מארז טרילוגיית הכול באשמת הבושה

בושה. היא פוצעת אותנו. היא פוגעת בנו.

ויש נשמות עלובות בעולם, כמוני... אותנו היא מגדירה.

אני בנו של השטן, בכבודו ובעצמו — ראש המאפיה המפחיד ביותר שאי פעם התהלך על פני האדמה.

קוללתי מרגע שיצאתי לאוויר העולם.

אני שונא אותו — אבל דמו זורם בעורקיי, מזין את האפלה שבתוכי.

דמו מבטיח את גורלי — מוודא שאהפוך להיות כמוהו.

פרק 1

״בן," אמר אבי, "יש רק שלוש אהבות בחייו של אדם: כסף, שליטה והאהבה הגדולה מכולן: כוח. ואתה זקוק לשתיים הראשונות כדי לזכות באחרונה.״ אלה היו המילים הראשונות שאבי, ברונו דלוקה, אמר לי מעודו. התבוננתי בו בשילוב של יראה ופחד, כשאור הירח הפך את תווי פניו למפחידים עוד יותר.

כבר בגיל אחת־עשרה ידעתי שאבי הוא בעל עוצמה אדירה.

לא היה לי מושג שאיתרע מזלי להיות בנו היחיד. בעיקר מפני שנדרשו לו אחת־עשרה שנים לבוא ולתבוע עליי בעלות.

אבל כשאני מביט לאחור, זה ודאי קשור יותר לעובדה שהייתי מה שאפשר לכנות חצי ממזר. במילים אחרות, לא הייתי איטלקי טהור.

אימי הייתה פורטוריקנית במאה אחוזים, ואבי היה איטלקי במאה אחוזים.

וכאיש מאפיה שטיפס את דרכו אל ראש הסולם, העובדה שהיה לו בן לא מושלם לא הייתה מתקבלת על הדעת.

מהרגע שבו עיניו הכהות פגשו במבטי, ידעתי שהוא לא סובל אותי.

וידעתי ללא צל של ספק שאין סיכוי שהוא יוכל אי פעם לאהוב אותי. לא חשבתי שהוא מסוגל לאהוב מישהו.

הסיבה היחידה לכך שהיה כאן עכשיו, שבא לתבוע בעלות עליי, הייתה האמונה הטפלה של משפחת דלוקה — ״איל מלוקיו״, או כפי שאחרים ביטאו זאת ״ ה־מלוֹיְק״; במילים אחרות, ״עין רעה.״

או כפי שאני למדתי להכיר את זה — קללה.

במונחים פשוטים, הפירוש של ״איל מלוקיו״ הוא שאתה מקנא במישהו. כדי להיפטר מהקנאה, אתה מבצע טקס עם שמן זית ומים. למען האמת, לא ידעתי בדיוק איך עושים את זה. לא התעניינתי, ובטח ובטח שלא האמנתי בזה.

מה שמפתיע הוא שזה הדבר היחיד שאמרתי שגרם לעיניו של אבי להתמלא אור במהלך הפגישה הראשונה שלנו.

בתוך זמן קצר גיליתי מדוע.

נראה שה"איל מלוקיו" של משפחת דלוקה היה שונה מכל קללה מסוגה. בניגוד לאחרים, בני משפחת דלוקה לא פחדו מעין רעה... להפך. הם התענגו עליה, אהבו אותה. הם לא הסתירו את העובדה שהם טבלו עד צווארם בתאוות בצע ושיותר מכול הם רצו לראות אחרים מקנאים בהם על כספם, שליטתם והכוח שבידיהם.

הם גם לא האמינו בקללות מטופשות שנגרמות בשל חוסר מזל.

למרות שכל מי שהכיר את משפחת דלוקה ידע שלא רק צירוף מקרים גרם לכך שהגברים במשפחה סבלו מבעיות פריון.

אל תבינו אותי לא נכון, הם לא היו לגמרי עקרים. אלא שהם הצליחו לקלוע למטרה פעם אחת ופעם אחת בלבד במהלך חייהם.

ובדרך כלל... הרך הנולד היה ממין נקבה.

היו שטענו שזו הייתה דרכו של אלוהים לשלוט בכמות הרוע ששחרר אל העולם.

אבל עכשיו, אבי אמר, משפחת דלוקה בסימן עלייה, מפני שאני הבן הזכר השלישי שנולד ברציפות במשפחת דלוקה.

אבי חשב בתחילה שהוא מחוסן בפני הקללה. הוא חשב שהוא ישחק אותה ויביא לעולם הרבה ילדים.

אלא שמזלו לא שיחק לו. או לי, אם כבר מדברים על זה.

הייתי בנו היחיד והייתי תקוע איתו. הוא טען שזו הגאולה שלו... אני טענתי שזה האבדון שלי.

אימי התחננה בפניו לא לקחת אותי באותו לילה, טענה שאינני בנו, אמרה שזו טעות... אבל כשתוצאות הבדיקה חזרו, הסיכויים לא היו לטובתי.

וגם בגיל צעיר כל כך, ידעתי שמשהו נורא יקרה לה אם לא אלך איתו מרצון.

מה שלא ידעתי היה שכשאראה את אימי בפעם הבאה, זה יקרה כשאבי יזריק לה מנה קטלנית של הרואין וייתן לה לגווע.

כדי ללמד אותי לקח על שהעזתי להתכחש למוצאי.

שנאתי את ברונו דלוקה.

**

העניין הבאמת טרגי בשנאה הוא שקודם קיימת האהבה.

אחרי שברונו הכיר בי כבנו, עברתי לגור איתו.

בשנים הראשונות הוא עזב אותי לנפשי, מפני שהייתי עדיין צעיר מדי.

אבל כשמלאו לי שש־עשרה, הוא התחיל לגלות עניין פעיל בחיי. אני מניח שהוא הכין אותי לקראת השלב שבו אהפוך רשמית לגבר.

הוא גם חילק לי עצות בענייני נשים. העצה הראשונה שלו?

״כל הנשים זונות. תדאג לקחת מהן מה שאתה רוצה לפני שהן ייקחו ממך הכול.״

ובמילים אלה, הפרארי שלו עצרה מול מועדון כלשהו.

כשנכנסנו פנימה, כל הנוכחים השתתקו ועצרו כדי להתבונן בנו.

אני הבטתי סביבי בעיניים פעורות וליבי האיץ את פעימותיו. החלל, הגדול למדי, היה מלא בעשרים־וחמש נשים יפהפיות שלבשו מגוון לבנים חושפניים.

אבי פאקינג לקח אותי לבית זונות.

לא ידעתי איך הוא ידע שאני עדיין בתול. אבל אז הבנתי את זה.

ברור שהוא הניח שזה מה שאני.

על אף היותי בנו של ברונו, התייחסתי ללימודיי ברצינות רבה. הקשבתי בשיעורים ועבדתי קשה. ממוצע הציונים שלי עמד על תשעים והשתייכתי לאגודת המצטיינים הלאומית. אבי, כמובן, לעג לי בגלל זה. הוא גם איים להוציא אותי מבית הספר אם לא אקדיש חלק מזמני הפנוי לדברים בעלי אופי גברי יותר.

ואז התחלתי לעסוק באגרוף.

הוצאתי במכון הכושר את כל רגשי התוקפנות שלי.

לקח זמן עד שהתוצאות הגופניות החלו להיראות, אבל ההשפעה המנטלית הייתה מיידית. דמיינתי את פניו של אבי כשהלמתי באגרופיי. למזלי, לא היה בינינו שום דמיון, מלבד בעיניים.

עיניי היו זהות לעיניו.

כמה חודשים אחרי שהתחלתי להתאגרף, אבי התחיל להקדיש לי תשומת לב רבה יותר.

אלא שהפעם ראיתי בעיניו משהו שמעולם לא ראיתי לפני כן.

גאווה.

הוא התגאה בדרך שבה התנהלתי בזירה. הוא התרגש כשהמאמן שלי אמר שבתוך כמה שנים אוכל להפוך למקצוען. בתוך זמן קצר גיליתי שברונו עצמו אהב לצפות בתחרויות אגרוף, בעיקר מהסוג המחתרתי. זה היה אחד התחביבים האהובים עליו ביותר. העובדה שבנו טוב מספיק כדי להיות מקצוען בתוך כמה שנים הייתה כמוזיקה לאוזניו.

למרות שנחשבתי לחנון, האגרוף הפך אותי מנער כחוש בגובה מטר ושמונים־וחמישה סנטימטרים0 לבחור שמאמני נבחרת הפוטבול רצו לצרף לשורותיהם. למרות כל אלה, עדיין המשכתי לתקוע את אפי בספרים ולא התיידדתי עם אנשים.

ברור שחשבתי על בנות, אבל תמיד חששתי לגשת אליהן.

פחדתי מפני דחייה.

סבלתי מספיק מנחת זרועו של אבי גם כך.

ובגלל זה אני מניח שהוא חשב שמחובתו להביא אותי לבית זונות.

״תבחר איזו זונה שאתה רוצה, בן,״ הוא אמר. ״פאק, תבחר שתיים, אם אתה חושב שתצליח לעמוד במשימה.״

הנשים היו יפות, זה בטוח. אבל משהו בכל זה נראה לי לא בסדר.

כמו העובדה שהוא התייחס לנשים כאילו היו חפצים.

ולמרות שהן באמת היו יפהפיות , השתוקקתי למישהי שתרצה בי בזכות עצמי. למרות מי שהייתי או הכוח שהיה בידיו של אבי, רציתי שהרגע הזה יהיה מיוחד.

ואז ראיתי אותה וכל דבר אחר איבד משמעות.

היא שלחה לעברי חיוך מזמין וניגשה אליי בתחתונים וחזייה בצבע ורוד.

היא גם התעלמה לגמרי מאבי, וזה היה הדבר הראשון בה שמצא חן בעיניי.

היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל זה היה חסר חשיבות. שיער הנחושת האדמדם שלה גלש על כתפיה, ועורה הצחור היה בהיר כל כך שהמחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה שמנת. ״איך קוראים לך, חמוד?״ היא שאלה.

בזווית העין ראיתי את אבי מגחך. הגיחוך שלו היה בדרך כלל דרכו להביע שביעות רצון.

״ר־ריקרדו.״ ברור שדווקא ברגע ההוא קולי בגד בי ונסדק והתחלתי לגמגם. קיללתי את עצמי בלי קול, כחכחתי בגרוני והתבוננתי בה.

״אתה נאה מאוד. אתה יודע את זה?״ היא גרגרה.

נענעתי בראשי, מפני שבאותו זמן באמת לא היה לי שמץ של מושג שאני מושך ברמה כלשהי.

״רוצה לבוא איתי לחדרים מאחור ולהכיר אותי קצת יותר טוב? אני אלמד אותך כמה דברים שלעולם לא תשכח.״ היא הושיטה אליי את ידה. ״שמעתי שאתה תלמיד מצטיין ושאתה לומד דברים מהר.״

כן, כן, היא צדקה.

מיהרתי לאחוז בידה והלכתי אחריה לחדר מאחור. באותו רגע לא עניין אותי שאני בנו של אבי. רציתי אותה.

לאחר שעה וכמה שיעורים שלעולם לא אשכח, איבדתי את בתוליי עם צעירה בת עשרים־וחמש שענתה לשם ״ג'ינג'ר.״ המעשה עצמו לא ארך יותר מחמש דקות, אבל זה לא הפריע לי.

הייתי מכור.

סקס היה עדיף על אגרוף. ומבחינתי שום דבר לא היה טוב יותר מאגרוף.

כשהתלבשנו, היא סיפרה לי שהיא ידעה עליי הכול הודות לאבי. נראה שהוא היה הלקוח החביב עליה ביותר ולהפך.

ואז הבנתי שלברונו ולי היה עוד דבר משותף, מלבד אהבתנו לזירת האגרוף.

נשים.

כשהיינו בדרכנו חזרה לפרארי השחורה שלו, הוא הצית שני סיגרים והושיט לי אחד מהם. ״ג'ינג'ר אמרה לי שאתה מזכיר לה אותי. עשית היום צעד גדול כדי להפוך לגבר,״ הוא אמר.

לא ידעתי איך דבריו אמורים לגרום לי להרגיש, אז שתקתי.

הוא נראה שקוע במחשבות ואז אמר פתאום, ״מעולם לא חשבתי שאגיד את זה. אבל אין ספק שהוכחת בחודשים האחרונים שאתה ראוי לשאת את השם דלוקה. אני גאה בך, בן.״

חייכתי.

ואז התמלאתי פחד כאילו ספגתי מהלומה בבטני.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמר שהוא גאה בי.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי מאושר להיות בנו.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שייתכן שהוא אוהב אותי.

ורציתי בזה.

פרק 1

ריקרדו

״לוסיאנה בסדר גמור,״ אני אומר בטלפון.

בייחוד כרגע.

רגליה באוויר ואני בולע אותה.

לא התכוונתי לענות לטלפון כשדלוקה התקשר... בעיקר כשמתחשבים בעובדה שהפה שלי עסוק בדברים נעימים — אבל לרגע קצר ראיתי את הפחד חולף על פניה היפהפיות.

החלטתי להסיח את דעתה ולהדוף את כל פחדיה.

ומאיך שהיא מלקקת את שפתיה ומטלטלת את ירכיה — הייתי אומר שהתוכנית שלי עובדת לא רע.

דלוקה עדיין באיטליה — עושה רק אלוהים יודע מה והוא לא יחזור בחודשים הקרובים... ולו רק בגלל שיותר מחצי מהאחוזה שלו זקוק לשיפוץ מאסיבי.

הוא עדיין מתקשר כמה פעמים בשבוע, אבל מלבד זאת הכול היה נפלא בחודש האחרון. אני מקווה שדלוקה יפגוש איזו אישה באיטליה וישכח מלולו... אבל יש לי תחושה שזה לא יקרה.

לא שוכחים בחורה כזו... בזה אני די בטוח.

עוד לא דיברנו על מה נעשה כשהוא יחזור... זה משהו שאנחנו לא מצפים לו בשמחה... בגלל סיבות מובנות מאליהן.

אני יודע שאצטרך למצוא משהו... בקרוב.

אבל לעת עתה? אני מחליק את הלשון שלי לתוכה ורואה איך פיה נפער בצורת מעגל.

היא עומדת לגנוח ולצעוק אבל אני מצמיד אצבע לשפתיה ומזכיר לה להיות בשקט.

היא נועצת בי מבט שיכול לחתוך זכוכית. אני מחזיר בכך שאני מוציא את לשוני מהכוס שלה ומדביק נשיקות ארוכות ואיטיות על החלק הפנימי של ירכיה; אני עוצר במכוון כשאני מגיע לנקודה שבה היא רוצה אותי יותר מכל.

היא מתנשפת ומשרבבת שפתיים, אבל אני שולח לעברה חיוך שחצני וממשיך במסע שלי. אני אוהב להתגרות בה כמעט כמו שאני אוהב... לטעום אותה.

היא משתגעת לגמרי כשאני עושה את זה ואני מת על כל רגע ורגע.

״יש בעיות במועדון?״ דלוקה נובח בעברו השני של הקו.

״לא,״ אני אומר כשאני שותל נשיקות על עצם האגן שלה. ״הכול בסדר.״

אני מרכין את ראשי כך שאני שוב ישירות מעל הכוס שלה. אני מרים את ראשי לעברה ומחייך. ״האמת, פאקינג מושלם.״

היא מסמיקה ואני ממקד את תשומת ליבי במסלול הנחיתה הקטן והסקסי שלה. ידיה נקפצות לאגרופים והיא פולטת נשימה צרודה כשאני מחליק את לשוני במקום. ואז היא אומרת ללא קול את המילה — ״בבקשה״ כשהיא נושכת את השפה התחתונה המלאה שלה.

עיני האיילה שלה נוצצות ומלאות תשוקה וזה גומר אותי.

אני מפשק בלהיטות את הכוס שלה ומנשק את הדגדגן שלה, עד שגבה מתקמר והיא מושכת בשערי כאילו חייה תלויים בזה ואז גומרת לי על הפרצוף.

אני צופה בה בשעשוע כשהיא מתרוממת, מושכת את הסדין על גופה ומושיטה את ידה אל שידת המיטה כדי להוציא קונדום מהמגירה. ״תזיין אותי עכשיו״ היא אומרת ללא קול כשהיא משליכה אליי את הקונדום.

אני מצביע על הטלפון והיא מכווצת את עיניה ומצביעה עליי לפני שהיא שוב אומרת ללא קול, ״אני צריכה אותך בתוכי.״

הזין שלי מפרכס והיא מנצלת את ההזדמנות ומורידה את הסדין כדי לחשוף את השדיים שלה בפניי.

כן, עם זה קשה להתווכח.

היא יודעת בדיוק מה הציצים הזקופים האלה עושים לי. בשילוב עם הכוס הנוטף שלה והמבט היוקד שהיא שולחת לעברי ברגע זה... אני לגמרי מחוסל.

אני אעשה בשמחה כל דבר שהיא תרצה — כולל להפוך אותה לשלי כשדלוקה בטלפון.

למעשה, אני מת לעשות את זה ויש לי תחושה שגם היא רוצה בזה.

אני משעין את הטלפון על כתפי ולובש את הקונדום. היא מתקרבת אליי ואני לא מהסס ויונק את אחת הפטמות שלה לפני שאני נע אל השנייה ויונק גם אותה.

יבבה זעירה בוקעת מבין שפתיה והיא מייד מניחה את ידה על פיה.

״מה זה היה?״ דלוקה נובח.

״הטלוויזיה, סליחה,״ אני אומר ויורה בה מבט מזהיר.

היא נושכת את שפתה התחתונה ומשפילה את מבטה.

אני מנשק אותה וטופח על אחוריה בשובבות. ״תסתובבי,״ אני אומר לה בלי קול. כשהיא עושה כדבריי, אני שם את הטלפון על שקט. ולפני שהיא מספיקה למצמץ, אני מחליק את אחת מידיי אל הכוס שלה ובשנייה אני מכסה את פיה. ״את תשתקי כדי שאוכל לתת לך לגמור על הזין הגדול שלי?״

היא מהנהנת בלהיטות ואני מכופף אותה על המיטה כדי שהתחת הקטן והחצוף שלה יזדקר באוויר. אני חייב לשאוף אוויר כשאני מתבונן במה שנגלה לעיניי, בעוד שערה הארוך גולש משני עברי ראשה כמו מסך של פיתוי.

אלוהים אדירים. זה החומר שממנו עשויים החלומות.

היא מקשתת את גבה ומרימה את אגנה גבוה עוד יותר באוויר. המראה מקשה עוד יותר את הזין שלי ואני נושך את מפרק אצבעי כשאני משמיע קללה.

אני כורך את שערה סביב ידי וחודר לתוכה בהדיפה אחת. אני שמח ששמתי את הטלפון על שקט מפני שאני זה שגונח הפעם.

היא מביטה בי מעבר לכתפה וקורצת אליי. ואז היא מכניסה לפיה את אחת מאצבעותיי ומתחילה למצוץ אותה.

כן, הבחורה שלי יודעת לתת לא פחות מאשר לקבל. ברור עכשיו מי מסחרר את מי.

אני נוגח לתוכה חזק יותר והיא מטלטלת את התחת העגלגל שלה לעומתי.

החיכוך בינינו פאקינג לא ייאמן. ״הלו? אתה שם?״ דלוקה צועק.

אני משפיל את מבטי, מתרכז בזין שלי שמחליק לתוך הלהט החם שלה ומחייך. אני לוחץ על כפתור ההשתקה של הטלפון במהירות ומכחכח בגרוני. ״כן.״

אני מיטלטל לתוכה בכוח והאשכים שלי מכים בדגדגן שלה. אני מהדק את אחיזתי בפיה ומבליע בכף ידי את זעקתה.

דלוקה משמיע איזה חרא בנוגע למועדון; משהו שאני בטוח שהוא אמר לי כבר אלף פעם בעבר.

לולו מתחילה לרעוד ולפרכס והכוס שלה סוחט אותי כל כך טוב כשהיא גומרת — אני לגמרי יוצא מדעתי.

דלוקה ממשיך לפלוט את הזבל שלו ברקע, אבל אני מתעלם ממנו כי כשאני יוצא קצת החוצה... אני רואה את העסיס של לולו על כל הזין שלי.

פאקינג שיט.

״אני אטפל בזה. אני חייב לסגור,״ אני אומר לפני שאני מנתק לו.

האשכים שלי מתרוממים ואני הודף לתוכה פעם אחת אחרונה לפני שאני מתמוטט עליה, נוטף זיעה. ״אלוהים, לולו.״

היא מצחקקת ומתהפכת כדי להביט בי. ״ספר לי משהו שאני לא יודעת. אני חושבת שאני עדיין ממשיכה לגמור.״

אני גונח וקובר את פניי בצווארה, שואף את ניחוח הווניל והדובדבנים שאני אוהב כל כך.

״חבל שהערב יש קרב במועדון,״ היא אומרת. ״כל מה שהייתי רוצה זה להישאר איתך במיטה.״

״אני יודע, בייבי. אבל ככל שזה ייגמר יותר מהר, נוכל לחזור הנה יותר מהר.״

היא נושקת לי ואני שוקע בשפתיה הרכות.

אם הייתי יכול לבחור רק דבר אחד שאוכל לעשות עד יומי האחרון — זה יהיה הדבר.

לנשק אותה.

כמעט לא האמנתי לה שהנשיקה הראשונה שלנו הייתה גם הנשיקה הראשונה שלה... אבל כשלחייה החלו להעלות סומק והיא התמלאה מבוכה, ידעתי שהיא אומרת את האמת.

אז סיפרתי לה אמת משלי... שהיא אולי מעולם לא התנשקה... אבל שבשבילי היא הנשיקה הטובה ביותר.

״אני אוהבת אותך,״ היא לוחשת בין נשיקה לנשיקה. ״כל כך.״

אני מחליק על לחייה באגודלי ומנשק את תנוך אוזנה. ״ואני אוהב אותך.״

היא מחייכת אליי חיוך קטן שאינו מגיע לעיניה.

חזי מתכווץ מפני שאני שונא את המחשבה שהיא עצובה. ״מה קרה?״

״כלום.״

וכשאני מביט בה, היא אומרת, ״אני פשוט מצטערת שאנחנו לא יכולים לספר לכולם עלינו.״

״למה את מתכוונת? ג'קסון וטיירון יודעים עלינו.״

היא מושכת את הסדין ומתכסה. ״כן, אני לא מתכוונת אליהם.״

אשמה שוטפת אותי מפני שאני יודע שהיא ראויה ליותר מזה.

למרות שהמצב נפלא — ג'קסון וטיירון עדיין חושבים שאנחנו בקטע לא רציני וששנינו ממשיכים להיפגש גם עם אחרים.

אמרתי ללולו שאספר להם את האמת, אבל היא פסלה את הרעיון, כי אם הם יפלטו אי פעם משהו בטעות ויספרו עד כמה העניינים בינינו רציניים, ולוק או מישהו אחר ישמע — וזה יגיע לאוזניו של דלוקה... אז הלך עלינו.

ואז אמרתי לה שדיברתי עם דלוקה ואמרתי לו שסיפרתי לכולם במועדון שאנחנו זוג כדי להגן עליה.

היא אמרה שזה לא טוב ושעדיף לגרום לדלוקה להמשיך לחשוב שאנחנו לא מסתדרים. ככה הוא לא יחשוד בשום דבר.

ואז היא הזכירה לי מה יקרה אם הוא אי פעם באמת יחשוד שמשהו קורה בינינו.

הוא ינקום בי דרך טיירון וג'קסון: הוא יפגע בהם או ירצח אותם.

לא הייתה לי ברירה אלא להסכים איתה... מפני שהיא צודקת.

ואני שונא את זה.

היא קולעת את שערה לפקעת על ראשה וקמה. ״אני הולכת להתקלח ולהתארגן לקראת הקרב הערב.״

אני מושיט את ידי אליה למשוך אותה למיטה, מפני שפתאום צצה במוחי מחשבה נוספת. ״מישהו מטריד אותך במועדון?״

אני לא מחמיץ את ההיסוס בעיניה לפני שהיא מנופפת בידה ואומרת, ״מה? לא. הכול בסדר.״

בולשיט... ואני יודע בדיוק מי הבן זונה שעושה את הבעיות.

זה האפס הזה... לוק. אני כל הזמן תופס אותו מסתכל עליה כשהוא מלטף לעצמו את הזין ומלקק את שפתיו.

אמרתי לו פאקינג להפסיק עם זה וחשבתי שהוא הבין אותי, אבל נראה שלא.

לרוע המזל, מאחר שהוא אחד מאנשיו של דלוקה... נדמה לו שלולו ואני לא באמת זוג ושהכול בבחינת עבודה בעיניים.

ברור שאני לא יכול להגיד לאפס הזה שזה לא ככה, מפני שהוא ישמח מאוד לספר לדלוקה את האמת.

עם זאת, אני יכול להזכיר לזבל הזה את מקומו במועדון שלי ולהזהיר אותו שוב בכל הנוגע ללולו... הפעם באמצעות אגרופיי. ״אני אטפל בלוק.״

עיניה מתרחבות. ״כן, רעיון מעולה. אני בטוחה שדלוקה לא יחשוב שזה מעורר חשד. תראה, בייב — הוא כבר יודע איך לוק מסתכל עליי. זה ככה מאז שהייתי ילדה.״ היא מושכת בכתפיה כמי שמקבלת את הדין. ״דלוקה לא מודאג מזה מפני שלוק יודע שדלוקה יהרוג אותו אם הוא יעבור את הגבול.״

זעם מתעורר עמוק בתוכי מפני שאני רוצה להיות זה שיגן עליה... לא הוא.

היא מקמטת את אפה. ״למרות שהוא כן מצליח להיות דוחה במיוחד בחדר ההלבשה, שבו, למרבה הנוחות, אין מצלמות מעקב.״

היא הולכת בכיוון חדר האמבטיה. ״אבל אני מסוגלת לטפל בזה.״ היא עוצרת ומחייכת אליי. ״יש לי ימנית מפחידה... זוכר?״

כשאני לא מחייך בחזרה, היא מגלגלת את עיניה ונכנסת לחדר האמבטיה. אחרי רגע אני שומע את המים זורמים במקלחת.

אני נעמד ונלחם בדחף לחבוט באגרופי בקיר.

פאק על כל זה... אני אחבוט באגרוף שלי בפרצופו של לוק אחרי הקרב הלילה.

אני כובש את הדחף הנוסף שמרים את ראשו.

מאחר שלולו מעסיקה אותי עכשיו בלילות, אני לא להוט לעזוב אותה... חלף חודש מאז ביקרתי במחסן עם אמיליו.

הוא לא שאל אותי על כך, אבל אם אתבקש לנחש, אומר שהוא ודאי חש הקלה.

רגש האשמה הורג אותי... אבל כשאני מביט בלולו, כל החרא הזה נעלם מפני שהיא גורמת לי אושר.

וזה לא רק בזכות הסקס המדהים — אלה השיחות, האופן שבו ליבי דוהר כשהיא נמצאת איתי בחדר אחד, האמיתות הקטנות שאנחנו חולקים זה עם זה כל לילה לפני שאנחנו נרדמים.

העובדה שאני מצליח בכלל להירדם מלכתחילה.

היא כל מה שמעולם לא ידעתי שאני צריך.

כשהיא יוצאת מחדר האמבטיה, אני מושך אותה אליי לעוד נשיקה ואז מושיט את ידי לתיק האימונים שלי.

״אני הולך עם ג'קסון לחדר הכושר. הערב יש קרב רציני ואני רוצה לוודא שהוא מוכן.״

היא מטה את ראשה ומביטה בי. ״אתה עצבני.״

אני לא יודע איך היא מצליחה לקרוא אותי כאילו הייתי ספר פתוח כשאף אחד אחר לא יכול... אבל זו עובדה.

אני מחליט להתוודות. ״הוא נלחם הערב במתאגרף. הבחור שוקל שבעה קילו יותר ממנו... אני יודע שזה לא נשמע הרבה, אבל בהתחשב בכך שג'קסון הוא לוחם אומנויות לחימה ולא מתאגרף — אני רוצה שהוא יהיה מרוכז.״

אני משפשף את עורפי. ״יש לי אמון ביכולות שלו... אני פשוט—״

״אתה לא מסוגל לא לדאוג בגלל שאכפת לך מהם,״ היא מסיימת את המשפט במקומי.

״כן. אלוהים, אני נשמע כזה חנון.״

היא צוחקת וכורכת את זרועותיה סביב עורפי. ״בכלל לא. אני חושבת שזה סקסי. אני חושבת שרק גבר אמיתי דואג לאחרים יותר מאשר לעצמו. יש לטיירון ולג'קסון מזל שיש להם אותך.״ היא משפילה את מבטה. ״מפני שהאמת היא שהם לא היו נשארים בחיים בלעדיך. דלוקה היה הורג אותם כמו את שאר הלוחמים שהיו לפניהם.״

שילוב של זעם וצער שועט בדמי והיא מקללת בשקט. ״אני מצטערת, ריקי. אני כל הזמן שוכחת—״

אני מסיר מעליי את ידיה ונסוג. ״זה בסדר. נתראה אחר כך.״ 

אני יוצא בלי להוסיף דבר.

ללולו אולי קל לשכוח שהייתי לוחם במועדון של דלוקה... אבל אני לעולם לא אשכח.

בדיוק כפי שלעולם לא אשכח שראיתי את כל הלוחמים סביבי מתים כמו זבובים.

אמיליו טעה כשאמר שהאנס במחסן היה האדם הראשון שרצחתי... מפני שבכל ערב שבו הייתי בכלוב נאלצתי להרוג את המתחרה שלי.

וכמו שזכרתי את הילדה הקטנה עם העיניים בצבע האגוז, שראתה את אבי רוצח את גרהם, וכמו שזכרתי עד כמה אימי שנאה אותי... לעולם לא אשכח גם את התחושה ההיא.

מפני שבכלוב... הייתי חזק.

התייצבתי מול דלוקה, ועם כל מהלומת אגרוף ועם כל עצם ששברתי בקרבות בכלוב הוכחתי לו שטעה.

לא הייתי פחדן. 

הכול באשמת הבושה חלק ג' 

פרק 1
ריקרדו

פופ. פופ. פופ.

הצליל מהדהד במחסן הכמעט ריק ואוזניי מתחילות לצלצל.

אני נסוג ולוחץ שוב על ההדק.

אין לכך סיבה, מאחר שזה עתה פוצצתי לו את המוח וכל זה... אבל היה לי חרא של יום וברגע זה יש לי אצבע קלה על ההדק.

״רוצה שאזרוק אותו באותו מקום כמו את הקודם, בוס?״ שואל קול מאחוריי.

אני לא עונה לו אלא נועץ בו את מבטי, מתענג על כך שהזיעה על מצחו מתגברת והוא מתחיל להתנשף בכבדות.

אני לא יודע מה גרוע יותר. העובדה שהוא שואל שאלה כזאת מטומטמת, או שבאותה נשימה הוא עונה על השאלה שלו תשובה פאקינג לא נכונה.

מובן שהמנוח היקר לא יושלך באותו מקום כמו קודמו. לא רק שזה יהיה רשלני מאוד, זה יהיה ממש כמו ללכת לחפש צרות.

אני משלם טונות כסף כדי להוריד מעליי את המשטרה, ואני מחזיק אותם בכיס הקטן שלי פחות או יותר, אבל אפילו הם לא יוכלו להתעלם ממצב שבו יום אחד אזרח תמים ייתקל בגופה מבותרת כשהוא יוצא לטייל עם הכלב שלו.

אין סיפור שאי אפשר לסובב כך, שהמטורפים חובבי תיאוריות הקונספירציה יחשבו שאורבת לעיר סכנת נפשות ושרוצח סדרתי מסתובב ברחובותיה.

קל לתמרן אנשים כשיש להם תחושת ביטחון מדומה.

דלוקה אמר שכוח ושליטה גדולים באים כשאתה יכול בעת ובעונה אחת לספק הגנה וביטחון לאחרים - ולהיות האדם שגוזל מהם את אותה תחושת ביטחון.

כך אתה גורם לאנשים לפחד ממך.

טוב, זה והכלי מעורר ההשראה החשוב מכולם.

אתה חייב להיות מוכן ללכת עד הסוף ופאקינג לעשות את מה שנדרש.

וזה בדיוק מה שמביא אותי למהלך העניינים הבא.

אני מתקרב אליו. ״כמה זמן אתה עובד אצלי?״

הוא מתקשה לבלוע את רוקו. ״אה... הממ... עבדתי אצל אבא שלך...״

אין לו סיכוי לגמור את המשפט המטומטם שהוא התכוון לפלוט, מפני שאני מרים את האקדח ומצמיד אותו לראשו. ״טוב, יש דלוקה חדש בעיר.״

אני מביט בשאר הגברים שכינסתי במחסן. ״בוחן פתע, רבותיי. אנחנו משליכים גופות באותו מקום פעמיים?״

״לא, בוס.״ הם עונים פה אחד.

״נכון. אז שמישהו יודיע למשפחה של הבחור הזה.״ אני נועץ את האקדח ברקתו והוא מתחיל לרעוד יותר מענף של עץ בסופת הוריקן. ״בבקשה,״ הוא צווח ונשמע כמו נער מתבגר. ״אל תהרוג אותי.״

ואז אני מחייך מאוזן לאוזן. ״תגידו למשפחה שלו שאני שולח את תנחומיי שקרוב המשפחה שלהם היה כזה חרא.״

הוא צורח והחיוך נמחק מפניי כשאני לוחץ על ההדק.

״אלוהים פאקינג אדירים,״ אני מפטיר כשהשתן שלו מתחיל לטפטף על נעליי וריח החרא שלו מתפשט באוויר.

״פאקינג תסתלק מהמחסן שלי, חתיכת נקבה.״ אני לופת אותו בז'קט שלו ומקרב את פניי לפניו. ״ואל תחזור עד שלא תמצא את המוח והביצים שלך. הבנת?״

״כן, מר דלוקה,״ הוא אומר ומייד מזנק בכיוון היציאה.

נראה שהטמבל הזה לא יודע כמה קליעים יש במחסנית שלי. מפני שאם היה יודע, הוא היה מבין שהשתמשתי בכולם על הבחור קודם.

הפאקינג האנס החלאה.

אני בועט בגופתו מדרכי ומוציא מצית וחפיסת סיגריות מתוך כיס חליפתי. אני מדליק סיגריה וצועד בכיוון הדלת. ״תסדרו את כל הזבל הזה,״ אני מורה לכל השאר.

**

ברגע שאני נכנס הביתה, מרלין מפגיזה אותי. ״טיירון התקשר. הוא אומר שהוא רוצה שתתקשר אליו בחזרה.״

אני צובט את גשר אפי ומוציא את הסלולרי שלי מכיסי. ואכן, יש לי ממנו ארבע שיחות שלא נענו ושלוש הודעות.

אני מגולל את ההודעות שלי ומשמיע אנחה כשאני קורא אותן.

טיירון: תאריך המשפט של ג'קסון נקבע לעוד שלושה שבועות.

טיירון: אתה מתכוון להיות שם, נכון?

טיירון: אני יודע שאתה עסוק בלשחק אותה ״מאפיונר״ וכל זה, אבל החרא הזה חשוב.

אני מקיש על מקש ה״חזור״ אבל משתהה לרגע. ברמה מסוימת, מציק לי שהוא חושב שלא אהיה לצד ג'קסון בבית המשפט. לעזאזל, אני זה ששכרתי עבורו את עורך הדין הטוב ביותר בחוף המזרחי.

נכון, ג'קסון בחר במקום לצאת עם בתו של עורך הדין הזה... אבל עשיתי כמיטב יכולתי. חוץ מזה, אני אסדר את העניינים אם חבר המושבעים יקבע שהוא אשם.

אני יודע שטיירון בלחץ בגלל שבשבוע שעבר עזבתי את הבניין. זה לא בא לו טוב. אבל אני רציתי להתרחק... בגלל שלל סיבות.

אני גומר להקליד את ההודעה שלי.

ריקרדו: אני אהיה שם.

ברגע שאני שולח את ההודעה אני נתקף אשמה. או בעצם, אותו חלק זעיר בי שכמעט אף פעם כבר לא מתגלה.

אני שוב מקליד הודעה.

ריקרדו: וזה ״מר מאפיונר״ בשבילך, זבל.

אני כמעט מחייך כשהוא שולח בתשובה אימוג'י של אצבע משולשת ונשיקה. ואז חיוכי כמעט נמוג כשפניה מבזיקים לנגד עיניי.

אני מגלגל לאחור את כתפיי ונושף, מאלץ את עצמי להתעשת.

אני כבר לא מחייך. אין טעם. אין לי סיבה לחייך בימים אלה.

היא איננה.

הם אינם.

תחושת הריקנות המכרסמת עמוק בחזי חוזרת ובגדול.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע למישהו עד כדי כך. אבל מעולם לא היה לי מישהו או משהו להתגעגע אליו מלכתחילה.

היא חופשייה, אני מזכיר לעצמי.

אבל השאלה אם היא מאושרת לא נותנת לי מנוחה.

בעיקר עכשיו... בהתחשב בכך שהיא לא נגעה באגורה מהכסף שהיה בחשבון הבנק שלי, ואני יודע שאין סיכוי שיש לה כסף מזומן.

חלפו כמעט ארבעה חודשים מאז שהיא עזבה. איך היא פאקינג מסתדרת?

תכננתי הכול עד הדולר האחרון כשארגנתי הכול בשבילה. המזומנים שהשארתי לה נועדו להספיק לה לחודשיים... אולי לשלושה, אם היא תחליט לנהוג בחסכנות מסיבה כלשהי.

אחרי שלושה חודשים היא תמצא מקום כלשהו להשתקע בו - לשלם מקדמה עבור בית או לשכור דירה.

מקום כלשהו שעליו אדע רק אם היא תשתמש בכרטיס האשראי הארור שנתתי לה.

לפני כמה שבועות הייתי נואש כל כך שנכנעתי לבסוף ונתתי למרלין להתקשר לטלפון החד־פעמי שנתתי לה בניסיון לאתר אותה.

מתברר... שהטלפון מעולם לא הופעל.

והמכונית שקניתי לה? זו שהיה בה נווטן ג'י.פי.אס?

היא נמכרה והוחלפה במכונית ניסאן שחורה בסוכנות רכב מפוקפקת במקום כלשהו בין ניו יורק לווירג'יניה.

ואני יכול רק להניח שהיא שוב החליפה את המכונית באותה סוכנות בשלב כלשהו, מפני שאני איתרתי כל ניסאן שחורה בארצות הברית ואף אחת מהן לא הייתה רשומה על שמה.

ברור שהיא לא רצתה להימצא.

עם זאת, זה לא אומר שאני אפסיק לנסות.

לא עד שאדע איפה היא ושהיא מוגנת.

אני מציץ במרלין והיא מניעה בראשה. ״הם התקשרו אליי עם עדכון מוקדם יותר. אין חדש... הם עדיין לא מצליחים לאתר אותה.״

לעזאזל. הייתי צריך לדעת לא לשכור חוקר פרטי ואת צוות המפגרים שלו.

הייתי צריך לחפש אותה בעצמי... אבל אני לא יכול.

זעמי מבעבע ואני ניגש לשולחן הקטן במרפסת, עיניי יורות ברקים.

בתוך פחות משנייה מרלין צועקת כשאני מרסק את אגרטל פרחי שן הארי ברצפה. ״תגידי להם שכדאי להם לאתר אותה בקרוב... אחרת דמם בראשם. עד האחרון שבהם.״

היא מחווירה ומביטה ביד שלי. ״נפצעת.״

אני משפיל את מבטי, ואכן דם נוטף על פרחי שן הארי.

אני גונח והולך משם. שם זין על העובדה שאני משאיר אחריי שובל ארוך של דם.