מארז דואט מנגינה גנובה
*2 ספרים במארז*
לבבות מסוכנים
ליריק קסידי יודעת דבר או שניים על כוכבי רוק צרודים ומופרעים. האמת, אחד מהם עשה ממנה צחוק ממש עכשיו ודרך על ליבה. אז כאשר היא מקבלת על עצמה את תפקיד מנהלת סיבוב הופעות של וולף, כוכב רוק בעל שם עולמי, היא ערוכה לגמרי להתייצב מולו כשהיא לובשת שריון מלא.
וולף הוא הזמר הסקסי של להקת הרוק הלוהטת ביותר, ולא חסרות בחורות שיבטיחו לו לילות ארוכים של סטוצים בלתי נגמרים. ליריק קסידי אינה אחת מהן. אין לו בעיה עם זה. נשים כמו ליריק מגיעות עם חלומות על אהבה מהאגדות, כך שיהיה קל מאוד להתרחק ממנה. חבל רק שהיא מדליקה כמו החטא, עם מזג לוהט ופה שמטריף לו את הצורה.
חוץ מזה, היא מסתירה משהו. משהו שהוא מגלה. משהו שהוא רוצה...
כשהם חיים יחד באוטובוס סיבוב ההופעות, אף אחד מהם לא מוכן לקילומטרים של כביש ולמשיכה העזה שמתעוררת ביניהם – שילוב מסוכן.
״עוד להיט מבית מדרשה של ק.ק. אלן והפעם היא מביאה לנו כוכב רוק מלהיב אמיתי! לא רק שק.ק. כובשת אותנו עם כל מילה, אלא שהיא גם גורמת לנו להיות בעד וולף וליריק, ומעלה את הציפייהשיחד הם יצרו שיר אהבה שישבור את כל השיאים. המילים שלה משולות לשירים רבי עוצמה, ואתם תתמכרו מהעמוד הראשון.״ Schemxy Girl Book Blog
״ק.ק. אלן הוציאה סדרה חדשה שתעיף אתכם עם מוזיקאי אפל, סוער, מהורהר וסקסי בשם וולף. בין עשרת המקומות הראשונים.״ Melana’s Reviews
״לבבות מסוכנים – בואו נשמע את המוזיקה... אלוהים אדירים! סקסי, מפחיד, רומנטי... הכול. אהבתי.״ Kylie’s Fiction Addiction
״ק.ק. אלן יצרה ללא ספק להיט למקום הראשון עם הסיפור הזה. אני מחכה כבר לחלק השני של הדואט הזה!״ Linz Readz
״Oh. My. F-ing Goodness! אני מודה שהיה כמעט בלתי אפשרי להניח מהיד את הספר המדהים הזה!״ Whoo Gives a Hoot
לבבות שלובים
הוא גנב את מילות השירים שלה, ואז גנב את ליבה
ליריק קסידי סולקה ממסע ההופעות, הקריירה שלה אבודה, והיא בטוחה שלעולם לא תאהב שוב אחרי וולף. והכול בגלל השערורייה שיצרו הרשתות החברתיות, שערורייה שלא הותירה בידיה ברירה אלא לארוז את חפציה ולהתמודד עם ההשלכות. וכשהיא מגלה שגורל הקריירה שלה בידיה, היא צריכה לקבל החלטה קשה. לחזור לאוטובוס של סיבוב ההופעות עם וולף ולהתמודד עם הבלגן שהשאירה מאחוריה, או לסיים את החוזה שלה מוקדם ולאבד את עבודתה.
ליבו השבור של וולף לא ימצא נחמה עם חזרתה של ליריק למסע ההופעות. הוא לעולם לא יוכל לחזור ולהיות איתה שוב. לא אחרי שעזבה. מבולבל מתשוקות ורצונות מסוכסכים, הוא נאבק כדי לזכור מי הוא היה לפני ליריק. הוא חייב לחזור ולהיות מי שהיה קודם לכן. אולי אז ליבו יהיה מוגן. ואולי אין תקווה לפגומים.
אבל עם חלומות גנובים, בגידות ואיומים מפחידים – אף לב אינו מוגן. גם לא של אלה שגורלם נחרץ להיות יחד.
״אין ספק שזה אחד הספרים הטובים ביותר בסדרות כוכבי רוק שקראתי ויהיה לו מקום בעשרת הגדולים שלי! ממש ממש אהבתי אותו וכך גם אתן!!!!״ Banger Belle Book Besties
״עם סיפור אהבה מופלא וטיפונת חרדה, גם אתם תהיו במתח ותרצו לדעת איך הסיפור הזה יסתיים. לבבות שלובים מעניק לכם את הסיום שלו חיכיתם בקוצר רוח!!!״ Schemxy Girl Book Blog
״זו הייתה רכבת הרים משגעת שממנה לא רצינו לרדת! כל אוהבי הרומנים הרומנטיים המותחים העוסקים בכוכבי רוק; אלה שרוצים להרגיש כאילו הם חלק מהסיפור, ושאוהבים להרגיש שהבטן (ושהלב) שלהם מתהפכים; אתם תתענגו על הדואט הזה!״ TotallyBookedBlog
״הופתעתי מכמות רגעי המתח וה – OMG, אבל הם היו מושלמים, ובדיוק מה שנדרש בספר הזה.״ מיקלה שמלצר, סופרת רבי מכר.
״לא הייתי בטוחה שליבי ישרוד את הספר הזה. הרגשות משכו אותי לכל הכיוונים והמתח פשוט הרג אותי! לבבות שלובים היה מסע פראי ומטורף.״ Reviews from the Heart
״פשוט טרפתי את הדואט הזה! גם כשניסיתי להניח אותו מידי, כדי שאוכל להתענג עליו למשך זמן ארוך יותר, לא הצלחתי. כלללל כךךךך טווווב!!!!״Linz Readz
לבבות מסוכנים
פרולוג
ליריק
(בת חמש־עשרה)
״ליריק, תפסיקי!״
אבא שלי קורא לי, אבל זה מאוחר מדי. אני כבר בורחת למקום המסתור שלי — פינה חשוכה מתחת למדרגות - שם עומדת ספה בודדה. הוא לא ימצא אותי כאן. אני צונחת על כרית משובצת בצבעי כחול ולבן, והיא משחררת אנחה כבדה של אבק. יפחה מתנשפת בוקעת מעמקי גרוני.
הייתי צריכה לדעת שזה מה שיקרה. שלוש השנים האחרונות היו מושלמות מדי. נורמליות... מדי. החיים בטוחים יותר בדרכים, במקום בו חוסר יציבות הוא נוחות.
ככה מרגישים כמישהו תוקע לך סכין בגב. כאילו הכניס את הלב שלך לתוך מטחנת בשר והתחיל לגרוס אותו בשחיקה איטית. אבא שלי ריסק את ליבי.
אני, מצד שני, צפיתי כנראה ביותר מדי סרטי אימה.
לפתע חודר למחשבותיי קול לא מוכר.
״את בסדר?״
אני קופצת ומסתובבת כדי לאתר את מקור הקול המוזר, אבל שומעת רק הד ולא יודעת לאן להסתכל. קצב ליבי מזנק ואני נועצת את ציפורניי עמוק במושב החבוט של הכיסא שפעם סיפק לי כל כך הרבה נחמה.
״אני כאן, למעלה!״ קורא הקול. נשמע כאילו הוא שייך לנער בגיל העשרה.
אני מרימה את מבטי. תווי מתאר של פנים מציצים לעברי מבין המדרגות. מישהו נמצא שם. צופה בי. מאזין לי.
הוא היה צריך לעורר בי פחד.
״מ־מה אתה עושה?״ אני קוראת אליו, מקווה שהוא שומע כעס מעבר לזעזוע בבית החזה שלי. ״אסור להיות כאן.״
הנער צוחק. ״טוב, אז עכשיו את יודעת למה אני כאן. אני מרדן, בדיוק כמוך.״
אני לא יודעת איך הוא בדיוק הצליח לחמוק לאחורי הקלעים. מערך האבטחה ב״אראגון״ מתוגבר יותר מאשר ברוב האולמות בהם הייתי, ובגיל חמש־עשרה בלבד, הייתי ברובם.
״באת להופעה?״ אני שואלת ומתכווצת. איזו סיבה אחרת יש לו להיות כאן?
״לא ממש, ואת?״
״לא ממש,״ אני מחקה את הנונשלנטיות בקולו. כמובן שאני כאן בשביל ההופעה. אני תמיד כאן בשביל ההופעות. האמת, אני חיה כאן, אבל זה לא עניינו.
״אם סיימת לבכות, את יכולה לבוא איתי.״
אני לוטשת עיניים בחשכה. חוצפן... וקצת מפחיד, אם לומר את האמת. הוא אולי עורר את סקרנותי, אבל לא אסתיר את חוסר האמון שלי. ״לאן אתה הולך?״
״זו הפתעה. תעלי לכאן ואראה לך.״
זה לא מה שכל הרוצחים הסדרתיים אומרים רגע לפני שהם נועלים את הקורבנות שלהם ומענים אותם באיטיות? ליבי הולם. הפחד צריך לפרוץ מתוכי, לזעוק לי לברוח ולחפש את אבי, אבל יש כאן משהו אחר.
משהו מסוכן.
״מי אתה?״
״אני מישהו שעומד לפוצץ לך את המוח ולגרום לך לשכוח את הסיבה שגרמה לך לבכות עכשיו. כבר שכחת, נכון?״
חיוך קטן מרפרף בקצות שפתיי. השחצנות שלו דוחה ומשעשעת גם יחד.
אני הודפת את עצמי מהספה ועולה באיטיות במדרגות. הנער עומד שם, עדיין חוסה בצל החשכה, כשאור עמום מלמעלה מאיר את פניו בלבד. נראה שהוא בגילי, והוא מחייך או אולי מצחקק — אני לא יודעת. עיניו נעימות, ועמידתו מעידה על ביטחון עצמי טבעי שיש בו משהו כמעט מרגיע.
יש גם משהו בהבעת פניו — משהו שמזכיר לי... אותי. העלטה לא מצליחה להסתיר את הבדידות שמאחורי הקווים המחוספסים שעל פניו. אולי זה אפילו כעס או אולי זה שערו החום הכהה עם הבלורית בסגנון דיוויד בקהאם, המעניק לו חספוס. אני לא יודעת מה זה, אבל הדבר מעורר את סקרנותי.
״טוב,״ אני אומרת לו במשיכת כתף מוגזמת וצועדת קדימה. ״איפה ההפתעה?״
הוא מושיט את ידו מבלי להסיר ממני את עיניו. כשאני לא נענית לו באחיזת יד מיידית, הוא מרים גבה בקריאת תיגר.
אני משפילה את מבטי ומביטה בידו תוך מאבק פנימי. זה מוזר, אם לא למעלה מזה, ולא מתאים לי בכלל לשקול את הצעתו. אבל אני מרגישה גם כיצד גל של התרגשות גואה בתוכי ומטביע את קול ההיגיון — ובשל פרץ האדרנלין חסר התקנה הזה, אני מניחה את ידי בכף ידו.
הוא מסתובב ומוביל אותי במעלה המדרגות אל הגג. כאשר אנחנו מגיעים לראש גרם המדרגות, הוא פותח את הדלת במפתח מתכת חלוד. קולות העיר הולמים בנו כשהוא מקדים אותי ויוצא החוצה, מחזיק את הדלת בגבו כשהוא מאפשר לי להחליק על פניו. האדרנלין שועט בתוכי, הודף אותי קדימה ודורס כל מנגנון אזהרה שזועק מן הלא מודע שלי.
״איך השגת את זה?״ אני מחווה לעבר המפתח שהוא מחזיק בידו, לא יודעת אם הוא יכול לשמוע את הרעד בקולי מבעד לרעש התנועה הלילית.
״גנבתי אותו.״
לפחות הוא כן.
הוא עדיין מחזיק בידי כשהדלת נטרקת מאחורינו. אני קופצת ממקומי ומסמיקה מייד כשאני שומעת את צחוקו הנמוך.
אנחנו מתקדמים לתוך הגג ואני רואה את שאר החלל. הוא רחב ופתוח, אבל לא גדול. אני מתחילה לעצור, אבל הנער ממשיך למשוך אותי לעבר קצה הגג. ליבי מפרכס בחזי ואני מנסה לטעת את עקביי בבטון. אני לא רוצה להמשיך הלאה.
הוא מושך שוב בידי. ״קדימה.״
אני חושבת שליבי פועם מהר כל כך שהוא מסוגל לקפוץ ולצאת מתוך גרוני החוצה. אני לא אוהבת גבהים. רגליי נעשות כבדות, וכשאנחנו במרחק של מספר מטרים בודדים מהקצה, הן הופכות לעוגנים שכובלים אותי לרצפה. הנער מסתובב אליי ועל פניו הבעה של תוכחה נוכח ההתנגדות שלי.
ואז הוא רואה אותי, מזהה את הפחד שלי. אני רואה כיצד התווים הקשים של פניו מתרככים שוב. הוא מתקרב אליי, חמימותו מדהימה אותי כשהוא כורך את זרועותיו סביבי. לנער הזה אכפת, והלב שהולם כנגד חומת הסוודר האפור הכהה שלו רועם. חזק. טוב.
אני רועדת בזרועותיו, אבל כבר לא בגלל שאנחנו קרובים לקצה הגג. ״אלוהים, ילדה. בסדר, בסדר, בלי לחץ.״
אחרי כמה רגעים, אני מסדירה את נשימתי, אבל לא מתרחקת. אני פוחדת לראות כמה אנחנו קרובים לקצה. כאילו קורא את מחשבותיי, הוא מושך אותי למרכז הגג ומשחרר אותי. אנחנו יושבים זה מול זה, כשקרני הירח מטילות על שנינו אור נוגה.
הוא בוחן אותי בסקרנות. ״את סובלת מפחד גבהים?״
אני מהנהנת ונושמת עמוקות דרך אפי.
״בסדר.״ הוא אומר את המילה באיטיות, מושך את ההברות בעודו חושב. ״את רוצה לספר לי למה בכית למטה?״
לרגע אחד מחשבותיי מתנגשות זו בזו. אני לא יודעת כמה בדיוק אני רוצה לספר לו. הוא היה נחמד עד לשלב זה, אבל אני לא מכירה אותו בכלל. אני יודעת שהוא מתלבש יפה ומדיף ריח טוב מכדי להיות ילד רחוב, ובשל סיבה כלשהי, אני לא מצליחה לשכוח את חמימות החיבוק שלו.
אני בולעת את רוקי, חושבת שאוכל לספר לו את האמת. נכון שהוא יהיה האדם הראשון שלו אגלה את הסוד אודות הוריי, אבל אם כבר לדבר על כך עם מישהו, למה לא עם זר גמור? שישפוט אותי, אני לעולם לא אראה אותו שוב.
״אבא שלי שולח אותי לגור עם אימא שלי.״
״ואת לא אוהבת אותה.״ זו לא שאלה.
אני מכווצת את לסתי. ״אני אוהבת להיות כאן.״
״אני לא מאשים אותך.״
אנחנו מסיטים את עינינו זה מזה, מהקיר החיצוני של הגג אל קו הרקיע של שיקגו. בדממה שמשתררת בינינו אנחנו שומעים את קולות תנועת כלי הרכב המגיעים מלמטה, ושלווה נופלת עליי. אני פוחדת ממה שיקרה לי להבא. אני כועסת על כך שלא ניתנה לי אפשרות לבחור, אבל ברגע זה, אני משחררת, הודות לנער הזר הזה שגרר אותי אל הגג כדי לעודד אותי.
הוא הצליח להפתיע אותי בכל דרך אפשרית. הוא קולט אותי. לפחות כך נראה לי. ועכשיו, כשאני מרשה לעצמי להגניב מבטים ארוכים יותר לעברו, אני יכולה לראות שהוא חמוד. ללא ספק הייתי שמחה אם היה החבר שלי, כלומר, לפחות מבחינת המראה. אבל עוד צריך לברר אם הוא מתאים גם מבחינת האישיות.
״איך ידעת שאפשר לעלות הנה, בכל אופן? אני מכירה את כל המקומות החבויים באולם הזה טוב יותר מכל אחד אחר, אבל לי היו שלוש שנים לשם כך.״ אני מכווצת את עיניי לעברו — כאילו שזה יעזור לי. הוא כבר העלה אותי הנה ולמד יותר מדי על החולשות שלי.
הוא מושך בכתפיו. ״אני שם לב לדברים.״ חיוך חוצה את הבעתו הקשוחה וחושף גומת חן שטוחה בלחיו. ליבי קופץ בתוך חזי. ״ראיתי איזה גבר עולה לפה מוקדם יותר היום כשהגענו, אז ידעתי שזה אפשרי, ונדרש לי זמן לא רב כדי למצוא את המפתח העודף.״
אני לא מצליחה להתאפק. צוחקת ואז נשענת לאחור על ידיי ומטה את ראשי לעברו. ״אני חושבת שאתה מוצא חן בעיניי.״
גבתו המורמת מסגירה אותו. הוא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. פאק. ״לא, לא,״ אני לוקחת את דבריי בחזרה. ״מה שאני מתכוונת להגיד זה שהיית קצת מלחיץ קודם. אתה יודע, קול בין הצללים וכל זה. אבל אתה די מגניב עכשיו, ואני אוהבת את התספורת שלך.״
הוא מחייך. ״תודה.״
אני צוחקת שוב, והפעם בעצבנות.
אני אוהבת גם את הפרצוף שלך.
״בן כמה אתה בכל מקרה?״ אני שואלת.
״חמש־עשרה, ואת?״
״גם. אתה לא מכאן.״
הוא מושך בכתפיו. ״אימא שלי גרה בקליפורניה, ואבא שלי מכאן, אז קל לי יותר להגיד שאני מכל מיני מקומות. אני לא אוהב לומר שהבית שלי במקום אחד מסוים.״
אני מקדירה פנים, מפני שכך בדיוק אני מעדיפה את פני הדברים. זה עדיף על המציאות שבפניה אני ניצבת. אני עומדת לעזוב מקום שאני אוהבת. את המקום היחיד שאני מאמינה שאוכל אי פעם לראות בו בית, וייתכן שזה עתה מצאתי את האדם שמבין אותי.
״יום אחד לא נזדקק להורים שלנו,״ הוא אומר וקוטע את חוט מחשבותיי. מילותיו מעטות, אבל כבדות משקל.
״מה?״
״אם זה עוזר לך עם מה שאת עוברת עכשיו, אז תזכרי את זה. תזכרי שיום אחד, את תעמדי בזכות עצמך בכל מקרה, והם לא יוכלו לעשות או להגיד דבר שיפגע בך. את חיה את החיים האלה בשביל עצמך, לא בשבילם. עכשיו את משחקת על פי החוקים שלהם, זה נכון, אבל רק את מחליטה מה הכיוון שלך.״
הוא צודק, אבל זה לא עוזר לי כרגע, כשאני מרגישה אבודה כל כך בגלל המחשבה על המעבר הצפוי ועל העובדה שלא אחיה יותר עם אבי. היינו מאושרים כאן. כלומר, אני הייתי מאושרת כאן.
אני רוצה לשאול את הנער למה הוא כאן, למה הוא נראה כועס, איפה הוא גר בקליפורניה. יש לי כל כך הרבה שאלות, אבל דעתי מוסחת כשאני עוקבת אחר תנועותיו. הוא מחליק קרוב יותר עד שאחת מרגליו לחוצה לרגלי, ופניו קרובות כל כך, שכל המילים מתערבלות על לשוני.
״את יפה,״ הוא אומר כשהוא בוחן אותי כאילו אני יצירת אומנות מופשטת. הוא מניע את עיניו בין עיניי לפי. אוי, כמה הייתי רוצה להיות המוזה שלו. האוויר מתפצפץ באנרגיה שקשה לטעות בה, ולפני שאני מצליחה לעצור בעדה, האש מתפשטת בכל גופי — נדמה כאילו עורי הוא מצע, הקנווס שלו.
הקרבה שלו מעוררת את חושיי באופן שמאפשר לי לראות רק אותו, לחוש רק אותו, להריח רק אותו...
וכשאני מייחלת לטעמו, הוא מתחיל לרכון לעברי.
שפתיו קרובות לשפתיי, קרובות כל כך שנדמה לי שהפסקתי לנשום, אבל רק לרגע אחד. בכניסה לגג המולה שגורמת לנו להתרחק זה מזה בבהלה. אנחנו מסובבים את ראשינו לעבר שאון המתכת המכה בעץ... דממה... דשדוש רגליים על בטון... ומהלומת דלת המכה בקיר.
קולו של אבי רועם באוויר, רמז לבהלה בקולו. ״פשושי, את כאן?״
ליבי קופץ לגרוני ועיניי נפערות. ״אני כאן,״ אני קוראת באימה ומתרחקת מהנער. אבי לעולם לא יבין מה אני עושה על גג אפל בשעת לילה מאוחרת עם נער זר, בזמן שאני צריכה להיות בבית, אורזת. אני שולחת אל הנער מבט חטוף בעודי נעמדת, ומקווה שההיסוס שלי לעזוב אותו ברור. עיניו מביעות סקרנות, אבל לא מעבר לכך.
אבי קורא לי שוב ואני קופצת. ״אני באה, אבא.״
אני קורעת את מבטי מהנער בהבעה מתנצלת ורצה. כשאני מקיפה את קצה הגג, אני מוצאת את אבי מחזיק את הדלת פתוחה. בפניו אני רואה דאגה וסקרנות יותר מכל דבר אחר. אני אסירת תודה על כך. אבי מתרגז לעיתים רחוקות בלבד, והוא אף פעם לא כועס עליי. מעולם לא נתתי לו סיבה לכעוס עליי, אלא שייתכן שהייתי נותנת לו סיבה לחשוף בפניי צד אחר שלו, אם היה מגלה שנתתי לנער זר להוביל אותי לגג בלילה.
״איך הגעת לפה?״
״אה... הדלת הייתה פתוחה,״ אני משקרת וחולפת על פניו אל המדרגות. ״פשוט רציתי לנשום קצת אוויר.״
אבי מושך אותי אליו וכורך סביבי את זרועותיו, חזק. הוא מאושר שאני מוגנת, ולמרות שאני כועסת עליו, המחווה הפשוטה הזו מחממת את ליבי. אני לא יכולה לדמיין את אימי מגלה דאגה כלשהי לשלומי.
״אני מצטער, פשושי. אני יודע שאת כועסת, אבל אסור לך להיות כאן למעלה לבד. סעי הביתה, תשני קצת. נדבר על כל הסידורים מחר בבוקר, בסדר?״
הסידורים.
בטני מתהפכת, אבל אני מהנהנת. אני לא אתן לו לראות אותי בוכה. ״בסדר.״
הוא סוגר את דלת הגג, ואנחנו יורדים במדרגות. כשאבי מוביל אותי מתוך האולם ומכניס אותי למונית, אני מרימה את מבטי אל הגג בפעם האחרונה. הנער עדיין שם, ועל פניו אותה הבעה שראיתי כשנפרדתי ממנו — הבעה שאני יודעת שלעולם לא אשכח.
תקווה.
לא הספקתי לטעום אותו.
לבבות שלובים
פרק 1
ליריק
״אז מה את מחליטה, ליריק?״
לא הייתי צריכה להתקשות בהחלטה מעין זו. לא אני.
לפני שבעה שבועות עליתי על אוטובוס מסע ההופעות של הילד הרע של עולם הרוק, וולף צ'פמן, ועשיתי את הדבר האחד שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה. התאהבתי.
האמת, צללתי ישר לתוך זה. נקטתי בכל אמצעי הביטחון כדי למנוע את הנפילה. שמרתי על עצמי מכל משמר, אחרי שלמדתי את הלקח במערכת היחסים הקודמת שישבה כמו אבן על ליבי, וכך יצאתי לדרך, בלי שמץ של מושג מה מצפה לי בסופה.
הנחיתה הייתה לא קלה. לא, מעדתי ונפלתי על וולף — פיזית — במעלית, ואז הוא אמר את שמי.
באותו רגע הכול השתנה. העולמות שלנו התנגשו באופן רשמי בסערה של העמדות פנים, כזבים וכוונות טובות להתרחק זה מזה, על אף המשיכה העזה והמיידית שלא נתנה מנוח. מצב בלתי נסבל.
זמן לא רב חלף עד שוולף התחיל למוטט את החומות שהקיפו אותי, כאילו זה היה תפקידו.
כל זה התחיל בסדק על פני השטח, כשהוא ציין שאני נמנעת מלחיות את חיי. הוא ראה את האמת מבעד לכל שכבות ההסתרה, אבל נראה שהבקיע הצר הזה לא הספיק, מפני שהוא המשיך להלום ולהוריד חתיכה נוספת מהחומה, כשגילה את מילות השיר הפרטי שהשלכתי לפח.
בלי לדעת שהמילים שייכות לי, הוא התחפר בחדרו ויצר מהמילים משהו מדהים. הוא כינה את השיר ״לב מסוכן,״ הלחין אותו ושר אותו על הבמה באוזני קהל של אלפים, ותוך רגע הפך אותו לסנסציה ויראלית.
הוא אהב את מילות השירים שלי. גרוע מזה, כשהוא גילה שאני הפזמונאית המסתורית... הוא התאהב בי.
מערכת היחסים שלנו הייתה מקוללת מלכתחילה. שנינו סבלנו מחרטות העבר וכללים שכפינו על עצמנו, דברים שאמרנו לעצמנו על מנת שיקיפו אותנו בביטחון ויגנו עלינו מפני האחר, מפני הנפילה, מפני המקום שבו אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו. ידענו שנשאיר מאחורינו אדמה חרוכה וכליה.
ניסיתי הפעם להיות חכמה יותר.
וולף לא אפשר לי לשמור על מרחק ממנו.
הוא היה עקשן, פגיע. נדרש ממני כל כוח רצוני כדי לעמוד בפני קסמו, וכשלתי בכל מקרה. נתתי לחומות ההגנה ששמרו עליי לקרוס בתבוסה, מפני שלמרות שהוא לא שינה את אורחות הילד הרע שלו העטוף רבדים על גבי רבדים של בעיות, הוא היה הילד הרע שלי. ואני הייתי ליריק שלו.
ארבעים ושמונה שעות חלפו מאז אותו בוקר מר ונמהר - בו התעוררתי לטרפת של הרשתות החברתיות, שהציגו אותי כזנזונת בוגדנית, אלא שהטענה לא הייתה שבגדתי בוולף. הם אמרו שבגדתי בטוני, סולנה של סלביישן רואד והאקס הבן זונה שלי.
טוני הופיע, כשצפתי על ענן של אושר, וניפץ את הבועה שבה חייתי עם וולף. אותו לילה שינה הכול. הוא יצר תמונה כוזבת שלי כבוגדת, בגלל שהתקשורת לא הייתה ערה לעובדה שעזבתי את טוני חודשים קודם לכן, כשתפסתי אותו מזיין את חברתי הטובה ביותר. עם זאת, איכשהו, נוצרה לי תדמית של בוגדת.
הכול שקרים.
זה... בדיוק בגלל זה לא רציתי לצאת עם כוכב רוק נוסף. טוב, אחת מיני סיבות רבות, אבל זה מה שקורה באופן בלתי נמנע כשאני פועלת על פי משוגות ליבי. אני נפגעת, ואז אני פוגעת באחרים.
לא הגיע לוולף להיפגע מהאש הצולבת. הוא הפקיד בידיי את ליבו — דבר שמעולם לא חשב שיעשה לאחר שאיבד את אימו למחלת הסרטן. עם זאת, הוא בטח בי. הצלחנו לבנות משהו מדהים.
עכשיו הכול נהרס, ואני לא יודעת אם או כיצד אוכל לתקן זאת.
אני יושבת בחדר הישיבות המרכזי של פרפורם לייב, החברה־האם המארגנת את סיבובי ההופעות - בה אני עובדת מאז גיל חמש־עשרה. צוות של מנהלים יושב מולי בצידו השני של השולחן וכולם עסוקים בטלפונים ובמחשבים שלהם. איש מהם לא שם זין על מצבי החמור. בעיניהם, אני לא אדם. אני אמצעי להשגת מטרה. מישהי שהם משלמים לה כדי שהם ייראו טוב. ברגע זה, הם לא נראים טוב כל כך.
כעת הוצבו בפניי שתי ברירות, והם רוצים שאחליט מייד. אני ממצמצת, מרימה את ידי ומניחה אותה על השולחן. אפשר לומר שהחרדה שלי בשיא כל הזמנים. במהלך היומיים האחרונים גירדתי את פדחתי עד שכמעט קילפתי אותה לגמרי, והיא שורפת כשאני נוגעת עכשיו בצד ראשי באצבעותיי.
״בואו נחזור שוב על התנאים,״ אני אומרת בניסיון להרוויח קצת זמן. אני יודעת מהם התנאים.
מונחים לפניי שני חוזים. האחד משחרר אותי מכל ההתחייבויות החוזיות שלי כלפי מסע ההופעות של וולף, אבל משחרר אותי גם מחוזה התעסוקה שלי בפרפורם לייב. השני, מחזיר אותי למסע ההופעות — אבל כעוזרת למנהל מסע ההופעות, דאג. נראה שהוא יוותר על המותרות שבישיבה במשרדו המפואר כדי לקחת לידיו את ניהול מסע ההופעות בדרכים, וכך ייתר את משרתי הקודמת כמנהלת סיבוב ההופעות. אני אהיה פשוט מלווה. בדיחה. אין ספק שזו משרת־פקק, משהו שבין גרופית למנהלת מסע הופעות, מפני שאיש כבר לא בוטח בי יותר.
כל אחת מהאפשרויות משפילה. אף שהייתי רוצה לומר שלא עשיתי דבר שמצדיק את זה, זה לא לגמרי נכון. נכון בהחלט הוא שמנהל הלהקה של וולף, ליונל קרולי, הוא שמוק שמקל ענק תקוע לו בתחת, אבל אני הייתי צריכה להיות הרבה יותר זהירה במהלך הנסיעות. אולי זה לא מצוין מפורשות בחוזה שלי, אבל עירוב עסקים והנאות הוא אחד הדברים האסורים ביותר במקצוע. הם שכרו אותי לבצע עבודה, ובזה הייתי צריכה להתמקד. לא להתאהב בסולן הלהקה, גם אם רוחו וגופו סקסיים יותר מתותים מצופים שוקולד.
לא היה לי סיכוי.
רייט סטיבנס, מנכ״ל פרפורם לייב, מכחכח בגרונו ומדבר. ״ליריק,״ הוא פותח, ״את בת משפחה בפרפורם לייב, ואת נכס משמעותי בחברה. אני מקווה שתבחרי להישאר איתנו.״
רייט הוא בדרך כלל קשיש נחמד. הוא עובד בחברה מאז הקמתה בשנות השבעים של המאה הקודמת, וכמו דאג, יש לו מקום חם בליבי, בגלל ההיסטוריה המשותפת שלו עם הוריי. יחד עם זאת, נראה שבכל מצב שבו החברה שלו מוארת באור שלילי, המקום החם בליבו הופך למשטח בטון קפוא. אף שמילותיו נדיבות, הוא קשוח, אינו סלחן. ארשת פניו, תנוחת גופו ואפילו הקמט שבין גבות עיניו המאפירות והשעירות, כמו נגועים בהבעה של אכזבה קבועה.
הוא ממשיך, ״צוות יחסי הציבור שלנו פועל בניסיון להזים את השמועות, והכול יתפוגג בקרוב. את יכולה לבטוח בנו.״
לבטוח.
בדיחה. המילה הזו באה מאותה חברה שאין לה כל בעיה לפטר אותי, אם לא אקבל את ההחלטה שתתאים לה.
זה מתסכל כל כך.
״אבל בתפקיד עוזרת?״ אני שואלת ורותחת בכעס.
זו בטח הלצה.
״לא המשרה שלי הייתה הבעיה. טוני היה הבעיה.״
רייט נד בראשו בזהירות, אבל אני רואה שהוא לא לגמרי משוכנע. ״אנחנו מבינים שזה לא הפתרון שקיווית לו, אבל ייקח זמן להרגיע את הרוחות. זו לא החלטה סופית. אם המצב היה בלתי ניתן להצלה, לא היינו מנסים להחזיר אותך למסע ההופעות. מלבד זאת, האפשרויות הוצגו קודם על ידי הצוות של וולף; תוכלי להישאר או לעזוב את מסע ההופעות בלי שהדבר ייחשב להפרה יסודית של החוזה.
אנחנו הסכמנו לזה, אבל היינו חייבים להוסיף תנאים משלנו. אני מקווה שאת יכולה להבין את זה.״
אז וולף מזמין אותי לחזור לסיבוב ההופעות, אבל הוא גם נותן לי מוצא. איך עליי לפרש את זה? שלא מעניין אותו אם אשאר או אעזוב? ומעל לכול, אף שעבדתי בפרפורם לייב במשך קרוב לעשור, הם מוכנים לתת לי לעזוב, רק בגלל טעות אחת ויחידה.
בסדר, אז אולי זה יותר מפעם אחת ויחידה. נאלצתי לסיים את החוזה גם עם סלביישן רואד.
אולי זה נכון; אולי אני לא מצטיינת כל כך בעבודתי כמו שנדמה לי. אני שוקעת בכיסאי ומניחה לכלימתי להלום בי.
״תוכלו אולי למצוא לי סיבוב הופעות אחר? או שאולי אוכל לעבוד במשרד למשך זמן מה...״ אני מביטה סביב, בידיעה שזה הרעיון הגרוע ביותר שהעליתי מעודי.
הישארות במקום אחד מעולם לא היה הקטע שלי, בעיקר כשמדובר בעסקי המוזיקה, אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לחזור למסע ההופעות הזה, כעוזרת או לא, אחרי שוולף גמר איתי.
בסופו של דבר הוא יחזור להיות כוכב הרוק שהיה לפני שפגש אותי, מאושר בדרכו הבלתי מתחייבת. אלה החיים היחידים שהוא מכיר. אני אצטרך להיות עדה לדברים שאני לא בטוחה שיהיה לי לב לראות.
אני שבורת לב גם כך, אבל זה יגמור אותי.
״חוששני שלא, ליריק. אם תבחרי לעזוב את סיבוב ההופעות, נצטרך לפטר אותך. יהיה קשה למצוא לך עבודה אחר כך, וזה לא משנה מי הם הורייך. כולנו גם יודעים שאת לא יכולה לעבוד במשרד. את לא תשקיעי בזה את הלב.״
כשהוא מדבר, שאר אנשי הצוות מביטים לכל כיוון, פרט אליי — הם מתבוננים בטלפונים שלהם, במחשבים שלהם, בנוף המלבב של המפרץ הנשקף מבעד לחלון. הם לגמרי גמרו איתי. כשאני מבינה את זה, הדם עולה לראשי. כל מה שאני רוצה הוא לזכות בתשומת ליבם. אני מחכה עד שדבריו של רייט נספגים היטב לפני שאני מדברת, ורק אז מוכנה להתפרץ, אבל ראשית אני מכוונת לתגובה רגועה.
״מה הקשר של הוריי לזה, רייט? אתה יודע שאני עובדת קשה, כדי לעמוד בזכות עצמי. המעורבות שלהם אינה קיימת.״
הוא נראה מובס וסובל מתת תזונה. אני כמעט מרחמת עליו. כמעט. ״ברור שאת עומדת בזכות עצמך, ליריק. בסך הכול ניסיתי להבהיר שלא לכולם יש את הזכויות שיש לך. כולם מכירים את השם שלך. מנהלים אחרים של סיבובי הופעות צריכים לעבוד שנים כדי לזכות בהכרה מצד אומנים במעמדו של וולף ועדיין לא זוכים בהזדמנות שאת קיבלת. אולי תזכרי את זה בפעם הבאה.״
מה זה צריך להיות?
אני קמה, והכיסא שלי משמיע חריקה על רצפת השיש. אני מקווה שמשהו נשרט.
״בפעם הבאה? איפה נראה לך שטעיתי, בדיוק? יצאתי איתו; אז מה? עדיין עשיתי את העבודה שלי ועשיתי אותה כמו שצריך. האם קיים איזה חוק שאוסר על קיום קשר עם הכוכב?״ אני מרימה את גבותיי.
פה הייתי צריכה לעצור, אבל כמובן שאני לא יכולה. הוא הדליק גפרור; הוא פשוט לא ידע שהשליך אותו על ערמה של דינמיט. ״מה לגבי נישואים לכוכב? אשתך לא הייתה אחת הלקוחות שלך? ועם זאת, אתה אומר לי שהקריירה שלי בניסיון.״
רייט קם, וכיסאו נחבט בקיר מאחוריו. הוא מצמצם את גבותיו בזעם — כנראה שהן כן זזות — וארגמן צובע את פניו. ״גברתי הצעירה, בואי לא נהפוך את זה לעניין אישי.״
תודה לאל ששולחן עץ גדול מפריד בינינו, אחרת היינו יורקים מילים זה בפניו של זה. ״אתה, אדוני, הפכת את זה לאישי, כשהזכרת את ההורים שלי.״
ניצוץ שמבליח בעיניו מאותת שהוא מבין שהצדק איתי. הוא מחכה מספר רגעים ומנמיך את קולו. ״אני מתנצל, ליריק. לא הייתי צריך להזכיר את ההורים שלך. המוניטין שלך בתעשייה היה ללא רבב עד התקרית הזו. גם כשעזבת את סלביישן רואד, התעלמנו מזה. לרוע המזל, המצב הזה דלף החוצה.
הנזק נעשה, ועכשיו אנחנו חייבים להחליט. התגובה שלנו לעניין סופית. אנחנו נקבל כל החלטה שתקבלי מתוך השתיים שהוצגו בפנייך. נבחן שוב את מצבך כשהחוזה שלך עם וולף — ״
״מה עם טוני?״ אני רותחת. למרות ההתנצלות שלו, הוא לא עונה על שאלותיי. נעזוב לרגע את האשמה שלי, חוקית לא עשיתי שום דבר לא בסדר, והוא יודע את זה.
״אני לא מבין,״ רייט עונה ביבושת.
״טוני תקף אותי פיזית, ו־וולף הגן עליי. טוני חייב להיחשף ואתם חייבים לטהר את וולף מכל אשמה. זה לא הוגן כלפיו, שלא לדבר עליי. זה פוגע במוניטין שלנו.״
עיניו של רייט נעות אל שאר אנשי הצוות. בשלב כלשהו, ודאי במהלך חילופי הצעקות בינינו, האנשים העבירו את תשומת ליבם למקום בו היא הייתה צריכה להתמקד: בפגישה. עכשיו הם מביטים זה בזה, מבולבלים, כאילו לא הייתה לי זכות להזכיר את שמו של טוני.
״חברת התקליטים של טוני תצטרך להחליט בעניין הזה. אנחנו מטפלים רק בסיבובי ההופעות, זה הכול.״
״אבל אני עובדת שלכם. דיברתם בכלל עם חברת התקליטים?״
״ליריק!״ הוא צועק. ״האופן בו אנחנו בוחרים לנהל את העניין הזה הוא עסקנו, לא עסקך.״ הקשיש המסכן רועד. הוא שואף חמצן כאילו גופו צמא לזה.
ליבי הולם בקרבי כשאני מביטה בניירות. אני לא אנצח היום במלחמה הזו, אבל זה לא נגמר. אין פאקינג סיכוי. אם פרפורם לייב לא תטפל בטוני, אני אמצא דרך לעשות את זה. אני אתבע אותו, אם לא תהיה לי ברירה, וכל זה יהפוך לנחלת הכלל.
״אנחנו נצא וניתן לך לחשוב על זה,״ רייט אומר. ״רוצה לשתות משהו? קפה, תה, מים?״ נימת קולו המנומסת של רייט גורמת לי לרצות לחרוט את שמי על השולחן היקר להחריד של חדר הישיבות. המנהלים האחרים כבר קמים מכיסאותיהם ועושים את דרכם אל הדלת.
״ויסקי,״ אני אומרת בציניות וצונחת בחזרה בכיסאי.
רייט צוחק כאילו לא הטחנו זה בזה מילים קשות זה עתה. ״כבר מגיע.״
הוא עוזב לפני שאני מספיקה לומר לו שאני מתבדחת. אני חוזרת וקוראת בחוזה, שורה אחר שורה.
אין לי ספק שאזדקק לכוס הוויסקי הזו.
**
״הייתי צריכה פשוט להתפטר,״ אני אומרת לתרזה שעות לאחר מכן, כששתינו מחזיקות כוסות אלכוהול.
עיניה הנוצצות בדרך כלל של חברתי בוחנות אותי באהדה, בזמן שהיא מסדרת את שערה הבלונדי הארוך בפקעת מבולגנת ומושיטה את ידה שוב אל כוס הבירה שלה. מצאנו בר זעיר בעיר והזמנו משקאות זולים ואוכל. לא בגלל שאנחנו צריכות לחסוך, אלא בגלל שיש מידה של נחמה בעובדה שאנחנו אוכלות מזון ברים עלוב במקום חשוך. מתאים לי להעניש את עצמי באוכל שמנוני ובמשקאות אלכוהוליים, לאור הדבר שאליו אני עומדת לחזור.
תרזה ואני חידשנו לאחרונה את הקשר, כשנתקלתי בה בפרפורם לייב לפני מסע ההופעות של וולף. היא עובדת עכשיו בצוות הופעות מקומי, אבל נפגשנו לפני מספר שנים כשטוני הוזמן להופיע במשך שלושה חודשים במלון בלאס וגאס.
סלביישן רואד קיבלה את הזדמנות חייה כשחתמה על החוזה בלאס וגאס, חוזה שתרם מאוד למהירות שבה הלהקה פרצה. ברגע שחוזה שלושת החודשים הסתיים, הסינגל החדש שלהם הגיע למקום הראשון והאלבום החדש שלהם יצא חודש לאחר מכן. הוא הגיע לטבלת עשרת הגדולים כמעט מייד. הלהקה עשתה גלים, כמויות אגו מנופח — ולפני שישה חודשים בלבד הם הגיעו לקו הרכס שלהם, כשהשיר החדש שהוציאו התרסק.
הגל התנפץ, ומאז הם טובעים — בתחרות, באלכוהול, בסמים.
למזלם, הם הוציאו סינגל להיט שנמצא כעת במקום השני בטבלה אחרי וולף, אבל הם זקוקים נואשות לאלבום מספר אחת.
למזלי, נחלצתי משם בזמן.
״את תצאי מזה מחושלת יותר,״ תרזה אומרת בקול נחוש. ״הנסיבות מחורבנות, אבל את עושה את הדבר הנכון.״
אני מזעיפה פנים. ״אני מניחה שיש רק עוד שתי הופעות, ואז יהיה לי שבוע חופשי כדי להתארגן על החרא שלי.״
תרזה צוחקת ולוגמת מהבירה שלה. ״את בטוחה שלא מתחשק לך לבוא איתנו לפלורידה?״
אני מנענעת בראשי. הלהקה תהיה במיאמי בשבוע שאחרי מסע ההופעות, כדי להקליט את ״לב מסוכן״ וכדי לנוח מעט. דרק, המתופף של וולף וחברו הטוב ביותר, הזמין את תרזה, מפני שהם מנהלים ביניהם סקס טלפוני ברמה שלא תאומן. היא לוקחת שבוע חופשה מהעבודה כדי להיות איתו. היא הצליחה להפתיע אותי, ובגדול. ידעתי שהם מחבבים זה את זה ושהם משוחחים מפעם לפעם, אבל נראה שזה צעד רציני מבחינת שניהם.
״בטוחה לגמרי.״ אני מצטמררת כשאני חושבת כמה איומה תהיה החוויה הזו. וולף שכר בית גדול ללהקה שלו. השמועה גורסת שיתקיימו שם מסיבות ללא הפסקה. מועדון המעריצים של הלהקה כבר עומד הכן, ובנות מכל רחבי ארצות הברית הזמינו טיסות למיאמי מתוך תקווה שיפגשו את הבחורים. זו הזדמנות פז עבור וולף לחזור להתנהגותו המופקרת משכבר הימים. אין לי כל כוונה למצוא את עצמי בבית אחד איתו ולתצפת מקרוב על האקשן. לא, כבר תכננתי שהשבוע הזה ישמש אותי להתארגנות מחודשת. אטוס לסיאטל כדי לסגור מספר עניינים לא פתורים שהשארתי, כשטוני ואני נפרדנו, ולפגוש את דלוריס — האומנת שחייתה בביתנו כשעברתי לגור עם דסטיני.
״למה לא? לא נראה לך שתחזרו להיות יחד, שניכם?״
תרזה כזאת מתוקה. אין לה מושג מה זה לצאת עם כוכב רוק מסוגו של וולף. היא מקבלת טעימה מזה עם דרק, אבל היא חדשה במשחק. היא לא מבינה שברגע שמשהו לא יסתדר, המון דברים יסיחו את דעתו של דרק, והמוני נשים אחרות יעמדו בתור כדי לאפשר לו לדחוף לתוכן את הזין שלו.
האמת, אני מענה את עצמי, כשאני חושבת שוולף ודאי שכח ממני כבר. לא חסרות זונות רוק בסביבה.
הן עומדות בתור, וזו לא הגזמה, כדי לעשות לוולף את הטובה. כל שהוא צריך לעשות, זה לבחור.
״הוא כעס מאוד כשעזבתי אותו.״ אני מנענעת בראשי בעצב.
״אז למה שלא תתנצלי, לפחות? אני לא מבינה למה את עקשנית כל כך.״
״ניסיתי להתקשר אליו שעה אחרי שעזבתי, שלחתי לו הודעות והתקשרתי אליו בטירוף. הוא כנראה חסם אותי, מפני שכל ההודעות והשיחות שלי לא הגיעו אליו. איזה סיכוי בכלל יש לנו, אם הוא לא מוכן אפילו לדבר איתי?״
״ברור שהוא כועס,״ היא נאנחת לעברי. ״השאלה שצריכה להישאל היא, למה את לא מנסה בצורה רצינית יותר?״
״בגלל...״ אני מתחילה בניסיון למצוא את המילים, אבל אני אפילו לא יודעת למה עזבתי בכעס גדול כל כך בלוס אנג'לס. מובן שהגבתי למצב עם טוני ולמריבה שלנו, אבל זה לא היה הכול.
תיקון המצב עם וולף ידרוש ממני לחשוף למה אני נוטרת טינה גדולה כל כך להוריי, בעיקר לאימי, וכל מה שאני רוצה הוא לשכוח את העבר. אני לא רוצה לעמוד בפני הצורך להסביר אותו לאיש, אבל נראה שמשאלתי לא תתגשם בזמן הקרוב.
״זה פשוט... מסובך. כל החיים אהבתי את סצנת המוזיקה, אבל היא גם גרמה לכל מיני אנשים קרובים אליי לפגוע בי בצורה כזו או אחרת. לא הייתי צריכה להתמסר לוולף באופן הזה. בטח לא מהר כל כך.
זה היה לא זהיר מצידי. למרות כל האהבה שלי אליו, אסור לי לסטות שוב מהדרך.״
״ואם הוא בעצם הדרך שלך?״
אני בוהה בה. משהו צובט בליבי נוכח השאלה שלה. אני לא מוצאת מילים.
״ליריק, מדברת מישהי שלא הייתה שם, כך שאת מוזמנת להתעלם ממה שאני אומרת, אבל כחברה שלך, כמישהי שמקשיבה לך עכשיו ורואה את הכאב שלך, אני חושבת שאת לא צריכה לוותר על וולף.
אני לא יודעת מה ההורים שלך וטוני עשו לך, אבל שיזדיינו. את נותנת לעבר שלך לשלוט בך. אל תיתני להם את הסיפוק הזה. מגיע לך להיות מאושרת ומגיע לך להיות נאהבת כמו שנדמה לי שוולף אוהב אותך.״
אני בולעת את רוקי.
פאק.
משהו סמיך עומד בגרוני ומשקל הדמעות שמאיימות להציף, מכביד על עיניי. אנחנו יושבות בדממה רגעים ספורים, לפני שתרזה מתנצלת והולכת לשירותים ומשאירה אותי לבדי עם מחשבותיי.
אלוהים, אני מתגעגעת אליו. כל כך. כואב לי לחשוב על זה. אני מקימה סביבי שוב את חומות ההגנה ומתכוננת לגרוע מכול.
האם יש סיכוי שנוכל לאחות את הקרעים? וולף אולי פגוע, אבל אני אוכל לגרום לו לבטוח בי שוב. אני אוכל לתקן את המצב בינינו.
אני חייבת.
וולף פולש למחשבותיי כשעיניי עצומות בכוח. נשיקות הבוקר שלו, שהתחילו בשפתיי ונעו במורד גופי עד שכל נים שלי התעורר בכאב ובעונג. זרועותיו החזקות שעטפו אותי ברגע שנותרנו לבדנו, בגלל שהתגעגע אליי. מעשה האהבה המתוק שלו, בגלל ש״זיון״ תמיד נראה כמו ביטוי גס מכדי לבטא את האופן שבו כל רגע יחד מצא משכן בליבי ובנשמתי.
לפתע פולש למחשבותיי מראה עיני הקרמל של וולף. רטט חולף במורד עמוד השדרה שלי, כשאני נזכרת בעיניים שהצליחו לקרוא אותי, כפי שאיש לא הצליח בעבר.
זמזום הטלפון הסלולרי שלי מנער אותי מחלומותיי בהקיץ על וולף. אני נאנחת ומביטה במסך. כל שריר בגופי נדרך. אני נשבעת שאני יכולה להרגיש כיצד הדם מתנקז מפניי כשאני לוחצת באצבעי על המסך כדי לראות את ההודעה במלואה.
תרזה חוזרת אל השולחן וברור שהיא מבחינה בתגובתי להודעה.
״מה קרה?״ היא רוכנת קדימה כדי לראות את מסך הטלפון שלי. ״שיט, זו אימא שלך? את באמת קוראת לה דסטיני?״
״היא איבדה את הזכות להיקרא אימא לפני זמן רב. אני לא יודעת אם היא רצתה להיקרא כך אי פעם.״ אני מודעת היטב לתיעוב הנוטף מנימת קולי.
״מה היא כותבת?״ תרזה מנסה עדיין להציץ בכתוב על המסך שלי.
אני צוחקת ומרימה את הטלפון. אני יכולה לבטוח בתרזה.
אחרי שאני מכחכחת בגרוני, אני קוראת בקול את ההודעה תוך חיקוי מעולה של דסטיני — שחצנות מתוחכמת במיטבה. ״שמעתי שאת בעיר. חשבת אולי להתקשר? אני עדיין אימא שלך.״
תרזה מגלגלת את עיניה. ״היא רצינית?״
אני מגחכת ומשליכה את הטלפון על השולחן. הוא משמיע קול נקישה כשהוא בא במגע עם המתכת הדביקה, ואני גונחת.
תרזה מרימה אותו כשהוא נוחת וקוראת את ההודעה הבאה בקול באותה אינטונציה. ״ארוחת צהריים מחר. הנהג שלי יאסוף אותך מהמלון שלך בשתים־עשרה. לבוש הולם.״
תרזה צוחקת. ״מה נחשב בעיניה ללא הולם?״
גם אני צוחקת. ״משהו קרוע, ועור לא בא בחשבון בכלל. את יודעת, למקרה שהפפראצי ירצו לצלם. זה לגמרי יהרוס את המוניטין שלה.״ אני מגלגלת את עיניי. ״עד כמה שזה יישמע מוזר, הפפראצי יודעים תמיד איפה היא, והיא אף פעם לא מופתעת לראות אותם.״
כשאני אומרת את זה, מתחוור לי עד כמה זה מעניין שהיא רוצה להיפגש איתי בדיוק אחרי שזכיתי בתשומת ליבן של הרשתות החברתיות.
״היא מתכננת את זה?״
אני מהנהנת ללא היסוס ולוקחת ממנה בחזרה את הטלפון שלי. ״כמובן. כילדה, הייתי צריכה לדאוג לעצמי אם לא היה בזה עניין פרסומי עבורה. מתּי כבר לעזוב אותה כשמלאו לי שמונה־עשרה. בקושי ראיתי אותה, אבל כשכבר יצא לי לראות אותה...״ אני מצטמררת. ״היא חושבת שהורות דומה למשחק ברביות.״
״ולא ראית אותה מאז שעזבת את הבית בגיל שמונה־עשרה?״ אני רואה שתרזה מרחמת עליי, אבל ברור לי שהיא גם לא יכולה להאמין עד כמה אני שונאת את אימי. אף אחד לא מאמין, אבל זה רק בגלל שאף אחד לא יודע את האמת.
״ראיתי אותה כמה פעמים, ככה, לרגעים, אבל אלו לא היו פגישות יזומות.״ אני מושכת בכתפיי. ״החיים טובים יותר בלי דסטיני ובלי שהיא מבקשת ממני שאעשה לה טובות.״
״את מתכוונת להיפגש איתה?״
אני חושבת על זה לרגע ומביטה בטלפון שלי. אני מקישה במהירות באצבעותיי תשובה, ״נתראה מחר,״ ומחזירה את עיניי אל תרזה. ״נראה שכן.״
היא עדיין אימי, ואני סקרנית.
שאר הערב מתנהל טוב יותר. אנחנו לא מדברות יותר על וולף או על אימי, אלא על תרזה ודרק.
מתברר שהם לא דיברו ביניהם בצורה סתמית כפי שהנחתי. הם דיברו כל יום והם יצאו מספר פעמים מאז שהלהקה חזרה לאזור. הוא רצה להיפגש איתה הערב, מפני שהם מופיעים באולמות בדרום קליפורניה השבוע, אבל היא בחרה לסעוד בחברתי במקום.
״זה בסדר,״ היא מבטיחה לי כשאני מגלה שהיא ביטלה את תוכניותיה. ״הייתי צריכה לנהוג חזרה מוקדם בבוקר לעבודה בכל מקרה. חוץ מזה, אני אגיע לשתי ההופעות הבאות ואראה אותו במהלך כל השבוע הבא. רק אל תופתעי אם לא תראי אותי הרבה.״
היא נראית מאושרת. אני שמחה. תרזה בחורה טובה, ודרק לא נראה כמו הרוקיסט האופייני.
אם בכלל, הֶדג', נגן הבס של וולף, הוא רודף הנשים מבין כולם, אבל אפילו הוא לא ממש מזיק.
״אני גומרת לעבוד מחר בחמש,״ היא אומרת, ״ואז נוכל להזמין רכב שייקח אותנו לאירווין, אלא אם תרצי לצאת לדרך לפניי. רוצה להיפגש שם?״
אני מתמלאת בחילה, כשאני חושבת שאיאלץ לראות את וולף מוקדם מהמתוכנן, כך שאני מנידה בראשי. ״אני אחכה לך. תתקשרי אליי. אהיה מוכנה.״
זה שקר. אני לא אהיה מוכנה כלל לפגישה המחודשת עם וולף.
