דף הבית > חנות > הנפילה לפני הנסיקה
הנפילה לפני הנסיקה
תאריך הוצאה: 2019
קטגוריה: חנות חנות רגש
מספר עמודים: 330
תרגום: יפעה הדר
עריכה: לילך פלדמן

הנפילה לפני הנסיקה

         
משתתף במבצע מבצע 19.90
תקציר
יש דברים שהם מחוץ לתחום. כלומר, עד שזה מגיע לפסיכולוג שלך.
למקום שבו אני נמצאת קוראים "אואזיס", והוא הפסיכולוג הבכיר בו.
הוא חושב שיוכל להציל אותי. לרפא אותי. לתפוס אותי אם אפול…
דוקטור ליאו צ׳סטיין הוא ממתק לעיניים.
ובגלל זה, ורק בגלל זה, אני מוכנה להשתתף במשחק שלו.
הוא לא יודע שאני מקרה אבוד - שאני לא מסוגלת להרגיש דברים שבאים לאחרים באופן טבעי.
אני מאמינה שאני סוציופתית.
הזהרתי אותו שאני שבורה, ללא יכולת תיקון.
הזהרתי אותו שאם הוא ילחץ עליי, אני אלחץ חזרה...
עד שהוא יישבר.
הזהרתי אותו.
פרק ראשון

הקדמה

יום 0

לא ניסיתי להתאבד. זו הייתה תאונה. לא - יותר מתאונה. זה היה אסון טבע פתאומי ולא צפוי. מכת ברק גחמנית וגורלית. כוחות סמויים שחברו יחדיו לאסון טבעי. בלתי ניתן לעצירה. שאי אפשר להתכונן לו.
וכו׳.
מובן שאף אחד לא האמין לי. נסו להסביר לאביכם הרואה כל דבר בשחור-לבן, שמה שגרם למכונית להידרדר מהמצוק לא היה כוונה מתוכננת, אלא דווקא מזל רע. ברצינות. ראיתי מצוקים בחיי. העפתי את עצמי מהם לא פעם ולא פעמיים כששפתיי פעורות בחיוך של אושר וזרועותיי מושטות קדימה כחץ שלוח, מתוך כוונה ברורה לפגוע במים גועשים.
לא מצוק. רק תל קטן. ירקרק וסלעי, עם שיפוע מתון ומעקה בטיחות נמוך ודפוק. מעקה הבטיחות כבר לא שם, לפחות לא במקום שבו המכונית שלי פגעה בו ותלשה ממנו חלק, שבו הלחץ שהופעל שחרר בניצוצות של התרסה ברגים שלא יכלו לעמוד בפגיעה של מכונית קופה, שנסעה במהירות של 75 קמ"ש.
״הכול לטובה, מיה.״
אני מביטה באחי התאום ומנערת מראשי את המחשבות האחרונות על ניצוצות וברגים. פניו הכחושות של ג׳יימסון מעידות על חוסר שינה ודאגה, עיניו אדומות ומוקפות צללים. הלחץ בעקבות התאונה שלי גרם לו אי שקט וחוסר שינה.
השדים שלנו תובעים מחירים שונים.
״אני מצטערת,״ אני לוחשת לו, בלי להתכוון לכך. אני לא מרגישה חרטה והוא יודע את זה.
אצבעות קרות נוגעות באצבעותיי, שנאחזות ביתר כוח במסעד הכורסה המרופדת.
״המקום הזה מומלץ מאוד. הוא מאובטח ומוגן. יטפלו בך היטב.״
בשונה מהקול שלי, בקול שלו ניכר רגש. אולי תחינה. צעיף דק של צער. ואולי זו הקלה?
אני לא יודעת למה אני טורחת, אבל אני מנסה שוב. ״זו הייתה תאונה. הנעל שלי--״
״זה בסדר.״
אני בולעת את המילים שעומדות על קצה לשוני. אני נחנקת מתחושת הטינה שלי. אף אחד לא מאמין לי. אני יכולה להאשים בזה רק את עצמי - אני מחזרת אחרי הסכנה בתעוזה הולכת וגוברת מאז שמלאו לי שבע שנים, כשקפצתי מהגג ושברתי את זרועי.
אבל זיכרון הכאב, ואפילו הזעזוע הראשוני והמפלח, תפסו אצלי מקום משני אחרי תחושת ההתעלות של אפס משקל. למשך שניות ספורות הייתי חופשייה.
נשמעת נקישה רכה על הדלת. מחווה של נימוס ריק מתוכן, מפני שהדלת נפתחת מיד בתנופה. ג׳יימסון מזדקף על הספה שלצד הכיסא שלי ומעביר את אצבעותיו בשערו החום הפרוע.
״אתה צריך להסתפר, ג'יי,״ אני ממלמלת.
הוא מתבונן בי במבט נוזף ומשועשע כאחת ואז פונה אל האורח שלנו. ״המכונית כאן?״
אבא שלי מהנהן. הוא נועץ בי את מבטו ואז מסיט אותו מפניי. החמקנות שלו אינה מטרידה אותי - אין בה שום דבר חדש. הוא מכחכח בגרונו ואני רואה כיצד הגרוגרת שלו נעה מתחת לסנטרו הרבוע.
״אתה בטוח שהמקום הזה טוב יותר מ... מ...״ הוא לא מסיים את המשפט, אבל המילים תלויות בכבדות באוויר.
בית חולים פסיכיאטרי.
בית משוגעים. סנטוריום לחולי נפש. קן הקוקייה.
אני כמעט צוחקת.
כמעט.
״כן,״ עונה אחי. אצבעותיו מפרפרות בדרך לראשו, אבל הוא משתיק את הדחף באמצעות תחיבת ידיו לכיסים. ״לתוכנית שלהם יש תשעים וארבעה אחוזי הצלחה.״
אני נוחרת בבוז.
ג׳יימסון מזעיף את פניו. הוא, לפחות, לא פוחד מהמבט שלי. ״זה היה סיוט להכניס אותך למקום הזה, מיה. אין לך מושג באיזה אמצעים הייתי צריך להשתמש כדי לשכנע--״
״ג׳יימסון,״ אבא שלנו מסנן.
שפתיו של אחי מתהדקות ומלבינות. לבסוף הוא פולט אנחה כבדה והמתח מתפוגג מכתפיו, אבל עיניו לא עוזבות את עיניי. מעמקיהן הכחולים מוכתמים באפור גדוש רגש. פחד. כעס. תקווה.
אני מקדימה אותו ומסיטה ראשונה את המבט.
אני אוחזת בידיות הכיסא שלי וקמה על רגליי. הכאב העמום שמקרין מכתפי החבולה אל שריריי ואל עמוד השדרה מזכיר לי בחריפות את הפציעה. מגבלות הבשר והעצמות.
מגבלות כוח המשיכה.
ג׳יימסון מושיט יד אל הזרוע שלי, אבל אני מתרחקת בתנועה מהירה וממצמצת כשהכתף שלי מוחה על התנועה.
״אל תהיי מפונקת,״ הוא אומר, אבל אני רואה את העווית בשפתיו.
אני נאבקת בפיתוי המוכר של חוש ההומור המשותף והדפוק שלנו ומחייכת. ״לפחות תגיד לי שבמקום הזה יש סמים שווים.״
הוא צוחק, אבל הצחוק שלו מתוח. ״אם את מתכוונת בזה לטיפול שווה, אז כן. הסמים הטובים ביותר בחוף המערבי.״
אני פותחת את פי כדי לעקוץ אותו בחריפות, אבל במקום זאת אני אומרת בתחינה מרוסקת, ״באמת, ג׳יי, אני נשבעת לך בחיי אימא ופיליפ שזו הייתה תאונה.״
אבא שלי משמיע קול קטן. בזווית העין אני רואה שהוא יוצא מהחדר. ג׳יימסון מתאבן לשמע המילים שלי כאילו כל אחת מהן הייתה מהלומה בבטנו. לסתו מתהדקת ומשתחררת כשהוא נאבק ברגשותיו. הוא רוצה להאמין לי. גם זה משהו.
אבל לא מספיק.
כתפיו נשמטות. עיניו - עייפות כל כך, השמאלית מפרכסת - מוצאות את עיניי. ״תעשי את זה בשבילי, מיה-נמייה,״ הוא אומר בקול חרישי.
אין עליו.
אני חורקת שיניים ומהנהנת. ״בשבילך, ג'ייבירד.״
אני בוחנת בפעם האחרונה את חדר השינה חסר הייחוד. המלתחה הדלה שלי כבר ארוזה, והמזוודה היחידה שלי עומדת בחוץ. העדות היחידה שעוד קיימת לביקורי כאן היא הטלפון הסלולרי שלי שמונח על שולחן הלילה. החריצים הקטנים על המסך המבוקע וחסר החיים מהפנטים אותי לרגע. אני נזכרת בבקיעים דמויי קורי העכביש בשמשה הקדמית של המכונית.
ג׳יימסון מתקרב לשידת הלילה בשני צעדים, מרים את הטלפון ומכניס אותו לכיס הפנימי של המקטורן שלו. הטראנס שלי נשבר ואני נאנחת. עכשיו כבר לא נותר זכר לשהותי בביתו של אבא שלי במליבו. לא שאי פעם היה; הבית שלו אינו הבית שלי.
״בואי, מיה.״
אני הולכת בעקבות אחי בלי להוציא הגה מפי. אנחנו צועדים במסדרון מרווח, חולפים על פני מבואה מרוצפת ויוצאים אל שמש הצהריים הזהובה. אני מרימה את היד כדי להצל על עיניי, ועוצרת על מדרגת טרקוטה כדי להביט במכונית משפחתית בעלת חלונות כהים. המזוודה שלי כבר מאופסנת בתא המטען. הדלת האחורית של המכונית פתוחה, ונהג בכפפות ומדים מחזיק אותה. הוא חסר ייחוד בכל דרך אפשרית, ולייחודיות שלו אין דרך להתחרות בַּעוצמה מנקרת העיניים.
אני תוהה אם יש לו מושג שאני אסירה כמוהו, או אם בכלל אכפת לו.
אני מחייכת בבהלה ושואלת את אחי, ״גם הקירות המרופדים יהיו מחופים בפרווה? לפני הטיפולים בהלם יגישו קוויאר ושמפניה?״
ג׳יימסון נוחר בבוז ורוכן לעברי כדי לנשק אותי על ראשי. אני הודפת אותו בזרועי הבריאה ואז צועדת לעבר הפתח האחורי החשוך של המכונית. אני לא פוחדת והצעדים שלי שקולים ויציבים. עוד יום, עוד אסון.
שום דבר כבר לא מפחיד אותי. לא לעיתים קרובות אני מתרגשת ממשהו: לא מיופי. לא ממוות. לא מכאב. לא מאושר.
אני די בטוחה שאבא שלי חושב שאני סוציופתית. בפעם הראשונה אובחנתי על ידי פסיכיאטר שטיפל בי בגיל שלוש-עשרה אחרי תאונת טביעה. האבחון השני נעשה על ידי עוזרת מבוהלת שמצאה אותי מעיפה במטבח סכינים באוויר. השלישי והאחרון נשמע מפיו של ארוסי לשעבר, אחרי שהבערתי את אוסף התקליטים יקר הערך שלו.
אולי אני באמת סוציופתית, אבל לא נראה לי. אני מלאה רגשות, אבל פחד אינו אחד מהם. אני אוהבת את התאום שלי, אני אוהבת יינות אדומים חזקים, פנקייקס אוכמניות וסרטים משנות השמונים. ואני אפילו אוהבת את אבא שלי.
אני מתעבת את האקס שלי ואת הפרה המטומטמת שאותה הוא דפק במיטה שלנו. אני סולדת מהריח, מהמרקם ומהטעם של מלפפונים חמוצים. גורי חיות מביאים אותי לידי בכי, ואין שום דבר שמצחיק אותי יותר מבדיחות גסות.
רואים? רגשות.
ויש לי מצפון. אני לא פוגעת או מתמרנת אנשים בכוונה תחילה, אלא אם כן זה מגיע להם. אני לא פסיכית.
אבל הרי פסיכים כמעט אף פעם לא חושבים שהם פסיכים.
אני מחליקה על מושב העור החלק ומתכופפת כדי לראות את אחי בפעם האחרונה. צללים אופפים אותי כשקרני השמש מאירות את פניו הנאות והעייפות.
אפרופו רגשות.
״נדבר מאוחר יותר,״ אני אומרת בחיוך.
שפתיו מתעקלות בחיוך קטן. ״זה ייקח קצת זמן, ילדה.״
הדלת נטרקת. 

 פרק 1

מה שאנחנו מספרים

יום 6

זה לא סיפור כזה גדול, הסיפור שלי.

אימא שלי ואחי הצעיר נהרגו בתאונת דרכים כשג׳יימסון ואני היינו בני שבע. המוות שלהם הרס אצל אבא שלי משהו מהותי ומאז הוא לא חזר לעצמו. זה לא משהו חיצוני. אם בכלל ,הקריירה שלו כסניגור דווקא נסקה בשנים שלאחר התאונה. אבל באותו יום איבדנו את שני ההורים שלנו.

ג׳יימסון ואני תאומים לא זהים. זה לא נורא כל כך מבחינתו - הוא דומה לאבא שלי. אבל אני דומה כמו שתי טיפות מים לאימא שלי, ולכן אבא שלי לא יכול להסתכל עליי.

כן, זה דפוק בטירוף שאבא שלי נטש את היתומים שלו אחרי מותם של אשתו ובנו. זה כואב כשאתה ילד, וגם היום זה לפעמים עדיין כואב. אבל כאדם בוגר אני מבינה מה קרה לו. הוא רק בן אדם.

שנות ההתבגרות שלי היו סוערות.  בניגוד לאבי,  ששקע בעבודה, ובניגוד לג׳יימסון שהשקיע את כול כולו בספורט, אני לא מצאתי מוצא לתסכולים ולצער שלי ולכן עשיתי המון צרות:

עֵבֵרות קטנות ותעלולים שגבלו ברשלנות פושעת.

אבל התיק הפלילי שלי נקי לגמרי. על כך אני צריכה להודות להריסון ט. סלואן, אב השנה, אחד הסניגורים המעולים ביותר במדינה.

״וזה כל הסיפור בקליפת אגוז.״ אני מסיימת את סיפור חיי באנחה. ״נעורים מבוזבזים שבאופן בלתי נמנע חוזרים לפגוע בי .

מצטערת שבזבזתי לך את הזמן.״אני לא באמת מצטערת - רק מעוצבנת.

זה היום השישי, הטיפול האישי השישי שלי שבו אני חוזרת על אותו סיפור מזוין. תודה לאל שאין טיפול בימי ראשון; אחרת הייתי יוצאת מדעתי.

הפעם יש שתיקה של עשר שניות,  ואז הדמות שיושבת בכורסת עור מולי אומרת, ״ספרי לי קצת על אימא שלך.״

אני מפשקת את רגליי מעט ושבה ומצליבה אותן. הקול, אפל ועמוק, מרטיט בדממה שהוא משאיר אחריו. זה לא קול שניתן להתעלם ממנו בנקל; לא ניתן להתעלם גם מהגוף. תמיד אהבתי גברים שמרכיבים משקפיים.

אני נושמת עמוק וכמה קווצות שיער מדגדגות לי את הלחי כשאני נושפת אוויר. ״תראה,״ אני מתחילה ומביטה בברכיי .

״כבר אמרתי לך, אני בקושי זוכרת אותה. היא שרה המון. היא קלעה לי צמות. היא קראה לי סיפורים לפני השינה. היא מתה .

זה עצוב. אין כאן שום דרמה.״

״אמיליה--״

״מיה,״ אני מתקנת.

דוקטור צ׳סטיין הוא איש מקצוע בכל רמ״ח איבריו. אין בקולו רמז לכעס כשהוא שואל, ״ומה עם אשתו השנייה של אבא שלך? אפשר לדבר עליה?״

מבטי המבוהל מזנק אל פניו.  ״איך אתה יודע על ג׳יל ,לעזאזל? מה הכלבה הזאת כבר אמרה?״

ההתפרצות שלי לא עושה עליו רושם. אוקיינוס של קור רוח. ״מיז ריצ׳מונד סירבה לדבר איתי, אבל הנישואים שלהם והגירושים שבאו בעקבותיהם הם מידע גלוי וידוע לציבור.״

הוא משפיל עיניים כחולות בהירות לפנקס שהוא מחזיק בחיקו. אני נושמת בקלות רבה יותר כשהוא לא מביט בי.

״מצאתי תמונה שלה מהתקופה שלפני הגירושים.״רק זה חסר לי.

אצבעות ארוכות ואלגנטיות מרימות דף בודד ומטות לעברי את התמונה המודפסת. זוהי ג׳יל, ללא ספק - ללא גבות, עורה בצבע כתום מנומר.

אני נושכת את שפתיי.

דוקטור צ׳סטיין מצמצם עיניים שמבזיק בהן משהו שאני לא מצליחה לזהות. אם הוא לא היה רובוט הייתי מאמינה שמדובר בהומור.  התמונה חוזרת לחיקו.  אני מגלגלת עיניים לתקרה ומחכה שהדחף לצחוק ייעלם.

״את לא מכחישה את העובדה שאת האחראית לשינוי שחל בה?״

אני מושכת בכתפיי ומשפילה את מבטי אל החזה שלו .

החליפה והעניבה לא מסתירות את העובדה שהוא בכושר מעולה .הפקרות מינית מעולם לא הייתה אחת ההעדפות שלי, אבל אני לא עיוורת ואני נקבה בת עשרים ושמונה. ודוקטור צ׳סטיין הוא ממתק לעיניים.

אני מרשה לעיניי להפליג למחוזות דרומיים יותר ומפנטזת איך אני רוכבת עליו כשהוא יושב בכורסת העור המרופטת שלו.״אמיליה.״

״הממ?״

״תפסיקי.״

הפקודה מצליפה בי כמו שוט. חום לוהט מתפשט במעלה צווארי ופניי. אני מסתובבת במהירות כדי להשקיף דרך החלון הקרוב.

״מצטערת,״ אני ממלמלת .

הוא נאנח ועור הכורסה שלו משמיע חריקה כשהוא נע. ״בואי נפסיק להיום.״

אני מזנקת על רגליי ונמצאת בצד השני של המשרד לפני שהוא מספיק לקום. ״תודה, דוק. נתראה מחר.״הדלת נסגרת ואני לא מצליחה לשמוע את המענה שלו.

אני משחררת רעד שמרטיט את כל הגוף שלי וצועדת במסדרון האלגנטי לעבר האקווריום, המרכז של המתקן שצורתו U. שם החיבה ניתן לאולם בגלל החלונות הענקיים השולטים בקירות הצפוני והדרומי וגם בגלל המצלמות הדיסקרטיות לכאורה המותקנות לאורך תקרת הקורות.

מבחינה אסתטית, החלל נראה כמו מבואה של אתר סקי מפואר, עשויה עץ כפרי מחוספס, שולחנות נמוכים ורהיטים לא בקווים נקיים ושקטים. אבל במקום עצים והרים בחוץ, הנוף הוא מדברי .

קילומטרים על גבי קילומטרים של שממה.

אני לא לגמרי בטוחה איפה אני - נרדמתי באמצע הדרך לכאן. אני יודעת שנסענו מזרחה מלוס אנג׳לס, וכאשר הגענו השמים היו עדיין בצבעי שקיעה. אולי אנחנו במקום כלשהו מעבר לפאלם ספרינגס? אולי במדבר מוהאבי?

בכל מקרה, המקום מבודד ומבוצר. עכשיו, כשהשמש קופחת בכל עוצמתה על האדמה המולבנת, אני רואה את הגדר הגבוהה שהחמצתי תחת מעטה החשכה.

״מה את עושה, גולדי?״ שואל קול משועשע.

אני מסובבת את ראשי לעבר בעל הקול, גבר גבוה עם שיער חום פרוע וחיוך לעגני.

אני מחייכת אליו באירוניה דומה. ״מה שמתחשק לי.״הוא צוחק ומתקרב אליי עד שהוא עומד לצידי. ״את חושבת שזו גדר חשמלית?״ הוא שואל בעיניים מצומצמות.

״לא. היא ודאי נועדה להרחיק ממך את צלמי הפפארצי.״הגבר שלצידי, קאלם ריברס, הוא במקרה אחד הדוגמנים היקרים ביותר בעולם.

הוא נושף בבוז. ״המקום הזה דומה לאזור 51. הם בחיים לא ימצאו אותי. בכל מקרה, אני בנופש באינדונזיה. סופג אנרגיות רוחניות.״

אני צוחקת, אבל הצחוק שלי נשמע מאולץ. כמי שנולדה עם גנים של סקרנות תוקפנית, שלא לומר חטטנות, אני מתקשה יותר ויותר לא לשאול אותו מה הוא עושה כאן. אבל חיטוט בנוגע לנסיבות שהייתם של אחרים במקום הזה הוא אחד האיסורים הגדולים כאן. קדחו לי על זה במהלך פגישת ההכנה לפני שישה ימים, והמנחים והמדריכים מזכירים את זה שוב ושוב במהלך הפגישות הטיפוליות הקבוצתיות.

בלי שאלות או הערות ספציפיות על העבר. כשאחד מאיתנו נע בכיוון נושא שאינו הכאן והעכשיו, הם קוטעים אותו או פונים למישהו אחר.

רק דוקטור צ׳סטיין יודע את הסודות שלנו.

״איך הייתה הפגישה שלך?״

״משנה סדרי עולם,״ אני עונה בציניות.

הוא מחייך בהבנה. ״אני אומר לך, תקיאי את כל המטען שלך .

זה כל מה שהוא רוצה, ואת תראי שתרגישי טוב יותר. הוא קוסם .

החרא שהוא קולט... זה שווה את זה, תאמיני לי.״

אני מביטה בו בזווית העין. ״אני רואה שאתה מאמין בו כמו חבר כת עיוור.״

הוא דוחף אותי בכתפו. ״עדיף ללכת אחריו מאשר אחרי בקבוק וודקה.״

אני מסובבת את הראש בתנועה חדה, אבל הוא פוטר את העניין שלי בהינף יד.

״סתם עובד עלייך. הייתי מכור לקוקאין.״ הוא מטה את הראש שלו. ״או אולי לפורנו?״

אני מנידה בראשי בתנועה נוזפת. ״לא יפה לעבוד ככה על אנשים.״

הוא מגחך ועיניו החומות-ירוקות נוצצות בצורה ממגנטת .זה הסמל המסחרי שלו, שעליו בנה את הפרסום שלו: ההבעה שממיסה כל בחורה. כשאני מגלגלת את עיניי במקום להתמוסס במקום, קאלם מחייך סוף סוף חיוך אמיתי שחושף למבטי שן תחתונה עקומה מעט.

״את מוצאת חן בעיניי, מיה.״

״כן, בטח,״ אני אומרת בביטול. ״אתה מחבב אותי רק בגלל שאני היחידה כאן שלא ניסתה לזיין אותך.״

הוא שותק אבל אני רואה שהוא רוצה לשאול למה. לא בגלל שהוא מגלה בי עניין מיני - למרות שאני יודעת שאני מושכת אותו - אלא מתוך סקרנות פשוטה .

אני יוצאת דופן בעיני גבר שרגיל שנשים בכל הגילים ומכל המגזרים נופלות לרגליו.

בגלגול אחר ודאי הייתי הראשונה שמכניסה אותו למיטה .גופנית, קאלם עוצר נשימה. הוא גם חכם ומקסים ויש לו חוש הומור נהדר. אבל אנחנו לא בגלגול אחר, ואי אפשר להתעלם מהעובדה הבוטה שאני לא מזדיינת עם גברים שמוצאים חן בעיניי. כבר שנים שלא. לא מאז קווין.

קאלם, שמגיב לאנרגיה הקוצנית שאני מפיצה, שואל, ״בא לך לשחות לפני ארוחת הצהריים? ניקס וקינסי כבר בבריכה.״״מעולה.״ האמת שאני לא במצב רוח לראות אנשים. קאלם הוא הדייר היחיד כאן שלא עולה לי על העצבים.

״יופי. תני לי ללבוש בגד ים וניפגש שם.״

הצעדים שלו נמוגים, אבל אני נשארת לעמוד ליד החלון עוד כמה רגעים ומביטה בנוף הצחיח.

בשמש הצהריים הבוהקת, הגדר הרחוקה נראית כמו חזיון תעתועים מרצד, לרגעים קיימת, ברגעים אחרים נבלעת במדבר.

תחושה מוזרה של נתק מהמציאות מעקצצת לי בכל הגוף – כאילו אני חלק מהגדר. רגע אחד קיימת, ברגע הבא אני בלתי נראית. אי אפשר לראות אותי. אי אפשר לגעת בי.

רחש כבוש של צעדים קוטע את המחשבות שלי.  אני מסתובבת במחשבה שקאלם כבר חזר ושאני מתבוננת בגדר במשך דקות ולא שניות. אבל זה לא קאלם.

דוקטור צ׳סטיין חוצה את האקווריום לעבר האגף המרוחק ,שבו נמצאים המטבח, חדר האוכל, חדר הכושר וחדרים למדיטציה ,תרפיה קבוצתית ואמנות. הוא צועד במבט מושפל כשמשקפיו תלויים מאצבעותיו, וידו השנייה משפשפת נקודה כלשהי במצח.

אני מתבוננת בו כשעדיין נדמה לי שאני רואה ואינה נראית .אני מעריצה את הצעד הבוטח שלו, את החליפה הגזורה היטב ,את שערו הכהה והמסורק,  ואת האופן שבו החולצה הלבנה והמגוהצת שלו מדגישה את צווארו השזוף והחזק. שם המשפחה שלו, צ׳סטיין, הוא צרפתי, אבל מלבד עיניו הכחולות, האיש איטלקי מכף רגל ועד ראש. יש מצב שאימא שלו?

הוא עומד להיבלע במסדרון הסמוך ואז לפתע נעצר.

אני בלתי נראית.

הוא מדבר לחלל הריק. ״אימא שלך קראה לך מיה או אמיליה?״אני ממצמצת וחוזרת להיות נראית, אבל לא מצליחה לפתוח את הפה .

הרגליים שלי כבדות כמו בולי עץ, נטועות ברצפה, והלב שלי הופך לנוכחות כלואה והולמת בחזי.

״אמיליה,״ הוא אומר בקול חרישי ומהנהן לעצמו.

ואז הוא מתאייד.
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ל.מ. הולרן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות