תאריך הוצאה: 2023

קטגוריה: חנות אופל

מספר עמודים: 370, 338, 358, 284

תרגום: יעל צוק

עריכה: מירה רוזנפלד

ספר דיגיטלי ₪132₪100

ספר מודפס ₪392₪180

לרדוף את אדליין כרך א' 

פרולוג

החלונות בביתי רועדים מעוצמת הרעם המתגלגל בשמיים. הברק מכה במרחק, מאיר את הלילה. ברגע הקטן ההוא, השניות המעטות של אור מסמא, מציגות את הגבר שעומד מחוץ לחלוני. צופה בי. תמיד צופה בי.

אני עושה את מה שצריך, כמו שאני תמיד עושה. ליבי מחסיר פעימה ואז הולם, נשימתי נעשית רדודה, וידיי לחות. לא משנה כמה פעמים אני רואה אותו, הוא תמיד מוציא ממני את אותה תגובה.

פחד.

והתרגשות.

אני לא יודעת למה זה מרגש אותי. משהו כנראה לא בסדר איתי. זה לא נורמלי שחום נוזלי יזרום בעורקיי וישאיר אחריו עקצוצים בוערים. זה לא נפוץ שהמוח שלי יתחיל לתהות לגבי דברים שאני לא אמורה לתהות לגביהם.

הוא יכול לראות אותי עכשיו, לא לובשת כלום מלבד גופייה דקה? האם הפטמות שלי בולטות דרך הבד או שמא המכנסיים הקצרים שאני לובשת, שבקושי מכסים את התחת שלי? הוא אוהב את הנוף?

כמובן שהוא אוהב.

בגלל זה הוא צופה בי, לא? לכן הוא חוזר בכל לילה והופך להיות נועז יותר ויותר עם המבטים שלו, כשאני מאתגרת אותו בשקט. מקווה שהוא יתקרב יותר, כדי שתהיה לי סיבה לתקוע לו סכין בגרון.

האמת היא שאני מפחדת ממנו. מבועתת, למעשה.

אבל האיש שעומד מחוץ לחלון שלי גורם לי להרגיש כאילו אני יושבת בחדר חשוך, ואור בודד מאיר מהטלוויזיה, שעל המסך שלה מופיע סרט אימה. זה מעורר חלחלה, וכל מה שאני רוצה זה להתחבא. אבל יש בי חלק אחר, שמחזיק אותי ללא תנועה, חושף אותי אל האימה. חלק שמפיק מזה איזה ריגוש קטן.

שוב חושך, והברק פוגע באזורים רחוקים.

הנשימה שלי ממשיכה להאיץ. אני לא יכולה לראות אותו, אבל הוא יכול לראות אותי.

אני מסיטה את עיניי מהחלון ופונה להביט מאחוריי, בבית המוחשך, בתחושה פרנואידית שהוא מצא באופן כלשהו את דרכו פנימה. לא משנה כמה עמוקים הצללים באחוזת פרסונס, הרצפה בדוגמת משבצות שחור־לבן תמיד גלויה לעין.

ירשתי את הבית הזה מסבא וסבתא שלי. הסבים־רבא שלי בנו את הבית הוויקטוריאני בן שלוש הקומות הזה בתחילת שנות הארבעים, במחיר של דם, יזע ודמעות, וגם במחיר חייהם של חמישה פועלי בניין.

האגדה מספרת — או יותר נכון, ננה מספרת — שהבית עלה באש והרג את פועלי הבניין בשלב הבנייה. לא הצלחתי למצוא שום מאמרי חדשות על האירוע המצער, אבל הנשמות שרודפות את האחוזה מדיפות ריח של ייאוש.

ננה תמיד סיפרה סיפורים מרשימים שהובילו את הוריי לגלגל עיניים. אימא מעולם לא האמינה לשום דבר שננה אמרה, אבל אני חושבת שהיא פשוט לא רצתה להאמין.

לפעמים אני שומעת צעדים בלילה. יכול להיות שאלה צעדים של רוחות הרפאים של הפועלים שמתו בשרפה הטרגית לפני שמונים שנה, או שאולי אלה הצעדים של הצל שעומד מחוץ לבית שלי.

צופה בי.

תמיד צופה בי.

פרק 1

המניפולטורית

לפעמים יש לי מחשבות אפלות מאוד על אימא שלי —

מחשבות שאף בת שפויה בדעתה לא הייתה חושבת.

לפעמים, אני לא תמיד שפויה.

"אדי, את ממש מגוחכת," אימא אומרת דרך הרמקול בטלפון שלי. אני מביטה במכשיר בתגובה, מסרבת להתווכח איתה. כשאין לי שום דבר לומר, היא נאנחת בקול רם. אני מקמטת את אפי. משגע אותי שהאישה הזאת תמיד כינתה את ננה 'דרמטית', ועם זאת לא מסוגלת לראות את הנטייה שלה עצמה לדרמה.

"זה שסבא וסבתא שלך נתנו לך את הבית, לא אומר שאת צריכה באמת לגור בו. הוא ישן, ואת תעשי טובה לכל מי שגר בעיר הזאת אם הבית ייהרס."

אני מטיחה את ראשי בטלפון, מגלגלת עיניים ומנסה למצוא סבלנות בגג המוכתם של המכונית שלי.

איך הצלחתי להביא לשם קטשופ?

"וזה שאת לא אוהבת אותו, לא אומר שאני לא יכולה לגור בו," אני עונה ביובש.

אימא שלי היא כלבה. חד וחלק. היא תמיד הרגישה מקופחת, ואני נשבעת שאני לא מצליחה להבין למה.

"את תגורי במרחק של שעה מאיתנו! זה יהיה מאוד לא נוח עבורך לבוא לבקר אותנו, נכון?"

הו, איך אשרוד את זה באמת?

אני די בטוחה שהגניקולוגית שלי נמצאת במרחק של שעה. שעה, אבל אני עדיין עושה מאמץ לפגוש אותה פעם בשנה. והביקורים האלה הרבה יותר מכאיבים.

"לא," אני עונה. השיחה הזאת נמאסה עליי. הסבלנות שלי אורכת שישים שניות בלבד, כשאני מדברת עם אימא שלי. אחר כך, אני פועלת על אדים, ואין לי שום רצון להשקיע עוד מאמץ להמשיך את השיחה.

אם זה לא משהו אחד, זה משהו אחר. היא תמיד מצליחה למצוא משהו להתלונן עליו. הפעם זו הבחירה שלי לגור בבית שסבא וסבתא שלי הורישו לי. גדלתי באחוזת פרסונס, רצתי לצד רוחות הרפאים במסדרונות ואפיתי עוגיות עם ננה. יש לי זיכרונות טובים מהבית הזה — זיכרונות שאני מסרבת לשחרר רק משום שאימא לא הסתדרה עם ננה.

אף פעם לא הבנתי את המתח ביניהן, אבל ככל שגדלתי והתחלתי להבין את העוקצנות של אימא ואת העלבונות הסמויים, זה התחיל להיראות לי הגיוני.

לננה תמיד הייתה השקפה חיובית ומאירה על החיים. היא הביטה בעולם דרך משקפיים ורודים. היא תמיד חייכה וזמזמה, בעוד שאימא קוללה במבט זועף תמידי על פניה, ותמיד הסתכלה על החיים כאילו המשקפיים שלה התנפצו כשהוציאו אותה מהרחם של סבתא. אני לא יודעת מדוע האישיות שלה מעולם לא התפתחה מעבר לזו של קיפוד. מעולם לא גידלו אותה להיות כלבה עוקצנית.

בילדותי, לאבא ולאימא שלי היה בית שהיה מרוחק רק קילומטר אחד מאחוזת פרסונס. אימא בקושי הייתה מסוגלת לסבול אותי, ולכן ביליתי את רוב שנותיי בבית הזה. רק אחרי שיצאתי ללמוד בקולג', אימא עברה לגור בעיירה המרוחקת שעה מכאן. כשעזבתי את הקולג', עברתי להתגורר איתה עד שחזרתי לעמוד על הרגליים וקריירת הכתיבה שלי המריאה.

וכשזה קרה, החלטתי לנסוע ברחבי המדינה, ואף פעם לא ממש השתקעתי במקום אחד.

ננה נפטרה לפני שנה בערך, והשאירה לי את הבית בצוואתה, אבל הצער שלי מנע ממני לעבור לגור באחוזת פרסונס. עד עכשיו.

אימא שוב נאנחת דרך הטלפון. "הלוואי שהיו לך יותר שאיפות בחיים, במקום להישאר בעיירה שבה גדלת, מתוקה. תעשי עם החיים שלך משהו שהוא יותר מאשר לבזבז אותם בבית ההוא, כמו שסבתא שלך עשתה. אני לא רוצה שתהפכי להיות חסרת־ערך כמוה."

נהמה משתלטת על פניי, וזעם מתפשט בחזי. "היי, אימא?"

"כן?"

"לכי תזדייני."

אני מנתקת את השיחה, הולמת בזעם באצבעי על המסך, עד שאני שומעת את הצליל המבשר שהשיחה הסתיימה.

איך היא מעיזה לדבר על אימא שלה ככה כשהיא עצמה זכתה רק לאהבה והוקרה? ננה לא התייחסה אליה כמו שהיא מתייחסת אליי, זה בטוח.

אני קורעת דף מהספר של אימא, ומשחררת אנחה מלודרמטית, תוך כדי שאני פונה להסתכל מבעד לחלון הצדדי שלי.

הבית עליו מדובר עומד זקוף, קצה הגג השחור משפד את השמיים הקודרים, ומתנשא מעל השטח המיוער הגדול, כאילו אומר אל תחששי מפניי. כשאני מציצה מעבר לכתפי, הסבך הצפוף של העצים לא הרבה יותר מזמין —

הצללים שלהם זוחלים בטפרים מושטים החוצה.

אני מצטמררת, מתענגת על התחושה מבשרת־הרעות שקורנת מהחלק הקטן הזה של הצוק. הוא נראה בדיוק כפי שנראה בילדותי, וזה מעניק לי לא פחות ריגוש להציץ אל תוך החשכה האינסופית.

אחוזת פרסונס ממוקמת על צלע צוק המשקיף על המפרץ, עם כביש גישה באורך של קילומטר וחצי, החולף בתוך אזור מיוער בצפיפות. המקבץ הצפוף של העצים מפריד את הבית משאר העולם, וגורם לך להרגיש כאילו אתה באמת לבד.

לפעמים, התחושה היא שאתה נמצא על כוכב לכת אחר, מנודה מהציוויליזציה. האזור כולו מתאפיין באווירה מאיימת, עגמומית.

ואני לגמרי אוהבת את זה.

הבית החל להתפורר, אבל ניתן לתקן אותו שייראה שוב כמו חדש, עם קצת טיפול אוהב. מאות צמחים מטפסים זוחלים ועולים על המבנה, מטפסים אל עבר הגרגוילים הממוקמים על הגג משני צידי האחוזה. הציפוי השחור מתחיל לדהות לאפור, והצבע השחור שסביב החלונות מתקלף כמו לק ציפורניים זול. אצטרך לשכור מישהו שיעשה למרפסת הקדמית הגדולה מתיחת־פנים, מאחר שהיא מתחילה לצנוח באחד מצדדיה.

המדשאה כבר הייתה צריכה מזמן לעבור כיסוח. גבעולי העשב גבוהים כמעט כמוני, ושלושת הדונמים של השטח הפתוח, מלאים בעשבים. אני מתערבת שהרבה נחשים התיישבו להם שם בנחת, מאז הפעם האחרונה שכיסחתי.

ננה נהגה לפצות על הגוון הכהה של האחוזה באמצעות שתילת פרחים צבעוניים במהלך עונת האביב. יקינטונים, רקפות, סיגליות ורודנדורן.

ובסתיו, חמניות היו זוחלות למעלה על צידי הבית, והצבעים הצהובים והכתומים הזוהרים של עלי הכותרת היוו ניגוד יפה לציפוי השחור.

אני יכולה לחדש את הגינה סביב חזית הבית, כשתגיע העונה. הפעם אשתול גם תותים, חסה ועשבי תיבול.

אני שקועה עמוק בהרהורים, כשעיניי נתקלות בתנועה מלמעלה. וילונות מתנפנפים בחלון הבודד שנמצא בחלק העליון ביותר של הבית.

עליית הגג.

בפעם האחרונה שבדקתי, לא היה שם אוורור מרכזי. אין שום דבר שאמור להזיז את הווילונות האלה, אבל גם אין לי כל ספק מה ראיתי.

יחד עם הסערה האורבת ברקע, אחוזת פרסונס נראית כמו סצנה הלקוחה מסרט אימה. אני מוצצת את השפה התחתונה בין שיניי, לא מצליחה לעצור את החיוך שעולה על פניי.

אני אוהבת את זה.

אני לא יודעת להסביר למה, אבל אני אוהבת.

זין על מה שאימא שלי אומרת. אני גרה כאן. אני סופרת מצליחה, ויש לי את החופש לחיות בכל מקום.

אז מה אם החלטתי לחיות במקום בעל משמעות רבה עבורי. לגור בעיירה שבה נולדתי, לא הופך אותי לעלובת־נפש. אני נוסעת מספיק לסיבובי קידום מכירות של הספרים, ולכנסים; העובדה שאתמקם לי בבית כלשהו לא תשנה את זה. אני יודעת מה אני רוצה, לעזאזל, ולא מעניין אותי מה מישהו אחר חושב על זה.

במיוחד אימי היקרה.

העננים מפהקים, וגשם נשפך מפיותיהם. אני אוחזת בתיק שלי ויוצאת מהמכונית, שואפת לתוכי את ניחוח הגשם הרענן. הוא הופך מזרזיף קל למבול סוחף תוך שניות אחדות. אני מזנקת על מדרגות המרפסת הקדמית, מעיפה טיפות מים מזרועותיי ומנערת את גופי כמו כלב רטוב.

אני אוהבת סערות, אני פשוט לא אוהבת להיות בתוכן. אני מעדיפה להתכרבל מתחת לשמיכות עם ספל תה וספר, תוך כדי האזנה לגשם שיורד.

אני מחליקה את המפתח לתוך המנעול ומסובבת אותו, אבל הוא נתקע, מסרב לתת לי אפילו מילימטר. אני מטלטלת את המפתח, נאבקת איתו, עד שהמנגנון סוף־סוף מסתובב ואני מצליחה לפתוח את מנעול הדלת.

אני מניחה שאצטרך לתקן גם את זה בקרוב.

רוח פרצים צוננת מקדמת את פניי, כשאני פותחת את הדלת. אני מצטמררת מהתערובת של הגשם הקפוא, שעדיין רטוב על עורי, והאוויר הקר המעופש. פנים הבית מלא בצללים. אור עמום נכנס דרך החלונות, והולך ונחלש בהדרגה, כשהשמש נעלמת מאחורי ענני סערה.

אני מרגישה כאילו אני צריכה להתחיל את סיפורי במילים: "זה היה ליל סערה אפל..."

אני מרימה את מבטי ומחייכת כשאני רואה את התקרה עם הצלעות השחורות, המורכבת ממאות חתיכות עץ דקות וארוכות. נברשת גדולה תלויה מעל ראשי, פלדה מוזהבת עטופה בדוגמה מורכבת, עם גבישים התלויים מקצותיה. היא תמיד הייתה החפץ היקר ביותר לליבה של ננה.

הרצפות בדוגמת משבצות שחור־לבן מובילות היישר אל גרם המדרגות הגדול השחור — מספיק גדול כדי שאפשר יהיה להעביר בו פסנתר על הצד — והוא זורם אל תוך הסלון. נעליי חורקות על האריחים כשאני נכנסת עוד יותר פנימה.

הרצפה היא בעיקרון שטח פתוח, שגורם לך להרגיש כאילו המפלצתיות של הבית יכולה לבלוע אותך בשלמותך.

אזור המגורים נמצא משמאל לגרם המדרגות. אני מהדקת שפתיים ומביטה סביב, והנוסטלגיה מכה בי ישר בבטן. אבק מכסה את כל המשטחים, וריח כדורי־העש משתלט על הכול, אבל המקום נראה בדיוק כפי שנראה בפעם האחרונה שראיתי אותו, ממש לפני שננה נפטרה בשנה שעברה.

אח גדולה מאבן שחורה ניצבת במרכז הסלון, על הקיר השמאלי הרחוק, כשספות הקטיפה האדומות מסודרות בריבוע סביבה. שולחן קפה מעץ עם עיטורים, ניצב באמצע, עם אגרטל ריק על גביו. ננה נהגה למלא אותו בחבצלות, אבל עכשיו הוא רק צובר אבק וגוויות של חרקים.

הקירות מכוסים בטפט שחור, וכניגוד לו תלויים וילונות זהובים כבדים.

אחד החלקים האהובים עליי הוא חלון מפרץ הנמצא בחזית הבית, ומספק נוף נפלא של היער שמעבר לאחוזת פרסונס. ממש מול החלון עומד כיסא נדנדה מרופד בקטיפה אדומה, עם הדום תואם. ננה נהגה לשבת שם ולהתבונן בגשם. היא אמרה שגם אימא שלה נהגה לעשות זאת.

האריחים בדוגמת המשבצות נמשכים אל תוך מטבח עם ארונות יפים צבועים בשחור ומשטחים עשויים שיש. אי גדול ניצב באמצע, עם כיסאות־בר שחורים מצידו האחד. סבא ואני נהגנו לשבת שם בהנאה ולהביט בננה מבשלת, תוך שהיא מזמזמת לעצמה במהלך הכנת הארוחות הטעימות.

אני מנערת מעליי את הזיכרונות, ממהרת אל המנורה הגבוהה ליד כיסא הנדנדה ומדליקה את האור. אני פולטת אנחת רווחה כשאור רך צהבהב נפלט מהנורה. לפני כמה ימים, התקשרתי כדי לרשום את המערכות בבית על שמי ולדאוג שיופעלו, אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים לגמרי, כשמדובר בבית ישן.

אחר כך אני הולכת אל התרמוסטט, והמספר גורם לי לצמרמורת נוספת.

שש־עשרה מעלות, לעזאזל.

אני לוחצת את אגודלי על החץ המראה כלפי מעלה ולא מפסיקה את הלחיצה עד שהטמפרטורה נקבעת על עשרים ושלוש מעלות. בעיקרון לא מפריע לי שהטמפרטורות יהיו נמוכות יותר, אבל אני מעדיפה שהפטמות שלי לא יזדקרו דרך הבגדים.

אני מסתובבת אחורה ורואה בית שהוא גם ישן וגם חדש — בית שהלב שלי שכן בו מאז שאני זוכרת את עצמי, גם אם הגוף עזב לזמן מה.

ואז אני מחייכת, טובלת בתוך התהילה הגותית של אחוזת מנור. כך הסבים של הסבים שלי עיצבו את הבית, והטעם עבר לאורך הדורות. ננה נהגה לומר שהיא הכי אהבה אותו, כשהיא הייתה הדבר הזוהר ביותר בחדר. למרות זאת, עדיין היה לה טעם של אנשים קשישים.

אני מתכוונת, באמת. למה לכריות הלבנות האלה יש מסגרת תחרה סביבן ורקמה מוזרה של זר פרחים באמצע? זה לא חמוד. זה מכוער.

אני נאנחת.

"טוב, ננה, חזרתי. כמו שרצית," אני לוחשת אל האוויר המת.

"את מוכנה?" העוזרת האישית שלי, שלצידי, שואלת. אני מביטה אל מרייטה, ומבחינה שהיא מושיטה לי בהיסח הדעת את המיקרופון, תשומת ליבה ממוקדת באנשים שעדיין נכנסים אל תוך הבניין הקטן. חנות הספרים המקומית הזאת לא נבנתה עבור מספר גדול של אנשים, אבל איכשהו, הם מצליחים בכל אופן לגרום לזה לעבוד.

עדרים של אנשים מצטופפים לתוך החלל הדחוס, מתכנסים בקו אחיד וממתינים לסימן להתחיל. עיניי משוטטות על הקהל, ואני סופרת בשקט בראשי. אני מאבדת את הספירה אחרי שלושים.

"כן," אני אומרת, אוחזת במיקרופון, ואחרי שאני משיגה את תשומת ליבם של היושבים, המלמולים הופכים לדממה. עשרות עיניים קודחות בתוכי, גורמות לסומק לטפס כל הדרך עד ללחיי. התחושה מעוררת צמרמורת בעורי, אבל אני אוהבת את הקוראים שלי, אז אני מתגברת ועוברת את זה.

"לפני שנתחיל, רק רציתי לקחת שנייה כדי להודות לכולכם שבאתם. אני מעריכה כל אחד מכם ונרגשת מאוד לפגוש את כולכם. כולם מוכנים?!" אני שואלת, מאלצת את עצמי להכניס התרגשות לקולי.

זה לא שאני לא מתרגשת, אני פשוט נוטה להפוך למאוד נבוכה במפגשי חתימות על ספרים. זה לא בא לי באופן טבעי כשמדובר באינטראקציות חברתיות. אני הטיפוס שבוהה לך בפנים אחרי שאני נשאלת שאלה, תוך כדי כך שהמוח שלי מעבד את העובדה שאפילו לא שמעתי את השאלה. בדרך כלל זה קורה משום שהלב שלי הולם חזק מדי באוזניי.

אני מתיישבת בכיסאי ומכינה את העט שלי. מרייטה ממהרת לטפל בעניינים אחרים, ושולחת לי בהצלחה מהיר. היא הייתה עדה לתקלות שלי עם קוראים, ויש לה נטייה לחוש מבוכה מיד־שנייה ביחד איתי. אני מניחה שזה אחד החסרונות כשאת מייצגת מישהי מנודה חברתית.

תחזרי, מרייטה. זה הרבה יותר כיף כשאני לא היחידה שנבוכה.

הקוראת הראשונה ניגשת אליי. הספר שלי, 'הנווד', אחוז בידיה, וחיוך קורן על פניה המנומשות.

"או מיי גאד, זה אדיר לפגוש אותך!" היא מכריזה, כמעט דוחפת לי את הספר בפרצוף. לגמרי מהלך שלי.

אני מחייכת חיוך רחב ולוקחת בעדינות את הספר.

"אדיר לפגוש גם אותך," אני משיבה. "והיי, קבוצת הנמשים," אני מוסיפה, מעבירה את האצבע המורה שלי בין הפנים שלה לשלי. היא צוחקת צחוק קצר ונמוך, ואצבעותיה מרחפות על לחייה. "איך קוראים לך?" אני ממהרת לשאול, לפני שניתקע על הנושא המשונה של מצב העור.

נו באמת, אדי, ומה אם היא שונאת את הנמשים שלה? טיפשה.

"מייגן," היא עונה, ומתחילה לאיית את שמה.

ידי רועדת כשאני כותבת בזהירות את שמה, בצירוף הערת הערכה מהירה. החתימה שלי מרושלת, אבל זה במידה רבה מייצג את כל קיומי.

אני מחזירה לה את הספר ומודה לה בחיוך כן.

כשהקוראת הבאה ניגשת, הלחץ מתיישב על פניי. מישהו נועץ בי מבט. אבל זו מחשבה מטופשת, כי כולם נועצים בי מבט.

אני מנסה להתעלם מהתחושה, ומעניקה לקורא הבא חיוך גדול, אבל התחושה רק מתעצמת, עד שההרגשה היא כאילו דבורים מזמזמות מתחת לפני העור שלי, בזמן שלפיד מוחזק צמוד לבשרי. זה... לא דומה לשום דבר שהרגשתי בעבר. השערות על עורפי סומרות, ואני מרגישה את לחיי מתלהטות ונצבעות באדום בוהק.

מחצית מתשומת הלב שלי נתונה לספר שעליו אני חותמת ולקוראת המתרגשת, בעוד שהמחצית השנייה נתונה לקהל. עיניי חולפות בחשאי על כל חנות הספרים, מנסות לגלות את המקור לאי הנוחות שלי, בלי לעשות זאת באופן גלוי לעין.

מבטי נתקע על אדם בודד שעומד ממש מאחור. גבר. הקהל מסתיר את רוב גופו, ורק חלקים מפניו מציצים דרך הרווחים שבין ראשיהם של האנשים. אבל מה שאני כן רואה, גורם לידי לקפוא באמצע הכתיבה.

העיניים שלו. אחת כל כך כהה, כמו תהום ללא תחתית, עד שההרגשה היא שאת מביטה לתוך באר, והשנייה בצבע כחול קפוא בהיר כל כך, שהיא כמעט לבנה, מזכירות לי עיניים של כלב האסקי. צלקת עוברת דרך העין נטולת הצבע, כאילו לא משכה תשומת לב גם ככה.

כאשר מישהו מכחכח בגרונו, אני קופצת, מסיטה את עיניי ומחזירה את מבטי אל הספר. העט שלי היה מונח באותה נקודה, ויצר כתם גדול ושחור של דיו.

"סליחה," אני ממלמלת, ומסיימת את החתימה שלי. אני מושיטה יד ולוקחת סימנייה, חותמת גם עליה ומכניסה אותה לתוך הספר, לאות התנצלות.

הקוראת קורנת לעברי, הטעות נשכחה, והיא ממהרת לדרכה עם הספר. כשאני מסתכלת אחורה כדי למצוא את הגבר, הוא כבר נעלם.

"אדי, את צריכה זיון."

כתגובה, אני כורכת את שפתיי סביב הקשית שלי ולוגמת את המרטיני־אוכמניות שלי הכי עמוק שהפה שלי מאפשר. דאיה, החברה הכי טובה שלי, מביטה בי, לגמרי לא מתרשמת וחסרת סבלנות, אם לשפוט על פי הרמת הגבה שלה.

אני חושבת שאני צריכה פה גדול יותר, כדי שעוד אלכוהול יוכל להיכנס אליו.

אני לא אומרת את זה בקול רם, כי אני מוכנה להתערב על החלק השמאלי של הישבן שלי שהתגובה שלה תהיה שכדאי במקום זאת להשתמש בו בשביל זין גדול יותר.

כשאני ממשיכה למצוץ את הקשית, היא מושיטה את ידהּ וקוטפת את הפלסטיק משפתיי. הגעתי אל תחתית הכוס לפני חמש־עשרה שניות תמימות, ומצצתי רק אוויר דרך הקשית. זה הכי הרבה אקשן שהפה שלי זכה לו במהלך השנה החולפת.

"היי! מרחב אישי," אני ממלמלת ומניחה את הכוס. אני נמנעת מלהביט בעיניה של דאיה וסורקת את המסעדה למצוא את המלצרית, כדי שאוכל להזמין עוד מרטיני. ככל שהקשית תהיה מהר יותר שוב בפי, כך אוכל להימנע מהשיחה הזאת.

"אל תשני נושא, כלבה. את גרועה בזה."

העיניים שלנו נפגשות. חולף רגע, ושתינו פורצות בצחוק.

"אני גרועה גם בלהשיג זיון, כנראה," אני אומרת אחרי שהצחוק שלנו נרגע.

דאיה מביטה בי במבט משועשע. "היו לך שפע הזדמנויות. את פשוט לא מנצלת אותן. את אישה סקסית בת עשרים ושש, עם נמשים, זוג ציצים נהדרים ותחת שאפשר למות ממנו. הגברים נמצאים שם בחוץ, מחכים."

אני מושכת בכתפיי, שוב מתחמקת. דאיה לא בדיוק טועה — לפחות לגבי זה שיש לי אופציות. אני פשוט לא מתעניינת באף אחד מהגברים. כולם משעממים אותי. כל מה שאני מקבלת זה 'מה את לובשת' ו'רוצה לבוא אליי?' עם פרצופון קורץ בשעה אחת לפנות בוקר.

אני לובשת את אותם מכנסי טרנינג שלבשתי במהלך השבוע, יש איזה כתם מסתורי על המפשעה שלי, ולא, אני לא רוצה לבוא אליך.

היא מנופפת ביד מצפה. "תני לי את הטלפון שלך."

עיניי מתרחבות. "פאק, לא."

"אדליין ריילי. תני לי. את הטלפון. הדפוק. שלך."

"אחרת מה?" אני מלגלגת.

"אחרת אני אשליך את עצמי מעבר לשולחן, אביך אותך בטירוף ואשיג בכל מקרה את מה שאני רוצה."

עיניי סוף־סוף תופסות את המלצרית שלנו, ואני מנופפת לה בייאוש. היא ממהרת אלינו, ככל הנראה חושבת שמצאתי שערה באוכל שלי, כאשר למעשה החברה הכי טובה שלי עושה לי את המוות עכשיו.

אני מושכת עוד קצת זמן, ושואלת את המלצרית על איזה משקה היא ממליצה. הייתי עוברת על תפריט המשקאות פעם נוספת, אם זו לא הייתה גסות רוח להשאיר אותה ככה כשיש לה שולחנות אחרים לטפל בהם. אז אבוי, אני בוחרת מרטיני בטעם אוכמניות במקום בטעם תפוח ירוק, והמלצרית ממהרת שוב לדרכה.

אנחה.

אני מושיטה את הטלפון, מטיחה אותו בכף ידהּ העדיין מושטת של דאיה, כי אני שונאת אותה. היא מחייכת חיוך ניצחון ומתחילה להקליד, והניצוץ השובב בעיניה הולך ומתגבר. האגודלים שלה עובדים במהירות שיא, גורמים לטבעות הזהב שסביבן להיראות כמעט מטושטשות.

עיניה הירוקות בגוון מרווה מוארות בסוג של רוע שאפשר למצוא רק בתנ"ך של השטן. אם הייתי חופרת קצת, אני בטוחה שהייתי מוצאת את התמונה שלה אי שם בפנים. פצצה עם עור חום כהה, שיער שחור חלק וחישוק זהב באף.

היא ככל הנראה שדה מרושעת או משהו כזה.

"למי את שולחת הודעה?" אני נאנחת, וכמעט רוקעת ברגליי כמו ילדה. אני נמנעת מלעשות זאת, אבל קרובה כבר לאפשר לקצת מן החרדה החברתית שלי לצאת החוצה ולפרוץ בהתקף זעם באמצע המסעדה.

כנראה לא עוזר שאני כבר במרטיני השלישי שלי ומרגישה עכשיו קצת הרפתקנית.

היא מרימה את מבטה, נועלת את הטלפון שלי ומושיטה לי אותו כמה שניות מאוחר יותר. אני מייד פותחת אותו מהנעילה ומתחילה לעבור על ההודעות שלי. אני גונחת בקול רם פעם נוספת, כשאני רואה שהיא שלחה הודעת טקסט לגרייסון. לא הודעת טקסט. הודעת סקס.

"בוא אליי הלילה ללקק לי את הכוס. אני משתוקקת לזין הענק שלך," אני קוראת בקול רם ביובש, וזה אפילו לא הכול. בהמשך, ההודעה מפרטת עד כמה אני חרמנית, ושאני נוגעת בעצמי כל לילה, כשאני חושבת עליו.

אני נוהמת ושולחת בה את המבט המלוכלך ביותר שאני מסוגלת לגייס. פניי היו יכולות לגרום לפח אשפה להיראות כמו הבית של מר ניקיון.

"אני לא הייתי אומרת את זה!" אני מתלוננת. "זה אפילו לא נשמע כמוני, כלבה שכמוך."

דאיה צוחקת, והרווח הקטנטן בין שיניה הקדמיות מוצג לראווה.

אני באמת שונאת אותה.

הטלפון שלי משמיע צלצול. דאיה כמעט קופצת במושבה בזמן שאני מתכננת לחפש בגוגל את פרטי הקשר של 'אלף דרכים למות', כדי שאוכל לשלוח להם סיפור חדש.

"תקראי את זה," היא דורשת, וידיה החמדניות כבר מושטות לטלפון שלי, כדי שהיא תוכל לראות מה הוא השיב. אני מושכת אותו מחוץ להישג ידהּ ומעלה את ההודעה.

גרייסון: הגיע הזמן שתתעשתי, מותק. אהיה אצלך בשמונה.

"אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה אי פעם, אבל אני באמת שונאת אותך," אני רוטנת, ושולחת בה עוד מבט זועף.

היא מחייכת, ולוגמת את המשקה שלה. "גם אני אוהבת אותך, ילדונת."

"פאק, אדי, התגעגעתי אלייך," גרייסון מתנשף אל תוך צווארי, דוחק אותי אל הקיר. עצם הזנב שלי עומדת להיות חבולה בבוקר. אני מגלגלת עיניים כשהוא שוב מוצץ את צווארי, וגונחת כשהוא מגלגל את הזין שלו אל תוך מקום המפגש שם למעלה בין ירכיי.

אחרי שהחלטתי שאני צריכה להתגבר על עצמי ולהשתחרר קצת, לא ביטלתי את הפגישה עם גרייסון, למרות שזה מה שרציתי לעשות. למרות שזה מה שאני רוצה לעשות. אני מתחרטת על ההחלטה ההיא.

הוא מצמיד אותי אל הקיר במסדרון המלחיץ שלי. מתקני תאורה מיושנים מותקנים לאורך הקירות האדומים כדם, עם עשרות תמונות משפחתיות מדורות רבים. אני מרגישה כאילו הם צופים בי. בוז ואכזבה משתקפים מעיניהם, כשהם עדים לכך שהצאצאית שלהם עומדת לקבל זין ממש אל מול עיניהם.

רק כמה מהאורות עובדים, והם מאירים את קורי העכביש שמכסים אותם. שאר המסדרון חשוך לגמרי, ואני פשוט מחכה שהשד מהסרט 'הטינה' יזנק משם, כך שיהיה לי תירוץ לברוח.

אני ללא ספק אפיל את גרייסון בדרך החוצה, וברגע זה אין בי אפילו סנטימטר אחד של תחושת אשמה.

הוא ממלמל עוד כמה דברים גסים לתוך אוזני בזמן שאני בודקת את מתקן התאורה שתלוי מעל ראשי. גרייסון אמר פעם כבדרך אגב שהוא מפחד מעכבישים. אני תוהה אם אוכל להושיט יד בדיסקרטיות, לקטוף עכביש מהרשת שלו ולהניח אותו על גב חולצתו של גרייסון.

זה ידליק לו אש מתחת לישבן ויגרום לו לרצות לעוף מכאן, וגם, הוא כנראה יהיה נבוך מדי, מכדי שידבר איתי שוב. אז ארוויח מזה פעמיים.

בדיוק כשאני מתכוונת לעשות את זה, הוא זז אחורה, מתנשף מנשיקת הסולו הצרפתית שהוא עשה עם הצוואר שלי. כאילו שהוא חיכה שהצוואר שלי ילקק אותו בחזרה או משהו.

שער הנחושת שלו פרוע בגלל הידיים שלי, ועורו החיוור מוכתם בסומק. הקללה שבלהיות ג'ינג'י, אני מניחה.

כל הדברים האחרים במראה החיצוני של גרייסון הם בסדר גמור. הוא חתיך כמו החטא, יש לו גוף נהדר וחיוך הורס. חבל מאוד שהוא לא יודע לזיין, ושהוא דוש מוחלט.

"בואי נלך לחדר השינה. אני מוכרח להיות בתוכך עכשיו."

בתוכי, אני מתכווצת. בחוץ... אני מתכווצת. אני מנסה להסתיר את פניי ומרימה את החולצה שלי מעל ראשי. יש לו טווח קשב של כלב ביגל. ובדיוק כמו שחשדתי, הוא כבר שכח מהמעידה הקטנה שלי ולוטש מבט בציצים שלי.

דאיה צדקה גם לגבי זה. באמת יש לי ציצים נהדרים.

הוא מושיט יד כדי לקרוע את החזייה מגופי — כנראה הייתי חובטת בו אם באמת היה קורע אותה — אבל הוא קופא, כשרעש חזק של חבטה מהקומה הראשית קוטע אותנו.

הקול פתאומי כל כך, חזק כל כך, עד שאני משתנקת, וליבי הולם בחזי. העיניים שלנו נפגשות בדממה של הלם. מישהו הולם על דלת הכניסה לבית, והוא לא נשמע נחמד כל כך.

"את מצפה למישהו?" הוא שואל, וידו נשמטת לצד גופו, נראה מתוסכל מההפרעה.

"לא," אני מתנשמת. אני לובשת במהירות את חולצתי בחזרה — הפוך — וממהרת לרדת במדרגות החורקות. אני לוקחת רגע כדי להסתכל דרך החלון שסמוך אל הדלת, ואני רואה שמרפסת החזית ריקה. אני מקמטת את מצחי. נותנת לווילון ליפול, עומדת מול הדלת, ודממת הלילה סוגרת על האחוזה.

גרייסון נעמד לידי ומביט בי בהבעת בלבול.

"אה, את מתכוונת לפתוח?" הוא שואל בטיפשות, ומצביע על הדלת כאילו שאני לא יודעת שהיא ממש מולי. אני כמעט מודה לו על ההוראות, רק כדי להיות מניאקית, אבל אני נמנעת. משהו בדפיקה ההיא גרם לאינסטינקטים שלי להשמיע קול אזעקה. הנקישה נשמעה אגרסיבית. זועמת. כאילו מישהו הלם בדלת בכל כוחו.

גבר אמיתי היה מציע לפתוח את הדלת במקומי אחרי ששמע רעש אלים כל כך. במיוחד כאשר אנחנו מוקפים במייל שלם של יערות, שיורד מגובה של שלושים מטרים אל תוך המים.

אבל במקום זאת, גרייסון מביט בי בציפייה, וגם קצת כאילו אני טיפשה.

מתנשפת, אני פותחת את המנעול ואת הדלת.

ושוב, אין שם איש. אני יוצאת אל המרפסת, לוחות העץ המרקיבים חורקים מתחת למשקלי. רוח קרה פורעת את שיער הקינמון שלי, קווצות השיער מדגדגות את פניי ושולחות רטט בעורי. עורי הופך לעור־ברווז כשאני תוחבת את שערי מאחורי אוזניי והולכת אל קצה אחד של המרפסת. אני רוכנת מעל המעקה, מביטה לצד הבית. אין איש.

אין גם אף אחד בצד השני של הבית.

יכול להיות בקלות מישהו שצופה בי ביער, אבל אין לי כל דרך לדעת זאת, מכיוון שחשוך כל כך.

לא אלא אם כן אלך לשם ואחפש בעצמי.

ולמרות אהבתי הרבה לסרטי אימה, אין לי שום עניין לככב באחד כזה.

גרייסון מצטרף אליי על המרפסת, ועיניו סורקות גם כן את העצים.

מישהו מתבונן בי, אני יכולה להרגיש את זה. אני בטוחה בזה כמו שאני בטוחה בקיומו של כוח המשיכה.

צמרמורות חולפות בגבי, מלוות בפרץ אדרנלין. זו אותה תחושה שיש לי כשאני צופה בסרט מפחיד. זה מתחיל בפעימות הלב, ואחר כך משקל כבד מתיישב עמוק בתוך בטני, ובסופו של דבר שוקע למטה. אני נעה במקומי, לא מרגישה לגמרי בנוח עם התחושה שאני חשה עכשיו.

אני מתנשפת, ממהרת בחזרה אל הבית ועולה במדרגות.

גרייסון הולך אחריי. אני מבחינה שהוא מתפשט, רק כשהוא נכנס אל החדר שלי אחריי. כשאני מסתובבת, הוא עירום לגמרי.

"ברצינות?" אני אומרת בכעס. איזה אידיוט. הרגע מישהו דפק על הדלת שלי כאילו היער בכבודו ובעצמו עצבן אותו בטירוף, והוא מייד מוכן להמשיך מהמקום שבו הפסקנו. למצוץ לי את הצוואר כמו שמישהו מוצץ ג'לי מתוך מכל.

"מה?" הוא שואל בהיסוס, ופורש את ידיו הצידה.

"לא שמעת מה אמרתי? מישהו הלם על הדלת שלי, וזה היה מפחיד. אני לא במצב רוח לסקס כרגע."

מה קרה להתנהגות האבירית? גבר נורמלי היה שואל אם אני בסדר, מברר איך אני מרגישה, ואולי מנסה לוודא שאני רגועה ונינוחה לפני שהוא תוקע בי את הזין שלו. אתם יודעים, קורא את הסיטואציה המחורבנת.

"את רצינית?" הוא תוהה, וזעם מתלקח בעיניו החומות. יש להן צבע מגעיל, בדיוק כמו האישיות הדוחה שלו ומשחקי הליטוף הדפוקים שלו. הבחור יכול להתחרות בדגים, איך שהוא מתנועע כשהוא מזיין. הוא יכול פשוט לשכב עירום בשוק הדגים — יהיה לו יותר סיכוי למצוא מישהו שייקח אותו הביתה, והאדם הזה לא יהיה אני.

"כן, אני רצינית," אני אומרת בכעס.

"לעזאזל, אדי," הוא אומר בחדות, חוטף בכעס גרב וגורב אותה. הוא נראה כמו אידיוט. עירום לגמרי מלבד גרב אחת, כי שאר בגדיו עדיין זרוקים בכל עבר במסדרון שלי.

הוא מסתער החוצה מחדרי, וחוטף את פריטי הלבוש תוך כדי הליכה. כשהוא מגיע בערך לחצי המסדרון, הוא עוצר ומסתובב אליי.

"את כזאת כלבה, אדי. כל מה שאת עושה זה לגרום לי לכאב ביצים, ונמאס לי. אני גמרתי איתך ועם הבית המפחיד הזה," הוא מסנן, ומצביע לעברי באצבעו.

"ואתה מניאק. עוף מהבית שלי, גרייסון."

עיניו מתרחבות תחילה בהלם ואז מצטמצמות לחריצים, מלאות זעם. הוא מסתובב, מניף את זרועו לאחור ושולח אגרוף ישר לתוך הקיר.

השתנקות נפלטת ממני כשמחצית מזרועו נעלמת, ופי נפער לרווחה גם מהלם וגם מחוסר אמון.

"מאחר שאני לא מקבל את שלך, חשבתי שאצור חור משלי שאוכל להיכנס אליו הלילה. תתקני את זה, כלבה," הוא פולט. עדיין עם גרב אחת בלבד עליו, וזרוע מלאה בגדים, הוא מסתלק בסערה.

"מניאק!" אני צועקת בזעם ופוסעת לעבר החור הגדול שהוא יצר הרגע בקיר שלי.

הדלת הקדמית נטרקת למטה, כעבור דקה.

אני מקווה שאיש המיסתורין עדיין שם. הלוואי שהמניאק יירצח, כשהוא לובש רק גרב אחת.

4 באפריל, 1944

יש אדם מוזר מחוץ לחלון שלי.

אני לא יודעת מי הוא או מה הוא רוצה ממני, אבל אני חושבת שהוא מכיר אותי. הוא צופה בי דרך החלון, כשג'ון לא בבית. הוא חובש מגבעת על ראשו, והיא מסתירה לי את פניו. ניסיתי לפנות אליו, אבל כשאני עושה זאת, הוא בורח.

עדיין לא סיפרתי לג'ון. אין לי מושג למה, אבל משהו מונע ממני לפתוח את פי ולהודות שיש גבר שצופה בי. ג'ון לא יתמודד עם זה היטב. הוא יצא החוצה עם הרובה שלו וינסה למצוא אותו.

אני חייבת להודות שאני יותר פוחדת ממה שעלול לקרות למבקר שלי, אם בעלי יצליח.

אני מאוד מפחדת מהאיש הזר הזה.

אבל אלוהים, גם מסוקרנת. 

לרדוף את אדליין כרך ב' 

פרק 20

הצל

הבס מהמוסיקה משתלט על הכול. התחושה היא כאילו הקצב מגיע מתוך החזה שלי. אף פעם לא ממש התרגלתי לווליום במועדונים.

אני מפלס את דרכי דרך קהל הזוגות המתחככים, בחורות שתויות שמטלטלות את ישבניהן, ודושים דוחים ששמו יותר מדי בושם, עם הר של ג'ל בשערם. אוי אלוהים, אחד מהם אפילו פתח את כפתורי החולצה שלו כדי להציג לראווה את שרשרת הזהב התלויה על החזה השעיר, השזוף־מדי שלו.

פני צלקת הוא מודל חיקוי שרק מעטים מצליחים לעשות איתו חסד, כשהם מנסים לחקות אותו. הם יכולים להכניס את הפרצוף שלהם לתוך ערמה של קוקאין, אבל הם לא יפגינו את אותו עידון תוך כדי שהם עושים זאת.

הברדס שלי משוך על ראשי, מסתיר את זהותי, כשאני עושה את דרכי במעלה מדרגות המתכת. אותן מדרגות מתחת שאדי עלתה בהן לפני זמן לא רב, כשיד של גבר אחר כרוכה סביבה.

נהניתי לנסר את היד הזאת, וללא ספק הייתי עושה את זה שוב.

כשאני מגיע אל הישורת, אני נעצר על מקומי. על הספה בצורת חצי ירח יושב מקס, רגליו פשוקות, ומלצרית קופצת מעלה ומטה בחיקו בזמן שראשו מוטל לאחור ועיניו עצומות. החצאית שלה מורמת למעלה, והחוטיני שלה משוך הצידה, חושף את הכוס שלה, שזולל את הזין של מקס, כך שכולם יכולים לראות.

אני מרים גבה, לא מתרשם מכך שהיא צריכה לנחות ממש נמוך. לאדי לא תהיה הבעיה הזאת.

זוג תאומים יושבים בכל אחד מהקצוות, מקבלים טיפול משלהם מבחורה.

אני נאנח, נכנס בחזרה אל תוך הצללים, שולף את האקדח שלי ומבריג את משתיק הקול. הבס חלש יותר כאן למעלה, אבל קליע של רובה שחולף ליד האוזן שלך, עשוי למשוך את תשומת ליבו של מישהו.

אני מכוון ויורה. הקליע חולף במרחק שני סנטימטרים מראשו של מקס.

הוא מייד צולל כדי למצוא מחסה, דוחף את הבחורה המסכנה ממנו ועל הרצפה. היא צועקת, מכסה את גופהּ כשהיא קמה ובורחת.

"היי," אני אומר בשלווה. היא קופאת, בעוד שהתאומים נכנסים לפעולה, מושיטים את ידיהם לאקדחים שלהם בזמן שמקס ממהר למשוך את מכנסיו, כדי לכסות את הזין שלו, הרופס עכשיו.

"אני אעריך את זה אם תחזירו את האקדחים לכיסים, וגם את הזין שלכם. אף אחד מכם הוא לא הטיפוס שלי. לצערכם הרב, יש לי רק טיפוס אחד, ויש לה עיניים חומות בהירות יפות ונטייה לגברים מסוכנים."

כשאחד התאומים לא מקשיב, וממשיך לכוון את האקדח שלו, אני יורה ירייה אחת גם ליד הראש שלו. הוא שומט את האקדח ומרים את ידיו.

אני מפנה את עיניי אל שלוש הבחורות. "אני רוצה שאתן, גבירותיי היפות, תצאו מכאן ולעולם לא תדברו על זה, כן? יש לי זיכרון של פיל, במיוחד כשמדובר בפּנים."

הנשים האלה לא יראו את הצד הלא נכון של האקדח שלי, גם אם הן כן יספרו, אבל זה בוודאי יהפוך את החיים שלי לקשים בהרבה אם הן ידעו את זה.

הן מהנהנות ורצות החוצה מהחדר כאילו רוטוויילר מכרסם את התחת החשוף שלהן.

"מי אתה? ואיפה השומרים לעזאזל?"

מקס מסנן, וידו נחה על האקדח בחלק האחורי של מכנסיו.

"השומרים של המועדון הזה?" אני צוחק. "אתה יודע, בשביל מישהו שעושה עסקאות מפוקפקות למדי, אתה חתיכת בן זונה שחצן, אם אין לך שומרי ראש משלך."

מקס מושך באפו בבוז. אני מחייך חיוך רחב יותר, מבין שהוא עדיין נאבק בנוגע לנאמנות ובנוגע לריק שנותר בענייני השליטה עכשיו, כשמשפחת טלברה נמחקה.

"לא הצלחת להשיג שומרים נאמנים?"

"תתעסק בעניינים שלך," הוא מסנן. "מי אתה ומה אתה רוצה?"

אני פוסע אל המקום שבו הוא יושב ומתיישב לידו, נאנח כאילו זה עתה התיישבתי על כיסא חוף על אי פרטי עם פינה קולדה בידי.

ואז אני מצמיד את המתכת הקרה של משתיק הקול שלי אל רקתו. מנצל את העובדה שלפחות שני הדבילים האלה יפגינו כלפיו שמץ נאמנות.

"זה משגע אותך שמישהו צץ משום מקום ומאיים על חייך? אני מודה, הייתי קצת יותר ישיר, אבל הכוונה זהה."

התאומים מסיטים את עיניהם אחד כלפי השני.

"על מה לעזאזל אתה מדבר, גבר?"

"אני אגיד לך למה אני כאן כששלושתכם תניחו על השולחן הקטן הזה שם את האקדחים הקטנים האלה שאתם מחזיקים על חורי התחת שלכם," אני אומר, ומניד בראשי לעבר השולחן המדובר.

התאומים מסתכלים אל מקס כדי לקבל הוראה, וכשהוא מהנהן, הם מקשיבים.

או. יופי. אכן יש לו שני אנשים בעלי שמץ נאמנות. בואו נראה כמה זמן זה יחזיק, כשמישהו, שהוא ללא ספק מעל הליגה שלהם, מנהל את ההצגה.

טיפת זיעה זולגת על מצחו של מקס כשהוא מציית להוראות שלי, כמעט זורק את הנשק על השולחן מרוב כעס. שני האחרים פועלים בעקבותיו. תאום אחד מרים את הנשק שלו מהרצפה והשני מוציא את שלו מהכיס האחורי ואז מניח אותו על השולחן ליד האקדח של מקס, לאט ובעדינות. זה מעיד על כך שזה לא הסיבוב הראשון שבו מישהו תוקע להם אקדח בפרצוף.

"אדליין ריילי ודאיה פירסון. השמות האלה מצלצלים לכם באופן מוכר בתוך הראשים הריקים שלכם?"

עיניו של מקס מתעגלות קצת בקצוות, מספיק כדי לחשוף זיהוי.

"אף פעם לא שמעתי —"

"זה העניין עם שקרנים," אני קוטע אותו. "אני לא אוהב אותם. הם גורמים לי לעצבנות. אתה רוצה שאהיה עצבני כשהאצבע שלי על ההדק?"

שפתיו של מקס מתהדקות לפס צר.

"הבחורה שלך הייתה מעורבת ב... של החבר הכי טוב שלי —"

"והינה העניין עם הנחות," אני קוטע אותו שוב, מחייך כשמקס רוטן ברוגז. "הן חסרות יסוד, ורוב הזמן, אתה פשוט פאקינג טועה. לאדי אין שום קשר עם המוות של ארצ'י, אבל לי יש."

ראשו של מקס מוסט לעברי, אבל הוא נרתע מהאקדח שעדיין צמוד אל רקתו. הוא חורק שיניים, החזה שלו עולה ויורד בזעם, ואני מחייך כשגופו רועד.

"מה, אדי היא אקסית או משהו? אתה מקנא כי היא רצתה את ארץ' ולא אותך?" מקס מסנן. וואו, השניים האלה באמת היו חברים הכי טובים. הם נשמעים בדיוק אותו דבר, רגע לפני מותם.

אני מושך בכתפיי, לא מוטרד. "באמת קינאתי, אבל היא לא אקסית. החבר הכי טוב שלך היה אדם מחורבן. אתם, זבלים שכמוכם, מתחרמנים אולי כשאתם מכים נשים, אבל אני לא יכול לומר שאני נהנה מזה."

"אני ארצח אותך —"

"אתה לא תעשה כלום," אני קוטע אותו בפעם השלישית. "אתה ראשן קטן בתוך אוקיינוס של כרישים, ואין לך מושג מי אני, אבל אתה עומד ללמוד."

כשעיניו של מקס פוגשות את עיניי, אני חושף שיניים, מוציא את הטלפון שלי ולוחץ על כפתור ה'נגן' על סרטון הווידיאו שממתין.

אביו של מקס יושב בכיסא עם סמרטוט בפיו. זיעה ודמעות זולגות על פניו כשהוא מביט במצלמה עם כל הפחד שהאנושות ידעה אי פעם.

שניהם קרובים זה לזה, ככל שאב ובן יכולים להיות, חולקים את אותה התעניינות בסמים, ומשחקים עם נשים רק בשביל הכיף.

האב ממלמל מאחורי מחסום הפה, מתחנן על חייו. אין לי שום תוכניות להרוג את האיש, למרות שהוא אדם מחורבן, הוא לא יביא לי שום תועלת אם ימות. לא כשהוא עתיד להיות קלף המיקוח שלי מול מקס.

הייתי ממש קרוב לבוא לכאן ולירות בכולם, אבל אז הייתי צריך להרוג גם את כל המשפחות שלהם, והבחורה שלי לא אוהבת שאני עושה את זה.

עכשיו, כשאדי מתחת לרדאר שלהם, ככל שאהרוג יותר מהם, כך אצבור אויבים לא רק לעצמי, אלא גם לה.

מוצג ראשון — הזין שהאקדח שלי צמוד לראשו כי הרגתי את החבר הכי טוב שלו.

אין לי זמן להתעסק עם דג קטן כשיש לי את הלבן הגדול שצף לו בתוך האוקיינוס שלי.

לצערם הרב, אני פאקינג מגלודון¹.

"מה עשית לו?!" מקס צועק, ומזנק קדימה לעבר האקדחים. אני אוחז בזרועו ומושך אותו בחזרה אל התא, ונשיפה נפלטת ממנו בשל הכוח שאני מפעיל.

"הוא לא מת, אז תירגע. אין צורך לצעוק, האוזניים שלי רגישות."

קללות צבעוניות נשפכות מפיו, אבל אני מתעלם מהן וטופח עם משתיק הקול על הצד התחתון של הסנטר שלו, מספיק חזק כדי לגרום לו לנשוך את לשונו.

"כל עוד תעזוב את אדי ואת דאיה לנפשן לתמיד, אבא היקר ימשיך לחיות חיים ארוכים ובריאים. אני לא רוצה לראות שערה אחת שתיפול מראשיהן של מי מהן, אתה מבין אותי? אני יודע עליך הכול, מקס, וגם על שני העוזרים האלה שלך. אני יודע איפה אתה אוכל, ישן ומחרבן, ואני אעקוב אחריך עד שאיזה מניאק עלוב אחר יתקע לך כדור בראש. אתה קולט את מה שאני אומר?"

עיניו הכחולות מצטמצמות לחריצים, מביטות בי בזעם. זה עובד כמו לזרוק עליי ארנב, אבל אם זה גורם למניאק להרגיש כמו אלמר פאד², אז בסדר.

אני עוצר את הסרטון של אביו המיילל של מקס ונעמד, ממשיך לכוון אליו את האקדח שלי. ליתר דיוק, אל הזין שלו. רוב הגברים יעדיפו למות מאשר לחיות בלי זין.

"עשינו עסק, אלמר?" גבותיו מתכווצות למשמע הכינוי, אבל הוא לא מערער על זה. כשמכוונים לך אקדח אל יהלומי הכתר של המשפחה, זה לפעמים משנה את סדרי העדיפויות שלך.

"כן. כל עוד תשחרר אותו."

אני מחייך חיוך רחב. "הוא כבר בדרכו הביתה."

אני פונה ללכת, פוסע בחזרה אל גרם המדרגות, ואז קולו עוצר אותי פעם נוספת.

"היי! לא אמרת מי אתה," מקס קורא מאחוריי, כולו עדיין מלא בזעם חסר מעצורים.

אני מפנה את ראשי מעבר לכתפי, חיוך פראי עולה על שפתיי, ואני אומר בקריצה. "אתה יכול לקרוא לי זי."

ואז אני מוציא את עצמי החוצה, צוחק בשל המבט שעל פניהם החיוורות.

"מר פורת'רייט, ברוך הבא לפרל," האישה הבלונדינית אומרת, ומוליכה אותי אל המבואה, המוארת באור עמום. היא לבושה בבלייזר שחור פשוט וחצאית, ונועלת נעלי עקב. שערה אסוף אחורה לפקעת הדוקה.

זה נראה כואב.

חיוך שלו מרוח על פניה, אבל בעיניה הכחולות הזוהרות חסר הניצוץ. הצבע הכחול חסר־חיים, וזה הרמז הראשון לכך שהיא נמצאת במקום הזה יותר מדי זמן.

אני נכנס אל תוך מה שנראה כמו מבואה עם אריחים מוזהבים, קירות שחורים ונברשת מחרידה. על הקירות תלויות תמונות, ממוסגרות במסגרות זהב, של האבות המייסדים של המועדון.

או במילים אחרות, חבורת אנסים מזוינים תלויים על הקירות.

גברים בחליפות עסקים מחייכים אל המצלמה וככל הנראה עדיין נמצאים בטריפ, אחרי שאנסו ילדה קטנה או ילד קטן.

כולם נראים לי אותו הדבר.

אני הולך לאורך המסדרון, והגברים הקריפים האלה בוהים בי משני הצדדים לאורך כל הדרך, בזמן שמוסיקה עם בסים רועמים בוקעת ממקום כלשהו שנמצא לפניי.

אני שומר את האוזנייה בז'קט שלי, מוסתרת היטב, עד שיהיה לי צורך בה.

נדרשו לי חמש דקות להיכנס אל המקום שכוח האל הזה, בגלל שמר אצבעות בלשיות מהביטחון רצה לחקור ביסודיות את חריץ התחת שלי. הייתי צריך להקדיש כמה דקות להרצות לו מה יקרה אם האצבעות שלו ייגעו בחור התחת שלי עוד פעם אחת.

אחרי שאני צועד בסמטת האנסים, אני נכנס אל חדר גדול, מלא בספות ובשולחנות פוקר. גברים שרועים על הספות עם נשים ששוכבות עליהם ומנענעות את הישבנים או את הציצים שלהן בפרצופיהם.

בחלק האחורי של הבמה, אישה מתפתלת על מוט בזמן שגברים משליכים עליה שטרות של דולרים. בר מלא נמצא משמאל למוט, ושם יושבים מספר גברים בחליפות עסקים, שותים אלכוהול. כנראה ויסקי שעולה חמישים אלף דולר ויש לו טעם של תחת.

אבל כן, הם כנראה נהנים מהטעם הזה, מאחר שהם חושבים שלנפיחות שלהם יש ריח של פרחים.

נשים כמעט עירומות משוטטות בחדר, מביאות משקאות, ומעמידות פנים שהן צוחקות מהבדיחות העלובות שלהם ו—

מה זה לעזאזל?

במרחק של שלושה מטרים ממני, אישה עומדת ליד בר פוקר ומושיטה את זרועה החשופה בזמן שאיזה מניאק מכבה את הסיגר המאוד דולק שלו על העור שלה. פניי נופלות, כשאני רואה שהמניאק הוא מרק פאקינג סיינבורג.

לעזאזל.

עשן עולה מבשרה, אבל היא לא זזה אפילו סנטימטר. למעשה, היא אפילו לא ממצמצת.

זעם הולם בחזי. אני מאלץ את עצמי להישאר רגוע, כשאני פוסע אל השולחן, מעמיד פנים שאני יותר מתעניין במשחק מאשר בבחורה.

כשאני מתקרב, אני מבחין בכך שפניה נטולות הבעה, בדומה למארחת שקידמה את פניי.

ריח הבשר החרוך ממלא את האזור. אחד מהחארות אפילו מנופף בידו מול אפו בדרמטיות, כאילו זו אשמתה שזה מסריח. היא שומטת את זרועה ופשוט עומדת שם במבט מזוגג. אחרי בדיקה מעמיקה יותר, אני מבחין שכל הזרוע שלה מכוסה בצלקות של כוויות, ישנות וחדשות. כולן בשלבים שונים של החלמה, והרבה כוויות טריות מהערב.

מרק מגרש אותה, והיא מסתובבת בתנועה רובוטית ומסתלקת משם, כאילו לא כיבו עליה סיגריה זה עתה.

היא מסוממת.

אחרי שאני מביט סביב על הנשים, אני קולט שהן כולן מסוממות.

לא רק שזה שומר אותן צייתניות, אלא שהן ככל הנראה גם לא זוכרות את רוב החרא שמתרחש כאן.

המסכה שלי נשארת במקומה, מסרבת להיסדק מהזעם שמסתחרר במעמקי חזי. אני משאיר את עיניי על השולחן וניגש אל הגברים.

"רבותיי! מי מנצח הערב?"

חמישה זוגות עיניים פונים להביט לעברי, כולם עם מבטים לעגניים על פניהם. אני יכול לנחש מה הם חושבים מבלי שיגידו את זה.

מי אתה? מה נותן לך את הזכות לדבר אלינו?

"אני," מרק מצייץ, ואני ממש לא הייתי יכול לתכנן את זה טוב יותר בעצמי. כאילו אלוהים פתח את ידיו והשליך בעצמו אל חיקי את פיסת הברכה הטובה הזאת. "אתה משחק, ילד?"

מה שאני באמת רוצה לעשות זה להכות אותו על זה שהוא קורא לי "ילד", כשאני גבר בן שלושים ושתיים, אבל במקום זאת, אני מחייך חיוך ערמומי.

"בטח," אני אומר.

מרק מעיף מבט אל גבר קרח ומרים את סנטרו למעלה. "תפנה לו את המקום שלך."

דממה נופלת על השולחן. אני שומר על הבעה רגועה כשהגבר הקרח מחזיר למרק מבט, שומר על הבעה ריקה. אבל את עיניו הוא לא נועל. זעם מנצנץ בעיניו החומות, והוא מביט במרק במידה רבה כמו שאני הייתי רוצה להביט בו. כאילו הוא רוצה להרוג אותו.

למען האמת, עדיף כך. הוא לא היה שחקן פוקר טוב ממילא, אם הוא אפילו לא מסוגל לבלום את הזעם שלו.

בשלווה, האיש קם ומניח את הקלפים שלו. רויאל פלאש³.

הוא היה מנצח בסיבוב הזה.

אני שומר על פנים נטולי הבעה, לא חושף את החיוך שמאיים להופיע. הייתי מצטער בשבילו, אילולא הוא היה גבר שמתחרמן מלפגוע בנשים.

על מי אני עובד? לא הייתי מצטער בשבילו בכלל.

בזמן שמרק שרף את הסיגר שלו על גופהּ של המלצרית, הגבר הקרח הזה שיחק עם עצמו. אבל הוא לא היה היחיד, והקפדתי לשים לב לכל אחד מהפרצופים שלהם, להמשך.

הגבר נותן במרק ובי מבט אחד אחרון ואז מסתלק בלי לומר מילה.

הלקח הקטן והחשוב שהוסק מהמיצג המביך שהתרחש הרגע, היה שלמרקי־מרק שלנו יש כוח. והכוח הזה מספיק כדי להעניק לו עליונות על האנשים הרגילים.

אני תוהה כמה ילדות וילדים קטנים שילמו בחייהם כדי שהוא יגיע רחוק כל כך.

"איך קוראים לך, ילד?" הוא שואל.

"זאק פורת'רייט," אני משקר בקלות.

"השם הוא מרק סיינבורג, אבל אני בטוח שאתה כבר יודע מי אני. כמה זמן אתה כבר משחק פוקר?" מרק שואל כשהם מתחילים מחדש את המשחק, מתעלם מהנרקיסיזם שלו, כאילו הרעיון שאני לא יודע מי הוא, איננו בגדר אפשרות בכלל.

אני יודע בדיוק מי הוא, אבל לא מהסיבות שהוא חושב.

"מאז שהייתי ילד," אני עונה בכנות.

אבא שלי היה שחקן פוקר מקצועי, והוא לימד אותי איך לשמור על פני פוקר, וזה דבר שהייתה לו חשיבות קריטית בתחום העבודה שלי.

כשהייתי ילד קטן, הוא היה מושיב אותי בחיקו ומלמד אותי את המשחק, ואז היה מראה לי את הקלפים שלו כששיחק עם חבריו. הוא בחן אותי אם אני מסוגל לשמור על פנים חתומות. הוא הפסיד הרבה משחקים ככה.

אבל הוא באמת האמין שאני לא אלמד איך לשמור על פני פוקר, אלא אם כן אני אדע מה זה אומר לשחק את המשחק. הוא היה לוחש לי באוזן, מצביע על סימנים מסגירים אצלי, ומלמד אותי איך לא רק לקרוא ולהבין הבעות פנים, אלא גם מיקרו־הבעות.

במהלך התקופה ההיא, אבא שלי מעולם לא באמת הפסיד כסף. אחרי השיעור שלי, הייתי רץ החוצה לשחק, והוא היה זוכה בכל כספו בחזרה, פלוס עוד קצת. לקח לי כמה שנים עד שהצלחתי לרכוש פני פוקר, ועוד יותר זמן ללמוד היטב את המשחק עצמו, אבל הוא הכריח אותי לשחק נגדו, אחרי שלמדתי.

ניצחתי אותו במשחק הראשון, ואני חושב שלא ראיתי אי פעם גאווה רבה יותר, מנצנצת בעיניו של גבר, מאז היום ההוא.

"טוב, ילד, אז בוא נראה ממה אתה עשוי."

הוא יגלה ממה כדור האקדח עשוי כשהוא יהיה תקוע בגרונו, אבל אני לא אגיד את זה.

במהלך השעות הבאות, אני שומר בכוונה על קרב צמוד איתו. אני מבין מספיק טוב מהו אגו של נרקיסיסט, כדי לדעת שזה רק יכעיס אותו אם ארוקן אותו מכספו, ואם אהיה גרוע מדי, הוא לא יכבד אותי. אז אני שומר על שוויון.

אתה מנצח קצת, אתה מפסיד קצת. הלוך ושוב, עד שהוא מטיח את קלפיו על השולחן בצחוק לבבי.

"מצאתי את המתחרה שלי," הוא מגחך ולוקח לגימה מכוס הוויסקי שלו.

אני מחייך אליו חיוך יפה. "אתה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי," אני משבח אותו.

הוא מציע לי סיגר, ואני לוקח אחד, אבל אני אתן לאצבע של אצבעות בלשיות להיכנס לי לתחת לפני שאכבה את זה על זרוע של בחורה. אצטרך למצוא דרך לעצור אותו בלי לשבור לו את הצוואר, אם הוא ינסה לעשות את זה שוב.

"איך זה שלא ראיתי אותך כאן בעבר?" הוא שואל, מביט בי במבט בוחן, בעודו מצית את הסיגר שלו. לא בהכרח בחשדנות, אבל כל גבר במועדונים מסוג זה מביט בחשד מסוים על חבר חדש. "הייתי מזהה את הצלקות המכוערות האלה בכל מקום."

זה היה מאוד גס רוח, אבל הוא לא טועה.

אני מושך בכתפיי. "הכסף שלי חדש," אני משקר.

זאק פורת'רייט הוא מיליונר שבנה את עצמו מעיצוב ומיתוג רשתות. אם מחפשים את השם הזה בגוגל, מוצאים עמוד בוויקיפדיה ופוסטים במדיה החברתית, עם עוקבים מזויפים וכניסות מזויפות, אבל כל זה רק כיסוי.

ברגע שאתחיל לצבור כאן מוניטין ולהראות את פניי יותר, יבדקו אותי, ויהיו כמה דברים שיגרמו להרמת גבה או שתיים, אבל לא יהיה שום דבר שיגרום למישהו לחשוב שאני מנסה להפיל את המועדון.

"איך קיבלת את הצלקות?" הוא שואל, ומניד בראשו אל פניי.

"בריון בחטיבת הביניים. ילד דפוק שאהב לשחק עם סכינים," אני משקר שוב, ומחייך, ואז מושך בכתפיי. "הבחורות דווקא מחבבות אותן."

הוא צוחק, "הו, אני בטוח בזה. הבחורות הצעירות תמיד אהבו את ה... איך קוראים לזה? מראה של ילד רע?"

לפני שאני מספיק לענות, מלצרית ניגשת עם מילוי חוזר למשקאות שלנו, וגם לה יש אותו מבט מזוגג בעיניים.

"בואי לכאן, מתוקה," מרק אומר לבחורה, טופח בידו על ברכו כדי שהיא תשב עליה. טבעת הנישואים שעל אצבעו מנצנצת באור, כאילו להאיר את העובדה שהוא בן זונה בוגדני.

אדי לעולם לא תצטרך לדאוג לגבי הדברים האלה כשאתחתן איתה, זה בטוח. היא לא צריכה לדאוג בעניין זה אפילו עכשיו. הכוס היחיד שאני רוצה שייכרך סביב הזין שלי עד סוף חיי, הוא זה שלה.

המלצרית מביטה בו כאילו הוא רק רוח רפאים. היא מביטה דרכו.

בתנועות רובוטיות, היא מתיישבת על ברכיו, חיוך חסר צבע עולה על שפתיה האדומות־בוהקות.

מרק מושך אותה קרוב יותר אליו, מביט בה בחיוך חלקלק. מכאן אני יכול לראות איך הזין שלו גדל בתוך מכנסיו.

באופן רגיל, אני לא אחד שישפוט זין של אדם אחר, אבל כשהוא מתקשה בשביל בחורה שסובלת מהתעללות, והזקפה היא חלשה, טוב... זה פשוט מגעיל, בכל כך הרבה רמות.

הוא מושך אותה בחזרה ישר על הזין שלו, אוחז במותניה בחוזקה ומנחה את הישבן שלה להתחכך בו. אני נאנח, שומר על שליטה.

בזהירות, אני בולע את שארית הוויסקי שלי ובכוונה מניח אותו בקצה.

אני מרים את אפי באוויר, ומרחרח בדרמטיות.

"מה זה הריח הנעים הזה?" אני שואל בקול רם. מרק מביט לעברי, החיוך שלו מתרחב, בזמן שאני מביט בבחורה. "יש לך ריח נהדר. תתכופפי אליי, תני לי להריח אותך."

הבחורה לא מהססת. שנינו רוכנים זה לעבר זה, וברגע שגופהּ גוהר מעל הכוס הריקה שלי, אני מפיל אותה.

הכוס מתהפכת ומתנפצת ברעש על רצפת האריחים השחורה. אלפי חתיכות זכוכית מתפזרות, והצליל נשמע בקולניות למרות המוזיקה החזקה בחדר.

הפטפוטים נפסקים, והראשים מסתובבים לעבר ההתרחשות.

זה מזכיר לי את התיכון, כשאיזה ילד הפריח נפיחה בכיתה, וכל הכיתה השתתקה ובהתה בו עד שפניו הפכו סגולות.

הבחורה קופצת, הולכת על קצות אצבעותיה על עקבי הפלטפורמה שלה דרך הזכוכיות, כמו שתכננתי.

"אני כל כך מצטערת," היא מתנצלת, ורמז ראשון לרגש נשמע בקולה. "אני אנקה את זה מייד."

"את צוחקת עליי?" אני צועק, ומביט בה בכעס כאילו היא זאת שהפילה את הכוס.

פיה נפער לרווחה, ואני קם.

"בואי אחורה איתי," אני רוטן, ועיניי מבזיקות בזעם. היא מתכווצת, והגברים האחרים נוחרים בבוז.

"כלבה מגושמת," אחד הגברים ממלמל, ומסתכל עליה באותו אופן שבו הייתם מסתכלים, אם במקרה הייתם נוגעים במסטיק בן שבוע שנדבק לחלק התחתון של השולחן.

"אני אחזור אחרי שאטפל בה," אני אומר ישירות למרק.

הוא צוחק מכל הלב, נהנה מהמחשבה שאישה תמימה נענשת על משהו כל כך פעוט. המניאק הזקן בטח נופל פעם בשבוע וצריך כנראה ששירותי חילוץ יבואו להרים אותו. המניאק לא יכול לדבר על כוס שנופלת כשהוא אפילו לא מסוגל להחזיק את הגוף שלו בתנוחה אנכית.

אני אוחז בחוזקה בזרועה של האישה, מושך אותה אליי וגורר אותה משם.

היא לא נאבקת יותר מדי. השימור העצמי שלה נכנס לפעולה, ומנסה לפלס לו דרך בתוך ענן הסמים שבתוכה. אבל היא כבר מזמן השלימה עם גורלה.

ברגע שאנחנו נכנסים לחדר שקט, אני פונה אליה. היא כבר ירדה על ברכיה, עיניה הירוקות מסתכלות עליי במבט של צער והשלמה.

היא בחורה יפה, עם שיער ג'ינג'י זוהר, עיניים ירוקות כמו דשא ונמשים על אפה.

משהו בה מזכיר לי קצת את אדי, ואני כמעט יוצא החוצה כדי לתת למרק אגרוף בפרצוף, רק על זה שנגע בה.

"קומי," אני אומר בתקיפות. היא קמה על רגליה, מתנודדת, נראית במידה רבה כמו ג'ירף תינוק שהולך בפעם הראשונה.

"אני עומד להוציא אותך מכאן," אני אומר. היא מכווצת את גבותיה.

"אדוני —"

"איך קוראים לך, מותק?"

"היא מגמגמת. "צ'רי.⁴"

אני מניד בראשי. "זה השם האמיתי שלך או שם במה?"

היא מגלגלת את שפתיה. "אמיתי."

ההורים שלה היו ממש לא מקוריים. כאילו שאם הייתה להם ילדה שנייה, הם היו קוראים לה תות או אבטיח.

בכל אופן, זה לא משנה. "איך היית מרגישה אם היו נותנים לך התחלה חדשה בחיים, הא?"

עיניה מתרחבות, ונראה כאילו הסיכוי להימלט מהחיים האלה גורם לחלק מהערפל שנוצר בהשפעת הסמים, להתפוגג ממבטה. אבל אז היא נהיית חשדנית, ואז כנועה. דמעות נקוות בקצות עפעפיה, והמראה הזה ירדוף אותי לנצח.

היא משפילה מבט, לכאורה כדי לאסוף את עצמה. "אני יודעת מה זה אומר. אני־אני ממש מצטערת. לא ראיתי שאני מתכופפת נמוך מדי."

"אני לא אכאיב לך או אהרוג אותך, צ'רי," אני קוטע את דבריה. "אני אעזור לך, אבל אני צריך שתקשיבי בדיוק למה שאני אומר."

היא נעה במקומה, מביטה בי דרך ריסיה ומהנהנת בראשה בפראות. אני מוציא את אוזניית הבלוטות' שהחבאתי עמוק בתוך כיס החליפה שלי. לכל הז'קטים שלי יש ריפוד עופרת מיוחד שחוסם קרינה. כלומר, אני יכול לעבור כל מכונת סריקת גוף, בלי שהמכשירים שלי יאותרו.

אני מכניס את האוזנייה לאוזני, לוחץ על הכפתור שמייד מזמן את ג'יי, ומחכה שהוא יענה.

כשהוא עונה, אני מסביר את המצב. חמש־עשרה דקות נדרשות עד שהוא מארגן מכונית שתבוא לקחת אותה. במשך הזמן הזה, צ'רי מספרת לי על המשפחה שלה, על אחותה הצעירה שחולה בסרטן ועל אימה היחידנית הענייה.

היא עובדת בעבודה הזאת, כדי לשלם את חשבונות הטיפולים הרפואיים, אבל היא מתוודה שהיא לא יודעת אם זה שווה את זה, למקרה שהיא תיהרג וההכנסה הנוספת תפסיק להגיע.

היא לא תצטרך יותר לדאוג לעולם בנוגע לטיפול בהם או לחשוש שיהרגו אותה בגלל זכוכית שבורה מטופשת.

ג'יי מביט בחומר מהמצלמה ומכוון אותי אל יציאה מהדלת האחורית בלי שיוכלו לאתר אותי.

אני אוחז במפרק כף ידהּ לפני שהיא יוצאת מהדלת. מכונית הסדאן השחורה חסרת הייחוד ממתינה במרחק של שלושה מטרים, והדלת כבר פתוחה בשבילה.

"אני יודעת," היא אומרת בשקט. "אני לא מכירה את הפנים שלך. אף פעם לא ראיתי אותך קודם," היא מנחשת.

אני מניד בראשי לשלילה. "צ'רי, את לא נוסעת למקום שבו יתחקרו אותך על משהו כזה. ידאגו לך ולמשפחה שלך, ואתן תהיינה מוגנות. אני מבטיח. כל מה שאני מבקש זה שתעשי משהו משמעותי עם החיים שלך. זה הכול."

דמעה בודדה זולגת מעינה. היא מוחה אותה במהירות ומהנהנת. עיניה הבורקות נוצצות מתקווה, ולעשות את החרא הזה — להתעסק עם בני האדם הגרועים ביותר שיש — הכול שווה את זה, כשהניצולים מביטים בי כך.

לא שאני גיבור, רק שהם פשוט יכולים לדמיין לעצמם עתיד.

היא פוסעת אל המכונית, ואני עושה את דרכי בחזרה פנימה, מוודא שאף אחד לא רואה אותי.

"ג'יי, טפל במצלמות," אני אומר לפני שאני שולף החוצה את האוזנייה ומחזיר אותה אל הכיס החבוי.

המצלמות יעברו עריכה. אם מישהו יצפה בחומר, הוא יראה אותי גורר את צ'רי לתוך חדר, ואת כל אחד מאיתנו יוצא משם בנפרד.

זו אחת ההתמחויות ששכללתי לכדי שלמות, ואחר כך הכשרתי בה גם את ג'יי. לחתוך חלקים מחומרים של מצלמות ולעשות בהם מניפולציות, כך שזה ייראה בדיוק כמו שאתה רוצה שזה ייראה, בלי שאפילו ההאקרים הטובים ביותר יצליחו לאתר את המניפולציה.

אני מותח את צווארי ומכין את עצמי לערב ארוך מדי של העברת זמן רק כדי להפוך לחבר הכי טוב של פדופיל מזוין.

4 ביולי, 1945

4 ביולי הוא תמיד אחד החגים האהובים עליי. אני מבלה את כל היום בהכנות לאורחים, וג'ון מופקד על הגריל.

אז אנחנו מדליקים זיקוקים בחצר האחורית שלנו, מעל הצוק. זה תמיד מאוד יפה, וזה החלק החביב עליי בלילה כולו.

אבל כרגע, אני בחדר שלי, בוכה.

ג'ון שוב שיכור. הוא צעק על שרה ועליי כל היום. שום דבר לא התבצע כמו שצריך, והוא אפילו הרחיק לכת והשליך צלחת זכוכית על הקיר.

אני אסירת תודה על כך שהאורחים שלנו עדיין לא הגיעו.

פרנק נמצא בדרכו לכאן, ואני אסירת תודה על כך. הוא היה קצת מרוחק מאז אותה ארוחת הערב, שבה ג'ון התפוצץ בסוף.

אבל אני מתארת לעצמי שהוא לא רוצה להיות מעורב בסכסוכים המשפחתיים שלנו. עדיין, אני שמחה שהוא בא. הוא יצליח להעסיק את ג'ון, בזמן שאני אבדר את שאר המשפחה שלנו.

אני רק מתפללת שג'ון לא יביך אותי הערב. אני לא חושבת שאסלח לו על זה אי פעם.

 

לצוד את אדליין כרך ג' 

פרק 1

היהלום

ריח. הראשון מבין החושים שלי שמטפטף פנימה. הלוואי שזה היה כל דבר אחר, כי אני מוצפת ניחוח ריח גוף, בושם חריף, ומה שניתן לתאר רק כצחנה של התגלמות הרוע.

ואז החוש השישי שלי מחלחל פנימה, לוחש הערות של אזהרה ודחיפות.

אני בסכנה.

ההערות האלה הופכות לשיר מלא בחריקות וברעשים עזים, הממלאים את גופי בבהלה מזוויעה. האדרנלין מזנק, ורק בקושי יש לי מספיק תושייה להישאר שקטה, ככל האפשר.

אני פוקחת לאט את עיניי המכוסות בקרום, וחשכה מוחלטת מקדמת אותי. לוקח לי שנייה לעבד את העובדה שכיסוי עיניים קשור סביב ראשי.

ואז, קהות החושים מלאת האושר קורסת, ואני מאבדת את נשימתי כשכאב המשתלט על כולי מחלחל פנימה, עוטף את גופי בייסורים מוחלטים.

אלוהים, ככה זה מרגיש להיות בחיים? זה לא יכול להיות מוות. אם זה היה, הייתי שרויה בשלווה. אולי התאהבתי בסטוקר, אבל שככה יהיה לי טוב, אם לא מצאתי לי מקום בתוך שערי גן עדן.

הרווחתי ביושר את הדבר הזה.

אני מתאמצת, מנסה לחשוב מעבר לכאב ולזכור מה לעזאזל קרה לי. במעורפל, אני נזכרת בהודעות שנשלחו מדאיה, שביקשה ממני לבוא. הדחיפות שחשתי כשהיא לא ענתה לשיחות שלי. נכנסתי למכונית, אורות דרך, תחושת הפאניקה, נזרקתי קדימה, ואז כלום.

ועכשיו אני כאן... מי יודע איפה זה. אבל זה לא מקום בטוח.

אלוהים, האם בכלל דאיה היא זו ששלחה לי את ההודעות? האם משהו קרה גם לה?

האפשרות הזו שולחת גל של פאניקה המתנפץ בתוכי. תסריטים נעצרים ומתפתחים, עד שאני גוש של חרדה וייאוש. אולי היא נפגעה, אולי היא בצרה גדולה.

פאק. אני נפגעתי, אני בצרה גדולה, ואין לי מושג איך לעזאזל אצא מזה.

הנשימה שלי מאיצה עוד יותר, והלב שלי פועם חזק כל כך, עד שזה כואב לי פיזית, כשהוא הולם בחזי. נדרש ממני מעט הכוח שעוד נותר בי כדי לשמור על שקט.

איפה אני לעזאזל?

איפה זייד?

קולות שקטים, עמומים, נשמעים בסמוך, מעומעמים על ידי הרעש שבאוזניי, אבל בהדרגה הופכים להיות יותר ויותר רמים. אני מאמצת את אוזניי, מנסה לשמוע מעל פעימות ליבי והכאב שמתנפח בגופי כמו בלון מלא במים.

איכשהו, גם לסבל יש קול, והוא פאקינג רועש.

"זי יחפש אותה," אומר אחד הגברים בשקט. "אבל אנחנו נהיה בסדר ברגע שנגיע לוואן של גריסון וצ'אק. נגיע לשם מהר."

זיכרון מסוים מכה בראשי, הבזקים שבהם אני נגררת החוצה מהמכונית שלי, ושאריות של כאב של זכוכית ומתכת שחותכות את עורי. זה מסביר למה הגב שלי עולה באש.

חטפו אותי — זה ברור. זה כנראה מעשה ידיה של האגודה. זייד אמר שהם סימנו אותי כמטרה, ואני יודעת שהוא הציב שומרים מחוץ לאחוזת פרסונס. הם כנראה השתמשו בדאיה כדי להוציא אותי החוצה, מה שאומר שיש סיכוי גדול שגם אותה לקחו.

פאק, אני אידיוטית.

אפילו לא עצרתי לחשוב שזו עלולה להיות מלכודת, כשדאיה לא ענתה לטלפון. הייתי נחושה כל כך להגיע אליה, למקרה שהיא נפגעה או שהיא בצרה, שאפילו לא חשבתי להתקשר לזייד. לא רק שזה היה יכול להציל אותי, אלא שזה היה יכול להציל גם את דאיה.

אני עוצמת עיניים, כשהתייפחות מתגנבת אל גרוני. דמעה זולגת דרך ריסיי, והחזה שלי רועד ממאמץ, בניסיון לא להישבר. זו הייתה אשמתי הבלעדית.

זייד הזהיר אותי אינספור פעמים שהם מחפשים אותי, ובפעם הראשונה שהם הציבו לי מלכודת, נכנסתי היישר לתוכה.

את כזאת אידיוטית, אדי. כזאת פאקינג אידיוטית.

"אתה באמת חושב שנוכל להסתיר אותה ממנו? מדובר בזי, גבר," עונה אדם אחר, בעל מבטא היספני קל.

"אנחנו פשוט נותנים לאגודה את מה שהם ביקשו. ממי אתה יותר מפחד? מהם או מזי?"

פאק, זו אכן הייתה האגודה הארורה. ידעתי. אבל לשמוע אישור לכך, רק שולח עוד מנה של אדרנלין לתוך גופי.

אני לא יודעת איך נקלעתי לתוך החרא הזה, אבל הם מוכרחים להוציא אותי מתוך הסלט הדפוק הזה של השחיתות; אני לא שייכת לכאן. אני שייכת לסלט מלא בפירות וירקות. דברים בריאים שלא מורידים אותי מהכביש ומשעבדים אותי.

הגבר השני ממלמל, "הייתי מעדיף לא לבחור."

נשמע כאילו יד טופחת למישהו על הכתף או על הגב, כמו כדי להרגיע אותו. "חבל מאוד שאין לך אפשרות לבחור, ריו. לא משנה. הבחורה שנמצאת כאן שווה מיליונים. אני מתכוון, יש לנו כאן פאקינג יהלום. רק דמיין לך את זה, אחי — הבחורה של זי, האחת והיחידה, על במה של מכירה פומבית. אתה יודע כמה אויבים יש לו? אנשים יוציאו קצף מהפה כדי להפוך את הבחורה הזאת לצעצוע הקטן שלהם. אני אקבל את הנתח שלי ממקס, והאגודה תפצה אותך, אני בטוח. אנחנו נחייה לנו חיי פאר." הוא פולט צחוק דומה לצחוק של צבוֹע. "אוכל לקנות לעצמי אי פרטי אחרי שהכסף יגיע!"

פרץ של זעם מפמפם בתוכי, כשאני שומעת את מילותיו הגסות של האיש, שמדבר עליי כאילו אני בית העומד למכירה.

"ההגדרה שלך לנוחות כנראה שונה מההגדרה שלי. אנחנו נצטרך להיכנס למחבוא ביחד איתה. לפחות כל עוד זי עדיין חי," משיב לו האיש השני — ריו. השם שלו נשמע לי מוכר, ואני חושבת שאני זוכרת במעורפל מישהו שצעק את השם הזה אחרי שהם הורידו אותי מהכביש.

"אל תדאג, גבר. יהיה לנו יתרון התחלתי עם הריטואל שיתרחש הלילה, ואני בטוח שהאגודה תוריד את זי בדרך זו או אחרת. הם יגנו עלינו."

נחרת בוז לעגנית היא התגובה היחידה שהגבר הראשון מקבל.

אלוהים אדירים, אני באמת בצרה גדולה. דמעות ממלאות את זוויות עיניי, ולמרות שאני מנסה, שום כמות של טראש טוק לא מונעת מהן לעלות על גדותיהן כמו נהרות, דרך כיסוי העיניים.

אני בקושי מצליחה לרסן את ההתייפחות שעדיין מאיימת לפרוץ החוצה, עולה ומטפסת עד לפי.

נשימות עמוקות, אדי. מה זייד לימד אותך?

נדרשים לי כמה רגעים לאסוף את המחשבות שלי, אבל בסופו של דבר, קולו מחלחל לתוכי.

תשאירי ראיות.

אני חושקת שיניים אל מול הכאב, אוחזת באיטיות בקווצות שיער ומושכת, עד שהן מתנתקות. הדקירות החדות חסרות חשיבות בהשוואה לשאר גופי הדואב.

אני שומרת שהתנועות שלי יהיו מינימליות ואיטיות. עם כיסוי עיניים עליי, אין לי מושג אם הם יכולים לראות אותי היטב. תנועה אחת שהם יראו מזווית עיניהם יכולה לשמש כהתרעה עבורם.

אני מגלגלת את אצבעותיי עד שקווצות השיער מתרופפות ונופלות.

בדיוק כשאני מושיטה את היד לעוד שיער, הם פוגעים באיזו בליטה קשה בכביש, ואני לא מצליחה לבלום את הצעקה שלי.

הצמד לא דיבר באותו רגע, אבל ההרגשה הייתה כאילו דממת מוות נפלה על חדר מלא אנשים תוך שניות.

"ברוכה הבאה אל ארץ החיים, מתוקה," אחד הגברים מהמהם. זה הבחור הראשון, זה שכינה אותי יהלום.

"לאן אתם לוקחים אותי?" אני שואלת, קולי צרוד וניחר.

"אל הבית החדש שלך — טוב, בית זמני," הוא מתקן.

מי שישלם הכי הרבה יספק לך את הבית שבו תהיי לנצח." הוא צוחק, כאילו אני כלב שעומד בפני אימוץ על ידי משפחה אוהבת.

"נהדר," אני חורקת. "נשמע שזכיתי בכל הקופה."

אחד מהם צוחק צחוק נטול הומור, אבל הפעם זה נשמע כמו ריו. "תחזיקי חזק בהומור הזה, ילדונת. את תצטרכי אותו במקום שאליו אנחנו נוסעים."

לפני שאני פותחת את פי להגיב, אני מרגישה דקירה בזרועי, ואחריה, תחושת צריבה המתפשטת בכל ורידיי.

אני שואפת בחדות, ומתברר שזו הנשימה האחרונה שאני לוקחת לפני שחשכה יורדת עליי.

"סימני החיים שלה לא יציבים, ולחץ הדם שלה יורד. אנחנו צריכים לתת לה עירוי."

אני מתנועעת; הקול הלא מוכר מתעוות מתחת לצלצולי האוזניים שלי.

ייסורים אוחזים בכל סנטימטר בגופי, אבל זה מרגיש כאילו אני מתחת למים, נאבקת לעלות מעל פני המים, אבל יחד עם זאת מנסה להתרחק משם, כי אני פשוט יודעת שהכאב רק יתעצם. אני אפופה בענן של אש, להבות מלחכות את קצות העצבים שלי, וככל שאני מתקרבת יותר לחזרה להכרה, כך האש בוהקת.

אני מרגישה עקצוץ קטן בזרועי, ולאחריו שומעת קולות עמומים שמגיעים מכיוונים שונים.

"פריקת כתף, טראומה בראש, חתכים בכל הגוף." קולו של הגבר מתפוגג לפני שהוא חוזר שוב בצעקה חדה שחולפת לאורך גבי.

"לעזאזל, ריו, זה לא בית חולים שיש לי בו את כל הציוד שאני צריך. יכול להיות שיש לה כרגע דימום פנימי, ככל שאני יודע."

"בחייך, גבר, עד לפני זמן קצר היא הייתה בסדר," עוד גבר עונה, ונימת דאגה נשמעת בקולו. החבר של ריו, אני חושבת.

"בסדר? אין לי שום דרך לדעת איזה נזק נגרם לה. רואים שהיא קיבלה מכה בראש. יכול להיות שיש לה שטף דם והיא עלולה למות תוך שניות. אתה תמצא לי סורק CT?" כשהוא נתקל בשתיקה, הוא ממלמל, "ככה חשבתי."

עלטה מלחכת את קצה התודעה שלי, מאיימת לגרור אותי שוב למטה. אני גונחת, ואצבעות מחטטות פותחות לי את העיניים. אור בוהק מבזיק לתוכן, אבל אני בקושי מבחינה בזה.

"מיס, את יכולה להגיד לי מה כואב?"

גבר מבוגר מסיט את האור הצידה, פניו מתקרבות אל פניי. דמותו מטושטשת, אבל אני מצליחה לראות שיער אפור, שפם עבות ועיניים כחולות חיוורות.

אני פותחת את פי, אבל הלשון שלי נדבקת אל חיכי.

אלוהים, מה הם הזריקו לי? מה שזה לא היה, זה גורם לי להיות חסרת אוריינטציה ומסוחררת.

"אני יודע שמאוד כואב לך עכשיו, אבל אני צריך שתגידי לי מה כואב."

הכול. הכול פאקינג כואב.

"ה... הכתף שלי," אני פולטת לבסוף. "הראש שלי."

"עוד מקום? החזה או הבטן?"

"הגב," אני משתנקת, נזכרת פעם נוספת באופן שבו גררו אותי החוצה מהמכונית שלי. אני מרגישה כאילו הגב נקרע לגזרים באמצעות מגררת גבינה.

"זה הכול?" הוא לוחץ.

אני מנידה בראשי, השאלות הבלתי פוסקות מתישות. עוד מיליון מקומות נוספים כואבים לי, אבל האנרגיה שלי מדולדלת, ואני גם מאוד עייפה.

"אני עומד להרדים אותך ולטפל בך, בסדר?"

הסביבה שלי נעשית ברורה, ותווי פניו של האיש מתחדדים, לצד גבר נוסף העומד מאחוריו, שזז על מקומו וצופה בנו.

"הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה."

עיניים כהות, נטולות תחתית, וחיוך מרושע — ריו. הוא זה שגרר אותי החוצה מהמכונית. הבזקים של השיחה ההיא חומקים ממני, אבל אני יודעת שהיה בזה יותר. אני לא מצליחה לחשוב מעבר להלמות הבלתי פוסקות בתוך הגולגולת שלי.

בדיוק כשהעיניים שלי מתחילות להתמקד, הראייה שלי מיטשטשת פעם נוספת, והעפעפיים שלי נעשים כבדים. אני לא מצליחה להיאבק במשיכה החזקה פשוט לעצום את העיניים.

אני לא רוצה להיאבק בזה. לא כשזה ייקח אותי הרחק מהכאב.

"אדי, מותק, אני צריך שתילחמי בשבילי, בסדר? אני צריך שתשרדי עד שאגיע אלייך."

"כמה נזק נגרם לה?"

השאלה מעוררת אותי מהחור האינסופי שלתוכו צנחתי, שבו מתקיימת רק אשליה של קולו של זייד. זה לא אמיתי — הקול שלו לא באמת שם, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי. כל כך מרגיע, עד שאני נאבקת להישאר במקום שבו אני יכולה לשמוע אותו.

"כמה אתה חושב? הורדתם אותה מהכביש."

לצד התגובה הזועמת יש גם גל של כאב קהה שעובר בגלים בכל גופי. אני שומעת אנחה, ואז האיש המבוגר ממשיך.

"יישארו כמה צלקות לאורך הגב, מהזכוכיות. יש לך מזל שהפציעות די נקיות, אז הצלקות לא יהיו גרועות מדי."

"זה יפחית את הערך שלה," קול ממלמל, נמוך מכדי שאפשר יהיה לזהות מי אמר את זה.

"תסתום את הפה, אתה מקבל כסף בכל מקרה. מה אכפת לך לעזאזל?"

"אה, אולי בגלל שהטעות המטומטמת שלך מסכנת את החיים שלי? אלוהים, ריו, ידעתי שהיא נחבלה, אבל לא עד כדי כך גרוע."

מה שזה לא יהיה שריו התכוון לומר, נקטע על ידי הקול הלא מוכר — הקול שכנראה שייך לרופא.

"יש לה שלושים תפרים בין שני החתכים הגדולים יותר, כי היא נגררה על מתכת ועל זכוכיות חדות. לא יכולת לצפות שזה לא יגרום לנזק לצמיתות," הוא אומר, ללא ספק לוקח את הצד של בן הלוויה של ריו.

"לעזאזל, ריו. אתה מבין שזה עלול לצאת מהכיס שלי, נכון? ביקשתי את העזרה שלך, לא שתדפוק לי את כל העסק."

"איך לעזאזל ציפית ממני להוציא אותה, הא? להרים את המכונית כאילו אני איזה פאקינג סופרמן ולגלגל אותה, כדי שאוכל לשאת אותה החוצה כמו איזה גיבור?" ריו יורק.

החזה שלי מתכווץ. הגסות בטון קולו מרגישה כמו ציפורניים ששורטות לוח. התעוררתי למשמע הקול הזה יותר מדי פעמים כבר, ובכל פעם, זו תזכורת קודרת לכך שנגררתי לתוך חלום בלהות, ועדיין לא מצאתי את הדרך החוצה משם.

"אם לא היית פוגע חזק כל כך במכונית, שום דבר מזה לא היה קורה, חתיכת זבל."

"אם אתה לא היית כזה מסטול וצורח לי באוזן, אתה היית יכול להיות הנהג המזדיין, כמו שהיית אמור להיות."

"רבותיי, בואו ננשום רגע. היא ערה. לחץ הדם שלה עולה."

הנשימה שלי נרגעת, אבל אני לא טורחת להעמיד פנים. לאט, אני פוקחת את עיניי ורואה שלושה גברים סביבי, בוהים בי כאילו אני עכבר מעבדה בניסוי.

ניסוי איום ונורא.

עיניי מתנגשות תחילה עם זוג עיניים כהות. כמעט שחורות וחסרות חיים. קעקועים מכסים את עורו החום הבהיר, עלי הדפנה משני צידי הצוואר שלו לוכדים ראשונים את תשומת ליבי. הוא לובש ז'קט עור סגור ברוכסן, אבל קעקועים שחורים מתפתלים על ידיו ועל כל אחת מאצבעותיו, מה שמעיד על כך שהוא ככל הנראה מכוסה בהם. יש לו תווי פנים חדים וזוויתיים, גבות עבות מקומרות וצלקת שעוברת לצד שערו השחור הקצוץ, משלימה את המראה הכמעט־פראי שלו. הוא יכול היה להיות מושך, אם לא היה נראה כאילו הוא מעדיף לראות אותי מתה.

מבטי עובר אל הגבר שלידו; הוא נראה לא־נקי, עם גלדים של פצעים על פניו, כנראה משימוש בסמים. רעמת שיער שמנוני מכוסה בכובע בייסבול הפוך, גופייה מלוכלכת ומכנסיים גדולים מדי. אני מזהה אותו כאיש הנוסף שחטף אותי.

לבסוף, אני מביטה בגבר השלישי, שאני מניחה שהוא הרופא. שיער אפור, עיניים כחולות, שפם עבות וקמטים שמפריעים למראה החלק של פניו. המבט שלו רך יותר, תואם את אופן דיבורו. אבל משהו בו משונה. וייב עמוק, חודר, שאני לא לגמרי מצליחה למקם.

אני מסיטה את מבטי, ורעד קר מתיישב בתוך העצמות שלי. הכאב העמום, הפועם, הולך ונעשה חד יותר, אבל עדיין לא מתקרב לעוצמה שהייתה, כשהתעוררתי בתוך הוואן.

כנראה שמשככי הכאבים שהם הכניסו לגופי מתחילים להיחלש, ואני לא אתבייש לבקש עוד.

כל השרירים שלי כואבים כל כך, עד שאני מרגישה כאילו קליפה קשה נוצרה סביב העצמות שלי. אני נוקשה באופן נורא, וכל תנועה גורמת לצביטת כאב.

אני נושמת בין הכאבים, מביטה סביב. אני נמצאת בחדר לבן, חשוך. סטרילי כאן. לא נקי כמו בבית חולים, שהוא המקום שבו ציפיתי למצוא את עצמי, אבל אנחנו גם לא באיזה מרתף.

אני לא בטוחה למה בכלל ציפיתי לזה.

קירות לבנים מלוכלכים, רצפת בטון וארונות כסופים שנמצאים כמעט על כל הקירות בחדר. ליד מיטת בית־החולים מוצב שולחן מתכת גדול עם קערה ומכשירים שונים, הפרושים על בד מוכתם בדם.

סוגים שונים של מכונות נמצאים בחדר. למרות שאת רובן אני לא מזהה, המכשיר המצפצף שלידי, שעוקב אחר הסימנים החיוניים שלי, מוכר לי, וכך גם העירוי שמוביל ישר לתוך זרועי.

הרופא לוקח כוס קלקר מהשולחן שלידי ומושיט לי אותה.

"תשתי לאט," הוא מורה לי.

רועדת, אני אוחזת בכוס ולוגמת ממנה. תחושת המים הקרים היא כמו קרח על כוויה. הקלה מכאיבה.

שמיכות מגרדות, לבנות, מכסות אותי עד המותניים, וכשאני משפילה מבט, אני מבחינה שאני לא לובשת דבר מלבד כותונת כחולה בהירה.

במובן כלשהו, זה החלק הגרוע ביותר. הם יכולים לראות את הראיות לקור השורר פה.

כשהרופא רואה לאן העיניים שלי מופנות, הוא מדבר. "אני מתנצל על הבגדים שלך. הייתי מוכרח לגזור אותם ממך כדי להצליח לטפל בך כמו שצריך ולהעריך את הנזקים שנגרמו לך."

"אתה יכול להודות על כך לריו," הגבר המלוכלך ממלמל בשקט. מספיק בקול רם כדי שאשמע דרך הפחד הכמעט־מתמיד שמסתחרר בתוך זרם הדם שלי.

"תסתום את הפה, ריק," ריו מסנן לעברו, והמבטא שלו נעשה כבד יותר כשהוא זועם. "אחרת אהרוג אותך בעצמי, ובשונה מהיהלום היקר שלך, אף אחד לא יתגעגע אליך."

זה... זה פחד נורא שאינו דומה לשום דבר שחשתי בעבר. זה לא דומה לפחד שזייד עורר בי, ובוודאי לא דומה לריגוש הזול שאני מפיקה מבתים רדופים ומסרטים מפחידים.

זה מה שאת מרגישה כשאת באמת נדפקת, לגמרי.

המוניטור מסגיר את גופי, והצפצופים מתגברים עד שהרופא מביט במכשיר בדאגה.

אני בקושי זוכרת את האירועים שהתרחשו אחרי שהם הורידו את המכונית שלי מהכביש. אבל אני כן נזכרת במעומעם בפניו של ריו גוהרות מעליי, הפה שלו נע, אבל המילים שלו חמקו ממני. כל המילים, מלבד חמש: הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה.

"איפה אני?" אני לוחשת ואז משתעלת, מסלקת חלק מהליחה מגרוני.

"בריץ־קרלטון המזדיין, נסיכה. איפה את חושבת?" ריו מסנן, פניו עדיין מתוחות מזעם.

ריק מביט בו כשמבט מאשים על פניו המחוטטות, אבל מלבד זאת, הוא שומר על פה סגור, ללא ספק לוקח ברצינות את האיום של ריו.

ברור שריו פישל, ויש בי חלק שמקווה שהם יהרגו אותו על זה.

"שמי ד"ר גריסון," הגבר אפור השיער מציג את עצמו, בכוונה נעמד לפני ריו. אני בולעת את רוקי וממשיכה לשתוק. אם היצור מצפה ממני לתת לו את שמי כאילו אנחנו באיזה ריאיון, אז הוא יכול לדחוף את מוט העירוי לתחת שלו.

"איך את מרגישה?" הוא שואל, מתקדם צעד קדימה. אני מסתמרת, ולפני שאני מספיקה להגיד לו בדיוק איך אני מרגישה, הוא ממשיך, כנראה חש את התגובה המתחכמת שלי שעומדת להגיע. "אני משער שכאב ראש. יש לך בחילה?"

אני מהדקת את שפתיי. כנראה עדיף שהוא שינה את כיוון השאלות. הפה שלי רק יגרום לי להיהרג אם אתן לו להשתחרר לחופשי.

אני לא אצא מזה בשלום כמו שיצאתי עם זייד — למרות שאני עדיין מגדירה את המושג "לצאת מזה בשלום" באופן סובייקטיבי.

גם כשהוא חשף את עצמו לראשונה והפחיד אותי בטירוף, הייתה תחושה מוזרה של ביטחון, כשלחצתי לו על הכפתורים הנכונים. כאילו עמוק בתוכי, ידעתי שזייד לעולם לא יפגע בי באמת. משהו שמתחיל להיראות הגיוני רק עכשיו, אחרי שהוא הצליח לפלס את דרכו לתוך חיי.

האיש מסוכן ביותר... לכל האחרים, מלבדי.

אפילו כשהוא כיוון אקדח טעון לעברי והשתמש בו כיותר מסתם נשק.

אבל הגברים האלה? לא רק שהם יפגעו בי, הם גם יהרגו אותי.

"בחילה," אני אומרת קצרות, קולי עדיין צרוד. ד"ר גריסון מתחיל לשחק עם העירוי, מחליף את שקית הנוזלים הריקה בשקית חדשה. אני מקווה שזה מורפיום.

אני מרוקנת את שארית המים שבכוס שלי, אך זה לא עושה הרבה להרגעת היובש המתמיד בגרוני. לא משנה כמה פעמים אני מלקקת את שפתיי הסדוקות, אין מספיק לחות.

"יש לך זעזוע מוח די רציני. וזה אומר שנצטרך לעקוב אחרייך מקרוב. אני רוצה לוודא שלא ייגרם לך שום נזק נוסף." הוא שולח אל הצמד מבט מגעיל, ואני קולטת את התחושה שזה משהו שהם כבר התווכחו עליו קודם.

הפה שלי עובר לטייס אוטומטי, נפתח ומתכוון לומר לו לא לבזבז את זמנו — שני הגברים האלה ידאגו לכך שהגוף שלי יסבול עוד הרבה נזק.

חש את כוונתי, ריו מסנן, "שלא תעזי." הקול שלו קשה ומאיים, ומסב את תשומת ליבי אליו. "הכוס שלך עדיין יעבוד, בכל מקרה, גם אם ייגרם לך נזק מוחי."

הפה שלי נסגר, ואני מסיטה את מבטי בחזרה אל ד"ר גריסון. שפתיו נמתחות לפס לבן, ככל הנראה לא מתרשם מהמילים הגסות של ריו.

תשמרי על פה סגור, אדי. רק הרגע עברנו על זה, טיפשה.

"עברת טראומה נרחבת, ולמרות מה שכל מיני אחרים אומרים —" הוא שולח מבט כעוס אל ריו. "אנחנו זקוקים לך בכושר שיא."

הם צריכים אותי בכושר כדי שאהיה שווה משהו. אני לא מתווכחת, לא כשזה לטובתי. להתרפא זה אומר לקבל את האנרגיה שתאפשר לי לברוח.

אני מלקקת את שפתיי ושואלת, "איזה יום היום?"

"את באמת חושבת שזה חשוב?" ריק נובח. "אין לך זכות לשאול שאלות."

אני נאבקת לא לענות בחזרה. השפתיים שלי רועדות מהדחף להפיק מילים מגעילות, מלאות שנאה לעברם, אבל אני מצליחה להימנע.

"יום חמישי," ד"ר גריסון עונה בכל זאת, מתעלם מהמבט המלוכלך של הגבר המטונף.

יום חמישי...

עברו חמישה ימים מאז התאונה עם המכונית. זייד כבר בטח מחפש אותי. הוא כנראה כבר יוצא מדעתו ומשתולל... אלוהים, הוא כנראה יהרוג הרבה אנשים. לא, הוא בטוח יעשה זאת. וכשחיוך מתחיל לעלות על פניי, אני יודעת שהאיש הזה כבר לגמרי השחית אותי.

"משהו מצחיק?" ריק שואל. אני מוחצת את החיוך ומנידה בראשי, אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שגם אם אמות, גם הם ימותו, והסוף שלהם יהיה כל כך הרבה יותר גרוע מהסוף שלי.

כשמתחילות הפנטזיות על כל הדרכים שבהן זייד יעורר מהומות, עפעפיי מתחילים להיות כבדים, והעייפות גוברת על מעט האדרנלין, שעליו עוד פעלתי.

שלושת הגברים מביטים בי במבט בוחן, ואפילו במצבי המעולף־למחצה, השבור, אני לא זקוקה למדען כדי לדעת שהדבר שהוא סימם אותי איתו, הוא לא מורפיום.

עיניי נוחתות על ריו, ועפעפיי נעצמים ללא רצוני לפני שאני מצליחה לפקוח אותן בכוח. שפתיו מתעקלות, שעשוע יבש עולה על החורים הכהים האלה שלו.

"הגיע הזמן ללכת לישון, נסיכה."

ה- 7 ביוני 2008

מה עשיתי שזה מגיע לי? אני בת עשרים.

בת עשרים, ועכשיו אני עומדת למות. אלוהים.

והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא מה יקרה לאחותי הקטנה. אימא לא תוכל לטפל בה גם אם חייה יהיו תלויים בכך.

פאק. פאק, גם אחותי תמות.

הידיעה הזאת מכאיבה כל כך הרבה יותר ממה שהגברים האלה עושים לי. יותר ממה שפרנצ'סקה עושה לי.

זה פיזי. אין להם את הכוח לשבור אותי נפשית, כשאני ממילא שבורה לגמרי.

מולי

לצוד את אדליין כרך ד' 

פרק 23

הצייד

"אין חדשות טובות?" אני שואל, משלב את זרועותיי על חזי.

שפתיו של ג'יי מתהדקות, והוא מניד בראשו. פרנצ'סקה ורוקו בלוצ'י נעלמו, כשהאנשים שלי הגיעו אל הבית. למעשה, הבית כולו היה ריק, מלבד אדם מת בסלון, שהגרון שלו שוסף, ושני גברים שהיו מושלכים ליד מדרגות המרפסת. מה שאומר שגם ריו וריק ברחו. אני חושד שהם עזבו ברגע שגילו שאדי נעלמה, הסתלקו משם במהירות, לפני שאספיק להגיע אליהם.

התולעים חלקלקות, אבל הן לא יוכלו להסתתר ממני במשך זמן רב.

"מה שלום אדי?" ג'יי שואל, דאגה חרוטה על פניו. הוא מעיף מבט מעבר לכתפי, כאילו יכול לראות אותה מהדלת הקדמית.

זו הפעם הראשונה שהוא באחוזת פרסונס, ושפת הגוף שלו מרמזת על כך שהוא מוכן לעוף מפה. הוא עשה צעד אחד פנימה, והדלת נסגרה בעצמה מאחוריו. מאז שאדי חזרה הביתה, הפעילות התגברה. האנרגיה שלה הייתה אפלה, ובאחוזה מעולם לא הייתה חמימות כלשהי.

רציתי לקחת אותה לבית שלי, אבל אדי סירבה, וציינה שהיא הייתה בכלא אחד במשך זמן רב מדי, ושהיא לא רוצה למצוא את עצמה בכלא אחר. אז, הצבתי שמירה כבדה סביב הבית, והשתמשתי בטכנולוגיה מתקדמת ובלתי חוקית, כדי לוודא ששום דבר לא יקרה, ללא ידיעתי.

מה שזה לא יהיה שקלייר מתכננת, היא יודעת שאין סיכוי לגעת בפרסונס.

לאחר שמצאתי את אדי, לקחתי אותה ישר אל חברים ותיקים ונאמנים שלי, טדי אנגלר, והבן שלו, טאנר. טדי הוא מנתח בגמלאות, אבל עובד בשביל זי מאז שהקמתי את הארגון. הוא מטפל בניצולים שזקוקים לטיפול. הבן שלו הוא אח בבית חולים, ולעיתים קרובות מסייע לטדי, בעיקר עכשיו, כשטדי הולך ומזדקן.

נשארנו אצלו במשך שבוע, כדי שיוכל לטפל בחתכים שיש לה בכל הגוף, ובפצע הפתוח על החלק האחורי של צווארה. כמו כן, הוא היה צריך למלא אותה בנוזלים.

היא הייתה מיובשת, סבלה מתת תזונה, וממוטטת מן ההתעללות.

סירבתי להעלים עין ממה שעשו לה, למרות שכל מה שרציתי היה לצאת מדלת הבית ולקרוע לגזרים את כל מי שגר בבית ההוא, בשיניי החשופות.

אני לא בטוח אם היא אפילו זוכרת הרבה מהזמן שהייתה עם טדי. היא הייתה קטטונית במשך השהייה שם.

עבר חודש מאז שהיא הגיעה לביתה. בהתחלה, צבאו עלינו שוטרים ועיתונאים. אנשי אכיפת החוק ביקשו ממנה הצהרה, ורצו מידע על החטיפה. וכמובן, משום שאדי היא סופרת פופולרית, התקשורת גילתה בה עניין. אני לא מתבייש לומר שאיבדתי כבר את הספירה של מספר אנשי הפפראצי שאיימתי עליהם בפגיעה בגופם, מכיוון שניסו להתגנב אל הבית.

הייתי שמח להפוך את אחד מהם לדוגמה. לקשור אותו בקצה כביש הגישה, כתזכורת ידידותית למה שיקרה אם אפילו קצה האצבע שלהם ייגע בגבולות הבית.

הכאוס שכך, אבל הוא שלח את אדי עוד יותר לתוך עצמה. היא נמצאת בחדר השינה שלה, עטופה מתחת לשמיכות המשי השחורות, כאילו היא אלרגית לאוויר שבחוץ. בשבועיים הראשונים אחרי ההצלה שלה, היא בקושי דיברה.

אדי התנדנדה לעיתים קרובות בין התבודדות מוחלטת, בהייה במבט ריק וחוסר תגובה, לבין בכי ואי יכולת להתנחם. הבאתי פסיכיאטרית, ד"ר מייבל, שתבוא לדבר איתה מספר פעמים, כדי לעזור להוציא אותה מזה, וזה עזר.

נשבר לי הלב לראות אותה ככה, וכל מה שאני רוצה הוא להושיט לה את החלקים השבורים שלה ולתת לה משהו להיאחז בו.

אבל היא לא מוכנה להיאחז בכלום. היא לא נותנת לי אפילו להתקרב. אם אני מתקרב אליה למרחק של שלושים סנטימטרים, היא משתוללת. היא מסרבת לגמרי לתת לי לגעת בה, וזה פשוט הורג אותי, כי זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות.

דאיה וסרינה מבקרות לעיתים קרובות, מאחר שאדי מרגישה הרבה יותר בנוח עם החיבוק שלהן מאשר עם החיבוק שלי.

"חיה," אני עונה, למרות שאני לא לגמרי בטוח שזו האמת. היא נושמת, אבל היא לא חיה. "ולאט־לאט היא משתפרת. היא מדברת עכשיו, ומתישהו היא תחייך ותצחק. יהיו לה עליות וירידות לעוד זמן רב."

אני מעיף מבט על החתכים העמוקים בידיי, עדיין אדומים בוהקים מאתמול בלילה.

בכל לילה, היא משתוללת במיטה, צרחות בוקעות מגרונה, וגופהּ מיטלטל. למדתי להיזהר כשאני מעיר אותה. יש לילות שבהם היא נכנסת למצב של התקף מלא. לא רואה דבר כשהיא שורטת אותי, משוכנעת שאני אחד השדים שרודפים אותה בסיוטיה.

במשך היום, היא חוזרת להיות רוח רפאים. למרות שגם זה לא נראה בסדר. רוחות הרפאים באחוזת פרסונס יותר פעילות ממנה.

למען האמת, אני מתחיל להיות מתוסכל. לא משום שהיא אבודה בתוך הטראומה שלה, אלא משום שאין לי מושג איך להוציא אותה מזה.

חוסר ישע הוא תחושה שלמדתי להכיר היטב. אני לא יכול להציל כל בחורה, אבל אין סיכוי שלא אוכל להציל את אדי, גם אם זה להציל אותה מעצמה.

"היא תעבור את זה, זי," ג'יי מבטיח, ונראה שהוא מבחין במצוקה שיוצרת עיגולים שחורים מתחת לעיניי.

"אני יודע. היא האישה הכי חזקה שאני מכיר," אני מסכים.

ג'יי מהנהן, ומושיט זר של ורדים אדומים. "אני לא רוצה להפריע לה עכשיו, אז תיתן לה את אלה ממני, בסדר?"

"כמובן, תודה, גבר," אני אומר, ולוקח את הזר מידיו. הציפורניים שלו צבועות היום בצבע ורוד זרחני, והן כבר מתקלפות.

"בדקת אודות קתרינה?"

ג'יי מהנהן. "כן, היא פחות או יותר כמו אדי עכשיו. לא מדברת הרבה, והרגשות שלה לא יציבים. היא כל כך צעירה, ועברה הרבה."

אחרי שאדי נכנסה למכונית שלי, היא נתנה לי שני שמות, תוך שהיא מפצירה בי להציל אחת מהם משדה חמניות. מדובר באחותו של ריו, קתרינה סנשז. השם השני היה של המטפחת שלה, ליליאן ברץ.

אני לא יודע למה אדי ביקשה ממני להציל את אחותו של ריו, אני רק יודע שהיה לה חשוב שאעשה את זה. קתרינה היא ילדה בת חמש־עשרה ששועבדה לאישה מרושעת. לא משנה מיהו אחיה, ועד כמה אני רוצה להרוג אותו, היא לא אחראית על חטאיו, וצריך היה להציל אותה.

מאחר שהייתי עסוק עם אדי ועם הצורך לדאוג לה, שלחתי את מייקל ועוד אחד משכירי החרב שלי לטפל בזה. אם אדי לא הייתה מתעקשת על כך שקתרינה נמצאת ליד שדה חמניות, ייתכן שהיה לוקח הרבה יותר זמן למצוא אותה, אבל הם הצליחו לאתר אותה תוך כמה ימים ולהוציא אותה משם. בשונה מאדי, האנשים שהחזיקו בקתרינה לא עשו מאמצים גדולים להשאיר אותה מוסתרת.

עכשיו היא באחד מהבתים הבטוחים שלנו, מקבלת טיפול לטראומה החריפה שלה.

"אחיה עדיין מנסה להסתתר?"

ג'יי שולח בי מבט. "אתה יודע שכן. הוא עדיין באריזונה." כשאני מהנהן, הוא מעביר אגודל מעבר לכתפו ואומר, "אני הולך. תגיד לה שאני חושב עליה."

הוא שולח מבט נוסף אל הסלון, סורק בעיניו כל חרך ופינה כאילו רוח רפאים תעמוד שם ותבהה בו.

אני מרגיש את עיניהם על גבי, אבל מי שהם לא יהיו, הם לא חושפים את עצמם. ג'יי מסתובב וסוגר בשקט את הדלת אחריו, ורוח פרצים קרה נושבת על עורפי.

אני מתעלם מרוח הרפאים ועולה למעלה לבדוק את הבחורה שלי. אימא שלה נסעה לפני שעה בלבד, והיא נוטה לנמנם אחרי הביקורים האלה.

הפעם הראשונה שבה פגשתי את סרינה ריילי הייתה... מעניינת. אדי אף פעם לא סיפרה לה עליי, וציפיתי לזה, מאחר שהקשר ביניהן היה רעוע זמן רב לפני שאני הגעתי. וללא קשר לעובדה שמצאתי את הבת שלה, חושיה החדים מעקצצים, והיא מרגישה היטב עד כמה אני אדם מסוכן.

היא לא טועה.

אני פותח את הדלת, מציץ פנימה ורואה את אדי יושבת, מניחה את היומן שלה על ברכיה, כשהיא רושמת בו כאילו היא לא יכולה להוציא את המילים מהר מספיק. פרץ של הקלה שוטף את גופי. נראה שהיום הוא יום טוב שלה — כמה שכבר יכול להיות טוב.

היא לא מסמנת שהיא רואה אותי, ולכן אני נשען על משקוף הדלת, מסתפק בצפייה בה כותבת. דלתות המרפסת פתוחות, נותנות לאוויר קריר ורענן, להיכנס. קפוא כאן, אבל לא נראה שהיא מבחינה בזה.

בימים האחרונים, היא כותבת ביומן הזה לעיתים קרובות יותר. אני לא בטוח מאיפה זה הגיע, אבל זה חבל ההצלה שלה, ונראה שזה עוזר לה. ד"ר מייבל ממליצה על כתיבת יומן ודברים כאלה לכל הבחורות שאני מציל.

עדיף מאשר להחניק בתוכך את כל הרגשות ולתת להן להרקיב ולאכול אותך מבפנים.

אחרי כמה דקות, היא לוקחת שפופרת ליפסטיק, מורחת אותה בהיסח הדעת על שפתיה העסיסיות, ואז מורחת נשיקה על היומן. היא מרימה אליי מבט, סוגרת את היומן, מניחה אותו על שידת הלילה ולוקחת ממחטת נייר כדי למחות את הכתם הארגמני שעל שפתיה, ולבסוף מסתכלת עליי.

"אני רואה שאתה עדיין מתגנב," היא מעירה ביובש, מקמטת את ממחטת הנייר ומעיפה אותה על השולחן שלידה.

אני מחייך, ולאט־לאט ניגש אליה. היא מתקשחת באופן גלוי, ולכן אני מתיישב על קצה המיטה ונותן לה מרחב.

אני לגמרי בעד לדחוף את הגבולות של אדי, אבל הגבול הזה הוא לא אחד שאני מוכן לחצות. למרות השיטות הלא לגמרי מכובדות שלי איתה בעבר, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להגביר את הטראומה שלה. היא עברה מספיק; היא לא זקוקה לעוד גבר אנוכי שייקח ממנה משהו שהיא לא מוכנה לתת.

כשהיא תהיה מוכנה לקבל אותי שוב, אני לא יכול להבטיח שלא אדחף אותה מעבר לאזור הנוחות שלה ואתאמץ לעורר מחדש את אותו חלק בה שאני בטוח שהיא מרגישה שאבד.

אבל זה דורש זמן, ואמון.

ואני אדם סבלני מאוד.

"לנצח ותמיד, מותק," אני ממלמל, שולח אליה חיוך ערמומי. אני מרגיש כאילו הלב שלי מתפוצץ, כשהיא מציעה חיוך קטן בתמורה.

המחווה הקטנה הזאת מרגישה כאילו היא הושיטה לי הרגע את כל העולם בכפות ידיה הקטנות.

"ג'יי הביא לך ורדים," אני אומר לה, ומושיט לה את הזר. ידיה נכרכות סביב הגבעולים, והיא מריחה את עלי הכותרת.

"זה חמוד מצידו. הייתי כנראה צריכה לפגוש אותו... הוא חבר שלך, והוא עזר להציל את החיים של שנינו. אני צריכה להודות לו באופן אישי," היא אומרת, גבותיה מתכווצות מתחושת אשמה.

נתתי לה סקירה קצרה של מה שקרה בליל הטקס; איך ג'יי הבין שהאגודה סידרה אותי ובא להזהיר אותי. הוא היה ממוקם בוואן במרחק של רחוב אחד, למקרה שדברים ישתבשו ונזדקק להימלטות מהירה, אבל כשהוא הגיע אליי, הפצצה כבר התפוצצה. אבל לא אמרתי לה עדיין מי זו האגודה, ונראה שהיא עדיין לא רוצה להיכנס לזה.

אני מושך בכתפיי. "ג'יי לא הולך לשום מקום, והוא מבין שאת עדיין לא מוכנה לפגוש אנשים."

היא נוחרת בבוז. "אנשים. נשמע מתיש. ואם מדברים על מטלות מתישות... אני זקוקה למקלחת," היא מודה, מקמטת את אפה.

"את אכן מסריחה," אני אומר, וחיוכי מתרחב כשהיא תוקעת בי מבט זועף.

לעיתים קרובות יותר עכשיו, אני רואה את ה'אני' הישן שלה מציץ. לפעמים זו עקיצה על משהו שאמרתי, ולפעמים זה חיוך קטן, ואז יש רגעים כמו עכשיו — כאילו היא רוצה לתת לי אגרוף בעין.

אני סופג את הכול.

"אתה אמור להגיד שיש לי ריח של פרחים."

"מותק, יש פרחים שיש להם ריח של תחת. אז בטח, את מריחה כמו הפרחים ההם."

היא מביטה בי רגע, ואז פניה מתפקעות, וחיוך מלא נמתח על שפתיה.

פאק.

אני כל כך מאוהב בה.

"בסדר, אני מניחה שאני לא באמת יכולה להתווכח עם זה בכל מקרה." היא מעיפה מבט אל הדלת המובילה אל חדר האמבטיה האישי שלה. "אין שם מצלמות, נכון?"

אני מרים גבה, נהנה מהאופן שבו שפתיה נפתחות. "לא הוצאתי אותן משם."

היא מזעיפה מבט. "למה לא?"

אני לא מסיר את עיניי מעיניה, מוודא שהיא יכולה לראות עד כמה אני רציני. "אני לא מתכוון לצפות בך אדי, אבל ברגע שתיתני לי סיבה, אני אעשה את זה."

גבותיה מתכווצות, קולטות את כוונתי. "אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי."

"אוקיי," אני אומר, מאמין לה. "אני אחליף את המצעים, ויהיו לך מצעים נקיים כשתסיימי."

באיטיות, היא גוררת את עצמה החוצה מהמיטה, ופרץ הגאווה לא ניתן לריסון. אני מושך את פינת סדין המשי כשהיא משתהה ליד הדלת המובילה לחדר האמבטיה שלה, מציצה לעברי מעבר לכתפה.

"היי, זייד?"

"כן, מותק?"

"תודה."

"אימא שלך תבוא לכאן מחר, אני רק מזכיר לך."

עברו ימים ספורים מאז שסרינה ביקרה בפעם האחרונה, אבל היא התאמצה מאוד להתחבר מחדש לבת שלה. אני מאוד שמח על כך, למרות שהיא יכולה להיות מאוד מתישה.

אדי מסתובבת כדי להביט בי, פעם נוספת בוריטו קטן במיטה. היא נחושה בדעתה למרוח את הזמן עכשיו, אבל אני מתכנן לתעל את הטראומה שלה לערוצים טובים יותר, לדרכים בריאות יותר, כשהיא תהיה מוכנה.

בריכות הקרמל המתוקות שלה מביטות בי, מבטה קצת זועף. עיגולים שחורים מתחת לעיניה, כהים כל כך, עד שחלק מהנמשים שלה אבדו.

"היא חייבת?"

אני מושך בכתפי. "לא. רק תגידי, ואנעל את הדלתות."

היא משפילה את מבטה, אבל לא מספיק מהר כדי להסתיר את תחושת האשמה. "זו הייתה גסות רוח מצידי לומר את זה," היא מודה.

"היא עדיין אימא שלי."

אני מתרווח קרוב יותר אליה, נשען על קיר האבן, נזהר לא לגעת בה, למרות שגופי רוטט מהצורך לעשות זאת.

לא נגענו זה בזה מאז שמצאתי אותה ברכבת, וכל שנייה מרגישה כמו דקירה בחזה.

התמכרות לאדליין ריילי היא תחושה שאני מכיר היטב, אבל זו הפעם הראשונה שאני מסרב לפעול על פי התחושה הזאת.

"ספרי לי עליה," אני אומר. "ספרי לי הכול עלייך."

היא מרימה גבה, ואני מחייך, כי זה חמוד. "אתה מתכוון שאתה עדיין לא יודע עליי הכול?"

"כמובן שאני לא יודע, מותק. לא את הדברים החשובים. אני אולי יודע איזה תיכון סיימת או איפה למדת בקולג' לפני שנשרת, אבל זה לא אומר שאני יודע עד כמה היית מאושרת. האם היית בודדה או עצובה או אם איזה בחור הכניס אותך לפינה בספרייה וגרם לך לפחד." אני עוצר רגע. התסריט המסוים הזה מכעיס אותי. "אם זה קרה, אני רק צריך שם, זה הכול."

היא מגחכת ומגלגלת עיניים.

אדי התנגדה לשיחות לפני השינה, גם לפני שנחטפה. היא הייתה נחושה לשנוא אותי. וכשהיא הפסיקה לשנוא אותי, הספקנו להיות רק כמה לילות יחד, לפני שלקחו אותה.

היא מתחפרת עמוק יותר בתוך השמיכות, מביטה בי דרך ריסים עבים. הלב שלי מתכווץ בכאב, ויש לי דחף בלתי ניתן לשליטה לנשק כל נמש המנקד את לחייה ואפה.

"אימא שלי שונאת אותי," היא מתחילה. "או שאולי היא לא שונאת אותי, אבל היא אף פעם לא חיבבה אותי. אני חושבת שזה בגלל שהיא אף פעם לא הבינה אותי. הקטע של אימא שלי הוא להתנהג כמו שצריך, להיות מהוגנת, לשמור על קלאס. להיכנס לתחרויות יופי, להתחתן עם גבר עשיר ולחיות חיי פאר. אני חושבת שהיא רק רצתה שיהיו לי החיים שהיא לא יכולה הייתה לקבל, וכשעשיתי את ההפך, היא חשה טינה כלפיי."

"לפחות תתחתני בסוף עם גבר עשיר," אני מעיר. היא נועצת בי מבט יבש.

"עכשיו אני כבר לא יכולה להתחתן איתך. המטרה שלי בחיים היא לאכזב אותה בכל החלטה שאני מקבלת."

אני מרים גבה.

"אל תמעיטי בערכי, אדי. אני אהפוך לאדם עני בשבילך."

היא מנידה בראשהּ. "אני אפילו לא יודעת מה שם המשפחה שלך. מתי יום ההולדת שלך."

אני מחייך. "סליחה. לא ידעתי שהדברים האלה כל כך חשובים."

היא מזעיפה מבט, אוספת את כל החוצפה מכל אחיותיה הנשים ברחבי העולם ומכניסה אותה לתוך המבט האחד הזה. זה רק גורם לי לחייך עוד יותר.

"אנחנו לא מנהלים שיחה מלב אל לב? וגם, אתה כל הזמן מאיים עליי בנישואים. אז אני לא אמורה לדעת את שם המשפחה שלך?"

"האם זה אומר שאת מתכוונת להתייחס אל האיומים שלי ברצינות ולהתחתן איתי?"

היא נאנחת, נכנעת, והיא יודעת את זה.

"זאת שאלה פשוטה. מסוג השאלות שכל אחד היה שואל בדייט ראשון. או אפילו לפני הדייט הראשון, רק למקרה שיתברר שהגבר הוא סטוקר אובססיבי שרוצח אנשים."

אני מטה את ראשי לאחור, וצחוק עמוק פורץ מגרוני.

"יום ההולדת שלי הוא בשבעה בספטמבר." אני אומר לה.

"זה לא מפתיע אותי שאתה מזל בתולה. הלאה,"

היא דוחקת בי בחוצפה, מחכה לתשובה הבאה שלי. אני נושך את שפתי, מתפתה לחבוט בישבנה ולתת לה סיבה להיות חוצפנית.

"מדוז, מותק. שם המשפחה שלנו הוא מדוז."

"שלך. אל תקפוץ מהר כל כך. יצפו ממך להתחנן."

אי אפשר לעצור את החיוך הפראי שעולה על שפתיי. "אני אוהב להתחנן."

"מה שתגיד, קריפ. דיברנו על אימא שלי, לא על נישואים."

אני מתרווח במקומי, יושב ממש מולה, משעין את ראשי על ידי. עיניה מעפעפות, כשאני מניח את אצבעי מתחת לסנטרה, דורש את מלוא תשומת ליבה. בעדינות, היא מתנתקת ממני, אבל אני לא נותן לזה להטריד אותי. זאת התחלה.

"אימא שלך לא שונאת אותך, אדי. היא שונאת את עצמה. והיא לא נוטרת לך טינה משום שאת לא חיה את החיים שהיא רצתה לעצמה. היא נוטרת לך טינה, כי את חיית את החיים שאת רצית, והיא לא."

היא נועצת בי מבט, ונראה שהיא מהרהרת בזה.

"הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות הוא להמשיך לחיות את החיים האלה, עכבר קטן. להמשיך להיות סופרת מצליחה שאוהבת סרטי אימה וירידים מכושפים. שאוהבת את ננה שלה ואת האחוזה הגותית שירשה, ומוצאת ריגוש ברוחות הרפאים שמתהלכות במסדרונות. תמיד תהיי את, מבלי להתנצל."

היא מקמטת את אפה, כאילו בגועל. "אז אתה גם חכם וכאלה?" היא מזעיפה מבט, בצליל של תיעוב, למרות שיש ניצוץ קלוש בעיניה. "פשוט שערורייה. במה אתה רע?"

החיוך שלי הופך להיות תאוותני, נהנה מהכתמים האדומים בלחייה. "אני רע בהרבה דברים. ושמעתי שתרגול מביא אותך לשלמות."

היא גונחת ודוחפת אותי, ואני צוחק כשהיא מסתובבת ומפנה לי את גבהּ. שנינו יודעים שגם היא צוחקת, אבל היא פשוט לא מוכנה להודות בזה בינתיים.

זה בסדר. אין לי דבר מלבד זמן.

18 בפברואר 2022

פעם אחת, סידני אמרה לפרנצ'סקה שציירתי על הקירות עם טוש. הציור היה של דמות מקלות שהראש שלה היה ערוף. צבע אדום היה מרוח על כולה, ומאוחר יותר גיליתי שסידני הייתה בווסת.

כמובן שהאשימו אותי בזה. פרנצ'סקה הכריחה אותי לנקות את הדם עם מברשת השיניים שלי.

אל תדאגו, לא השתמשתי יותר במברשת הזאת אחר כך.

ריו הגניב לי מברשת חדשה, והם לא ידעו על כך וחשבו שאני מצחצחת שיניים עם אותה מברשת שאיתה שפשפתי דם של וסת.

שקלתי לחדד את הקצה של מברשת השיניים הזאת, כאילו אני נמצאת ממש בכלא, ולדקור עם זה את סידני בעין. ואז אני באמת אוכל לצייר על הקירות, אבל זאת תהיה דמות שחסרה לה עין, והדם שלה מרוח על זה.

 

זה היה יכול להיות מצחיק.