דף הבית > חנות > מארז סדרת האנגלים המלא
מארז סדרת האנגלים המלא
תאריך הוצאה: 2019, 2018
קטגוריה: חנות חנות קולג' ספורט/ריקודים/מוזיקה
מספר עמודים: 206, 278
תרגום: דורון דנסקי, יפעה הד
עריכה: לילך פלדמן

מארז סדרת האנגלים המלא

         
תקציר

*2 ספרים במארז* 

אנגלי מלוכלך 

מתאגרף עם צלקות בפנים ובחוץ.
בחורה עם חוקים מברזל.
לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת.
שלושה דברים שצריך לדעת על אליזבת בנט:
היא חכמה וחריפה, היא תמיד בשליטה, והיא מנהלת
את חייה לפי כללים שחוקקה בקפידה. היא למדה
בדרך הקשה שהאנשים שאתה הכי אוהב תמיד
יפגעו בך בסוף.
אבל אז היא פוגשת את דקלן בליי,
השכן החדש שלה במעונות.
הוא מתאגרף רחוב בריטי מקועקע, הילד הרע של 
הקמפוס, הטיפוס שהיא אמורה להתרחק ממנו, אבל
 כשהוא מציל אותה ממסיבת אחווה שהשתבשה, כל
 החוקים שלה לגבי סקס ואהבה מאבדים את תוקפם.
היא מעניקה לו לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת 
אבל הוא רוצה הרבה יותר.
הוא חולם לזכות לנצח בליבה של הבחורה הפגיעה 
והרגישה מהדירה הסמוכה.
לילה אחד.
שני לבבות פצועים.
תשוקה אינסופית.
 
אנגלי מטורף 
רומן חדש של אילזה מאדן־מילס, מחברת רב המכר אנגלי מלוכלך
דון ז׳ואן בריטי חתיך אש…
צעירה שבן זוגה נטש אותה לפני החתונה…
ערב אחד של טעות בזיהוי…
ארוסהּ של רמי מונטגיו זורק אותה במפתיע שבועיים לפני החתונה. רמי עולה על טיסה ללונדון יחד עם חברתה הטובה ביותר ועם בקבוק טקילה, בניסיון להטביע את צערה לפני תחילת שנת הלימודים בקולג´.
רמי לא תכננה ללכת למסיבת תחפושות. והיא בטח לא תכננה להתעורר למחרת בבוקר לצידו של הילד הבריטי הרע ששבר את ליבה שלוש שנים קודם לכן - דקס בליי, החתיך ההורס. ואם זה לא מספיק, אין לה מושג איך קרה שלשניהם יש פתאום קעקועים זהים.
כששניהם חוזרים לקולג´, הם מנסים להעמיד פנים שמעולם לא בילו בלונדון לילה של תשוקה בלתי מרוסנת.
אבל קשה לשכוח את זה כשמתגוררים יחד בבית אחד…
לילה אחד. שני לבבות פגועים. תשוקה שמספיקה לכל החיים.
פרק ראשון

אנגלי מלוכלך 

פרולוג
אליזבת
 
כאב דוקר ברקתי.
שפתיים מלאות ונפוחות.
רגישות מכאיבה בין ירכיי.
למה הרגשתי כאילו אני מתה?
תמונות מטושטשות הבזיקו בראשי, אבל שום דבר לא התחבר או נשמע הגיוני, סתם בור שחור גדול של כלום. תודה רבה, וודקה.
הרגשתי כאב מתפשט על פניי. גנחתי. מישהו הרביץ לי?
בחילה עלתה בי בזמן שניסיתי להתמצא באפלה. אט־אט התחלתי להבין שאני שרועה בצורת צלב על מיטה שאינה שלי. חדר קטן בבית מלון הופיע בתמונה המתמקדת לנגד עיניי.
השתדלתי להניע את ראשי באיטיות והבטתי סביבי. הסתכלתי על השידה החבוטה ועל השולחן הרעוע שידעו ימים יפים יותר. בפינת החדר היה מונח ארנק יד עשוי חרוזים ששאלתי מחברתי הטובה שלי לכבוד נשף הסיום. אוקיי. אבל איפה היא?
הדבר האחרון שזכרתי הוא שרקדתי באולם ההתעמלות. אולי על שולחן?
עיניי סקרו את החדר.
וילונות מרופטים בצבע כחול נייבי.
מיטה שהצחינה מסיגריות מעופשות ומריח גוף.
בקבוק וודקה של גריי גוס.
הבטן שלי התהפכה כשנזכרתי בטעם המר שגלש במורד גרוני ובלעתי את רוקי כדי לבלום את מיצי המרה.
זה הנגאובר?
לא ידעתי. לא היה לי למה להשוות.
תמונות מהערב הבזיקו בזיכרוני כמו קליפים.
ארוחה עם החבר שלי קולבי ועם החברים שלי בלייק ושלי במסעדה איטלקית במרכז העיר פטאל שבצפון קרוליינה. המון צחקוקים. קולבי מגניב תרמוס כדי שנוכל להוסיף אלכוהול למשקאות שלנו. ריקודים מתחת לכוכבים מנצנצים בנשף הסיום בתיכון אוקמונט פְּרֶפ. כניסה לפורשה של קולבי כדי לנסוע לאגם למסיבה בשעות הקטנות של הלילה.
אף זיכרון מהאגם לא עלה בראשי.
אבל זכרתי את קולבי לוחץ עליי לשתות, דוחף לי בקבוק לפה בדרך לנשף ואחר כך בנסיעה לאגם. אל תהיי פחדנית, אליזבת. תשתי כבר. בואי נשתלט על העולם, בייב.
להשתלט על העולם היה הקטע שלו. הוא היה בלתי מנוצח, ואני משערת שמכיוון שאביו היה הסנטור של צפון קרוליינה, הוא האמין שזה נכון. העובדה שאני הייתי חלק מחוג החברים הקרוב שלו, ובעיקר העובדה שאני חברתו החדשה, גרמה לי להרגיש כאילו אני בת מלוכה.
הבטן שלי עדיין פרפרה מהזכייה בתואר מלכת הנשף לצידו בתור מלך. כשהניחו את הכתרים הנוצצים על ראשינו, הוא פנה אליי על הבמה ואמר לי שהוא אוהב אותי. אושר מטורף ועליז הציף את ליבי. הוא אוהב אותי. את הבחורה מהצד הלא נכון של העיר. הבחורה שאין לה משפחה אמיתית. הבחורה שהיא אף אחת.
כל חיי חיכיתי שמישהו יאהב אותי ככה.
עוד זיכרונות מהמכונית הבזיקו בראשי וגנחתי.
נזכרתי בלגימה השנייה. בשלישית. ברביעית.
הדברים הלכו והתערפלו.
אלוהים, אני לא זוכרת.
קולבי נתן לי גלולה לבנה קטנה.
בלעתי אותה?
הכול היה מטושטש כל כך.
פאייטים ורודים ונוצצים קישטו את ידיי והשפלתי אליהם את עיניי. השמלה שלי – השמלה שחסכתי בשבילה כל סנט שהרווחתי כמלצרית בדיינר המקומי – הייתה מוטלת קרועה לגזרים סביבי. גופי היה חשוף לראווה ושדיי גלויים.
ייבבתי וניסיתי לכסות אותם אבל זרועותיי היו רפויות מדי. הבהלה כרסמה בי – ואז הכתה בי ההבנה האיומה. הבד נקרע מהחזה ועד לשוליים, הכתפיות הדקות נתלשו. התחתונים שלי היו מופשלים ומקומטים סביב קרסוליי וכתמי דם ניקדו את כיסוי המיטה שמתחתיי. 
למשך אלפית-השנייה מוחי סירב להשלים עם מה שהיה ברור כשמש, אך אז המציאות חלחלה לתוכי ואימה נקוותה בקרבי.
ידיי ניסו לזוז אבל רק פרפרו סביב גופי.
סימנים אדומים. חבורות. שריטות. נשיכות.
לא. לא. לא. לא יכול להיות. זה לא היה אמור לקרות הערב.
לחישות בקעו מפינת החדר. קולבי.
עיניי מצאו אותו עומד ללא חולצה באמבטיה, מדבר בטלפון בגבו אליי.
שברי שיחה הגיעו לאוזניי.
"היא לא בהכרה, אחי... כמו חיה במיטה... לקחתי לה את הבתולים..."
המילים הלמו בי כמו צונאמי ונשימתי נעתקה. ניסיתי להשיב לעצמי את שיווי המשקל – להתמקד – שיקרתי לעצמי שכל מה שקרה כאן הוא רק פרי דמיוני.
קולבי גנח. "לא נראה לי שהיא תצליח ללכת על הרגליים שבוע." השתררה שתיקה ואז הוא פרץ בצחוק ממשהו שאמר כנראה האדם בצד השני של הקו.
משהו שברירי בתוכי נסדק ונפער לרווחה.
קול נקרע מגרוני, חלש וחייתי, ועיניו פנו אליי.
התכווצתי, כל שריר בגופי הזדעזע בגועל.
"אני חייב לסגור." הוא ניתק וניגש אליי. הוא עצר למרגלות המיטה כדי להביט בי בעיניו הכחולות כקרח. מבט מוטרד הופיע על פניו כשמבטו סרק את גופי. "איזה בלגן עשית."
כיוון שבאתי מפארק הקרוואנים, עברתי מספיק תגרות עם בנים שרצו ממני תשומת לב ועם בנות שרצו לנהוג בי בשתלטנות, ולכן ידעתי לכסח לאנשים את הצורה. באותו רגע, כל עצב בגופי ביקש להסתער עליו ולעקור לו את הלב חתיכה־חתיכה בעזרת ציפורניי. הוא עשה לי את זה.
הזעם בער בתוכי, אך לא הצלחתי לזוז.
קולי בקע רפה. חלוש. "הכאבת לי."
ניסיתי להתיישב אבל התמוטטתי לאחור.
הוא הביט בי באדישות כשפרכסתי על המיטה, נותן לרגעים לעבור ולפחד שלי להתעצם.
לשוני הגיחה מפי כדי ללקק את שפתיי היבשות.
הוא הרים את חולצתו הלבנה החגיגית מהרצפה, כפתר אותה בידיים יציבות וזהירות, והתנועה הזאת אמרה הכול. הוא לבש את מכנסיו ובדק את שערו הבלונדיני במראה. הוא לא היה שיכור כלל.
"מה נתת לי?" הצלחתי לומר. "למה?"
"אל תשחקי משחקים, מותק. התחננת לזה. זה קרה בהסכמה." הוא נופף באצבעותיו לעבר המיטה במבט לעגני. "מה שנתתי לך, לקחת בלי להסס."
"לא, זה לא נכון." באמת?
"נכון ועוד איך. ואת הזיון הכי טוב שהיה לי בחודשים האחרונים. היה שווה את כל הזמן שבזבזתי עלייך." הוא רכן אליי עד שעיניו הישירו מבט לעיניי. "אל תספרי שקרים על מה שקרה כאן. ממילא אף אחד לא יאמין לך, בגלל שהיית שיכורה. את עדיין שיכורה. אני בטוח שיש תמונות וסרטונים מהנשף שיוכיחו את זה." הוא צחק כאילו זיכרון פתאומי עלה בו. "בחיי, היית שיכורה לגמרי בנשף, רקדת על השולחנות וצעקת על אנשים. המשגיחים זרקו אותנו החוצה, בייב. אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי אומר שאת השפעה שלילית." הוא זקף את ראשו. "ככה לפחות אני אגיד לכולם." הוא סילק מוך ממכנסיו.
הנדתי את ראשי. לא. הייתי בחורה טובה שקיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה בפסיכומטרי. הייתי הבחורה שהתנדבה במקלט לחיות – ולא סתם בשביל הציון. לא זרקו אותי ממסיבות. בקושי הזמינו אותי אליהן.
הוא הסיט שיער מפניי, אצבעותיו שוטטו במורד לחיי.
התכווצתי והתרחקתי ככל יכולתי. "אל תיגע בי."
"אה, ואני עוד קיוויתי שאת מוכנה לעוד סיבוב." הוא צחקק וסובב בידו את הטבעת שהכנתי לו לפני כמה שבועות. טבעת כסף עם ראשי התיבות שלנו חרוטים בפנים וביניהם לב. השקעתי בה שעות – בחריטת האותיות ואז בעיצוב המתכת, עד שתיראה מושלם. אפילו הוצאתי חלק מהחסכונות שלי לקולג' כדי לקנות את מבער הגז ואת כלי העבודה הדרושים כדי שזה יהיה מספיק טוב בשבילו. 
"אמרת שאתה אוהב אותי." שנאתי את החולשה שבקולי.
שפתיו התעקלו מעלה. "אני אומר לכל הבנות שאני אוהב אותן, אליזבת. לך פשוט לקח קצת יותר זמן לתת לי מה שרציתי."
קול חנוק בקע מפי.
הוא נאנח ורכס את מכנסיו. "אל תתרגזי. שנינו רצינו את זה."
לא, לא, לא.
הוא הוציא את הטבעת וסובב אותה בין אצבעותיו. "את בטח רוצה את זה בחזרה." הוא השליך את הטבעת על השידה, והיא השמיעה צליל נקישה כשפגעה בעץ, הסתחררה ונפלה ארצה.
הוא בדק את הופעתו במראה בפעם האחרונה ויישר את הז'קט. "טוב, חייב ללכת. אבל נתראה בטקס הסיום בעוד כמה ימים. להת', בייב."
ואז הוא יצא מהדלת וסגר אותה בעדינות מאחוריו.
תודה לאל.
שאפתי ברטט וריאותיי שיוועו לאוויר. 
כדי להבין מה קרה כאן. 
עברה שעה. ועוד שעה.
קרעי תמונות הבזיקו בזיכרוני כמו סרט אימה שלא רוצים לצפות בו, אך אי אפשר להפסיק. קולבי סוחב אותי למלון ומניח אותי על המיטה. קורע לי את השמלה. ממשש את רגליי. מכות. דחיפות. כאב.
ניסיתי להגיד לא אך המילים לא יצאו.
ניסיתי לזוז אבל לא הצלחתי.
גופי היה פסל קפוא והוא הזיז אותי כרצונו. עיקם אותי. הרס אותי.
חיבקתי את גופי בזרועותיי וראיתי את הדקות חולפות בשעון הדיגיטלי, בזמן שמוחי הספוג באלכוהול נאבק כדי להזיז שוב את גופי. בתנועות זעירות הצלחתי להוריד את רגליי עד שנגעו ברצפה. בהונותיי נאחזו בשטיח הזול והצמרירי.
גנחתי והכרחתי את עצמי להתיישב ומייד נפלתי. זחלתי עד שהגעתי לארנק שבקצה החדר ומצאתי את הטלפון.
הבהלה הציפה אותי.
בכל רגע הוא עלול לחזור ולעשות זאת שוב.
ידי רעדה כשהתקשרתי למשטרה אבל קפאה מייד כשנשמע קולה המאנפף של המרכזנית.
"הגעת למשטרה. האם מדובר במקרה חירום?"
בושה. אשמה. חרטה. אמת.
האם ביקשתי את זה?
האם זו אשמתי?
התנשמתי והכאב בין רגליי הזכיר לי את החטא.
"הלו? האם מדובר במקרה חירום? מישהו זקוק לעזרה?" התעקש הקול.
"לא," קרקרתי וניתקתי.
השפלתי מבט אל השמלה ההרוסה. מי יאמין למילה של בחורה עם אבא בכלא – אם הוא בכלל אבא שלי – מול המילה של בנו של סנטור עשיר? הייתי זבל לבן, נערה מעיירה קטנה שהתמזל מזלה לקבל מלגה לתיכון היוקרתי בעיר.
הבחילה שוב עלתה בגרוני והפעם בתקיפות, עד שתכולת קרביי נשפכה לכל עבר.
ריח האלכוהול הגביר את הבחילה.
לועג לי. אומר לי את האמת המרה. שיחקתי תפקיד בתסריט הזה.
לפתי את חזי וליבי כאב. נשבר.
שריריי צווחו.
ראשי הלם.
הייתי גמורה. מתה. קרה. אפילו עורי רצה להיפטר ממני.
השמש עלתה לאיטה בשמיים, קרניה זורחות מבעד לווילונות המטונפים. שחר של יום חדש, אבל לעולם לא אביט שוב בזריחה כמו פעם. 
הבהירות מציפה אותנו כשהלב שלנו קופץ בנג'י, וכך בדיוק קרה גם אצלי.
משהו אפל זע בתוכי, זחל אל סדקי נשמתי וחנק אותה. כל מה שהאמנתי בו – על עצמי... על למי שאני... על אהבה... השתנה והפך למשהו אפל. מלוכלך.
אהבה היא סכין שקורע לך את הלב לגזרים ומאכיל בו את הנער שאהבת.
שבורה ביותר ממובן אחד, נדרתי שלא אפול עוד.
הצטנפתי ופרצתי בבכי.
 
פרק 1
אליזבת
 
זיעה נטפה במורד צווארי כשתחבתי קווצה משערי הבלונדיני אל מאחורי אוזניי וגנחתי בשמש הקופחת. יום שישי אחר הצהריים בראלי שבצפון קרוליינה, והיום שבו היה עליי לעבור לדירה החדשה שלי לפני תחילת שנת הלימודים ביום שני. "ברוך שובך לאוניברסיטת ויטמן," מלמלתי והוצאתי עוד ארגז מתא המטען של המכונית החבוטה שלי.
יחסית לבחורה בת עשרים, צברתי לא מעט חפצים.
רובם היו אביזרים להכנת תכשיטים וספרים, והשאר רהיטים שירשתי מסבתא בנט, שנפטרה בקיץ. ספה משובצת בצבעי ירוק ובז', שולחן מטבח עם ציורי ברווזים עליו, מיטה ישנה ואוסף מפיות רקומות בשלל צבעים – זו הייתה ירושתי ממנה. לא בדיוק פריטים יקרי ערך, אבל היה לה סגנון.
"הדירה שלך נראית כמו מקום שבו גרה זקנה בת שמונים עם מיליון חתולים," קראה אליי שלי כשהוציאה את ראשה מהדירה והביטה בי מבעד למעקה. החברה הכי טובה שלי מאז התיכון הייתה נערה עשירה ומפונקת, ניגוד גמור לילדותי בצד הלא נכון של העיר, אבל היא עמדה לצידי לאורך כל הדרך. אפילו אחרי קולבי. שערה האדמוני התקרזל בגלל הלחות אך יופיו לא פחת. היא צבטה את אפה והעוותה את פניה. "והיא די מסריחה."
"תפסיקי להתלונן ותעיפי את התחת שלך לכאן כדי לעזור לי. אני נמסה בחום הזה," אמרתי.
היא נחרה בבוז וירדה בגרם המדרגות המתכתי. "את והעור הבהיר שלך. אם היית יוצאת מהבית מדי פעם, אולי היית תופסת קצת צבע. אבל לא... את רק לומדת ועובדת בחנות הספרים. יש לך כנראה יותר טושים לסימון מאשר דייטים באופק. שלא לדבר על זה שאת הולכת לספרייה כל כך הרבה, שאנשים חושבים שאת עובדת שם."
חייכתי. "אני לא כזאת גרועה. אני רואה אנשים בשיעור. אני אפילו מדברת איתם לפעמים."
היא הרכינה את ראשה והביטה בי. "תתחברי למציאות. אם לא הייתי מכריחה אותך לצאת איתי – כמו הערב – היית מתחפרת כאן ואוכלת נודלס עד סוף הלימודים."
"לא נכון, לפעמים אני אוכלת פיצה."
היא שלחה אליי גיחוך והרימה את אחד הארגזים שלמרגלותיי. דידינו למעלה בגרם המדרגות ונעצרנו בדירה 2-ב שבקומה השנייה. דירת שני חדרים עם מרפסת ואמבטיה – אחוזה לעומת החדר במעונות שבו גרתי בשנה שעברה. עמדתי בפינה מול השמש השוקעת. היה לי רק שכן אחד משמאלי בדירה 2-א.
בתזמון מושלם, מוזיקת ראפ קולנית נשמעה מהדלת הסמוכה.
הטיתי אוזן. אמינם?
"כמה רועש ודוחה," אמרה שלי. "אולי לא יהיה כאן שקט כמו שחשבת."
ניסיתי לגלות אופטימיות. "אז מה? שתיים אחר הצהריים, לא שתיים לפנות בוקר."
"גם הם עברו לכאן רק עכשיו," ציינה והנידה בראשה לעבר ערמת הארגזים שנחה מחוץ לדלת השכנים. שמתי לב שהדלת מעט סדוקה. היא הבחינה בערמת ספרים באחד הארגזים. "נראה חנון. איכס. ואני עוד קיוויתי שתיקחי את כל הקופה ותשיגי שכן חתיך."
וידאתי שהשכן החדש לא באופק, התכופפתי ורפרפתי בזריזות על כמה מהספרים: גטסבי הגדול, אנקת גבהים. "הממ, מישהו כאן אוהב קלאסיקות. אולי הוא לומד ספרות אנגלית?"
היא גלגלה עיניים. "משעמם. מה שאת צריכה זה שכן סקסי שאוהב לעשות המון סקס חייתי."
הנדתי בראשי לעומתה. "את אומרת 'סקס חייתי' ואני חושבת רק על חיות שעירות אצלי במיטה. דוחה."
היא נשפה בהקנטה. "שיהיה. זה כאילו שכל פעם שאת רואה בחור שווה, כתוב לך על המצח עוף לי מהעיניים."
קולבי היה בחור שווה ותראי לאן זה הביא אותי.
משכתי בכתפיי והדחקתי את הזיכרונות האלה. "נו? אני לא רוצה להתאהב באף אחד. בחיים לא. לאהוב זה כואב. זוכרת?"
"כן." היא נשכה את שפתיה ומבט קודר התפשט על פניה, שהיו חייכניות בדרך כלל. היא נזכרה במלון ובייאוש שבעקבותיו. היא זאת שאספה אותי באותו בוקר ולקחה אותי הביתה. הבחורה שהתאהבה לפחות פעם בחודש חשבה שאם רק אפגוש את הגבר הנכון, הכול יהיה בסדר ואני אחיה בעושר ואושר. איזה בולשיט.
"אל תדאגי לי, שלי. אני בסדר, אוקיי? אני לא צריכה בחור בחיי כדי להיות מאושרת. אני רק צריכה אותך ואת בלייק – ומדי פעם סטוץ מזדמן." בלייק היה החבר הטוב השני שלי מהתיכון, וגם הוא למד בוויטמן.
היא גיחכה. "שוב את וחוקי הסקס שלך?"
הנהנתי.
זה העניין. עשיתי סקס מאז קולבי. המון פעמים. אירועי אותו לילה לא החריבו לי את המיניות, רק את האמון בגברים. ולכן, שנה אחרי קולבי הזמנתי בהיסוס בחור מקורס במדעים לבוא אליי לחדר. קראו לו קונור, וראיתי אותו מסתכל עליי יותר מפעם אחת בשיעורי מעבדה. באותו יום, הוא הסתכל עליי כאילו הצמחתי פתאום שני ראשים – אבל הוא גילה להיטות. חזרנו לחדר שלי במעונות ואף שהסקס היה איום ונורא, מפגש חפוז וגמלוני, התברר שקולבי לא ניצח. 
הוא לא היה האדם האחרון שנגע בי.
גופי היה ברשותי.
וגם הלב שלי. וכך התכוונתי להשאיר את המצב.
אחר כך, סקס נהיה קל – כל עוד הייתי בשליטה. בשנה האחרונה, הפכתי אותו למשחק עם כללים נוקשים. אני בוחרת בחור ממוצע, לא מקובל או עשיר או חתיך מדי. מוודאת שהוא לא תפוס. מוודאת שהוא לא שותה או מעשן סמים. מוודאת שהוא לא נמלט מבית משוגעים. עושה סקס. לא מדברת איתו יותר בחיים. סוף הסיפור.
הכול סובב סביב שליטה. הבחירה שלי. הכללים שלי.
אני זו שיזמה את הצעד הראשון ואני הייתי צריכה להיות למעלה. והכי חשוב, הייתי צריכה להיות במיטה שלי וליד החפצים שלי. כנראה הסקס איתי היה עלוב לפי רוב הסטנדרטים, לפי כמה מהסיפורים הפסיכיים ששלי סיפרה לי על ההרפתקאות שלה. אבל לא היה אכפת לי. אם הם רוצים אותי, הם צריכים לשמוע בקולי.
"אולי אני אצטרף למנזר."
היא חייכה. "לא הולם אותך שחור."
"נכון."
"ואת אפילו לא קתולית, חתיכת סתומה."
"גם נכון." חייכתי חיוך רחב. ההקנטות שלה לא הפריעו לי. הן היו עדיפות על רחמים.
עקפתי אותה ונכנסנו חזרה אליי לדירה כדי לפרוק את הארגזים. הוצאתי תמונה שלי עם סבתא במרפסת הקדמית שלה ביום עזבתי כדי להתחיל את השנה הראשונה באוניברסיטה. רוב הזמן כאב לי להביט בתמונה הזאת, לראות את הנערה הצנומה בתמונה עם הג'ינס הרפויים ומפרקי הידיים החבושים. אבל זו הייתה התמונה האחרונה שלי עם סבתא והיא הייתה שווה משהו, לא משנה כמה קשה היה לי להיזכר בטעות המטומטמת שלי עם קולבי. הנחתי אותה על שולחן הקפה.
סיימנו לסדר את הצלחות בארונות המטבח ואז עברנו לחדר השינה, ושלי עזרה לי לארגן את ארונות הבגדים. אחר כך עברנו לחדר הנוסף, שנראה יותר כמו מחסן קטן. אלה היו דירות של האוניברסיטה והן היו קטנות להחריד, אך הצלחתי להכניס לשם את כלי הצורפות שלי ושתי מיטות יחיד.
אבל לא הכנתי תכשיטים כבר שנתיים. המתכות שפעם אהבתי לעצב ולתכנן הפכו למשל לטיפשוּת שהפגנתי באהבה.
שלי התעסקה עם אחד מלוחות הציור, הבעה מהורהרת על פניה. היא העבירה את עיניה אליי ואז שוב אל הארגזים השעונים על קיר.
הכנתי את עצמי לקראת השאלות שלה.
"מתי את מתכוונת להתייחס ברצינות לתכשיטים שלך? מה תעשי כשתסיימי את הלימודים בעוד שנתיים?" היא פתחה את הספר ועלעלה בדפים. "חוץ מזה, אני ממש צריכה מחרוזת חדשה. משהו עם פרפר. או לב." פניה התרככו כשהביטה בי. "זוכרת את מדליוני החברוּת הקטנים שהכנת לנו בגיל חמש־עשרה..."
"שלי, אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא מסוגלת להכין שום דבר עכשיו."
היא זקפה את ראשה. "את מתכוונת לוותר על החלומות שלך רק כי הכנת לקולבי טבעת? עברו שנתיים, ובכל זאת הוא מכתיב לך את העתיד. זה דפוק. פעם זה היה כל מה שרצית – לעצב וליצור. את באמת חושבת שתשמחי לעבוד במשהו שבו לא תוכלי ליצור דברים יפים?" היא נאנחה ומבט מובס עלה על פניה. "זאת אומרת, את משתמשת בסקס עם בחורים כדי להגיד שהתגברת עליו, אבל לא באמת התגברת. לא ממש. את עדיין מענישה את עצמך על משהו שלא קרה באשמתך."
זו הייתה אשמתי. הייתי שיכורה. השתמשתי בסמים. מרצוני החופשי.
הבושה המוכרת התמקמה בקרביי. מצמצתי במהירות. "לא היית בחדר ההוא במלון. את לא יודעת כלום."
היא נשכה את שפתה והנהנה. "את צודקת, לא הייתי. אבל ראיתי אותך אחר כך. לקחתי אותך הביתה וטיפלתי בך עד שאימא שלך חזרה מווגאס. אני יודעת כמה היית מפורקת. אני – אני פשוט אוהבת אותך, זה הכול."
נשמתי עמוקות ופסעתי בחדר, הוצאתי דברים וסידרתי אותם. נעשינו רציניות מדי. "חוץ מזה, פרפרים ולבבות הרבה יותר גרועים מקעקוע על הישבן. אם הייתי מכינה לך תכשיט כזה, הוא היה מסמל משהו גדול."
היא חייכה. "כמו מה?"
"אולי את מספר הטלפון שלך, כי את מחלקת אותו לבחורים בלי סוף."
היא העמידה פנים שהיא כועסת אבל צחקקה. "אלוהים, זה כזה נכון. אני זנזונת."
צחקנו. "קדימה, בואי נביא את שאר הדברים." שוב יצאנו מהדירה ועמדנו ברוח הקלה. נאנחתי כשהשקפתי על מגרש החנייה. עדיין נשארו לי כמה ארגזים להעלות משם לפני שאוכל לשקול לנוח.
היא תקעה בי מרפק. "הי, יש לי רעיון. בואי נלך לפגוש את השכן שלך."
הנדתי בראשי. "לא, זה יום המעבר ואני בטוחה שהוא עסוק לא פחות מאיתנו."
היא התעלמה ממני והלכה על קצות האצבעות אל הדלת. במקום לדפוק על הדלת, היא פתחה אותה והציצה לתוך הדירה החשוכה. "אני לא רואה אף אחד. אולי הם במרפסת מאחור." חיוך התפשט על פניה. "מה שיאפשר לנו הרבה זמן לחטט." היא התכופפה ונברה בארגזים שבחוץ, הוציאה כובע עם דגל בריטניה, תחתוני ספורט של גבר, נעלי ספורט שחורות.
היא התחילה להשתולל קצת כשהוציאה כפפות אגרוף ללא אצבעות – זה מעניין – ואוסף גלויות מלונדון.
"אה, השכן שלך הוא ללא ספק בחור. מצויד." היא הרימה חפיסת קונדומים. משומנים, בגודל ענק. ניצחון הבזיק בעיניה. "אדיר, מותק. בול פגיעה," זימרה.
עיניי סקרו את הדלת כדי לוודא שאיש אינו רואה אותנו. "תחזירי את הדברים האלה למקום לפני שהם ייצאו לכאן. השתגעת?"
"כן." 
גנחתי נוכח חוסר העניין הבולט שגילתה באפשרות שיתפסו אותנו, אבל לא יכולתי להתאפק והתקרבתי. רציתי לדעת עוד על השכן שקרא קלאסיקות והאזין למוזיקת ראפ.
היא טפחה על סנטרה ועיניה שוטטו על תכולת הארגזים. "אפילו עם הספרים המאובקים הוא לא כזה גרוע. הייתי עושה אותו."
"את עושה את מנסון."
היא צחקה.
חטפתי את הגלויות מידה והשלכתי אותן בחזרה למקום שממנו הוציאה אותן. "תתרחקי מהארגז, אחרת אני לא אלך איתך למסיבה הערב, או שאלבש את השמלה המגוחכת שתיקנת אתמול שעה שלמה." שלי למדה אופנה והתייחסה ברצינות לכל פרויקט תפירה. אני הייתי הדוגמנית מספר אחת שלה.
היא שלחה אל הארגז מבט עצוב ושרבבה את שפתיה. "בסדר, ניצחת. משביתת שמחות."
"הא. את צריכה שאקרא אותך לסדר. לא היית שורדת את הקורס בספרות אנגלית בשנה הראשונה אם לא הייתי צועקת עלייך כל בוקר לקום."
היא הסכימה – בקלות רבה מדי – וחזרנו פנימה כדי לשבת במרפסת.
"מה יש לך שם?" שאלתי כעבור זמן מה כשהבחנתי בספר חום שהצמידה לצד גופה.
היא השפילה את מבטה בהפתעה מעושה. "אה, הדבר הישן הזה? הייתי שקועה כל כך בבית החדש שלך, עד שכנראה שכחתי להחזיר אותו לארגז."
בסדר. צמצמתי את עיניי. "באמת?"
הבעה עליזה הופיעה על פניה והיא התעלמה מהעוקצנות שלי. "אוקיי, עלית עליי. זה גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן. סחבתי אותו מהשכן שלך. זאת אומרת, זה הספר האהוב עלייך, כי השם שלך מופיע בו." היא פלטה אנחה דרמטית והצמידה את הספר לליבה. "את לא רואה? זה גורל. את והבחור המשעמם נועדתם זה לזה."
הנדתי בראשי. לפעמים היא הגזימה. "זהו. מספיק עם הסרטים הרומנטיים. אני בכלל לא מבינה למה אנחנו חברות. אני מבטלת את החברות בינינו מרגע זה." חטפתי את הספר מידיה. כריכה קשה עם אותיות זהב. הדפסה ישנה ואולי אף יקרת ערך.
איזה בחור מחזיק ספר כזה?
בחור שמאמין באהבה, לחש לי הלב.
פתחתי את הספר ועלעלתי בדפים עד שמצאתי את הפרק שבו מר דארסי מתאר איך התאהב באליזבת בנט: "אינני יכול לקבוע את השעה או המקום או המבט או המילים שהניחו את היסודות. זה היה לפני זמן רב מדי. הייתי באמצע לפני שידעתי שבכלל התחלתי." 
מילים מתקתקות. סגרתי את הספר בטריקה. "אני אוהבת הרבה ספרים. קוראים לזה קריאה, את יודעת. כדאי שתנסי פעם."
"אני לא צריכה. יש לי את המראה הנכון." היא עפעפה והניפה את שערה אל מאחורי כתפה. "לאן את הולכת?" היא קראה כשצעדתי דרך הסלון לעבר דלת הכניסה. 
הרמתי את הספר שבידי. "הלו! להחזיר את מה שגנבת."
היא הניפה את זרועותיה. "הוא במקרה נפל לי לידיים, אני נשבעת! יש הבדל!"
"אה־הא." ניגשתי לדירה של השכן, אבל הדלת הייתה סגורה והארגזים נעלמו. הצמדתי אוזן לדלת אך הכול היה שקט.
רעש פתאומי של מוזיקה ממכונית במגרש החנייה הקפיץ אותי.
רכנתי מעבר למעקה שהשקיף אל מגרש החנייה וחיפשתי למטה עד שראיתי ג'יפ שחור ומרופט בלי גג. השיר של הביסטי בויז "Fight for Your Right" הגיע לאוזניי. מצמצתי. לעזאזל, זה היה ממש בקולי קולות.
הנהג היה בחור גדול עם כובע שחור שעליו דגל בריטניה, שירד נמוך על מצחו והסתיר ממני את פניו. רק קצוות שערו החום הסתלסלו בצידי פניו. הוא הרכיב משקפי שמש של טייסים. אפילו ממקומי במרפסת ראיתי שכתפיו רחבות וזרועותיו מתוחות ושריריות כשהחליף הילוכים בגיר הידני. ראיתי קעקועים על זרועו אבל לא הצלחתי לפענח של מה הם.
השכן המסתורי? זה אכן היה אותו כובע מהארגז.
גיליתי שאני רוכנת עוד יותר לפנים ומותחת את צווארי כדי לראות עוד ממנו.
משהו בבחור הגדול שקרא גאווה ודעה קדומה גרם לנשימתי להיעתק.
קודם, כשעברנו על הארגזים, דמיינתי את השכן שלי בתור טיפוס דמוי הארי פוטר, חנון עם משקפיים שחורי מסגרת וחיוך מבויש. טעות, טעות, טעות.
לפני שיצא אל הכביש, הוא הסתובב והביט שוב בבניין הדירות ועיניו המוסתרות במשקפי השמש התמקדו בי. המכונית שלו עצרה כשהביט בי, ואף שהפרידו בינינו כמה מטרים, הרגשתי את כובד מבטו.
שאפתי אוויר וצמרמורת גרמה לעור זרועותיי לסמור.
הוא ראה את שלי מחטטת לו בדברים? שיט.
הספר! הבטתי וראיתי שהספר עדיין לפות בידי השנייה.
לעזאזל.
הרגשתי מגוחכת, הורדתי את העיניים ממנו ונסוגותי לאט עד שהוא נעלם מטווח הראייה. השענתי את הספר על הדלת ורצתי לדירה שלי.
"מה זה היה?" שאלה שלי כשנכנסתי בסערה.
הנדתי בראשי. "הוא לא הארי פוטר, זה בטוח." 
אנגלי מטורף 
פרק 1
רמי
 
הערב הזה היה דפוק. חד וחלק.
למרבה הצער, זה היה ירח הדבש שלי.
נאנחתי בכבדות וסקרתי את המאסקרייד, מועדון לילה אפלולי שבו כולם חבשו מסכות פנים שחורות, חלקן מורכבות ואחרות פשוטות, כדי להסתיר את זהותם. כמה מכורים לעניין אפילו לבשו בגדים בסגנון ימי הביניים וגלימות ארוכות ורפויות.
אבל לא אני. אני בחרתי בלבוש מודרני: שמלה קטנה וצמודה ועקבים בגובה שמונה סנטימטרים, שהגביהו אותי לכמעט מטר ושמונים. כן, אני הענקית במסכה בשמלה הכחולה, ואני גבוהה יותר מכל הבנות בבר וגם מכמה בחורים פה.
נשכתי את שפתיי ובחנתי את המועדון אפוף העשן ועיניי נתקלו בפרצופים אקראיים. הרגשתי בודדה מאוד — לא מפתיע בהתחשב בכך שהחתן שלי נעלם בנסיבות מסתוריות.
האמת, נזנחתי לאנחות.
ברצינות. הרטפורד ווילקוקס, הידוע גם בכינויו המקסים הזבל מקולג' ויטמן שבצפון קרוליינה, נטש אותי שבועיים לפני החתונה בזמן שסעדנו במריו, המסעדה האיטלקית הקבועה שלנו.
הפכנו להיסטוריה. כמו טלפונים ציבוריים ומכנסי פדלפון.
הוא ענה על כל הציפיות שהופיעו ברשימת הגבר המושלם שלי, חוץ מהסקס החפוז והחזה השעיר מדי שלו, אבל התעלמתי מזה כי סקס איטי, מלא תשוקה ומפוצץ מוח זה לא כזה חשוב.
תאמינו לי.
היה לי את זה — לפני המון זמן.
זו תשוקה מהסוג שקורע אותך ומוציא לך את הלב בכפית.
לא רציתי שוב כזה סוג של אהבה תשוקה.
לולו, החברה הכי טובה שלי, שברגע האחרון הצטרפה לנסיעה שלי ללונדון, נעצה בי אצבע כשישבנו ליד בר העץ הכבד במועדון. ״הי, כדור הארץ לרמי, סלקי את ההבעה המזוגגת הזאת מהעיניים שלך ותזמיני כבר משהו לשתות. אני צמאה.״
אלכוהול. הנהנתי. הגיע הזמן להשתכר.
״לעזאזל, הגברים כאן לוהטים יותר מתחת של סוס בשדה כותנה באמצע יולי," הוסיפה בעגה הדרומית שלה. היא העבירה את אצבעותיה בתספורת הקצוצה הוורודה שלה ויישרה את חצאית הטוטו השחורה שלה.
נו, ברור, היא חיפשה גבר. זה גם מה שאני הייתי צריכה לעשות.
הסכמתי איתה בחצי לב, כי הייתי עסוקה יותר בבקבוקי המשקאות שמאחורי הבר. ״בא לי טקילה,״ אמרתי.
היא הסתובבה אליי. ״מה? אני יודעת מה קורה כשאת שותה את הזבל הזה. או שאת תוקעת טונה טאקו ומקיאה, או שאת מתנפלת על איזה בן זונה שחצן עם תחת שרירי.״
הקדרתי את פניי. להרטפורד השעיר היה תחת נהדר — שבטח ברגעים אלה ממש חורש איזה סטודנטית.
השמעתי נחרת צחוק קצרה, אחד מקולות הצחוק שבאחרונה השמעתי בניסיון להעמיד פנים שהכול בסדר, בזמן שבעצם הייתי אומללה לגמרי. בשבועיים האחרונים התנדנדתי בין בכי חסר שליטה לכעס בגלל שרק המילה ״זין״ התאימה לכל מצב נתון. ללכת לסניף הדואר כדי לשלוח הודעות הוא נטש אותי, אבל בכל מקרה תודה. זין. ללכת לאולם החתונות ולא לקבל בחזרה את המקדמה של עשרת־אלפים דולר ששילמנו. זין כפול. ההכרה שאהיה חסרת בית בסמסטר הראשון — שיתחיל בעוד שבועיים – זין בריבוע.
ברור שאימא שלי אמרה שכל זה באשמתי.
כשהסתכלתי על עצמי ראיתי שחזרתי להרגל העצבני שלי. סובבתי כמו מחרוזת תפילה את צמיד הטניס המשובץ יהלומים שענדתי על מפרק ידי.
רמי, את חייבת להתקדם.
הברמן פנה אלינו, בחור גבוה ומזוקן שעל זרועותיו מקועקעים ורדים. הוא הציג את עצמו כמייק ושאל מה נשתה. לולו דבקה במשקה הרגיל שלה, מרטיני תפוחים.
אני הזמנתי בקבוק שלם של פטרון סילבר. תהומות השכחה, הנה אני באה.
״תעשי מה שאת רוצה,״ הפטירה לולו בזמן שדפקתי את השוט הראשון ומצצתי את הליים שמייק הניח לידי. רעד עבר בי כשהמשקה גלש בגרוני, ופניי התעוותו מהחריפות.
״איזה טעם יש לזה?״ שאלה לולו ובחנה אותי.
״טעם של החלטות גרועות,״ אמרתי וניגבתי את הפה שלי במפית. ״אבל הטקילה לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע. תני לי רבע שעה ויכול להיות שאפילו אנסה לרקוד.״
היא נחרה בבוז כאילו צחקה עליי. ״שקרנית.״
אמת. כשרקדתי נראיתי כמו דג זהב מפרפר על הרצפה.
שתיתי עוד שוט בזמן ששני בחורים ניגשו אלינו ופתחו בשיחה עם לולו. אפילו לא הסתכלתי עליהם. היא כמעט נמסה כשהם הזמינו אותנו לרקוד.
״רמי, בואי נשתולל,״ היא הפצירה בי והביטה בכמיהה בי וברחבת הריקודים לסירוגין. הבחורים כבר היו שם, מסמנים לנו להצטרף אליהם.
״אני אצטרף בעוד רגע.״ או לא.
היא שרבבה שפתיים. ״את סתם אומרת.״
״נכון. אבל אל תדאגי לי.״ הסתרתי את מצב הרוח המחורבן שלי והצבעתי על בקבוק הטקילה. ״חוץ מזה, אני והבחור הזה בדייט.״
היא חייכה אליי בזעף. ״טוב, אבל אל תהססי אם יגיע מישהו שימצא חן בעינייך. אל תשבי על הכיסא הזה כל הערב ותחשבי על הרטפורד השעיר. את מכירה את הפתגם — גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.״
אחרי שהיא הלכה, שיחקתי בצמיד שלי ושקעתי במחשבות. רטנתי בשקט כשנזכרתי כיצד הרטפורד נשבע שיאהב אותי לנצח — ונפרד ממני כשהוא אוכל לזניה. המחשבות שלי נדדו לזיכרונות נעימים יותר. חשבתי על הנדיבות ועל המתיקות שלו, על הנטייה שלו לצפות מראש את הצרכים שלי, על היופי הכל־אמריקני שלו.
נו, באמת, תפסיקי כבר עם כל הסנטימנטליות המפגרת הזאת, נזפתי בעצמי.
לולו צדקה. אני זקוקה לגבר, למישהו שיהיה שונה באופן מרהיב כל כך מהרטפורד עד ש —
הפה שלי נפער למראה הגבר החתיך שחלף על פניי. וכשאני אומרת חתיך, אני מתכוונת לסקסי־הורס־עם־גוף־מוצק.
סגרתי את הפה וסידרתי את מסכת הקטיפה שכיסתה חצי מהפנים שלי — הנוצות המעצבנות בצדדים כל הזמן נתקעו בשפתון האדום שלי — והסתובבתי בתנועה כמעט בלתי מורגשת כדי לבדוק אותו. הוא התיישב על הכיסא לידי, גבוה וחסון עם כתפיים ענקיות ומבנה גוף מוצק.
״Whatta Man״ של סולט־אן־פפר עבר לי בראש.
בדקתי במראה שמאחורי הבר איך אני נראית, וחישבתי בראש מה הסיכויים של נערה ממוצעת וגבוהה מדי כמוני ללכוד חתיך על כמוהו.
למרות שאף אחד מעולם לא אמר שאני יפהפייה, עמדו לזכותי שני — טוב, אולי שלושה — דברים במחלקת המראה החיצוני. השיער החום־זהוב שהגיע לי עד הכתפיים, השפתיים המלאות ״והבשרניות״ שלי כפי שלולו תיארה אותן, ואחרון חביב, היה לי רווח קטנטן בין השיניים הקדמיות, הצחורות והמושלמות שלי. לולו טענה שהרווח הזה העניק לי מראה אקזוטי, כמו מדונה או סוקי סטאקהאוס מדם אמיתי. מה זה משנה. אהבתי את הסדרה הזאת. אז זרמתי.
הבחור הפנה לעברי את ראשו.
ומיד הסיט ממני את עיניו.
לעזאזל. היה לי סיכוי של אחד למיליון לתפוס את המבט שלו.
הוא נע על הכיסא שלו ורכן לעברי. שמץ מהבושם שלו הסתחרר באוויר, ושילוב יוקרתי של וויסקי ומושק התערבב ויצר ניחוח משכר ומעט מסוכן. עצרתי את נשימתי והצטמררתי כאשר שמץ מהניחוח המתובל הזה העיר בי זיכרון רחוק.
הכרתי את הריח הזה...
אבל מה שהאף שלי זיהה לא יצר תקשורת עם המוח שלי.
בחנתי את הצדודית שלו מלמעלה עד למטה בצורה בלתי מורגשת ככל האפשר. כמוני, גם הוא חבש מסכה שחורה, אף על פי שהמסכה שלו הייתה גברית יותר ולא הסתירה את לסת כוכב הקולנוע המסותתת שלו. השפתיים שלו היו בשרניות ומפתות, התחתונה מלאה יותר מהעליונה ובמרכזה היה מין חריץ. ובעודי מתבוננת, לשונו הגיחה וליטפה אותו, ואז שיניו העליונות נשכו אותו כאילו היה שקוע במחשבות עמוקות. הוא העביר את ידו בשערו הכהה, הארוך והפרוע, החזיק אותה במשך כמה שניות מעל ראשו, ואז שחרר את השיער והניח לו ליפול בחזרה למקומו באופן מבולגן ועם זאת מושלם.
כוריאוגרפיה של שלמות גברית.
קרעתי ממנו את מבטי.
היה בו משהו שגרם לפעמוני אזהרה לצלצל בכל מולקולה בגופי.
סכנה, סכנה. לא לגעת.
את תושמדי ברובה M 16 שיירה לך כדור ישר בלב.
אבל המבט שלי לא הסכים לסגת. בחנתי את החולצה השחורה הצמודה שלבש, ואת החזה המפוסל שללא ספק היה תוצר של שעות ארוכות בחדר כושר, והמשכתי לאורך הזרוע שנראתה כאילו תצליח לשבור לשניים לוח עץ — או אותי.
שרירי קיבורת נאים, מר חתיך.
גולת הכותרת הייתה קעקוע השפירית על זרועו השמאלית — הוא היה גדול מכף ידי וצבוע בצבעי כחול וכתום מלאי חיים. מבטי עקב אחר קווי המתאר של השפירית, מהכנפיים השקופות ועד העיניים מרובות הפאות. צבע שחור עז תחם את החרק והעניק לו מראה גברי.
מרהיב.
לי, כמובן, לא היו קעקועים — אימא שלי הייתה מתה על המקום — אבל בסתר ליבי תמיד רציתי קעקוע. הצד האמנותי שבי תמיד התענג למראה קעקועים של אנשים, בעיקר כאשר אלה היו קעקועים של בעלי כנף. מן הסתם, מפני שבתוך תוכי הייתה בי אהבה לא מתפשרת לציפורים, במובן זה שיום אחד אעשה דוקטורט באורניתולוגיה.
אז מה, אני הולכת עליו הערב?
כן. הגוף שלי אמר, לכי על מר חתיך! קחי עליו בעלות!
הוא היה ניגוד מוחלט להרטפורד, שהיה בלונדי, תמיר ונטול קעקועים.
כססתי ציפורן. מה עושים כדי שיבחין במישהי כמוני?
בדיוק באותו רגע ניגשה אליו ג'ינג'ית עם שיער מתנפנף, ללא עכבות ועם חצאית מיני לבנה צמודה שבקושי כיסתה את ישבנה.
היא הטילה לאחור את שערה, החליקה באגביות את אצבעה במורד זרועו ופתחה בשיחה. הריסים השחורים המלאכותיים שלה — שאותם איכשהו הצליחה להוציא מתוך נקבי העיניים של המסכה שלה — עפעפו. היא ניפחה חזה מפותח היטב.
קלטתי בדיוק מה קורה. משחק חיזור קלאסי.
אפילו עופות הפלמינגו מטילים לאחור את ראשיהם ועושים צעדים קטנים לעבר בן הזוג הנחשק בעיניהם. ציפור מנקין אדומת ציצית מחזרת באמצעות הליכת ירח על ענף סמוך לבחיר ליבה. אני חושבת שזה הדבר הכי מגניב שראיתי בחיים.
אז למה אני לא מסוגלת לעשות את זה?
הוא נרכן לעברה וחייך בזדון, ושפת הגוף שלו הבהירה לי שהוא בטוח שהוא הדבר הכי לוהט בחדר. היא לחשה משהו באוזנו ושדיה ננעצו בפניו, אבל נראה שמה שהוא ענה לה לא היה מה שרצתה לשמוע, מפני שכמה שניות לאחר מכן היא שילבה את זרועותיה, שלחה לעברי מבט עוין והתרחקה משם.
מצמצתי. מה אני אשמה?
באותו רגע הוא הסתובב וכיוון אליי את חיוכו המשגע.
הלב שלי עשה סלטה לאחור בתוך החזה שלי.
לעזאזל, הוא יצר קשר עין — עד כמה שאפשר עם המסכה הבלתי אפשרית הזאת על הפנים.
רק שנייה....
הוא מטורף?
מפני שאם הוא נפנף את הבחורה ההיא, לי אין שום סיכוי.
אני לא ידעתי איך עושים דברים כמו ללטף זרוע של גברים באצבע אחת או לטלטל את השיער בצורה סקסית. לא ידעתי איך להרים את הציצים לכזה גובה.
כולם ידעו שאני לא פלרטטנית. בחיים לא. לעזאזל, הרטפורד הציע לי לצאת איתו רק בגלל שנתקלתי בו פיזית, כשרגליו היו מתוחות קדימה כשלמד בתא בספרייה.
והזיכרון הזה צבט את ליבי.
טיפשות, טיפשות, טיפשות. כל הערב הזה וכל הגברים.
תשכחי ממר חתיך. תשכחי מהרטפורד. תשכחי מהכול.
תופפתי על הבר וניסיתי לקרוא למישהו שיביא לי עוד ליים.
מייק עם הזקן והקעקועים הבחין לבסוף בנפנוף שלי. הרמתי את הליים האכול שלי. הוא חייך, סימן לי באגודלים מורמים, ומיד אחרי שסיים עם ההזמנה השוטפת שלו הגיש לי קערית נאה מלאה בפרוסות ליים.
״אז... אמריקנית?״ שאל בעודו רוכן על הבר.
״די ברור.״ החוויתי בסנטרי לעברו. ״אתה בריטי?״
״די ברור.״ שפתיו התעקלו.
הוא מזג לי שוט ואני שתיתי את כולו, מצצתי מהליים, והטחתי את הכוס על הבר. אחרי עוד משקה התנודדתי לקצב מוזיקת הטכנו המוטרפת ואפילו לא סבלתי.
״אולי כדאי שתשתי קצת יותר לאט,״ מלמל מייק, שהיה עדיין בסביבה.
״אם היית עובר מה שאני עברתי בשבועות האחרונים, גם אתה היית דופק שוטים.״
הוא חשב על זה, החליק בידו על זקנו ועיניו נעו אל המחשוף של השמלה שלי. ונעצרו שם. הוא פגש במבטי. ״איך קוראים לך, מתוקה?״
מצמצתי. ״אתה מתחיל איתי? זה לא מפריע לי. אני רק שואלת.״״ברור. את מדהימה.״ עיניים עצומות למחצה בחנו את החזה שלי. שוב.
צחקתי. הרגשתי משוחררת.
אולי הגבר לבינתיים נמצא כאן, ממש מתחת לאף שלי.
״ברמן, אולי אחרי שתסיים להתחיל עם הלקוחות, תוכל לשרת אותנו,״ אמר מר חתיך במבטא בריטי סמכותי, שתבע שישמעו אותו, ושגרם למייק לפנות ממני ולהתמקד בו. הוא מיהר אליו וקיבל את ההזמנה.
הזעפתי פנים. רק רגע...
כמעט שהכרתי את המבטא הזה – עמוק עם תנועות רכות ומעוגלות, קול שגורם לך לרצות לקפוץ לתוך המיטה ולרכוב עליו כמו בוקרת.
צמרמורת חלפה במורד הגב שלי כששמעתי את הקול שלו, וחלק ממני רצה לקפוץ מהכיסא שלי ולברוח מהמקום בצווחות. אבל חלק אחר רצה להחליק אצבעות על השפתיים של מר חתיך ולבקש ממנו להגיד עוד משהו.
את השם שלי.
את מספר הטלפון שלי.
את המונולוג של רומיאו מחוץ לחלונה של יוליה.
הסתובבתי על כיסא הבר שלי וגיליתי שעיניו של מר חתיך שוב נעוצות בי, כאילו גם הוא זיהה את המשיכה המוזרה בינינו. הזוי.
מה קורה כאן? למה הוא בוהה בי?
הלב שלי שיחק קלאס וקיפץ כנגד הצלעות שלי. העור שלי סמר.
אני מכירה אותו?
הוא מכיר אותי?
פתאום קלטתי והכול הסתדר לי. דקס בליי?
נשימתי נעצרה ובלעתי את הרגש שהרעיד את עמוד השדרה שלי בכל פעם שחשבתי עליו. הוא היה הטעות הכי גדולה שלי; התקופה שבה השלכתי לרוח את כל העכבות והתוכניות המתוקתקות שלי ופעלתי לפי אינסטינקטים בלבד (המון סקס), ובסוף נפגעתי מהכול בלי הכרה.
אבל הגבר שישב לצידי לא היה דקס. תודה לאל.
באביב האחרון, במסיבת קמפוס שבה נכחתי עם הרטפורד, ראיתי את דקס. כמו תמיד, הוא היה מסופר קצר, יותר מהבחור הזה, וגופו היה נקי מקעקועים. כן. אין סיכוי.
חוץ מזה, ממה ששמעתי לאחרונה, הוא היה בראלי, צפון קרוליינה, איפה שאביו גר.
ואף על פי כן...
דקס היה בריטי. סביר שיש לו כאן משפחה. ואולי עשה קעקוע?
לא. כלומר, מה הסיכויים ששנינו נגיע לאותו מועדון באותו ערב במדינה שבה איש מאיתנו אינו מתגורר?
תתקדמי, רמי, תשכחי מדקס ומהכפיל שלו. תתרכזי בברמן. הוא אוהב את המחשוף שלך.
נחושה להחזיר לעצמי את תשומת ליבו של מייק, שמזג משקאות למישהו אחר, ניסיתי להנמיך בהיחבא את מחשוף השמלה שלי בידי הימנית — שים לב, מייקי — אבל אז עיטור התחרה של המחשוף נתפס בצמיד הטניס שלי, וזרועי נותרה תלויה כמו מגבת מטבח רטובה במקום הכי פחות הולם.
טלטלתי את הזרוע שלי.
ניערתי אותה.
זיעה ניגרה ממצחי.
עצרתי את נשימתי, משכתי וסובבתי את הצמיד שלי, מתחתי את הבגד העדין עד קצה גבול היכולת.
״לעזאזל, אוף,״ התנשפתי בזמן שעצרתי כדי לאמוד את המצב.
השמלה, שהייתה צמודה ובעלת מחשוף עמוק, הייתה תפורה מבד כחול נמתח עם כתפיות מכוסות נצנצים ורוכסן צד. זו הייתה שמלה בעיצובה של טורי ברץ׳ והיא נועדה לירח הדבש. השמלה עלתה ארבע־מאות דולרים, יותר ממה ששילמתי עבור כל בגד בחיי, ולא רציתי להרוס אותה. ייתכן שאצטרך להחזיר אותה כדי שאוכל לשכור דירה בויטמן.
לולו. אני זקוקה ללולו. היא הייתה גאון בכל הקשור לתקלות לבוש.
הסתובבתי על הכיסא ובידי החופשית נופפתי אליה, אבל היא הסתחררה ורקדה ונהנתה בחוסר מודעות מוחלט. נופפתי בשתי ידיי, יד אחת במלוא הגובה ויד שנייה נמוכה יותר. כמה אנשים נופפו בחזרה בהבעות תמהות, אבל לולו לא הבחינה. לכל הרוחות.
גנחתי והשתוחחתי על הכיסא שלי, מוכנה לצרוח. ומה עכשיו? ללכת לשירותים ולתקן שם את התקלה? תוכנית מצוינת.
אבל כאשר נעמדתי על רגליי, המועדון התנודד, והאורות המבזיקים גרמו לי למצמץ כאשר הבליחו בפניי. התנודדתי בנעלי העקב עם הדפס הנמר — שלולו התעקשה שאנעל — ולפתתי את הכיסא כדי לשמור על שיווי המשקל שלי.
שאפתי אוויר כדי להתייצב, אבל לא הצלחתי לחשוב בצורה בהירה. החדר הסתחרר ולפתע הרגשתי בחילה ולמה תקעתי את כל הטקילה הזאת, ואלוהים, מפרק היד שלי מחובר לציצי שלי ברגע זה כמו זרוע מקופלת של דחפור.
״הי, המשמרת שלי נגמרת עוד שעה או משהו כזה, תלוי בקהל. רוצה לשתות משהו?״ שאל מייק.
אוי. שכחתי לגמרי מהברמן הנחמד.
לכי על זה, רמי. תהיי קולית. אל תהיי פסיכית.
הסתובבתי בזהירות כדי להביט בו, השתמשתי בידי התפוסה כמשענת לסנטרי ואילצתי את עצמי להטות את ראשי כלפי מטה בזווית מוזרה.
המצח שלו התקמט. ״את בסדר? את קצת חיוורת.״
״אה, אולי? לא ממש. אני רק — אה — צריכה קודם ללכת לשירותים. אני... אני חוזרת עוד רגע.״ בניסיון להיות מגניבה, הושטתי את היד אל הבר כדי לקחת את התיק הרקום חרוזים שלי, אבל בגלל שזו הייתה ידי השמאלית ולא הימנית, שבה השתמשתי רוב הזמן, איבדתי את שיווי המשקל שלי ומעדתי — והקרסול שלי התקפל לגמרי. זעקתי כאשר הנעל שלי נפלה ופשוט התעופפה מי־יודע־לאן, בזמן שאני נפלתי קדימה, ישר לחיקו של מר חתיך.
 
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אילזה מאדן-מילס
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות