דף הבית > חנות > יהלומים בהתגלמותם - ספר שני בטרילוגיית יהלומים לנצח
יהלומים בהתגלמותם - ספר שני בטרילוגיית יהלומים לנצח
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: חנות חנות מאפיה/פשע
מספר עמודים: 233
תרגום: יעל צוק
עריכה: מירה רוזנפלד

יהלומים בהתגלמותם - ספר שני בטרילוגיית יהלומים לנצח

         
משתתף במבצע מבצע אביב
תקציר

יהלומים בהתגלמותם. רומן אפל מוליך־שולל, עם טוויסט!

ספר שני מתוך שלושה: טרילוגיית יהלומים לנצח. רומן מאפיה אפל.

בחורות כמוני, אנחנו יודעות איך לשרוד.

לכל אחת מאיתנו יש את הדרכים הקטנות שלה, אבל אנחנו רוכשות את המיומנויות הללו באותו גיל צעיר.

אם תשאלו אותי כמה פעמים אדם יכול למות, אגיד לכם שהרבה פעמים. אותו מספר פעמים שבו אדם נועץ סכין בוגדנית בבטנכם ועוקר את הלב שלכם עם שקרים.

בנות כמוני, אנחנו חיות.

אין לנו ברירה.

אנחנו פוסעות מעבר לצוק ונופלות.

אוכלות, ישנות, מתות. וחוזר חלילה.

קוראות אהבו את הרומן האפל הזה! ראו מה יש להן לומר על יהלומים בהתגלמותם:

"פולס היא סופרת מדהימה בצד האפל יותר של הרומנים הרומנטיים. היא עושה עבודה נהדרת בשילוב אור בתוך החשכה. ספריה הם צורך כפייתי שאני פשוט לא יכולה להחמיץ!"

כריס ק´—A Midlife Wife, גודרידס.

"חמישה כוכבים זוהרים מנצנצים עם ברק משלהם! וואו! מיז פולס התעלתה על עצמה בטרילוגיה הזאת שלה."  קרוואנז, גודרידס.

"אם את מחפשת סדרה שתטלטל את רגשותייך עד כדי כך שלא תצליחי לחשוב כמו שצריך, תקראי את הסדרה הזאת. הסופרת הזאת כותבת סיפורים מותחים, והכתיבה שלה אפלה מספיק כדי למתוח את הגבולות שהצבתי לעצמי." סקירת הספרות של מינדי לו, גודרידס.   

"הסיפור הזה סובב לי את הראש, ובמשך שבעים אחוזים מהזמן, היו לי פרפורים בלב."  קלי, גודרידס.

יהלומים בהתגלמותם הוא הספר השני בטרילוגיית יהלומים לנצח, והוא מסתיים בקליף האנגר. יש לקרוא קודם את אבק יהלומים (ספר ראשון בטרילוגיה) כדי לעקוב אחר הסיפור. הספר יהלומים לנצח (הספר השלישי) מסיים את הסיפור.

 

 

 

פרק ראשון

פרק 1


מקסים

אלוהים אדירים.
אני מסתער אל קצה הצוק וקופץ אחרי זואי. המחשבה לאבד אותה מכאיבה בחזה. היא כואבת פי אלף יותר מהמים הקרים. כשאני פוגע במים, אני לא צולל עמוק, אלא מסתובב ושוחה כמו מטורף. הים חלק. אני אמור לאתר אותה בקלות, אבל יש סלעים מכל עבר. אני צועק את שמה, וסורק את המים כמו מטורף, כשצבת של פחד לופתת את ליבי.
ואז אני רואה אותה. תודה לאל. ההקלה גדולה כל כך, שאני אפילו לא כועס. אני שוחה במספר תנועות חתירה על פני המים ומגיע אליה בתוך חמש שניות. היא משתנקת ומתיזה, מטלטלת את רגליה במים. אני אוחז במותניה, מסובב אותה על גבה ושוחה איתה אל החוף.
אין סיכוי שהיא הייתה מצליחה לצאת בכוחות עצמה, כשהיא לא יודעת היכן הסלעים שמתחת למים יוצרים תעלה.
אני חסר נשימה כשאנחנו מגיעים אל החוף, אבל לא בגלל המאמץ, אלא בגלל הפחד. מעולם לא הרגשתי משהו כזה, מעולם לא היה לי אכפת מספיק. אני גורר אותה אל החול ודוחק הצידה את ההתגלות שהייתה לי, כדי שאוכל לנתח אותה מאוחר יותר. אני מסיר מזואי את הז'קט שלי שהיא עדיין לובשת ומכסה את גופה הדק בגופי, מאפשר לחלק מחום גופי לחמם אותה. השיניים שלה נוקשות והגפיים שלה רועדות.
פאק, פאק, פאק.
אני מרים אותה בזרועותיי ומתחיל לעלות בעלייה התלולה. השומרים מחכים למעלה, מביטים למטה בפנים מודאגות, מציעים ידיים וסיוע.
אני מנפנף אותם. "אנחנו בסדר."
אני מחזיק אותה קרוב לליבי וממהר אל חדר האמבטיה, ופותח את המים במקלחת. כשהמים חמים, אני דוחף אותה מתחת למים ומפשיט אותה. מכיוון שהרסתי לה את התחתונים, היא לובשת רק את שמלת הערב האדומה. השפתיים שלה כחולות. כך גם הציפורניים שלה. אני מחכך כל אחת מידיה בין ידיי, כדי לחמם אותן, ואז את זרועותיה, כדי לעזור לזרימת הדם וגם כדי להעלות את חום גופה.
מתישהו, בין סיבון גופה לבין חפיפת שערה, השיניים שלה מפסיקות לנקוש. אני מצמיד אותה אל הקיר ויורד על ברכיי מולה. טיפות מים נאחזות בעפעפיה כשהיא מביטה בי, שומרת על שיווי משקלה על ידי הנחת ידיה על כתפיי. שערה הכהה, שבדרך כלל גלי או מתולתל, תלוי חלק ומשיי על כתפיה. השדיים שלה גדולים יחסית למבנה גופה הקטן, הפטמות שלה בגוון ורוד כהה. היא לא מגלחת או קוצצת את המשולש בין רגליה, אבל אפילו שם השיער שלה רך ומושלם, צורה נשית יפה. ישנם סוגים רבים של יופי, והרבה נורמות המגדירות אותו, אבל היא כולם יחד, הכול דחוס לאישה אחת.
אני מרים את ירכה, מניח אותה על כתפי, וסוגד לגופה בידיי. אני מקיף את מותניה הצרים ומעביר את כפות ידיי על עיקול ירכיה, תוך כדי שאני מביט בעיניה המספרות הכול. הן מתערפלות מתשוקה, והכחול הופך להיות קצת יותר כהה, כמו מעמקי האוקיינוס. לחייה הופכות להיות ורודות, והפטמות שלה מזדקרות. אני מסמן שביל במורד החלק החיצוני של רגליה, ומשם חוזר למעלה אל תוך הכוס שלה. היא חלקלקה ונפוחה, גופה נזקק למה שמנעתי ממנה מוקדם יותר, במלון.
מבטי נעול על מבטה כשאני יורד לה, זולל אותה כאילו היא הסעודה האחרונה שלי. לא לוקח לה זמן רב להישבר. כשהיא גומרת בפה שלי, ריסיה הארוכים מרפרפים על לחייה, והיא נושכת את שפתה התחתונה בין שיניה. אני טורף אותה בין הזעזועים המשניים של האורגזמה שלה, מלקק את כל הדבש בלטיפות עצלות של לשוני.
רגליה כושלות כשאני עוטף אותה בחלוק שלי ומייבש אותה. התשישות היא שילוב של הלקח המעניש שלימדתי אותה קודם, הלילה נטול השינה, ההלם ממה שראתה בדירה של אלקסיס, הזוהר שאחרי האורגזמה והירידה מהאדרנלין של תרגיל הקפיצה המטורף שלה. זה יותר מדי להכיל בשביל פרח קטן אחד.
היא לא מוחה כשאני נושא אותה למיטה שלי ומכסה אותנו בשמיכה. אני מתכרבל, כשגבה אל חזי וישבנה צמוד למפשעה שלי. אני מניח זרוע אחת מתחת לראשה וזרוע שנייה סביב מותניה. ככה, היא מוגנת בתוך הכלא של זרועותיי, סוף־סוף חמימה ומסופקת.
אני מנשק את צווארה, שואף לקרבי את הניחוח המתוק של עורה. "מה לעזאזל חשבת לעצמך, זואי?"
"רציתי לדעת אם אני מסוגלת לעשות את זה," היא אומרת, וקולה כבר מעובה משינה.
"יכולת למות."
"וזה היה דבר רע?"
"כן," אני אומר ברוגז. "את לא תעשי את זה שוב. אף פעם לא. מבינה?"
"אתה עשית את זה."
"אני יודע מה אני עושה."
"עשיתי את זה, לא?"
אני נאנח. "כן, עשית את זה, אבל לא היה סיכוי שתוכלי לצאת אל החוף בכוחות עצמך. הסלעים היו קורעים אותך לגזרים."
"אל תדאג. אני יודעת מה מטריד אותך." הטון שלה נהיה מריר. "זה הדבר הזה שקורה עם דמיאן. אתה יכול להיות רגוע, אני לא מתכוונת להרוג את עצמי."
צודקת, היא לא. אבל היא גם טועה. זה לא רק 'הדבר הזה שקורה עם דמיאן'. לא מדובר ביהלומים או בעסקים. מדובר במה שנוכחתי לדעת שם, במים המסוכנים ההם.
"לכי לישון," אני אומר, מהדק את זרועותיי סביבה.
היא מצייתת, באנחה קטנה, ונשימתה הופכת במהרה להיות סדירה. אני שוכב ער, ליבי הולם בחזי, כשאני מחבק את האישה שגורמת לי להרגיש. את האדם היחיד בעולם שגורם לי לפחד.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שרמיין פולס
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות