דף הבית > חנות > אנגלי מלוכלך - ספר ראשון בסדרת האנגלים
אנגלי מלוכלך - ספר ראשון בסדרת האנגלים
תאריך הוצאה: 2018
קטגוריה: חנות חנות קולג' ספורט/ריקודים/מוזיקה
מספר עמודים: 278
תרגום: דורון דנסקי
עריכה: לילך פלדמן

אנגלי מלוכלך - ספר ראשון בסדרת האנגלים

         
משתתף במבצע מבצע 19.90
תקציר
מתאגרף עם צלקות בפנים ובחוץ.
בחורה עם חוקים מברזל.
לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת.
שלושה דברים שצריך לדעת על אליזבת בנט:
היא חכמה וחריפה, היא תמיד בשליטה, והיא מנהלת
את חייה לפי כללים שחוקקה בקפידה. היא למדה
בדרך הקשה שהאנשים שאתה הכי אוהב תמיד
יפגעו בך בסוף.
אבל אז היא פוגשת את דקלן בליי,
השכן החדש שלה במעונות.
הוא מתאגרף רחוב בריטי מקועקע, הילד הרע של 
הקמפוס, הטיפוס שהיא אמורה להתרחק ממנו, אבל
 כשהוא מציל אותה ממסיבת אחווה שהשתבשה, כל
 החוקים שלה לגבי סקס ואהבה מאבדים את תוקפם.
היא מעניקה לו לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת 
אבל הוא רוצה הרבה יותר.
הוא חולם לזכות לנצח בליבה של הבחורה הפגיעה 
והרגישה מהדירה הסמוכה.
לילה אחד.
שני לבבות פצועים.
תשוקה אינסופית.
 
 
פרק ראשון
פרולוג
אליזבת
 
כאב דוקר ברקתי.
שפתיים מלאות ונפוחות.
רגישות מכאיבה בין ירכיי.
למה הרגשתי כאילו אני מתה?
תמונות מטושטשות הבזיקו בראשי, אבל שום דבר לא התחבר או נשמע הגיוני, סתם בור שחור גדול של כלום. תודה רבה, וודקה.
הרגשתי כאב מתפשט על פניי. גנחתי. מישהו הרביץ לי?
בחילה עלתה בי בזמן שניסיתי להתמצא באפלה. אט־אט התחלתי להבין שאני שרועה בצורת צלב על מיטה שאינה שלי. חדר קטן בבית מלון הופיע בתמונה המתמקדת לנגד עיניי.
השתדלתי להניע את ראשי באיטיות והבטתי סביבי. הסתכלתי על השידה החבוטה ועל השולחן הרעוע שידעו ימים יפים יותר. בפינת החדר היה מונח ארנק יד עשוי חרוזים ששאלתי מחברתי הטובה שלי לכבוד נשף הסיום. אוקיי. אבל איפה היא?
הדבר האחרון שזכרתי הוא שרקדתי באולם ההתעמלות. אולי על שולחן?
עיניי סקרו את החדר.
וילונות מרופטים בצבע כחול נייבי.
מיטה שהצחינה מסיגריות מעופשות ומריח גוף.
בקבוק וודקה של גריי גוס.
הבטן שלי התהפכה כשנזכרתי בטעם המר שגלש במורד גרוני ובלעתי את רוקי כדי לבלום את מיצי המרה.
זה הנגאובר?
לא ידעתי. לא היה לי למה להשוות.
תמונות מהערב הבזיקו בזיכרוני כמו קליפים.
ארוחה עם החבר שלי קולבי ועם החברים שלי בלייק ושלי במסעדה איטלקית במרכז העיר פטאל שבצפון קרוליינה. המון צחקוקים. קולבי מגניב תרמוס כדי שנוכל להוסיף אלכוהול למשקאות שלנו. ריקודים מתחת לכוכבים מנצנצים בנשף הסיום בתיכון אוקמונט פְּרֶפ. כניסה לפורשה של קולבי כדי לנסוע לאגם למסיבה בשעות הקטנות של הלילה.
אף זיכרון מהאגם לא עלה בראשי.
אבל זכרתי את קולבי לוחץ עליי לשתות, דוחף לי בקבוק לפה בדרך לנשף ואחר כך בנסיעה לאגם. אל תהיי פחדנית, אליזבת. תשתי כבר. בואי נשתלט על העולם, בייב.
להשתלט על העולם היה הקטע שלו. הוא היה בלתי מנוצח, ואני משערת שמכיוון שאביו היה הסנטור של צפון קרוליינה, הוא האמין שזה נכון. העובדה שאני הייתי חלק מחוג החברים הקרוב שלו, ובעיקר העובדה שאני חברתו החדשה, גרמה לי להרגיש כאילו אני בת מלוכה.
הבטן שלי עדיין פרפרה מהזכייה בתואר מלכת הנשף לצידו בתור מלך. כשהניחו את הכתרים הנוצצים על ראשינו, הוא פנה אליי על הבמה ואמר לי שהוא אוהב אותי. אושר מטורף ועליז הציף את ליבי. הוא אוהב אותי. את הבחורה מהצד הלא נכון של העיר. הבחורה שאין לה משפחה אמיתית. הבחורה שהיא אף אחת.
כל חיי חיכיתי שמישהו יאהב אותי ככה.
עוד זיכרונות מהמכונית הבזיקו בראשי וגנחתי.
נזכרתי בלגימה השנייה. בשלישית. ברביעית.
הדברים הלכו והתערפלו.
אלוהים, אני לא זוכרת.
קולבי נתן לי גלולה לבנה קטנה.
בלעתי אותה?
הכול היה מטושטש כל כך.
פאייטים ורודים ונוצצים קישטו את ידיי והשפלתי אליהם את עיניי. השמלה שלי – השמלה שחסכתי בשבילה כל סנט שהרווחתי כמלצרית בדיינר המקומי – הייתה מוטלת קרועה לגזרים סביבי. גופי היה חשוף לראווה ושדיי גלויים.
ייבבתי וניסיתי לכסות אותם אבל זרועותיי היו רפויות מדי. הבהלה כרסמה בי – ואז הכתה בי ההבנה האיומה. הבד נקרע מהחזה ועד לשוליים, הכתפיות הדקות נתלשו. התחתונים שלי היו מופשלים ומקומטים סביב קרסוליי וכתמי דם ניקדו את כיסוי המיטה שמתחתיי. 
למשך אלפית-השנייה מוחי סירב להשלים עם מה שהיה ברור כשמש, אך אז המציאות חלחלה לתוכי ואימה נקוותה בקרבי.
ידיי ניסו לזוז אבל רק פרפרו סביב גופי.
סימנים אדומים. חבורות. שריטות. נשיכות.
לא. לא. לא. לא יכול להיות. זה לא היה אמור לקרות הערב.
לחישות בקעו מפינת החדר. קולבי.
עיניי מצאו אותו עומד ללא חולצה באמבטיה, מדבר בטלפון בגבו אליי.
שברי שיחה הגיעו לאוזניי.
"היא לא בהכרה, אחי... כמו חיה במיטה... לקחתי לה את הבתולים..."
המילים הלמו בי כמו צונאמי ונשימתי נעתקה. ניסיתי להשיב לעצמי את שיווי המשקל – להתמקד – שיקרתי לעצמי שכל מה שקרה כאן הוא רק פרי דמיוני.
קולבי גנח. "לא נראה לי שהיא תצליח ללכת על הרגליים שבוע." השתררה שתיקה ואז הוא פרץ בצחוק ממשהו שאמר כנראה האדם בצד השני של הקו.
משהו שברירי בתוכי נסדק ונפער לרווחה.
קול נקרע מגרוני, חלש וחייתי, ועיניו פנו אליי.
התכווצתי, כל שריר בגופי הזדעזע בגועל.
"אני חייב לסגור." הוא ניתק וניגש אליי. הוא עצר למרגלות המיטה כדי להביט בי בעיניו הכחולות כקרח. מבט מוטרד הופיע על פניו כשמבטו סרק את גופי. "איזה בלגן עשית."
כיוון שבאתי מפארק הקרוואנים, עברתי מספיק תגרות עם בנים שרצו ממני תשומת לב ועם בנות שרצו לנהוג בי בשתלטנות, ולכן ידעתי לכסח לאנשים את הצורה. באותו רגע, כל עצב בגופי ביקש להסתער עליו ולעקור לו את הלב חתיכה־חתיכה בעזרת ציפורניי. הוא עשה לי את זה.
הזעם בער בתוכי, אך לא הצלחתי לזוז.
קולי בקע רפה. חלוש. "הכאבת לי."
ניסיתי להתיישב אבל התמוטטתי לאחור.
הוא הביט בי באדישות כשפרכסתי על המיטה, נותן לרגעים לעבור ולפחד שלי להתעצם.
לשוני הגיחה מפי כדי ללקק את שפתיי היבשות.
הוא הרים את חולצתו הלבנה החגיגית מהרצפה, כפתר אותה בידיים יציבות וזהירות, והתנועה הזאת אמרה הכול. הוא לבש את מכנסיו ובדק את שערו הבלונדיני במראה. הוא לא היה שיכור כלל.
"מה נתת לי?" הצלחתי לומר. "למה?"
"אל תשחקי משחקים, מותק. התחננת לזה. זה קרה בהסכמה." הוא נופף באצבעותיו לעבר המיטה במבט לעגני. "מה שנתתי לך, לקחת בלי להסס."
"לא, זה לא נכון." באמת?
"נכון ועוד איך. ואת הזיון הכי טוב שהיה לי בחודשים האחרונים. היה שווה את כל הזמן שבזבזתי עלייך." הוא רכן אליי עד שעיניו הישירו מבט לעיניי. "אל תספרי שקרים על מה שקרה כאן. ממילא אף אחד לא יאמין לך, בגלל שהיית שיכורה. את עדיין שיכורה. אני בטוח שיש תמונות וסרטונים מהנשף שיוכיחו את זה." הוא צחק כאילו זיכרון פתאומי עלה בו. "בחיי, היית שיכורה לגמרי בנשף, רקדת על השולחנות וצעקת על אנשים. המשגיחים זרקו אותנו החוצה, בייב. אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי אומר שאת השפעה שלילית." הוא זקף את ראשו. "ככה לפחות אני אגיד לכולם." הוא סילק מוך ממכנסיו.
הנדתי את ראשי. לא. הייתי בחורה טובה שקיבלה את הציון הכי גבוה בכיתה בפסיכומטרי. הייתי הבחורה שהתנדבה במקלט לחיות – ולא סתם בשביל הציון. לא זרקו אותי ממסיבות. בקושי הזמינו אותי אליהן.
הוא הסיט שיער מפניי, אצבעותיו שוטטו במורד לחיי.
התכווצתי והתרחקתי ככל יכולתי. "אל תיגע בי."
"אה, ואני עוד קיוויתי שאת מוכנה לעוד סיבוב." הוא צחקק וסובב בידו את הטבעת שהכנתי לו לפני כמה שבועות. טבעת כסף עם ראשי התיבות שלנו חרוטים בפנים וביניהם לב. השקעתי בה שעות – בחריטת האותיות ואז בעיצוב המתכת, עד שתיראה מושלם. אפילו הוצאתי חלק מהחסכונות שלי לקולג' כדי לקנות את מבער הגז ואת כלי העבודה הדרושים כדי שזה יהיה מספיק טוב בשבילו. 
"אמרת שאתה אוהב אותי." שנאתי את החולשה שבקולי.
שפתיו התעקלו מעלה. "אני אומר לכל הבנות שאני אוהב אותן, אליזבת. לך פשוט לקח קצת יותר זמן לתת לי מה שרציתי."
קול חנוק בקע מפי.
הוא נאנח ורכס את מכנסיו. "אל תתרגזי. שנינו רצינו את זה."
לא, לא, לא.
הוא הוציא את הטבעת וסובב אותה בין אצבעותיו. "את בטח רוצה את זה בחזרה." הוא השליך את הטבעת על השידה, והיא השמיעה צליל נקישה כשפגעה בעץ, הסתחררה ונפלה ארצה.
הוא בדק את הופעתו במראה בפעם האחרונה ויישר את הז'קט. "טוב, חייב ללכת. אבל נתראה בטקס הסיום בעוד כמה ימים. להת', בייב."
ואז הוא יצא מהדלת וסגר אותה בעדינות מאחוריו.
תודה לאל.
שאפתי ברטט וריאותיי שיוועו לאוויר. 
כדי להבין מה קרה כאן. 
עברה שעה. ועוד שעה.
קרעי תמונות הבזיקו בזיכרוני כמו סרט אימה שלא רוצים לצפות בו, אך אי אפשר להפסיק. קולבי סוחב אותי למלון ומניח אותי על המיטה. קורע לי את השמלה. ממשש את רגליי. מכות. דחיפות. כאב.
ניסיתי להגיד לא אך המילים לא יצאו.
ניסיתי לזוז אבל לא הצלחתי.
גופי היה פסל קפוא והוא הזיז אותי כרצונו. עיקם אותי. הרס אותי.
חיבקתי את גופי בזרועותיי וראיתי את הדקות חולפות בשעון הדיגיטלי, בזמן שמוחי הספוג באלכוהול נאבק כדי להזיז שוב את גופי. בתנועות זעירות הצלחתי להוריד את רגליי עד שנגעו ברצפה. בהונותיי נאחזו בשטיח הזול והצמרירי.
גנחתי והכרחתי את עצמי להתיישב ומייד נפלתי. זחלתי עד שהגעתי לארנק שבקצה החדר ומצאתי את הטלפון.
הבהלה הציפה אותי.
בכל רגע הוא עלול לחזור ולעשות זאת שוב.
ידי רעדה כשהתקשרתי למשטרה אבל קפאה מייד כשנשמע קולה המאנפף של המרכזנית.
"הגעת למשטרה. האם מדובר במקרה חירום?"
בושה. אשמה. חרטה. אמת.
האם ביקשתי את זה?
האם זו אשמתי?
התנשמתי והכאב בין רגליי הזכיר לי את החטא.
"הלו? האם מדובר במקרה חירום? מישהו זקוק לעזרה?" התעקש הקול.
"לא," קרקרתי וניתקתי.
השפלתי מבט אל השמלה ההרוסה. מי יאמין למילה של בחורה עם אבא בכלא – אם הוא בכלל אבא שלי – מול המילה של בנו של סנטור עשיר? הייתי זבל לבן, נערה מעיירה קטנה שהתמזל מזלה לקבל מלגה לתיכון היוקרתי בעיר.
הבחילה שוב עלתה בגרוני והפעם בתקיפות, עד שתכולת קרביי נשפכה לכל עבר.
ריח האלכוהול הגביר את הבחילה.
לועג לי. אומר לי את האמת המרה. שיחקתי תפקיד בתסריט הזה.
לפתי את חזי וליבי כאב. נשבר.
שריריי צווחו.
ראשי הלם.
הייתי גמורה. מתה. קרה. אפילו עורי רצה להיפטר ממני.
השמש עלתה לאיטה בשמיים, קרניה זורחות מבעד לווילונות המטונפים. שחר של יום חדש, אבל לעולם לא אביט שוב בזריחה כמו פעם. 
הבהירות מציפה אותנו כשהלב שלנו קופץ בנג'י, וכך בדיוק קרה גם אצלי.
משהו אפל זע בתוכי, זחל אל סדקי נשמתי וחנק אותה. כל מה שהאמנתי בו – על עצמי... על למי שאני... על אהבה... השתנה והפך למשהו אפל. מלוכלך.
אהבה היא סכין שקורע לך את הלב לגזרים ומאכיל בו את הנער שאהבת.
שבורה ביותר ממובן אחד, נדרתי שלא אפול עוד.
הצטנפתי ופרצתי בבכי.
 
פרק 1
אליזבת
 
זיעה נטפה במורד צווארי כשתחבתי קווצה משערי הבלונדיני אל מאחורי אוזניי וגנחתי בשמש הקופחת. יום שישי אחר הצהריים בראלי שבצפון קרוליינה, והיום שבו היה עליי לעבור לדירה החדשה שלי לפני תחילת שנת הלימודים ביום שני. "ברוך שובך לאוניברסיטת ויטמן," מלמלתי והוצאתי עוד ארגז מתא המטען של המכונית החבוטה שלי.
יחסית לבחורה בת עשרים, צברתי לא מעט חפצים.
רובם היו אביזרים להכנת תכשיטים וספרים, והשאר רהיטים שירשתי מסבתא בנט, שנפטרה בקיץ. ספה משובצת בצבעי ירוק ובז', שולחן מטבח עם ציורי ברווזים עליו, מיטה ישנה ואוסף מפיות רקומות בשלל צבעים – זו הייתה ירושתי ממנה. לא בדיוק פריטים יקרי ערך, אבל היה לה סגנון.
"הדירה שלך נראית כמו מקום שבו גרה זקנה בת שמונים עם מיליון חתולים," קראה אליי שלי כשהוציאה את ראשה מהדירה והביטה בי מבעד למעקה. החברה הכי טובה שלי מאז התיכון הייתה נערה עשירה ומפונקת, ניגוד גמור לילדותי בצד הלא נכון של העיר, אבל היא עמדה לצידי לאורך כל הדרך. אפילו אחרי קולבי. שערה האדמוני התקרזל בגלל הלחות אך יופיו לא פחת. היא צבטה את אפה והעוותה את פניה. "והיא די מסריחה."
"תפסיקי להתלונן ותעיפי את התחת שלך לכאן כדי לעזור לי. אני נמסה בחום הזה," אמרתי.
היא נחרה בבוז וירדה בגרם המדרגות המתכתי. "את והעור הבהיר שלך. אם היית יוצאת מהבית מדי פעם, אולי היית תופסת קצת צבע. אבל לא... את רק לומדת ועובדת בחנות הספרים. יש לך כנראה יותר טושים לסימון מאשר דייטים באופק. שלא לדבר על זה שאת הולכת לספרייה כל כך הרבה, שאנשים חושבים שאת עובדת שם."
חייכתי. "אני לא כזאת גרועה. אני רואה אנשים בשיעור. אני אפילו מדברת איתם לפעמים."
היא הרכינה את ראשה והביטה בי. "תתחברי למציאות. אם לא הייתי מכריחה אותך לצאת איתי – כמו הערב – היית מתחפרת כאן ואוכלת נודלס עד סוף הלימודים."
"לא נכון, לפעמים אני אוכלת פיצה."
היא שלחה אליי גיחוך והרימה את אחד הארגזים שלמרגלותיי. דידינו למעלה בגרם המדרגות ונעצרנו בדירה 2-ב שבקומה השנייה. דירת שני חדרים עם מרפסת ואמבטיה – אחוזה לעומת החדר במעונות שבו גרתי בשנה שעברה. עמדתי בפינה מול השמש השוקעת. היה לי רק שכן אחד משמאלי בדירה 2-א.
בתזמון מושלם, מוזיקת ראפ קולנית נשמעה מהדלת הסמוכה.
הטיתי אוזן. אמינם?
"כמה רועש ודוחה," אמרה שלי. "אולי לא יהיה כאן שקט כמו שחשבת."
ניסיתי לגלות אופטימיות. "אז מה? שתיים אחר הצהריים, לא שתיים לפנות בוקר."
"גם הם עברו לכאן רק עכשיו," ציינה והנידה בראשה לעבר ערמת הארגזים שנחה מחוץ לדלת השכנים. שמתי לב שהדלת מעט סדוקה. היא הבחינה בערמת ספרים באחד הארגזים. "נראה חנון. איכס. ואני עוד קיוויתי שתיקחי את כל הקופה ותשיגי שכן חתיך."
וידאתי שהשכן החדש לא באופק, התכופפתי ורפרפתי בזריזות על כמה מהספרים: גטסבי הגדול, אנקת גבהים. "הממ, מישהו כאן אוהב קלאסיקות. אולי הוא לומד ספרות אנגלית?"
היא גלגלה עיניים. "משעמם. מה שאת צריכה זה שכן סקסי שאוהב לעשות המון סקס חייתי."
הנדתי בראשי לעומתה. "את אומרת 'סקס חייתי' ואני חושבת רק על חיות שעירות אצלי במיטה. דוחה."
היא נשפה בהקנטה. "שיהיה. זה כאילו שכל פעם שאת רואה בחור שווה, כתוב לך על המצח עוף לי מהעיניים."
קולבי היה בחור שווה ותראי לאן זה הביא אותי.
משכתי בכתפיי והדחקתי את הזיכרונות האלה. "נו? אני לא רוצה להתאהב באף אחד. בחיים לא. לאהוב זה כואב. זוכרת?"
"כן." היא נשכה את שפתיה ומבט קודר התפשט על פניה, שהיו חייכניות בדרך כלל. היא נזכרה במלון ובייאוש שבעקבותיו. היא זאת שאספה אותי באותו בוקר ולקחה אותי הביתה. הבחורה שהתאהבה לפחות פעם בחודש חשבה שאם רק אפגוש את הגבר הנכון, הכול יהיה בסדר ואני אחיה בעושר ואושר. איזה בולשיט.
"אל תדאגי לי, שלי. אני בסדר, אוקיי? אני לא צריכה בחור בחיי כדי להיות מאושרת. אני רק צריכה אותך ואת בלייק – ומדי פעם סטוץ מזדמן." בלייק היה החבר הטוב השני שלי מהתיכון, וגם הוא למד בוויטמן.
היא גיחכה. "שוב את וחוקי הסקס שלך?"
הנהנתי.
זה העניין. עשיתי סקס מאז קולבי. המון פעמים. אירועי אותו לילה לא החריבו לי את המיניות, רק את האמון בגברים. ולכן, שנה אחרי קולבי הזמנתי בהיסוס בחור מקורס במדעים לבוא אליי לחדר. קראו לו קונור, וראיתי אותו מסתכל עליי יותר מפעם אחת בשיעורי מעבדה. באותו יום, הוא הסתכל עליי כאילו הצמחתי פתאום שני ראשים – אבל הוא גילה להיטות. חזרנו לחדר שלי במעונות ואף שהסקס היה איום ונורא, מפגש חפוז וגמלוני, התברר שקולבי לא ניצח. 
הוא לא היה האדם האחרון שנגע בי.
גופי היה ברשותי.
וגם הלב שלי. וכך התכוונתי להשאיר את המצב.
אחר כך, סקס נהיה קל – כל עוד הייתי בשליטה. בשנה האחרונה, הפכתי אותו למשחק עם כללים נוקשים. אני בוחרת בחור ממוצע, לא מקובל או עשיר או חתיך מדי. מוודאת שהוא לא תפוס. מוודאת שהוא לא שותה או מעשן סמים. מוודאת שהוא לא נמלט מבית משוגעים. עושה סקס. לא מדברת איתו יותר בחיים. סוף הסיפור.
הכול סובב סביב שליטה. הבחירה שלי. הכללים שלי.
אני זו שיזמה את הצעד הראשון ואני הייתי צריכה להיות למעלה. והכי חשוב, הייתי צריכה להיות במיטה שלי וליד החפצים שלי. כנראה הסקס איתי היה עלוב לפי רוב הסטנדרטים, לפי כמה מהסיפורים הפסיכיים ששלי סיפרה לי על ההרפתקאות שלה. אבל לא היה אכפת לי. אם הם רוצים אותי, הם צריכים לשמוע בקולי.
"אולי אני אצטרף למנזר."
היא חייכה. "לא הולם אותך שחור."
"נכון."
"ואת אפילו לא קתולית, חתיכת סתומה."
"גם נכון." חייכתי חיוך רחב. ההקנטות שלה לא הפריעו לי. הן היו עדיפות על רחמים.
עקפתי אותה ונכנסנו חזרה אליי לדירה כדי לפרוק את הארגזים. הוצאתי תמונה שלי עם סבתא במרפסת הקדמית שלה ביום עזבתי כדי להתחיל את השנה הראשונה באוניברסיטה. רוב הזמן כאב לי להביט בתמונה הזאת, לראות את הנערה הצנומה בתמונה עם הג'ינס הרפויים ומפרקי הידיים החבושים. אבל זו הייתה התמונה האחרונה שלי עם סבתא והיא הייתה שווה משהו, לא משנה כמה קשה היה לי להיזכר בטעות המטומטמת שלי עם קולבי. הנחתי אותה על שולחן הקפה.
סיימנו לסדר את הצלחות בארונות המטבח ואז עברנו לחדר השינה, ושלי עזרה לי לארגן את ארונות הבגדים. אחר כך עברנו לחדר הנוסף, שנראה יותר כמו מחסן קטן. אלה היו דירות של האוניברסיטה והן היו קטנות להחריד, אך הצלחתי להכניס לשם את כלי הצורפות שלי ושתי מיטות יחיד.
אבל לא הכנתי תכשיטים כבר שנתיים. המתכות שפעם אהבתי לעצב ולתכנן הפכו למשל לטיפשוּת שהפגנתי באהבה.
שלי התעסקה עם אחד מלוחות הציור, הבעה מהורהרת על פניה. היא העבירה את עיניה אליי ואז שוב אל הארגזים השעונים על קיר.
הכנתי את עצמי לקראת השאלות שלה.
"מתי את מתכוונת להתייחס ברצינות לתכשיטים שלך? מה תעשי כשתסיימי את הלימודים בעוד שנתיים?" היא פתחה את הספר ועלעלה בדפים. "חוץ מזה, אני ממש צריכה מחרוזת חדשה. משהו עם פרפר. או לב." פניה התרככו כשהביטה בי. "זוכרת את מדליוני החברוּת הקטנים שהכנת לנו בגיל חמש־עשרה..."
"שלי, אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא מסוגלת להכין שום דבר עכשיו."
היא זקפה את ראשה. "את מתכוונת לוותר על החלומות שלך רק כי הכנת לקולבי טבעת? עברו שנתיים, ובכל זאת הוא מכתיב לך את העתיד. זה דפוק. פעם זה היה כל מה שרצית – לעצב וליצור. את באמת חושבת שתשמחי לעבוד במשהו שבו לא תוכלי ליצור דברים יפים?" היא נאנחה ומבט מובס עלה על פניה. "זאת אומרת, את משתמשת בסקס עם בחורים כדי להגיד שהתגברת עליו, אבל לא באמת התגברת. לא ממש. את עדיין מענישה את עצמך על משהו שלא קרה באשמתך."
זו הייתה אשמתי. הייתי שיכורה. השתמשתי בסמים. מרצוני החופשי.
הבושה המוכרת התמקמה בקרביי. מצמצתי במהירות. "לא היית בחדר ההוא במלון. את לא יודעת כלום."
היא נשכה את שפתה והנהנה. "את צודקת, לא הייתי. אבל ראיתי אותך אחר כך. לקחתי אותך הביתה וטיפלתי בך עד שאימא שלך חזרה מווגאס. אני יודעת כמה היית מפורקת. אני – אני פשוט אוהבת אותך, זה הכול."
נשמתי עמוקות ופסעתי בחדר, הוצאתי דברים וסידרתי אותם. נעשינו רציניות מדי. "חוץ מזה, פרפרים ולבבות הרבה יותר גרועים מקעקוע על הישבן. אם הייתי מכינה לך תכשיט כזה, הוא היה מסמל משהו גדול."
היא חייכה. "כמו מה?"
"אולי את מספר הטלפון שלך, כי את מחלקת אותו לבחורים בלי סוף."
היא העמידה פנים שהיא כועסת אבל צחקקה. "אלוהים, זה כזה נכון. אני זנזונת."
צחקנו. "קדימה, בואי נביא את שאר הדברים." שוב יצאנו מהדירה ועמדנו ברוח הקלה. נאנחתי כשהשקפתי על מגרש החנייה. עדיין נשארו לי כמה ארגזים להעלות משם לפני שאוכל לשקול לנוח.
היא תקעה בי מרפק. "הי, יש לי רעיון. בואי נלך לפגוש את השכן שלך."
הנדתי בראשי. "לא, זה יום המעבר ואני בטוחה שהוא עסוק לא פחות מאיתנו."
היא התעלמה ממני והלכה על קצות האצבעות אל הדלת. במקום לדפוק על הדלת, היא פתחה אותה והציצה לתוך הדירה החשוכה. "אני לא רואה אף אחד. אולי הם במרפסת מאחור." חיוך התפשט על פניה. "מה שיאפשר לנו הרבה זמן לחטט." היא התכופפה ונברה בארגזים שבחוץ, הוציאה כובע עם דגל בריטניה, תחתוני ספורט של גבר, נעלי ספורט שחורות.
היא התחילה להשתולל קצת כשהוציאה כפפות אגרוף ללא אצבעות – זה מעניין – ואוסף גלויות מלונדון.
"אה, השכן שלך הוא ללא ספק בחור. מצויד." היא הרימה חפיסת קונדומים. משומנים, בגודל ענק. ניצחון הבזיק בעיניה. "אדיר, מותק. בול פגיעה," זימרה.
עיניי סקרו את הדלת כדי לוודא שאיש אינו רואה אותנו. "תחזירי את הדברים האלה למקום לפני שהם ייצאו לכאן. השתגעת?"
"כן." 
גנחתי נוכח חוסר העניין הבולט שגילתה באפשרות שיתפסו אותנו, אבל לא יכולתי להתאפק והתקרבתי. רציתי לדעת עוד על השכן שקרא קלאסיקות והאזין למוזיקת ראפ.
היא טפחה על סנטרה ועיניה שוטטו על תכולת הארגזים. "אפילו עם הספרים המאובקים הוא לא כזה גרוע. הייתי עושה אותו."
"את עושה את מנסון."
היא צחקה.
חטפתי את הגלויות מידה והשלכתי אותן בחזרה למקום שממנו הוציאה אותן. "תתרחקי מהארגז, אחרת אני לא אלך איתך למסיבה הערב, או שאלבש את השמלה המגוחכת שתיקנת אתמול שעה שלמה." שלי למדה אופנה והתייחסה ברצינות לכל פרויקט תפירה. אני הייתי הדוגמנית מספר אחת שלה.
היא שלחה אל הארגז מבט עצוב ושרבבה את שפתיה. "בסדר, ניצחת. משביתת שמחות."
"הא. את צריכה שאקרא אותך לסדר. לא היית שורדת את הקורס בספרות אנגלית בשנה הראשונה אם לא הייתי צועקת עלייך כל בוקר לקום."
היא הסכימה – בקלות רבה מדי – וחזרנו פנימה כדי לשבת במרפסת.
"מה יש לך שם?" שאלתי כעבור זמן מה כשהבחנתי בספר חום שהצמידה לצד גופה.
היא השפילה את מבטה בהפתעה מעושה. "אה, הדבר הישן הזה? הייתי שקועה כל כך בבית החדש שלך, עד שכנראה שכחתי להחזיר אותו לארגז."
בסדר. צמצמתי את עיניי. "באמת?"
הבעה עליזה הופיעה על פניה והיא התעלמה מהעוקצנות שלי. "אוקיי, עלית עליי. זה גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן. סחבתי אותו מהשכן שלך. זאת אומרת, זה הספר האהוב עלייך, כי השם שלך מופיע בו." היא פלטה אנחה דרמטית והצמידה את הספר לליבה. "את לא רואה? זה גורל. את והבחור המשעמם נועדתם זה לזה."
הנדתי בראשי. לפעמים היא הגזימה. "זהו. מספיק עם הסרטים הרומנטיים. אני בכלל לא מבינה למה אנחנו חברות. אני מבטלת את החברות בינינו מרגע זה." חטפתי את הספר מידיה. כריכה קשה עם אותיות זהב. הדפסה ישנה ואולי אף יקרת ערך.
איזה בחור מחזיק ספר כזה?
בחור שמאמין באהבה, לחש לי הלב.
פתחתי את הספר ועלעלתי בדפים עד שמצאתי את הפרק שבו מר דארסי מתאר איך התאהב באליזבת בנט: "אינני יכול לקבוע את השעה או המקום או המבט או המילים שהניחו את היסודות. זה היה לפני זמן רב מדי. הייתי באמצע לפני שידעתי שבכלל התחלתי." 
מילים מתקתקות. סגרתי את הספר בטריקה. "אני אוהבת הרבה ספרים. קוראים לזה קריאה, את יודעת. כדאי שתנסי פעם."
"אני לא צריכה. יש לי את המראה הנכון." היא עפעפה והניפה את שערה אל מאחורי כתפה. "לאן את הולכת?" היא קראה כשצעדתי דרך הסלון לעבר דלת הכניסה. 
הרמתי את הספר שבידי. "הלו! להחזיר את מה שגנבת."
היא הניפה את זרועותיה. "הוא במקרה נפל לי לידיים, אני נשבעת! יש הבדל!"
"אה־הא." ניגשתי לדירה של השכן, אבל הדלת הייתה סגורה והארגזים נעלמו. הצמדתי אוזן לדלת אך הכול היה שקט.
רעש פתאומי של מוזיקה ממכונית במגרש החנייה הקפיץ אותי.
רכנתי מעבר למעקה שהשקיף אל מגרש החנייה וחיפשתי למטה עד שראיתי ג'יפ שחור ומרופט בלי גג. השיר של הביסטי בויז "Fight for Your Right" הגיע לאוזניי. מצמצתי. לעזאזל, זה היה ממש בקולי קולות.
הנהג היה בחור גדול עם כובע שחור שעליו דגל בריטניה, שירד נמוך על מצחו והסתיר ממני את פניו. רק קצוות שערו החום הסתלסלו בצידי פניו. הוא הרכיב משקפי שמש של טייסים. אפילו ממקומי במרפסת ראיתי שכתפיו רחבות וזרועותיו מתוחות ושריריות כשהחליף הילוכים בגיר הידני. ראיתי קעקועים על זרועו אבל לא הצלחתי לפענח של מה הם.
השכן המסתורי? זה אכן היה אותו כובע מהארגז.
גיליתי שאני רוכנת עוד יותר לפנים ומותחת את צווארי כדי לראות עוד ממנו.
משהו בבחור הגדול שקרא גאווה ודעה קדומה גרם לנשימתי להיעתק.
קודם, כשעברנו על הארגזים, דמיינתי את השכן שלי בתור טיפוס דמוי הארי פוטר, חנון עם משקפיים שחורי מסגרת וחיוך מבויש. טעות, טעות, טעות.
לפני שיצא אל הכביש, הוא הסתובב והביט שוב בבניין הדירות ועיניו המוסתרות במשקפי השמש התמקדו בי. המכונית שלו עצרה כשהביט בי, ואף שהפרידו בינינו כמה מטרים, הרגשתי את כובד מבטו.
שאפתי אוויר וצמרמורת גרמה לעור זרועותיי לסמור.
הוא ראה את שלי מחטטת לו בדברים? שיט.
הספר! הבטתי וראיתי שהספר עדיין לפות בידי השנייה.
לעזאזל.
הרגשתי מגוחכת, הורדתי את העיניים ממנו ונסוגותי לאט עד שהוא נעלם מטווח הראייה. השענתי את הספר על הדלת ורצתי לדירה שלי.
"מה זה היה?" שאלה שלי כשנכנסתי בסערה.
הנדתי בראשי. "הוא לא הארי פוטר, זה בטוח."
 
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אילזה מאדן-מילס
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות