דף הבית > חנות > אומנות החטא - ספר ראשון בדואט האשליות
אומנות החטא - ספר ראשון בדואט האשליות
תאריך הוצאה: 2020
קטגוריה: חנות חנות מאפיה/פשע
מספר עמודים: 250
תרגום: יפעה הדר
עריכה: לילך פלדמן

אומנות החטא - ספר ראשון בדואט האשליות

         
משתתף במבצע מבצע אביב
תקציר
גידאון מסטרס הוא אל פראי.

הוא הכוכב הגדול ביותר בשמי עולם האומנות, נערץ בשל ציוריו הבוטים לא

פחות מאשר בזכות מראהו האלוהי. בנסיבות רגילות, דרכינו לא היו מצטלבות

לעולם, אבל כאשר התנהלותו מאיימת על עסקת ענק, אני נאלצת לקבל אותו

כלקוח. המשימה שלי: להסיר את שמו מהצהובונים למשך שישה חודשים.

משרות רבות, כולל המשרה שלי, תלויות בכך.

אבל גידאון לא מעוניין ביחצנית.

הוא רוצה מוזה חדשה.

ככל שהכישוף של גידאון בולע אותי, יוצאים לאור סודות שנשמרו במשך חיים

שלמים, שקרים שנארגו ביד אומן.

אני יצירת המופת של מישהו אחר.

והאומן המקורי דורש שאחזור אליו…

אומנות החטא הוא ספר ראשון בדואט האשליות, קדמה לו סדרת ויז‘ן. הוא

מסתיים בשיא המתח, אבל אל דאגה - הספר השני בסדרה, חטא האהבה, יצא

בעברית במקביל אליו.

***

״לקורא של הרומן הרומנטי שאינו חושש מהאפלה. מהאושר. משברון הלב. מההיקסמות. אין רגש שספר זה אינו נוגע בו.״ ג´.ב סלסברי, סופרת ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"

״אלוהים… בדיוק כשנדמה שהכתיבה של הסופרת הזו לא תוכל להשתפר, היא מוכיחה שעוד לא אמרה את המילה האחרונה שלה. הספר הזה מעל ומעבר למדהים.״ איב, Between the Bookends

״ 5+++ כוכבים - ספר חובה מוחלט בהחלט!!!״ אנג׳לה, Jezabell Girl & Friends

״הסופרת הזו מדהימה אותי בכתיבתה בכל פעם מחדש והספר הזה אינו יוצא מן הכלל.״ ג׳ו, The Hopeless Roman??cs Book Blog

״הסיפור האפל והחושני הזה סחף אותי. הדפים התעופפו מעצמם, רק כדי שאוכל לגלות מה קורה

בעמוד הבא.״ BJ’s Book Blog

פרק ראשון
הקדמה
 
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מכנסיו היו מופשלים סביב קרסוליו ואיזו בלונדינית מצצה לו. מוזר אילו פרטים אני זוכרת מאותו רגע. תהיתי אם רצפת הבטון מכאיבה לברכיה. אם שערה טבעי או שזו פאה. אם הבעת האדישות הנסוכה על פניו אמיתית או לא, ואם העובדה שהוא נשען בנינוחות על הקיר משמעה שהיא לא מצטיינת במלאכתה.
המסדרון היה אפלולי. חשוך כל כך, שלא הייתי בטוחה אפילו אם ראה אותי מגיחה מעבר לפינה ובולמת את עצמי בתדהמה בגלל התמונה הנועזת. האם שמע איך נשימתי נעתקה בהתנשפות? האם שמע את עקבי נעליי שורטים את הרצפה כשכמעט מעדתי? האם רק דמיינתי שעיניו נעוצות בעיניי ואת העיקול הקל של שפתיו?
זו הבעיה, אתם מבינים? רגעים מזעזעים, גם כאשר לא מדובר ברגעי סכנה, נצרבים בחומר האפור של המוח. הם נטמעים בלא מודע כמו שדים קטנים בעלי שיניים משוננות. הם חוגגים להם במסיבה עמוק בפנים ומחכים להזדמנות לחולל מהומות.
והשורה התחתונה - כאשר הם מתכוננים לעשות בלגנים, את זו שאף פעם לא באמת מוכנה. 
| ל. מ. הולרן 
פרק 1 

נהנתנות

כשהייתי קטנה דמיינתי מה אהיה כשאגדל, וזה לא היה זה. ולא ,אני לא חשפנית או נערת ליווי, אף על פי שאני מנצלת את סגולותיי כדי למכור שקרים. אבל אני עושה את זה כשאני יושבת מאחורי שולחן, לא במלונות או במועדונים מושחתים.

לפחות לא בזמן האחרון.

הערב הזה שובר שלל חוקים בלתי כתובים. דברים שהשגתי בזכות ולא בחסד ובעבודה קשה, כשפילסתי את דרכי בציפורניים למעמד של מנהלת תקציב בסוכנות יחסי ציבור רצינית בלוס אנג׳לס. אני פאקינג גאון מאחורי הקלעים, לא סתם נערה תמימה שפועלת בקו הקדמי. עשיתי את שלי, את העבודה המלוכלכת שלי, והכתמים שנותרו על נשמתי יעידו על כך.

הלילה הזה נושא עימו זיכרונות מן העבר. ולא זיכרונות מהסוג הנעים. קהל גברים קולניים, עיניהם מזוגגות, נועצים מבטים לא נעימים. על הבמה הזוהרת רוקדת עכשיו בחורה עירומה, שספק אם הגיעה לגיל ההסכמה, ומציגה את ערוותה המגולחת והחשופה .

כל זה מזכיר לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.

בפעם האלף אני מקללת את העובדה שמגי אינה עונה לטלפון

| ל. מ. הולרן

שלה ושטרנט מבלה בארוחת ערב לכבוד יום השנה העשרים לנישואי הוריו. למרבה הצער, במצב הזה אני לא יכולה לבטוח באף אחד אחר.

וזה פאקינג אסון, המצב הזה. אני מפלסת את דרכי בתוך השורה האחרונה של הדבילים המתנודדים וממהרת במסדרון הקצר.

״סליחה, אין כניסה.״

אני מפנה מבט של בוז אל השרירן שזרועו הבשרנית מפרידה ביני ובין היעד שלי.

אני מציגה את התג שלי. ״זוז ותן לי לעבור.״

עיניו מתרחבות. ״מצטער, גבירתי השוטרת, אבל אני לא יכול לתת לך לעבור בלי צו.״

האמת, זו לא אשמתו. אני יודעת את זה. הוא רק עושה את עבודתו .במקומו, הייתי פועלת בדיוק באותה צורה. גם אני הייתי מבקשת לראות את התג שלי. תג מזויף להפליא, ובכל זאת עדיין מזויף. אני מחזירה לארנקי את המוצג שנותר לי מימים עברו, ועושה צעד גדול קדימה עד שאני רואה את הלבן בעיניו. הוא מדיף צחנה עזה של סיגריות ואפטר שייב זול.

אני מקללת על שבזבזתי את השטרות הגדולים על השומר בחוץ ושואלת בקול לחוץ, ״איך קוראים לך?״

״פרד.״

״אז ככה, פרד. לא באתי הנה בתפקיד רשמי. באתי מפני שבחדר ההוא״– אני מצביעה לעבר הדלת – ״נמצא מישהו שמאוד מאוד חשוב לי.״

הגרוגרת הבשרנית שלו נעה. ״מיס, אני לא יכול–״

״פרד!״ אני מתפרצת. ״זה לא משחק בשבילי. או שתיתן לי להיכנס לחדר הזה, או שאתקשר לחבר אישי קרוב שהוא במקרה שופט ,ואחזור הנה עם צו ועם שוטרים במדים שיהרסו את המסיבה הזו .בהתחשב בעובדה שראיתי שם כמה מנכ״לים ידועים וכמה אנשי ציבור מוכרים, אני משערת שזה לא יהיה אידאלי.״

״אלוהים,״ הוא מפטיר ומגלגל עיניים לעברי, מן הסתם מחפש דרך לצאת מזה.

״אין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך, פרדי.״ ומצלמות האבטחה מעלינו, אבל מאחר שהוא מאבד את מעט השלווה שיש לו, אני מניחה שהן נועדו לצרכי תצוגה בלבד.

השימוש הבלתי פוסק שלי בשמו חודר אליו. טיפת זיעה מתגלגלת לאורך קו השיער שלו. ההחלטיות שלו וידו מתחילות לרעוד. היו ימים שבהם אהבתי את התחושה הזו, את הכוח הנובע ממנה, אבל כבר לא. בימים אלה אני מעדיפה “היי” מסוג אחר. היי שאינו גורם לי להרגיש כמו פושעת.

פרד המסכן. הוא רועד קצת.

״את לא מתכוונת, אה, לעשות צרות?״ הוא שואל ובקולו אני שומעת נימת ייאוש חריפה.

אני צועדת לאחור ומחייכת במתיקות.  המעבר הפתאומי שלי מפאם פאטאל לשמש זוהרת וקשת בענן מקפיץ אותו. אולי מתוך הפתעה, אך סביר יותר להניח שמתוך פחד.

״ברור שלא,״ אני אומרת בקול נעים. ״אני לא זקוקה לתשומת הלב יותר משאתה – או המועדון – זקוקים לה. אני ממש מעריכה את זה, פרד.״ אני מושיטה לו כרטיס ביקור עם שם ומספר טלפון מומצאים. ״צלצל אליי אם אי פעם תזדקק למשהו.״

הוא לוקח מידי את הכרטיס, תוחב אותו בכיסו ושומט את זרועו .במבט מפציר אחרון הוא אומר, ״אל תגרמי לכך שיפטרו אותי ,בבקשה,״ ופותח את הדלת השחורה.

החיוך שלי נעלם ברגע שאני בפנים. אני עוצרת במרחק מטר מהכניסה ומוחי מנסה להדביק את מה שנגלה לעיניי.

נהנתנות היא מילה מוזרה, כך חשבתי תמיד. אולי זה בגלל סיומת הנות.  כל כך הרבה מילים שמסתיימות בנוּת מביעות דבר מה שלילי. שרלטנות, למשל. רגזנות. שתיינות .

נכון,  עצבנות שולטת בי עכשיו,  אבל זה לא משנה.  מי יכול להאשים אותי כשעיניי נעוצות בסצנה שכמו נלקחה מכלא בתקופת ימי הביניים.

אני לא מתחסדת. לא הייתי אומרת אפילו שאני משעממת ממש .אבל החרא הזה... מבטי נצמד לאישה שאזוקה לקיר כשהיא פשוקת גפיים. שדיה נתונים במכשיר מטורף, סמוקים ותפוחים. גבר מיוחם באפודת עור ומסכה, עירום ממותניו ומטה, עומד מולה. היא גונחת בקול, כמעט ללא הרף, וזעקותיה הופכות לצווחות בכל פעם שגבר אחר מצליף בשוט בשדיה. 

בהשוואה לזה, כל השאר תמים לגמרי. זיונים, מציצות, סטירות .ואז מישהו לפניי זז ולעיניי נגלית אישה שנכבשת מלפנים ומאחור בו־זמנית. הכול מתבהר לפתע ואני מרגישה פתאום צורך לטבול באקונומיקה את עיניי.

תזוזה נוספת בקהל הצופים, ואני מבחינה סוף־סוף בלקוח שלי .

למרבה ההקלה, הוא לא עירום ואינו לוקח חלק באקט מיני כלשהו .

במקום זאת, הוא יושב באזור כמעט ריק מאדם ליד אחד הקירות .הוא לבד, תופס את מרבית שטחה של ספת קטיפה אדומה זוגית ,וזרועותיו מתוחות על המשענת. אין ספק שצעד זה נועד למנוע מאנשים להתקרב או לשבת לידו.

אני לא נרתעת כלל;  אני חשה הקלה ששוב יש לי יעד,  שיש לי סיבה להיות במציאות חלופית זו. אני צועדת לעברו וחודרת למרחב הצר שבינו ובין זרוע הספה. הוא נסוג בכעס.

״מה זה צריך להיות,  לעזאזל?״ הוא לוחש.  ״ הזמנתי אותך לשבת?״

אני מסתובבת ורגליי נתקלות ברגליו. רגליי מכוסות מכנסיים שחורים מחויטים יפים, ניגוד עז למכנסי הג׳ינס הקרועים שכמו צוירו על רגליו הארוכות.

״תסתכל עליי, גידאון. אתה יודע מי אני?״

הוא בוחן אותי לאורו העמום של נר שנתון בפמוט קיר קרוב. אני לא רואה בעיניו ניצוץ של זיהוי, לא שציפיתי לזה. הוא מתנשף בכעס ומרחיק את רגליו ממני.

״לא מעניין לי את הזין מי את,״ הוא אומר בקול שקט. ״הבהרתי במפורש שאני לא משתתף הערב, אז למה שלא תעופי מכאן?״הוא חושב שאני מציעה לו בילוי על חשבון המועדון .איזה קטע. אני חורקת שיניים וכובשת בכוח את הדחף לתפוס אותו בשיער הנחושת העבה שלו ולגרור אותו משם.

״קוראים לי דירדרי מוס. נשמע מוכר?״

הוא לא מביט בי. עיניו נעוצות באישה שראשו של גבר נבלע מתחת לחצאיתה. ״לא. למה את עדיין יושבת כאן?״

אני מחייכת למרות שהחיוך מכאיב לי. ״זה יתנהל באחת משתי הדרכים הבאות.  או שתבוא איתי עכשיו,  בשקט וברצון,  או שהכותרות מחר יזעקו: גידאון מסטרס, יקיר קהילת האומנות של לוס אנג׳לס, נחשד בהונאה.״

כן,  עכשיו הוא כבר מזכה אותי בתשומת ליבו,  אם כי לפתע אני כבר לא משוכנעת שאני רוצה בה. למבטו החום העמוק יש השפעה מגנטית שגורמת לך להרגיש כאילו יד לוחצת על החזה שלך, כאילו מחצית מכמות החמצן נשאבה מהחדר. והוא אפילו לא פיכח לגמרי, אם לשפוט לפי המבט המזוגג שבעיניו והסומק שבלחייו. אני מקווה בכל ליבי שלעולם לא אהיה על הכוונת שלו כשהוא במלוא חושיו.

״אני לא אוהב איומים,  דניז,״ הוא אומר,  ונימת חוסר העניין שמשדר קולו עומדת בניגוד מוחלט לעוצמת מבטו. ״עבור מי את עובדת?״

אני לא אוהבת לשמוע את שמי יוצא מבין שפתיו, גם אם הוא משובש. אבל אני צריכה לבצע את עבודתי.

״אביך.״

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ל.מ. הולרן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות