מארז יופי שבור לרסיסים ויהלומים לנצח המלא

יופי שבור לרסיסים

פרק 1

יוהנסבורג, דרום אפריקה

דמיאן

הרולד דלטון מזנק משולחנו הגדול במהירות עד שהוא כמעט מועד על גלגלי כיסאו הגדול לא פחות. ״מה אתה רוצה?״

הפחדן משקשק. ובצדק. הרי הוא הפליל אותי וגזל ממני את מכרה היהלומים שלי. בגללו ישבתי בכלא שש שנים תמימות.

סנטרו השמן רועד. הוא לא מסיר את עיניו ממני כשאני חוצה את החדר. אני משתהה בזמן שאני בודק את החדר וגורם לו להזיע במתח. המשרד הביתי לא השתנה, למעט עוד שלושה ראשי צבאים שמביטים באומללות מהקיר.

״מה אתה רוצה?״ הוא חוזר כשאני מגיע לשולחנו.

״אה... מה אני כבר יכול לרצות?״

אצבעותיו רועדות כשהוא מניח אותן על השולחן. המזדיין כל כך יהיר שהוא שכח שהשתחררתי אתמול, או שהאמין שיצאתי מהכלא כאדם מובס. כל אדם זחוח פחות ממנו היה מציב לפחות עשרה שומרים בכניסה לביתו היום. טעות שלו.

יד זרועה כתמים גולשת אל המגירה שבה הוא ללא ספק מחזיק אקדח, אבל אני חזק ומהיר ממנו. אחיזתי בזרועו מחלצת ממנו יבבה. אני כמעט מריח את הפחד בזיעה שמכתימה את בתי השחי בחולצתו. אני לא הנער בן העשרים־ושתיים שנכנס לכאן בחולצה דקיקה. אני גבר בחליפה בשווי שמונים־אלף ראנד, גבר שראשו מלא נקמת דם.

שש שנים הן תקופה ארוכה, מספיק זמן כדי שהלב ייספג די צורכו בחומצה המרה של נוזלי הנקמה. שש שנים של אכזריות ועינויים הופכים בן אדם לחיית טרף. שש שנים בחברתם של הפושעים הקשים ביותר והמאפיונרים הידועים לשמצה הופכות את הקשרים הנכונים למכרה זהב.

״מה אתה רוצה, דמיאן הארט?״

הפעם יש השלמה בקולו, מהסוג שרק אנשים בעלי ממון יכולים להשיג. ממון שנועד לשחד.

אני מרפה מזרועו, נוטל שני דפים מהכיס הפנימי של הז'קט ומניח אותם על השולחן. הוא פותח את הדף הראשון, הוכחה לגניבה שביצע, ומחוויר תוך כדי קריאה. השני הוא צו שהשופט המושחת חתם עליו רגע לאחר שכרתתי את אצבעו.

הדפים מרפרפים בידיו. ״תנקוב במחיר. רוב הכסף שלי כבול בהשקעות אבל יש לי נכסים. הבית שלי בקָמְפְס ביי שווה תשעים מיליון. אני יכול להעביר לידיך את שטר המכר בתוך פחות מעשרים־וארבע שעות.״

מגוחך. ״תשעים מיליון לא יספיקו. הייתי אומר שאלף ארבע־מאות וחמישים־וחמישה ימים ומכרה יהלומים בשווי מיליארדים ראויים למעט יותר, לא ככה?״

״המכרה שייך למשקיעים. רק שלושים אחוזים נמצאים ברשותי ואני פשוט לא יכול למסור אותם. חבר המנהלים צריך להצביע על החלפת בעלות.״

כאילו שאני לא יודע. ״אני לא מחפש כסף קטן, דלטון. אני רוצה את הנכס הכי גדול שיש לך.״

פניו החיוורות נחרשות קמטים.

אני מסובב את התמונה במסגרת המוזהבת שמונחת במיקום אסטרטגי מול כיסאי ודוחף אותה לעברו.

עיניו נפערות כשההבנה נוחתת עליו. לא די באיום של נוכחותי כדי למנוע את הזעם שמתפשט על פניו.

״אתה צוחק עליי,״ הוא מסנן ומקמט את הראיות המפלילות באגרופיו.

אנג'לינה דלטון־קלרק.

בתו של הרולד דלטון. אלמנתו של ג'ק קלרק. היא ירשה את הונו של בעלה המנוח. היא שווה מיליארדים בתור האלמנה העשירה ביותר בדרום אפריקה — וגם המטורפת ביותר. נטיותיה לאובדנות ולהרס עצמי גרמו לקלרק להכריז עליה כבלתי כשירה ולא יציבה נפשית, לפני שהצמיד אקדח לרקתו ופוצץ לעצמו את המוח. לינה דלטון־קלרק אינה מורשית לגעת ולו בסנט מהונה. אביה מנהל את הכספים. זכות החתימה כולה שלו. בתור בעלה, המטלה הזאת תוטל עליי.

״היא חולת נפש,״ מתיז דלטון.

״קראתי את הדוחות.״ לא היה קשה לחבר לתא שלי בכלא לפרוץ לתיקים הרפואיים.

דלטון נראה כאילו עוד רגע יחטוף התקף לב. אני מחכה עד שפניו עוטות גוון סגול מרוב זעם, נותן לו זמן לחיות את תחילת הסוף שלו, ואז ממשיך עם ההוראות.

״שלח אותה לספרייה. אני רוצה לפגוש את הנכס שלי פנים אל פנים. אה, ואף מילה על השיחה בינינו. אני רוצה לבשר לה את החדשות הטובות בעצמי.״

הוא עומד קפוא ומביט בי. רגש כלשהו מתפתח בחזהו הרקוב. רק כשאני בצד השני של החדר הוא מתעורר לחיים ומקיף את השולחן.

אני מרים יד. ״אגיע לספרייה בכוחות עצמי.״ אני מוסיף בלעג, ״אני מכיר את הדרך.״

הכעס חסר האונים על פניו כשאני סוגר את הדלת מציף אותי אושר, שכמוהו לא חוויתי לאורך כל השנים שבהן המשפחה שלו גנבה ממני.

אני בא מרקע עני אבל אני לא אדם פשוט. אני מכיר את חוקי האצולה ולכן אני משתהה מעט לפני שאני ניגש לספרייה. מי יודע באיזה מצב נמצאת מיז דלטון־קלרק? היא אולי יושבת על כיסא נוח בבגדים מרושלים, או משתזפת בעירום. שערה אולי פרוע ופניה נקיות מאיפור. היא אולי זקוקה לכמה דקות כדי להיראות ייצוגית. אני משער שרוב הנשים שנאלצות לעמוד מול אויב מצטיידות בכוח ככל יכולתן, גם אם הכוח המדובר נובע מעקבים בגובה עשרים סנטימטרים ושפתון אדום. כל מראה אחר יציב אותה בעמדת נחיתות לא הוגנת לקראת ביקורי המפתיע, ועל אף שההגינות לא מעניינת אותי כלל, אני כן סבור שבמצבים חשובים יש להתייחס לאישה כאל ליידי. הבשורה שהיא עומדת להפוך לאשתי חשובה בהחלט.

לפקודתי, גברת בנדיקט, מנהלת משק הבית, מגישה לי בטינה כוס תה ארל גריי במרפסת. זה לא צירוף מקרים שהגעתי לכאן. זה המקום שבו ישבתי כשאנג'לינה דלטון באה אליי באותו לילה ידוע לשמצה שחתם את גורלי. איך ארגיש כשאפגוש אותה שוב? הרגשות העולים בי נוכח המחשבה הזאת הם קוקטייל מוכר של חשש, התלהבות וצורך צמא דם להשיג צדק. אשקר אם אומר שלא זה מה שמניע הכול מתחת לפני השטח. מי יאשים אותי? היא עומדת במוקד הפנטזיות שלי, הנקמניות והתאוותניות, בשש השנים האחרונות.

קודם, בחדר העבודה של אביה, בקושי העפתי מבט בתמונתה. לא הייתי צריך. תווי פניה חרוטים במחשבותיי, גם אם נפגשנו רק פעם אחת. פני מלאך עם עיניים כחולות על טבעיות ושיער זהוב גולש. אני רואה אותה בחלומותיי ובעיניים פקוחות. כשאני עוצם אותן, אני רואה אותה יוצאת אליי מבעד לדלתות הצרפתיות של הפאטיו במפגן יפהפה של תמימות ופגיעות. לעולם לא אשכח את אותו לילה. הלילה שבו התנגשו הרגעים הטובים והגרועים ביותר בחיי. בזמן שדלטון זוכה בפרס הגדול על כך שדפק אותי, היא מקבלת את הגביע על שכבשה את ליבי בתוך שניות ספורות רק כדי לזרוק אותו בפניי. מבחינתי, היא הייתה הטובה מכולן והגרועה מכולן. לא הייתה לה שום זכות להיות יפה ונחמדה אליי, כשלא הייתה לה כוונה להתאהב בי כפי שגרמה לי להתאהב בה.

הזיכרון תמיד רענן, תמיד חדש. עני וחסר כל אבל חמוש בנעורים ובאמביציה, לבשתי את החולצה המכופתרת היחידה שלי ויצאתי לפגוש את אביה לא במשרד, אלא בבית. הרעיון היה מטופש. כל אדם בעל ניסיון בחברה הגבוהה היה אומר לי שלא אשתלב בסעודה הרשמית, החל בארבעת המזלגות והסכינים הערוכים לצד צלחות עם שולי זהב וכלה בסיגרים מגולגלים ביד שחתמו את חמש שעות הסיוט. בין שאר האורחים הלבושים טוקסידו, בלטתי כמו כלב אשפתות בין כלבי מירוץ. יצאתי החוצה לשאוף אוויר והתיישבתי על גדר המרפסת. הייתי בלי ז'קט באמצע יוני וקפא לי התחת, כשהיא יצאה החוצה בשמלה לבנה יפה ותלתליה מוצמדים בסיכות במין תסרוקת מפוארת. את כתפיה עטף צעיף צמר רחב ירוק וסבתאי, מעוטר בכמה חורים של עש.

״לא קר לך?״ שאלה בקול שהדהד בצליל יפה כמו פעמון הארוחה המפואר שלהם.

בורותה של בת עשירים. מה היא פאקינג חשבה? שיניי נקשו וברכיי נחבטו זו בזו. רציתי להיכנס פנימה ולהתחמם, אבל הייתי זקוק לדקה נוספת כדי להתעשת. לא התכוונתי לתת לגברים המזדקנים עם הבגדים היוקרתיים והידע הקולינרי לאיים עליי. נשאתי את עתידי בכיסי, תגלית שעמדה להציב אותי על המפה, אבל טרם דיברתי עם דלטון, האיש שעמד לעזור לי לגרום לזה לקרות. הייתי בן זונה עלוב ולא רציתי לענות לה, לא ממש, כי להודות בכך שקר לי זה גם להודות בעוד דברים, דברים שלא רציתי שהאישה הצעירה והיפהפייה שהביטה בי תדע.

לפני שהצלחתי לחשוב על משהו הולם להגיד, היא הסירה את הצעיף המכוער מכתפיה השבריריות, כשהיא חושפת את הרצועות הדקות של שמלת הערב הלא שימושית, וכרכה סביבי את הצמר אכול העש.

״הנה.״ היא לא ממש חייכה אבל נראתה מרוצה. ״זה היה של סבתא שלי. הוא נוסך בי ביטחון.״

הבטתי בה כמו אידיוט, המום מהבחורה היפהפייה והעשירה שהעניקה לי מחמימותה וביטחונה. כך אביה מצא אותנו כשיצא מהדלתות. ברגע שמבטו נח עלינו, עיניו התקררו יותר מהלילה החורפי. הוא ניגש אלינו עם כוסית ריקה בידו, צעדיו לא חפוזים אך לחוצים.

הוא כרך את זרועו סביב בתו ואמר, ״היכנסי הביתה, לינה. את תצטנני מאוד בקור הזה בלי מעיל.״

בד המשי של שמלתה הדגיש את ישבנה המתוח ואת תנועתו כשהסתובבה ומילאה את פקודתו.

הבל פיו של דלטון נשב על פניי בריח מצחין של וויסקי. הוא דיבר בשקט אבל מילותיו היו טעונות והיכו בי כמו רעם. ״היא אף פעם לא תהיה שלך. היא נועדה למישהו שראוי לה.״

לא יכולתי לענות. לא כי לא הייתה לי תגובה מהירה; הייתה לי ילדות קשה. ידעתי להטיח עלבונות מרומזים בתגובה. אבל הוא הכניס לי אגרוף בבטן עם האמת. זה לא היה קשור לשאלה אם הייתי ראוי לה, אלא לזה שרציתי שהיא תהיה שלי. פשוט לא ידעתי את זה עד שהוא אמר את המילים, אבל פתאום הן היו מונחות על השולחן והאמת יצאה לחופש. הסיוט הכי גרוע של הפנטזיה שלי נכנס לפעולה. הפנטזיה רדפה אותי כל לילה ארוך ובודד שבו זיינתי את האגרוף שלי בכלא.

״תיכנס.״ דלטון הטה את ראשו אל הבית. ״אני מוכן לדבר איתך על ההצעה העסקית.״ הוא הסתובב כשהגיע לדלת, ודמותו הייתה כהה באור. ״תוריד בבקשה את הצעיף הזה. אתה נראה בו מגוחך.״

בפנים, חיפשתי את לינה למרות אזהרתו של דלטון. אמרתי לעצמי שאני רוצה להחזיר לה את הצעיף. בכוונה הסגתי גבול ונכנסתי למסדרונות שלא הובילו למשרדו של דלטון או לחדר האוכל, עד שמצאתי אותה. היא עמדה בחזית חדר האמבטיה לאורחים עם גברת בנדיקט, שדחפה אליה מעיל פרווה ומלמלה משהו על כך שאימה מתהפכת בקברה. לא החזרתי לה את הצעיף. לא רציתי שגברת בנדיקט תיקח אותו ממנה. תליתי אותו על גב כיסא וקיוויתי שתמצא אותו. ואז ניגשתי לחדר העבודה של אביה, והיא נישאה לקלרק, האיש שהעניק לדלטון את זכויות הכרייה למכרה שגנב ממני.

הדחקתי הצידה את הזיכרון המר והשארתי את כוס התה על שולחן הגינה — מעשה חסר אחריות בעליל כשמדובר בכלי חרסינה יוקרתי כל כך — וחזרתי פנימה. דלטון לא נראה בשום מקום. הוא כנראה תכנן את רציחתי על חטיפת הנסיכה, זו שלא הייתי ראוי לה. נכון שקארמה היא דבר משעשע? אם לינה הפכה למסוכנת לעצמה ולמטורפת על כל הראש כפי שנטען במסמכים הרפואיים שלה, המצב שלנו התהפך, למרבה האירוניה.

היא עומדת באמצע הספרייה כשאני נכנס, לא בחזית או מאחורי שולחן אלא ממש באמצע, בין כלום ובין האח. אני מחכה כמה רגעים. זה רגע כביר. אני לא מתכוון להאיץ אותו. לא לזה ציפיתי. זה לא שחזור של הזיכרון שלי. לא נותר דבר מהנערה המלאכית מאותו ערב ביוני. היא לא ניגשת אליי בחביבות. גבה נוקשה ותנוחתה אצילית. קצה אפה מורם אל התקרה, סנטרה זקור.

איך נראה אדם מטורף? לא כמוה. אולי. קשה לומר. תראו אותי, למשל. אף פעם לא תדעו כמה אני מעוות לפי מבט חיצוני. האם ניתן להחשיב למשוגעת מישהי שלובשת צעיף ירוק של סבתות לארוחת ערב מפוארת? האם הרס עצמי נחשב מעשה טירוף? אני סוגר את הדלת בשקט, כמו אדם הסוגר דלת כנסייה. אני לא בטוח למה, רק יודע שאני מרגיש כמו שהרגשתי כשאחזתי בידה של אימי כשהיא הובילה אותי במעבר הכנסייה לעבר דיוקנה של מריה הבתולה נושאת את ישו התינוק בזרועותיה.

לשמע הנקישה, גבה של לינה מתקשח עוד יותר. קשת צלעותיה מתרחבת ומתכווצת מהר מדי, כאילו היא נאבקת לנשום. אני מתבונן בה זמן רב הרבה יותר משאדם רגיל היה חש בנוח לעשות. שערה זהוב ועורה לבן כחרסינה, והיא הייתה יכולה להיות בקלות נסיכה מאגדה. אבל זה לא מה שאני רואה כשמבטי עובר אל שפתיה. הן בגוון כהה של פנינה, בשרניות ובוהקות. שפתון לחות. לא שפתון או גלוס. אין מסקרה על ריסיה הזהובים או סומק על לחייה. אין אומץ קוסמטי. אין עוצמה בנעלי עקב גבוהות. היא נראית כמו מלכת קרח — קרה, חסינה, בלתי מושגת. היא לבושה בשחור מכף רגל ועד ראש. חולצת פולו עם שרוולים ארוכים מכסה אותה מצווארה ועד לכפות ידיה. חצאית רחבה מגיעה לקרסוליה ומתחתיה מציצים מגפיים שחורים. החולצה הצמודה וחגורת המותניים הרחבה של החצאית מדגישות את הגזרה הדקה ואת המותניים הצרים.

היא עומדת בשקט עד שאני מסיים לסקור אותה. כשאני מתקרב אליה לבסוף, היא מביטה בי בשמץ תיעוב. הכתמים הזהובים והירוקים מאירים את הכחול העמוק בעיניה, כשהיא מביטה בי בסלידה.

אני מחייך. יופי. אני שמח שהיא מסתכלת עליי ככה, אחרת הייתי הולך לאיבוד בנאיביות המשונה בעיניה, גלקסיה אפלה מנוקדת בכוכבים ירוקים וזהובים.

״גברת קלרק.״

״מר הארט.״

היא מדברת. במשך שש שנים העברתי לילות ללא שינה בניסיונות לשחזר את צליל קולה המדויק, ותהיתי — או יותר נכון, קיוויתי — שהוא השתנה. הוא לא מה שציפיתי. הוא לא צרוד או סדוק או פגום. הוא עדיין צלול כפעמון ומהדהד בקול.

״אני מבין שהודיעו לך שאני פה.״

מבטה הישיר קורא תיגר עליי.

רק בגלל קולה המלאכי, אני מתחיל למנות את חסרונותיה. היא כלאה את עצמה בחדר במשך שנתיים. היא סירבה לפגוש אנשים, לפעמים גם את בעלה. ״איך אתה יכול להאשים אותו שהוא שהתאבד?״ שואלים אנשים. ״עם אישה כמותה...״ והם לא משלימים את המשפט.

היא ניסתה להתאבד בקפיצה מחלון הקומה השנייה של ביתם. זה קרה לפני שבעלה ירה בעצמו, ולכן אי אפשר לתלות זאת באסון של מותו. ההשערה היא שהסיפור הפוך. הוא ירה בעצמו לאחר ניסיון ההתאבדות שלה.

לאחר הלוויה היא אושפזה במשך שנה במוסד בעל שם יוקרתי, כינוי מכובס לבית משוגעים, והחלימה מבולימיה ואנורקסיה. לא נראה שההצלחה הייתה מרשימה; לא יזיקו לה עוד כמה קילוגרמים.

הגרוע מכול נמצא בעיניה. בשתיקתה, כשהיא עומדת שם ומניחה לי לסקור אותה ולקבוע שהיא רזה מדי. הרבה יותר מדי. הקרירות והטירוף קוסמים לי. אני אדם שמכיר היטב דברים שבורים, עד כדי כך שאני יודע שמה שעומד לפניי הרוס, לא שבור. אני עדיין רוצה אותה לא פחות — סליחה, יותר — משרציתי אותה בגיל שמונה־עשרה, כשהייתה מתוקה ונסיכית. בראשי מבזיק זיכרון של דלטון המוביל אותה לחדר האוכל, לבושה בשמלה הלבנה שחשפה את שדיה הקטנים והבליטה את ישבנה ההדוק. ידעתי מה הוא עושה. הוא הצעיד אותה לראווה, הציג בפני כולם את קלף המיקוח שלו.

היא מחכה בסבלנות. אולי זה מה שקורה כשכלואים. הנפש נהרסת אבל מסתגלת למידות טובות.

״עברה שנה,״ אני אומר.

היא לא שואלת.

מתחשק לי לטלטל אותה כדי לזכות בתגובה, אבל במקום זאת אני מסתער עליה במילותיי. אני נועץ בה את עיניי במורת רוח. ״את עדיין צריכה ללבוש שחור?״

קולה אסוף, אדיש. ״אני באבל.״

״הוא מת כבר שנה.״

״לא אמרתי על מי אני באבל.״

אני לופת את ידיי מאחורי גבי ומקיף אותה. היא מפנה את ראשה ומבטה עוקב אחריי, אבל היא עוצרת בשעה שלוש ומרשה לי להביט אל מקומות שאינה יכולה לראות, כמו אל גבה החטוב. הוא גרום מדי, החוליות בולטות בחלק העליון, ומשום מה אפילו בזה יש שלמות. שבריריות. פגיעות. נשיות. מעולם לא חשבתי שנשים רזות מושכות, אבל לינה תמיד ראשונה אצלי בכל דבר. זו עובדה שכבר אינה מפתיעה אותי.

אני עוצר מולה וגורם לה להביט בי שוב. ״זה נכון?״

היא ממתינה.

אני מלטף את תווי פניה בעיניי. ״את משוגעת?״

״לא כולנו משוגעים במידה כזו או אחרת?״

הקול המתנגן הארור. אין בו שיפוטיות, רק קביעת עובדה. זה חכם. היא מנצחת בסיבוב הזה. אין מה לטעון נגדה.

״אני מניח שאת רוצה לדעת למה באתי לבקר.״

היא מישירה מבט אל נשמתי המטונפת והשחורה. ״אני יודעת למה אתה כאן.״

״באמת?״ אני מחייך אליה חיוך שנועד לאיים. ״ספרי לי.״

״מאותה סיבה שכולם כאן.״

כולם כאן. אני פאקינג שונא את הצליל של זה. ״ומה הסיבה הזאת?״

״להתחתן איתי בגלל הכסף.״

ראייתי מיטשטשת. זעמי ניצת ומסלים ללא הצדקה. בגללה אני רואה דברים שאינני מעוניין לראות, תמונות של יריבים על ברך, מבקשים את ידה. שם הטעות שלהם. אני לא אבקש.

״ובכל זאת,״ אני שומט את מבטי לאצבעה העירומה מטבעת, ״דחית את כולם.״

״מאותה סיבה שאדחה אותך.״

אני כובש צחוק. במחשבה שנייה, אני פולט אותו, קר ושקט. אני שוב מקיף אותה, כמו סוחר שבודק צאן ובקר. אני רוכן אליה, כמו בעלים שמכריז על זכותו. יש לה ריח של בושם אקזוטי, ניחוח מושק אוריינטלי, מפתה וקטלני, כמו פרח יפה וארסי. היא רעילה בשבילי. אלוהים יודע שסבלתי מכל תסמין שמוביל למוות איטי, אבל אני לא יכול לעמוד בפיתוי.

״אם את חושבת שאני רוצה אותך רק בשביל הכסף שלך,״ אני לוחש לתנוך אוזנה. ״את טועה מאוד.״

רעד עובר בגופה. הוא מתחיל בעורפה ומסתיים בבסיס עמוד שדרתה. אני מרגיש אותו במקום שבו גופינו נוגעים, מופרדים בשתי שכבות של בגדים שחורים. הפעם, צחוקי שקט, לא מורגש בעורפה. אני לא צריך לנצח אותה בסיבוב הזה בחיוך לעגני. הסיבוב הזה כולו שלי.

היא מתרחקת ויוצרת מרחק בינינו. ראשה פונה הצידה אבל היא לא מביטה בי. ״אתה לא יכול להכריח אותי.״

״תחשבי שוב.״

היא מסתובבת, עיניה מעט פעורות יותר ונחיריה בקושי מתרחבים. זה הסדק הזעיר בשכבה החיצונית שלה, והנה היא, המטורפת מאחורי מסך של קרח. הווריד בצווארה מפרפר כמו פרפר לכוד ברשת. יש בה אש, למרות הכול.

היא מדגישה מעט כל מילה ומילה. ״אמרתי לא.״

״את טועה אם את מניחה שזו הייתה בקשה.״

הקור שב לעיניה, סנטרה מורם בהתנשאות. ״צא לפני שאקרא לשומר.״

״את לא רוצה שאבאל'ה היקר ימות, נכון?״

מעט הצבע נוטש את לחייה. היא בובת שעווה, לא טבעית ובעלת יופי מבהיל.

״שוחד. שופט בית משפט עליון, לא פחות.״ אני מוציא מכיסי העתק של הצו החתום ומרים אותו לעיניה. ״כשזה יתפרסם, אבא'לה יגיע לכלא. הוא לא יצא משם בחיים. הכרתי מספיק חברים בשש השנים האחרונות כדי לוודא את זה. שיחת טלפון, הודעה דרך סוהר, לא צריך יותר.״

היא מספיק בוגרת כדי לזנוח את העמדת הפנים ולקרוא את הדף. כשעיניה חוזרות להביט בעיניי, יש בהן משהו אחר. פחד. יותר מפחד. היא מבועתת. ״איך השגת את זה?״

לא השאלה שציפיתי לה. ״זה משנה?״ יש לי דם על הידיים בגלל פיסת הנייר שברשותי, ואני מוכן לשפוך אותו שוב.

״זה מזויף?״

״אם יש משהו שאת צריכה לדעת עליי, זה שאני אף פעם לא משקר.״

״הוא...?״ היא בולעת את הרוק. ״הרולד יודע?״

״אני מניח שהוא אורז את המזוודות שלך ברגע זה ממש.״

חזה עולה ויורד. היא מצמידה את ידיה ושומטת את מבטה ארצה. כמה שניות חולפות. אני נותן לה אותן כדי לעכל את מה שקורה.

כשהיא מרימה את עיניה התמימות אליי, הן שלוות. רגועות, אך לא עצובות. היא כבר השלימה עם מה שלא תוכל לשנות. יש שיחשבו שהוויתור שלה על מאבק הוא חולשה. אני רואה אותו כמו שהוא — תכונה של שורדת. היא עושה את מה שעליה לעשות כדי לעבור את זה. אני לא חושב שזו התנהגות של אדם עם נטייה להרס עצמי. הקלות שבה היא עושה זאת מבשרת לי שזו מיומנות שהיא מתורגלת בה.

״הטקס ייערך בשבת בכנסייה האנגליקנית באמרנטיה. בשעה ארבע. אל תאחרי. את לא תאהבי את ההשלכות.״

אני לופת את אצבעותיה ומנשק את ידה. עורה קר אבל כף ידה מזיעה. אני מטה את ראשי ונפרד מארוסתי.

אין עוד מה לומר.

עכשיו מחכים.

עד שבת.

*

לינה

אני רצה לשירותים ומרוקנת את קרביי בפעם השנייה. גופי מתנשם ולא קולט את המסר מהקיבה שלא נותר עוד דבר. כשהגל חולף סוף כל סוף, אני מחליקה אל הרצפה, לופתת את האסלה בשתי ידיי ומשעינה את מצחי על שוליה. חם לי וקר לי, אני רועדת כולי. אני מפוחדת.

כשאני לא מצליחה לדחות יותר את ההתלבשות, אני מכריחה את רגליי לעמוד. אני מגיעה לכיור כפופה. בארון שמעליו יש בקבוק עם גלולות אבל אין גלולה לדבר שממנו אני סובלת. אף תרופה לא תעזור. אני מוציאה שתי טבליות נגד בחילה מהבקבוק החום ובולעת אותן בלי מים. אחרי כמה נשימות הבטן שלי נרגעת, אבל עובר זמן עד שכוחי שב אליי.

אני שונאת את חדר האמבטיה. אני שונאת את המרצפות דמויות הכוורת ואת אמבט הספא. הוא היה חדר האמבטיה שלי מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא רציתי אותו. אף פעם לא הייתי מאושרת כאן. תמיד רציתי לעזוב, ועכשיו עליי לעשות זאת שוב, לצערי. אבל אין ברירה. אסור לי לתת להרולד למות. אם הוא ימות, מה שאני רוצה בעולם יותר מכל יסתלק יחד איתו.

לאחר שאני מתיזה מים קרים על פניי, אני ניגשת לחדרי. שמלת הכלה פרושה על המיטה. הגזרה פשוטה עם תחרה מעל שולי משי. הכובע דמוי הקופסה עם הינומת הרשת מונח ליד השמלה. אני מתלבשת לקראת לווייתי שלי, משתדכת עם עוד גבר אכזרי. הרגשתי בתשוקתו של דמיאן לפגוע בי בספרייה של הרולד. אני מניחה שאני כבר מיומנת בפענוח אפלה תת־קרקעית שגברים מסוימים רעבים לה.

אני ניגשת אל מאחורי הפרגוד, מתפשטת לגמרי מול המראה הגדולה. כמו תמיד. אני עושה זאת כדי להסתכל, כדי לזכור מי אני. אני מסתובבת הצידה, מתבוננת בצלקות שמעטרות את זרועותיי, קודם השמאלית ואחריה הימנית. אני סופרת כל קו מכוער ומצולק במרווחים שווים מכתפיי עד לאמות ידיי. שישה־עשר משמאל, שנים־עשר מימין. כל אחד מהם מייצג אובדן של חלק מנשמתי במחיר חיי. חלקים ממני שאינני רואה במראה מכוערים מכדי שאביט בהם. כשאני לא מסוגלת לעכל זאת עוד, אני לובשת תחתונים שהוצאתי באקראי מהמגירה, ואז את השמלה. אני אוספת את שערי בפקעת הדוקה ומהדקת את הכובע בשתי סיכות. אף אחד לא עובר את זה יחד איתי. אני לבד. אני משתוקקת לאימי בעוצמה שגורמת לליבי להתכווץ. אני עונדת לאוזניי את עגילי הפנינה שלה, וסוגרת סביב צווארי את המחרוזת של סבתי. כך אני מרגישה קרובה אליהן, כאילו אשאב כוח מנשמותיהן.

״הנהג מוכן,״ אומר אחד משומרי הראש של הרולד מהדלת הפתוחה.

אני מביטה אליו במראה. בובי, אחד הנחמדים. הוא לא מביט לתוך החדר אלא קדימה. עד כה, השומרים כבר רגילים לעובדה שאני אף פעם לא סוגרת את הדלת. מתוך כבוד, הם אינם נועצים מבטים. זו דרכן של משוגעות. להתלבש עם דלת פתוחה בבית מלא גברים. דלתות סגורות גורמות להן להתקפי חרדה. זו הסיבה האמיתית שבגללה גברים לא מסתכלים. הם מפחדים להעליב את הרולד ולהודות בנעיצת מבט סקרנית כמה אני משוגעת באמת.

״הרולד?״ אני שואלת בזהירות.

״הוא כבר יצא.״

אני קמה על רגליי, לוקחת את תיק היד שאליו הכנסתי את הטלפון הנייד, גלולות נגד בחילה, טמפונים וטישיו. אני לא הולכת לאף מקום בלי טמפונים וטישיו. הווסת שלי לא סדירה ונוהגת להגיע כשאני בלחץ רב מהרגיל.

״יש לך הכול?״ הוא שואל.

אני מהנהנת. המזוודה היחידה שלי נלקחה קודם לכן לביתו של דמיאן. הוא שלח נהג לאסוף אותה.

״אז נלך,״ הוא אומר. ״מר דלטון יפשוט לי את העור אם נאחר.״

אני לא מראה לבובי כמה אני פוחדת. הפחד יוצר פגיעות. הופך אותי לקורבן קל. אני מוסרת לו את התיק שלי בעודי נועלת נעליים.

״אני מוכנה,״ אני מכריזה.

אין לי ברירה.

*

דמיאן

הפעמונים מצלצלים במגדל הכנסייה העשוי אבן. הקול רדוף ויפהפה. נדיר. הם משתמשים בפעמונים רק לאירועים מיוחדים, כי הם עתיקים ושבריריים. העובדה שהם משתמשים בהם עבורי מבשרת לעדים בכנסייה שאני אדם שראוי להכיר. אף ראש בכנסייה לא מסתובב אליי ללא פחד. הוא שם, בחיוכים המעושים ובביטויי החביבות המאולצים. הם כאן רק כדי לחזות בתחילת נפילתה של אימפריית דלטון.

אחת, שתיים, שלוש. הצלצול האחרון נוחת כמו גזר דין בארבע. הקול מהדהד בחלל הפנים האקוסטי, נושא את הדממה המפוקפקת שמשתררת אחריו. כשהקול מתפוגג, האורחים קמים ונגן העוגב מתחיל לנגן. התווים הראשונים של מארש החתונה ממלאים את החלל. דרמטיים ותיאטרליים. בחרתי בו במכוון, בדיוק כמו במפלי הוורדים הלבנים ובנרות העבים שבוערים בפמוטי הזהב משני צידי המעבר. כשפניי מופנות אל הכניסה, אני ממתין לכלתי.

למרות הפאר וההדר, קורה משהו בחזי. התכווצות שגובלת במתח כשהדלתות אינן נפתחות מיד. תנוחתי זקופה ופניי נינוחות, אבל ידיי נקפצות לאגרופים בניגוד לרצונן. גופי מתרפה קלות כשהדלתות הכפולות מתחילות להיפתח פנימה. אלומת אור חודרת לתוך הכנסייה האפלולית, מכניסה שמש אל החלל הקריר והקודר. הקרניים פורצות לכל עבר, למעלה — אל הגלריה, שם העוגב מנגן, ולמטה — על רצפת האבן. הן ממשיכות להשתרע, להתפשט, עד שהדלתות נפתחות במלואן. האור מסנוור. לאחר החשכה בפנים, עליי למצמץ כדי לסגל את עיניי. כמו חיזיון, דמות עומדת בלב כל התפאורה הצחורה. אני כמעט מצליח לנשום, אבל עדיין לא. יש דרך ארוכה ללכת במעבר, ודרך ארוכה עוד יותר עד לקבלת הנדרים.

דלטון עומד ליד הדלת. כשהמוזיקה עוברת לסונטה השנייה, הוא מושיט את זרועו, אבל לינה חולפת על פניו כאילו היא אינה רואה אותו, ואז נעצרת. אין לי זמן לחשוב על כך, כי הסונטה מתנגנת במלוא עוזה והיא לא זזה. ליבי פועם במרץ. נשימותיי מאיצות. היא קווי מתאר של צל המוסתר על־ידי האור. אני לא מצליח לראות את פניה או את הבעתן, רק שהיא פשוט לא זזה. דלטון מתקדם. היא מועדת קלות כשהוא דוחף אותה. אני עומד לרוץ אל קצה המעבר ולגרור אותה למזבח בזרועה, אבל אז היא מזיזה את רגליה.

משהו נוסק בתוכי וגורם לי להרגיש חסר תחושה, אבל זה נמשך רק לרגע. מי שפתח את הדלתות סוגר אותן. אור היום מגורש ופנים החלל שוב שרוי באור קודר. אז אני רואה את פניה, את דמותה, את שמלתה. השמלה שלה. שאלוהים יעזור לי. אני מהדק את כפות ידיי עד שמפרקי האצבעות נסדקים. החל בכובע הקטן והאופנתי וכלה בנעליים האלגנטיות, היא לבושה לקראת לוויה. מול כל האנשים האלה, היא שמה אותי ללעג וקלס, מגיעה אליי לבושה שחורים. 

אבק יהלומים 

פרולוג

הצרחות במטבח מתגברות. הקולות של אבא ואימא עוברים דרך הקיר הדק ודוקרים את אוזניי. זה לא כואב כמו כשהייתה לי דלקת באוזן, אבל זה כואב לי בחזה, ואני ממש מפחדת.
אני כורעת בפינת המיטה שאני חולקת עם אחי, דמיאן, ומחזיקה את ונסה, הבובה שלי, צמוד אליי. הלוואי שדמיאן היה כאן, אבל זה יום ראשון, והוא מחלק עיתונים.
חבטה מטלטלת את מיטת הקומתיים של אחיי הגדולים, לאון ואיאן, על הקיר שממול. כוסות וצלחות משקשקות בצד השני.
"תמיד אותו הדבר, לעזאזל." הקול של אבא חזק מדי.
השכנים ישמעו. אני מתכווצת, הם יסתכלו עליי במבט משונה מחר, כשאשחק על המדרגות.
"כולכם אותו דבר, לעזאזל."
הלב שלי מפרפר כמו הכנפיים של הציפור המסכנה ההיא שראיתי בכלוב הנורא במטבח של דודה מיי, עם הקקי שמפוזר סביבה על הרצפה. אני מתמקדת בכתמי העובש שעל הקיר ובסדק שעובר באמצע, ועוצרת את נשימתי כשאני מחכה לחבטה הבאה שתרעיד את הרצפה. הכתם הכהה בפינה נראה כמו ראש של זאב עם אף ארוך ואוזן שמוטה. הכתם שבאמצע נראה כמו פרח שגדל מתוך הסדק.
ידעתי שזה יגיע, אבל כשמשהו מתנפץ על הצד השני של הקיר, אני משתנקת בשקט, נזהרת לא להשמיע רעש.
"זה בסדר," אני לוחשת לוונסה, ואוחזת בה חזק יותר. הלוואי שהשם שלי היה משהו יפה כמו ונסה. אני שונאת את השם שלי. זואי זה שם טיפשי.
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אישה?" אבא שואג. "את לא —"
הקול של אימא הופך לצווחה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות!"
אני משכיבה את ונסה על המיטה, רועדת, כשאני מנסה לא לשמוע את הקולות הכועסים. "ששש..." היא בוהה בי בעיניים גדולות, שמחות, אבל אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני. אני יודעת איך לחייך כדי להיראות אמיצה.
אולי הם יפסיקו.
לפעמים, הם מפסיקים.
אני דוחפת את זרועה של ונסה דרך החור שגזרתי מאחת המפיות של סבתא בעזרת מספרי־הציפורניים של אימא, וקושרת את הקצוות בקשר. זה לא משנה שיש לה רק זרוע אחת. עדיין זאת שמלה יפה.
משהו מתנפץ. הרעש חזק ומפחיד, כמו כשסבא חותך עצים.
"אני אהרוג את כולנו!" אבא צועק.
כפות רגליה של אימא חובטות חזק ברצפה. "אל תיגע בי! אני אדקור אותך! אני לא צוחקת, בן זונה שכמוך!"
כואב לי לנשום. עיניי צורבות, ודמעות מתחילות לזלוג. הן זולגות על כפות ידיי, חמות ורטובות. יש לי סחרחורת, וחם לי, כמו בזמן שיש לי שפעת. אני קמה איכשהו מהמיטה, אוחזת בוונסה ובספר שלי, ופוסעת דרך המסדרון הקצר אל ארון המטאטאים שבקצה.
בבקשה, שהם לא יראו אותי.
אני עוצמת את עיניי כשאני עוברת ליד דלת המטבח, אבל אף אחד לא קורא בשמי ולא תופס בצווארון השמלה שלי. דלת הארון חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה אל החשכה שיש לה ריח של משחת־נעליים ואבק. אני סוגרת אותה חזק, כל כך חזק, שאי אפשר לראות אפילו את האור דרך החריץ. אני מגששת מתחת לכריות על השמיכה המגרדת של ה'קן' שלי כדי לחפש שם את הפנס. מתכווצת לי בפינת מקום המחבוא שלי, מדליקה את האור ומתנדנדת לי, כשוונסה והספר שלי בזרועותיי.
הספר גדול וכבד. זה הרכוש היחיד שיש לי, ואני לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני הולכת. הדפים מלוכלכים מכל הפעמים בהן ליקקתי את האצבעות שלי כדי להפריד ביניהם. דמיאן אומר שאלה אוזני חמור, למרות שאני לא בטוחה איפה הוא רואה את החמורים. כשאני שואלת אותו, הוא רק צוחק עליי. הכיסוי של הספר סדוק ורופף, והתפרים תלושים, כמו השמלות שלי, שאימא מוציאה להן את התפרים כדי שאוכל ללבוש אותן עוד שנה. כשאני פותחת את הספר, הוא נפתח באותו מקום שבו הוא תמיד נפתח, בעמוד הראשון של הסיפור האהוב עליי, על הנסיכה והצפרדע.
רעש של זכוכית נשברת חודר אל המקום הבטוח שלי. אני עוצמת את עיניי, חוסמת את הקול הנורא, שמפחיד יותר ממפלצות.
עוד דברים נופלים במקום כלשהו.
אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי ולהתבונן בתמונה. אני מכירה כל קו וכל צבע של הנסיכה בשמלתה התפוחה, הוורודה. כדור הזהב מונח ליד האגם, העלים הירוקים של שושנות המים, והצפרדע שיושבת עליהם.
אני דוחפת את אצבעי לדף, גוררת אותה לאורך האותיות ולוחשת, "היה הייתה פעם..."
אני עדיין לא יודעת לקרוא, אבל אני מכירה את הסיפור בעל פה.
"נסיכה יפה שחיה בטירה."
הספר הוא כמו קסם. העולם בסיפור הופך להיות ממשי, והצלילים המגיעים מהמשך המסדרון מתפוגגים כשאני הופכת להיות הנסיכה בשמלה הוורודה, עומדת ליד האגם על העשב הכי רך והכי ירוק, בסנדלי המשי שלי, עם כדור הזהב שלי. אני ילדה יפה עם שיער זהוב, כמו בתמונה, ולא צבע הקפה החום־כהה המשעמם של השיער שלי, ו...
אני קופצת כשהדלת נפתחת.
"היי, זי," דמיאן אומר, וקורא לי בשם המיוחד שיש לו בשבילי, כשפניו מופיעות בחריץ. "אני יכול להיכנס?"
הוא לא ממתין שאגיד כן. הוא זוחל פנימה, מתכופף כדי להצליח להיכנס מתחת למדף, בגלל שהוא בן עשר, ולא רק שהוא גדול ממני פי שניים בגיל, הוא גם גדול ממני פי שניים בגוף.
אחרי שהוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי, הוא שואל, "מה את קוראת?"
המקום כל כך קטן, ולמרות שהברכיים שלנו כפופות, רגלינו נלחצות.
אני מושכת בכתפיי. גם הוא מכיר את הסיפורים בעל פה, כי הוא זה שמקריא לי אותם. זה לא שיש לי עוד ספר.
הוא דוחף אותי קלות. "את רוצה שאקריא לך?"
אני שוב מושכת בכתפיי, אבל מסובבת אליו את הספר, כדי שיוכל לראות את האותיות.
הוא פורע את שערי. "בשנה הבאה, כשתלכי לבית הספר, תלמדי לקרוא, ואז לא תצטרכי לחכות לי, ותוכלי לקרוא עוד ספרים, ספרים טובים יותר."
אני מחבקת אליי את ונסה חזק יותר. "אני אוהבת שאתה מקריא לי. אני אוהבת את הסיפורים האלה."
איאן ולאון גדולים יותר. כשהם לא בבית הספר, הם ברחוב עם החברים שלהם, מחפשים צרות, כמו שאימא תמיד אומרת. אני לא רואה אותם הרבה, וכשאני רואה, הם בדרך כלל מקניטים אותי. דמיאן הוא רק בכיתה ה', ואסור לו לצאת החוצה לרחוב אחרי הלימודים. הוא צריך להישאר ולהשגיח עליי, כדי שאימא לא תכעס, כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה.
"את לא תרצי לקרוא את הסיפורים הטיפשיים האלה יותר כשתהיי בבית הספר," הוא אומר.
דמעות טריות מנצנצות מאחורי עיניי. "הם לא טיפשיים."
"זה בכלל לא דומה לחיים," הוא אומר, ונשמע כמו מבוגר.
אני מבליטה את סנטרי. "זה כן."
"זה לא."
"זה כן! יום אחד, אני אמצא נסיך ואתחתן איתו, ואהיה נסיכה, ואחיה בטירה, ונחיה באושר ועושר. אתה תראה."
האנחה שלו עמוקה וכבדה, והוא נשמע בדיוק כמו אבא, כשהוא חוזר הביתה מיום של מה שהוא קורא בשם חפירה עמוקה. אני תמיד מדמיינת חפירה עמוקה במכרה כחפירה של בור גדול באמצע כר דשא, כדי לבנות שם בריכת שחייה כחולה מנצנצת.
"החיים הם לא סיפור אגדה, זי. אין שום אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך. את תצטרכי לעשות את זה בעצמך."
אני לוחצת בידיי על אוזניי, כדי לא לשמוע אותו. אני חוסמת את כל המילים הלא יפות, כי אני יודעת שהן לא נכונות. אני יודעת שהן לא.
הוא מושך את ידיי מאוזניי. "אני לא אומר לך את זה כדי להיות רע. אני אומר לך את זה כדי שלא תתאכזבי יום אחד."
"תפסיק את זה!" אימא צועקת.
כוס מתנפצת.
"את רוצה שאפסיק, אה?" אבא צועק בחזרה. "למה לא להרוס את הכול?"
"אתה יודע מה?" אימא בוכה. "בבקשה. תשבור את הכול. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, בן זונה מגעיל שכמוך."
קללה. חבטה קולנית. ואז דממה נוראה, נוראה.
לפעמים הדממה גרועה יותר. אבא לא יחזור הביתה עד מחר. אימא תבכה כל הלילה ולא תצא מהחדר שלה. דמיאן ימרח חמאה על טוסט, ואנחנו נאכל אותו מתחת לאוהל שהוא יבנה מהשמיכה שעל המיטה שלנו, אבל אין שום מקום שאפשר להסתתר בו מפני תחושת האשמה.
האב מורניי אומר שתחושת אשמה זה דבר טוב, משום שהיא אומרת לנו מתי עשינו משהו לא בסדר. אני לא אוהבת להרגיש אשמה. אימא תצעק עלינו ותגיד שזו אשמתנו, שזה הכול בגלל שיש יותר מדי פיות להאכיל. אני מרגישה ממש רע, ולא יודעת איך להיות יותר טובה או איך להיות פחות פה שצריך להאכיל.
אבא יבוא הביתה, יעלה בקושי במדרגות ויתנגש ברהיטים, והוא יתעלם מאימא ויכעס עלינו. הוא ייתן לי מכות כי לא ניקיתי את המטבח, אפילו אם הכלים רחוצים. הוא יצליף בדמיאן בחגורה כי לא הוציא את האשפה החוצה, אפילו אם פח האשפה ריק. אני אבכה בשקט בחדר שלנו, ודמיאן יתעצבן והעיניים שלו יהיו נוצצות. אבל אבא לא ייגע באיאן או בלאון. הם גדולים מדי, גבוהים כמעט כמו אבא, וחזקים יותר ממנו.
"היה הייתה פעם..." דמיאן מתחיל, וקולו נסדק קצת, כאילו הוא על סף שבירה, והופך להיות עמוק יותר, כמו הקול של איאן, "נסיכה..."
יום אחד, גם דמיאן יהיה גבוה וחזק.
לא אכפת לי מה דמיאן אומר. יום אחד, אני אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והמון כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד, מאוד, מכאן, ואני לא אחזור אף פעם. רק תחכו ותראו.

פרק 1

יוהנסבורג, דרום אפריקה 
זואי

המבט שלי מכוון אל המדרכה, כדי להימנע מלדרוך על צואת הכלבים שמזהמת את ארבעת הרחובות המפרידים בין סדנת־היזע לבין הדירה שלי, אבל אני לא נוכחת באחר הצהריים הקיצי הנפלא. המחשבות שלי נמצאות היכן שהן שוכנות בדרך כלל, בחלומות על תוכניות איך לברוח מהגיהינום הזה שבו אני חיה. חלומות הופכים את הקיום שלי לנסבל יותר. הבריחה שלי היא דרך החלומות.
ליד השוק, האוויר עבה וכבד מריח של פחמן, מפסי רכבת הפחם. כל מה שמתחת לגשר הרכבת הוא אפור, מכוסה בשכבות פיח. אני מרימה מבט אל השמיים. שם למעלה, האוויר כחול וצלול, טהור ובלתי מושג.
באנחה, אני נכנסת לתור בדוכן התוצרת הטרייה, ומשתמשת בזמן ההמתנה כדי למתוח את שריריי הכואבים. הגב שלי כואב מהרכינה מעל מכונת התפירה כל היום. בראשי, אני מחשבת עד כמה יספיקו המטבעות שנותרו לי בארנק. סוף החודש הוא תמיד הגרוע ביותר, אבל בצד החיובי של זה, יום־התשלום ממש מעבר לפינה. כשמגיע תורי, אני לוקחת בננה ושתי עגבניות.
אני גוררת את עצמי בשני הרחובות האחרונים עד הבית, תשושה לחלוטין. להוטה להאכיל את בטני הריקה ולטבול באמבטיה חמה. ואז אקרוס לתוך המיטה עם ערמת הספרים החדשה שהבאתי מהספרייה.
בבניין שלי, אני מקללת בשקט. הדלת שמובילה אל הרחוב פתוחה. המנעול שוב שבור, ויעברו עידן ועידנים עד שיתקנו אותו. בעל הבית לא מתחזק את הבניין. לכן החזית של הבניין שחורה משנים של טינופת, והקירות בפנים מלאים עובש, בגלל הרטיבות המתמדת.
עם עיניי מכוונות אל הרצפה כדי שלא אדרוך על אחד מהחתולים שתמיד מתחננים לאוכל, אני פותחת את הדלת עם הכתף, תוך כדי כך שאני מנסה לאזן בין סל הקניות שבידי האחת לבין שקיות הקניות שבידי השנייה. הכניסה הקודרת שקטה, ובאופן מוזר אין שם יללות גופים שעירים המתחככים כנגד רגליי.
עיניי עדיין מנסות להתרגל למעבר מאור השמש הבוהק אל פנים הבניין האפלולי. מתג האור שבור כבר שנים. אני מזעיפה מבט, מחפשת את המדרגות במעט האור שמגיע מבחוץ, לפני שהדלת נסגרת בחריקה ומשאירה את החלל חשוך למחצה. האור החלש המגיע מן הנורה הבודדה שיש בישורת שלמעלה, הוא האור היחיד שמונע מדיירי הבניין לא למעוד על המדרגות.
אני עומדת לקרוא לחתולים כשמשהו מתנגש בי מאחור. פי נפתח כדי לצרוח, אבל שום קול לא יוצא, כי כף יד גדולה חוסמת את פי, וזרוע גורמת לאוויר להישאב מבטני כשהיא נכרכת סביב מותניי ומרימה אותי באוויר.
השקיות שבידי נופלות על הרצפה. הפחד הולם בחזי. בפינה מרוחקת של ראשי, אני מבחינה בעגבניות המתגלגלות למטה במדרגות, וחלק הגיוני, מנותק, שיש בי, דואג בגלל המזון שנזרק, כשאני מתחילה להיאבק על חיי. אני מתפתלת ובועטת. זרועותיי מוחזקות לצידי גופי, ואני יכולה רק לבעוט. אני מנסה לנשוך, אבל לא מצליחה להכריח את שפתיי להיפתח. האחיזה על הפה שלי חזקה מדי. אני מרגישה כאילו הלסת שלי עומדת להישבר. כפתור מהחולצה שלי פוקע בשל מאמציי. הוא נושר על הרצפה וקופץ שלוש, ארבע, חמש פעמים, עד שנכנע לו בשקט בסופו של דבר באחת הפינות. ריח של תבלינים והדרים פולש אל נחיריי - בושם של גבר. החושים שלי מתעצמים. בחיים שחולפים מול עיניי, הכול נראה רועש יותר וצלול יותר.
"ששש," קול של גבר אומר אל תוך אוזני, וגורם לחרדה שלי לזנק.
אני רוצה לסובב את ראשי הצידה כדי להעריך את האיום, אבל לא מסוגלת לסובב את צווארי. שני גברים יוצאים מתוך הצללים. לאחד מהם שיער בלונדיני ארוך, והשני קירח עם זקן. הם נעים במהירות. הבלונדיני חוטף את השקיות שלי והמזוקן עולה במדרגות. הוא מסתכל שמאלה וימינה ואז מהנהן.
כשהאות ניתן, השובה שלי הולך אחריו, ביחד איתי. אני מוכרחה לנשום דרך האף כשהוא עולה בגרם המדרגות הבודד המוביל אל הקומה שלי. ריח השתן על המדרגות והעובש על הקירות הופך חזק יותר. הוא גורם לי לרצות להקיא. או שאולי זה בגלל האופן שבו הגוף שלי לחוץ אל הגוף שלו, ובמה שהוא מתכנן לעשות לי.
הבלונדיני הוציא את המפתחות שלי מתיקי וכבר הספיק לפתוח את דלת הדירה שלי כשאנחנו מגיעים אליה. אני מביטה בדלת של השכן שלי, ומתפללת לאלוהים שברוס לא משחק באקס בוקס שלו עם האוזניות עליו, אבל הצלילים של המשחק האהוב עליו מגיעים לאוזניי, עוד לפני שהאיש הזר גורר אותי פנימה.
הוא מוריד אותי אל הרצפה, ממשיך להחזיק את ידו על פי. "האנשים שלי יעזבו עוד מעט." הקול שלו עמוק, והמבטא שלו חזק. האופן שבו הוא מגלגל את ה- ר' גורם למילים המסוכנות להישמע חושניות. "אני לא רוצה לפגוע בך, זואי, אבל אם תצרחי, איאלץ לעשות את זה. מבינה?"
אלוהים אדירים. הוא יודע את השם שלי. אני עוצמת את עיניי, החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה. איך הוא יודע את השם שלי?
הוא מדבר בשקט, ולוחש את המילים אל אוזני. "שאלתי אותך שאלה."
אני מהנהנת. איזו ברירה יש לי?
הוא מסיר את ידו לאט. "זה יותר טוב."
ברגע שהוא משחרר אותי, אני מסתובבת ונסוגה לעבר הספה. "אין לי כסף. אין לי שום דבר בעל ערך."
הוא מחייך. "אני נראה כאילו אני צריך לגנוב כסף?"
אני מביטה בו. הפנים שלו רבועות, עם קווים חדים. האף שלו קצת עקום, כאילו נשבר פעמים רבות. שיער עבה, שחור, מסוגנן, עם פאות־לחיים אופנתיות. גון עורו חמים, אבל עיניו קרות, והצבע שלהן אפור כמו של שמיים מעוננים. הוא לא גבר נאה, והעור הפצוע של מפרקי כפות ידיו מספר סיפור משלו.
אני בולעת את רוקי ומשפילה את מבטי אל גופו. הוא גבוה ורחב יותר מכל מי שראיתי אי פעם. החזה והרגליים שלו ממלאים כל סנטימטר של החליפה שלו. זו חליפת פסים־דקים אפורה - צמר טהור, אם לשפוט על פי החוט - הגזורה באופן מושלם, שמייחד אותו. הוא זועק מכסף ומכוח. לא, הוא לא היה פורץ לכאן בשביל כסף. האפשרות האחרת גורמת לי להתכסות בזיעה קרה.
הוא מתקדם אליי, והמבט שלו מתמקד בחזי. "אבל, יש לך משהו בעל ערך שאני צריך."
אני שוב משפילה מבט. החולצה שלי נפתחה היכן שהכפתור נקרע, והיא חושפת את החזייה שלי. אני מקרבת את קצותיה ושואלת דרך שפתיים רועדות, "מה?"
כשהוא מהנהן לשני הגברים, אני מביטה בהם. לבלונדיני יש פנים יפות כמו של דוגמן. הוא רזה וגבוה. לשני - המזוקן והמוצק יותר - יש עיניים כל כך שחורות, שהאישונים מתמזגים עם הקשתיות. שניהם לבושים בחליפות שחורות ואוחזים באקדחים.
הגבר המזוקן עובר על הסל שלי. הוא מוציא ממנו את האוברול שבו אני משתמשת בעבודה ומניח אותו על השולחן ביחד עם הארנק ומברשת השיער שלי. השקית עם הבננה מונחת לידם. הוא אוסף את העגבניות שלי והעור המבוקע שלהן מתגלה דרך השקית השקופה. כשהוא מוצא את הטלפון שלי, הוא מושיט אותו לאיש שאחז בי. האיש מכניס אותו לכיסו. ואז, כמו שהבטיח השובה שלי, האנשים שלו עוזבים. המפתח נשמע במנעול. אני נעולה בפנים עם האיש הזר.
הפחד מלהיט אותי מבפנים וגורם לי לתחושת בחילה. אפילו הרעב שלי נעלם.
"מה אתה רוצה ממני?"
האיש לא עונה. ברגע שהשותפים שלו נעלמים, הוא מעביר את תשומת ליבו ממני אל מקום המגורים שלי. מבטו עובר מהספה הממורטת עם הקפיצים השבורים אל התמונות הממוסגרות שעל הקיר, ולבסוף אל החרצית שבתוך האגרטל על השולחן.
המבטים שלו פולשניים. אני יודעת מה הוא רואה, אבל אני מסרבת להתבייש בגלל העוני שלי, במיוחד מול גבר עם חליפה יקרה, שחטף אותי מהרחוב.
הוא פוסע אל החרצית ונוגע בגבעול. "תוספת נחמדה."
"מה?"
"הפרח." בקפדנות רבה, הוא מלטף כל עלה כותרת. "מאיפה הבאת אותו?"
מה זה משנה, לעזאזל? "מהמדרכה."
הוא מעיף בי חיוך ספקני. "לא לקחת אותו מהגינה של מישהו?"
למרות הפחד שלי, הכעס שלי מתעורר. "לא, לא גנבתי אותו. הוא גדל בר."
הוא לא מגיב על ההאשמה הבלתי נאמרת. רק ממשיך לצפות בי בעניין. אחרי רגע, הוא שואל: "לא קיבלת את זה מחבר?"
"לא." לאן הוא חותר עם השאלות האלה? למה הוא לא אומר לי מה הוא רוצה?
"אז אין לך חבר."
"לא." אני מביטה בו כשהוא הולך לעבר הקיר, כדי להביט בצילומים. הלב שלי הולם כמו מטוטלת על צלעותיי.
"המשפחה שלך?"
"כן."
הוא מצביע על הילד הכי גבוה בתמונת הפולרואיד המצהיבה. "מי זה?"
"מה אכפת לך?"
הוא מביט, ואזהרה שקטה בעיניו. הוא לא צריך לדבר במבטא הזר הזה שלו כדי לעורר חרדה.
"זה איאן," אני אומרת באי־רצון, "אחי הבכור."
"והאחרים?"
"לידו עומד לאון, אחריו דמיאן, ואני."
הוא רוכן קרוב יותר ובוחן את הילדה עם הקוקיות והשמלה הקצרה־מדי. "היית חמודה. בת כמה היית פה?"
אני אוחזת חזק יותר בחולצה שלי. "עשר."
הוא מחווה אל אימא ואבא. "אלה ההורים שלך?"
"הורים שנפטרו."
"תנחומיי."
הוא מרים את הספר על ונציה מהספה ומסובב את הכריכה. אני לא רוצה שהוא ייגע בזה. אני לא רוצה שהגבר הזה, שפלש לי לפרטיות, יפלוש גם אל החלומות שלי. החלומות שלי הם שלי. הם פרטיים, אבל אני חסרת ישע ולא יכולה למנוע ממבטו לרפרף על תוכן העניינים ועל החותמת של הספרייה. הוא משליך אותו בחזרה על הספה ופותח את הספר שמונח על שולחן הקפה. גם הספר הזה נלקח בהשאלה מהספרייה, והוא עוסק באותו נושא, בדיוק כמו הספר שליד האמבטיה והספר שעל שידת הלילה שלי. כשהוא גומר לבחון את הספר ההוא, הוא הולך אל מדף הספרים ומטה את ראשו הצידה כדי לקרוא את שמות הספרים. מדף אחר מדף, הוא עובר עליהם.
אחרי שהוא מאבד עניין בספרים, הוא עושה את דרכו אל המטבח. הוא עוצר ליד משקוף הדלת ובוחן את המדף שעליו שתי כוסות סדוקות וסיר חבוט, החפצים היחידים שעדיין לא נשברו או החלידו. תשומת הלב שלו עוברת אל הגרניום שעל אדן החלון. הצמח החסון, הירוק, הוא גאוותי ותקוותי. מצאתי אותו בפח האשפה והצלחתי להציל אותו. מי שהשליך אותו כנראה חשב שהוא מת. אבל היה בו עדיין טיפה צבע ירוק בגבעול. הוא היה יבש וזנוח, וריחמתי עליו. העובדה שהוא נלחם ושרד כדי ללבלב ולשגשג, מהווה עבורי תזכורת לא להרים ידיים לעולם.
הוא מסתכל על הריבוע הכהה יותר שעל רצפת הלינוליאום, היכן שבעבר עמד המקרר. מכרתי אותו מזמן, כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה, כמו גם את שאר הרהיטים והחפצים שהיו שווים כמה דולרים. בלי מצרכי מכולת, אני לא זקוקה למקרר. לפני כמה דקות, כשהשאלה מאין תגיע ארוחת הערב של מחר הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלי, לא שיערתי שהחיים שלי עלולים להידרדר עוד יותר.
עייפה פתאום, אני מחבקת את עצמי. "תראה, פשוט תגיד לי למה אתה כאן ואז תעזוב אותי לבד."
הוא לא מתייחס אליי. הוא מביט במזווה. במקום בדלת, הוא סגור בווילון, שהשארתי פתוח, כך שלעיניו מתגלים צנצנת כמעט־ריקה של חמאת בוטנים והקרום הקשה של הלחם.
"אני מניח שאני צריך להציג את עצמי," הוא אומר, כשהוא סוף־סוף פונה לעברי. "מאחר שאני כבר יודע את שמך, זה נראה הוגן."
"אני לא רוצה לדעת את השם שלך," אני פולטת. ככול שאדע פחות, כך הסיכויים שלי לשרוד יהיו טובים יותר.
הוא מושיט יד. "מקסים בלשו."
הרעידות שלי מתגברות. זה לא נראה טוב מבחינתי. כשאני לא זזה, הוא צועד לעברי, אוחז בידי ומצמיד את שפתיו אל מפרקי אצבעותיי. המחווה נראית כלגלוג ולא כמחווה אבירית, ואני מושכת את ידי הרחק ממגעו.
"עכשיו, אחרי שאנחנו מכירים זה את זה, זו, אנחנו עומדים לנהל שיחה."
"אל תקרא לי ככה." רק אנשים שאכפת להם ממני קוראים לי זו.
הוא מרים גבה. "לא ככה קוראים לך החברים שלך?"
מטרידה אותי העובדה שהוא יודע את זה. "בדיוק. הם חברים."
במקום לכעוס, הוא נראה משועשע. "אז זואי. האחים הגדולים שלך - הם עזבו את העיר לפני הרבה זמן. אני צודק?"
"אם מדובר באיאן או בלאון, לא שמעתי מהם מאז שעזבו."
"לא." הוא מושיט את ידו לאט ומעביר אגודל על לסתי. "לא מדובר בהם."
העדינות שבמגעו תופסת אותי לא מוכנה. אני מוכרחה להישען לאחור כדי לחמוק מהליטוף המוזר, כי השוקיים שלי צמודות לספה.
"מדובר בדמיאן," הוא אומר.
כשהוא שומט את ידו, אני מזדקפת, מנסה להמשיך להביט בו בלי לתת לו לראות את הפחד בעיניי.
"ככה השיחה שלנו תתנהל," הוא אומר. "אני אשאל אותך כמה שאלות, ואת תעני עליהן."
"אף פעם לא."
אני לא מלשינה על דמיאן. מבין כל האנשים במשפחה הלא־מתפקדת שלנו, הוא היחיד שאכפת לו. דמיאן מבוגר ממני רק בחמש שנים, אבל הוא גידל אותי לבד. הוא דאג לי כשאף אחד אחר לא עשה את זה. הוא סבל מספיק. לא הגיע לו אף אחד מהדברים האיומים שקרו לו.
מקסים בוחן אותי. "את יותר קשוחה ממה שציפיתי. העניים בדרך כלל נשברים בקלות."
הזעם שלי גורם לי לשכוח לפחד. "לך תזדיין."
"פגעתי בעצב רגיש?"
"לך לעזאזל," אני מסננת.
"בסדר. נשחק את זה בדרך שלך." הוא מוציא את הטלפון שלו מכיסו ומחליק על המסך.
ליבי הולם חזק כל כך, שאני מרגישה כל פעימה ברקותיי. הוא מניח את הטלפון על הספר שעל שולחן הקפה כשהמסך פונה לעברי. שיחת וידיאו מתחברת. פונקציות הווידיאו והאודיו בצד שלו מנוטרלות. האדם שאליו הוא מתחבר לא יכול לראות או לשמוע אותנו.
שנייה אחר כך, תמונה ממלאת את המסך. אני קופאת. צמרמורת אוחזת בי. החברים של מקסים נמצאים בדירה הסמוכה עם ברוס, והשכן שלי קשור לכיסא.
"ברוס!" אני קופצת לחטוף את הטלפון, אבל מקסים תופס אותי בקלות ואוחז בזרועותיי. אני מנסה להיאבק, אבל אין לי סיכוי מול הכוח שלו. "מה אתה עושה לו?"
"שקט," מקסים אומר.
אני מנסה לבעוט בו, אבל הוא מרסן אותי בקלות.
"למה אתה עושה את זה?" אני זועקת, נאבקת לשחרר את עצמי בזמן שאצבעותיו חופרות חזק יותר בתוך בשרי.
המניאק הקירח מושך את זרועו לאחור ונותן לברוס אגרוף בפנים. הכיסא מתהפך, וברוס נוחת על גבו.
"לא!" אני מנסה לזנק קדימה ולהגיע אל הטלפון, אבל מקסים אוחז בי חזק.
השומר מרים את הכיסא. ברוס יורק דם, עיניו מלאות בארס כשהוא מביט במבט רושף בתוקף שלו. המנוול מכה אותו שוב, הפעם באגרוף על הלסת, שמעיף את פניו של ברוס הצידה.
"תפסיק את זה," אני צורחת. "תעזוב אותו."
ברוס גונח, כשאגרופים מוטחים בבטנו ובצלעותיו. מכה מרושעת גורמת לחתך בגבתו. אני לא יכולה לצפות בזה יותר. רגליי כושלות. אני מתייפחת ונופלת על ברכיי. אחיזתו של מקסים עוברת לשערי. אצבעותיו אוחזות בשערי האסוף לפקעת, כמו תמיד כשאני הולכת לעבודה. הוא מושך את ראשי לאחור ומאלץ אותי לפגוש את עיניו.
"את מוכנה לנהל שיחה עכשיו?"
"בבקשה, תפסיק," אני אומרת דרך הדמעות. "אני אספר לך מה שתרצה לדעת."
הוא לוקח את הטלפון שלו, מקיש על המסך ואומר, "תעשו הפסקה."
אחרי שהוא מכניס את הטלפון לכיסו, הוא אוחז במרפקיי כדי לעזור לי לקום. בעדינות כמעט, הוא מוחה את הדמעות מלחיי. "זה לא מוכרח להיות ככה. זה יכול להיות קל או קשה, איך שאת תחליטי." הוא דוחף אותי אל הספה.
בשיניים נוקשות, אני זזה אל הפינה, מתרחקת ממנו ככל שאני יכולה.
"תישארי שם," הוא אומר.
הוא הולך אל המטבח. הצינורות חורקים כשהוא פותח את הברז. כעבור רגע, הוא חוזר עם כוס מים ודוחף אותה לידי.
"תשתי," הוא אומר.
אני לוגמת באופן אוטומטי, בלי להרגיש צמאה.
הוא מתיישב כל כך קרוב אליי, שהגוף שלו נוגע בגופי. "בואי ננהל את השיחה הקטנה הזאת. את ודמיאן קרובים?"
אני מהנהנת, לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות על לחיי.
"ששש..." הוא משלב את אצבעותיו בשערי ומעסה את הקרקפת שלי. סיכה משתחררת ונופלת על ברכיי. "את מבקרת אותו בכלא?"
אני מנידה בראשי.
"תשתמשי בקול שלך, זואי."
המילה יוצאת בחריקה. "לא."
"טוב. את מתקדמת יפה." הוא מסלסל סביב אצבעו קווצת שיער שהשתחררה מהפקעת שעל ראשי. "למה לא?"
"הוא לא רוצה שאבוא לבקר."
"למה לא?"
"הוא לא רוצה שאהיה בקרבת האסירים האחרים שאיתו. הוא אומר שהם מסוכנים, ושהם לא יהססו להשתמש בי נגדו."
קשה לשרוד שם בפנים. דמיאן לא מספר לי מה קורה, אבל אחת החברות שלי יצאה עם סוהר. הסיפורים שהיא סיפרה לי גרמו לי לסיוטי לילה.
"בחור חכם." הוא לוקח ממני את הכוס ומשאיר אותה על שולחן הקפה. "בית כלא מלא בגברים מחוספסים וחסרי־מצפון הוא ללא ספק לא מקום לאישה צעירה ויפה.
"דמיאן חף מפשע." אני מביטה לתוך מבטו הקר של מקסים. "גזר הדין שקיבל לא הגיע לו. מה שאתה חושב שהוא עשה, הוא לא עשה."
"איך את יכולה להיות בטוחה כל כך?"
"הוא אמר לי. אני מאמינה לו. אני מכירה את דמיאן. הוא לא גנב את היהלום ההוא. מישהו שתל אותו עליו."
"איזה סוג של קשר יש לכם? את מתקשרת אליו?"
"הוא אומר שיש האזנה לטלפונים. אני כותבת."
הוא מרים גבה. "את המכתבים לא בודקים?"
"דמיאן מכיר את הסוהרים שאחראים על קריאת המכתבים. הם מוגנים. וחוץ מזה, אני לא חולקת שם מידע אישי."
"אז על מה את כותבת?"
"על העבודה שלי." אני מושכת בכתפיי. "על חיי היומיום."
"את מתכוונת לזה שאין לך חיים."
לחיי מתלהטות בזעם חסר־ישע. "אתה מניאק."
"אם אתם כל כך קרובים, למה הוא לא דואג לאחותו הקטנה?"
אני מסתכלת עליו בזעם. "איך הוא אמור לעשות את זה מתא הכלא? וחוץ מזה, אני מסוגלת לדאוג לעצמי."
הוא מעיף מבט סביב החדר. "שמתי לב."
"זו תקופה קשה לכולם." אני מעבירה את מבטי על החליפה היקרה שלו, ומוסיפה, "טוב, לא לכולם. נראה שהבריונים משגשגים."
"אל תתגונני כל כך, ויהיה חכם מצידך לשים לב איך את מדברת איתי. אני צריך להזכיר לך את ההשלכות של התנהגות רעה?"
דמעות חונקות אותי כשאני חושבת על ברוס. התשובה שלי מרירה. "לא."
"דמיאן הזכיר מה התוכניות שלו אחרי שישתחרר?"
"נשארו לו שש מתוך עשר השנים של גזר הדין שלו." ליבי כואב, כשאני אומרת את זה. "אילו תוכניות הוא יכול לעשות?"
"הוא אף פעם לא אמר לך כלום על רכישת מכרה?"
"אתה צוחק? מכרה בטח עולה מיליונים."
"מיליארדים." כמעט בהיסח־הדעת, הוא מחכך את קווצת השיער שלי בין אצבעותיו. "דמיאן סיפר לך על תוכניות לעשיית כסף שהוא עובד עליהן בכלא?"
"לא." אי נוחות מתחילה לחפור לי בבטן. "למה? במה הוא מעורב?"
הוא עוזב את שערי. "בכלום. אני רק בודק. פגשת מישהו מהאסירים האחרים שאיתו?"
"אמרתי לך, הוא לא רוצה שאבוא."
"השם זאיין דה קוסטה, מצלצל לך מוכר?"
"הוא השותף של דמיאן לתא, אבל זה כל מה שאני יודעת."
הוא קם ומושיט לי יד. "אני חושב שאת אומרת את האמת, אבל הייתי רוצה לראות את המכתבים שלו."
אני נותנת לו להקים אותי על רגליי. "אין שום מכתבים. דמיאן אף פעם לא כותב בחזרה."
"למה לא?"
האסירים שקוראים את המכתבים היוצאים הם לא אלה שאחראים על הדואר הנכנס. דמיאן לא בוטח בהם. הוא לא רוצה שהם ידעו שאני קיימת."
"מה לגבי תמונות? בטח יש לך כמה תמונות של אחיך."
אני לא רוצה לתת לו עוד מידע שהוא יוכל להשתמש בו נגד דמיאן. אני לא רוצה שהוא יראה באיזה עוני גדלנו. "אלה תמונות פרטיות."
"זואי." הוא חופן את לחיי. "את צריכה להבין שהאפשרויות היחידות שיש לך מעתה והלאה הן אלה שאני אתן לך. אני מייעץ לך לבחור אותן בזהירות. אל תבזבזי אותן, כי לא יישארו לך הרבה. וחשוב מזה, אל תעמידי אותי במבחן. אני לא אדם עם סבלנות."
אני אוחזת במפרק כף ידו והודפת את ידו. "אל תיגע בי."
שפתיו מתעקלות לחיוך עצל. "יש לי הרגשה שאת תבלעי את המילים האלה."
"אף פעם," אני אומרת בשיניים חשוקות.
"נראה." הוא מצביע על המסדרון. "תתחילי לזוז."
אני מתרחקת ממנו מהר ככל שאני יכולה, אבל הוא הולך אחריי לאורך המסדרון הקצר ולתוך החדר שפעם חלקתי עם שלושת האחים שלי. אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה ממנה את הקופסה עם התמונות הישנות, ומושיטה לו אותה. אני מרגישה נורא כשאני עושה את זה, כי הרגעים הנדירים האלה של חיינו, שנלכדו בעדשת המצלמה, לא נועדו לעיניו השונאות, חסרות־הרגש.
"תודה," הוא אומר ולוקח את הקופסה.
"נתתי לך את מה שאתה רוצה. תשחרר את ברוס."
"מה ברוס בשבילך?" הוא אומר את שמו בבוז.
"שכן נחמד." המבט שלי מאשים. "הוא תמיד שומר עליי."
"אין שום דבר רומנטי ביניכם?"
אני משלבת זרועות. "לא, ולא שזה עניינך."
"אני צריך להזכיר לך את מקומך?"
אני מסיטה את עיניי, ושונאת את עצמי, על כך שגזל ממני את הכוח שלי. "קיבלת את מה שרצית. בבקשה, לך."
"לא באתי לכאן בגלל התמונות."
תחושת בחילה שוטפת את גופי מרוב פחד, ואני מביטה בו. "מה עוד אתה רוצה? אמרת שתניח לנו."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
אני נסוגה מספר צעדים לאחור, עד שגופי פוגע בקיר. "שיקרת? אתה עומד להרוג אותנו?"
"לא."
"אז מה כן?" כל גופי רועד. אפילו השוליים של החצאית שלי רועדים.
"כל דבר בעיתו. אנחנו יוצאים לארוחת ערב." מבטו יורד שוב אל החולצה הפתוחה שלי. "תדאגי להיות ייצוגית."
אני בוהה בו. "ארוחת ערב?"
"את יודעת," הטון שלו יבש. "הארוחה הזאת שאוכלים בין שבע לתשע."
"אני חייבת ללכת לראות את ברוס," אני קוראת. "הוא פצוע."
הוא פותח את מגירת השידה שלי ומתחיל לעבור על הדברים שבתוכה. "הוא ישרוד."
אני ממהרת קדימה ואוחזת בזרועו. "היי! מה אתה עושה?"
הוא נעצר ומביט במקום שבו אני נוגעת בו.
אני מרופפת את אחיזתי ומסירה את ידי. "זה שלי, וזה פרטי."
הוא מסיט הצידה את התחתונים והגרביים שלי ובודק מתחת לסוודר שלי. הוא עושה את אותו הדבר עם כל מגירה, ואז מסיט את הווילון כדי לבדוק בתוך הארון.
בלי מילה נוספת, הוא יוצא מהחדר והולך אל ארון המטאטאים שבמסדרון, ואז ניגש לחפש בארון שבחדרם של הוריי המנוחים.
אחרי שהוא משלים עם זה שאין כאן שום דבר מעניין, הוא שולף את הטלפון שלו. "אנחנו עוזבים בעוד חמש דקות. זו אחת מאפשרויות הבחירה היקרות שאני נותן לך, זואי. את יכולה לסדר את הבגדים שלך, או שאנחנו נלך ככה, כמו שאת."
"אם אלך איתך, תשחרר את ברוס?"
"את לא בעמדת מיקוח. את באה איתי, אבל אל תדאגי לגבי השכן שלך. העסק שלי הוא לא איתו."
הוא מרים את הטלפון לאוזנו ומזמין שולחן לשניים, תוך כדי כך שהוא עושה את דרכו בחזרה אל הסלון. החזה שלי מכווץ ונשימתי רדודה. מי זה הגבר השחצן הזה? מה הוא רוצה? האם דמיאן בצרות? האם ברוס בסדר?
הדמעות שלי חסרות תועלת, אבל הן זולגות בכל מקרה. אני נכנסת אל חדר האמבטיה ונועלת את הדלת. החלון קטן מכדי שאפשר יהיה לטפס דרכו. אין דלת אחורית. אני לכודה בדירה שלי עם אדם זר מסוכן, בעל עיניים אכזריות וכוונות לא ברורות, אבל מצבו של ברוס גרוע עוד יותר.
אני מביטה בפניי במראה, נראית זוועה. המסקרה מרוחה מתחת לעיניי. הפקעת המסודרת של הבוקר התפרקה חלקית. השיער שלי פרוע. אני פותחת את הברז ושוטפת את פניי ואת המסקרה. הסיכות נופלות על הרצפה, כשאני מפזרת את שערי באצבעות רועדות. אין לי כוונה להרים אותן. המברשת שלי נמצאת על השולחן בסלון, ואני לא מתכוונת לצאת לשם כי הוא שם. אני מעבירה את אצבעותיי בשערי כדי לסדר את הקשרים. שתי החולצות הנוספות שלי נמצאות בכביסה. אני לוקחת סיכת ביטחון מהקופסה שבה נמצאים חוטי התפירה והמחטים שלי ומצמידה יחד את קצות החולצה, כמיטב יכולתי. זה לוקח יותר זמן ממה שזה אמור לקחת, בגלל שאני כל כך רועדת. כשאני מסיימת, אני שומעת נקישה על הדלת.
"תפתחי את הדלת, זואי."
לרגע קצר, אני שוקלת לא לציית, אבל אני יכולה לדמיין איך זה יתנהל. לא צריך הרבה כדי לבעוט בדלת ולהפיל אותה, וברוס יסבול שוב בגלל ההתנגדות שלי. כשליבי תקוע בגרוני, אני מסובבת את המפתח, אבל לא לוחצת על הידית. המוח שלי מסרב לציית לפקודה. לוקח לי רגע לחפש את האומץ, אבל לפני שאני מספיקה למצוא אותו, מקסים פותח את הדלת.
"בואי נלך." הוא אוחז בזרועי ומוביל אותי אל הסלון.
הגבר הבלונדיני כנראה כבר עמד בחוץ, כי מקסים צריך להקיש רק פעם אחת, והדלת נפתחת. כשמקסים גורר אותי דרכה, אני יודעת שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו. 

יהלומים בהתגלמותם 

פרק 1

מקסים

אלוהים אדירים.
אני מסתער אל קצה הצוק וקופץ אחרי זואי. המחשבה לאבד אותה מכאיבה בחזה. היא כואבת פי אלף יותר מהמים הקרים. כשאני פוגע במים, אני לא צולל עמוק, אלא מסתובב ושוחה כמו מטורף. הים חלק. אני אמור לאתר אותה בקלות, אבל יש סלעים מכל עבר. אני צועק את שמה, וסורק את המים כמו מטורף, כשצבת של פחד לופתת את ליבי.
ואז אני רואה אותה. תודה לאל. ההקלה גדולה כל כך, שאני אפילו לא כועס. אני שוחה במספר תנועות חתירה על פני המים ומגיע אליה בתוך חמש שניות. היא משתנקת ומתיזה, מטלטלת את רגליה במים. אני אוחז במותניה, מסובב אותה על גבה ושוחה איתה אל החוף.
אין סיכוי שהיא הייתה מצליחה לצאת בכוחות עצמה, כשהיא לא יודעת היכן הסלעים שמתחת למים יוצרים תעלה.
אני חסר נשימה כשאנחנו מגיעים אל החוף, אבל לא בגלל המאמץ, אלא בגלל הפחד. מעולם לא הרגשתי משהו כזה, מעולם לא היה לי אכפת מספיק. אני גורר אותה אל החול ודוחק הצידה את ההתגלות שהייתה לי, כדי שאוכל לנתח אותה מאוחר יותר. אני מסיר מזואי את הז'קט שלי שהיא עדיין לובשת ומכסה את גופה הדק בגופי, מאפשר לחלק מחום גופי לחמם אותה. השיניים שלה נוקשות והגפיים שלה רועדות.
פאק, פאק, פאק.
אני מרים אותה בזרועותיי ומתחיל לעלות בעלייה התלולה. השומרים מחכים למעלה, מביטים למטה בפנים מודאגות, מציעים ידיים וסיוע.
אני מנפנף אותם. "אנחנו בסדר."
אני מחזיק אותה קרוב לליבי וממהר אל חדר האמבטיה, ופותח את המים במקלחת. כשהמים חמים, אני דוחף אותה מתחת למים ומפשיט אותה. מכיוון שהרסתי לה את התחתונים, היא לובשת רק את שמלת הערב האדומה. השפתיים שלה כחולות. כך גם הציפורניים שלה. אני מחכך כל אחת מידיה בין ידיי, כדי לחמם אותן, ואז את זרועותיה, כדי לעזור לזרימת הדם וגם כדי להעלות את חום גופה.
מתישהו, בין סיבון גופה לבין חפיפת שערה, השיניים שלה מפסיקות לנקוש. אני מצמיד אותה אל הקיר ויורד על ברכיי מולה. טיפות מים נאחזות בעפעפיה כשהיא מביטה בי, שומרת על שיווי משקלה על ידי הנחת ידיה על כתפיי. שערה הכהה, שבדרך כלל גלי או מתולתל, תלוי חלק ומשיי על כתפיה. השדיים שלה גדולים יחסית למבנה גופה הקטן, הפטמות שלה בגוון ורוד כהה. היא לא מגלחת או קוצצת את המשולש בין רגליה, אבל אפילו שם השיער שלה רך ומושלם, צורה נשית יפה. ישנם סוגים רבים של יופי, והרבה נורמות המגדירות אותו, אבל היא כולם יחד, הכול דחוס לאישה אחת.
אני מרים את ירכה, מניח אותה על כתפי, וסוגד לגופה בידיי. אני מקיף את מותניה הצרים ומעביר את כפות ידיי על עיקול ירכיה, תוך כדי שאני מביט בעיניה המספרות הכול. הן מתערפלות מתשוקה, והכחול הופך להיות קצת יותר כהה, כמו מעמקי האוקיינוס. לחייה הופכות להיות ורודות, והפטמות שלה מזדקרות. אני מסמן שביל במורד החלק החיצוני של רגליה, ומשם חוזר למעלה אל תוך הכוס שלה. היא חלקלקה ונפוחה, גופה נזקק למה שמנעתי ממנה מוקדם יותר, במלון.
מבטי נעול על מבטה כשאני יורד לה, זולל אותה כאילו היא הסעודה האחרונה שלי. לא לוקח לה זמן רב להישבר. כשהיא גומרת בפה שלי, ריסיה הארוכים מרפרפים על לחייה, והיא נושכת את שפתה התחתונה בין שיניה. אני טורף אותה בין הזעזועים המשניים של האורגזמה שלה, מלקק את כל הדבש בלטיפות עצלות של לשוני.
רגליה כושלות כשאני עוטף אותה בחלוק שלי ומייבש אותה. התשישות היא שילוב של הלקח המעניש שלימדתי אותה קודם, הלילה נטול השינה, ההלם ממה שראתה בדירה של אלקסיס, הזוהר שאחרי האורגזמה והירידה מהאדרנלין של תרגיל הקפיצה המטורף שלה. זה יותר מדי להכיל בשביל פרח קטן אחד.
היא לא מוחה כשאני נושא אותה למיטה שלי ומכסה אותנו בשמיכה. אני מתכרבל, כשגבה אל חזי וישבנה צמוד למפשעה שלי. אני מניח זרוע אחת מתחת לראשה וזרוע שנייה סביב מותניה. ככה, היא מוגנת בתוך הכלא של זרועותיי, סוף־סוף חמימה ומסופקת.
אני מנשק את צווארה, שואף לקרבי את הניחוח המתוק של עורה. "מה לעזאזל חשבת לעצמך, זואי?"
"רציתי לדעת אם אני מסוגלת לעשות את זה," היא אומרת, וקולה כבר מעובה משינה.
"יכולת למות."
"וזה היה דבר רע?"
"כן," אני אומר ברוגז. "את לא תעשי את זה שוב. אף פעם לא. מבינה?"
"אתה עשית את זה."
"אני יודע מה אני עושה."
"עשיתי את זה, לא?"
אני נאנח. "כן, עשית את זה, אבל לא היה סיכוי שתוכלי לצאת אל החוף בכוחות עצמך. הסלעים היו קורעים אותך לגזרים."
"אל תדאג. אני יודעת מה מטריד אותך." הטון שלה נהיה מריר. "זה הדבר הזה שקורה עם דמיאן. אתה יכול להיות רגוע, אני לא מתכוונת להרוג את עצמי."
צודקת, היא לא. אבל היא גם טועה. זה לא רק 'הדבר הזה שקורה עם דמיאן'. לא מדובר ביהלומים או בעסקים. מדובר במה שנוכחתי לדעת שם, במים המסוכנים ההם.
"לכי לישון," אני אומר, מהדק את זרועותיי סביבה.
היא מצייתת, באנחה קטנה, ונשימתה הופכת במהרה להיות סדירה. אני שוכב ער, ליבי הולם בחזי, כשאני מחבק את האישה שגורמת לי להרגיש. את האדם היחיד בעולם שגורם לי לפחד. 

יהלומים לנצח 

פתח דבר

יום אפל אחד, ילדה קטנה הסתתרה בארון מטאטאים וקברה את נשמתה בתוך סיפור אגדה.
"יום אחד, אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והרבה כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד מאוד מכאן, ואני אף פעם לא אחזור. חכה ותראה."
ואז היא גדלה, ומשאלתה התגשמה. אלא שהיא לא מצאה את הנסיך שלה. הנבל מצא אותה. הוא גנב את חלומותיה וגרם להם להתגשם. הוא לקח אותה רחוק, ולא הסכים לתת לה לחזור.

פרק 1

מקסים

"היא נעלמה, אדוני."
אני עוצר על המקום בסלון של הוריי, כשהטלפון צמוד לאוזני. המילים הולמות בכלוב הצלעות שלי ומהדהדות בחזי. מילים מרשיעות. מילים מפחידות. מילים שלא חשבתי שאשמע לעולם.
הכול בתוכי נעצר - הלב שלי, נשימתי, ואפילו יכולתי לחשוב. ההודעה פוגשת בי, כמו מישהו שנעצר פתאום מולך. הרגשות הנדירים ההם שרק זואי מסוגלת להעלות מעומק נשמתי, מתנפצים אל תוך גופי הקפוא, כשמוחי סוף־סוף מתחיל להבין. אני מתכסה בזיעה, הבטן שלי צונחת, הדופק הולם ברקותיי, ובמשך כל הזמן הזה, אני נאבק עם משמעות ההודעה.
"מה אמרת?" אני שואל בקול קר כמו הכפור שעל הדשא. שמעתי את השומר שלי, חזק וברור, אבל חלק לא מוכר בתוכי רוצה להכחיש את זה. בדרך כלל, אני לא נרתע מהאמת. אני מומחה בלאמץ את כל החלקים המכוערים שלה. האמת היא כלי נשק בחוגים שלי, כלי שאני משתמש בו כדי לתכנן מניפולציות פסיכולוגיות — משחקי מוח.
אותם משחקים שתכננתי כדי ללכוד את זואי, פונים עכשיו נגדי כשהשומר חוזר ואומר, "היא נעלמה," וכעת הוא נשמע מהסס.
"למה אתה מתכוון לעזאזל כשאתה אומר שהיא 'נעלמה'?"
הוא בולע את רוקו. "היא בכתה, היא ביקשה ללכת לשירותים. כשהיא לא יצאה אחרי כמה דקות, נכנסתי לבדוק.
"כמה דקות, לעזאזל?" אני שואל, וראייתי מתחילה להתערפל בקצוות.
"עשר. חמש־עשרה. יש לי אחות, אדוני." הוא מתחיל לגמגם. "אני יודע איך זה, כשאישה בוכה."
כשאישה בוכה. פגעתי בזואי. אני יודע את זה. שנאתי כל שנייה מזה, אבל איזו ברירה הייתה לי? זה ייקח זמן, אבל כמו עם כל פצע, זה יתרפא בסופו של דבר. נחזור למה שהיינו, בחזרה אל המצב השלו, השמח, שאלינו הגענו בקורסיקה. עד ליום שבו זואי התפרצה לפגישה הרשמית הראשונה ביני לבין איזבלה, אשתי לעתיד.
האם זואי לא יודעת שהיא תמיד תהיה ראשונה? האם לא אמרתי לה שהנישואים שלי לא ישנו דבר? טוב, אולי מלבד זאת שלא איראה עם זואי בציבור, והעובדה שארוסתי ואני אמורים להביא לעולם יורש אחרי הנישואים שלנו. אבל הדברים האלה כולם מטלות, דברים לא נעימים שדרושים כדי להבטיח את הישרדות האימפריה שלנו. ללא הברית הזאת, העסק שלנו לא יתפתח ולא ישגשג. המשפחות שלנו לא יהיו בטוחות. השלום עם האיטלקים ירד לטמיון. מלחמות חדשות יפרצו. גברים ימותו. ללא הנישואים האלה, לא אוכל להציע לזואי הגנה. לא אוכל לדאוג לה או להבטיח שתהיה מוגנת. למה לעזאזל היא לא מצליחה לראות את זה?
"אדוני?" האיש שלי שואל, פחד מחלחל לקולו.
הפחד הזה הוא שום דבר בהשוואה לאימה שמתפשטת בתוכי כשאני סוף־סוף מעכל את האמת, והשליטה העצמית חוזרת אליי ומאפשרת לי להיות הבוס שפועל מהר וביעילות. זואי שם בחוץ. לבד, מטרה קלה. פרח עדין. ללא משאבים. ללא דרכון ובלי הרבה כסף. אין לה שום נשק להגן על עצמה. היא לא מכירה את המדינה שלי. היא לא מכירה את האויבים או את בני הברית שלי.
אני מציץ בשעוני. השעה היא רבע לתשע בבוקר. אנשי הקייטרינג מסתובבים בבית, נושאים מגשים של אוכל אל חדר האוכל לארוחת בוקר של שמפניה. אימא שלי הזמינה את משפחת זאנטי כדי לערוך היכרות בין המשפחות לפני מסיבת האירוסים. המלצרים מצחצחים את הכוסות לפני שהם מניחים אותן על השולחן. אני מתבונן בהכול מתוך ניתוק, כשגל של זעם גואה בתוכי.
זואי היא שלי. היא עשתה טעות איומה, טעות שהיא צריכה לשלם עליה, אבל מאחר שאני הסיבה למעשים הלא רציונליים שלה, אקח עליי את האשמה. אני מבין למה היא עשתה את מה שעשתה. למדתי להכיר אותה. החתונה עם איזבלה היא לא בגידה. מדובר בעסקים. כמובן שזואי לא תראה את זה ככה. היא אדם טוב. הלב שלה טהור. היא לא רוצה להיות בוגדת. היא אמרה לי את זה בעצמה. ובעיקר, היא אישה מאוהבת. אישה שהייתה מושא ללעג. לכן היא ברחה.
"כמה זמן בדיוק עבר מאז שאיבדת אותה?" אני שואל כאשר צמרמורת של אלימות חולפת בגבי. האלימות מוכרת. אני יודע איך להשתלט עליה, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם הפחד המחליא. הפחד הזה, הוא שולט בי. הוא לא מאפשר לי לנתק את עצמי מרגשותיי ולפעול ברציונליות. אני פאקינג שונא את זואי על זה, באותה מידה שבה אני מעריץ אותה.
"עשרים דקות, אדוני. רצתי לחניון. המכונית שלה לא שם."
אני כבר מנסה לאתר את המספר שלה באמצעות אפליקציית האיכון. "הטלפון שלה?"
"היא השאירה אותו בפח האשפה בשירותים. עקבתי אחרי המיקום שלה. לכן חשבתי שהיא עדיין שם בפנים. בדקתי כל הזמן את המיקום שלה, אדוני. אני נשבע —"
"תפסיק לחפש תירוצים, לעזאזל. תתקשר לאנשי הקשר שלנו. תודיע שאנחנו מחפשים אותה. תגיד להם איזו מכונית יש לה ומה מספר לוחית הרישוי."
"כן, אדוני."
"ואף אחד לא נוגע בה. מי שישים עליה אצבע — מת." אני מנתק את השיחה.
פאק.
אני תוקע את אצבעותיי בשערי, מביט בקרקס שמתרחש סביבי ותוך כדי כך מנסה לחשוב כמו זואי. מה היא הייתה עושה? לאן היא הייתה הולכת?
אימא שלי נכנסת לסלון לבושה בבגדיה היפים ביותר. היא מושיטה את ידיה, ואומרת בפנים מאירות, "הינה הוא."
שבט זאנטי נכנס אחריה - פאולו, לאונרדו, איזבלה ואימא שלה, נעמי. אני בקושי מעיף בהם מבט.
ידיי רועדות מהדחף לרצוח מישהו. איבדתי משהו יקר, ואני לא יכול לחיות בלעדיו.
אני רוצה אותה בחזרה.
עכשיו.
אני מסתובב לאחור, ועוזב את החדר בלי לברך אף אחד. בפינה רחוקה בראשי, אני קולט את הבעת פניה המובסת של איזבלה. הנימוסים שאימא שלי הנחילה לי דורשים שאעצור ואתן הסבר, לכל הפחות התנצלות, אבל זה יהיה רק זה. נימוסים. אני אדיש מדי כלפי ארוסתי לעתיד מכדי שיהיה לי אכפת איך היא מרגישה. הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא שזואי מסתובבת חופשי בעיר מסוכנת - שבה לפחות מאה פושעים מסוכנים, או יותר, שהיו שמחים ללכוד אותה ולענות אותה, כדי לפגוע בי. להרוג אותה.
פאק!
אני פותח את הדלת בדחיפה וממהר אל המבואה.
"מקסים!" קולה של אימא שלי ונקישות עקביה רודפים אחריי. היא מצליחה להדביק אותי בכניסה לבית. "לאן אתה הולך?" היא צועקת ואוחזת בזרועי. "מה קרה?"
"לא עכשיו." אני מנער את ידה. "זואי ברחה."
גופה מיטלטל, פניה מחווירות. "מה אמרת לי עכשיו?"
"אמרתי שזואי ברחה."
"זה סוף השבוע של האירוסים שלך, מקסים."
"לא אכפת לי!"
"אוי, אלוהים." אימא שלי מניחה יד על ליבה. "זה לא קורה."
אני עוקב אחר מבטה. איזבלה ולאונרדו עומדים ליד הדלת. פניה של איזבלה מתוחות. לאונרדו נראה זועם.
הן כל כך דומות, אימא שלי ואיזבלה. כל כך מטופחות. כל כך מאופקות. כל כך מושלמות. כמו פרחים שגידלו כדי לשים באגרטל. יפים למראה, אבל לעלי הכותרת שלהם אין ריח. הם גדלו כדי שישלימו עם גורלם. לא כמו זואי. היא פרח בר, ורד בעל ריח מתוק כמו שצריך להיות לוורד. היא אותנטית.
קרוב לוודאי שלאונרדו אמר למשפחתו עד כמה זואי חשובה לי, ועם זאת, איזבלה לא ברחה. היא אף פעם לא תברח בגלל אישה אחרת. היא תעלים עין ותפנה את הלחי השנייה, שוב ושוב, בדיוק כמו שאימא שלי עושה, ולא משנה כמה פעמים אבא שלי מגיע הביתה מריח מזונות ומבגידה.
ואז זה מכה בי. זה מה שהופך את זואי לשונה מהנשים שעומדות מולי. היא מאמינה באהבה. היא מאמינה במשהו יפה. לא נוחות, כסף או עסקה. היא מאמינה בדבר האמיתי, באהבה מהסוג של פעם בחיים. כזו שאתה מוצא עם נפש תאומה. ככה היא שרדה, ככה היא הצליחה לצוף בתוך אלימות משפחתית ועוני.
ככה היא שרדה אותי.
שאני אמות.
זה הסוד שלה, הידע שאחריו רדפתי כל כך, התקווה שקיוויתי לגנוב.
התשובה היא - אהבה.
אני לא מסוגל לאהוב, אבל אני רוצה את האהבה שלה. אני רוצה אותה יותר מכל דבר אחר. אם לא אמצא אותה, אין לי תקווה. אם לא אחזיר אותה אליי, הרגעים המאושרים ביותר שלי יהיו השנים הגנובות שבילינו יחד.
אני לא חושב ככה.
אימי מנסה למנוע ממני ללכת בעודה תופסת את הז'קט שלי בידה, ואומרת, "מקסים, אם אתה יוצא מכאן עכשיו, לעולם לא אסלח לך."
ממש לא אכפת לי.
אני מתנער ומשתחרר ממנה, ועושה את דרכי למטה, במדרגות המרפסת, בצעדים ארוכים.
"אבא שלך ינשל אותך," אימי קוראת מאחוריי. "זה מה שאתה רוצה?" כשאני לא עוצר, היא עוברת אל העלבון האולטימטיבי. "אתה מתנהג בצורה מבישה, כמו כלבלב חולה אהבה ולא כאדם מכובד העומד בראש העסק של אביך."
המילים שלה עוצרות אותי. אני נעמד, וידי על דלת המכונית שלי.
אני מניח שהיא צודקת. במובן מסוים, זה סוג האהבה שלי.
רק שזה לא הסוג הלא אנוכי.
אני יוצא לחפש את זואי, עם כל מה שיש לי.