פגומים - לבבות מסוכנים - ספר ראשון בדואט מנגינה גנובה

פרולוג

ליריק

(בת חמש־עשרה)

״ליריק, תפסיקי!״

אבא שלי קורא לי, אבל זה מאוחר מדי. אני כבר בורחת למקום המסתור שלי — פינה חשוכה מתחת למדרגות - שם עומדת ספה בודדה. הוא לא ימצא אותי כאן. אני צונחת על כרית משובצת בצבעי כחול ולבן, והיא משחררת אנחה כבדה של אבק. יפחה מתנשפת בוקעת מעמקי גרוני.

הייתי צריכה לדעת שזה מה שיקרה. שלוש השנים האחרונות היו מושלמות מדי. נורמליות... מדי. החיים בטוחים יותר בדרכים, במקום בו חוסר יציבות הוא נוחות.

ככה מרגישים כמישהו תוקע לך סכין בגב. כאילו הכניס את הלב שלך לתוך מטחנת בשר והתחיל לגרוס אותו בשחיקה איטית. אבא שלי ריסק את ליבי.

אני, מצד שני, צפיתי כנראה ביותר מדי סרטי אימה.

לפתע חודר למחשבותיי קול לא מוכר.

״את בסדר?״

אני קופצת ומסתובבת כדי לאתר את מקור הקול המוזר, אבל שומעת רק הד ולא יודעת לאן להסתכל. קצב ליבי מזנק ואני נועצת את ציפורניי עמוק במושב החבוט של הכיסא שפעם סיפק לי כל כך הרבה נחמה.

״אני כאן, למעלה!״ קורא הקול. נשמע כאילו הוא שייך לנער בגיל העשרה.

אני מרימה את מבטי. תווי מתאר של פנים מציצים לעברי מבין המדרגות. מישהו נמצא שם. צופה בי. מאזין לי.

הוא היה צריך לעורר בי פחד.

״מ־מה אתה עושה?״ אני קוראת אליו, מקווה שהוא שומע כעס מעבר לזעזוע בבית החזה שלי. ״אסור להיות כאן.״

הנער צוחק. ״טוב, אז עכשיו את יודעת למה אני כאן. אני מרדן, בדיוק כמוך.״

אני לא יודעת איך הוא בדיוק הצליח לחמוק לאחורי הקלעים. מערך האבטחה ב״אראגון״ מתוגבר יותר מאשר ברוב האולמות בהם הייתי, ובגיל חמש־עשרה בלבד, הייתי ברובם.

״באת להופעה?״ אני שואלת ומתכווצת. איזו סיבה אחרת יש לו להיות כאן?

״לא ממש, ואת?״

״לא ממש,״ אני מחקה את הנונשלנטיות בקולו. כמובן שאני כאן בשביל ההופעה. אני תמיד כאן בשביל ההופעות. האמת, אני חיה כאן, אבל זה לא עניינו.

״אם סיימת לבכות, את יכולה לבוא איתי.״

אני לוטשת עיניים בחשכה. חוצפן... וקצת מפחיד, אם לומר את האמת. הוא אולי עורר את סקרנותי, אבל לא אסתיר את חוסר האמון שלי. ״לאן אתה הולך?״

״זו הפתעה. תעלי לכאן ואראה לך.״

זה לא מה שכל הרוצחים הסדרתיים אומרים רגע לפני שהם נועלים את הקורבנות שלהם ומענים אותם באיטיות? ליבי הולם. הפחד צריך לפרוץ מתוכי, לזעוק לי לברוח ולחפש את אבי, אבל יש כאן משהו אחר.

משהו מסוכן.

״מי אתה?״

״אני מישהו שעומד לפוצץ לך את המוח ולגרום לך לשכוח את הסיבה שגרמה לך לבכות עכשיו. כבר שכחת, נכון?״

חיוך קטן מרפרף בקצות שפתיי. השחצנות שלו דוחה ומשעשעת גם יחד.

אני הודפת את עצמי מהספה ועולה באיטיות במדרגות. הנער עומד שם, עדיין חוסה בצל החשכה, כשאור עמום מלמעלה מאיר את פניו בלבד. נראה שהוא בגילי, והוא מחייך או אולי מצחקק — אני לא יודעת. עיניו נעימות, ועמידתו מעידה על ביטחון עצמי טבעי שיש בו משהו כמעט מרגיע.

יש גם משהו בהבעת פניו — משהו שמזכיר לי... אותי. העלטה לא מצליחה להסתיר את הבדידות שמאחורי הקווים המחוספסים שעל פניו. אולי זה אפילו כעס או אולי זה שערו החום הכהה עם הבלורית בסגנון דיוויד בקהאם, המעניק לו חספוס. אני לא יודעת מה זה, אבל הדבר מעורר את סקרנותי.

״טוב,״ אני אומרת לו במשיכת כתף מוגזמת וצועדת קדימה. ״איפה ההפתעה?״

הוא מושיט את ידו מבלי להסיר ממני את עיניו. כשאני לא נענית לו באחיזת יד מיידית, הוא מרים גבה בקריאת תיגר.

אני משפילה את מבטי ומביטה בידו תוך מאבק פנימי. זה מוזר, אם לא למעלה מזה, ולא מתאים לי בכלל לשקול את הצעתו. אבל אני מרגישה גם כיצד גל של התרגשות גואה בתוכי ומטביע את קול ההיגיון — ובשל פרץ האדרנלין חסר התקנה הזה, אני מניחה את ידי בכף ידו.

הוא מסתובב ומוביל אותי במעלה המדרגות אל הגג. כאשר אנחנו מגיעים לראש גרם המדרגות, הוא פותח את הדלת במפתח מתכת חלוד. קולות העיר הולמים בנו כשהוא מקדים אותי ויוצא החוצה, מחזיק את הדלת בגבו כשהוא מאפשר לי להחליק על פניו. האדרנלין שועט בתוכי, הודף אותי קדימה ודורס כל מנגנון אזהרה שזועק מן הלא מודע שלי.

״איך השגת את זה?״ אני מחווה לעבר המפתח שהוא מחזיק בידו, לא יודעת אם הוא יכול לשמוע את הרעד בקולי מבעד לרעש התנועה הלילית.

״גנבתי אותו.״

לפחות הוא כן.

הוא עדיין מחזיק בידי כשהדלת נטרקת מאחורינו. אני קופצת ממקומי ומסמיקה מייד כשאני שומעת את צחוקו הנמוך.

אנחנו מתקדמים לתוך הגג ואני רואה את שאר החלל. הוא רחב ופתוח, אבל לא גדול. אני מתחילה לעצור, אבל הנער ממשיך למשוך אותי לעבר קצה הגג. ליבי מפרכס בחזי ואני מנסה לטעת את עקביי בבטון. אני לא רוצה להמשיך הלאה.

הוא מושך שוב בידי. ״קדימה.״

אני חושבת שליבי פועם מהר כל כך שהוא מסוגל לקפוץ ולצאת מתוך גרוני החוצה. אני לא אוהבת גבהים. רגליי נעשות כבדות, וכשאנחנו במרחק של מספר מטרים בודדים מהקצה, הן הופכות לעוגנים שכובלים אותי לרצפה. הנער מסתובב אליי ועל פניו הבעה של תוכחה נוכח ההתנגדות שלי.

ואז הוא רואה אותי, מזהה את הפחד שלי. אני רואה כיצד התווים הקשים של פניו מתרככים שוב. הוא מתקרב אליי, חמימותו מדהימה אותי כשהוא כורך את זרועותיו סביבי. לנער הזה אכפת, והלב שהולם כנגד חומת הסוודר האפור הכהה שלו רועם. חזק. טוב.

אני רועדת בזרועותיו, אבל כבר לא בגלל שאנחנו קרובים לקצה הגג. ״אלוהים, ילדה. בסדר, בסדר, בלי לחץ.״

אחרי כמה רגעים, אני מסדירה את נשימתי, אבל לא מתרחקת. אני פוחדת לראות כמה אנחנו קרובים לקצה. כאילו קורא את מחשבותיי, הוא מושך אותי למרכז הגג ומשחרר אותי. אנחנו יושבים זה מול זה, כשקרני הירח מטילות על שנינו אור נוגה.

הוא בוחן אותי בסקרנות. ״את סובלת מפחד גבהים?״

אני מהנהנת ונושמת עמוקות דרך אפי.

״בסדר.״ הוא אומר את המילה באיטיות, מושך את ההברות בעודו חושב. ״את רוצה לספר לי למה בכית למטה?״

לרגע אחד מחשבותיי מתנגשות זו בזו. אני לא יודעת כמה בדיוק אני רוצה לספר לו. הוא היה נחמד עד לשלב זה, אבל אני לא מכירה אותו בכלל. אני יודעת שהוא מתלבש יפה ומדיף ריח טוב מכדי להיות ילד רחוב, ובשל סיבה כלשהי, אני לא מצליחה לשכוח את חמימות החיבוק שלו.

אני בולעת את רוקי, חושבת שאוכל לספר לו את האמת. נכון שהוא יהיה האדם הראשון שלו אגלה את הסוד אודות הוריי, אבל אם כבר לדבר על כך עם מישהו, למה לא עם זר גמור? שישפוט אותי, אני לעולם לא אראה אותו שוב.

״אבא שלי שולח אותי לגור עם אימא שלי.״

״ואת לא אוהבת אותה.״ זו לא שאלה.

אני מכווצת את לסתי. ״אני אוהבת להיות כאן.״

״אני לא מאשים אותך.״

אנחנו מסיטים את עינינו זה מזה, מהקיר החיצוני של הגג אל קו הרקיע של שיקגו. בדממה שמשתררת בינינו אנחנו שומעים את קולות תנועת כלי הרכב המגיעים מלמטה, ושלווה נופלת עליי. אני פוחדת ממה שיקרה לי להבא. אני כועסת על כך שלא ניתנה לי אפשרות לבחור, אבל ברגע זה, אני משחררת, הודות לנער הזר הזה שגרר אותי אל הגג כדי לעודד אותי.

הוא הצליח להפתיע אותי בכל דרך אפשרית. הוא קולט אותי. לפחות כך נראה לי. ועכשיו, כשאני מרשה לעצמי להגניב מבטים ארוכים יותר לעברו, אני יכולה לראות שהוא חמוד. ללא ספק הייתי שמחה אם היה החבר שלי, כלומר, לפחות מבחינת המראה. אבל עוד צריך לברר אם הוא מתאים גם מבחינת האישיות.

״איך ידעת שאפשר לעלות הנה, בכל אופן? אני מכירה את כל המקומות החבויים באולם הזה טוב יותר מכל אחד אחר, אבל לי היו שלוש שנים לשם כך.״ אני מכווצת את עיניי לעברו — כאילו שזה יעזור לי. הוא כבר העלה אותי הנה ולמד יותר מדי על החולשות שלי.

הוא מושך בכתפיו. ״אני שם לב לדברים.״ חיוך חוצה את הבעתו הקשוחה וחושף גומת חן שטוחה בלחיו. ליבי קופץ בתוך חזי. ״ראיתי איזה גבר עולה לפה מוקדם יותר היום כשהגענו, אז ידעתי שזה אפשרי, ונדרש לי זמן לא רב כדי למצוא את המפתח העודף.״

אני לא מצליחה להתאפק. צוחקת ואז נשענת לאחור על ידיי ומטה את ראשי לעברו. ״אני חושבת שאתה מוצא חן בעיניי.״

גבתו המורמת מסגירה אותו. הוא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. פאק. ״לא, לא,״ אני לוקחת את דבריי בחזרה. ״מה שאני מתכוונת להגיד זה שהיית קצת מלחיץ קודם. אתה יודע, קול בין הצללים וכל זה. אבל אתה די מגניב עכשיו, ואני אוהבת את התספורת שלך.״

הוא מחייך. ״תודה.״

אני צוחקת שוב, והפעם בעצבנות.

אני אוהבת גם את הפרצוף שלך.

״בן כמה אתה בכל מקרה?״ אני שואלת.

״חמש־עשרה, ואת?״

״גם. אתה לא מכאן.״

הוא מושך בכתפיו. ״אימא שלי גרה בקליפורניה, ואבא שלי מכאן, אז קל לי יותר להגיד שאני מכל מיני מקומות. אני לא אוהב לומר שהבית שלי במקום אחד מסוים.״

אני מקדירה פנים, מפני שכך בדיוק אני מעדיפה את פני הדברים. זה עדיף על המציאות שבפניה אני ניצבת. אני עומדת לעזוב מקום שאני אוהבת. את המקום היחיד שאני מאמינה שאוכל אי פעם לראות בו בית, וייתכן שזה עתה מצאתי את האדם שמבין אותי.

״יום אחד לא נזדקק להורים שלנו,״ הוא אומר וקוטע את חוט מחשבותיי. מילותיו מעטות, אבל כבדות משקל.

״מה?״

״אם זה עוזר לך עם מה שאת עוברת עכשיו, אז תזכרי את זה. תזכרי שיום אחד, את תעמדי בזכות עצמך בכל מקרה, והם לא יוכלו לעשות או להגיד דבר שיפגע בך. את חיה את החיים האלה בשביל עצמך, לא בשבילם. עכשיו את משחקת על פי החוקים שלהם, זה נכון, אבל רק את מחליטה מה הכיוון שלך.״

הוא צודק, אבל זה לא עוזר לי כרגע, כשאני מרגישה אבודה כל כך בגלל המחשבה על המעבר הצפוי ועל העובדה שלא אחיה יותר עם אבי. היינו מאושרים כאן. כלומר, אני הייתי מאושרת כאן.

אני רוצה לשאול את הנער למה הוא כאן, למה הוא נראה כועס, איפה הוא גר בקליפורניה. יש לי כל כך הרבה שאלות, אבל דעתי מוסחת כשאני עוקבת אחר תנועותיו. הוא מחליק קרוב יותר עד שאחת מרגליו לחוצה לרגלי, ופניו קרובות כל כך, שכל המילים מתערבלות על לשוני.

״את יפה,״ הוא אומר כשהוא בוחן אותי כאילו אני יצירת אומנות מופשטת. הוא מניע את עיניו בין עיניי לפי. אוי, כמה הייתי רוצה להיות המוזה שלו. האוויר מתפצפץ באנרגיה שקשה לטעות בה, ולפני שאני מצליחה לעצור בעדה, האש מתפשטת בכל גופי — נדמה כאילו עורי הוא מצע, הקנווס שלו.

הקרבה שלו מעוררת את חושיי באופן שמאפשר לי לראות רק אותו, לחוש רק אותו, להריח רק אותו...

וכשאני מייחלת לטעמו, הוא מתחיל לרכון לעברי.

שפתיו קרובות לשפתיי, קרובות כל כך שנדמה לי שהפסקתי לנשום, אבל רק לרגע אחד. בכניסה לגג המולה שגורמת לנו להתרחק זה מזה בבהלה. אנחנו מסובבים את ראשינו לעבר שאון המתכת המכה בעץ... דממה... דשדוש רגליים על בטון... ומהלומת דלת המכה בקיר.

קולו של אבי רועם באוויר, רמז לבהלה בקולו. ״פשושי, את כאן?״

ליבי קופץ לגרוני ועיניי נפערות. ״אני כאן,״ אני קוראת באימה ומתרחקת מהנער. אבי לעולם לא יבין מה אני עושה על גג אפל בשעת לילה מאוחרת עם נער זר, בזמן שאני צריכה להיות בבית, אורזת. אני שולחת אל הנער מבט חטוף בעודי נעמדת, ומקווה שההיסוס שלי לעזוב אותו ברור. עיניו מביעות סקרנות, אבל לא מעבר לכך.

אבי קורא לי שוב ואני קופצת. ״אני באה, אבא.״

אני קורעת את מבטי מהנער בהבעה מתנצלת ורצה. כשאני מקיפה את קצה הגג, אני מוצאת את אבי מחזיק את הדלת פתוחה. בפניו אני רואה דאגה וסקרנות יותר מכל דבר אחר. אני אסירת תודה על כך. אבי מתרגז לעיתים רחוקות בלבד, והוא אף פעם לא כועס עליי. מעולם לא נתתי לו סיבה לכעוס עליי, אלא שייתכן שהייתי נותנת לו סיבה לחשוף בפניי צד אחר שלו, אם היה מגלה שנתתי לנער זר להוביל אותי לגג בלילה.

״איך הגעת לפה?״

״אה... הדלת הייתה פתוחה,״ אני משקרת וחולפת על פניו אל המדרגות. ״פשוט רציתי לנשום קצת אוויר.״

אבי מושך אותי אליו וכורך סביבי את זרועותיו, חזק. הוא מאושר שאני מוגנת, ולמרות שאני כועסת עליו, המחווה הפשוטה הזו מחממת את ליבי. אני לא יכולה לדמיין את אימי מגלה דאגה כלשהי לשלומי.

״אני מצטער, פשושי. אני יודע שאת כועסת, אבל אסור לך להיות כאן למעלה לבד. סעי הביתה, תשני קצת. נדבר על כל הסידורים מחר בבוקר, בסדר?״

הסידורים.

בטני מתהפכת, אבל אני מהנהנת. אני לא אתן לו לראות אותי בוכה. ״בסדר.״

הוא סוגר את דלת הגג, ואנחנו יורדים במדרגות. כשאבי מוביל אותי מתוך האולם ומכניס אותי למונית, אני מרימה את מבטי אל הגג בפעם האחרונה. הנער עדיין שם, ועל פניו אותה הבעה שראיתי כשנפרדתי ממנו — הבעה שאני יודעת שלעולם לא אשכח.

תקווה.

לא הספקתי לטעום אותו.