דף הבית > חנות > חטא האהבה - ספר שני בדואט האשליות
חטא האהבה - ספר שני בדואט האשליות
תאריך הוצאה: 2020
קטגוריה: חנות חנות מאפיה/פשע
מספר עמודים: 284
תרגום: יפעה הדר
עריכה: לילך פלדמן

חטא האהבה - ספר שני בדואט האשליות

         
משתתף במבצע מבצע קיץ מטורף 25 דיגיטלי
משתתף במבצע מבצע קיץ מטורף 39.90 מודפס
תקציר

גידאון

היא לקחה אותי איתה כשעזבה.

יום. אלף ימים.

אין לזה חשיבות.

היא כיבתה את הלהבה שבערה בתוכי, ועכשיו נותרתי בחשכה.

דירדרי

סבל הוא כיסוי הגנה.

המסכה ששומרת על העור הדק.

אושר נועד לאלו שלא סבלו יותר מדי.

אושר אינו גר כאן.

בבית הבובות השבורות.

רק החטא.

 

ספר שני בדואט האשליות. הדואט מכיל יסודות רגשיים חזקים ואלימות. ההנאה מובטחת.

 

***

״לקורא של הרומן הרומנטי שאינו חושש מהאפלה. מהאושר. משברון הלב. מההיקסמות. אין רגש שספר זה אינו נוגע בו.״ ג´.ב סלבסרי סופרת ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"

״ל.מ. הולרן הובילה אותנו לתוך האפלה, לקחה אותנו לעולם רגשות מסחרר, חשוף ומותח של מציאות קשה, לתוך עולם של צביעות, תשוקה ועבר רדוף שאין בו מנוח. זהו סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים שמדהיר את הלב הרומני שלנו. כתיבה נבונה וסוחפת שלא מאפשרת להניח מהיד את הספר.״ TotallyBooks

״אלוהים… בדיוק כשנדמה שהכתיבה של הסופרת הזו לא תוכל להשתפר, היא מוכיחה שעוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה. הספר הזה מעל ומעבר למדהים.״ איב,  Between the Bookends

״הסופרת הזו מדהימה אותי בכתיבתה בכל פעם מחדש והספר הזה אינו יוצא מן הכלל.״ ג´,  The Hopeless Roman??cs Book Blog

 

פרק ראשון
הקדמה
 
גידאון 
 
צבע נוטף מאצבעותיי. ארגמן. סמיך מדם. אכזרי. אני מסטול לגמרי, מהופנט מכוח המשיכה, מהגמישות שבה הצבע נפרד מעורי. חוטים זעירים דמויי דם נמתחים עד נקודת השבירה שלהם, ואז—
פלאץ'.
דממה מוחלטת. לא נשמע שום רחש כשהטיפות הזעירות נחבטות ברצפת הסטודיו שלי, בצמוד לנעלי המלוכלכת בצבע. הרחש נשמע רק בראשי. בין אוזניי, יחד עם כל שאר הדברים הכואבים. כל הידע, ההשלמה עם כך שהכאב הזה לא יתפוגג ולא משנה כמה מריחואנה אעשן, כמה אלכוהול אשתה וכמה שעות אשן.
חבר ותיק שלי, משורר שהכרתי בצרפת, אמר לי שאנחנו בוחרים בסבל שלנו; הוא הוסיף ואמר שאצילי לא פחות לבחור בסבל מאשר לבחור באושר. אחרי הכול, המאזניים חייבים להתאזן איכשהו.
חלק מאיתנו חייבים לסבול כדי לאשר את קיומם של האושר ושל אלו שהתמזל מזלם ליהנות ממנו. 
בולשיט, הא?
אבל אותה שיחה שהתקיימה לפני זמן רב גרמה לי להתחיל לחשוב על הסבל, ובעיקר על סבל שאדם גורם לעצמו, סבל שנגרם בשל עקרון החטא.
איזה רעיון מרתק — לפעול, לחשוב או להרגיש בניגוד לאמות המידה שקובע כוח כל־יכול. עקרון שזוכה לאישוש באמצעות אמונה, שנתיניו הופכים ליוצריו.
אבל הפן הדתי אינו מעניין אותי. לעומת זאת, הפן האנושי הופך למפעל חיי. 
האם היא יודעת שהחטא אופף אותה כאילו היה בושם?
עד כמה היא יפה?
עד כמה היא חזקה? 
היא לקחה אותי איתה כשעזבה.
יום.
אלף ימים.
זה לא משנה.
היא כיבתה את הלהבה שבתוכי
ועכשיו,
עכשיו
אני שרוי בחשכה.
 
יומנו של גידאון מסטרס 
פרק 1

דירדרי

חומר חיטוי.  ייאוש.  תאורת ניאון מהבהבת וכיסאות פלסטיק חורקים. אישה בוכה בכי חרישי, ליבה השבור מתרסק באוויר. 

קולות אחרים,  משתלבים בקולות מהודקים בטינה.  בתיעוב .

בכמיהה. בפחד. לא משנה מה השפה, הרגשות אינם שונים.

״שלום, ארני.״

אבי החורג נראה שמח לראות אותי, אבל אני לא לוקחת את זה באופן אישי. אני בספק אם הוא מקבל מבקרים רבים .עיניו דומעות, מתרחבות מהפתעה או מהתרגשות, או מכל רגש מזויף אחר שהוא מציג. יד רזה ומכוסה ורידים רועדת כשהיא מצמידה לאוזן את שפופרת הטלפון.

לא רק מחיצת הפרספקס מפרידה בינינו.  לא רק הזמן והמרחק והכעס. גם פניה של אימי צפים ועולים כאן. מתה או חיה – בכל מקום שבו תהיה – היא רודפת את שנינו .

״דירדרי אן.״ קולו לא השתנה, גם אם עכשיו הוא צרוד יותר .

ניכר בו שלא הפסיק לעשן בכלא. ״אני לא מאמין שאת כאן.״

״גם אני לא,״ אני אומרת בקול חסר הבעה.

מבטו בוחן את פניי, הודף וחובט בגבולות הרגשיים שלי .

| ל. מ. הולרן

עיניו הכחולות עדיין מלאות חיים ובהירות; כשהייתי קטנה, זה היה הצבע האהוב עליי ביותר.

״את יפה כל כך. גדולה כל כך. אני לא מאמין... תודה לאל שאת בסדר.״

הוא מאבד שליטה.  דמעות זולגות על פניו המחוספסות ,כתפיו מתרוממות ושפתיו מתהדקות באומללות. הוא תמיד היה שחקן מעולה.

״רד מזה, ארני. לא באתי הנה לאיחוד משפחות.״הוא מושך באפו,  כשחזהו רועד,  ומנגב את פניו בשרוול המדים הכחול.

״אז למה באת? חשבתי שאולי–״

״היה לך קשר לזה?״ אני שואלת לתוך השפופרת ורוכנת לפנים, עד שאפי כמעט נוגע במחיצה המפרידה בינינו. אני נועצת את עיניי בעיניו ומחכה שיקלוט את דבריי – מחכה שמעטה הצללים, השקרים וההכחשות ייפול.

״מה? קשר למְה?״ הוא שואל במבט יציב, גם אם מבולבל .

״את מדברת על שיחות הטלפון? אני יודע... אני יודע שאמרת לי לא להתקשר, אבל את הקשר היחיד שנשאר לי לעולם ,וחשבתי שהיית משנה את מספר הטלפון שלך אם היית רוצה–״״אתה מכרת אותי לקרטל כשהייתי בת חמש–עשרה כדי להחזיר את החוב שלך? אתה אמרת להם איפה הם יוכלו למצוא אותי?״

הוא משתתק מיד. הדם אוזל מפניו ומותיר על עורו כתמים אדומים בוהקים. ״אלוהים אדירים, ילדה, על מה את פאקינג מדברת? אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.״

אני מזדקפת בכיסא ושולי הפלסטיק שלו ננעצים בעמוד השדרה שלי. הכאב ממקד אותי .פאק. הוא אומר את האמת. הוא לא עשה את זה. אני לא יודעת מה זה היה משנה ממילא, אם הייתי מצליחה להוכיח את החשדות שלי. במשך שנים תהיתי אם ארני היה איכשהו אחראי למה שקרה לי, אם הוא היה זה שבגד בי כדי להציל את עצמו .

כל זה הודות לאימי, שאמרה לי לעיתים קרובות, ״כשתהיי מספיק גדולה, הוא ימכור את נשמתך לשטן בדיוק כמו שמכר את נשמתו שלו.״שתלך לעזאזל.

אני חושבת שהיה קל יותר לדמיין שניתן להאשים מישהו .שזה לא היה רק עניין של מזל טהור, שגרם לג׳ולפ לעצור מתחת לגשר שמתחתיו נייט ואני הסתתרנו באותו לילה. שאיפשר לו לפתות אותנו בהבטחות למזון ומקלחת ומיטה חמה.

אבל עכשיו, כשאני שומעת את דבריו של אבי החורג, חלק ממני שהאשים מישהו אחר,  מת.  זו הייתה אשמתי ואשמתי בלבד. לא אשמתו של אבי החורג, לא אשמתה של אימי.

זו הייתה אשמתי שנכנסנו למכונית ההיא. אשמתי שהוחזקנו בניגוד לרצוננו,  שהיינו קורבן להתעללות,  שבמשך שנים הושכרנו לכל המרבה במחיר. אשמתי שנייט נלחם בהתמכרות לסמים ובאגורפוביה, בפחד שלו ממקומות פתוחים או צפופים .אשמתי שאני לא מסוגלת לקיים מערכות יחסים נורמליות ולהתמודד עם אינטימיות רגשית.

הַאשמה.

כולה.

שלי.

״דידי, מה קרה לך?״ ארני לוחש.

עיניי המבוהלות ננעצות בעיניו. ״אל תקרא לי ככה,״ אני מסננת.

ארני בולע את רוקו וידו מתרוממת בהיסוס אל מחיצת ההפרדה. סוהר מסנן מיד, ״תוריד את היד!״

הוא שומט את גופו בתבוסה ועיניו האדומות ננעצות בפניי .

״אין מספיק זמן בעולם כדי שאומר לך עד כמה אני מצטער. על הכול. שלא התעמתתי עם אימא שלך כש–״

״תפסיק. תפסיק עם זה.״ אני צובטת את גשר אפי ומחשבותיי דוהרות.

אני הודפת את הרחמים העצמיים לשולי מוחי ומבצעת הערכה מחדש של המצב. משהו חסר כאן. הייתי בטוחה כל כך שאמצא קשר, שמשהו יעזור לי להבין –

״אני לא יודע מה הקשקוש הזה עם הקרטל שאת מזכירה,״ ממשיך ארני. הוא אף פעם לא ידע להקשיב. ״את בצרות ?

מישהו רודף אחרייך? יש לי כאן חברים, דירדרי אן–״אני טורקת את השפופרת בחזרה למקומה. חריקת מתכת רמה נשמעת כשאני מחליקה את הכיסא שלי על רצפת הלינוליאום.

ארני קם ושומט את השפופרת שלו. הוא מצמיד את שתי ידיו למחיצה ואומר בלי קול, ״בבקשה, תרשי לי לעזור לך.״

אני מתבוננת בעיניים יבשות בסוהר שגורר אותו בחזרה ודוחף אותו לעבר דלת סמוכה.

אני נשארת מספיק זמן כדי לראות עיניים כחולות מוכרות ונואשות עוד פעם אחת. די זמן כדי לזכור שפעם הוא גרם לי להרגיש מוגנת – כשהייתי צעירה מכדי להבין שהוא זה שמסכן אותי.

**

אני נושמת נשימה ראשונה של אוויר לא צח במיוחד – אוויר לוהט ויבש מהול באדים מצינור הפליטה של המכונית. כלא המדינה קורקן,  הידוע בראשי התיבות COR,  נמצא בעצם באמצע שום מקום, קליפורניה. אין כאן שום דבר חוץ מהמון אדמות מרעה שמשתרעות לכל הכיוונים, כשכביש מהיר אחד חותך ביניהן.

במכוניתי, כשהמיזוג פועל במלוא העוצמה, אני לא מביטה לאחור אל הכלא, אלא מאיצה בכיוון הכביש המהיר. השעה כמעט שתים־עשרה בצהריים ואני רעבה, אבל אני לא עוצרת בעיר הקטנה קורקן כדי לאכול.  אני עוברת על המהירות המותרת עד שהעיר נעלמת מהראי האחורי שלי, ואז מאטה.

מחשבותיי מבולבלות במהלך חמישים הקילומטרים הראשונים של הנסיעה, כשאני נוסעת הרחק מהאיש שבמשך שנים האמנתי שהוא אבי.  גבר שאומר שאין לו שום קשר לחטיפה שלי...

מעולם לא סיפרתי על כך לנייט, אבל פעמים רבות במהלך השהות שלי בחדר השינה של ג׳ולפ שמעתי אותו מדבר בטלפון.

שמעתי שמות כמו אל חֶֶפֶה ולזְָקְנוֹ.

בשעתו, הייתי המומה ומזועזעת מכדי לעבד את הדברים .

העיבוד יגיע מאוחר יותר, עם ההכרה שהשמות האלה מוכרים .שמעתי אותם פעמים רבות בעבר; את השם האחרון שמעתי כשהייתי בת שתים־עשרה,  כשהתחבאתי במקום המסתור שחפרתי לעצמי באדמה מתחת לקרוואן, כשגברים עם מגפיים כבדים התהלכו מעל ראשי.

אם כי הייתי מתחת לקרוואן, שמעתי את דלת חדר השינה שלי נפתחת. צחוק צרוד נלווה לחריקת הדלת.

״אתה מסתיר משהו מאיתנו, ארני?״ שואל קול גס בעל מבטא.

״יש לך נערה בחור הזה?״

אני מביטה למעלה ורואה את הצללים החוצים את שולי הקורות המכסות את הרצפה באופן שנועד להטעות. ליבי הולם חזק כל כך שאני מרגישה אותו בגרוני. אני מנסה לגרום להם בכוח המחשבה לא להביט מטה,  לא לראות את הפתח הקטן שבאמצעותו אני מרימה את הדלת הפעורה ברצפה.

״האחיינית שלי באה לבקר לפעמים,״ אבי עונה. ״אני לא מסתיר ממך שום דבר. מבטיח. היא לא ביקרה כאן כבר חודשים.״

״זה לא נראה ככה.״ שתיקה ארוכה. ״טוב, לא משנה! בוא נתרכז בעסקים, בסדר? אל חפה רוצה שתדע עד כמה הוא מעריך...״הקול והצעדים מתרחקים, יוצאים מחדר השינה שלעולם כבר לא ארגיש בו מוגנת. האמת, כבר שנים לא הרגשתי בו מוגנת.

אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מרגישה פחד בבור המחבוא שליבמערת שורשי העץ הדמיונית שלי. במקום היחיד בעולם שבו אני אמורה להיות מוגנת.

אני מהדקת סביב פניי וראשי את שמיכת הצמר הדוקרנית ומתכרבלת כמו כדור. ברכיים לחזה. סנטר לברכיים.

קטנה מכדי שיוכלו לראות אותי.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ל.מ. הולרן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות