אהבה גנובה - ספר שלישי בטרילוגיית יופי גנוב

פרק 1

קאס

הייתה תקופה שבה הייתי מתוקה ונאיבית. צייתּי לחוק, התעסקתי בעניינים שלי וחייתי על פי הכללים. ואז התאהבתי בגנב ונתתי לו את ליבי. הוא אפילו לא היה צריך לגנוב אותו. מסרתי לו אותו עטוף, עם סרט יפה על מגש של כסף. ההשלכות הן העול שאני צריכה לשאת. מה שקרה לי הוא לא אשמתו של איש מלבדי. פתחתי את ליבי ואת רגליי לרווחה, בזמן שעצמתי את עיניי.

הייתי טיפשה שהתאהבתי באיאן הארט. הוא לא היה ראוי לליבי. הוא הזמין את רובֶּן, חבר בכנופיה שלו, לכוון אל אותו איבר שהענקתי לו במתנה, אחרי שהשיט אותי אל אמצע נהר הזמבזי והחזיק אותי כמו ברווז במטווח בתוך הסירה שלו. כאשר צללתי לתוך המים בניסיון חסר תוחלת לחמוק מהכדור, רובן ירה במקום זאת בצד גופי. נפלתי לתוך נהר שורץ תנינים והיפופוטמים, קבר נוח מאוד. למעשה, אין דרך אפקטיבית יותר להיפטר מגופה. המים הסוערים סחפו אותי על פני גלים רוגשים לאורך יותר מקילומטר, ואז הטילו אותי לתוך מפל.

הייתי צריכה לטבוע. הלב הפגום שלי היה צריך להפסיק לפעום. התנינים היו צריכים לגרור אותי לקרקעית, ההיפופוטמים היו צריכים לשסע את גופי לשניים, אבל אלוהי המים, ניאמי־ניאמי, ריחם עליי. במקום לקחת חיים של שניים, הוא לקח רק את החיים שצמחו בתוכי. הוא ירק אותי החוצה אל הגדה מתחת למפלים. הייתי מעדיפה שזה היה ההפך, אבל ניאמי־ניאמי הוא אל של אהבה טרגית. לאחר שהופרד מאשתו על ידי סכר מעשה ידי אדם, הוא מעריך את הסבל של אהבה לא־הדדית.

או שאולי הוא מעניש את האנושות.

הילדים המביאים מים מצאו אותי. הגברים נשאו אותי אל הבקתות. הנשים טיפלו בי.

אף לא אחד מהם אמר מילה לאיאן, האיש שמחזיק בבעלותו את האכסניה שעל גדות הנהר הזה, משום שפעם, בזמן מאושר יותר, הייתי אחת מהם. עבדתי, חייתי וצחקתי לצידם. אולי הם שתקו רק משום שהצלתי את בנגה ושחררתי אותם מהרוח הרעה שלבשה צורה של בבון.

טוב שאני רגילה להיאבק על הישרדות. אני נאבקת מיום שנולדתי.

באופן אירוני, ליבי החלש הפך אותי לחזקה. נדרשו לי שלושה חודשים להתאושש באופן מלא. הדרך להחלמה הייתה מכאיבה, ביותר ממובן אחד. החלק הפיזי היה הקל ביותר. החלק הקשה היה להתמודד עם האמת. איאן הורה להרוג אותי. החלק הגרוע ביותר היה האבל על התינוק שלי, התינוק שלנו, ומאוחר יותר הגילוי שלעולם לא יהיו לי ילדים אחרים.

חודש אחד מאוחר יותר, ביום חג המולד, איאן פיזר פרחים על המים והכריז שאני מתה.

זה מה שסיפרו לי הכפריים.

"איזה סוג של פרחים?" שאלתי.

"זה משנה?" הנשים ענו.

"כן," אמרתי. "זה משנה."

פריחת התפוז.

היה אפילו טקס. שונה, בנגה, וואטאידה וגאראי בכו כשהארון הורד אל הקרקע.

"מה הם קברו?" שאלתי.

מה הוא יכול היה לשים בארון המתים? האם הוא הכניס אותו ריק ובודד לתוך הקבר?

"את האקדח שאיאן נתן לך," וימבו אמר, "זה עם ידיות השנהב."

איאן עמד עם פני־אבן, הם אמרו, ולא הזיל דמעה אחת. הצלב ניצב על הגבעה המשקיפה על הנהר, המקום שאליו איאן לקח אותי לראות שקיעות, כשאמר לי שאוכל להיות מאושרת שם. תמיד חשבתי שהיה בו משהו סנטימנטלי. אחרת מדוע הוא קעקע אהבה, הישרדות וענווה על עורו? אני מניחה שנפלתי למצב הישרדות. הוא תכנן את הרצח שלי משום שהאמין שבגדתי בו. הוא לא אהב אותי מספיק כדי לתת לי להסביר. הוא אמר לי פעם שענווה פירושה לשאת את כל האשמה על הטעויות שעשינו, אך לא את כל הקרדיט על ההישגים שלנו.

הא. אני נושאת בכל האשמה על כך שאהבתי אותו.

עכשיו יש צלב באותו מקום ממש שבו הרינו את התינוק שלנו, ילד שהוא לעולם לא יֵדע שהיה קיים. זה אירוני, אך גם מתאים.

הכפריים העלו אותי אל ואן עם מספיק אוכל לשבוע, והנהג הבריח אותי מעבר לגבול אל תוך דרום אפריקה. אחרי הלילה שבו איאן גנב אותי, הוא נתן לי חמישה מיליון ראנד בחשבון זר. לא התכוונתי להשתמש בכסף, אבל הוצאתי קצת מזומנים. הדבר הראשון שקניתי היה אקדח. הדבר השני היה זהות בדויה. רשמית, אני מתה. אני כבר לא קסנדרה ז'ובר. אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות.

אני נשארת בתנועה בין בוצוואנה לדרום אפריקה, מתאמנת כל יום. עם כל יום שחולף, אני נעשית חזקה יותר ומהירה יותר. בעוד שפעם נשבעתי שלא אגע בכסף שאיאן נתן לי, עכשיו אני משתמשת בכספים אלה למטרה אחת בלבד — למצוא את האיש שהרג אותי. כשאמצא אותו, אהרוג אותו מייד בחזרה.