מארז כוח המשיכה המלא

הנובלה הנפילה מכוח המשיכה 

פרק 1

אמיליה

שריקה חדה חתכה את האוויר כשיצאתי מן המכונית שלי ופסעתי על השוליים של 'דרך קניון לטיגו'. נאנחתי כשעיניי הבחינו בנזק. הספקתי לנסוע פחות מחמש דקות מהבית, כשהמיאטה¹ הכסופה שלי נכנסה לתוך בור בכביש. בדיוק המזל שלי.
כרעתי באיטיות ובהיתי בצמיג המנוקב שלי. פרץ קללות חלף במוחי. נזפתי בגומי המפוצץ והנדתי בראשי. "הייתה לך עבודה אחת."
היו לי שעה וחצי להגיע ללוס אנג'לס, ועם התנועה העמוסה, גם כך חששתי שלא אספיק להגיע בזמן. הסתכלתי סביב ותהיתי למי להתקשר כדי שיחלץ אותי מהבלגן הזה. ההורים שלי יתקשרו לגרר ואחר כך לשירות הסעות שייקח אותי ישר הביתה, ושם ברור שאקבל הטפה על כך שאני צריכה לשים לב למה שקורה סביבי.
או שאני יכולה להתקשר אל החברה הכי טובה שלי, ושכנתי, טריניטי - שידעתי שכרגע היא לומדת לקראת המבחן הגדול שלה בכימיה.
עד כמה ששנאתי את עצמי על כך שבחרתי להפריע לטריניטי, זו הייתה האפשרות האמיתית היחידה שלי. התגובה שלה הייתה מיידית.
טרין: עזרה בדרך!
הנשימה הבאה שלי הייתה עמוקה. היא שטפה ממני את המתח שחשתי כמה דקות קודם לכן. טריניטי הייתה חברה מהסוג שלא מהסס לעזור לחברה הכי טובה שלה שנקלעה לצרה, ולא משנה מה מתרחש בחייה שלה. אני אקנה לה קפה בסטארבקס ואשכנע אותה להסיע אותי ללוס אנג'לס. היא תוכל ללמוד שם.
אוף. הבטן שלי התהפכה ממחשבותיי האנוכיות, אבל לא יכולתי להישאר אפילו יום אחד נוסף במאליבו. כל מה שאהבתי היה בלוס אנג'לס. טוב, מלבד טריניטי. היא הייתה הסיבה היחידה לכך שנשארתי בסביבה כל כך הרבה זמן, אבל מאחר ששתינו עמדנו לסיים את הלימודים תוך חודשים ספורים, לא יכולתי להישאר מאחור בזמן שהיא לומדת כדי להגשים את חלומותיה. היו לי חלומות משלי להגשים. חלומות גדולים, והם כולם התחילו ב- - Gravity Dance Complexמרכז גרוויטי לריקוד.
דחסתי את האכזבה שלי עמוק לתוך חזי ונכנסתי אל מושב הנוסע של מכוניתי. הגברתי את הווליום כדי לשמוע את השיר "Wide Awake" של קייטי פרי, והנחתי את כף רגלי על הדלת הפתוחה.
כעבור פחות מדקה, קפצתי כששמעתי את הצליל המוכר של מנוע מתקרב. לא. עיניי התרחבו, לחיי האדימו והחזה שלי התמלא באימה. לא, היא לא עשתה את זה. זה לא היה הצליל של סתם כל מנוע שהוא, ומבט אחד דרך השמשה הקדמית אישר את חשדי.
השברולט c/k 1966 הלבנה, שלא מזמן חזרה משיפוץ, הייתה למעשה ידוענית בפני עצמה, ותמיד גרמה להתרגשות בכל מקום שבו הופיעה. היא הייתה בבעלותו של לא אחר מאשר טוביאס ג'יימס, הידוע גם כאחיה של טריניטי וכובש הלבבות האולטימטיבי של מאליבו.
"זהב מאליבו", ככה המקומיים כינו אותו, כוכב בהתהוות. הוא היה ידוע בעיקר ביכולות הקליעה שלו בקבוצת הכדורסל של התיכון, אבל זה לא היה הדבר היחיד שכולם התרשמו ממנו אצלו. היה לו גם ממוצע ציונים מושלם במשך כל שנות התיכון.
אתלטי, חכם, ונאה - זה היה 'הזהב של מאליבו'. מעבר לחופי החולות הלבנים ולהיותה ביתו של קמפוס אוניברסיטת פפרדיין, היה למאליבו את טוביאס, כמשהו שהתושבים המקומיים יכלו להתגאות בו.
לפחות זה היה כך עד שהוא עזב באמצע העונה הראשונה שלו כשחקן כדורסל בקולג' בקבוצת ה"פפרדיין ווייבז", בלי כל הסברים או התנצלויות. הוא פשוט נשר מהלימודים לפני רבעון החורף, ונעדר במשך חודשים. איש לא הצליח למצוא אותו, והמשטרה לא הייתה מוכנה לעשות דבר, מאחר שהוא כבר לא היה קטין.
כשהוא סוף־סוף חזר, כמה חודשים מאוחר יותר, הוא לא ניסה לחזור ללימודים, וקבוצת ה"ווייבז" כבר סיימה את עונת הכדורסל שלה, עם יותר הפסדים מניצחונות, וכמובן שהם האשימו בכך את טוביאס. הוא היה המטרה הקלה הברורה, מאחר שהוא אפילו לא ניסה להגן על עצמו, אבל זה עדיין לא היה בסדר. הכול.
הפרפר החברתי של פעם הפך כעת לזאב בודד, נע ונד שנכנס אל העיר ויוצא ממנה כרצונו, עובד בעבודות שונות במוסך המקומי או על הטנדר שלו.
הוא היה שלו, שקט ומאוכזב. השינוי הדרסטי גרם לי לתהות כמה ממה שטריניטי סיפרה לי היה אכן אמת. היא אמרה שההתנהגות של אחיה הייתה סתם, ללא סיבה. או שאולי היה משהו שהיא הסתירה. תחושת הבטן שלי והעובדה שטריניטי לא הייתה מסוגלת להביט בעיניי, הבהירו לי שזו האפשרות השנייה.
טריניטי הזכירה שהוא נמצא שוב בעיר. לא שהיא הייתה צריכה לספר לי, עם האופן שבו רכילות מתפשטת בשכונה שלנו. אבל לא הבנתי למה היא שלחה אותו לחלץ אותי. טוביאס ואני כמעט לא החלפנו מילה אחת בינינו מאז בית הספר היסודי. ולא רק זה, אלא שבכל פעם שהייתי לידו, החושים שלי התערפלו והפכו לכדור אחד גדול ומסובך, שהפעיל כל סנטימטר של מבוכה שהיה בי.
הוא טרק את דלת הטנדר שלו, ותשומת ליבי מייד הופנתה אליו כשצעדיו הארוכים קירבו אותו אליי. הזווית הקלה של הלסת שלו נראתה קשה כאבן, ויכולתי לראות קמט עמוק בין גבותיו, כשהוא התבונן בצמיג שהכזיב אותי.
"מה קרה כאן?" הוא רטן. הדמיון שלי היה חזק, אבל מורת הרוח הברורה בקולו הייתה אמיתית במאת האחוזים.
"בור בכביש," יצאתי מהמכונית ועמדתי לידו, משלבת את זרועותיי על חזי. "קרע לגזרים את הצמיג הארור שלי."
מבטו הזועף העמיק, ואז הוא כרע כדי לבדוק את הנזק. "קרע לגזרים הוא אכן המונח הנכון." הוא ניגב את ידיו במכנסי הג'ינס שלו וקם. "יש לך צמיג רזרבי?"
הצבעתי אל תא המטען. "תרגיש חופשי."
צפיתי בו עובד, בשתיקה, מאחר שהנחתי שכך הוא היה רוצה. בזמן שעבד, בחנתי אותו בתשומת לב, במה שהרגיש כמו הפעם הראשונה. שערו הכהה היתלתל קצת מתחת לאוזניו, וכתפיו הרחבות מתחו את הבד הלבן על גבו. רגליו היו כל כך עבות, עד שיכולתי לראות אותן אפילו דרך הג'ינס שלו. שרירי רגליו היו כאלו שנבנו על ידי ספורטאי.
נעשיתי טובה בלהעמיד פנים שהוא לא נמצא בסביבה, כשהוא היה בה מאוד, משום שהימנעות הייתה טובה יותר מן ההשלכות האחרות. טריניטי אף פעם לא תראה בעין יפה את המשיכה שלי לאחיה. היא אמרה את זה כשהיינו בנות ארבע־עשרה והעמדנו פנים שאנחנו מעודדות במשחק כדורסל בפארק בשכונה שלנו.
"את לא יכולה לצאת עם אחי, את יודעת את זה?" טריניטי אמרה, ועיניה הצטמצמו כשביצעתי נגיעה מושלמת בבהונות.
היססתי קצת לפני שהעפתי מבט נוסף.
מבטה היה כל כך מאשים, כאילו ידעה שתמיד הייתי דלוקה על אחיה. "זה פשוט יהיה מוזר." היא פלטה צחוק מתנשף וגלגלה עיניים. "ולא נוכל יותר להיות חברות."
מדוע היא החליטה לדבר באותו רגע? מעולם לא הבנתי. האם תקעתי בו מבטים? כנראה. אבל זה היה הרעיון שלה להופיע בחצאיות המיני הארורות האלה.
כשהיא קפצה מייד בחזרה לתרגילי העידוד, כאילו לא מחצה לי הרגע את הנפש, קיבלתי החלטה לשחרר כל רגש שטיפחתי לגבי טוביאס. החברוּת שלי עם טריניטי הייתה חשובה מדי, ואף פעם לא אתן לבחור להיכנס בינינו.
כשהוא שוב דיבר, עיניי קפצו לכיוונו, ננעלו על עיניו הכחולות־אפורות. הן נראו כמעט כסופות, כשאור השמש האיר עליהן, ותאמו בצבען למפתח שהיה תלוי על השרשרת שהוא ענד על צווארו. הייתי כל כך עסוקה בללטוש בו עיניים, עד שלגמרי החמצתי את מה שאמר.
"את צריכה לנסוע רחוק?" חזר ואמר, ורוגז חלחל אל טון דיבורו.
"אמממ." תזכירו לי לאן אני נוסעת? "כן. לוס אנג'לס, למעשה."
עיניי נאחזו בידיו המוכתמות מגריז. "תודה שטיפלת בזה. עכשיו אולי עוד אצליח להגיע בזמן." עקפתי אותו וצעדתי לעבר חזית המכונית, ופרץ של הקלה מילא אותי.
"וואו." ידו נשלחה החוצה וחסמה את מסלולי. "את לא יכולה לנסוע ללוס אנג'לס עם הצמיג הזה. את צריכה ללכת להחליף אותו בצמיג אמיתי."
פניי נפלו, ונאנחתי. שילבתי את זרועותיי כדי לחבק את עצמי, כי משקל האכזבה מחץ את חזי. חיכיתי כל חיי לאודישן הזה. אם לא אגיע ללוס אנג'לס היום, זה יהיה הסוף לחלומות שלי. לא יכולתי לתת לזה לקרות. זו הייתה ההזדמנות שלי, והרגשתי את זה עמוק כל כך, עד לשד עצמותיי. כל גופי השתוקק, כשדמיינתי מה מחכה לי בסוף היום. הייתי פשוט מוכרחה להגיע לשם.
כאשר הבטתי בו שוב, עלתה בי מחשבה.
"אתה יכול לקחת אותי?"
מבטו זינק אליי בחדות כזאת, עד שהופתעתי שזה לא גרם לו לצליפת־שוט בצוואר. "לקחת אותך לאן?"
"ללוס אנג'לס."
חזהו עלה, וקמטים החלו להיווצר במצחו.
"זה שעה מכאן, אמיליה."
"שעה וחצי כשיש עומס תנועה," תיקנתי אותו. כנראה לא הצעד הכי חכם מצידי.
הוא נשף החוצה והניד בראשו. "תראי, הבטחתי לטריניטי שאעזור לך להגיע הביתה. היא לא אמרה כלום על להסיע את התחת שלך ללוס אנג'לס. להורים שלך אין נהג או משהו?" הוא הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשערו. "אני בטוח שתמצאי פתרון."
חרדה החליפה במהירות את ההקלה שחשתי רק שניות אחדות קודם לכן. לא הייתה כל דרך שבה אוכל לבטוח באחד מן העובדים של הוריי שייקח אותי ללוס אנג'לס, מבלי שזה יתחיל את השיחה - ממנה חששתי, אודות העתיד שלי.
רעיונות צצו במוחי, עד שאחד מהם נפלט מפי. "אוכל לקנות לך ארוחת ערב אחר כך."
המבט שטוביאס שלח אליי היה מלא חשדנות.
"מה גורם לך לחשוב שארצה ללכת איתך לארוחת ערב?"
בלעתי את מבוכתי ואז קימטתי את פניי בתסכול. הוא צדק. לא היה כל פיתוי באילוצו לאכול איתי ארוחת ערב, בנוסף לכול, אבל התחלתי להיות נואשת.
"אז מה דעתך על 'אהיה־חייבת־לך'? אם אי פעם תצטרך משהו ממני, רק תגיד." הוא לא נלחם בחזרה מייד, ולכן פערתי את עיניי, ואפשרתי לו לדעת שאני רצינית. "כל דבר."
הוא פלט גניחת תסכול, וזה היה הרגע שבו ידעתי שניצחתי.
שוב קפצתי פנימה. "תראה, אני יודעת שזה לא נוח, אבל לא הייתי מבקשת, אם זה לא היה חשוב. אני מוכרחה להגיע ללוס אנג'לס. אתה מוכן בבקשה לעזור לי להגיע לשם?"
הוא הסיט את מבטו ואז הרים את ידיו מעל ראשו, בכניעה. "בסדר, אבל את תהיי חייבת לי, בגדול." הוא הדגיש את המילה האחרונה כשגהר מעליי, כנראה בניסיון להפחיד אותי. זה לא היה קשה, בהתחשב בכך שגופו היה גדול פי שניים מגופי. "ואסור לך לספר על זה לטרין. היא תרצח אותי אם היא תגלה שנסענו ללוס אנג'לס בלעדיה."
צווחתי וקפצתי במקומי. "עשינו עסק."
הוא צדק לגבי זה שטריניטי תרצח מישהו, אבל ידעתי שהמישהו הזה, לא יהיה הוא.

ההתנגדות לכוח המשיכה

פרולוג
 
אמיליה

במקום כלשהו בין בית ילדותי לרצועת החוף הארוכה של חוף מאליבו, המכונה "זהב מאליבו", שפעם נהגתי לקרוא לה החצר האחורית שלי, התגלתה דמות מוכרת.
ריסיו הארוכים עפעפו כשנשף, עיניו הגדולות הצטמצמו לכיוון הרגליים החשופות שתקע עמוק בחול, קמטי גיל מוקדמים קימטו את מצחו השזוף והבעה זועפת נחה על פניו.
ליבי זינק בחזי, כשאי נוחות התבשלה בבטני. שלוש שנים מאוחר יותר, ועדיין המראה של טוביאס ג'יימס ערער את שיווי משקלי.
הוא עמד כמה מטרים ממני כשהרים את מבטו וראה אותי. הרגע הזה היה כמו ברק והאיר את ההפתעה שלו. עיניו התרחבו וחשפו ים עגול, בעל עומק אינסופי, ולרגע פגיע אחד, חשבתי שאולי השארתי שם את העוגן שלי.
פעם, מזמן, הבטתי לתוך אותן העיניים ממש וראיתי את העבר, ההווה והעתיד שלי. הייתי בטוחה שכל חלום מקודש יתגשם, כשיגיע הזמן הנכון, אבל היינו צעירים, ולחיים היו תוכניות אחרות עבורנו. 

חלק ראשון

שלוש שנים לפני כן

פרק 1
 
אמיליה

צליל שקשוק העיר אותי והוביל את מבטי אל עבר חלון חדר השינה. היה חשוך בחוץ, מלבד כמה כוכבים מנצנצים וזוהר הירח. טלטלתי את ראשי, מקווה לנער את ערפל השינה העמוקה. זה היה נס שהצלחתי להירדם עם רעש המוזיקה והקולות שהגיעו מהקומה למעלה. ההורים שלי היו חיות מסיבה. זה לא היה יוצא דופן אצלם לערוך חגיגה אקראית באמצע השבוע כדי לחגוג כל הישג קטן שהשיגו בחברה שלהם. לקוחות, בעיקר שחקנים, מפיקים ומלהקים, היו הכול בשבילם - הלחם והחמאה שלהם. לאיש לא היה אכפת שהמתבגרת שלמטה צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר.
עיניי הסתגלו אל השעון שעל שידת הלילה שלי — השעה הייתה 3:25 בבוקר. מצמצתי שוב והבחנתי שצלילי הבס הרועש ממערכת הסטריאו נעלם עכשיו. המסיבה כנראה נגמרה, אבל צליל השקשוק נשמע שוב, ואחריו קול של הקשה על זכוכית.
הפניתי את ראשי אל עבר הדלתות הצרפתיות שהובילו אל הפטיו האחורי. עיניי נחתו על דמות שהתחננה להיכנס דרך הדלת שלי. גבוה, עם ברדס על ראשו ועיניים כחולות צלולות, שהביטו ישר אליי. הרגשתי פרפרים מתחת לצלעותיי.
חטפתי את סדין המשי שלי ממיטתי, משכתי אותו על חזי באינסטינקט. התעוררתי לגמרי והתיישבתי, רגעים אחדים אחרי שזיהיתי אותו.
טוביאס.
קפצתי ורצתי לעברו, חיוך פורח על פניי. לא יכולתי להתאפק. עברו חמישה ימים מאז הנסיעה הסודית שלנו בחופשת האביב ל'ביג סור' - שם עשינו קמפינג בטנדר שלו, רק שנינו, ובכל יום מאז שחזרנו, הוא התגנב אל החדר שלי והמשכנו איפה שהפסקנו שם על ההר.
אחרי שפתחתי את המנעול, משכתי בידית והוא נכנס לחדרי, ממלא את החלל כמו שמילא אותו תמיד, בביטחון וכוונה.
"איחרת," האשמתי אותו, כשמשך אותי לתוך זרועותיו החסונות. הוא היה כל כך גבוה, עד שראשי נח על החצי התחתון של חזהו, וגופו ממש הקיף אותי. נאנחתי לתוכו, נשמתי את הניחוח הרענן שלו, של עץ ארז וקוקוס.
"חיכיתי שהעניינים כאן יירגעו," אמר. "שלחתי לך הודעה — בה ציינתי שאני לא רוצה להסתכן בכך שיראו אותי."
הבטתי לעבר מיטתי, היכן שהטלפון שלי היה מונח, ואז זה נחת עליי. לעזאזל. שכחתי לחבר אותו למטען. "הוא כנראה הפסיק לעבוד אחרי שנרדמתי." שלחתי אליו מבט זועף מוגזם. "מאוחר מדי עכשיו לצפות בסרט." הוא גיחך ורכן, שפתיו רפרפו על אפי. "בכל מקרה אנחנו לא ממש רואים את הסרט."
הוא צדק. אף פעם לא יכולתי להתרכז בסרט, כשהייתי עסוקה בלנחש את המסע שפיו וידיו יעשו כשאנחנו שוכבים יחד. צמצמתי את עיניי ומשכתי אותו לעבר מיטתי. "אבל להעמיד פנים זה כל כך כיף."
פיו התעקל בשעשוע מופגן. "את בטוחה לגבי זה?"
סירבתי לענות, שכבתי ונתתי לשערי החום להתפזר סביבי. טוביאס בא בעקבותיי. הוא עמד עם הפנים אליי, הנמיך את גופו, עד שהוא גהר מעליי, קרוב בצורה מסוכנת.
בשבוע החולף, התרגלתי אל השגרה הזאת. התרגלתי אלינו, אבל טוביאס אף פעם לא היה אמור להיכנס אל מתחת לעורי. היינו אמורים להיות רומן אביבי חולף.
ליטפתי את לחיו כשנישק את כף ידי, בעודי משננת כל תו בפניו, אוהבת את המרקם החלק של עורו. עפעפיו נעצמו למגעי.
הפניתי את ראשי, נתתי לעיניי להבהב אל עבר הירח שמחוץ לדלתות הכפולות. שאפתי נשימה עמוקה, הנשיפה הייתה מטהרת, ולרגע שכחתי שהספירה לאחור אל הסוף שלנו תקתקה ברקע.
כשהייתי איתו, לא רציתי לחשוב על כך שהוא עתיד לעזוב בשביל הכדורסל ואני - בשביל הריקוד. רציתי לבלות כל דקה, כפיצוי על הזמן האבוד. טוביאס ואני הכרנו זה את זה מאז שהיינו ילדים; הוא היה השכן שלי וגם אחיה הגדול של החברה הכי טובה שלי, אבל אף פעם לא הכרתי אותו באמת, לא באופן שרציתי להכיר אותו עכשיו.
"מה היית לומד אם לא היה לך הכדורסל?"
הוא תהה לגבי זה לרגע, ואז נשען על מרפקו. כשהוא דיבר, הוא העביר את אצבעו על גומי המכנסיים שלי. "זה קל. ניהול ספורט. אני לא יודע אם אי פעם חשבתי על החיים שלי, בלי שיהיה בהם כדורסל. אבל כשאני חושב על העתיד שלי - כשאפרוש מהאן.בי.איי - אשמח ללמד או לאמן." עיניו נצצו אל מול עיניי. "ומה איתך? מה היית רוצה לעשות אילולא היית מחליטה שמה שאת רוצה להיות זה רקדנית באן.בי.איי?"
התעלמתי מהכנפיים שרפרפו בחזי, כשהחלום שלי הוזכר.
לרקוד באן.בי.איי, זה כל מה שרציתי לעשות מאז שהייתי ילדה קטנה. "משהו בפיזיקה, אני חושבת."
הוא התרחק קצת, והמבט בעיניו היה משועשע. "באמת?"
משכתי בכתפיי והצבעתי על החלון של חדרי - שהירח היה בדיוק באמצע המסגרת שלו. "תמיד הוקסמתי מהטבע ומהמכניקה שמאחורי כל זה. להורים שלי כבר נמאס לשמוע אותי שואלת "איך?" והם פשוט קנו לי אנציקלופדיות." צחקתי, ידעתי איך זה נשמע. "כן, אנציקלופדיות. כאשר מדובר בהורים מאוד ליברלים, שהקריירות שלהם היו בתחום המדיה התקשורתית, היה להם משהו נגד גירויי יתר לפני גיל שלוש־עשרה. בכל פעם שהייתה לי שאלה, הייתי שולפת את הספרים האלה ונכנסת למחילת הארנב כדי למצוא תיאוריות."
"תיאוריות, הא?" הוא כופף את ראשו, קרב את אפו אל צווארי והעביר אותו לאורך עורי הרגיש. אחר כך נתן לי נשיקה עדינה שם. "מה התיאוריה החביבה עלייך?"
חייכתי. "התפיסה השגויה לגבי כוחו של הירח. הירח אולי קטן, אבל יש לו מספיק עוצמה בכדי להזיז אוקיינוסים."
הוא זז כך שכעת התבונן בעיניי. "באמת?"
הנהנתי, העברתי את אצבעותיי על זרועו ושנאתי את התזכורת המנדנדת הזאת, אי שם בתוך ראשי, לכך שאחד מן הלילות הללו יהיה הלילה האחרון שלנו. "איך אתה חושב שנוצרות הגאויות באוקיינוס?"
הוא הרים גבה. "מהירח?"
"כמעט. מהמשיכה הגרוויטציונית של כדור הארץ אל הירח." חייכתי. "אני חושבת שיש משהו קסום בעוצמת המשיכה של הירח. איך פיסת סלע שחורה בשמיים מסוגלת להזיז אוקיינוסים, להאיר את שמי חוצות ולייצב את סיבובו של כוכב הלכת הארצי הגדול ביותר במערכת השמש שלנו?"
קווצת שיער נפלה לתוך עיניו במהלך ההרצאה החנונית שלי. הזזתי אותה, והשפה שלו התרוממה קצת בזווית. "את השתמשת הרגע במונח 'כוכב לכת ארצי'?"
דחפתי אותו, בצחוק. "כן, קצת כמו שאתה משתמש במילים "חדירה לסל", "חסימה" ו"יסודות קליעה"." התכווצתי מבחירת המונחים שלי, כשטוביאס זרק את ראשו לאחור וצחק.
רטנתי, דחפתי אותו על גבו וזזתי כדי להתיישב עליו. הוא החזיק את עצמו על מרפקיו, הושיט לי את ידיו ומשך אותי על ברכיו. סנטרו עלה, סנטרי ירד, והחיוכים מלאי התשוקה שלנו נפגשו.
"איך זה מרגיש להיות הנמוך?" הקנטתי אותו.
ידיו רפרפו על ירכיי. "מרגיש ממש טוב." הוא המשיך את העלייה שלו עד שכפות ידיו חפנו את ישבני דרך מכנסי היוגה שלי. "שמח ששאלת."
צחקתי, רכנתי אליו וגיריתי את שפתיו בשפתיי. "אתה יודע מה עוד מרגיש ממש טוב?"
עיניו הכחולות האפילו. "הו, יש לי רעיון."
אצבעות עדינות משכו את הרמז הקל לבד הוורוד שהציץ ממכנסיי. הבלעתי חיוך והתנדנדתי מעליו.
אפו רטט כשהוא רטן ומשך אותי קרוב יותר אליו. כשברכיי כרוכות סביבו וחזי לחוץ אל חזהו, הוא קבר את מילותיו הבאות בצווארי. "את מתגרה בי כאילו את לא חושבת שאקרע ממך את הבגדים האלה."
כל גופי התלהט, כשהנשימה הבאה שלי נקטעה. "אתה מאיים עליי, כאילו שזה יהיה משהו רע."
זווית פיו התעקלה למעלה, מרמזת על מה שקיוויתי שהוא כוונה מרושעת. "את חצופה, כשאני מפריע לך לישון. אני חושב שזה מוצא חן בעיניי קצת יותר מדי."
"אני חושבת שאני מוצאת חן בעיניך קצת יותר מדי."
הוא משך בכתפיו, עיניו הוסרו מעיניי וגלשו אל צווארי. "יכול להיות שאת צודקת, אבל זה לא משנה כלום, נכון? החלטנו לשמור את העניינים בינינו בסוד."
קלטתי משהו חדש בטון שלו, והתרחקתי קצת ממנו. "נכון. וזה היה הדבר הנכון לעשות."
מצחו התקמט, ולא יכולתי שלא לתהות אם יש לו הרהורי חרטה. אבל למה? דיברנו על "מה שיקרה בהמשך" כבר תריסר פעמים מאז שחזרנו הביתה. זו הייתה החלטה הדדית לשמור את העניינים בינינו תחת פרופיל נמוך.
בסופו של דבר, הוא הנהן. "כן, טרין תתעצבן."
זו הייתה לשון המעטה, ושנינו ידענו את זה. טריניטי, אחותו הצעירה של טוביאס וחברתי הטובה ביותר, תמיד הפגינה יחס מגונן כלפי אחיה הגדול. מכיוון שנמאס לה מכל הבנות שהתיידדו איתה רק כדי להגיע אל טוביאס, היא איימה עליי כבר לפני שנים, ואמרה לי שאחשב מתה מבחינתה, אם רק אעז לפלרטט איתו. שנים רבות כיבדתי את משאלותיה, עד הרגע שבו לא הייתה אפילו משאלה אחת בעולם שיכלה להציל אותי מלהתאהב בבן של השכנים.
לפעמים חשבתי שלא ייתכן שהיא עדיין מרגישה כמו שהרגישה כשהיינו בנות שלוש־עשרה. הפכנו כבר מספיק מבוגרות, כדי לבחור בחופשיות עם מי אנחנו רוצות להיות.
אבל ראיתי איך טריניטי שמרה על טוביאס, כאילו הוא קבר מצרי אסור, וכיצד היא דיברה עליו כאילו הוא 'בחור אבוד ומוטרד' שרק היא מסוגלת להבין אותו. השנה החולפת הייתה גרועה במיוחד. רק כשטוביאס חשף בפניי את הסוד המשפחתי הגדול במהלך הטיול הספונטני שלנו בחופשת האביב, התחלתי להבין את השינוי שחל אצל חברתי הטובה ביותר.
טוביאס אומץ כשהיה תינוק, והוריהם הסתירו את זה מכולם, כולל מילדיהם. כשהוא נתקל במסמכי האימוץ שלו בשנה שעברה, זה שינה את המסלול של כל מה שטוביאס עבד בשבילו, מאז שהיה ילד. החלומות שלו להיבחר לדראפט התנפצו כהרף עין.
הוא לא היה מסוגל להתרכז בבית הספר, בכדורסל או בכל דבר אחר מלבד בשקר שסיפר לעצמו - שהוא כבר לא שייך. הוא התייחס לזה כאל הסחרור שלו.
"לא רק האגו של טריניטי מטריד אותי," אמרתי בחיוך עצוב. "אנחנו עלולים להסתבך לגמרי ברגשות. יהיה כל כך קל ל —" פלטתי אנחה.
עיניו הפצירו בי. "מה התכוונת לומר?"
"כלום." הנדתי בראשי, יודעת שאני צריכה להתנהל בזהירות. כל דיבור על רגשות יהיה טריטוריה מסוכנת. "אתה נכנס לדראפט, ואחר כך אתה תעבור מי יודע לאן, ו —"
"תעצרי רגע, אמיליה. אני מקווה שאהיה מועמד לדראפט, וזה לא אומר שמובטח לי שאתקבל. שלחתי את המכתב שלי לפני כמה ימים, ואני אמור לקבל תשובות בעוד שבוע לפחות. עם ההיסטוריה שלי, בגלל העובדה שעזבתי לפני האליפות, הם כנראה אפילו לא ישקלו לקחת אותי ל"קומביין", וזה הופך את הסיכויים שלי לקלושים, במקרה הטוב."
"קומביין?"
"זה כמו תצוגה כזאת - שבה הקבוצות בוחנות את הכישורים של מועמדים ברמה גבוהה. רק חבורה נבחרת זוכה להגיע לשם."
הלסת שלי נשמטה. "יש לך עכשיו את הסוכן ההוא. ארון וולס. הוא מכיר את מגלי הכישרונות. הוא עזר לך להסביר למה היית צריך לעזוב כשעזבת, ועדיין יש לך את הנתונים הסטטיסטיים מהתקופה שכן שיחקת. אתה תתקבל. אתה נועדת לשחק כדורסל. הייתה סיבה לזה שארון הגיע אליך. אז, כשתקבל הזמנה ל'קומביין', מי יודע איפה תמצא את עצמך אחרי הדראפט, ואני אהיה בלוס אנג'לס."
גבותיו התקרבו זו אל זו. "נשמע שהקדשת לזה קצת מחשבה."
"ואתה לא?"
הוא לא היסס והנהן מייד. "כן, למעשה. כן. התכוונתי למה שאמרתי ב'ביג סור'. אני רוצה לקחת אותך לדייט אמיתי. לארוחת ערב, סרטים, חוף ים. לא נשאר לנו עוד הרבה זמן עד שאחד מאיתנו יעזוב, ובכנות —" הוא בלע את רוקו. "ככל שאנחנו מבלים יותר זמן יחד, כך אני יותר רוצה לספר לטרין."
חרדה לפתה את חזי, ותוך כדי כך שברה את ליבי." אנחנו לא יכולים."
"למה לא? אולי איבחר על ידי הליונס, ואז גם אני אהיה בלוס אנג'לס."
נאנחתי אנחה כבדה. "ואם לא? ומה אם נספר לטריניטי עלינו, והיא תשנא אותנו בגלל זה? זה יהרוס את הזמן שנותר לנו. האם שווה לנו להכאיב לטרין, אם אתה כן תעזוב?" אולי זה היה אנוכי מצידי, אבל לא רציתי שטוביאס יצטרך לבחור בין אחותו לביני. חששתי שזה מה שיקרה.
עיניו נעו בין עיניי כשהלסת שלו התהדקה. "אני רואה שכבר החלטת על כל העניין. תודה שהתייעצת איתי."
חפנתי את פניו בכפות ידיי. "תפסיק. אני לא רוצה שנעשה משהו שנתחרט עליו אחר כך. להיות ביחד זה מרגיש נכון, אבל ברגע שלא תהיה כאן —"
"אני משחק כדורסל רק חמישה חודשים בשנה."
"כן, ואז יש טרום עונה, ואימונים מחוץ לעונה, אימונים רגילים, קידומי מכירות. אתה חושב שיהיה לך זמן בשבילי? אתה חושב שבכלל תזכור אותי?"
"אמיליה —"
הנדתי בראשי, קטעתי את דבריו והדחקתי את רגשותיי. סירבתי לאפשר לאחד מאיתנו להתעכב על ה"מה אם". "בוא נחכה עוד שבוע. הדראפט הוא ביוני, נכון? אז אתה כבר תדע לאן אתה הולך."
הוא הביט בי למשך פרק זמן שנראה כמו נצח, עיניו היו מלאות בכל כך הרבה מילים שרציתי להוציא ממנו, אבל ידעתי שלא תהיה דרך חזרה אחרי שאשמע אותן. הדברים בינינו היו כל כך חדשים, עד שלא רציתי שמישהו מאיתנו יתחרט על ההחלטה. הרגשתי שנכון יהיה לתת לנו זמן לקבל את ההחלטות האלה.
חייכתי אליו חיוך קטן, בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר. "רק תחשוב. יכול להיות ששנינו נצטרף לאן.בי.איי בעוד כמה חודשים."
טוביאס לא חייך, וזה גרם לבטני להתכווץ, אבל הוא התחיל להנהן לאט. ההכרה הקלה הזאת הספיקה לי לצורך הנשימה הבאה, ואז עיניו התערפלו כשהטה את ראשו וקירב את פיו אל פי.
רכנתי, העברתי את שפתיי על שפתיו, רוצה נואשות שיגיב באותה להיטות שאיתה נכנס לכאן קודם. 'חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה' לא היו בגדר אפשרות עבורנו בעתיד הקרוב, אבל נכון לעכשיו, הוא היה שלי, ואני הייתי שלו. וכל רגע גנוב, היה רגע שהייתי עתידה לנסות להאריך ככל האפשר. 

הבעיה בכוח המשיכה 

פרולוג

קאי, בת שמונה

שלווה ירדה על המים הכחולים החלקים, כששטנו בים הפתוח. כשאבא שלי ליד ההגה ואני יושבת ברגליים משולבות ליד חרטום הסירה, טבלתי בתוך הרוחות המושלמות שעשו את רוב העבודה.

גם אם הוא היה בלתי צפוי, הים אף פעם לא היה רגוע למשך זמן ממושך. קראתי דרך חלון עמדת ההגה, "מתי נהיה בבית, אבא?"

עיניו נותרו עם המבט קדימה כשצעק לי בחזרה, וקולו נאבק ברוח. "אנחנו אמורים להגיע לרציף מחר בשעות הערב המוקדמות, נראה לי."

נשענתי אחורה על כפות ידיי והבטתי למעלה, נותנת לשמש לחמם את פניי. זה היה אחד מהמסעות הארוכים ביותר שלנו, סיבוב הלוך ושוב מנמל קואולינה באואהו - הוואי, ללוס אנג'לס - קליפורניה, ובחזרה, ורק שבוע קצר של מנוחה בין לבין. אחרי שמונה־עשר ימים של תנועה בלתי פוסקת, ציפיתי בכיליון עיניים למעט נורמליות. אדמה יציבה. אדמת הוואי. כריך מנפואה ודגים טריים מהחנות הפינתית הקרובה. כבר ממש הזלתי ריר מרוב ציפייה.

החיים שלי היו הרפתקה אחת גדולה, תודות לאבא שלי. הוא האמין שבאוקיינוס יש יותר לב מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. הבית היה בכל מקום שבחרת לך, אבל שיט על מים אינסופיים, עם שום דבר, מלבד טבע להתענג עליו במשך ימים - אלה היו חיים ראויים בעיניו.

"שיט הוא היקום היחיד שתצטרכי אי פעם," אמר לי מאוחר יותר באותו יום, כששחרר את היריעה הראשית כדי להקל את הלחץ על המפרש.

"אף פעם לא תתקרבי יותר אל הטבע כמו שאת פה, קאי." הוא פרש את זרועותיו ונופף בהן. "תסתכלי עלינו, עובדים ביחד עם היקום במקום נגדו. אם תתנגדי לרוחות האלה, לגלים האלה, קרוב לוודאי שתשלמי על זה. אבל..." הוא הוריד את חבל המעלן הראשי, והמפרש החל לרדת. "אם תהיי אחת עם הטבע, ככה..." הוא המשיך להוריד מתח מהחבל המושך לכיוון השמאלי, אחר כך הרים בחזרה את חבל המעלן הראשי, ואז צמצם את היריעה הראשית. היריעה השמיעה קול נשיפה כשהרוח מילאה אותה בחבטה כבדה.

הוא פשוט יצר מפרש קטן יותר ממפרש גדול, כדי לעבוד טוב יותר עם הרוחות המשתנות. "אז הרוח תמיד תהיה לצידך." הוא הרים את זרועותיו וחייך, מתפעל ממעשה ידיו. "את רואה?"

הרגשתי את השינוי המיידי מתחת לכפות רגליי. מה שהרגיש בהתחלה כמו רגעים של מעט חוסר יציבות והפך לתחושה הרבה יותר חלקה, כאילו אנחנו רוכבים עם הגלים במקום נגדם, ועם זאת, עדיין שלטנו על כיוון הנסיעה שלנו.

עיניו הטובות פגשו את עיניי, והוא כרך את זרועו סביב כתפיי וחיבק אותי חזק. "יום אחד זאת תהיה את, קאי. את תהפכי לשליטת הימים ותגרמי לזקן שלך להיות גאה בך."

קיוויתי שזה יהיה נכון. הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ, כשראיתי אותו בסביבתו הטבעית. אבא שלי היה אדם שגרם לי להאמין שהכול אפשרי. הוא לימד אותי את הערך האמיתי של החיים דרך התנסויות שרוב האנשים אפילו לא יעזו לחלום עליהן. הוא היה מלח, נווט המקיף את העולם. אבל הכי חשוב - הוא היה אבא שלי.

"אתה חושב שאימא הייתה נהנית לחיות על הספינה, כמונו?" שאלתי אותו מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שאכלנו סיר של מקרוני וגבינה.

ישבנו זה מול זה ליד שולחן העץ הקצת נטוי שלנו, ושיחקנו רמי. הקלפים שלו היו פרושים לפניו והוא העביר את אצבעו על הקצוות העליונים שלהם, שוקל את הצעד הבא. "מי את חושבת שנתן לך את השם שלך, קאי?" הוא הביט בי מעבר לקלפים, וחיוך הרים את לחייו.

משמעות השם קאי היא "ים" בהוואית. ככל הנראה זה היה שם של בן, אבל להורים שלי לא היה אכפת מדברים מקובלים כאלה. הם אהבו את השם ואת המשמעות, ולכן זה השם שבחרו - קאי קלאני אשלי.

"אימא שלך אהבה לשוט. ככה נפגשנו, את יודעת?"

חייכתי. "כן, אני יודעת, אבא."

שמעתי את הסיפור פעמים רבות - אישה נועזת וגבר צעיר ואמיץ שנפגשו כששניהם שטו לבד מסביב לעולם, מייד אחרי שסיימו את הלימודים בתיכון. הם נפגשו אי שם באמצע ונסעו זה אחרי זה לכל נמל, עד שהגיעו הביתה - טוב, אואהו בשביל אימא שלי וה'אי הגדול' בשביל אבא שלי. ברגע שהגיעו אל היעד הסופי שלהם, הם החליפו את שתי סירות המפרש שלהם באחת. הם התחתנו זמן קצר לאחר מכן, למרות התנגדות משפחתה של אימי. אני נולדתי שבע שנים מאוחר יותר. ארבע שנים אחרי שנולדתי, אימא שלי נפטרה ממקרה קשה של דלקת ריאות.

"וכן," אבא המשיך, "אני חושב שהיא הייתה שמחה לחיות כאן איתנו. אני בטוח שהיא הייתה גאה בך, kaikamahine o ke Kai." הבת האמיצה של הים.

"אני מתגעגעת אליה," אמרתי וניסיתי להסתיר את הפיהוק שלי. האמת היא שלא זכרתי הרבה ממנה, אבל עדיין התגעגעתי לאישה שבקושי הכרתי.

אבא שלי חייך והושיט את ידו כדי לנגב דמעה עייפה שנמלטה לה. "הגיע הזמן לישון, קאי."

הנהנתי והתבוננתי בו כשארגן את המיטה שלי מעל לשולחן האוכל. המיטה הזכירה לי ארון מתים, באופן שבו לוחות העץ הנרקבים הגנו עליי מכל הצדדים. בלילות שבהם טלטולי הסירה העירו אותי, המיטה מילאה את תפקידה.

אחרי שנכנסתי למיטה, הוא משך את שמיכת החד־קרן הוורודה עד לסנטרי ונישק אותי על המצח. חייכתי ועצמתי עיניים. "לילה טוב, אבא. אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, קאי דובונת. תישני טוב. בקרוב נהיה בבית."

שוב פיהקתי, והעייפות כבר הכריעה אותי. "אבל אני כבר בבית, אבא."

התעוררתי למה שנשמע כמו רכבת חולפת. ליבי פעם מהר כל כך, עד שנזקקתי לדקה כדי להבין שסערה מתקרבת. הרוח שרקה כשהגשם הצליף על הסיפון העליון. גופי הושלך שמאלה ואחר כך ימינה, והוטח בדופנות המיטה שלי, כשהגלים הכו מלמטה.

אבא שלי הגיח מהתא שבקצה המסדרון. שערו נעמד בכיוונים משונים ועיניו נראו מעורפלות משינה עמוקה. לא ידעתי מה הייתה השעה, אבל על פי הזוהר החזק של הירח, שנראה דרך האשנב הימני, תיארתי לעצמי שהשעה קרובה לחצות.

"קאי, את בסדר?" הוא הושיט יד כדי להגן על עצמו מפני עוד טלטול חזק של הסירה.

"אני בסדר, אבא. קשוח שם בחוץ הלילה, נכון?"

הוא התקרב אל מיטתי ופרע את שערי. "זאת רק קצת רוח, קאי דובונת. אני הולך לבדוק את מפרש החלוץ. תחזרי לישון."

חיבקתי בזרועותיי את הכרית שלי, כשהוא עלה בשלוש המדרגות המובילות לסיפון ויצא, כשהוא סוגר אחריו את הדלת.

ככה אבא שלי הצליח לשוט לבד לכל מקום. עם ביטחון עצמי בלתי מתפשר. גם שינוי פתאומי במזג האוויר לא יכול היה להבהיל אותו.

הוא סידר לעצמו שעון מעורר ליד האוזן, שהעיר אותו מדי עשרים דקות כדי לבדוק את התנאים. רוב הזמן לא התעוררתי ולא הייתי עדה למוסר העבודה שלו, אבל בלילה ההוא, לא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי כעל גיבור־על.

אחרי כמה דקות, נפלה עליי תשישות. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין, ומחשבותיי העירו אותי לעיתים קרובות. קיוויתי לראות את אבא שלי נכנס בחזרה לגלריה, אבל ידעתי שלא כך יהיה. בדרך כלל, כשמזג האוויר השתנה באופן כזה, הוא היה נשאר למעלה עד שהעניינים נרגעו, לפעמים אפילו עד הבוקר.

לא ידעתי למה הפעם הזאת הרגישה לי פשוט... שונה.

ספרתי עד שלוש - שלוש חזרות של עשרים דקות, שסומנו על ידי השעון המעורר המתוכנת מראש של אבא שלי, וגופי נהיה יותר ויותר דרוך ככל שחלף הזמן. ואז, עיניי ננעלו על משהו בצבע כתום זוהר, שהיה תלוי על וו ליד הדלת שממנה יצא אבא שלי. הפחד הניח את ידיו המכוערות על ליבי ולחץ עליו. אבא שלי הזהיר אותי לעיתים קרובות שעליי ללבוש את חגורת ההצלה, כשאני למעלה על הסיפון. למה הוא לא לובש את שלו?

אחרי שאילצתי את עצמי לנשום נשימה עמוקה, התמקדתי שוב בסביבתי והבחנתי בכך שהים נרגע במידה ניכרת מאז שאבא הלך. יצאתי מהמיטה והלכתי לחפש אותו, משכנעת את עצמי שאמצא אותו נח בקוקפיט למרות הרוח והגשם, כמו מלח אמיתי.

הוא לא היה שם.

הרגשתי איך הלב שלי פועם בגרוני כשהדלקתי את אורות הספינה בתא ההגה וחיפשתי באחוריה. גם שם הוא לא היה. במבט קודר, עשיתי את דרכי אל עבר החרטום, נאחזת בצד הסירה כדי לייצב את עצמי בתוך הטלטולים. לא היו הרבה מקומות שבהם הוא היה יכול להיות. בדקתי כל צל, כל חריץ, כל סנטימטר של כלי השיט הקטן, ואז חזרתי אל הסיפון הפתוח.

"אבא!" צעקתי, נאבקת ברוח.

חרדה השתוללה בחזי כשהסתובבתי במעגל, מחפשת בחושך, באמצעות הבהובים קטנים של אור שהגיעו מהשמיים ומהקוקפיט.

"אבא!" צעקתי שוב, הפעם חזק יותר, ולא הצלחתי לעצור את הבכי שעלה מגרוני ביחד עם הצעקה.

הוא תמיד ענה לי בקריאה הראשונה, ולא משנה עד כמה הגשם והרוח היו חזקים, כאילו יכול היה להרגיש מתי אני הכי זקוקה לו. זו הייתה אחת מהפעמים האלה.

למדתי למצוא יופי בגלים הגבוהים, ללכת עם הזרם ולתת למזג האוויר לשלוט על מהירותי. למדתי הכול על ניווט באמצעות כוכבים ואיך לעגון סירה בתוך הריף. אבא שלי לימד אותי הכול, ככה חשבתי. הוא אף פעם לא לימד אותי מה לעשות אם אי פעם יעזוב אותי, וזה בדיוק מה שקרה באותו לילה.

כשהסתובבתי במעגל איטי, עיניי סורקות בפראות את המים המוארים באור ירח, מחפשות סימן חיים, כבר ידעתי את האמת.

אבא איננו.

פרק 1

קאי

טיפת גשם נפלה על אפי בדיוק כשהטלפון שלי זמזם בתוך התיק. התעלמתי ממנו והגברתי את הקצב. הייתי רחוקה שני רחובות ממרכז הריקוד גרוויטי, שאליו הלכתי לאודישן, והציפייה כבר גרמה לבטני להתכווץ ממתח.

העננים הקודרים רק הוסיפו למערבולת החרדה שלי. לא יכולתי להרשות לעצמי שמשהו יפריד ביני לבין ההזדמנות הזאת להופעה, גם לא אימא טבע.

למרות שפרטי המשרה היו חסויים, הסוכנת שלי, שינה, ידעה שזו הזדמנות שלא אוכל לסרב לה. חודשים חלפו מאז שקיבלתי תשלום כלשהו על עבודה, והחסכונות שלי הלכו והתרוקנו. אודישן אחד לא הבטיח שום דבר לגבי העתיד שלי, אבל הייתי רעבה, נחושה ו.... טוב, נואשת. הפרטים פשוט לא היה חשובים כשהזמן הלך ואזל, וזה מה שקרה עם הזמן שלי.

"זה לתפקיד ראשי בהפקה בברודווי," שינה אמרה.

בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עליי. לא יכול להיות שהיא התכוונה ממש לברודווי. גרתי בלוס אנג'לס - שם היו הזדמנויות טובות לריקוד, ולמרות שהצגות הגיעו לעיתים קרובות ללוס אנג'לס, חיי התיאטרון היו חיה בפני עצמה, חיה שהתרחקתי ממנה מאוד, מאוד.

"תפקיד ראשי?" השתעלתי מצחוק וחשבתי שהיא כנראה שוב עישנה משהו. "אולי את צריכה ריענון בנוגע לכישורים שלי. שירה לא נמנית עליהם. ריקוד ומשחק - כן." הייתי צריכה לסיים את השיחה ברגע ההוא.

למרות שהייתי בטוחה לגבי הכישורים שכן היו לי, הרגשתי צביטת אכזבה בעקבות ההודאה שלי. תמיד הערצתי את הסצנה של ברודווי וחלמתי על הזדמנות להיות חלק מהפקה כמו 'מרשעת' או 'רנט', שהיו המחזות האהובים עליי כילדה, אבל למדתי בדרך הקשה שאין לי שלושה כישרונות כמו לרוב הכוכבים האלה.

אף פעם לא שכחתי את מבט האימה שעלה על פניה של מורת המקהלה שלי - אימה שבהתחלה חשבתי בטעות שהיא התפעלות - כשהרמתי את ידי והצעתי את עצמי לתפקיד גריזבלה בהפקה שהעלינו בכיתה ח' למחזמר 'קטס'. בתקופה ההיא, הייתי בטוחה שנועדתי להיות אידינה מנזל הבאה. כן, היו לי כל כך הרבה כוכבים בעיניים, עד שהייתי עיוורת לאמת.

עד שעמדתי במרכז הבמה באודישן שלי לקטס, הזרקור עליי, ופצחתי בשורה הראשונה של השיר 'זיכרונות'. כל מי שהיה בחדר ניסה לכבוש פרץ צחקוקים, כולל המורים עצמם.

ואז ההכרה הכתה בי. איש תיאטרון מוכשר מסוגל לרקוד, לשחק ולשיר. אני יכולתי לרקוד ולשחק, אבל קול השירה שלי היה מלאכי בערך כמו להקת שחפים גוועים. לא היה לי מקום כאן.

"יצחקו עליי ויעיפו אותי מהבמה אם רק אפתח את הפה שלי," אמרתי לשינה.

"את לא צריכה לשיר," היא הבטיחה לי. "זה מחזמר עם ריקוד בלבד. איך הם קוראים לזה?" שמעתי משהו כמו רשרוש נייר, בזמן שהיא ניסתה למצוא תשובה על השאלה של עצמה. "אה, מחזמר ג'וקבוקס."

"הא? יש דבר כזה בכלל?"

"כן," השיבה במורת רוח שגרמה לי להתכווץ. "יש דבר כזה. כל ההצגה מסופרת דרך מוזיקה חיה וריקוד. ואני חושבת שזה הצעד הבא המושלם בשבילך. אמרת שאת מחפשת משהו שונה, משהו שכרוך בנסיעות ובאתגר חדש. אז, הינה זה."

למרות שעדיין חשתי ספקות, סקרנותי התעוררה. כששכר הדירה על דירת הסטודיו הזעירה שלי הרקיע לשחקים בסוף החודש ולא הייתה לי כל הכנסה קבועה שתאפשר לי להרגיש בנוח להתחייב למשהו, מופע שכרוך בנסיעות נראה לי כמו האפשרות הטובה ביותר. עם לינה ואוכל בחינם, אוכל לחסוך כסף תוך כדי עבודה. ואז, כשאחזור ללוס אנג'לס, אמצא מקום שאוכל להרשות לעצמי, גם אם פירוש הדבר לעבור לגור ביחד עם חברי הטוב ביותר, ויין, למשך מספר חודשים.

לכן הסכמתי לבוא לאודישן למוזמנים בלבד, שהיה מבוסס על לא יותר מסרטון הדגמה של הניסיון שלי בריקוד ועל המילה האמינה של הסוכנת שלי.

ככל הנראה זה הספיק להם כדי לרצות להעיף מבט נוסף. המפיקים, הבמאים וסוכני הליהוק רצו כולם לראות מה אני יכולה לעשות בהופעה חיה על במה. ואני אראה להם, אם רק אצליח להגיע ל'גרוויטי' בלי שום נפגעים.

הטלפון שלי זמזם שוב, והחזיר אותי אל ההווה. רק אדם אחד יכול להתקשר אליי באובססיביות כרגע, ועד כמה שרציתי להתעלם, לא יכולתי. דם זרם בעורקיי כשעצרתי ליד מעבר החצייה, בעוד שאר האנשים נעו קדימה. הוצאתי את הטלפון מהתיק ונשפתי בכעס לפני שראיתי את שמה של שינה מופיע על המסך.

"התזמון שלך גרוע," אמרתי לה.

הצחוק המעושן שלה מילא את קו הטלפון. "רק בודקת." שינה השתתקה כשצפצפה נשמעה מהכביש. "תגידי לי שאת כבר שם. יש לך חמש־עשרה דקות לפני שהם סוגרים את ההרשמה."

הבטן שלי התכווצה. החזה שלי היה כבד מחרדה. "אני יודעת, אני יודעת. בעל־הבית שלי דפק לי על הדלת הבוקר, אז הייתי צריכה להתגנב החוצה מהחלון ולרדת במדרגות החירום."

צחוק בעבע בגרוני כשנזכרתי בזה, אבל נשכתי את שפתי כדי ששינה לא תוכל לשמוע. "אני בדרך. עבודות הבנייה איומות, ואני הולכת ברגל."

אנחה קולנית נשמעה דרך הקו. "אנחנו נצטרך לעבוד על הדייקנות שלך."

גלגלתי עיניים. "זו אף פעם לא הייתה בעיה בעבר, אבל שיחת הטלפון הזאת לא עוזרת." זינקתי קדימה כשהרמזור של מעבר החצייה החל את הספירה לאחור.

"בסדר," אמרה. בהצלחה באודישן. תתקשרי אליי כשזה ייגמר. אבל, קאי —"

לא אהבתי את האופן שבו אמרה את שמי, כאילו הייתה צריכה להעביר חדשות רעות והכינה אותי לקראתן.

"תהיי פתוחה לכל האפשרויות היום, בסדר?"

בטני התכווצה מהאזהרה מבשרת הרעות שלה. "מה זה אמור ל —"

היא כבר ניתקה.

ברטינה מתוסכלת, ניתקתי את הטלפון ורצתי את שארית הדרך מעבר לרחוב. כבר יכולתי להגיע לגרוויטי אם לא הייתי עונה לשיחת הטלפון שלה. ומה שגרוע יותר היה שטיפת הגשם הבודדה מלפני כמה דקות, הפכה לגשם סוחף בזמן שדיברתי איתה.

בכל יום אחר, הייתי תוהה לגבי כל סוג של משקעים בלוס אנג'לס בחודשי הקיץ, אבל לא היום. שום דבר לא יפתיע אותי. אנחת רווחה חלפה בי כשהרמתי את מבטי וראיתי את היעד שלי, המבנה הפשוט שלו מסומן על ידי שלט תלת־ממדי המואר בנורות, והשם 'גרוויטי' מופיע עליו באותיות בולטות, וקבוצה קטנה יותר של אותיות מתחת לשם, מאייתות את המילים מרכז ריקוד.

זה היה המקום של הוליווד לכל סוג של הופעת ריקוד שניתן להעלות על הדעת. מרכז גרוויטי גידל את הטובים ביותר, היה בבעלותם של הטובים ביותר, והמורים בו - היו הטובים ביותר. הייתי גאה לכנות את עצמי אחת מ"אסירי העולם", כלומר אותם רקדנים שבילו את רוב זמנם במעבר משיעור לשיעור, קורעים את התחת יום ולילה.

קפצתי על המדרכה ונבהלתי משאגת מנוע מתקרב. ראשי הוסט לכיוון הקול, ועיניי התרחבו, כשהזמן נראה כמאט את מהלכו.

כל מה שראיתי היה משהו שחור. החל מהקסדה שכיסתה לגמרי את פניו של הרוכב, דרך הקעקועים שעטפו את שריר הזרוע הקשה כאבן שלו, הגופייה שלו, הג'ינס השחורים ועד לטיל המפשעה שהיה לחוץ בין ירכיו השריריות. הוא התקרב אליי מדי, ואני קפאתי על מקומי.

לא הבחנתי בשלולית שנוצרה ברחוב, במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הבחנתי בה רק כשהוא הסתובב סיבוב חד, ונטה כל כך רחוק לצד שמאל, עד שהייתי בטוחה שהוא והאופנוע יגרדו את האספלט, ואז ייפלו עליו. אבל זה כלל לא מה שקרה.

הוא היה מרוחק סנטימטרים אחרים משפת המדרכה — ממני - כשהצמיגים שלו עברו דרך שלולית, ומי הרחוב נאחזו בצמיגים. הלסת שלי נשמטה כשפירורים של אבנים, לכלוך וגשם הכתימו את בגדיי לפני שהוא ייצב את עצמו, נעצר בחריקה במרחק קצר ממני.

הבטתי למטה וראיתי שחצאית הספנדקס הלבנה שלי, הגרבונים הוורודים וחזיית הספורט השחורה שלי נהרסו לגמרי. החלק האמצעי החשוף של גופי היה מרוח במים מלוכלכים.

הפקעת האסופה היטב שעל ראשי, שהכנתי בקפדנות רבה היום, התחילה להתפרק במגע הקל ביותר. הייתי זוועה מהלכת, והשעון עדיין תקתק.

"מה לעזאזל?" הצעקה נפלטה מפי לפני שהספקתי לעצור בעדה.

המניאק בשחור ירד בנחת מהאופנוע שלו והסיר את קסדתו, ואז שלח בי מבט וגיחך. אחר כך ניער את שערו הפרוע והעביר בו את אצבעותיו, כאילו לא הרס הרגע את היום שלי, שהיה אמור להיות יום נהדר.

"מצטער, מותק." עיניו עברו בעצלתיים על כל גופי. "את תהיי בסדר."

המילים נעתקו מפי, כשהבטתי בו בחזרה, ולא משום סוג השיער שלו שנועד לסקס פרוע או המבט הנוקב, עד שליבי זינק בחזי. שום דבר מזה לא היה חשוב. המילים נעתקו מפי, כי לא יכולתי ללכת לאודישן כשאני נראית כאילו הרגע השתתפתי בהיאבקות בוץ עם חזיר זועם.

מה אעשה עכשיו? הזעם מילא את כל כולי, והתחלתי לרעוד.

החיוך השחצני שלו רמז שהוא לא מצטער כלל. וכאילו האיש הזה לא היה יכול להיות יותר מניאק, למנוול היה גם מבטא אוסטרלי. עיניו הצטמצמו בבוז, ואני הידקתי את אחיזתי בטלפון. עם כל האדרנלין שזרם בגופי, לא הייתי מופתעת אם הייתי מתנפצת למיליון חתיכות. אף פעם לא שנאתי מישהו ביתר נחישות.

התרחקתי בסערה משפת המדרכה - ממנו וממלכודת־המוות־על־גלגלים שלו - וטסתי במעלה המדרגות לגרוויטי. הסתכלתי בשעון הגדול שמאחורי שולחן הכתיבה של פקידת הקבלה, ונדי. היו לי עשר דקות להבין איך לסדר את מה שנהיה ממני.

"היי, קאי," ונדי אמרה בהתרגשות מאירת פנים. היא עבדה שם תקופה ארוכה, כמעט אותו זמן שאני רקדתי שם. פניה נפלו כשהיא קלטה את התלבושת שלי, שנראתה כמו אסון. "אוי לא."

חלפתי על פניה במהירות. "אני מוכרחה להגיע למלתחה. אם את רואה את ויין, תוכלי להגיד לו בבקשה שאני צריכה אותו?"

היא הנהנה, ועיניה האוהדות נצמדו אל מותניי. "כמובן. הוא נמצא כאן היכן שהוא. אני אמצא אותו."

רצתי את שארית הדרך לאורך המסדרון, דחפתי את הדלת שעליה היה כתוב תלבושות והדלקתי את האור. לעובדה שביליתי כל כך הרבה שנים בגרוויטי היו יתרונות, וזה היה אחד מהם - אפשרות גישה אל חדר התלבושות הקטן, ובו תלבושות ריקוד של מעצבים, חדשות וישנות, שנתרמו לצרכים שונים. מקרי חירום כמו שלי היו אחד מהם.

החדר היה בגודל של חדר שינה ראשי. כל כך הרבה הזדמנויות עברו דרך הדלתות הקדמיות של גרוויטי, החל מביקורים אקראיים של ידוענים ועד לצילומי וידיאו מפתיעים עבור המדיה החברתית, שזו לא תהיה הפעם הראשונה שצריך להחליף תלבושת לפני אודישן או צילומי וידיאו. משהו כאן יתאים לאודישן שלי, אבל המגוון הגדול ושפע האפשרויות, הציפו אותי.

העברתי את ידי על הבדים הצבעוניים והצטערתי שאני לא יודעת על התפקיד יותר ממה ששינה כבר סיפרה לי. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן ולהתקשר אליה שוב בתחינה שתיתן לי עוד מידע. הייתי צריכה לבחור תלבושת ולהזיז את התחת שלי אל הבמה, היכן שיהיו לפחות עוד שני תריסר בנות שבאו להיבחן, יותר מוכנות ממני לקראת הלא נודע.

כשדלת החדר נפתחה, חשתי הקלה. "או מיי גאד, ויין, אני כל כך שמחה שאתה כאן."

החבר הכי טוב שלי התקדם שני צעדים ארוכים לעברי וחיבק אותי. "שמעתי שיש מקרה חירום."

נאנחתי והבטתי בהשתוקקות בשורת הבדים הצבעוניים. "תאונת שלולית מצערת. אני מוכרחה להחליף בגדים, אבל —" הטחתי את ידיי בצידי גופי. "אני לא יודעת איפה להתחיל." פניתי לעברו במבט קודר. "תעזור לי. מה ללבוש לאודישן לתפקיד במחזמר שאין לי כל סיכוי לקבל?"

הוא לא הצליח להסתיר את השעשוע בעיניו. "שינה סיפרה לך עוד משהו על זה, או שאת סתם מתנהגת בדרמטיות?"

כשרטנתי לעברו, הוא צחק ואז סובב אותי עם הפנים אליו. "למה את חושבת על זה יותר מדי? את אוהבת מחזות זמר. את צריכה עבודה. ואת אלילה על רחבת הריקודים." הוא נופף בידו לעבר הבגדים שלי. "פשוט תחליפי את מה שאת לובשת במשהו אחר וצאי לשם."

בלעתי את רוקי, ושנאתי את העובדה שאני מניחה ליקום לשלוט על מצב רוחי. הדיבורים העצמיים השליליים האלה לא היו אופייניים לי. "אתה צודק. אבל תעזור לי?"

הוא חייך. "שבי רגע. אני אטפל בזה."

הוא העיף מבט מהיר בחדר, ושערו הקוצני האדום הציץ מעל למתלי הבגדים, כשמשך בגד אחר בגד מהקולבים שעליהם. כשהוא הגיע שוב אל המקום שבו עמדתי, עם חיוך זאבי ענק על פניו, הייתי מוכרחה לחייך אליו בחזרה.

"אוקיי, אני לא נותן לך שום אפשרויות בחירה. אין לך זמן לזה. אז..." הוא שלף חולצה שחורה דומה לזו כבר לבשתי, אבל עם כיווצים באמצע, בין גביעי החזיה. "זה יגרום לציצים שלך להיראות גדולים יותר. קחי."

הוא מסר לי אותה, ומייד התחלתי להחליף, לא נעלבת מההערה שלו על השדיים שלי. הם לא היו שטוחים בכלל, אבל אף פעם לא אמרתי "לא" לקצת "הרמה".

אחר כך הוא הושיט לי גרבוני רשת שחורים במקום הוורודים שכבר התחלתי לפשוט מעורי, שצבעם היה כצבע זית כהה. "הגרבונים האלה צריכים בכל מקרה ללכת לפח האשפה, מותק. אולי היקום עושה לך טובה."

נחרתי בבוז. לקחתי את הזוג המחליף וגלגלתי את הבד על בהונותיי. "יכול להיות שאתה צודק." אחר כך לבשתי את מכנסי הג'ינס הקצרים, שהוא הושיט לי, ונעלתי בחזרה את נעלי העקב שלי. "אני צריכה ללכת." הלב שלי פעם מהר כשהבטתי בשעון - פחות מחמש דקות נותרו. "תודה, מותק."

"מתי שתרצי. לכי תראי להם מה זה, זלדה."

צחקתי על הכינוי המגוחך - אותו הרווחתי בכנס ה-Comic Mania״," הראשון שלנו שלוש שנים לפני כן, כשהתלבשתי כגיבור העל האהוב עליי. אחר כך מיהרתי לצאת מהחדר ורצתי לאורך המסדרון של גרוויטי.

ברוב הכיתות התנהלו שיעורים, כך שהמסדרונות היו שקטים ברובם, עד שהגעתי אל הדלתות הכפולות הגדולות של התיאטרון. התור לכניסה כבר הידלדל, ולקח לי רק דקה לקחת את התג שלי ולקפוץ על הבמה עם שאר המקוות־להתקבל. מצאתי את המקום הפנוי האחרון בקצה השורה האחורית, וסוף־סוף הרגשתי שאני יכולה לחזור לנשום.

הצלחתי להגיע. אף אחד לא יראה אותי כאן מאחור, אבל הצלחתי להגיע.

גבר אפור־שיער עם פני תינוק, עיניים כחולות חמורות־סבר ופאות לחיים עבות, מחא כפיים כשהסתכל אל עבר כל שש השורות.

"ברוכות הבאות, רקדניות. שמי דרק ליין, ואני אחד משני היוצרים של ההפקה המוזיקלית אנגסט וגרייס. עיניו שוטטו בחדר והבעת פניו הביעה מורת־רוח קלה, לפני שהחזיר את מבטו אלינו. "אתן תפגשו את השותף שלי, כשהוא יגיע. עד אז, אני רוצה להודות לכולכן שהגעתן, מאחר שאני יודע שהפרטים שהתפרסמו השמיטו מידע מסוים." הוא שלח אלינו חיוך נוסף. "מאחר שההצגה עדיין לא הוכרזה בפומבי, נאלצנו לפרסם רק מידע מינימלי."

הסתובבתי סביבי אל הרקדניות האחרות, ותהיתי אם גם הן מופתעות כמוני. רוב העיניים בחדר נשארו ממוקדות באיש, אבל ללא ספק לא הייתי היחידה שהרגישה לא בנוח. הוא הזכיר את אנגסט וגרייס, ההפקה שנכשלה בברודווי. היא החזיקה מעמד רק שלושה חודשים ואז ירדה, דבר שמעולם לא הצלחתי להבין. הביקורות שראיתי על ההצגה היו מדהימות.

"לאלה מביניכן שלא מכירות את הסיפור של אנגסט וגרייס," דרק המשיך להסביר, "זה מחזמר שמסופר אך ורק דרך ריקוד ומוזיקה. זה משולש אהבה המספר את סיפורו של אומן רעב, אנגסט, שפוגש את המוזה שלו, גרייס, בזמן שהוא לכוד בתוך מערכת יחסים עם האישה הלא נכונה, דזירה.

לכל אורך החברות ביניהם, גרייס עוזרת לאנגסט לראות מהי אהבת אמת, אבל שום דבר לא בא בקלות לשניים האלה. לא כשדזירה תעשה כל דבר כדי לזכות באור הזרקורים. בתוך אנגסט מתנהל מאבק פנימי. האם הוא רע? האם הוא טוב? כל אחת מן הנשים מייצגת צד אחר שלו, ורק צד אחד יכול לנצח בסופו של דבר."

כשפרץ תשואות עלה מכל מי שהיה על הבמה, דרק חייך בהנאה. "תודה. אנחנו די גאים בסיפור הזה. יש כאן מסר גדול, ועם מוזיקה מקורית שחוברה על ידי אחד מהאנשים המובילים והאהובים בברודווי, אנחנו להוטים להעלות שוב את אנגסט וגרייס על הבמה."

דרק הסתכל שוב בחדר, פנה אל גבר נמוך בעל שיער כהה מתולתל שישב לידו ולחש לו משהו באוזנו. הגבר הניד בראשו ומשך בכתפיו. דרק שוב פנה אלינו, וחיוכו היה כל כך לחוץ, עד שהרגשתי ממש אי נוחות בבטני.

"הלאה," הוא אמר ומחא כף. "למרות שההפקה כבר לא בברודווי, יש לנו כאן הזדמנות ייחודית, ואת הפרטים נחשוף כשנציע את העבודה. כל מה שאנחנו מבקשים מהמשתתפות באודישן הוא שתהיו משוחררות מחוזים מחייבים כעת ובעתיד הקרוב, מאחר שההזדמנות שאנחנו מציעים תימשך שבעה חודשים לכל הפחות, מהרגע שנתחיל בחזרות."

המילים שלו פגשו הנהונים להוטים.

"עכשיו," דרק אמר, "תרגישו חופשיות לעזוב, אם אתן לא אוהבות את מה ששמעתן עכשיו."

הוא הסתכל סביב החדר ועצר לרגע, כשעיניו נאחזו במשהו מאחוריי. לא יכולתי להחמיץ את הרעד שחלף באוויר סביבי עם המבט הזה.

באותה מהירות, הבעת פניו של דרק התחלפה בחיוך לחוץ, והוא שוב הביט סביב החדר. "אוקיי. הרשו לי להציג בפניכם את שותפי להפקה וכוכב בברודווי בעצמו. מחיאות כפיים לפסנתרן האגדי, סבסטיאן צ'ייס."

זה היה הרגע שבו כל הרמזים הקטנים מהבוקר הסתדרו פתאום. הרגשתי איך אני קופאת בתוכי, כשהסתובבתי וראיתי דמות לבושה כולה בשחור יוצאת מהצללים מאחורי הבמה. בטני שקעה כשהגבר שכמעט הרס לי את האודישן - המניאק על האופנוע - צעד קדימה, וחיוך זחוח באופן טבעי על פניו.

עד כמה שהייתי רוצה לומר שהמבט הזה לא היה מכוון אליי, לא יכולתי להבטיח הבטחות, במיוחד מאחר שעיניו המנצנצות התמלאו בשעשוע והביטו ישר לתוך עיניי.