יתומה נאבקת להסתגל לחיים בארמון, או על הוויכוחים הבלתי נמנעים שיש לכל הזוגות בכל יום. אבל זהו הקסם. בגלל זה כולם אוהבים אגדות — משום שאנחנו יכולים להעמיד פנים שזה לא קיים, שהכול פשוט מסתדר מעצמו. עד עצם היום הזה.

אבל מה הטעם בסוף טוב, אם הוא איננו באמת הסוף? מה הטעם בכך, אם הדבר שרצית כל חייך נגזל ממך? מה תעשי אם הסיפור הסתיים, אבל לא באמת, וכעת את רק נסיכה ב'כאילו', שתקועה בעמדת המתנה למשהו טוב שיקרה לך שוב?

בכל אופן, את עוברת לגור בקצה העולם ולוקחת איתך רק שתי מזוודות וכלב רך מאוד למגע.

מעבר ראשון

מה שטוב במוזיקה זה שברגע שהיא מכה בך אתה לא מרגיש כאב.

בוב מארלי.

פרק 1

לוסי

"טיסה 727 לנמל התעופה LAX נדחית לשעה 8:35. מצאנו טייס וצוות שיגיע לבוסטון בשעה 7:50. אנו מתנצלים על אי הנעימות."

נדחית? שוב?

אני יושבת בנמל התעופה לוגאן יותר משלוש שעות, ורואן המסכן כבר לעס עד תום את חטיף הלעיסה היחיד שלו. ידעתי שהייתי צריכה להביא שניים. הכלב שלי אולי נראה כמו כדור פרווה רך ומתכרבל, אבל הבחור הזה מתייחס ללעיסה שלו ברצינות. אני מעניקה לו גירוד ממושך ונעים מאחורי אוזניו ומבטיחה להשיג לו הרבה חמאת בוטנים ברגע שנגיע ללוס אנג'לס.

אני מתקשרת לשרה פעם נוספת. מגוחך שטרם חזרה אליי. אני אמורה לעבור לגור איתה בעוד שעתיים — נו טוב, שמונה שעות בהתחשב בעיכוב האחרון בטיסה — והיא טרם ענתה לאף שיחה או מסרון ששלחתי לה בשלושת הימים האחרונים. מעולם אי אפשר היה לסמוך עליה, אבל היא חברתי הטובה ביותר. זה באמת לא נראה טוב, אפילו ביחס אליה.

לא חשבתי שאחזור לגור עם השותפה שלי לחדר מהקולג'. לא חשבתי שאחזור לגור עם שותפה, נקודה. מרגע שאת מתחתנת ומגיעה לגיל שלושים, שותפים לדירה הם לא אפשרות שנלקחת בחשבון. ג'ק היה אמור להיות השותף שלי לנצח, האדם היחיד שלעולם לא אצטרך לריב איתו על המקלחת. האדם שאיתו אתכרבל בכל לילה ואתעורר בכל בוקר. האדם שאמור להיות הקבוע שלי. כעת הוא פשוט אדם נוסף שנטש אותי.

עם זאת, יהיה נהדר לגור עם שרה, בהתחשב בכל הכיף שהיה לנו יחד בקולג'. היא זאת ששכנעה אותי להצטרף לאחווה, לימדה אותי איך להכין את משקה הג'לי המחוזק באלכוהול הטוב ביותר, עשתה מבחני טעימה לכל המאפים הניסיוניים שלי; היא אפילו הכירה לי את ג'ק. אני מניחה שזה הזמן למחוק את זה מרשימת הסיבות לאהבתי אליה.

אולי זה יועיל לי. אני זקוקה להסחת דעת כעת ושרה עושה בלגן, אם להיות כנה. תמיד יוצאת עם הבחורים הלא נכונים, הבחורות הלא נכונות, מסתבכת בצרות; היא מעולם לא התבגרה באמת. הטיפול בה יעסיק אותי מאוד; אני אוהבת להרגיש שזקוקים לי.

עיניי בוחנות את הנוסעים המתוסכלים כמוני ליד השער, בזמן שאני משחקת בשרשרת שלי מספר פעמים ומשפשפת אותה שוב. למה אנשים תמיד חייבים להאשים מישהו בגלל דברים שאינם בשליטתם? זה כמו חוסר היכולת פשוט להשלים מתישהו עם הגורל — מישהו תמיד חייב להיות אשם.

משפחה גדולה יושבת לידי; ארבעה ילדים בלונדינים להפליא, כולם בגיל בית ספר יסודי, ושני הורים שלא הרימו את מבטם מהטלפון אף לא פעם אחת. הילדה הצעירה ביותר נראית כמו מיניאטורה של הנסיכה ליאה ממלחמת הכוכבים באותה תסרוקת שני הגולגולים, חצאית טוטו ורודה וסניקרז זוהרות. בדיוק כמו שאני אוהבת. היא מושכת כל הזמן בחולצה של אימה כדי להסב את תשומת ליבה, אבל לא מצליחה בכך. אני מתפתה לשאול אם היא רוצה לשחק עם רואן, למרות שאני יודעת שזה לא ראוי. במקום זאת, אני לוחשת לו כשותף סוד. "רו, מה אתה חושב? נכון שהיא נראית כמו הנסיכה המודרנית המושלמת שכדאי לי לכתוב עליה? מה עם אופרת חלל בהשראת בת הים הקטנה?"

הגלגלים כבר מסתובבים, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שמעולם לא עבר עליי זמן ארוך כל כך ללא כתיבה. העבודה שלי אינה רק לדמיין מחדש אגדות. הן מתגוררות במוחי מבלי לשלם שכר דירה. אבל, כדאי שאפסיק לבהות בבת הים מהחלל הפוטנציאלית; אולי אם אמשיך לצפות בקהל מקרוב, אמצא לעצמי את דמות הנבל המושלם.

אני סורקת שוב במהירות כשאני מבחינה בגבר ממש מולי. האם הוא מתבונן בי או בכלב שלי? בדרך כלל רואן זוכה לכל תשומת הלב, אבל אני יכולה להישבע שהוא מתבונן בי, אפילו שהוא משפיל את עיניו. רק כשהוא מסתובב במהירות אני מבחינה לפתע עד כמה הוא מהמם. השיער הכהה והגלי, עיני ספיר חודרות, הלסת הזאת. הוא נראה כמו שילוב של השחקנים בן בארנס ואיאן סומרהולדר — זה מלהיב — והנערה שבתוכי מתחילה לבהות. הוא לובש חליפה שנראית יקרה מאוד, ללא עניבה, והחולצה הפתוחה למעלה חושפת קצה קצהו של שיער חזה. הוא מבחין במבטי בדיוק לפני שאני צורחת כשהטלפון שלי מתחיל לרטוט בחיקי.

"שרה! סוף־סוף! אני מנסה לתפוס אותך כמה ימים! וכבר הפסקתי לספור כמה פעמים הטיסה שלי נדחתה, אבל אגיע הלילה, רק מאוחר. אגיע בכוחות עצמי משדה התעופה, את לא צריכה לחכות."

"לוס! מצטערת כל כך שנעלמתי לך, היה פה טירוף."

טירוף.

זאת שרה שאני מכירה. בכל פעם שהיא נעלמת לכמה ימים, שבוע, חודש, זה תמיד כי 'הכול טירוף'. האם אני הרגשתי זאת אי פעם? האם יכולתי לתרץ דברים בצורה כזאת? כלומר, בחמש השנים האחרונות עברתי ארבעה ניתוחים, איבדתי את אימי, התגרשתי... אבל האם אי פעם הרגשתי שהמצב מטורף מכדי שאתקשר לחברה הכי טובה שלי?

"זה בסדר, אני יודעת שאת עסוקה. אני פשוט שמחה שהתקשרת לפני שעליתי למטוס. אעדכן אותך אם משהו נוסף ישת —"

"אז, יש לי חדשות ממש נפלאות. אמט ואני חזרנו!"

"מה? את צוחקת, נכון?" אמט הוא בן הזוג ביחד־לחוד של שרה, שעזב לאחרונה כשהחליט שמונוגמיה לא "בטבע" שלו. זה באמת היה נראה שהפרידה הזאת סופית, במיוחד בהתחשב בכך שהשאיר אותה בדירה, שהיא יכולה בקושי להרשות לעצמה להחזיק לבדה. הוא גם הסיבה לכך שאני בכלל עוברת ללוס אנג'לס. רציתי התחלה חדשה, אבל חברתי אמרה שהיא זקוקה לי, ולוס אנג'לס הפכה מייד ליעד. גרושה בת שלושים, שעוברת לגור בצד השני של המדינה, לא נשמע עד כדי כך גרוע. המחשבה שאיתקל בג'ק או בחברים הקבועים שלנו, קסמה לי פחות מאשר לעבור לגור בעיר שבה אני מכירה בדיוק אדם אחד.

"צוחקת? ברור שלא! את יודעת כמה אני אוהבת אותו, לו! אני מצטערת, אני יודעת ששתינו ממש התלהבנו לחלוק דירה יחד שוב, אבל אני רוצה שזה יצליח הפעם, מבינה?"

"אוקיי, טוב, אני שמחה בשבילך אם זה מה שאת רוצה." אני לא בטוחה אם זאת האמת. "אני מניחה שאתחיל לחפש דירה משלי בקרוב. אשתדל להפסיק להסתובב לך בין הרגליים בתוך כמה שבועות, אוקיי?"

"או, לוס, אני מצטערת אבל אני לא חושבת שזה יעבוד. סיפרתי לאמט כמה עזרת לי בזמן שנפרדנו וכמה את מדהימה — כמובן! — והוא אמר שממש לא נוח לו שתהיי כאן או שנסתובב יחד. הוא חושב שתנסי להסית אותי נגדו או משהו כזה, ובכנות, שתינו יודעות שאת לא מאוד מחבבת אותו, אז אני מבינה מאיפה זה בא לו..."

"הוא לא רוצה שניפגש בכלל? שר —"

"אני יודעת. זה נשמע קיצוני אבל אני בטוחה שברגע שדברים יירגעו, הכול יהיה מאחורינו, רק תני לו זמן."

"שרה, אני עומדת לעלות על מטוס כדי לבוא לגור איתך. לרואן ולי אין איפה להיות."

"את מכירה כבר כל מלון בלוס אנג'לס שמרשה להביא כלבים, נכון? את תהיי בסדר! אמרת שאת רוצה לנסות משהו חדש. את תאהבי את לוס אנג'לס."

אני לא מאמינה שהיא עושה לי את זה. או שאולי אני כן, אבל זה כואב באותה מידה בכל מקרה.

"שרה, את באמת אומרת לי שלא תראי אותי בכלל, כשאעבור לגור בלוס אנג'לס?"

"עדיין לא, אוקיי? אני בטוחה שאמט ישכח מזה בסופו של דבר, ואז נוכל להיפגש כל הזמן! או, לוס, אני חייבת לרוץ. אנחנו נוסעים לחוף לצפות בשקיעה יחד. נכון שזה רומנטי?! אוהבת אותך!"

אני שומעת את צליל הניתוק ואני המומה לגמרי. "את פאקינג צוחקת עליי?!"

לא. לא. לא. לא. לא.

אמרתי זאת בקול רם. כולם מביטים בי.

זין.

איך היא יכולה לעשות לי את זה? אני עוברת לגור בלוס אנג'לס כי היא ביקשה ממני.

טוב, בין שאר הסיבות. אוקיי, סיבה מרכזית מאוד.

אבל עכשיו אהיה לבד לגמרי. אין לי בית, אין לי חברים, אין לי משפחה, אף אחד שם. נראה לי שלא נותר לי דבר גם כאן בבוסטון.

האם אפשר למות מבדידות?

אני עוצמת את עיניי, מחפשת את המנטרה שלי, זאת שחזרתי עליה במשך חודשים: לשלוט במה שניתן לשליטה. תראי את הצד החיובי. מצאי את האור בקצה המנהרה.

שישה חודשים של טיפול לימדו אותי לא להתעכב על דברים שאני לא יכולה לתקן, לא משנה כמה הם מערערים אותי. יש דברים שפשוט אין בכוחנו לשנות. נראה שרשימת הדברים שאני לא יכולה לשלוט בהם התארכה ברגע זה. אני יכולה להוסיף לזה מקום מגורים.

אני מחייכת בהתנצלות לאוויר ומרכיבה שוב את האוזניות מבטלות־הרעש שלי. אולי אני נראית כמו בקר תנועה אווירית אבל לפחות המוזיקה תרגיע אותי. אני שומעת קודם את הפסנתר, אחר כך את המיתרים, ופעימות הלב שלי מאיטות. אני מאזינה למוזיקה של הנרי טרנר שנים, אבל אחרי הניתוח האחרון והגירושין, כשהתחלתי להרגיש שהתקפי החרדה תוקפים מדי יום, הלחנים שלו היו לי חבל הצלה.

רוב האנשים מעדיפים את התוכן בסרטים, אבל אני נהנית בעיקר מהמוזיקה שבהם. המוזיקה עושה את הסרט; היא מחליטה איך תרגישו בכל סצנה. היא יכולה ליצור מתח או פחד, יכולה להפוך רגע רומנטי לקסום, יכולה לשלוח אתכם לזמן או למקום אחרים לגמרי.

טוב, אותי, בכל אופן.

ג'ק וחברינו תמיד חשבו שאני מדברת על זה כמו משוגעת. לפחות בגלל זה אני לא צריכה לדאוג יותר.

אז עכשיו הספוטיפיי שלי מלא בכל המנגינות שכתב הנרי טרנר, ואף אחד כבר לא ישפוט אותי. אני לא יודעת למה המוזיקה שלו כל כך מיוחדת בעיניי; הוא בטח עילוי מוזיקלי שמנגן בפסנתר כבר שישים שנה או משהו כזה. אני תמיד מדמיינת שהוא נראה כמו בטהובן: שיער פרוע, עיניים זועמות, מנגן בכבדות ובכוח כל תו, אבל אני אוהבת אותו בכל ליבי. המוזיקה שלו מרפאת את החרדה שלי, והיא תמיד עוזרת לי להפיג את הכאב כשהתרופות אינן עוזרות. המנגינות של הנרי טרנר הן כמו תרופת הפלא שלי. אז אני עוצמת את עיניי ומניחה למוזיקה לעשות את הקסם שלה. 

להציל את ארין 

פרק 1

ארין

הווה

כשדברים לא מתנהלים כמו שצריך, אני חולמת על גלי הגאות. אומרים לי שזה סימן לכך שאני מרגישה חסרת כוח, כשקירות המים האלה עולים לעבר השמיים. אני מתעוררת משתנקת, נסערת מדי מכדי שאוכל להירדם שוב.

אני שונאת את החלום הזה, אבל יש חלום שאני שונאת עוד יותר — זה שיש לי כשדברים מתנהלים היטב.

בחלום הזה, אני חוזרת אל החתונה של החברה הכי טובה שלי. אוויר מבושם אבל לא חם, השמש יורדת נמוך על מפרץ גרייס במרחק, בזמן שהצ'לנית מנגנת את הקנון ברה מז'ור של פכלבל.

מתאמת החתונה טופחת על כתפי. אני נותנת לאוליביה חיבוק מהיר, נזהרת לא למחוץ את ההינומה שלה, ונכנסת. כל הראשים נפנים לעברי. אני לא אוהבת להית במרכז תשומת הלב, אבל אין לזה כל קשר לגוש הקשה שנוצר עכשיו בבטני.

אל תסתכלי עליו.

כמה פעמים התחננתי ככה לעצמי? תתעלמי ממנו, תשכחי אותו. אני לא יודעת למה אני טורחת — זה לא עבד אפילו פעם אחת.

גם עכשיו, כשהחבר שלי יושב במקום כלשהו בקהל, נראה שאני לא מצליחה לעצור את עצמי. אני נמצאת פחות משני מטרים מהמעבר, ומבטי נשלח היישר אל האדם האחד שהוא לא אמור להישלח אליו: השושבין.

הוא עומד לימינו של אחיו, מביט בי כמו שהביט בי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים — כאילו היה מוכן לאכול אותי חיה אם הייתי מאפשרת את זה. עיניו, כחולות כמו הים שמאחוריו, פוגשות את עיניי, ונראה כאילו הלב שלי לא פועם אלא קופץ בתוך חזי. קפיצה אחת ארוכה היכן שהיו אמורות להיות חמש או שש פעימות. בתוך ראשי אני מתחילה להפציר בו, זה לא מאוחר מדי. אתה עדיין יכול לתקן את זה. בבקשה, בבקשה תתקן את זה.

* * *

אני שונאת להתעורר מחלום. אני שונאת את האופן שבו אני מתעוררת, רעבה לראות אותו, מישהו שמעולם לא הגיע לו אפילו רגע אחד מהזמן שלי.

אני פוקחת את עיניי הבוקר כשאוזניי עדיין מתאמצות לשמוע את הצ'לנית, מופתעת לרגע לגלות רק צלילים רגילים — מים זורמים, זמזום של מכונת גילוח חשמלית. הלב שלי עדיין מנתר בחזי כשאני מתגלגלת לעבר שידת הלילה ומחליקה על אצבעי את טבעת האירוסין שלי. אני לא מאמינה שאני עדיין חולמת את החלום ההוא, אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים.

אני יודעת מה פסיכיאטרית הייתה אומרת על זה, כי כבר הייתי אצל אחת.

רגליים קרות, היא הרגיעה אותי. זה קורה לכולם. אלוהים, אני מקווה שהיא צדקה.

רוב יוצא מחדר האמבטיה, לבוש רק במגבת. "סליחה," הוא אומר, מקמט את מצחו. "ניסיתי להיות בשקט."

הוא נתקע עם איזה לקוח ונכנס הביתה רק אחרי חצות, ועכשיו בקושי חמש בבוקר, והוא כבר יוצא ליומו. אלה החיים שלו כבר מספר חודשים, הודות למיזוג שעליו הוא מפקח. מצאתי את עצמי זורקת את ארוחת הערב של אתמול לפח האשפה. אני לא מאשימה אותו בזה, והמיזוג עצמו כמעט הסתיים, אבל לפעמים אני תוהה אם הקצב המטורף הזה יאט אי פעם. רוב נראה כמי שנהנה ממנו יותר מאשר הוא אמור ליהנות.

"אין שום סיבה ששנינו נתנהל היום על אדי הדלק האחרונים," הוא אומר. "תחזרי לישון."

הוא לוקח תחתוני בוקסר ומשליך את המגבת, חושף גוף מושלם, שטופח בשעות ארוכות של בילוי בחדר הכושר, ומחויבות לאכילה בריאה, שאני הייתי שותפה לה. עונג לצפות בו מתלבש, אפילו בשעה מוקדמת כל כך של היום.

"אתה יודע," אני אומרת, מנסה להישמע מפתה. "אם שנינו ערים ובאותו מקום באותו זמן, אני יכולה לחשוב על משהו שהייתי מעדיפה לעשות במקום לישון."

אני לא בטוחה אם אני מוּנעת על ידי תשוקה או על ידי רגשות אשם — אני באמת שונאת את זה ששוב היה לי את החלום ההוא. תודה לאל שהוא לא יכול לראות מה מתחולל בתוך ראשי.

הוא ממצמץ. "הם מקדימים אותנו בשמונה שעות שם באמסטרדם, מותק. אני באמת מוכרח ללכת, אבל אחזור הביתה מוקדם."

"אל תזכיר לי."

ברנדון, החבר הכי טוב של רוב, חזר זה עתה לקולורדו אחרי מספר שנים מעבר לים, והוא מגיע הערב. אלה חדשות טובות רק לאחד מאיתנו.

רוב מרים גבה. "הבטחת שתהיי נחמדה."

"שיהיה ברור, הבטחתי רק להתנהג באופן תרבותי. וזה יותר ממה שאני אקבל ממנו בתמורה, אני בטוחה."

הוא נאנח, לובש את הז'קט שלו. "אני לא מבין למה את כל כך שונאת אותו."

זה לא משהו שהצלחתי אי פעם להסביר. השנאה כלפי ברנדון היא כמו מקור מים תת־קרקעי כלשהו — אתה חושב שיש לך את הכול שם בחוץ, אבל זה פשוט ממשיך להגיע.

מלבד, כאשר אני חולמת עליו. לא נראה שאני מאוד שונאת אותו אז. 

אוף דה הוק

פרק 1

הרפתקה גדולה ומאתגרת

ג'ספר

הפסקתי להאמין בחיים נורמליים ומשעממים לפני כארבע שנים.

הורות לילד בן שש, שמשחק בהעמדת פנים כל הזמן, תעשה זאת עבורך.

"היי אתה, עצור!"

חרב שודדי ים מאוד מזויפת — תודה לאל — פוגעת בירך שלי.

ותודה לאל על הפלסטיק הבטוח לילדים, כי הילד שלי דואג להניף אותה במלוא הכוח - של ילד - באמצע משחק.

הספל — האהוב עליי יש לציין, זה עם השרבוט "הקפטן מס' 1", בכתב ידו הרועד של סאם על צידו — מחליק מידי ומתנפץ בכיור.

פניו של סאם נופלות.

מסתבך בכל הכיף גם רוג'ר — הכלב במשקל שישים הקילוגרמים שלי, שמחליק מעבר לפינה עם לשון תלויה בחוץ, רודף אחרי סאם, הקפוא כעת.

אני מסתובב בשנייה האחרונה כדי להגן על סאם מפני רוג'ר הדוהר לעברינו, אך ירכי נחבטת בארונות, בזמן שסאם נופל בכל מקרה.

"אלוהים —" אני חורק את שיני, עוצר את הקללה לפני שזאת עוזבת את פי.

הלוואי שיכולתי לומר שזה היה סופו של הבוקר המצער שלנו. אבל החיים אינם משחקים איתי משחקים קטנים ושטותיים. הם מחכים שסדר היום שלי יהיה מושלם, שאפענח את העניין הזה שנקרא הורות, ואז מנחיתים עליי מכת מחץ. אנחנו משחקים כאן שחמט, לא דמקה. פשטות אף פעם לא הייתה שם המשחק.

"השגתי עבודה לקיץ."

עיניי מתרחבות אל עבר אחותי הקטנה, היושבת לצד אי המטבח כשאגודליה מתפתלים יחד בתמימות מעושה. היא הייתה באמצע משפט לפני שהבלגן התחיל, ואני מקווה שזהו לא סוף המשפט.

"את פאקינג צוחקת עליי," אני נושך את שפתי התחתונה למרות שהקללה כבר נפלטה מפי והגיעה לאוזניו של הילד שלי. הוא ממצמץ לעברי בעיניים פעורות.

טוב, אי אפשר להשיג הכול. או אפילו את הרוב.

אבל החדשות של אחותי יכולות לחכות.

במקום זאת, אני כורע לרצפה כדי לטפל בעניין חשוב יותר — ערבוביה של רגליים של ילד וגפיים ארוכות של כלב. אני מסיר את כובע הצמר האדום של סאם ומחליק באצבעותיי את שערו הבלונדיני הרך, מגשש עבור דברים שאינני מעוניין למצוא.

"הספל שלך —"

"אין שריטות על הראש שלך." אני מכריז בקול.

"אבל הספל האהוב —"

"זה בסדר," אני מתעקש, חופן את לחיו של סאם ומטה את ראשו מעלה, "רוצה לדעת למה?"

"למה?"

"בגלל שאני רואה שאין פגיעות או חבורות עלייך."

"כלום?"

"אף לא אחת."

ברגע שאני מגלה שזה באמת נכון, קצב הלב שלי נרגע מייד. לפחות עד שאני מבחין ברעד בשפתו התחתונה. שזה אומר שאנחנו עשר שניות מהתפרצות בכי. אני לא בטוח אם זו העצבות מכך שהספל שהוא הביא לי ביום האב האחרון התנפץ, או שמא זו המחשבה שהוא יסתבך בצרות, מפני שרץ בבית כמו פרא.

אני אוחז בשפה הרועדת ומזיז אותה מטה, בוחן את החניכיים שלו.

"הממ... אין סימנים לצפדינה1, ותן לי לבדוק שגם אין נמק. לפיראטים תמיד יש נמקים!"

צחקוק קטן מתגלגל באיטיות החוצה.

"אין לי מנק." הוא מכריז בחן, בזמן שהוא מסדר את משקפיו העבים והעגולים על אפו.

"אתה בטוח?" אני שואל בספקנות מדומה.

אני מרים את ידו, ממשיך להעמיד פנים שאני רופא שבודק מטופל, אך סאם מניף את חרבו בינינו.

"אני בסדר!" הוא קובע בביטחון נטול דמעות שמפתיע אותי.

המשבר נמנע.

רוג'ר, הוולפהאונד האירי2 המסיבי שלנו, מיילל בהסכמה.

"אנחנו נדבר על זה אחר כך," אני מודיע לרוג'ר ומפנה אליו אצבע מאשימה. סאם מיילל בסולידריות. אני מגלגל את עיניי, חובש את כובע הצמר של סאם בחזרה על ראשו ומוסיף עוד גירוד קטן כי אני יודע שזה גורם לו לצחוק. ואני משוכנע שאין הרבה צלילים שמתעלים על הצחוק המענג של הילד שלי.

"מה דעתך שנעביר את פשיטת הפיראטים הזאת החוצה?" אני מציע.

"מצאתי אוצר!" סאם אומר.

"בסדר גמור," תמיד מפתיע אותי איך ילדים קטנים מתאוששים במהירות לא הגיונית. "תראה לי בזריזות."

סאם חופר בפאוץ' שלו בצייתנות, ולבסוף מציג בידיו הקטנות שריד דמוי עור מתקלף מפסטיבל הפיראטים של נבר הרבור משנת 2002, וקופסה שקופה עם ברגים.

"האם אלה הגיעו מחדר העבודה שלי?" אני שואל.

"לא."

אני מרים גבה בודדת. "לא?"

סאם חושק שפתיים כשצחקוק נפלט מפיו ומהנהן קלות. "כן."

אני מושיט את כף ידי אליו, "תביא לי אותם."

הוא מניח אותם בכף ידי בביישנות.

"אל תיקח עוד ברגים מחדר העבודה שלי, בסדר? מסור ומסמרים לא מתאימים לפיראטים קטנים."

"אני מצטער על הספל שלך." הוא לוחש.

"היי, אני אתקן את זה, בסדר? פשוט בפעם הבאה תלך בעדינות יותר כשאתה מנווט בתוך הבית. ובכלל, אני בטוח שתוכל למצוא אוצרות הרבה יותר טובים במרפסת או בגינה."

"אררר!" הוא נוהם.

צחוק קטן חומק משפתיה של בוני, ואני מביט באחותי במבט נוקב שאומר 'אנחנו עוד לא סיימנו'. היא מכסה את פיה בכף ידה כדי להסוות צחוק נוסף, אך אני עדיין יכול לשמוע את צחוקה המתגרה בי, במעומעם דרך כף ידה.

"אני יכול לשמוע 'כן' במקום?" אני מעודד את סאם לתגובה הרצויה.

"כן, קפטן!"

"כל הכבוד."

אני נעמד וטופח על גבו של סאם בזמן שהוא מדדה אל עבר הדלת האחורית. הפאוץ' נוקש ברעש על גבי חגורת העור הישנה והסדוקה שלי, התלויה על מותניו. השלל שלו, כפיות, פקקי בקבוקים ודמויות משחק, יוצרים יחד סימפוניה בבית השקט שלנו. הוא פותח את הדלת האחורית לרווחה וממהר החוצה. רוג'ר נעמד על רגליו, מחליק לאורך הפרקט בעקבות חברו למשחק.

"ותסגור את הדלת האחורית!" אני קורא בקול.

אצבעו של סאם מתעקלת בצורת וו מדומה ונשלחת לסגור את הדלת. רעש חריקת הצירים נבלע בצחוקו. עם סגירת הדלת נעלם גם רחש הגלים העמום המגיע מבחוץ, משאיר את הבית עם זמזום שקט.

"אלוהים," אני נושף מילה בודדת לפני שהגיחוך של אחותי מטריד אותי שוב.

כמובן. האויב.

אני מסתובב כדי להביט בה. "מה אמרת לי קודם?"

"מה?" היא שואלת בתמימות. "מתי?"

אני יורה באחותי מבט שהיה מרתיע גם את המרושע בבחורים המקועקעים שעובדים ברציפים שלי. אבל אחותי בת השבע־עשרה זוקפת את סנטרה, לא מוטרדת כלל. אני מניח שזה החוסן הנפשי שרוכשים כשיש לך ארבעה אחים גדולים רועשים ועוד שניים צעירים.

"כשחבטו בי ברגל עם חרב," אני מציין.

בוני מקישה באצבעותיה ומטה את ראשה. "אוה! הקטע עם ה'אני פורשת'?"

אני מריץ את ידי לאורך זקני, עושה כל שביכולתי כדי למנוע מחוסר האונים לשקוע.

"זה לא מצחיק, בון."

"אני לא צוחקת."

שוקע, שוקע, שוקע...

אני מייצב את כפות ידיי על שיש האי ומביט בה במבט ישיר. "הבנתי. את רוצה שכר גבוה יותר?"

"זה לא קשור לכסף."

"שקר."

בוני מחייכת חיוך רחב. יש לה את אותו החיוך של אימא שלנו, מה שלא אמור להיות אפשרי בהתחשב בכך שאנחנו לא חולקים קשרי דם אמיתיים. אפשר להבחין בזה בכל דרך אחרת, בעיקר כשהשיער השחור והעור השזוף קלות שלי עומדים בניגוד מוחלט לשיער הגלי האדום והעור הבהיר של בוני. אני מניח שחינוך מנצח את הטבע בכל פעם כי איכשהו השובבות של משפחת דיוויס תמיד מתעלה.

"טוב, אני לא רוצה את הכסף שלך יותר." היא נשענת אחורה בכיסא הבר, משלבת ידיים מכוסות בנמשי קיץ. "סוף־סוף מצאתי עבודה אמיתית לקיץ."

"איפה?"

"אני לא מגלה."

"למה?"

"אני לא רוצה שתהפוך שוב לרגזני."

אני נוהם בתגובה.

אני לא רגזני.

"זה בג'מבלאיה של ג'וקס, נכון?" הטון שלי, אם להודות באמת, קשוח יותר ממה שהוא אמור להיות.

חיוך מפציע שוב על פניה, פלטה שקופה מציצה מבין שפתיה.

"רגזני..." היא אומרת בניגון. "ולא. איכס." פניה מתעוותות בגועל. "המקום הזה מסריח מדגים. אבל אני מניחה ש... גם אתה."

אני לא מתנגד לטענה הזאת. גם בעבודה כקברניט נמל יש חסרונות. זה משתנה בהתאם ליום. בימים מסוימים אני מגיע הביתה מריח משילוב של קירות עבשים וקפה אשר ממלאים את המשרד שלי, ובימים אחרים בריח של פיתיונות דגים מהשלל של היום.

"אז איפה את עובדת?" אני לוחץ.

"אני לא מגלה." בוני מנענעת את ראשה. "יש לך את האדום הזה בעיניים. תפסיק. זה מלחיץ אותי."

"העיניים שלי לא אדומות."

אני לא יודע מי מהאחים שלי התחיל את השמועה הזאת שהעיניים שלי הופכות לאדומות כשאני כועס, אבל איכשהו זה נדבק אליי בעיירה הקטנה שלנו. אולי אני באמת רואה אדום. הייתי מאמין לזה יותר אם הייתי מרגיש משהו חוץ מעייפות בימים אלו. אין לי מספיק זמן כדי שאבזבז אותו על כעס.

צחוק ציני חומק משפתיה. "או־קייייי. בטח."

אני שונא סרקזם של מתבגרים. כשסאם יגדל, צפוי לי עולם שלם של כאב.

"את עובדת בלגונת בת הים?" אני שואל.

"לא. אני לא יודעת לשחות. אתה יודע את זה."

לסתותיי ננעלות. "נו קדימה. איפה?"

"אוקיי, אוקיי. אני אגלה לך. אתה כנראה בכל מקרה תגלה. מבטיח לא להתחרפן?"

אני מרים גבה בתגובה.

היא שואפת אוויר. "קיבלתי את תפקיד המארחת ב'מקום מסתור'."

לעזאזל.

'מקום מסתור' תופס את כל עובדי הקיץ הטובים. תסמכו על אחי שהוא יגנוב את העובדת שלי ממני.

"אלוהים..." אני רוטן.

למרות שחלק ממני לא יכול להאשים אותה. עבודה שם היא סוג של טקס חניכה למתבגרים בנבר הרבור. בנוסף, זו כנראה עבודת הקיץ הכיפית ביותר שבני נוער יכולים להשיג, לא שזה מפתיע בהתחשב בבעלים של המקום.

"ג'ס, אני שוב רואה אדום בכחול שלך."

"התפקיד הזה כולל דיבור עם אנשים," אני ממשיך, מתעלם מההאשמה שלה. "את תצטרכי להיות נחמדה. את שונאת את זה."

אני מאמין שהחיים בעיירה קטנה וחטטנית מובילים להרגשת בוז כלפי רוב התושבים. למרות שההורים והאחים חסרי הדאגות שלי הם למעשה ועדת קבלת הפנים בנבר הרבור. הם משתתפים בכל אירוע, החל מאומנות בפארק ועד לפסטיבל ההלאווין. לעומתם, בוני ואני תמיד הסכמנו שרוב האנשים כאן מבאסים.

"טוב, לוּ קיבלה עבודה שם..."

אני מהנהן באיטיות בהבנה, "אה. הינה זה. החברה הכי טובה קפצה מהגשר, אז גם את קופצת?"

"טוב, אימא," בוני יורה בחזרה. "אולי אני פשוט רוצה עבודה אמיתית."

אני מקיש באצבעותיי על השיש, חצוי ומעוצבן. אני לא רגיל לאחריות מצד האחים שלי. בגיל שבע־עשרה האחים הצעירים שלי עדיין עשו מתיחות ונמנעו מריתוקים. לעומתם, בגיל שבע־עשרה בוני הרבה יותר הגיונית. היא הבת היחידה במשפחה, ואני מתחיל להאמין שמתבגרות עשויות מחומר אחר וקשוח יותר מאשר מתבגרים.

"אוקיי, מה אם אשלם לך חמישים ליום?" אני נותן הצעת נגד.

"לא. אתה לא יכול לקנות אותי."

"אפילו לא תמורת מאה ליום?"

"אתה לא תעשה את זה."

"לא, אני לא." אני מסכים. אני מושיט את ידי אל הטלפון הנייד, גולל באצבעי על המסך הסדוק. "בסדר. אני אתקשר לסבתא."

"לא, היא הלכה."

אני מניח את הנייד על הדלפק, "לכמה זמן החופשה שלה?"

"אוה, היא הלכה לתמיד."

"היא מתה?!"

"אלוהים אדירים, לא! היא עברה לארובה."

אני נושף בהקלה. "אלוהים. את לא יכולה פשוט להגיד שאישה בת שמונים הלכה לתמיד."

"אופסי," היא אומרת בחיוך שובבי. "אבל היי, היית יודע את זה אם היית מגיע יותר לעיר."

זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אבל יש סיבה לכך שקניתי את הקוטג' הדרוש־תיקון הזה, שנמצא במרחק חמש־עשרה דקות נסיעה מנבר הרבור. כמובן שהשתוקקתי לפיסת אדמה הגובלת ברצועת חוף שקטה — אי אפשר באמת להתחרות בנוף שנשקף מהמרפסת האחורית שלנו — אבל זה גם היה מקום מבודד.

נבר הרבור היא אחת מהעיירות הקטנות המטוילות ביותר בחוף הצפוני, אבל אני העדפתי לא להימצא במרחק הליכה מכל אחד שהכרתי מלידה. אומנם הפסדתי כמה דברים חשובים, כמו שמרטפית החירום שלי שפרשה לארובה — גן עדן עלי אדמות, אבל לפחות הריכולים נשארו בתוך העיר, ואותי הם עוזבים במנוחה.

בנוסף, אני יכול לעבוד על הבית ואף אחד לא מתלונן על הרעש. אלו רק אנחנו והשחפים. כל עוד הם שומרים על הקנים שלהם רחוק מהפרויקט המתחדש שלי, אני בסדר איתם. הם גם מצפצפים הרבה פחות מהמקומיים.

אני מנקה את חלקי הספל השבור מהכיור ומניח אותם בצד על מנת שאוכל לתקן אותו מאוחר יותר. "את אומרת לי שאת מעוניינת בעבודה אחרת..." אני אומר ופותח את דלת המקרר.

"שיש לי עבודה אחרת." היא מתקנת.

"וחופשת הקיץ של סאם מתחילה בשבוע הבא."

היא מתכווצת קלות במקומה. "אוקיי, אני מרגישה קצת אשמה לגבי זה."

"לא יכולת להגיד לי את זה לפני כמה שבועות?"

"רק הבוקר גיליתי שהתקבלתי." היא מפצירה בי. "אני מבטיחה. ממש לאחרונה איזי סימסה לי את הצעת העבודה."

"איזי סימסה לך את הצעת העבודה?"

מתברר שמנהלת הבר של אחי יותר בעניינים ממני.

"כן," בוני אומרת, "כולם מסמסים הכול היום. חוץ ממך."

"אני מסמס."

"אתה מסמס כמו רוצח סדרתי."

"לא, אני לא."

"שלחת לי ברכת יום הולדת, והיא נשמעה כמו איום."

"רק הבהרתי את הנקודה."

היא צוחקת בלגלוג. "אתה כל כך זקן."

"שלושים ושלוש זה לא זקן."

"הכחשה," היא מאשימה.

"אני לא בהכחשה. את פשוט צעירה. אז כל מי שלא בתיכון, הוא זקן בעינייך."

בוני מושיטה את ידה ומניחה אותה מעל ידי — זאת עם הצלקת הדהויה על גב כף היד — ואומרת ברכות, "אתה יודע... זה נשמע כמו הרפתקה גדולה ומאתגרת."

"קורע מצחוק," אני מושך את ידי ומשתחרר מאחיזתה.

הרפתקה גדולה ומאתגרת היא ביטוי שאימא שלנו השתמשה בו כדי להטיף לנו כילדים. לא משנה מה היקום יזרוק לכיוונך, כל דבר הוא פשוט אירוע מרגש נוסף שצריך להתמודד איתו. כל עוד נישאר נאמנים לעצמנו — כלומר, נמשיך להתנהג באדיבות, גם אל מול חוסר אדיבות — אנחנו נהיה בסדר. ברגע שאחיי התבגרו, הביטוי הפך לבדיחה פנימית בינינו, לרגעים בהם התנהגנו כמו חלאות זה לזה. אבל אימא לא טעתה. היא טועה לעיתים נדירות.

קופסת פלסטיק מלאה באבטיח מחליקה מידיי על אי המטבח. מיץ אדום גולש משולי הקופסה ומציף את האי. ראשי נופל בייאוש, ואנחה נפלטת מפי.

בהחלט הרפתקה.

גבותיה של בוני מתכווצות. "רוצה שאביא לך סמרטוט?"

"אני מסתדר," אני ממלמל.

אני מוציא סמרטוט נקי ממגירה קרובה ומנגב את מיץ האבטיח הדביק.

בוני מצטרפת עם מגבת נייר. "תודה בון." אני נאנח בשקט.

אני שולף תרסיס ניקוי מתחת לכיור ומרסס. זה לא הכתם הראשון שאני מתמודד איתו בעקבות חיים קדחתניים עם הילד שלי ועם כל ההרפתקאות שמתלוות להם. ועכשיו אין לי אף אחד שישגיח עליו בקיץ.

"היי," בוני אומרת באיטיות.

"הממ?"

"אתה תהיה בסדר?"

"אנחנו נהיה בסדר גמור."

"אתה פשוט משפשף את הכתם הזה חזק מדי, זה הכול."

אני עוצר. כתם האבטיח הפך לקצף ורוד. אני זורק את הסמרטוט לכיור.

"אתה יודע," היא ממשיכה, "אולי אבא..."

"אני לא רוצה עזרה מאבא," אני חותך אותה, עיניי עולות בחדות ופוגשות בעיניה.

ראשה נסוג לאחור במהירות.

"או מכל אחד אחר, אוקיי?"

היא מנידה בראשה ושפתיה נפשקות "אבל למה?"

"בגלל שאנחנו נהיה בסדר."

הם אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. כשחזרתי לנבר הרבור — לפני ארבע שנים — עם סאם, השבט המשפחתי הקטן שלי עצר את חייו בשביל להיות שם בשבילנו. למזלי, בוני נזקקה לעבודת קיץ בשנים האחרונות, בעוד השאר היו מבוגרים. על כל המשתמע מכך. אני אולי מתבדח על כך שכולם ילדים מבפנים, אבל לכל אחד מהם יש את החיים וההתחייבויות שלו. ועכשיו, זה קורה גם עם אחותי הקטנה.

האקסית שלי צדקה. לקחתי יותר מדי מהמשפחה שלי בשנים הראשונות של סאם. אני לא אעשה זאת שוב.

אני מוציא שני מזלגות מהמגירה ולוקח את האבטיח דרך דלתות הזכוכית של המרפסת האחורית.

"ארוחת בוקר ילד!" אני קורא בקול.

סאם נמצא למטה בחוף הסלעי שממול, רץ באזור החוף הקטן הזרוע בחלוקי נחל וסלעים סדוקים מכוסי ירוקת. רוג'ר לצידו, מדלג מסלע לסלע בגפיים ארוכים ורזים, פרוותו הצפופה ככל הנראה מלאה בחול.

"היי, אל תרד לשם בלעדיי. דיברנו על זה."

"איי, איי, קפטן!"

שילוב של צחוק ונביחות כלב גורם לפי להימתח בחיוך. זה יהיה אחד מאותם רגעים יקרים שסאם — בתקווה — יזכור לנצח. זיכרונות קיץ קלילים של ילד והכלב שלו. אני רק יכול לקוות שזה איכשהו יתעלה על הרע.

יש לי רק שלושה ימים כדי להבין איך להתמודד עם הקיץ הזה. היום היה היום האחרון של הלימודים. אין לי אפילו זמן לשקול הרשמה במרכז הקהילתי. הם כנראה מלאים בכל מקרה. אני לא אוכל לבקש מבטי לארח עוד ילד אחד.

זה בסדר. אני לגמרי מסוגל לאזן בין עבודה לבין פיראט חסר מעצורים בן שש במשך כל הקיץ. לסאם מגיע סנדק שיכול לדאוג לו. אני אולי לא אהיה שבריר מהגבר שאבא של סאם היה, וסביר להניח שההרפתקאות שלנו לא היו מצליחות להגיע לקרסוליים של ההרפתקאות שההורים שלו היו מארגנים, אבל אני מנסה. אני רק יכול לקוות שאני עושה את הדבר הנכון בעיניהם.

חזי כואב, ולרגע אני מרגיש את כל כובד המשקל המוכר מתמקם בבטן התחתונה ומושך אותי מטה לרצפה, נוטע אותי במקומי. זה שמגיע בכל פעם שזיכרונם של אד וסטייסי הולם בי. אני מעביר משקל מרגל אחת לשנייה, מוודא שאני יכול לזוז, ואז סוף־סוף מצליח לנשום לרווחה.

עיניה של בוני מציצות אליי, אבל הפעם נטולות תגובה עוקצנית, שמחכה להיפלט.

"מה?" אני שואל.

"אני פשוט... אני לא אוהבת את המחשבה שאתם תהיו לבד כל הקיץ, ג'ס."

"אנחנו נהיה בסדר," אני חוזר, במה שנשמע כמו הפעם העשירית — ואולי זה בגלל שאמרתי את זה כבר אינסוף פעמים בתוך הראש שלי. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. "פשוט אל תגידי לאחרים."

בוני משחררת נשיפה משולבת צחוק והקלה.

"אתה יודע שהם יגלו בכל מקרה."

אני מסתכל עליה במבט מזהיר, והיא מחייכת חיוך רחב ומרימה את ידיה באוויר בהכנעה.

"בסדר גמור. זה לא יצא משפתיי. אבל, אתה עדיין מגיע לארוחת ערב היום, נכון?"

"לא."

החיוך שלה מתרחב יותר בשובבות.

אני נושף. "כבר אמרת לאימא שאני מגיע, נכון?"

"כבר אמרתי לאימא," היא מאשרת, והחיוך שלה משדר, שח־מט איש זקן. "אבל ברצינות, תתקלח לפני שאתה מגיע הלילה," היא מוסיפה. "אני אקיא אם תריח כמו דגים."

"זה נשמע כמו הרפתקה גדולה ומאתגרת עבורך." 

נפילתו של השטן 

פרק 1

9 בספטמבר, 2022

אני לא יודע איך להתחיל, אז רק אומר זאת: פישלתי.

אני לא יכול לתקן שום דבר בשלב זה. אני מתעד הכול על הנייר פשוט משום שאני שונא את זה שפגעתי בך. זה הדבר הגרוע ביותר שעשיתי אי פעם, מה שבאמת אומר דרשני.

הייתי חסר התחשבות וחסר אחריות, אבל זה לא שאני לא יודע את זה כבר.

אז תני לי רק לספר לך את כל השאר.

פרק 2

קילי

ינואר

"יש לי שתי מטרות," אני מכריזה בעודי מושיטה לג'מה מרגריטה ושופכת אותה על ידי תוך כדי כך. זה קורה משום שהמרגריטה מלאה מדי עד הקצה או משום שזאת לא הראשונה שלי להיום. יש לי הרגשה שמלון לנגהאם עומד להתחרט על כך שהרשה לי לערוך פה אירוע.

ג'מה מחייכת. "רק שתיים? תרשי לי לנחש, אף אחת מהן לא קשורה לתוכנית חיסכון."

אני צובטת אותה. "שתי מטרות למסיבה שלך, דפוקה." ג'מה, לכעסי הרב, ברחה לה והתחתנה עם החבר שלה באופן אלגנטי ומכובד לגמרי, מצב שאני מקווה לתקן בסוף השבוע הזה. זאת הייתה התוכנית, בכל מקרה. עד שגיסה החדש, גרהאם, התערב.

"אוקיי." ג'מה מנגבת את רגלית כוסה במפית ומניחה אותה על השולחן. "נשמע את ה"מטרות"." היא מסמנת מירכאות באוויר על המילה מטרות, דבר שנשמע לי לא הוגן משום שטרם שמעה אותן אפילו, אבל הוגן לגמרי בהתחשב בחברותנו בת שש השנים — היא יודעת איך אני מתנהלת.

"אחת, לערוך לך מסיבת חתונה של פעם בחיים. שתיים, לזיין את הצורה של סיקס ביילי. לא בהכרח בסדר הזה."

סיקס ביילי, אחד מחבריו המפורסמים הרבים של בעלה, הוא גבר־ילד סקסי ומקועקע, מסוג הגברים שיזיינו אותך כמו מכונה וייעלמו לפני שיימאס לך מהם. האם הוא יגיב להתעניינות שלי? קרוב לוודאי. אני בלונדינית עם עיניים כחולות ונראית בדיוק כמו אימי, שגרמה פעם לשני כוכבי רוק לפתוח בקרב אגרופים בגללה על הבמה. החלק של העניין בי כבר יסתדר מעצמו. משום כך, סיקס ביילי כבר סגור בעיניי, וקרוב לוודאי שזה החלק היחיד בסוף השבוע שהגיס הנורא של ג'מה לא יצליח להרוס.

"אני רק מרגישה הקלה שאת וגרהאם הצלחתם להסכים על משהו," אומרת ג'מה. "התחלתי כבר לחשוב שהמסיבה הזאת לא תתקיים."

"לא הייתי אומרת שהסכמנו," אני ממלמלת. אחרי הכול, מה נשאר מההצעה שלי לחגוג במשך שבוע בסנטוריני? הֶפי האוור היום בבר של המלון ומסיבת אחר הצהריים מחר. כן, מסיבת אחר הצהריים. כאילו אנחנו חוגגים הטבלה מזוינת.

"אמרתי לבן ששניכם תהיו זוג גרוע. אוה, לפני שאני שוכחת, הגיע צבע חדש של סטילטו סידני לחנות של סטיוארט ויצמן ו..."

"רגע, מה?" אני חותכת אותה. "בן חשב אחרת?" איזה אדם שעיניו בראשו יכול להאמין שגרהאם טייט ואני לא נקרע זה את זה לגזרים, ולא בדרך הסקסית, ברגע שתינתן לנו ההזדמנות לעשות כן?

כפי שגיליתי, הודות ליותר מדי שיחות טלפון, גרהאם הוא אדם שעושה כל מה שמצופה ממנו בכל שלב בחיים. נשים אחרות יכנו אותו "מציאה". הוא חוסך כסף, מנהל טבלת אקסל של כל מה שהוא אוכל וכבר תכנן את עשר השנים הבאות של חייו. הוא ייקח אותך לסדרת דייטים מנומסים ומכובדים בזמן שיעריך את יכולותייך לגדל את ילדיו ולומר את הדברים הנכונים באירועים מטעם העבודה.

אישית, אין בי רצון להתרבות, לומר את הדבר הנכון או לענות על הציפיות של אדם כלשהו. בעיקר, אני לא רוצה להיות לעולם תלויה במישהו אחר לפרנסתי. ולכן, אני נמנעת ממפרנסים כאלה כמו ממגפה.

"זה היה מזמן," היא אומרת בנפנוף יד. "לגרהאם היה — אוה, חכי, הם כאן!"

אצבעותיה מתחפרות בזרועי כשהיא גוררת אותי לעברו השני של החדר לעבר בעלה החדש הגבוה והנאה להפליא ולעבר גבר נאה אף יותר ממנו שעומד לצידו, שאמור להיות גרהאם, אבל לא ייתכן שזה הוא.

ציירתי בדמיוני תמונה של גרהאם לאחר שהתקוטטתי איתו בטלפון במשך שישה שבועות, כך שאני יודעת שהוא בטוח קירח, גוץ ונראה מבוגר מבן בעשרים שנה איכשהו — למרות שהוא בעצם צעיר ממנו בשנתיים. הוא נושא עימו חשבוניית חרוזים או אנציקלופדיה לכל מקום ומשתמש בהן כדי לשוחח על נושאים שאף אחד מלבדו לא מתעניין בהם. כמו מיסים, ביטוח בריאות או פוליטיקה.

בגלל זה, הגבר רחב הכתפיים בעל מבנה עצמות של גיבור־על צעיר שלובש חליפה נאה מאוד שלא מהעולם הזה, פשוט לא יכול להיות גרהאם.

האם אני יכולה לדמיין את הגבר הזה עם חשבוניית חרוזים? לא. האם אני יכולה לראות אותו עם אנציקלופדיה? כן, אבל רק באופן קינקי ביותר. נניח, שהוא אולי מזיין אותך בחלק האחורי של הספרייה ולא טורח להעיף את הספרים מהשולחן, לפני שהוא נועץ אותך שם.

זה לא גרהאם. חוץ מזה שהוא דומה מאוד לבן — אותו שיער כהה, אותו מבנה עצמות מושלם, אותו מבנה גוף של שחקן פוטבול — והעובדה שג'מה שאומרת כרגע, "שני הנמסיס הגדולים נפגשים פנים אל פנים." במבטא בריטי, כאילו היא מקריינת סרט טבע.

"אני חושב שאומרים אויבים," הבחור שאינו יכול להיות גרהאם אומר, וצל חיוך על פניו. יש לו את העיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם. "בדקתי את זה בציפייה למפגש הזה."

אני מזהה את הקול הנמוך והצרוד — אפילו סקסי יותר כעת, כשאני רואה לאיזה פרצוף הוא שייך. אני מזהה גם את התשוקה שלי להכות בו.

אוה. אז זה גרהאם. אני מניחה שזה אומר שתכף הוא ישאל אותי כמה עלו המרגריטות וינכה אותן מחלקו בעלויות.

איזה בזבוז. אפשר היה להשחיז סכין על הלסת המסותתת הזאת.

אויש.

עיניו פוגשות את שלי, אם כי אני לא מחמיצה איך הן נדדו קודם למחשופי. יופי. קניתי את השמלה בתקווה למצות את הפוטנציאל של הנכסים שהתברכתי בהם, ואם אפילו גרהאם מסתכל, סיקס ביילי מונח בכיסי.

"יפה לך. תראו מי הניח לטבלאות החישוב האקטואריות מספיק זמן כדי להגיע למסיבה."

"אני לא משתמש בטבלאות חישוב אקטואריות בעבודה שלי. אני —"

"אני כבר משתעממת, אז ברור שאתה גרהאם." אני מושיטה יד.

"ואת גסת רוח ושיכורה כבר בצהריים, אז את בוודאי קילי," הוא עונה בחיוך. ידי נבלעת בשלו בלחיצת יד איתנה ואני מדמיינת אותו לזמן קצר טורף אותי כשהגוף העצום שלו דוחף אותי למזרן. אני לא בטוחה למה הרעיון הזה אינו מעורר בי בחילה כפי שהיה אמור לעשות.

אולי כדאי שארגיע עם המרגריטות.

אני מביטה אל ג'מה, מקווה שהיא סוף־סוף רואה עד כמה הוא נורא, דבר שאמרתי בלי הפסקה במשך שבועות, אבל היא לא שמה לב לזה בכלל. זרועותיה חובקות את עורפו של בן, ושניהם לא מפסיקים ללחוש וללחוש וללחוש אחד לשני תוך כדי חיוכים, שפתיהם כמעט צמודות זו לזו.

"אלוהים אדירים," גרהאם גונח, בדיוק כשאני לוחשת "גועל נפש."

הוא מרים גבה. "אני חושב שזה הדבר הראשון והאחרון ששנינו נסכים עליו."

אני פונה לבר והוא אחריי. "הכי אידיאלי שלא נצטרך להסכים או לא להסכים משום שאני רוצה מאוד שתתרחקי ממני לאורך סוף השבוע."

"האם איכשהו נתתי לך את הרושם שאני רוצה אותך קרוב אליי? אם כן, אני מתנצלת. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת."

אני מעניקה לברמן את החיוך המפתה ביותר שלי. "אני צריכה עוד כמה מאלה," אני אומרת בלחישה דרמטית, מרימה את כוסי. "רק כך אשרוד את היום הזה."

"אם יש אפשרות כלשהי שלא תשרדי את היום..." גרהאם מצביע לעבר בקבוק הוויסקי בידו של הברמן. "זה בטח יחסוך לי קצת כסף."

***

לכי על זה בגדול או לכי הביתה, זה מה שאני אומרת לעצמי. וב־"לכי הביתה," אני מתכוונת ל־תמותי, מה שסביר להניח שיקרה די מהר, יחסית, בכל מקרה.

נשות או'קיף מתות צעירות. זה שאימי, מלינדה או'קיף קונולי, הגיעה לגיל שלושים ושש לפני שמתה מסרטן המעי הגס הוא לא פחות מאשר נס. אחותה, מארי או'קיף, מעולם לא עישנה ולו סיגריה אחת בימי חייה ועדיין מתה מסרטן הריאות בגיל שלושים וארבע. סבתי מתה בגיל עשרים ושמונה ממלנומה וסבתא רבתא שלי מתה כשילדה, אבל אני בטוחה שהסרטן היה הורג אותה אם לא הייתה מתה בזמן הלידה.

משום כך, אני שואפת למצות את זמני עלי אדמות, וסוף השבוע הזה נראה כמו בעיטת הפתיחה שלי. ההתמחות שלי ברפואת עור הסתיימה באופן רשמי, כך שלאחר שלושת חודשי החפיפה שלי איהנה מחופש מוחלט וממשכורת של רופאה. אני מתכוונת לנצל כל גרם של הנאה מסוף השבוע הזה, גם אם זה יהרוג אותי, ואם זה יהרוג אותי — קללת או'קיף וכל זה — אני מעריכה שעדיף למות בגלל סיקס ביילי. הוא לא לבוש נכון לאירוע, מסנן פאק כאילו זה שם התואר או שם העצם היחיד שהוא יודע והוא בוהה בחזה של גיסתו. בגלוי.

"אלוהים אדירים, דרו, המרפסת שלך נהייתה עצומה," הוא אומר לה, לפני שהוא פונה אליי. "מותר לי להעיר לה כי אני יצאתי איתה קודם."

הוא לא מציאה גדולה בשום מובן, ויכול להיות שהוא הנפש התאומה שלי.

נפש תאומה לשני לילות.

"זה לא לעניין," נוהם ג'וש, בעלה של דרו. "אני לא בטוח כמה פעמים נצטרך לנהל את השיחה הזאת, אבל אני אשמח לסיים אותה באותה דרך שהשיחה הקודמת הסתיימה."

"מספיק, סיקס," אומרת דרו. "זה הלילה הראשון שלי בלי התינוק זה חודשים ואני רוצה את בעלי עם מצב רוח טוב."

סיקס לוגם לגימה ארוכה. "עם מרפסת כזאת, אני לא חושב שתצטרכי לדאוג בנוגע לחשק שלו לזיין."

"אני הולך לבעוט בתחת שלך —" ג'וש מניח את הבירה שלו על השולחן. "אם תגיד עוד מילה מזדיינת אחת."

שתייה מופרזת? איומים באלימות? בעיית גבולות רצינית? ללא ספק מצאתי את האנשים שלי.

"בלי מכות," אומרת דרו, מעבירה את מבטה ביניהם. "אני רצינית."

היא לוקחת את ידו של ג'וש וכשהיא מביטה בו, הוא פשוט נרגע כאילו מצא כל מה שהוא צריך בעולם כולו. שום דבר לא מושך אותי בנישואין, חוץ מלחגוג את כניסתו של מישהו אחר, אבל כשאני רואה אותם כעת, הם גורמים לי להרגיש כאילו יש משהו שאני מחמיצה.

ג'מה ובן משפיעים עליי באותה דרך. היא כל כך מאושרת כל הזמן שאני בקושי מכירה אותה כעת — הלוואי שהייתה דרך מתוחכמת לקחת ממנה דגימת דם, כדי שאוכל להיות בטוחה שבן לא מסמם אותה.

עיניו של סיקס מטיילות עליי מכף רגל ועד ראש. "ג'יזס המזוין, את שווה זיון. אני בטוח שאת כבר יודעת את זה. אז כמה מקסים אני צריך להיות, בסקאלה שבין אפס לעשר, כדי לשכנע אותך —"

לפני שהוא מספיק לסיים את השאלה המסקרנת הזאת במיוחד, נופל עלינו צל כהה.

"מותר לגנוב אותך לרגע?" שואל גרהאם, וידו על מרפקי. זה כמו להיגרר ממסיבה על ידי אבי, אילו אבי היה סקסי, צעיר ומעורב בחיי מספיק כדי לגרור אותי לאן שהוא.

אני מחייכת לעבר סיקס כשאני מתרחקת. "זה יהיה מהיר."

וזה דבר שאני בטוחה שנשים רבות אומרות לפני שהן מתרחקות עם גרהאם.

"מה רצית?" אני לוחשת כשאנחנו עוברים את הפינה. "יש לי תוכניות מאוד ברורות לגבי סיקס ביילי, וכרגע אתה מסכל את כולן."

"שמח לשמוע שאכן יש לך כמה יעדים בחיים," הוא אומר לאט. "השיחה הקודמת שלנו לא עשתה רושם כזה. העניין של ההפי האוור נגמר. שילמתי את החשבון."

אני נוהמת. תסמכו על גרהאם שיעשה משהו נחמד שגם יגרום לי להרגיש אשמה. "לא היית צריך לעשות את זה. אמרתי לך שאשלם על מחצית מהעלויות של כל דבר."

"ואני אמרתי לך שאין צורך."

"בהתחשב בקמצנות שלך, עליי להניח שאתה לא יכול להרשות לעצמך שום דבר מזה." סיקס מביט לכיווננו, אז אני מניפה אצבע, מבקשת ממנו לחכות, לפני שאני חוזרת לשיחה המשעממת שלי עם גרהאם. "תגיד לי כמה זה יצא ואעביר לך בהעברה בנקאית."

"רק משום שאני מרסן את הוצאותיי לא אומר שאני קמצן. אילו זה היה תלוי רק בך, כבר היינו על יאכטה מעופפת, שמעיפה באוויר שטרות של מאה דולר כמו קונפטי."

אני עוצרת. בפעם הראשונה אי פעם, אני מתעניינת במשהו שגרהאם אומר. "יאכטה מעופפת? יש דבר כזה?"

פיו מתעוות, עיניו משוטטות עליי ונחות על שפתיי לפני שהוא מעביר יד על פניו. "לא, קילי, אין דבר כזה. אבל זה לא כזה שונה מהשבוע בסנטוריני שלא הפסקת לדבר עליו, כאילו בן או ג'מה היו לוקחים אי פעם חופשה ארוכה כל כך מהעבודה."

הוא צודק, אבל אני מסרבת להניח לו לחשוב שלערוך מסיבה במסלול גולף בלוס אנג'לס היה רעיון טוב. "יכולנו לערוך את המסיבה בקטלינה. יכולתי להזמין —"

"הדודה רבתא בת התשעים שלי באה במיוחד מבוסטון. היא לא צריכה לעלות על ספינה אחרי טיסה מהצד השני של המדינה."

סיקס מחייך, צופה בי ומלקק את שפתו התחתונה. אני באמת חייבת לסיים את השיחה הזאת.

"אז כפית עלינו לערוך מסיבה שתתאים לנוחותם של בני התשעים שמשתתפים בה. חשבתי שרק רצית לצמצמם למינימום את ההנאה בכל מחיר."

"אם זה מה שאת קוראת לו לא ליהנות," הוא אומר, מבטו נופל על כוסי הריקה, "אני פוחד לראות מה קורה כשאת נהנית."

***

מסיבת ההפי האוור עוברת לארוחת הערב ולאחר מכן למועדון בתוך המלון. כל הנשואים המשעממים הולכים, אבל משום מה הקמצן המשעמם, גרהאם טייט, עדיין מתחזק... ושותה בנחישות, דבר שאינו הולם אותו בהתחשב בשנאתו לבזבוז ובאהבתו לאומללות.

אם הוא פשוט מחכה לראות עד כמה אשתכר, הבדיחה היא על חשבונו... אני כבר שיכורה לגמרי. למזלי, כוח העל שלי הוא חיקוי של אדם פיכח בשעת הצורך, למרות שאני מניחה שזה נחשב כוח על רק אם את אלכוהוליסטית מתפקדת או נערה שמנסה להתחמק מהגינויים של אביה כשהיא חוזרת באחת בלילה.

סיקס חובק את מותניי בידו ומרחיק את מחשוף שמלתי מחזי. הוא שולח ידיים יותר ויותר בכל רגע, ובאופן מוזר... זה מרגיז אותי. כמי שמבלה איתו רק בגלל סיבה אחת, אני לא בטוחה למה אכפת לי — זה רק יהיה קל יותר להיעלם לו בתוך שבוע־שבועיים.

סיקס מביט בשעונו, ואני יודעת שהוא עומד להציע שנלך, אבל אני עדיין לא מוכנה. אני מתרחקת, אומרת לו שאני הולכת לרקוד. אין לי שום מושג למה אני מתחמקת. ובכלל, איפה גרהאם? ציפיתי ממנו לעקוב, למצוא דרך להרוס את זה.

אני מחליקה אל רחבת הריקודים העמוסה ומתחילה לנוע.

יש משהו בשילוב בין אלכוהול לריקוד שגורם לכל דבר להיראות אפשרי. זאת הרגשה של התרוממות רוח, עליצות, מסוג ההרגשה שמקבלים כשמחליטים בפזיזות: לפוצץ את כל החסכונות שלי על טיול לקרואטיה? להתפטר מעבודתי ולבלות כמה חודשים בשינה ובגלישת גלים? לזרוק חמשת אלפים דולר על תיק בירקין? את יודעת שאלה החלטות רעות ובכל זאת... רק לחשוב עליהן, גורם לך לחשוב שיכול להיות שאי שם, ישנם חיים אחרים לגמרי שמחכים לך, טובים יותר.

אני רוצה להרגיש כך יותר, ותוהה איפה אוכל להרגיש כך כשיד עוטפת את ירכי ונשיפה חורכת את אוזני.

"תגידי לי שאת לא באמת מתכוונת לשכב עם הבחור הזה," אומר לי קול שאני יודעת שאני שונאת, למרות שבאופן מוזר אני לא מרגישה את השנאה הזאת כרגע.

אני פונה ומוצאת את גרהאם עומד קרוב, כל כך קרוב שאני צריכה להטות את צווארי כדי לפגוש את מבטו.

הוא מסתכל עליי באותו מבט, כאילו הוא מכיר אותי טוב יותר מאשר אני מכירה את עצמי, והטינה שלי ניצתת. הוא חושב שהוא יכול להתנשא מעליי במלוא גובהו, עם אפו המושלם והפה המקסים שלו ולגרום לי להרגיש אשמה. הוא טועה.

"למה לא כדאי לי לשכב איתו?" אני שואלת, וידו מורמת ומחליקה על לסתי.

"את באמת רוצה לדעת, קילי?"

אני מהנהנת, כי כשאני קרובה אליו כל כך, מוחי מתרוקן לפתע. הוא קרוב מספיק שאני יכולה להריח את הבורבון בהבל פיו, שלא אמור להיות מפתה בצורה כזאת. הוא לא אמור לפתות ועדיין, אלוהים — אני רוצה לראות אישה שתעמוד כל כך קרוב אליו ולא תימשך אליו.

"כי הוא לא מי שאת רוצה," הוא אומר, אצבעותיו מסתבכות מאוד בשערי, "ואת יודעת את זה לעזאזל."

ולפני שאני מספיקה לומר לו כמה הוא טועה להדהים, הוא מקרב אליי את פיו.

אני מנשקת את גרהאם טייט.

לא. הוא מנשק אותי, ואין בזה שום היסוס.

הוא מנשק כמו גבר שלא חשב על שום דבר אחר בעשור האחרון. כאילו כועס על כך שנאלץ לחכות. כאילו נוטר לי טינה על שגרמתי לו לחכות עד עתה.

בעוד הבוז שאני רוחשת לגרהאם חי ונושם בתוכי... אלוהים אדירים הוא יודע לנשק.

עורו מגרה את עורי, ידו מתהדקת על ירכי, מושכת אותי אליו. הנשיקה מיומנת ומלוכלכת. לסיכום, היא לא מה שציפיתי לו מגרהאם. ועדיין... אולי כן. מהמם ככל שיהיה, אני בעצם לא המומה כלל. אני מרגישה כאילו חיכיתי לדבר הזה בדיוק.

הוא מושך אותי לעבר החשכה, ואני בהחלט עומדת לעצור את זה בתוך דקה. אולי שתי דקות מקסימום.

"סיקס הוא גיטריסט," אני אומרת כשגבי נחבט אל הקיר. "הוא מפורסם בשל מיומנות האצבעות שלו."

פיו נע, רק רמז לחיוך כשהוא מושך אותי אליו שוב, זקפתו גדולת הממדים נלחצת לתוך בטני.

"רק חכי עד שתראי מה אני יכול לעשות עם הלשון שלי."