דף הבית > חנות > מארז דואט בלייר
מארז דואט בלייר
תאריך הוצאה: 2019
קטגוריה: חנות חנות אופל
מספר עמודים: 530, 470
תרגום: דפנה לוי
עריכה: לילך פלדמן

מארז דואט בלייר

         
תקציר

*2 ספרים במארז* 

בלייר 

נקניתי. עברתי אילוף. נמסרתי לאויב. 
קוראים לי בלייר, ואני עומדת בראש מערך האבטחה של גבר ששולט במאפיה הרוסית באירופה. 
שמו מקסים והוא האדון שלי. הוא קנה אותי לפני עשר שנים ואילף אותי באכזריות להעריץ אותו ולהגן עליו. ואני הגנתי עליו. הרגתי את כל מי שניסה לפגוע בו. את כולם, פרט לאיש שלו הוא השאיל אותי. האיש שמאיים לשבור אותי ואת כל מה שאני מאמינה בו. 
כדי לקרוא את סיפורי, תצטרכו קיבה חזקה ולב חזק. כי הסיפור שלי - תאמינו לי - הוא לא סיפור אגדה. 
מככב ברשימת עשרים רבי המכר הבינלאומיים באמזון
"אוהבת את הספר הזה! דמויות מעניינות, עלילה מפתיעה והרבה אקשן! ממש מרגישים את הקשר שמתפתח עם הזמן בין צ´רלי ובלייר" אנה זאירס, סופרת (המככבת ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס)
"...סיפור מורכב שצולל אל תוך האפלה, אבל חותר לעבר האור." טריש, Unbound Book Reviews
"חמישה כוכבים. ספר שראוי להפוך לסרט" (BestSellers and BestStellars Book Blog)
 
בלייר 2 
אל תיקחו את מה שלא שייך לכם –  אלא אם אתם מוכנים להילחם למענו.
שרדתי את האדון המושחת והחולני שלי, מקסים. כעת אני שייכת לצ´רלי דקנה  – הוא לימד אותי לאהוב אותו, ואני למדתי לרָצות אותו. הוא ריסק את כל מה שהאמנתי בו. חיי עדיין מתנהלים באזור האפור –  בין אפלה לאור, בין אהבה לשנאה, בין בגידה לרצח. 
אני נאבקת באילוף האכזרי שאולפתי על ידי מקסים, כדי לגלות מי היא בלייר, למען צ´רלי. אני עדיין נושאת אליו את עיניי, מתענגת על תשוקותיו הסוטות ומרָצה את תאוות השליטה שלו. 
עד שהוא עובר את הגבול. 
אני מקווה שלא שברתי את ליבכם לגמרי בתחילת סיפורי, כי הסיפור הזה רק מתחיל. אני עומדת בפני אתגרים שלוקחים אותי אל הקצה, ואיומים הגוזלים ממני את היקר לי מכול. ואם לא יחזירו לי את מה שאינו שלהם – מישהו ימות.
פרק ראשון

בלייר 

1.
 
אני חוצה את מועדון החשפנות של מקסים כמו רוח רפאים, תחת אורות אדומים בוהקים שמהבהבים בקצב המוזיקה הרועשת. באוויר עומד ריח עז של גופים מיוזעים ובושם זול, תערובת של נשים וגברים.
בדיוק כפי שהאדון שלי אוהב.
כל מה שאני רואה עובר בעיני רוחי בהילוך איטי, המוח שלי סורק הכול בזהירות כדי לאתר סכנה אפשרית. לא קורה הלילה שום דבר יוצא דופן. כמה קבועים מול הבמה שבמרכז המועדון, איש מהם אינו מודע לנוכחותי.
אני יודעת למה.
הם מרוכזים מדי בחשפניות, בחורות אירופאיות יפהפיות שמקלפות אט אט את בגדיהן. אני לובשת, כרגיל, מכנסי ספורט שחורים, נעלי התעמלות וז'קט עור שחור ודק מעל סוודר ארוך שרוולים. לא ממש בגדים מגרים, אבל ככה אני אוהבת. להיות מתחת לרדאר.
החשפניות הן היחידות שמבחינות בי. כשאני חולפת על פני הבמה, הן נועצות בי מבטי תיעוב זועמים. אני מבינה אותן. אני הבחורה היחידה בין המקורבים למקסים, והן, החשפניות, שונאות את זה. הן שואלות את עצמן למה. הן תמיד תהו למה.
כאן אין סכנה.
"אדון מקסים שם?" אני שואלת ברוסית את המאבטח, מחווה בידי לעבר הדלת שמולה הוא עומד כמו חומה אנושית בצורה.
"כן," הוא אומר ברוסית, עיניו הבהירות ריקות מרגש. "הוא מחכה לך."
אני מהנהנת, מודעת לכך שאני מאחרת בשעה. בדרך כלל אני לעולם לא מאחרת, כי אני יודעת שאיחורים סופם מכות איומות. אבל הטלפון שלי הושתק בטעות, ולא שמעתי את ההודעה של מקסים.
איש הביטחון פותח את הדלת הכבדה וזז הצידה. אני צועדת במסדרון האדום, פונה שמאלה ודופקת שלוש פעמים על דלת משרדו של מקסים. הדפיקות מהדהדות, מתגברות על המוזיקה המחלחלת מבעד לקירות.
"היכנסי, חיית מחמד קטנה שלי," אומר מקסים באינטרקום, במבטא רוסי כבד, וצמרמורת חזקה עוברת בי.
קולו גורם לגופי כולו להידרך.
אני הודפת את הדלת בכוח, בשתי ידיי, ונכנסת.
מקסים אינו לבדו.
אני לא מגיבה - לעולם איני מגיבה להפתעות. אני מביטה במהירות, כדי לראות מי נמצא עם אדוני, ואף שאפלולי כאן למדי, אני רואה בבירור את העיניים הכחולות רבות העוצמה שמתבוננות בי מכורסת העור שליד הקיר השמאלי. עיניים שנדמה כי הן סורקות את כל גופי בבת אחת.
השערות הזעירות על זרועותיי ורגליי סומרות בחדות.
לא ראיתי אותו בעבר.
התחושה שהוא זר מכניסה אותי למתח, משום שרק לעיתים נדירות מקסים מאפשר למישהו חדש להתקרב אליו - ובוודאי לא להיכנס למשרדו.
אני נעמדת מול השולחן הרחב ומשלבת את ידיי מאחורי גבי. אני חשה שהאפלה עוטפת אותי. רק מנורת השולחן דולקת במשרד של מקסים, והיא לא בדיוק בוהקת. היא מאירה רק את פני הברזל שלו, שצורתן כיהלום.
"איחרת. חיית. מחמד. קטנה. שלי." הוא מדגיש כל מילה, ברוסית.
דמי קופא כשהוא נוהג בצורה כזאת - מעלה נושאים שאינם עסקיים. היום, כנראה, מדובר בעמידה שלי בלוח זמנים.
אני שומרת על ריכוז ומביטה בעיניו. הוא רובץ בכיסאו. הוא גבר נאה ביותר, עם עיניים זהובות, ישירות וחסרות הבעה, שערו החום כהה מגיע עד כתפיו וספוג בריח הנרות שהוא מבעיר. אני זוכרת היטב את הריח המריר הזה.
אני זוכרת את תחושת שערו על פניי כשהוא מחבק אותי אחרי המכות.
"הטלפון שלי הושתק בטעות," אני אומרת בקול חרישי, כרגיל. "אני מצטערת, אדון מקסים." אני מרכינה את ראשי קלות לאות כבוד.
הוא רוכן קדימה, מניח את מרפקיו על השולחן, משלב את אצבעותיו ונועץ בי עיניים שחורכות את נשמתי. "מעכשיו, שום השתקה של הטלפון, בלייר."
אני נרתעת קלות ונסוגה לאחור. הוא קורא לי בשמי רק כשאני עושה משהו רע, וזה בדרך כלל מעיד על צרות.
אני מהנהנת, מודעת לרצינות האזהרה שלו. אני אמנם חלק ממעגל המקורבים שלו, אבל די בקליע אחד כדי לסלק אותי משם.
"מה עשית בימים האחרונים?" הוא שואל ברוסית, בקול צרוד ומבעית.
"לא הרבה," אני לוחשת בשפתנו, מצמידה את ידיי זו לזו בכוח במורד גבי. "התאמנתי, כמובן. אתמול הלכתי לסלון יופי ואתמול בלילה הייתי במועדון."
"כן..." הוא מטה את ראשו. "...האנשים שלי ראו אותך נוסעת בכפר. נהנית?"
אני נדה בראשי לשלילה, בכנות. "בסך הכול רציתי לצאת מהדירה, אדון מקסים."
"כמובן, חיית מחמד קטנה שלי. אבל בפעם הבאה שאת רוצה לצאת למועדון, תבואי לכאן." הוא נוקש באצבעו על השולחן. "את לא חייבת לנסוע למקומות זרים כדי ליהנות."
חבל. אני אוהבת לנסוע לבדי למקומות זרים, משום שחיי הם מרחץ דמים מתמשך עם האנשים והעבודה שאני מבצעת. לפעמים אני פשוט רוצה להחליף אווירה.
אני משערת שבהתאם לפקודתו, אני כבר לא אוהבת לבקר במקומות זרים.
"טוב." אני מותחת את שפתיי בחיוך מאולץ. "כרצונך."
מקסים מברך את הצייתנות שלי בחיוך משלו. לאחר מכן הוא מחווה בידו ימינה, אל עבר האיש שיושב על הספה, ואני יודעת שהשיחה על היומיים האחרונים שלי הסתיימה.
"חיית מחמד קטנה שלי," הוא אומר כעת באנגלית. "תכירי את חברי הוותיק, מר דֵקֶנה."
חבר ותיק?
אני מתאמצת קשות שלא לקמט את מצחי.
עשר שנים שאני עם מקסים, ומעולם לא ראיתי את מר דקנה ולא שמעתי עליו.
אני מביטה בחברו של מקסים בפנים חסרות הבעה. מעליו, נורה ארוכה המחוברת לקיר מהבהבת ופולטת זמזום חשמלי, מאירה את גופו הארוך והשרירי.
"לא משנה מה יקרה כאן הלילה," אומר מקסים ברוסית זדונית, "את מצוּוה לא להתנגד לו."
העורף שלי סומר.
מקסים אף פעם לא מצווה עליי להתמסר.
אף שאני מתוחה, אני מצייתת ללא שאלה ומהנהנת כדי להראות שהבנתי את פקודתו. לאחר מכן אני בוחנת את מר דקנה ומופתעת לגלות עד כמה תנוחת גופו רגועה. הוא יושב במרכז הספה, זרועו האחת מונחת על המשענת ורגליו הארוכות מתוחות לפניו.
זה משונה. איש לעולם אינו רגוע בחברתו של מקסים.
אני משערת שמר דקנה הוא בשנות העשרים המאוחרות שלו. הוא נראה צעיר, לובש ג'ינס צמודים, מגפיים חומים וטישירט שחורה עם צווארון עגול שמדגישה שרירים מוצקים. הוא לא דומה כלל לאדון שלי, שמעדיף חליפות, אבל למקסים יש גוף מתאים, גבוה וגמיש. שניהם עונדים על מפרק יד שמאל שעונים דומים עם רצועות כסף עבות, אבל אין ביניהם קווי דמיון אחרים.
"מר דקנה מעוניין לשאול אותך כמה שאלות," אומר מקסים.
אני מהנהנת, עדיין בוחנת את החייל הקטן והרגוע. תלתלים פרועים, שחורים כדיו, מקיפים את פניו וצווארו, מדגישים קו לסת חזק, מרובע, מגולח בקפידה, ואף מחודד. גבותיו השחורות עבות וארוכות, ומתחתיהן בוהקות עיניים כחולות על רקע עורו בעל השיזוף הטבעי. הוא גבר נאה, ועל פי ההבעה העצלה והזחוחה שעל פניו, הוא מודע לזה. הוא מאוהב בעצמו.
הוא בוחן אותי מלמעלה למטה במבט איטי ומהורהר, ופתאום כל כך לא נוח לי, שהבטן שלי מתהפכת.
אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הוא גורם לי להרגיש עירומה לגמרי.
אני נעה מרגל לרגל, בניסיון להתגבר על החרדה. ואז שפתיו של מר דקנה מתרוממות בגיחוך. גיחוך זדוני ומלא הבטחה.
"איך לקרוא לך, סניוריטה?" הוא שואל, וקולו עמוק אך רגוע. הוא אמריקני, אבל יש לו שמץ של מבטא ספרדי. "חיית מחמד קטנה שלי, או בלייר?"
מקסים מאותת בהנהון שמותר לי לענות.
"בלייר," אני אומרת.
לרגע קצרצר משתררת שתיקה, ואז מר דקנה אומר לי, "בסדר, את יכולה לקרוא לי צ'רלי."
גבותיו של מקסים מזדקרות בבת אחת, אבל הוא לא אומר דבר.
שתיקה נוספת, ואחריה צ'רלי מסנן את שמי בקול צרוד בעודו מתופף באצבעותיו על משענת הספה. "בלייר, כלומר שדה קרב?"
אני לא מצליחה להתאפק ומעווה את פניי. על מה הוא מדבר?
מקסים מצחקק בלחש, כאילו הוא מאשר משהו.
"מעולם לא אמרתָ שהיא כל כך בוניטה1," אומר צ'רלי ברכות, וגורם לי להזדקף. "וגם לא אמרת שיש לה קול לחשני מקסים."
"הו, ידידי..." מקסים מחייך אליי בערמומיות ועיניו הזהובות מתכווצות בזוויותיהן. "אל תיקח את זה אישית. אני לא מתפאר בה בפני איש."
"למה לא? היא בחורה נאה." צ'רלי מנמיך את קולו ואומר בספרדית, “Siempre me he preguntado acerca de los pelirrojos.” ג'ינג'יות תמיד סיקרנו אותי.
אני בולעת את רוקי, בתקווה שלא רואים עליי שאני מזיעה מרוב לחץ.
"לא רציתי שתתרגש לפגוש אותה," אומר מקסים, "כי היא שלי, ושלי בלבד."
"הממ," ממלמל צ'רלי, ונועץ בי מבט חסר בושה. יש לי הרגשה שהוא לא חייל קטן במשחק של מקסים. הוא בטוח מדי בעצמו. "היא נשמעת די רוסייה," הוא אומר אחרי זמן מה, וממשיך לנקוש באצבעו על הספה. "מאיפה היא?"
"היא לא רוסייה," אומר מקסים ואני רואה אותו מניד בראשו לעבר צ'רלי.
צ'רלי מהנהן לאות שהבין את המחווה. "בת כמה את, בלייר?"
אני מביטה במקסים. הוא מהנהן.
"שמונה-עשרה."
צ'רלי זוקר את גבותיו ונראה המום. אני לא בדיוק יודעת למה.
"מה בדיוק את עושה?" הוא שואל. "שמעתי סיפורים שונים."
מקסים מאשר, ולכן אני אומרת, "אני מתעסקת בטכנולוגיה."
"היא גם חלק ממערך האבטחה שלי," מוסיף מקסים.
"הבחורה הקטנה הזו היא חלק ממערך האבטחה שלך?" צ'רלי מפסיק לתופף באצבעו, עיניו פעורות בתמיהה. בין עיניו מופיע קמט שגורם לו להיראות מרושע.
"אכן." מקסים מחייך אליי שוב, בגאווה. "היא יפהפייה כשהיא נלחמת. מאומנת להגן עליי מתוך אינסטינקט, אלא אם כן אני אומר אחרת."
זה נכון. אני מאומנת להגן עליו בכל דרך אפשרית. אם כי לא הייתי משתמשת בביטוי מאומנת. יותר מדויק לומר מאולפת. המוח שלי עושה הכול כדי לרצות ולהגן על האדון שלי, בלי שאצטרך לחשוב. פעם זה נראה לי מטריד. אבל התרגלתי.
צ'רלי לא מאמין למקסים - זה ניכר על פניו - אבל זה טוב. זה התכסיס של מקסים. הוא תמיד משתמש בי כגורם הפתעה נגד אויביו.
אני לא מפגינה בלבול נוכח השאלה. רק מביטה בו.
"אה, צ'רלי..." אומר מקסים.
"אני לא מדבר אליך, נכון?" צ'רלי קוטע את מקסים.
ליבי צונח כמו גוש סלע.
"את לא מבינה אותי, ילדה?" אומר צ'רלי. "איפה ההורים שלך? אני לא אחזור על זה שוב."
אני לא יודעת איך להגיב ולכן אני שותקת. אבל מקסים חובט בשולחן ומתפרץ, "תעני לו, בלייר."
אני מתכווצת כשהוא משתמש בשמי וממלמלת, "יש לי רק את אדון מקסים."
שתיקה.
מבטו של צ'רלי נע בין שנינו ועל פניו הבעת תסכול. "איפה ההורים שלה?" הוא תובע לדעת, ונועץ את עיניו במקסים. "מתו? הם מכרו לך אותה? איפה הם?"
עיניי ממהרות לחלוף בין שניהם, ואני מבולבלת להחריד. אני לא מבינה למה הוא פתאום תוקפני כל כך, או למה הוא רוצה לדעת אם יש לי הורים. למה זה משנה?
מקסים נד קלות בראשו לעבר צ'רלי, וגם את המחווה הזו צ'רלי מבין.
השאלות הבאות חדות ותוקפניות, כמו המתח שממלא כעת את החדר. צ'רלי מציין את כתובתי בלונדון ושואל, "שם את גרה?"
אני מהנהנת.
"לבד?"
אני מהנהנת שוב, מקפידה לקצר בתגובותיי.
"הדירה שייכת לך?" הוא זוקר לעומתי את גבותיו, והעיניים הכחולות שלו נראות רחבות עוד יותר.
אני מהנהנת בשלישית.
"והלילה נהגת לכאן בעצמך?" הוא מחווה ביד בוטחת לעבר דלת המשרד. "יש לך מכונית משלך?"
איזו מין שאלה זו? מה זה עניינו אם אני גרה לבד, או אם יש לי מכונית?
"כן, המכונית שלה," עונה במקומי מקסים, אבל צ'רלי לא מתבונן בו. הוא עדיין מביט בי.
"היא מקבלת ממני משכורת," מסביר מקסים. "היא לא אסירה כמו כל השאר."
"באמת?" צ'רלי נשמע כאילו הוא שקוע במחשבות, בזמן שעיניו סוקרות את פניי חסרות ההבעה. "כלומר, אתה בוטח בה לגמרי?" הוא מסיט את עיניו כדי להביט במקסים. "כי אם יש לך איזשהו ספק... אני לא יכול להסתכן ולקחת עובדים רשלנים."
מקסים אינו מהסס. הוא מצהיר בנחישות, "אני סומך עליה עם חיי", ואז שב ומשתתק.
למה אני מרגישה כמו בריאיון עבודה?
"טוב," אומר צ'רלי בסופו של דבר ומהנהן לעצמו. לאחר מכן הוא לוכד את תשומת ליבי כשהוא מסנן את שמי. "מקסים אומר לי שאת יכולה לפרוץ לכל מערכת מחשבים, בלי שום בעיה?"
בינגו.
הוא באמת מראיין אותי.
"את יכולה לענות לו," אומר מקסים, ולכן אני מהנהנת, כשידיי עדיין שלובות בכוח מאחורי גבי.
"איך את עושה את זה?" שואל צ'רלי.
"חבר יקר," מתערב מקסים ומכחכח בגרונו. "בוא לא ניכנס לפרטים. רק תדע שחיית המחמד הקטנה שלי מומחית ב..."
"אני אחליט אם עדיף לא להיכנס לפרטים," אומר צ'רלי. הוא רוכן בישיבה, מניח את מרפקיו על ברכיו ומכווץ את עיניו הכחולות לעומת מקסים. "אני מוכן לוותר על דברים שעשויים לגרום לבחורה הזו להרגיש שלא בנוח, אבל אתה תספר לי את פרטי הפרטים." לסתו המרובעת נעה, אבל כשהוא חוזר ונושא אליי את עיניו, הכעס נעלם מפניו. "איך את מסוגלת לעשות את זה, בלייר?"
"ביליתי שלוש שנים בחדר עם ספרים, שורות קוד ומחשבים," אני אומרת בלי לחשוב, ולמרבה הפלא גם בלי לחכות לרשות ממקסים. "לימדתי את עצמי את מה שאני יודעת."
צ'רלי מביט במקסים בפליאה ומקמט את אפו. "היא באמת חושבת שבתוך שלוש שנים היא הפכה להאקרית?"
אף אחד מאיתנו לא עונה לו. הוא מעביר את ידו בשערו הכהה והסמיך, פורע את השיער הגולש על עורפו. "בחייכם, אל תנסו לעבוד עליי."
פניו של מקסים נדרכות בהבעה של כמעט... פחד? לא. לא יכול להיות. הוא שוב מניד בראשו לעבר צ'רלי.
"בסדר," מרים צ'רלי את ידו כשהוא מבין את הבעת פניו של מקסים.
האם הוא מסתיר ממני משהו? למה הוא לא אומר לצ'רלי שהוא קנה אותי מאיש אחד ברוסיה, או עומד על כך שזה לא עניינו?
צ'רלי מכניס את ידו לכיס האחורי של הג'ינס שהוא לובש ומוציא מתוכו דף נייר שאותו הוא מגיש לי. אני מציצה במקסים. הוא מאותת לי לקחת את הדף, ולכן אני מושיטה את ידי. אני נוגעת קלות באצבעותיו של צ'רלי ותחושה חמימה ומדגדגת מתפשטת בגופי וגורמת לי למשוך מיד את ידי, בלי לקחת את הדף. מבטינו מצטלבים לרגע של שתיקה מוחלטת, ועיניו נוצצות כאילו הוא יודע מה הרגשתי עכשיו.
הכול סביבי פוסק להתקיים. אפילו מקסים מתפוגג אל הרקע. ואני רק מביטה בתימהון מוחלט באיש הזה שפלש למרחב הפרטי שלנו. הוא לא מסיט את עיניו או ממצמץ, רק מביט ישר אל תוך נשמתי.
פקעת של חרדה מסתחררת בתוכי וגורמת לבהונותיי להתכווץ בתוך נעליי.
יש לי תחושה אפלה שהוא עומד להפוך את העולם המוכר לי על פיו.
"זאת הטכנולוגיה החדשה ביותר למערכת טלוויזיה במעגל סגור," הוא אומר ברכות, ומתעקש שאקח ממנו את הדף. "קחי."
כדי להשתחרר ממה שזה לא יהיה, לעזאזל, אני מושכת את הדף מבין אצבעותיו, מעיינת במה שכתוב שם ומנסה לשכנע את הלב שלי להירגע.
אלה פרטיה של מערכת המצלמות במעגל סגור של לונדון.
"את מסוגלת לשתק את המערכת לרבע שעה?" צ'רלי שואל, וקולו, משום מה, עדיין רך.
כבר חדרתי למערכת הזו כמה פעמים בעבר, משום שמקסים אוהב לדעת שהוא יהיה מסוגל לשלוט בעיר במקרה של מהומות.
"את מסוגלת לשתק אותה, חיית מחמד קטנה שלי?" שואל מקסים.
"אני מסוגלת לשתק אותה לארבע או חמש דקות לפני שהמערכת תחסום אותי." אני רוכנת כדי להחזיר לצ'רלי את הדף, ומקפידה לא לגעת בו. תוכן הפתק שמור עתה בזיכרוני.
צ'רלי מטלטל את ראשו, מקמט את הפתק בכף ידו הגדולה ואז משליך אותו לקצה השני של המשרד. "אני צריך רבע שעה." הוא נושא את עיניו אל מקסים, שנראה קצת מוטרד, ופותח את הכפתור העליון בחולצתו. "אמרת שהג'ינג'ית תוכל לתת לי רבע שעה. אני. צריך. את. הרבע. שעה. שלי."
קולו גורם לשערותיי לסמור ואינסטינקט ההגנה שלי נכנס לפעולה. אני מתקרבת לשולחנו של מקסים ועוברת למצב של ריכוז.
אני חייבת להגן על מקסים.
אני חייבת להבטיח שלא יקרה לו דבר.
מקסים הוא כל מה שחשוב.
ומעל הכול, איש אינו מדבר אל אדוני בבוז כזה. אף אחד.
אני ממקדת את תשומת ליבי באויב. הוא מביט במקסים בנחיריים רוטטים, ואינו מוטרד מהשינוי הניכר בי.
"את יכולה לעשות את זה, חיית מחמד קטנה שלי?" שואל מקסים במהירות, וברור שהוא עצבני. הוא בולע במאמץ. "את יכולה לדאוג לרבע שעה?"
"אני צריכה כמה שבועות," אני לוחשת. למעשה, אני צריכה יותר מכמה שבועות, אבל את זה אומר למקסים בטלפון. ככה אם הוא יתעצבן, לפחות יהיה לי זמן להתכונן נפשית.
כשמקסים מעוצבן, זה לא מיטיב עם הישבן שלי.
צ'רלי מהנהן ואז מקסים אומר לי ששבועיים זה בסדר, ושאין פה מקום לטעוּת. "אל תחרגי מלוח הזמנים, חיית מחמד קטנה שלי. את יודעת מה יקרה אם לא תעמדי בזה."
"זה לא יקרה," אני אומרת, יודעת היטב מה יקרה אם כן.
באותה מהירות שבה המתח הופיע בחדר, הוא נעלם. אבל אני נשארת ליד שולחנו של מקסים כדי להבטיח שהוא מוגן.
צ'רלי שולף עוד דף נייר מכיסו האחורי. "עבור מקסים. בבקשה, תני לו."
מקסים מאשר ולכן אני לוקחת את הדף מצ'רלי ומניחה על השולחן.
"זה קישור לרשת האפלה. אל תאבד את זה. כדי ליצור איתי קשר, הסיסמה היא Guzmán Decena." הוא הוגה בנפרד כל אות מהסיסמה כאילו הוא פאקינג דיסלקטי או משהו כזה. "תעדכן אותי בנוגע לבלייר ולמשימה, קומפרנדר2? אתה מבין? אתה יכול לשלוח לי אימייל בכל זמן, ואני אחזור אליך בתוך שעה."
בנוגע לבלייר ולמשימה? למה הוא צריך עדכונים לגביי?
"כמובן, ידידי." מקסים נוגע בחזהו במחווה של רוגע ונחישות. "כמובן."
אני מרגישה שצ'רלי מביט בי שוב והחרדה שלי נוסקת כשהוא שואל, "האם בלייר תהיה במשחק הפוקר של רומו בסוף השבוע הבא?"
כעבור שניות ספורות של שתיקה מתוחה, מקסים אומר, "היא תהיה." הוא מחייך אליי חיוך שיש מאחוריו מניע נסתר. בעיניו בורקת התרגשות. "אולי אפילו אערוך תצוגה קטנה בשבילך."
צ'רלי לא מבין, ולכן מקסים מסביר שלעיתים הוא שולח אותי להילחם, בשביל הבידור. "כמו שאמרתי לפני רגע, היא יפהפייה כשהיא נלחמת."
צמרמורת עוברת בגבי, כי אני יודעת מה יקרה. אני יודעת שהוא יכריח אותי להילחם.
"תבוא למשחק הפוקר, נכון צ'רלי? תבוא לראות אותה נלחמת?"
"או... לא אחמיץ את זה."
הבטן שלי מתהפכת.
"טוב. טוב מאוד, ידידי."
בעודי עומדת שם ומביטה קדימה ללא הבעה, כדי לא למשוך תשומת לב לעובדה שאני אחוזת אימה, הם מתחילים לפטפט על מה שקרה בלונדון בשש השנים האחרונות, ובעיקר על סקס, פשע ורצח. צ'רלי לא ממש מתלהב כשמקסים מתגאה בכוח שצבר במערב אירופה. כשכנראה שמע די והותר, הוא קוטע את מקסים באמצע המשפט. "הגיע הזמן ללכת."
ואז מקסים מביט בי. "יש לך שאלות לפני שתלכי, חיית מחמד קטנה שלי? את צריכה משהו?"
"לא," אני לוחשת, נטולת רגש.
"אז אני חושב שגמרנו." הוא מושיט את ידו ולוחץ את ידו של צ'רלי, מה שגורם לכיסאו לחרוק תחת כובד משקלו. "טוב לראות אותך שוב, ידידי."
צ'רלי מהנהן, קם ומחליק את שולי חולצתו מעל הג'ינס. הוא באמת גבוה. נראה לי שהוא לפחות מטר שמונים וחמש, והוא גדול משחשבתי, עם כתפיים רחבות, מותניים צרות ושרירים מוצקים המתוחים מתחת לעור שחום. הוא נראה כמו חייל ספרדי.
"אם את חוזרת ללונדון, בלייר" - שמי מתגלגל על לשונו כמו סאטן - "אני אתפוס איתך טרמפ."
מה?
ליבי מבצע גלגול מוזר. אני ממהרת להתיק את עיניי מצ'רלי אל מקסים, שלמרבה הפלא מהנהן.
"אתה חייב לסלוח לחיית המחמד הקטנה שלי, שבוודאי תגלה שהיא יודעת להיות חצופה." מקסים מצחקק בלחש. "היא יהירה כיאה לג'ינג'ית."
הבטן שלי צונחת כי נראה לי שזה מבחן. זה חייב להיות. מקסים לעולם לא יניח לי להיות לבד עם גבר אחר.
מקסים לא מבחין בחששותיי ואומר לי שאני חייבת להיות מנומסת אל צ'רלי, ושאסור לי להילחם בו. זאת אינה בקשה. זו פקודה. "את יכולה לדבר איתו, רק לא עליי."
"כמובן," אני אומרת ומרכינה את ראשי בפני האדון שלי, כדי להסתיר את העובדה שהחרדה שלי נוסקת לגבהים עצומים.
 
1 בספרדית: יפה
2 בספרדית: מובן?
בלייר 2 
אזהרת טריגר:
הספר "בלייר 2" אינו מתאים לקוראים מתחת לגיל 18, והוא מכיל תיאורים של פגיעות גופניות, הסכמה לא ברורה ואלימות.

פרולוג

"אני אוהב אותך, בלייר," אומר צ'רלי ברכות אל פי. "כעת עצמי את עינייך, מתוקה, וחשבי על משהו נחמד."
אני מתאמצת לטלטל את ראשי, ומסרבת לעצום את עיניי. אני מפחדת מדי מהניתוח. אני פשוט לא מוכנה למות. כל עוד אני מצליחה, אני נאבקת בהרדמה המערפלת, שצורבת בקור את עורקיי. אני שוכבת כאן במיטת בית החולים ומביטה, מחפשת את העומק בעיניו של צ'רלי. יש להן גוון כחול נוקב כל כך, ועם זאת כהה ורדוף כמו עיניי.
גן העדן שלי.
אני זקוקה לו יותר משאי פעם נזקקתי לאדם אחר. הרכות שאני מחפשת בו כבר אינה זרה לי. היא הפכה למי שאני. אני תמימה עם צ'רלי, בניגוד גמור למה שאני באמת: מרושעת, מושחתת, מוכתמת ומוּעדת לחטוא. בעיקר מוּעדת לחטוא: מסוגלת לבצע חטאים. אבל למי אכפת? לא לצ'רלי. הוא אוהב אותי. ככה הוא אמר לי.
שפתיו המלאות חותמות את שפתיי בנשיקה נפלאה ומלאת רגש, ומקיפות אותנו בבועה של עוצמה. אני מרימה את סנטרי ומנסה לנשק אותו בחזרה, אבל אני מתפוגגת. מתפוגגת... עיניי כבדות ואני ממצמצת. ממצמצת. ממצמצת. אבל פניו היפות של צ'רלי הופכות מטושטשות ולבנות, נעלמות במרחק בעודי נעלמת בברכת פרידה חסרת נשימה.
תת ההכרה שלי לוקח אותי למקום בחלומותיי שממלא אותי אושר. לרגע שבו צ'רלי העניק לי את הצמיד שלי. לח בביתו, בדיוק כפי שזכרתי. אני לובשת את הבגדים שהוא קנה לי. אנחנו עומדים לצאת לארוחת ערב - אבל הוא מכריח אותי לשבת על הספה בסלון. הוא כורע לרגליי ואני מקמטת את המצח, תוהה מה הוא עושה. עיניו בורקות ברגש עז, מיליון מילות כמיהה תלויות על שפתיו.
"הייתי רוצה לתת לך הרבה יותר מצמיד, בלייר," הוא אומר, וקולו, בעל המבטא ההיספאני, עמוק כל כך ומחוספס, ומהדהד בערפל השמימי שבמוחי. "אני רוצה להעניק לך כל מה שאת רוצה."
הבטן שלי מפרפרת בעוצמה, משום שאני יודעת עכשיו למה הוא התכוון, ולמה הוא נזהר כל כך. הוא אהב אותי - לא, הוא אוהב אותי. הוא רצה לומר לי, והוא רצה שאבחר בו על פני האדון שלי, שמת.
מקסים... מקסים...
אפילו תחת השפעת ההרדמה, עצם המחשבה עליו מזרים אדרנלין השוצף בכל גופי בגלים של כעס. אני רוצה לבכות מכעס, לצרוח, להכאיב לאנשים. להכאיב לו. אני פאקינג שונאת אותו בגלל מה שעשה לי - ובגלל מה שעשה לאחי, ג'יימס. אני שונאת את העובדה שיכולתי למנוע את ההתעללות בו, אבל לא מנעתי. אני שונאת את זה שיכולתי להישאר עם צ'רלי כשהוא התחנן שאישאר, אבל עזבתי.
הזעם שלי, והחרטה המרירה, מתהפכים בחלומי, נטענים באנרגיה וגורמים לעולם שסביבי לרעוד. אני לא מסוגלת לראות דבר, אבל אני מרגישה את גופי מושלך מצד לצד. אני שומעת נהמה עזה של מנוע וצחנת טיטניום של דלק.
האם אני במכונית?
"עצרו אותו! תירו בו!" צועקים גברים בזה אחר זה. קולות מהדהדים באוזניי, וקצב הלב שלי ממריא. אני מזהה אותם, אבל לא במדויק.
בנג, בום! בנג, בום!
אני עוברת במהירות לרגע אחר. מקסים בועל את ג'יימס בפראות על מיטת מתכת בתאי, מושך את שערו בעודו הולם בגופו העירום מאחור. אני מתבוננת באימה לא הגיונית, לא בטוחה מה קורה. למה אני רואה את זה?
"אל תסתכלי, בלייר," אחי אומר בנשימות חטופות, מתנגד בקושי למקסים שמזהיר אותו לסתום את הפה. "תכסי את העיניים! הכול בסדר!"
עיניי נעות לעבר דמות רפאים הנעה בקצה התא. זו אני בילדותי. היא מכורבלת על רצפת הבטון הקרה, וברכיה צמודות לחזה, מסתתרת ומטונפת, ויש לה שיער ג'ינג'י ארוך. "זה... זה לא בסדר," היא בוכה ברוסית שבורה, ומתפללת להיות במקום אחר. ליבי כואב בגלל אחי, בגללה. הלוואי שגם אני הייתי במקום אחר, משום שאני לא מסוגלת להמשיך לראות את מקסים אונס את ג'יימס. אני לא מסוגלת להניח לזה לקרות שוב.
אני מתייפחת ועוצמת את עיניי בכוח. כשאני פוקחת אותן, אני עומדת בשביל הגישה לביתו של רומו.
יריות בלילה, בעוד הגברים ממהרים הלוך ושוב ותוקפים זה את זה, משתופפים וחומקים מן הקליעים. ראשי מסתובב במהירות לכל הכיוונים, בניסיון להבין למה אני נעה מרגע לרגע. ואז אני מבינה שזה הערב שבו ברחתי, כשמקסים ניסה להרוג אותי וצ'רלי הציל אותי. מה זה אומר?
מרחוק, אני מבחינה בצללית גופו החזק של צ'רלי. הוא רכון מעל מקסים, עומד על רגל אחת, שיניו חשוקות והוא חובט בפניו של אדוני. הוא רוצה להרוג אותו, ממש כמו שאני רציתי - כפי שאני רוצה כעת.
כן, אני רוצה שימות.
ידיי אוחזות בחפץ כבד. אני מסובבת אותו, ורואה שאני מחזיקה אקדח. אור הירח מאיר אותו בברק כסוף ומגביר את תשוקתי להיות חופשיה, עם צ'רלי.
"הוא חייב למות," אני מסננת, ודמעות פתאום זולגות על לחיי, ותחושה של עצב אכזרי ממלאת אותי. "אסור שהוא יחיה."
"אני עדיין לא יכול לרדת לגיהינום. אני לא מוכן. חיית מחמד קטנה שלי."
"גם אני לא!" אני משיבה למקסים בצעקה, נואשת כל כך להשתחרר ממנו. אני חייבת להגן על אחי, ואני רוצה רק יום אחד נוסף עם צ'רלי. בבקשה, רק עוד יום אחד. אני רוצה לנשק את המאהב שלי. אני רוצה להרגיש את ידיו על פניי ובשערי, כשהוא משחק בו.
לא אהיה מסוגלת לעשות את זה, אם מקסים יחיה.
"אני אעשה זאת, בלייר," אומר צ'רלי, שמופיע לצידי. אני מרגישה את חום גופו לפני שאני רואה אותו מושך אותי אליו.
אני מרימה את הראש ומתבוננת בפניו, פני המלאך החוטא, זוהרות בחיבה מסוג חדש. האפלה שלו מעורבת באור. אני חושבת שאני מסוגלת לאהוב אותו. אני באמת חושבת שאוכל לחיות למענו, ולכן אני מניחה לו להרוג את מקסים. אני לא מסוגלת להסתכן בכך שדמו של מקסים יהיה על הידיים שלי, משום שאני לא יודעת מה אני עלולה לעשות.
ואני לא מסוגלת להסתכן ולפגוע בו. זה יחסל אותי.
אני כורעת לצידו של אדוני, מאבדת את שיווי המשקל כשמשתלטת עליי סחרחורת. ידיו של צ'רלי נחות על כתפיי ומייצבות אותי, הבטחה מוחשית לתפוס אותי בכל פעם שאפול. אני רוכנת כדי להצמיד את האקדח לרקה של מקסים, ושפתיי רוטטות מזעם כשאני לוחשת באוזניו, "הגיהינום מוכן לקראתך."
בום!
 

1.

 
הערפול מתפוגג ונוטש אותי.
ראשי נשמט הצידה ועיניי מתאמצות להיפקח ומחפשות אחר צ'רלי. בתחילה, שדה הראייה שלי מעורפל, ואז אני מתחילה לראות צורות באפלה המקיפה אותי, קווי מתאר של ספה ושולחן קטן ליד הקיר המרוחק. שקט כל כך שאני יכולה לשמוע את נשימותיי הקצביות. שקט מדי.
דמות גבוהה ורזה בלבוש לבן חולפת בין הצללים. אחות, כנראה. אני כנראה עדיין בבית החולים.
איפה צ'רלי? אני לא מרגישה אותו, לא מריחה אותו, לא חשה בחום גופו. למעשה, כל כך קר לי ששיניי נוקשות. משב קריר נושב מלמעלה על בטני וחזי העירומים, עורי סומר במהירות ורעד מטלטל את גופי. אני מתהפכת על הצד ומצטנפת כדי להתחמם, מגרדת מקומות מציקים בפנים מרפקיי. שרירי השוק שלי מתכווצים כל כך, עד שאני נרתעת מהכאב. ואז אני מרגישה שהמשטח שתחת גופי הוא קפיצי וגושי, ובד מחוספס שורט את עורי. משונה. המיטה שבה נרדמתי לא הייתה כזו, והייתה לי שמיכה. לא היה לי קר.
הבזקים כתומים מאירים את שדה הראייה שלי ואחריהם נשמעים קולות תקתוק, כמו מצית סיגריות. ריח חמצמץ חמים ממלא את האוויר, רעיל כל כך, שעם כל שאיפה נשימתי נקטעת.
מה זה, לכל הרוחות?
צעדים כבדים מתקרבים אליי ומושכים את תשומת ליבי. מישהו דוחף את כתפי כדי להפוך אותי על גבי. אני גונחת כשהכאב מתפשט בכל גופי, המכוסה בשערי הארוך והפרוע. אני מושיטה את ידי כדי לאחוז במשהו, רועדת מחולשה, ורק אז אני שמה לב לכך שמשהו מאוד לא בסדר. תחושה משונה מאוד. אני מרגישה... לא נוכחת ומנותקת. אני לא ממש זוכרת משהו.
"את שומעת אותי, ילדה?" אומרת אישה במבטא ערבי צרוד. אני לא מזהה את קולה.
אני נושאת את מבטי ומגלה שהיא עומדת שם, לבושה בגדים לבנים מתנפנפים, מטושטשת למראה. האחות... היא בטח האחות. היא מחזיקה בידה משהו. משהו דק וארוך עם מחט חדה בקצה. מזרק, אני חושבת. היא נוקשת בו באצבעה, ואחר כך בציפורנה. אני מכווצת את עיניי כדי לבחון את פניה, אבל לא מצליחה לזהות תווי פנים.
לא. משהו לא בסדר.
"צ'רלי?" אני קוראת לו בלחישה, אבל פורצת בשיעול. אני מתכרבלת על המזרן, נחנקת כל כך שעיניי יוצאות מחוריהן ודמעות זולגות על פניי.
אני לא שומעת תשובה מצ'רלי. הוא כנראה לא כאן.
לפני שאני מתפקעת מחרדה, אני מנסה להזכיר לעצמי שהכול בסדר, שאני חייבת להישאר רגועה. צ'רלי בטח אינו רחוק מכאן. הוא הבטיח שיהיה שם בזמן הניתוח, והוא הבטיח שיהיה שם כשאתעורר. אור באפלה, זה מה שהוא. כל צלקת על גבי הובילה אליו, וכעת הן באמת מזכירות לי כמה אני חזקה, ולא כמה חזקה אני צריכה להיות.
לא. הוא בטח לא רחוק.
"למה היית חולה?" הפעם זה איש במבטא ערבי שמדבר, כשאני מפסיקה להשתעל. קולו עדין אבל צרוד, והמילים שלו נשמעות גרוניות.
גם אותו אני לא מזהה.
"למה היית חולה?" הוא חוזר ושואל. "האיש שממנו לקחנו אותך אמר שהיית בבית חולים. הוא אמר שאת עדיין זקוקה לטיפול רפואי."
אני לא עונה לו, משום שאני לא אמורה לדבר בלי רשות. אני פשוט שוכבת שם וממלמלת בראשי את המנטרה, צ'רלי חייב לחזור עכשיו. צ'רלי חייב לחזור עכשיו.
"הצלקת," לוחשת האישה ומלטפת את שולי בטני. היא גורמת לי לצמרמורת. "הנה, קח את זה ותזריק לה. אם היא חולה, בקרוב מאוד היא תפגין סימנים."
אני תוהה לרגע למה הם לא יודעים מה יש לי, אם הם אנשי רפואה, אבל מישהו מושך את זרועי. פיסת גומי נכרכת סביב החלק העליון של זרועי ועוצרת את זרימת הדם. אני רוטנת מבעד לשיניים חשוקות כשפנים המרפק שלי נצבט, אבל אז חום ממלא את עורקיי, זרם, כוח שאינו דומה לשום דבר אחר, והוא נושא את נשמתי אל מחוץ לגופי.
אני נושפת בהילוך איטי. זרועותיי צונחות לצידי גופי ורגליי הופכות רדומות ומעקצצות לפני שאני מאבדת תחושה.
יד מלטפת את פניי, מטלטלת את ראשי בעדינות מצד לצד. אני לא מגיבה, וממש מריירת מרוב אופוריה. אני שוכבת ומביטה אל תוך הריק, ואקסטזה מרטיטה את חושיי. כאילו המזרן מחבק אותי בקסם. זה נמשך זמן מה ואני לא בטוחה שאני רוצה אי פעם לעזוב את המקום הזה, משום שכאן לא כואב לי כלום. כאן אני לא צריכה לדאוג לגבי שום דבר. עד שהאופוריה מתחילה לדעוך ואני נותרת קרה וחסרת מנוחה.
אני מחבקת את עצמי, ומתעטפת בשערי כדי להתחמם, אבל הקור מתחפר עמוק בעצמותיי. זה לא נמשך הרבה זמן. הערבים דוקרים את גופי כאילו הם הופכים אותי ליצירת אמנות: קרסוליי, ירכיי, מפרקי הידיים, פנים המרפקים והצוואר. בכל פעם אני מוטלת למקום של אי ידיעה מאושרת. אני מנותקת מהעולם. אני בקושי שמה לב לרגעים שבהם נדחס מזון אל פי, או מים קרים מותזים על פניי, אבל אני מסטולית מדי ולא אכפת לי. אני מסטולית מכדי לאכול או לשתות.
בשלב מסוים, אני מורמת מהמזרן העלוב ונדחפת לישיבה בגבי אל הקיר. על מצחי נכרך בד שמונע ממני לזוז, וצינורית מוכנסת לאפי. היא שורטת את אחורי גרוני, ואני מתנשפת עמוקות. ידיי הרפויות מתנופפות בניסיון לעצור את מי שעושה לי את זה, אבל המאבק שלי קלוש וחסר אונים.
"את צריכה לאכול, ילדה," הערבי אומר ליד פניי, והבל פיו החמים מכה בלחיי. "את לא יכולה להתקיים רק על סמים."
סמים?
צפצוף עז נשמע וזמזום חרישי ממלא את החדר. הבטן שלי מתנפחת, מתמלאת בנוזלים, ואני מקיאה בעוצמה. הקיא מתפזר לכל עבר ומכסה את זרועותיי ואת ברכיי העירומות. הוא צורב את עורי הרגיש.
"מספיק עם החלב," אומרת הערבייה, ולאחר מכן נשמע צפצוף נוסף.
הזמזום החרישי נעלם, והצינורית מוצאת מתוכי. אני חשה צביטה בבטן, והצינורית נמשכת אל מחוץ לגרוני. אני משתנקת ונחנקת בגלל הטעם החומצי של הקיא. "מה... מה אתם עושים... לי?"
"רק מנה קטנטנה הפעם," אחד מהם לוחש. החושים שלי מצטמצמים. עיניי הכבדות מחפשות את מי שהבטיח מנה נוספת. הם התכוונו לאקסטזי. אני בטוחה.
אני רוצה אקסטזי. אני רוצה שוב לאבד את עצמי. אני לא אוהבת את החלום הזה.
רצועות מהודקות סביב פנים מרפקיי והעור שם מגרד לי, וגורם לי לרטון בתגובה. אבל אני לא צורחת ולא מתנגדת. אני מניחה לאופוריה להשתלט עליי.
הרתמה מוסרת מראשי, ואני צונחת אל הקיר כמו גווייה, שרועה שם ומתענגת על תחושת הריחוף הנעימה. הקרקע מחבקת אותי, ונדמה לי שאני מחייכת. הקסם מלטף את חושיי, ואני חושבת שאני צוחקת. מעולם לא הרגשתי כל כך חופשייה. אני לא מסוגלת לזכור מישהו או משהו. שום כאב. רק עונג. בעיקר כשידיים מלוכלכות לשות את גופי, את מותניי, את ירכיי. פה גס נושך קלות את עצם הבריח שלי ומלקק את העורק הפועם בצווארי.
הממ, צ'רלי.
הליבה שלי מדגדגת, ובין רגליי אני משתוקקת בכאב לפיו. אני משתוקקת לחוש את פניו החלקות על פניי, את הנשיקות שלו ואת קולו באוזני, לוחש, "אני אוהב אותך, בלייר."
"את רוצה זין." הפה מגרגר באוזני. נשימתו מדגדגת בעורי, ואני מרגישה כל כך פאקינג מסטולה, שאני כמעט מעופפת.
"צ'רלי... המממ, צ'רלי."
ברכיים דוחפות ומפשקות את ירכיי, ורגליי כל כך רפויות שהן פשוט צונחות לצדדים. משקל כבד לוחץ אותי אל הרצפה ומוחץ אותי. משהו שמן וארוך נמרח על ירכי הפנימית ומתחכך במפשעתי. גופי מתחכך בחזרה ומחפש את אהובי.
אבל יש לו ריח מוזר. יש לו ריח... טחוב.
זה לא הריח של צ'רלי.
"את אוהבת את זה, נכון? את רוצה את זה קשה, זונה קטנה?"
זונה?
אני מבינה שצ'רלי מעולם לא היה קורא לי זונה, ועיניי נפערות לרווחה.
קצה זין לח מתחכך בשפתיים שלי. אני ממהרת לסגור את רגליי אבל הוא נעוץ ביניהן.
"איש מלבדי אינו רשאי לגעת בך, חיית מחמד קטנה שלי."
"בלייר, אני רוצה אותך... אני רוצה שתבואי לגור איתי במקסיקו. אני רוצה להיות איתך."
המחשבות שלי מתערבלות. הפקודות של מקסים והבטחות האהבה של צ'רלי מסיטות את המתג השחור שלי. הליבה שלי נטענת במהות שלו ופולטת החוצה כוח עז.
"תפתחי ותיתני לי להיכנס, זונה."
"לא! רד... ממני!" אני בקושי מצליחה לצרוח. אני נדרכת מבפנים ונאבקת כדי להדוף את האיש בחזהו, אבל אני כל כך חלשה. "רד...! ממני...!"
"מספיק!" צווחת אישה, וקולה חד כל כך שגולגולתי כואבת.
המשקל שמעליי מזנק ויורד ממני ואני מסתובבת, מתאמצת להתרחק בזחילה. משהו מכה בקול חבטה עזה באחד מקירות החדר, ואני מתכווצת ועוצמת את עיניי בכוח. הייתי קמה ומטפלת בשניהם, אבל אני לא יכולה. אני לא מסוגלת, פיזית. אני לא מבינה מה קורה לי.
"אמרתי לך לא לגעת בה!" צועקת האישה ויורקת מטח של קללות בשפה זרה. "אם היא לא תהיה טהורה, הערך שלה ירד! אם ניתפס ויתברר שהיא נאנסה, אתה יודע מה יקרה, יא כאלב!"
הם פורצים במהומה של צווחות, ושוב נשמעות חבטות ודלתות נטרקות. אני זוחלת על ארבע ומנסה להתרחק משם. צ'רלי. אני חייבת להגיע לצ'רלי. אבל אני בקושי מסוגלת לזוז. הגוף שלי כבד כל כך, כאילו הוא עשוי מפלדה.
דלת נוספת נפתחת ברעש לפני שאני מצליחה להימלט, וציפורניים חדות ננעצות בכפות רגליי, מושכות ומפילות אותי. ראשי נחבט במשטח קשה, והמכה מפילה אותי הצידה. הכול מסתחרר, ושדה הראייה שלי מיטשטש.
"תנקה אותה, עכשיו!" האישה צועקת וקולה מהדהד כשהיא גוררת את גופי המעולף למחצה על הרצפה המטונפת. "אנחנו חייבים ללכת! אנשים מחכים!"
ללכת? לאן ללכת?
* * *
"כפי שאתם רואים, הפריט אינו מגרה," אומר הערבי בתוך האדים שבמוחי. "היא מצולקת כולה, אבל על פי האישורים הרפואיים היא טהורה לגמרי."
אני כושלת ברגליים רועדות, עקביי מתוחים אל מעל קצות האצבעות כאילו אני נועלת נעליים עם עקבי סטילטו. הגוף שלי עטוף בגלימה דקיקה עשויה משי, שערי מסורק משני צידי ראשי ואני מריחה צחנה נוראה של כלור. אני מרגישה את החום העולה מן הפנסים שמסביב. ראייתי מעוותת. אני מנסה להתמקד בענני האורות הלבנים כדי למצוא יציבות, אבל הם בוהקים מדי. הם צורבים את עיניי.
"תראה להם מה אנחנו מציעים..." יד חדת ציפורניים אוחזת בלסתי ומפנה את ראשי מצד לצד. "תראו בעצמכם, גבירותיי ורבותיי, היא בחורה יפה."
כשהיד מרפה ממני, אני כושלת לאחור, גונחת מתשישות. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, מה שזה לא יהיה, או איפה שזה לא יהיה. אני רק רוצה לחזור ולישון בבועת הנירוונה שלי. המנה האחרונה שהכריחו אותי לקבל הייתה שונה. היא הייתה יותר... רגועה. לא הייתה שום אקסטזה. אני רוצה אקסטזה - או את צ'רלי.
איפה הוא?
"אם אתם נהנים מסדיזם," הערבייה מגיעה, וקולה אופף אותי כשהיא מדברת. "אני משערת שתוכלו להשתמש בה. ומאחר שאיש לא שיחק בה קודם, זה יכול להיות מפתה."
"כולכם בוודאי תוהים למה היא עומדת למכירה, לא?" קולו של הערבי גובר על קולה של האישה. "אז תרשו לי להסביר מי הבחורה הזו. קוראים לה בלייר-מרקוב."
"ידעתי!" גברת בעלת מבטא היספאני צועקת מקצה החדר.
אנחות עמוקות ממלאות את חלקו המרוחק של החדר, וכיסאות נעים על רצפת האבן. יותר מדי קולות. גברים מתחילים לצעוק שטף של קללות, מזהירים שהם טעו טעות גדולה. הגברת ההיספאנית חולקת עליהם. היא חושבת שזה עונש מוצדק.
אני לא מצליחה לעקוב, אני מעורפלת מכדי להבין. אני צונחת על ברכיי וכפות ידיי נחבטות ברצפת האבן החלקה ומזדעזעות מכאב. אני לא זזה. אני סופרת את השניות ומקווה שכשאגיע לעשר, הם יעזבו אותי במנוחה ויאפשרו לי לנוח בשקט ובשלווה.
"תוודא שהאורחים שלנו יעזבו ללא בעיות, בסדר?"
"אידיוטה," מישהו מסנן בבוז, ואני מבינה שאנשים עוזבים.
"אנחנו צריכים להפסיק את המכירה הפומבית," מתעקשת הערבייה, אבל הגבר מהסה אותה ומבטיח לה שהגיע יום הגמול.
יום הגמול?
אני מנסה נואשות להבין מה קורה, אבל ראשי מתחיל להסתחרר. הסחרחורת הולכת ומאיצה, עד שאני מתמוטטת. אני נופלת על ישבני ושוכבת שם פשוקת איברים. ידי נחה על החזה במקום שבו ליבי פועם בקצב חרישי ומדוד, והתקרה הכהה נעה סביב בהילוך איטי ומאומץ.
תתמקדי, בלייר, אני מתחננת בפני עצמי, אבל עדיין איני יודעת איפה אני או מה אני עושה כאן. הדבר האמיתי האחרון שאני זוכרת הוא שהרגתי את מקסים, ואז צ'רלי אמר לי לעצום עיניים ולחשוב על משהו נחמד. הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואני עמדתי לעבור ניתוח. היינו אמורים להיות מאושרים כשאתעורר. אבל כעת, בכל פעם שאני מתעוררת, יש לי תחושה של "היי" וניתוק מוחלט מהמציאות.
"האקרית מומחית ולוחמת מאומנת באמנויות לחימה," מציג הערבי את הסחורה. "כפי שכולכם בוודאי יודעים, בלייר-מרקוב היא יקרת ערך להדהים עבור כל גוף ממשלתי. אבל זה השוק השחור, אנשים. לכל דבר יש מחיר."
"אתה מוכר גם את הילד?" שואלת ההיספאנית.
"הילד הוא תוספת בחינם," אומרת הערבייה, וחולפת ליד ראשי בעקביה הנוקשים. "הוא נחוץ כדי לרסן את הילדה. אחרת היא תחסל אתכם."
הילד... הילד... בחור צעיר? או שהם מדברים על מישהו בחוסר כבוד? צ'רלי מדבר ככה. הוא קורא לג'יימס ילד.
דמעות צורבות את עיניי כשחזי מתכווץ בייסורים.
איפה צ'רלי?
"לפני שהמכירה תתחיל, אני חייב לחשוף את הכול." הערבי צוחק. משום מה, אני מדמיינת אותו מחכך את כפות ידיו המיוזעות זו בזו. "מנהיג הלוס סטאס טוען שהילדה הזו שייכת לו - הוא מחפש אותה כבר שלושה שבועות, ובמלוא הכוח - אז תצטרכו גם את הילד, כדי להבטיח שהיא תשמור את זהותכם בסוד, אלא אם כן אתם רוצים שהלוס סטאס ירדפו אחריכם."
שוב החדר נמלא מהומה של קולות, שנשבעים שאין להם שום קשר לזה.
"הוא יאנוס את הבנות שלנו מול עינינו בגלל זה!"
"הוא פרסם אזהרה פומבית!"
"המחיר מתחיל ממיליון לירות שטרלינג!" קורא הערבי למרות האזהרות. "תתעלמו מכול המשונים האלה. לצ'רלי דקנה אין מושג איפה היא או מי חטף אותה - והוא בוודאי לא ידע מי קונה אותה - כך שאיש לא יאנוס את הבנות שלכם."
צ'רלי דקנה?
אני מבינה שהם מדברים על צ'רלי, וגרוע מזה - על ג'יימס. הם אומרים שהם צריכים להשתמש בג'יימס כדי לשלוט בי.
"לא!" אני צורחת, או גונחת, ומתגלגלת לשכיבה על הבטן. אני אפילו לא יודעת מה עובר לי בראש, אבל זהו רגש עז במיוחד. אני מנסה להכריח את עצמי לקום ולהילחם. אני נצמדת לקרקע אבל המרפקים שלי קורסים, ואני חובטת בה את ראשי. "לא את ג'יימס! פפ... פפקשה!" המילים נפלטות מפי לא ברורות, ואני מנסה להיאחז בהן. "פפפקשה... לא את ג'יימס!"
"תרסני אותה, עכשיו!"
עקבים נוקשים על הרצפה ממהרים אליי, ואז אני מוטחת בקרקע וברך מוצמדת בין שכמותיי. מאחור, ידיים כחושות מכניעות אותי, כשזרועותיי מתעופפות בניסיון עלוב להילחם.
"אני אהרוג אותך!" אני מאיימת בגמגום. "את... את יודעת שאני אהרוג אותך!"
היא נוהמת בעודה כורכת את אצבעותיה סביב מפרקי ידיי, מושכת אותם ודוחפת אותי עם הפנים אל הקרקע, כך שאני פשוקת איברים. אין אור מהבהב ואין ריח חמוץ וחם. מחט מוכנה חורצת את העור בפנים מרפקי כפי שקרה מאה פעמים קודם, וכל חושיי מתפוצצים בחום ובתחושת התעלות.
"פפקשה, אני מתחננת!" אני צועקת ומתגלגלת כך שעורפי מונח על הקרקע. "לא... לא ג'יימס... רק לא ג'יימס..."
"תשתקי כבר, ילדה," האישה רוכנת אל אוזני. "תהיי בשקט והכול יהיה בסדר. האדון החדש שלך משלם תמורתך הון תועפות, אז הכול יהיה בסדר."
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אניטה גריי
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות