הבעיה בכוח המשיכה - ספר שלישי בסדרת כוח המשיכה

פרולוג

קאי, בת שמונה

שלווה ירדה על המים הכחולים החלקים, כששטנו בים הפתוח. כשאבא שלי ליד ההגה ואני יושבת ברגליים משולבות ליד חרטום הסירה, טבלתי בתוך הרוחות המושלמות שעשו את רוב העבודה.

גם אם הוא היה בלתי צפוי, הים אף פעם לא היה רגוע למשך זמן ממושך. קראתי דרך חלון עמדת ההגה, "מתי נהיה בבית, אבא?"

עיניו נותרו עם המבט קדימה כשצעק לי בחזרה, וקולו נאבק ברוח. "אנחנו אמורים להגיע לרציף מחר בשעות הערב המוקדמות, נראה לי."

נשענתי אחורה על כפות ידיי והבטתי למעלה, נותנת לשמש לחמם את פניי. זה היה אחד מהמסעות הארוכים ביותר שלנו, סיבוב הלוך ושוב מנמל קואולינה באואהו - הוואי, ללוס אנג'לס - קליפורניה, ובחזרה, ורק שבוע קצר של מנוחה בין לבין. אחרי שמונה־עשר ימים של תנועה בלתי פוסקת, ציפיתי בכיליון עיניים למעט נורמליות. אדמה יציבה. אדמת הוואי. כריך מנפואה ודגים טריים מהחנות הפינתית הקרובה. כבר ממש הזלתי ריר מרוב ציפייה.

החיים שלי היו הרפתקה אחת גדולה, תודות לאבא שלי. הוא האמין שבאוקיינוס יש יותר לב מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. הבית היה בכל מקום שבחרת לך, אבל שיט על מים אינסופיים, עם שום דבר, מלבד טבע להתענג עליו במשך ימים - אלה היו חיים ראויים בעיניו.

"שיט הוא היקום היחיד שתצטרכי אי פעם," אמר לי מאוחר יותר באותו יום, כששחרר את היריעה הראשית כדי להקל את הלחץ על המפרש.

"אף פעם לא תתקרבי יותר אל הטבע כמו שאת פה, קאי." הוא פרש את זרועותיו ונופף בהן. "תסתכלי עלינו, עובדים ביחד עם היקום במקום נגדו. אם תתנגדי לרוחות האלה, לגלים האלה, קרוב לוודאי שתשלמי על זה. אבל..." הוא הוריד את חבל המעלן הראשי, והמפרש החל לרדת. "אם תהיי אחת עם הטבע, ככה..." הוא המשיך להוריד מתח מהחבל המושך לכיוון השמאלי, אחר כך הרים בחזרה את חבל המעלן הראשי, ואז צמצם את היריעה הראשית. היריעה השמיעה קול נשיפה כשהרוח מילאה אותה בחבטה כבדה.

הוא פשוט יצר מפרש קטן יותר ממפרש גדול, כדי לעבוד טוב יותר עם הרוחות המשתנות. "אז הרוח תמיד תהיה לצידך." הוא הרים את זרועותיו וחייך, מתפעל ממעשה ידיו. "את רואה?"

הרגשתי את השינוי המיידי מתחת לכפות רגליי. מה שהרגיש בהתחלה כמו רגעים של מעט חוסר יציבות והפך לתחושה הרבה יותר חלקה, כאילו אנחנו רוכבים עם הגלים במקום נגדם, ועם זאת, עדיין שלטנו על כיוון הנסיעה שלנו.

עיניו הטובות פגשו את עיניי, והוא כרך את זרועו סביב כתפיי וחיבק אותי חזק. "יום אחד זאת תהיה את, קאי. את תהפכי לשליטת הימים ותגרמי לזקן שלך להיות גאה בך."

קיוויתי שזה יהיה נכון. הרגשתי כאילו החזה שלי עומד להתפוצץ, כשראיתי אותו בסביבתו הטבעית. אבא שלי היה אדם שגרם לי להאמין שהכול אפשרי. הוא לימד אותי את הערך האמיתי של החיים דרך התנסויות שרוב האנשים אפילו לא יעזו לחלום עליהן. הוא היה מלח, נווט המקיף את העולם. אבל הכי חשוב - הוא היה אבא שלי.

"אתה חושב שאימא הייתה נהנית לחיות על הספינה, כמונו?" שאלתי אותו מאוחר יותר באותו ערב, אחרי שאכלנו סיר של מקרוני וגבינה.

ישבנו זה מול זה ליד שולחן העץ הקצת נטוי שלנו, ושיחקנו רמי. הקלפים שלו היו פרושים לפניו והוא העביר את אצבעו על הקצוות העליונים שלהם, שוקל את הצעד הבא. "מי את חושבת שנתן לך את השם שלך, קאי?" הוא הביט בי מעבר לקלפים, וחיוך הרים את לחייו.

משמעות השם קאי היא "ים" בהוואית. ככל הנראה זה היה שם של בן, אבל להורים שלי לא היה אכפת מדברים מקובלים כאלה. הם אהבו את השם ואת המשמעות, ולכן זה השם שבחרו - קאי קלאני אשלי.

"אימא שלך אהבה לשוט. ככה נפגשנו, את יודעת?"

חייכתי. "כן, אני יודעת, אבא."

שמעתי את הסיפור פעמים רבות - אישה נועזת וגבר צעיר ואמיץ שנפגשו כששניהם שטו לבד מסביב לעולם, מייד אחרי שסיימו את הלימודים בתיכון. הם נפגשו אי שם באמצע ונסעו זה אחרי זה לכל נמל, עד שהגיעו הביתה - טוב, אואהו בשביל אימא שלי וה'אי הגדול' בשביל אבא שלי. ברגע שהגיעו אל היעד הסופי שלהם, הם החליפו את שתי סירות המפרש שלהם באחת. הם התחתנו זמן קצר לאחר מכן, למרות התנגדות משפחתה של אימי. אני נולדתי שבע שנים מאוחר יותר. ארבע שנים אחרי שנולדתי, אימא שלי נפטרה ממקרה קשה של דלקת ריאות.

"וכן," אבא המשיך, "אני חושב שהיא הייתה שמחה לחיות כאן איתנו. אני בטוח שהיא הייתה גאה בך, kaikamahine o ke Kai." הבת האמיצה של הים.

"אני מתגעגעת אליה," אמרתי וניסיתי להסתיר את הפיהוק שלי. האמת היא שלא זכרתי הרבה ממנה, אבל עדיין התגעגעתי לאישה שבקושי הכרתי.

אבא שלי חייך והושיט את ידו כדי לנגב דמעה עייפה שנמלטה לה. "הגיע הזמן לישון, קאי."

הנהנתי והתבוננתי בו כשארגן את המיטה שלי מעל לשולחן האוכל. המיטה הזכירה לי ארון מתים, באופן שבו לוחות העץ הנרקבים הגנו עליי מכל הצדדים. בלילות שבהם טלטולי הסירה העירו אותי, המיטה מילאה את תפקידה.

אחרי שנכנסתי למיטה, הוא משך את שמיכת החד־קרן הוורודה עד לסנטרי ונישק אותי על המצח. חייכתי ועצמתי עיניים. "לילה טוב, אבא. אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, קאי דובונת. תישני טוב. בקרוב נהיה בבית."

שוב פיהקתי, והעייפות כבר הכריעה אותי. "אבל אני כבר בבית, אבא."

התעוררתי למה שנשמע כמו רכבת חולפת. ליבי פעם מהר כל כך, עד שנזקקתי לדקה כדי להבין שסערה מתקרבת. הרוח שרקה כשהגשם הצליף על הסיפון העליון. גופי הושלך שמאלה ואחר כך ימינה, והוטח בדופנות המיטה שלי, כשהגלים הכו מלמטה.

אבא שלי הגיח מהתא שבקצה המסדרון. שערו נעמד בכיוונים משונים ועיניו נראו מעורפלות משינה עמוקה. לא ידעתי מה הייתה השעה, אבל על פי הזוהר החזק של הירח, שנראה דרך האשנב הימני, תיארתי לעצמי שהשעה קרובה לחצות.

"קאי, את בסדר?" הוא הושיט יד כדי להגן על עצמו מפני עוד טלטול חזק של הסירה.

"אני בסדר, אבא. קשוח שם בחוץ הלילה, נכון?"

הוא התקרב אל מיטתי ופרע את שערי. "זאת רק קצת רוח, קאי דובונת. אני הולך לבדוק את מפרש החלוץ. תחזרי לישון."

חיבקתי בזרועותיי את הכרית שלי, כשהוא עלה בשלוש המדרגות המובילות לסיפון ויצא, כשהוא סוגר אחריו את הדלת.

ככה אבא שלי הצליח לשוט לבד לכל מקום. עם ביטחון עצמי בלתי מתפשר. גם שינוי פתאומי במזג האוויר לא יכול היה להבהיל אותו.

הוא סידר לעצמו שעון מעורר ליד האוזן, שהעיר אותו מדי עשרים דקות כדי לבדוק את התנאים. רוב הזמן לא התעוררתי ולא הייתי עדה למוסר העבודה שלו, אבל בלילה ההוא, לא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי כעל גיבור־על.

אחרי כמה דקות, נפלה עליי תשישות. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין, ומחשבותיי העירו אותי לעיתים קרובות. קיוויתי לראות את אבא שלי נכנס בחזרה לגלריה, אבל ידעתי שלא כך יהיה. בדרך כלל, כשמזג האוויר השתנה באופן כזה, הוא היה נשאר למעלה עד שהעניינים נרגעו, לפעמים אפילו עד הבוקר.

לא ידעתי למה הפעם הזאת הרגישה לי פשוט... שונה.

ספרתי עד שלוש - שלוש חזרות של עשרים דקות, שסומנו על ידי השעון המעורר המתוכנת מראש של אבא שלי, וגופי נהיה יותר ויותר דרוך ככל שחלף הזמן. ואז, עיניי ננעלו על משהו בצבע כתום זוהר, שהיה תלוי על וו ליד הדלת שממנה יצא אבא שלי. הפחד הניח את ידיו המכוערות על ליבי ולחץ עליו. אבא שלי הזהיר אותי לעיתים קרובות שעליי ללבוש את חגורת ההצלה, כשאני למעלה על הסיפון. למה הוא לא לובש את שלו?

אחרי שאילצתי את עצמי לנשום נשימה עמוקה, התמקדתי שוב בסביבתי והבחנתי בכך שהים נרגע במידה ניכרת מאז שאבא הלך. יצאתי מהמיטה והלכתי לחפש אותו, משכנעת את עצמי שאמצא אותו נח בקוקפיט למרות הרוח והגשם, כמו מלח אמיתי.

הוא לא היה שם.

הרגשתי איך הלב שלי פועם בגרוני כשהדלקתי את אורות הספינה בתא ההגה וחיפשתי באחוריה. גם שם הוא לא היה. במבט קודר, עשיתי את דרכי אל עבר החרטום, נאחזת בצד הסירה כדי לייצב את עצמי בתוך הטלטולים. לא היו הרבה מקומות שבהם הוא היה יכול להיות. בדקתי כל צל, כל חריץ, כל סנטימטר של כלי השיט הקטן, ואז חזרתי אל הסיפון הפתוח.

"אבא!" צעקתי, נאבקת ברוח.

חרדה השתוללה בחזי כשהסתובבתי במעגל, מחפשת בחושך, באמצעות הבהובים קטנים של אור שהגיעו מהשמיים ומהקוקפיט.

"אבא!" צעקתי שוב, הפעם חזק יותר, ולא הצלחתי לעצור את הבכי שעלה מגרוני ביחד עם הצעקה.

הוא תמיד ענה לי בקריאה הראשונה, ולא משנה עד כמה הגשם והרוח היו חזקים, כאילו יכול היה להרגיש מתי אני הכי זקוקה לו. זו הייתה אחת מהפעמים האלה.

למדתי למצוא יופי בגלים הגבוהים, ללכת עם הזרם ולתת למזג האוויר לשלוט על מהירותי. למדתי הכול על ניווט באמצעות כוכבים ואיך לעגון סירה בתוך הריף. אבא שלי לימד אותי הכול, ככה חשבתי. הוא אף פעם לא לימד אותי מה לעשות אם אי פעם יעזוב אותי, וזה בדיוק מה שקרה באותו לילה.

כשהסתובבתי במעגל איטי, עיניי סורקות בפראות את המים המוארים באור ירח, מחפשות סימן חיים, כבר ידעתי את האמת.

אבא איננו.

פרק 1

קאי

טיפת גשם נפלה על אפי בדיוק כשהטלפון שלי זמזם בתוך התיק. התעלמתי ממנו והגברתי את הקצב. הייתי רחוקה שני רחובות ממרכז הריקוד גרוויטי, שאליו הלכתי לאודישן, והציפייה כבר גרמה לבטני להתכווץ ממתח.

העננים הקודרים רק הוסיפו למערבולת החרדה שלי. לא יכולתי להרשות לעצמי שמשהו יפריד ביני לבין ההזדמנות הזאת להופעה, גם לא אימא טבע.

למרות שפרטי המשרה היו חסויים, הסוכנת שלי, שינה, ידעה שזו הזדמנות שלא אוכל לסרב לה. חודשים חלפו מאז שקיבלתי תשלום כלשהו על עבודה, והחסכונות שלי הלכו והתרוקנו. אודישן אחד לא הבטיח שום דבר לגבי העתיד שלי, אבל הייתי רעבה, נחושה ו.... טוב, נואשת. הפרטים פשוט לא היה חשובים כשהזמן הלך ואזל, וזה מה שקרה עם הזמן שלי.

"זה לתפקיד ראשי בהפקה בברודווי," שינה אמרה.

בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עליי. לא יכול להיות שהיא התכוונה ממש לברודווי. גרתי בלוס אנג'לס - שם היו הזדמנויות טובות לריקוד, ולמרות שהצגות הגיעו לעיתים קרובות ללוס אנג'לס, חיי התיאטרון היו חיה בפני עצמה, חיה שהתרחקתי ממנה מאוד, מאוד.

"תפקיד ראשי?" השתעלתי מצחוק וחשבתי שהיא כנראה שוב עישנה משהו. "אולי את צריכה ריענון בנוגע לכישורים שלי. שירה לא נמנית עליהם. ריקוד ומשחק - כן." הייתי צריכה לסיים את השיחה ברגע ההוא.

למרות שהייתי בטוחה לגבי הכישורים שכן היו לי, הרגשתי צביטת אכזבה בעקבות ההודאה שלי. תמיד הערצתי את הסצנה של ברודווי וחלמתי על הזדמנות להיות חלק מהפקה כמו 'מרשעת' או 'רנט', שהיו המחזות האהובים עליי כילדה, אבל למדתי בדרך הקשה שאין לי שלושה כישרונות כמו לרוב הכוכבים האלה.

אף פעם לא שכחתי את מבט האימה שעלה על פניה של מורת המקהלה שלי - אימה שבהתחלה חשבתי בטעות שהיא התפעלות - כשהרמתי את ידי והצעתי את עצמי לתפקיד גריזבלה בהפקה שהעלינו בכיתה ח' למחזמר 'קטס'. בתקופה ההיא, הייתי בטוחה שנועדתי להיות אידינה מנזל הבאה. כן, היו לי כל כך הרבה כוכבים בעיניים, עד שהייתי עיוורת לאמת.

עד שעמדתי במרכז הבמה באודישן שלי לקטס, הזרקור עליי, ופצחתי בשורה הראשונה של השיר 'זיכרונות'. כל מי שהיה בחדר ניסה לכבוש פרץ צחקוקים, כולל המורים עצמם.

ואז ההכרה הכתה בי. איש תיאטרון מוכשר מסוגל לרקוד, לשחק ולשיר. אני יכולתי לרקוד ולשחק, אבל קול השירה שלי היה מלאכי בערך כמו להקת שחפים גוועים. לא היה לי מקום כאן.

"יצחקו עליי ויעיפו אותי מהבמה אם רק אפתח את הפה שלי," אמרתי לשינה.

"את לא צריכה לשיר," היא הבטיחה לי. "זה מחזמר עם ריקוד בלבד. איך הם קוראים לזה?" שמעתי משהו כמו רשרוש נייר, בזמן שהיא ניסתה למצוא תשובה על השאלה של עצמה. "אה, מחזמר ג'וקבוקס."

"הא? יש דבר כזה בכלל?"

"כן," השיבה במורת רוח שגרמה לי להתכווץ. "יש דבר כזה. כל ההצגה מסופרת דרך מוזיקה חיה וריקוד. ואני חושבת שזה הצעד הבא המושלם בשבילך. אמרת שאת מחפשת משהו שונה, משהו שכרוך בנסיעות ובאתגר חדש. אז, הינה זה."

למרות שעדיין חשתי ספקות, סקרנותי התעוררה. כששכר הדירה על דירת הסטודיו הזעירה שלי הרקיע לשחקים בסוף החודש ולא הייתה לי כל הכנסה קבועה שתאפשר לי להרגיש בנוח להתחייב למשהו, מופע שכרוך בנסיעות נראה לי כמו האפשרות הטובה ביותר. עם לינה ואוכל בחינם, אוכל לחסוך כסף תוך כדי עבודה. ואז, כשאחזור ללוס אנג'לס, אמצא מקום שאוכל להרשות לעצמי, גם אם פירוש הדבר לעבור לגור ביחד עם חברי הטוב ביותר, ויין, למשך מספר חודשים.

לכן הסכמתי לבוא לאודישן למוזמנים בלבד, שהיה מבוסס על לא יותר מסרטון הדגמה של הניסיון שלי בריקוד ועל המילה האמינה של הסוכנת שלי.

ככל הנראה זה הספיק להם כדי לרצות להעיף מבט נוסף. המפיקים, הבמאים וסוכני הליהוק רצו כולם לראות מה אני יכולה לעשות בהופעה חיה על במה. ואני אראה להם, אם רק אצליח להגיע ל'גרוויטי' בלי שום נפגעים.

הטלפון שלי זמזם שוב, והחזיר אותי אל ההווה. רק אדם אחד יכול להתקשר אליי באובססיביות כרגע, ועד כמה שרציתי להתעלם, לא יכולתי. דם זרם בעורקיי כשעצרתי ליד מעבר החצייה, בעוד שאר האנשים נעו קדימה. הוצאתי את הטלפון מהתיק ונשפתי בכעס לפני שראיתי את שמה של שינה מופיע על המסך.

"התזמון שלך גרוע," אמרתי לה.

הצחוק המעושן שלה מילא את קו הטלפון. "רק בודקת." שינה השתתקה כשצפצפה נשמעה מהכביש. "תגידי לי שאת כבר שם. יש לך חמש־עשרה דקות לפני שהם סוגרים את ההרשמה."

הבטן שלי התכווצה. החזה שלי היה כבד מחרדה. "אני יודעת, אני יודעת. בעל־הבית שלי דפק לי על הדלת הבוקר, אז הייתי צריכה להתגנב החוצה מהחלון ולרדת במדרגות החירום."

צחוק בעבע בגרוני כשנזכרתי בזה, אבל נשכתי את שפתי כדי ששינה לא תוכל לשמוע. "אני בדרך. עבודות הבנייה איומות, ואני הולכת ברגל."

אנחה קולנית נשמעה דרך הקו. "אנחנו נצטרך לעבוד על הדייקנות שלך."

גלגלתי עיניים. "זו אף פעם לא הייתה בעיה בעבר, אבל שיחת הטלפון הזאת לא עוזרת." זינקתי קדימה כשהרמזור של מעבר החצייה החל את הספירה לאחור.

"בסדר," אמרה. בהצלחה באודישן. תתקשרי אליי כשזה ייגמר. אבל, קאי —"

לא אהבתי את האופן שבו אמרה את שמי, כאילו הייתה צריכה להעביר חדשות רעות והכינה אותי לקראתן.

"תהיי פתוחה לכל האפשרויות היום, בסדר?"

בטני התכווצה מהאזהרה מבשרת הרעות שלה. "מה זה אמור ל —"

היא כבר ניתקה.

ברטינה מתוסכלת, ניתקתי את הטלפון ורצתי את שארית הדרך מעבר לרחוב. כבר יכולתי להגיע לגרוויטי אם לא הייתי עונה לשיחת הטלפון שלה. ומה שגרוע יותר היה שטיפת הגשם הבודדה מלפני כמה דקות, הפכה לגשם סוחף בזמן שדיברתי איתה.

בכל יום אחר, הייתי תוהה לגבי כל סוג של משקעים בלוס אנג'לס בחודשי הקיץ, אבל לא היום. שום דבר לא יפתיע אותי. אנחת רווחה חלפה בי כשהרמתי את מבטי וראיתי את היעד שלי, המבנה הפשוט שלו מסומן על ידי שלט תלת־ממדי המואר בנורות, והשם 'גרוויטי' מופיע עליו באותיות בולטות, וקבוצה קטנה יותר של אותיות מתחת לשם, מאייתות את המילים מרכז ריקוד.

זה היה המקום של הוליווד לכל סוג של הופעת ריקוד שניתן להעלות על הדעת. מרכז גרוויטי גידל את הטובים ביותר, היה בבעלותם של הטובים ביותר, והמורים בו - היו הטובים ביותר. הייתי גאה לכנות את עצמי אחת מ"אסירי העולם", כלומר אותם רקדנים שבילו את רוב זמנם במעבר משיעור לשיעור, קורעים את התחת יום ולילה.

קפצתי על המדרכה ונבהלתי משאגת מנוע מתקרב. ראשי הוסט לכיוון הקול, ועיניי התרחבו, כשהזמן נראה כמאט את מהלכו.

כל מה שראיתי היה משהו שחור. החל מהקסדה שכיסתה לגמרי את פניו של הרוכב, דרך הקעקועים שעטפו את שריר הזרוע הקשה כאבן שלו, הגופייה שלו, הג'ינס השחורים ועד לטיל המפשעה שהיה לחוץ בין ירכיו השריריות. הוא התקרב אליי מדי, ואני קפאתי על מקומי.

לא הבחנתי בשלולית שנוצרה ברחוב, במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הבחנתי בה רק כשהוא הסתובב סיבוב חד, ונטה כל כך רחוק לצד שמאל, עד שהייתי בטוחה שהוא והאופנוע יגרדו את האספלט, ואז ייפלו עליו. אבל זה כלל לא מה שקרה.

הוא היה מרוחק סנטימטרים אחרים משפת המדרכה — ממני - כשהצמיגים שלו עברו דרך שלולית, ומי הרחוב נאחזו בצמיגים. הלסת שלי נשמטה כשפירורים של אבנים, לכלוך וגשם הכתימו את בגדיי לפני שהוא ייצב את עצמו, נעצר בחריקה במרחק קצר ממני.

הבטתי למטה וראיתי שחצאית הספנדקס הלבנה שלי, הגרבונים הוורודים וחזיית הספורט השחורה שלי נהרסו לגמרי. החלק האמצעי החשוף של גופי היה מרוח במים מלוכלכים.

הפקעת האסופה היטב שעל ראשי, שהכנתי בקפדנות רבה היום, התחילה להתפרק במגע הקל ביותר. הייתי זוועה מהלכת, והשעון עדיין תקתק.

"מה לעזאזל?" הצעקה נפלטה מפי לפני שהספקתי לעצור בעדה.

המניאק בשחור ירד בנחת מהאופנוע שלו והסיר את קסדתו, ואז שלח בי מבט וגיחך. אחר כך ניער את שערו הפרוע והעביר בו את אצבעותיו, כאילו לא הרס הרגע את היום שלי, שהיה אמור להיות יום נהדר.

"מצטער, מותק." עיניו עברו בעצלתיים על כל גופי. "את תהיי בסדר."

המילים נעתקו מפי, כשהבטתי בו בחזרה, ולא משום סוג השיער שלו שנועד לסקס פרוע או המבט הנוקב, עד שליבי זינק בחזי. שום דבר מזה לא היה חשוב. המילים נעתקו מפי, כי לא יכולתי ללכת לאודישן כשאני נראית כאילו הרגע השתתפתי בהיאבקות בוץ עם חזיר זועם.

מה אעשה עכשיו? הזעם מילא את כל כולי, והתחלתי לרעוד.

החיוך השחצני שלו רמז שהוא לא מצטער כלל. וכאילו האיש הזה לא היה יכול להיות יותר מניאק, למנוול היה גם מבטא אוסטרלי. עיניו הצטמצמו בבוז, ואני הידקתי את אחיזתי בטלפון. עם כל האדרנלין שזרם בגופי, לא הייתי מופתעת אם הייתי מתנפצת למיליון חתיכות. אף פעם לא שנאתי מישהו ביתר נחישות.

התרחקתי בסערה משפת המדרכה - ממנו וממלכודת־המוות־על־גלגלים שלו - וטסתי במעלה המדרגות לגרוויטי. הסתכלתי בשעון הגדול שמאחורי שולחן הכתיבה של פקידת הקבלה, ונדי. היו לי עשר דקות להבין איך לסדר את מה שנהיה ממני.

"היי, קאי," ונדי אמרה בהתרגשות מאירת פנים. היא עבדה שם תקופה ארוכה, כמעט אותו זמן שאני רקדתי שם. פניה נפלו כשהיא קלטה את התלבושת שלי, שנראתה כמו אסון. "אוי לא."

חלפתי על פניה במהירות. "אני מוכרחה להגיע למלתחה. אם את רואה את ויין, תוכלי להגיד לו בבקשה שאני צריכה אותו?"

היא הנהנה, ועיניה האוהדות נצמדו אל מותניי. "כמובן. הוא נמצא כאן היכן שהוא. אני אמצא אותו."

רצתי את שארית הדרך לאורך המסדרון, דחפתי את הדלת שעליה היה כתוב תלבושות והדלקתי את האור. לעובדה שביליתי כל כך הרבה שנים בגרוויטי היו יתרונות, וזה היה אחד מהם - אפשרות גישה אל חדר התלבושות הקטן, ובו תלבושות ריקוד של מעצבים, חדשות וישנות, שנתרמו לצרכים שונים. מקרי חירום כמו שלי היו אחד מהם.

החדר היה בגודל של חדר שינה ראשי. כל כך הרבה הזדמנויות עברו דרך הדלתות הקדמיות של גרוויטי, החל מביקורים אקראיים של ידוענים ועד לצילומי וידיאו מפתיעים עבור המדיה החברתית, שזו לא תהיה הפעם הראשונה שצריך להחליף תלבושת לפני אודישן או צילומי וידיאו. משהו כאן יתאים לאודישן שלי, אבל המגוון הגדול ושפע האפשרויות, הציפו אותי.

העברתי את ידי על הבדים הצבעוניים והצטערתי שאני לא יודעת על התפקיד יותר ממה ששינה כבר סיפרה לי. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן ולהתקשר אליה שוב בתחינה שתיתן לי עוד מידע. הייתי צריכה לבחור תלבושת ולהזיז את התחת שלי אל הבמה, היכן שיהיו לפחות עוד שני תריסר בנות שבאו להיבחן, יותר מוכנות ממני לקראת הלא נודע.

כשדלת החדר נפתחה, חשתי הקלה. "או מיי גאד, ויין, אני כל כך שמחה שאתה כאן."

החבר הכי טוב שלי התקדם שני צעדים ארוכים לעברי וחיבק אותי. "שמעתי שיש מקרה חירום."

נאנחתי והבטתי בהשתוקקות בשורת הבדים הצבעוניים. "תאונת שלולית מצערת. אני מוכרחה להחליף בגדים, אבל —" הטחתי את ידיי בצידי גופי. "אני לא יודעת איפה להתחיל." פניתי לעברו במבט קודר. "תעזור לי. מה ללבוש לאודישן לתפקיד במחזמר שאין לי כל סיכוי לקבל?"

הוא לא הצליח להסתיר את השעשוע בעיניו. "שינה סיפרה לך עוד משהו על זה, או שאת סתם מתנהגת בדרמטיות?"

כשרטנתי לעברו, הוא צחק ואז סובב אותי עם הפנים אליו. "למה את חושבת על זה יותר מדי? את אוהבת מחזות זמר. את צריכה עבודה. ואת אלילה על רחבת הריקודים." הוא נופף בידו לעבר הבגדים שלי. "פשוט תחליפי את מה שאת לובשת במשהו אחר וצאי לשם."

בלעתי את רוקי, ושנאתי את העובדה שאני מניחה ליקום לשלוט על מצב רוחי. הדיבורים העצמיים השליליים האלה לא היו אופייניים לי. "אתה צודק. אבל תעזור לי?"

הוא חייך. "שבי רגע. אני אטפל בזה."

הוא העיף מבט מהיר בחדר, ושערו הקוצני האדום הציץ מעל למתלי הבגדים, כשמשך בגד אחר בגד מהקולבים שעליהם. כשהוא הגיע שוב אל המקום שבו עמדתי, עם חיוך זאבי ענק על פניו, הייתי מוכרחה לחייך אליו בחזרה.

"אוקיי, אני לא נותן לך שום אפשרויות בחירה. אין לך זמן לזה. אז..." הוא שלף חולצה שחורה דומה לזו כבר לבשתי, אבל עם כיווצים באמצע, בין גביעי החזיה. "זה יגרום לציצים שלך להיראות גדולים יותר. קחי."

הוא מסר לי אותה, ומייד התחלתי להחליף, לא נעלבת מההערה שלו על השדיים שלי. הם לא היו שטוחים בכלל, אבל אף פעם לא אמרתי "לא" לקצת "הרמה".

אחר כך הוא הושיט לי גרבוני רשת שחורים במקום הוורודים שכבר התחלתי לפשוט מעורי, שצבעם היה כצבע זית כהה. "הגרבונים האלה צריכים בכל מקרה ללכת לפח האשפה, מותק. אולי היקום עושה לך טובה."

נחרתי בבוז. לקחתי את הזוג המחליף וגלגלתי את הבד על בהונותיי. "יכול להיות שאתה צודק." אחר כך לבשתי את מכנסי הג'ינס הקצרים, שהוא הושיט לי, ונעלתי בחזרה את נעלי העקב שלי. "אני צריכה ללכת." הלב שלי פעם מהר כשהבטתי בשעון - פחות מחמש דקות נותרו. "תודה, מותק."

"מתי שתרצי. לכי תראי להם מה זה, זלדה."

צחקתי על הכינוי המגוחך - אותו הרווחתי בכנס ה-Comic Mania״," הראשון שלנו שלוש שנים לפני כן, כשהתלבשתי כגיבור העל האהוב עליי. אחר כך מיהרתי לצאת מהחדר ורצתי לאורך המסדרון של גרוויטי.

ברוב הכיתות התנהלו שיעורים, כך שהמסדרונות היו שקטים ברובם, עד שהגעתי אל הדלתות הכפולות הגדולות של התיאטרון. התור לכניסה כבר הידלדל, ולקח לי רק דקה לקחת את התג שלי ולקפוץ על הבמה עם שאר המקוות־להתקבל. מצאתי את המקום הפנוי האחרון בקצה השורה האחורית, וסוף־סוף הרגשתי שאני יכולה לחזור לנשום.

הצלחתי להגיע. אף אחד לא יראה אותי כאן מאחור, אבל הצלחתי להגיע.

גבר אפור־שיער עם פני תינוק, עיניים כחולות חמורות־סבר ופאות לחיים עבות, מחא כפיים כשהסתכל אל עבר כל שש השורות.

"ברוכות הבאות, רקדניות. שמי דרק ליין, ואני אחד משני היוצרים של ההפקה המוזיקלית אנגסט וגרייס. עיניו שוטטו בחדר והבעת פניו הביעה מורת־רוח קלה, לפני שהחזיר את מבטו אלינו. "אתן תפגשו את השותף שלי, כשהוא יגיע. עד אז, אני רוצה להודות לכולכן שהגעתן, מאחר שאני יודע שהפרטים שהתפרסמו השמיטו מידע מסוים." הוא שלח אלינו חיוך נוסף. "מאחר שההצגה עדיין לא הוכרזה בפומבי, נאלצנו לפרסם רק מידע מינימלי."

הסתובבתי סביבי אל הרקדניות האחרות, ותהיתי אם גם הן מופתעות כמוני. רוב העיניים בחדר נשארו ממוקדות באיש, אבל ללא ספק לא הייתי היחידה שהרגישה לא בנוח. הוא הזכיר את אנגסט וגרייס, ההפקה שנכשלה בברודווי. היא החזיקה מעמד רק שלושה חודשים ואז ירדה, דבר שמעולם לא הצלחתי להבין. הביקורות שראיתי על ההצגה היו מדהימות.

"לאלה מביניכן שלא מכירות את הסיפור של אנגסט וגרייס," דרק המשיך להסביר, "זה מחזמר שמסופר אך ורק דרך ריקוד ומוזיקה. זה משולש אהבה המספר את סיפורו של אומן רעב, אנגסט, שפוגש את המוזה שלו, גרייס, בזמן שהוא לכוד בתוך מערכת יחסים עם האישה הלא נכונה, דזירה.

לכל אורך החברות ביניהם, גרייס עוזרת לאנגסט לראות מהי אהבת אמת, אבל שום דבר לא בא בקלות לשניים האלה. לא כשדזירה תעשה כל דבר כדי לזכות באור הזרקורים. בתוך אנגסט מתנהל מאבק פנימי. האם הוא רע? האם הוא טוב? כל אחת מן הנשים מייצגת צד אחר שלו, ורק צד אחד יכול לנצח בסופו של דבר."

כשפרץ תשואות עלה מכל מי שהיה על הבמה, דרק חייך בהנאה. "תודה. אנחנו די גאים בסיפור הזה. יש כאן מסר גדול, ועם מוזיקה מקורית שחוברה על ידי אחד מהאנשים המובילים והאהובים בברודווי, אנחנו להוטים להעלות שוב את אנגסט וגרייס על הבמה."

דרק הסתכל שוב בחדר, פנה אל גבר נמוך בעל שיער כהה מתולתל שישב לידו ולחש לו משהו באוזנו. הגבר הניד בראשו ומשך בכתפיו. דרק שוב פנה אלינו, וחיוכו היה כל כך לחוץ, עד שהרגשתי ממש אי נוחות בבטני.

"הלאה," הוא אמר ומחא כף. "למרות שההפקה כבר לא בברודווי, יש לנו כאן הזדמנות ייחודית, ואת הפרטים נחשוף כשנציע את העבודה. כל מה שאנחנו מבקשים מהמשתתפות באודישן הוא שתהיו משוחררות מחוזים מחייבים כעת ובעתיד הקרוב, מאחר שההזדמנות שאנחנו מציעים תימשך שבעה חודשים לכל הפחות, מהרגע שנתחיל בחזרות."

המילים שלו פגשו הנהונים להוטים.

"עכשיו," דרק אמר, "תרגישו חופשיות לעזוב, אם אתן לא אוהבות את מה ששמעתן עכשיו."

הוא הסתכל סביב החדר ועצר לרגע, כשעיניו נאחזו במשהו מאחוריי. לא יכולתי להחמיץ את הרעד שחלף באוויר סביבי עם המבט הזה.

באותה מהירות, הבעת פניו של דרק התחלפה בחיוך לחוץ, והוא שוב הביט סביב החדר. "אוקיי. הרשו לי להציג בפניכם את שותפי להפקה וכוכב בברודווי בעצמו. מחיאות כפיים לפסנתרן האגדי, סבסטיאן צ'ייס."

זה היה הרגע שבו כל הרמזים הקטנים מהבוקר הסתדרו פתאום. הרגשתי איך אני קופאת בתוכי, כשהסתובבתי וראיתי דמות לבושה כולה בשחור יוצאת מהצללים מאחורי הבמה. בטני שקעה כשהגבר שכמעט הרס לי את האודישן - המניאק על האופנוע - צעד קדימה, וחיוך זחוח באופן טבעי על פניו.

עד כמה שהייתי רוצה לומר שהמבט הזה לא היה מכוון אליי, לא יכולתי להבטיח הבטחות, במיוחד מאחר שעיניו המנצנצות התמלאו בשעשוע והביטו ישר לתוך עיניי.