מארז רגש

פרולוג 

מאת: מגנוליה: greenmagnolia@gmail.com
אל: Zephy79@gmail.com
תאריך: 7 ביולי, 2020, 00:09
נושא: אלמנה וקמלה
אתה לא מכיר אותי, אבל קיבלת את הלב של בעלי.
אני לא אמורה לעשות את זה. אני לא אמורה ליצור איתך קשר. זה לא בסדר, וזה טיפשי, וכנראה גם לא חוקי, בהתחשב בכך שהשגתי את כתובת המייל שלך דרך רישומים רפואיים סודיים.
יש לך כל זכות להסגיר אותי.
לעזאזל, אולי יש בי איזה חלק שרוצה שתעשה את זה. אני בכל מקרה לא יודעת איך לחיות בעולם הזה בלעדיו. כלא יכול להיות הסחת דעת מבורכת לכאב המפיל, שאני חווה יום אחר יום.
אבל יש בי גם חלק שמקווה שאתה לא תעשה את זה - חלק נואש, מעוות, שמתחנן בפניך למצוא אהדה בתוך הלב הזה שלמדתי להכיר טוב כל כך.
חלק שיחכה שתכתוב לי בחזרה.
בלי שמות. בלי פרטים אישיים.
רק שיחה.
הדבר היחיד שנותר לי ממנו נמצא בתוכך.
מגנוליה.

פרק 1 

מלודי

מאז ומתמיד הייתה לי בטן חלשה.
ברכיים משופשפות, חיות דרוסות, סרטי אימה. אפילו סטייק נא גורם לי סחרחורת. אז, כשאני נחתכת באצבע מהסכין המשוננת, ודם נקווה על פני המשטח, אני מחווירה.
צ'רלי רוכן מעבר לשולחן, לוקח את ידי במהירות ובוחן את הפצע. "יפה מאוד, מל." הוא מחייך אליי חיוך אוהד, ואז עוטף את אצבעי במפית שעל ברכיו. "את בסדר?"
"אני בפאניקה רק מבפנים," אני אומרת בקול חורק, מנסה לבלום את הבחילה.
הפנים היפות שזורחות אליי מרגיעות את החרדה המתגברת שלי, כשאני נושפת החוצה. עיני ענבר מרקדות על פניי, בודקות אותי בחיבה, טובלות אותי במוכּרוּת חמימה. כמו עוגת אפרסקים.
השוויתי את צ'רלי לעוגת אפרסקים ביום שבו נפגשנו. אני הייתי שיכורה לגמרי משתיית שנאפס - בטעם אפרסקים, אגב - וחשבתי שיש לו את העיניים המתוקות והחמימות ביותר שראיתי אי פעם. בדיוק כמו עוגת אפרסקים. צ'רלי איכשהו הוקסם מהמלמולים והקשקושים שלי, ומהחיבור המוזר לקינוח, ולמרות שסיימתי את הערב בהקאה על נעלי הסקצ'רס שלו, שנה אחת לאחר מכן, הוא ביקש ממני להינשא לו.
זה קרה לפני שבע שנים, והיום אנחנו חוגגים את יום הנישואים החמישי שלנו.
עם עוגת אפרסקים, כמובן.
אני נאנחת, מסירה את המפית שעוטפת את אצבעי, מתמקדת בחתך הקטן ומכווצת שפתיים. "זה קטלני," אני מחליטה.
"ברור. הזיהום כבר החל להתפשט."
"רק נשיקה תוכל להציל אותי ממוות איטי, כואב."
צ'רלי מצקצק בלשונו. "צפית ביותר מדי סרטי דיסני," הוא נוזף. "הדבר היחיד שיכול להציל אותך הוא מכונת סקס מיומנת מאוד, שמוכנה לכבוש אותך באמצעות נשק אולטרא־מרפא."
הזזת הגבות המפתה של בעלי גורמת לי להתאפק עם נחרת הבוז שאינה מתאימה לגברת. אני משתנקת מהתעוזה שלו. "היכן למען השם אוכל למצוא מושיע נאצל במקום כזה?" אני מעיפה מבט סביב המסעדה כדי ליצור את האפקט הנכון, ואני ממקדת את מבטי במלצר שלנו. "ג'פרי. הוא היה יעיל מאוד בדאגה למחייתנו. הוא בוודאי מיומן גם בתחומים אחרים."
"שקר. תפסתי את ג'פרי מפלרטט עם הנער שמנקה שולחנות - הוא לא האחד," צ'רלי מעריך ונאנח בדרמטיות מוגזמת. "יחד עם זאת..."
אני מזדקפת בכיסאי, מסוקרנת, "כן?"
"יש מישהו שמוכן לבצע את המטלה המרגיזה הזאת. הוא יפה תואר באופן מגוחך."
"תמשיך."
"הוא תמיד זוכר להוריד את מושב האסלה."
אני מניחה את שתי ידיי על ליבי. "לא יכול להיות."
"הוא לא נוחר. הוא אף פעם לא גונב את השמיכה. הוא מבשל גולש אימתני, נהנה לשטוף את הכלים ויש לו... נשק ממש מרשים."
אחרי זה מגיעה קריצה, ואני מתעלפת. "אני מתה על גולש."
"אנחנו מוכרחים לפעול עכשיו. הזמן אוזל."
"אבל..." שפתי התחתונה משורבבת החוצה, זועפת ומקסימה. "עוגת האפרסקים."
שנינו משפילים מבט אל הממתק האכול־למחצה המקשט את הצלחת שלי, דביק ומזוגג, ועליו גוש גדול של קצפת. עם כל אהבתי ל'נשק האולטרא־מרפא' של צ'רלי, אין מצב שאני הולכת מכאן לפני שאני גומרת את העוגה הזאת.
"בסדר," צ'רלי מוותר ונשען אחורה עד שהכיסא נוטה לאחור ונשען על שתי רגליו. תמיד נזפתי בו על כך, אבל הוא בכל זאת עושה את זה. יום אחד הוא ייפול, ואני אצחק. "אני מניח שקשה להתחרות עם זה. לפחות תמותי מאושרת."
חיוך עולה על פניי כשאני תוקעת את שיני המזלג בתוך הקינוח החמים, מבטי עדיין מקובע על הגבר היושב מולי. הפוני שלו נופל על מצחו בסחרור של שוקולד וקרמל, קסם נערי שמוסיף למראה הצעיר שלו. חיוכו, עם גומות החן, הוא הציפוי שעל העוגה.
או... הקצפת שעל העוגה.
הלשון שלי מלקקת את הקצפת המתוקה שמצפה את המזלג שלי, ואני מתבוננת בעיני הענבר של בעלי מתלהטות בלהבות ברונזה.
אני טיזרית מרושעת.
הוא נושך את שפתו בין שיניו "במחשבה שנייה..."
חמש דקות מאוחר יותר, החשבון שולם, ג'פרי קיבל טיפ נדיב וכל המחשבות על העוגה מתפוגגות ממוחי, כשאנחנו מדלגים מהבר אל תוך השמש השוקעת.
האוויר של דרום ויסקונסין רענן ומבושם, הקדמה לאביב ולהתחלות חדשות. הניחוח הקלוש של הגשם שעומד לרדת חודר דרך הארומה המשכרת של פיצריות במרכז העיר של מוצאי שבת, המתערבבת עם אדי המכוניות הנפלטים מזרם התנועה שלידנו.
אני מטלטלת את ידינו השלובות קדימה ואחורה, כשאנחנו גולשים על המדרכה, חיוכי זוהר וקורן, כמו האורות על החוט המחבר בין מנורת רחוב אחת לאחרת. עוברי אורח מחזירים רגש דומה בנפנופים ידידותיים, תנועות ראש וחיוכים המתחרים בחיוכי.
"אף פעם לא אבין את זה," צ'רלי ממלמל, כפות רגליו מנסות לעמוד בקצב עם רגליי הנעות במהירות, כשאני מושכת אותו קדימה ומתענגת על האופן שבו הרוח רוקדת על עורי.
"לא תבין מה?"
"איך את שואבת את כולם ככה? את כמו איזה שואב אבק שמח."
הצחקוקים שלי גורמים לי להתקפל מרוב צחוק, ואני אוחזת חזק בכף ידו כדי להזדקף שוב. "אלוהים, צ'רלי, אתה לא יכול לזרוק לי כינויי חיבה סקסיים כאלה בפומבי." רעם הצחוק שלו מציף אותי, ואני מקמטת את אפי לעברו מעבר לכתפי. "ואני לא יכולה לקחת לעצמי את כל הקרדיט. זה מוצאי שבת. אנשים תמיד שמחים יותר במוצאי שבת."
הוא מושך אותי אליו עד שאני נופלת שוב על חזהו, שתי זרועותיו מקיפות את מותניי באחיזה מגוננת. "לא, מל. זה הכול את."
אנשים מנסים לא להתנגש בנו, כשאנחנו נעצרים לגמרי באמצע המדרכה, אבל לנו לא אכפת, אנחנו אדישים לגמרי לעולם סביבנו. זה רק צ'רלי ומלודי, עומדים מתחת לענני גשם שקטים, ופרק חדש מלבלב, כמו עצי המגנוליה שמוציאים ניצנים בחצר האחורית שלנו. עיניי עצומות כשאני נאנחת אנחת סיפוק.
סנטרו של צ'רלי מונח על כתפי, נשימתו החמימה מנשקת את עיקול צווארי. "את חושבת שזה עבד?"
חיוך מתעקל על שפתיי. אני מסתובבת בתוך חיבוקו, וקולטת הבזק מהיר של עצבים בעיניו. "אתה גורם לזה להישמע כל כך טכני."
"טוב, זה סוג של. זה מדע."
"אתה באמת משתמש בהכי טוב, הכי סקסי שלך, הערב. אתה רוצה זיון, כן?"
צ'רלי מצמיד את מצחו אל מצחי, והפוני החום־צהבהב שלו מדגדג את קו השיער שלי. ידו מזדחלת על החלק האחורי של ירכי, נוחתת על ישבני וחופנת אותו בעדינות. המפשעות שלנו נצמדות זו לזו. "מה את חושבת?"
הריצודים באישוניו הזרועים אבקת־זהב, הופכים למושבת פרפרים בתוך בטני. "אני חושבת —"
ברונטית שיכורה נתקלת בנו, צוחקת בהתנצלות וכושלת הלאה. מה שמזכיר לנו שיש לנו קהל. אנחנו לוקחים את הפגישה האישית שלנו לפניה הימנית הרחוקה של המדרכה, עד שגבו של צ'רלי שעון על בניין לבנים. אני מכניסה שתי אצבעות לכיס הקדמי שלו, בזמן שהתיק שלי מתנדנד לצידי על ידי השנייה. "זה נורמלי?"
מבטו החמים מרפרף על פניי. "שאנחנו מתחככים זה בזה מול הדיינר של בני?"
"העובדה שאנחנו עדיין רוצים להתחכך זה בזה מול הדיינר של בני, אחרי שבע שנים יחד. מתי האור הזה מתעמעם? מתי הניצוץ הזה מתפוגג?"
"אף פעם." צ'רלי מעביר את קצות אצבעותיו על שפתיי הפשוקות, והחיוך היודע המוכר הזה חקוק על שפתיו.
"את השמש, מלודי מארץ'. השמש יודעת רק איך לזרוח."
אלוהים תעזור לי. רק הגבר הזה מסוגל להיות מיומן באותה מידה באנליטיקה של מחשבים ובאמירת מילים אלוהיות, שהן כמו שירה. "אני השמש, ואתה השמיים."
אני מנסה להסתיר את חיוכי המעריץ בתוך כפתורי החולצה שלו, אבל הוא מרים את סנטרי באמצעות שתי אצבעות ארוכות. "את חושבת שזה עבד?" הוא חוזר, רך ועדין, עיניו מנצנצות כשהן פוגשות את עיניי.
"כן." זו לחישה זהירה, מלאת תקווה. אני עומדת על קצות אצבעותיי. הגובה שלי, מטר וחמישים ושמונה סנטימטרים, בקושי מאפשר לי להגיע אל שפתיו. הוא מתכופף, ואני חותמת את ההכרזה שלי בנשיקה. "ואתה?"
צ'רלי מחייך כשהוא מחכך את אפו באפי. "אני מקווה שלא. אני באמת נהנה להתאמן."
"אלוהים, אתה —"
אני מתכוונת לחבוט בו בתיק היד שלי, אבל אני כמעט נופלת, כשהתיק הזה נתלש מידי בפתאומיות, ואני כושלת, לרגע המומה ומבולבלת. הנשימה הבאה שלי נתקעת בגרוני, כשאני מנסה לעכל מה קרה הרגע.
אבל אין לי זמן לעכל, כי צ'רלי מתחיל לרוץ, משאיר אותי בתוך הערפול ההמום על המדרכה, ברכיי נאבקות להחזיק אותי עומדת.
התיק שלי נגנב.
ובעלי רודף אחרי הגנב בתוך מרכז העיר העמוסה, מעיל חגיגי מתעופף מאחוריו כשהוא נתקל בעוברי אורח פעורי פה, ושואג לאיש הזר לעצור ולחזור לכאן לעזאזל.
הערפל מתפזר, ומאפשר לי לעקוב. "צ'רלי!"
נעלי העקב בגובה השמיים שלי, הן ממש לא נעלי ריצה יעילות, הקרסוליים שלי מתעקמים כל הזמן וחצאית המיני שלי מקשה עליי לרוץ מהר.
האם אלה החיים האמיתיים?
אני עדיין לא מסוגלת לעבד את העובדה ששדדו אותי, שצ'רלי רודף אחר השודד ושאני רודפת אחרי צ'רלי, ואף אחד לא מנסה לעזור, לעזאזל. הם פשוט עומדים שם ופוערים פה, בוהים בסצנה המתרחשת דרך מסכי הטלפון הסלולרי שלהם.
"צ'רלי!" אני צועקת שוב ומתחננת בפניו לעצור, לעזוב את זה. זה טירוף. העבריין פונה פנייה חדה אל אמצע הרחוב, וצ'רלי דולק אחריו. "צ'רלי, בבקשה!"
הוא ממשיך, צובר מהירות, סוגר את המרחק ביניהם.
ברגע שהוא מצליח לתפוס את זרועו של האיש ולקרוע את התיק מאחיזתו, צרחה פורצת מקרביי, מעצם מהותי. הוריקן בדרגה חמש. היא קורעת אותי לגזרים, ממוססת אותי, מפוררת אותי לאבק ושברים.
"צ'רלי!"
טנדר לא עוצר באדום, ומתנגש בבעלי.
צמיגים חורקים, זכוכית מתנפצת, מתכת שוברת עצמות.
צרחות, יבבות, השתנקויות.
צ'רלי קיבל מכה חזקה. הוא מוטח מהשמשה הקדמית, מתגלגל על מכסה המנוע, נופל מהמכונית ונוחת על המדרכה.
הגנב קם על רגליו ומזנק אל מושב הנוסע של הטנדר, והטנדר ממהר לדרכו.
פשוט מזנק לדרך.
הטנדר עוזב את זירת הפשע בהבזק של צלחות גלגלים בצבע כתום־שרוף ועשן של צינור מפלט - ענן של שדה קטל.
ואז אני רצה.
אני חושבת שאני רצה, אבל הכול קורה בהילוך איטי, ואני לא בטוחה מה קרה לנעליים שלי, ואנשים מתקבצים, צווחים, זועקים לעזרה, אבל אני בטח חולמת, וזה ייגמר בקרוב. אנחנו נתעורר במיטה הגדולה שלנו, רגועים ומסופקים, מתכרבלים בכיסוי המיטה החדש־לגמרי שלנו, שקניתי ממש עכשיו. זה שיש לו ריח של מרכך הכביסה האהוב על צ'רלי, מי עץ לִבְנה ותמציות צמחים. אני אכין ארוחת בוקר, פנקייקים עם אוכמניות ובייקון מבשר הודו, וצ'רלי ישטוף את הכלים, כי הוא נהנה מזה. כן, הוא מוזר.
אני אשים קצת מוזיקה, כנראה איזו תערובת של קרידנס קלירווטר ריבייבל, וטיילור סוויפט וג'ימי איט וורלד. כן, כי גם אני מוזרה.
צ'רלי יקניט אותי כי אני מזייפת, ואז נרקוד, נדרוך זה לזה על הבהונות, ואני אצחקק כשהוא יוריד אותי נמוך מדי, ואנחנו ניפול על הרצפה ונתמוטט לערמה של צחוק ואיברים.
נעשה אהבה ממש שם, במטבח של בית החווה, וזו תהיה ההתחלה המושלמת לאושר של יום השנה החמישי לנישואינו.
כן.
אני בטוח חולמת.
אבל החצץ שנתקע בעקביי, כשאני רצה אל אהבת חיי מרגיש אמיתי עד כאב, והדמעות חמות ורטובות כשהן זולגות על לחיי. אוזניי מצלצלות, מהדהדות עם צליל אומלל, מרושע, שנשמע כאילו ממרחק שנות אור מכאן. משהו מצמרר ומקפיא דם.
זו צרחה.
זאת הצרחה שלי.
יללה חלולה, שבורה, שנשלפה ממקום אפל ולא ידוע.
אני לא מזהה אותה, אבל איך אני יכולה? מעולם לא השמעתי צליל כזה בעבר. מעולם לא חוויתי את הסוג הייחודי הזה של כאב לב - הסוג שגוזל ממך את חושייך.
הראייה מיטשטשת, הגוף קהה חושים, חוש הטעם נבלם על ידי אפר ופיח.
אבל אני מצליחה לשמוע.
אני שומעת את הצרחה מהדהדת בתוכי, הצרחה שוברת הלב הזאת, ואני אשמע אותה שוב ושוב ושוב עד סוף חיי.
זו הקדמה להתפרקות.
פיקות הברכיים שלי מוצאות את המדרכה, כשאני מתמוטטת לצידו, וידיי מושטות לכל פיסה שלו שאני מצליחה לאחוז בה. הוא עדיין חמים, עדיין חי, עדיין שלי, ואני יכולה להחזיק בו. "צ'רלי... אלוהים. אלוהים. דבר איתי."
צ'רלי גונח, ריסיו החומים־כהים מעפעפים כשהוא מנסה להתגלגל לעברי. "מל," הוא מחרחר, קולו צרוד וחרוך, תואם את הפצעים שעל פניו היפות. כשהוא מאתר את עיניי, צבע ענבר פוגש צבע ירוק־אזמרגד, חיוך עולה על פניו כשהוא פולט במאמץ עוד מילים. "התיק שלך אצלי."
דמעות מסמאות את עיניי, כשאני מביטה על ידו, על מפרקי אצבעותיו החבולים, המדממים, ואני שמה לב שרצועת העור של תיק היד שלי עדיין שזורה בין אצבעותיו. התייפחות נוספת מרטיטה אותי, וידיי רועדות כשהן לופתות את החלק הקדמי של חולצתו. "כל כך טיפש. כל כך טיפש," אני לוחשת.
"אבל זה היה אפִּי, לא? ממש התרשמת, נכון?"
חיוכו של צ'רלי נמשך, קרן עור זעירה המבצבצת דרך ענני סערה אפורים כהים. אני מושכת באפי וראשי מיטלטל מצד לצד. "זה רק תיק."
"זה התיק שלך."
התשובה שלו טבעית, מהירה וקלילה.
כאילו אין שום תשובה אחרת.
סירנות מייללות במרחק, ואנשים מתאספים יחד, לחישות ורעש, הורסים את הרגע האינטימי שלנו. אני מערסלת את פניו בין כפות ידיי ומרימה את ראשו, מכניסה את רגליי מתחת לראשו עד שהוא מונח בחיקי. "אתה תהיה בסדר," אני ממלמלת דרך שפתיים מוכתמות מדמעות, מסיטה את הפוני שלו ממצחו. "אתה תהיה בסדר."
צ'רלי חורק שיניים, מנסה להסתיר ממני את כאבו. "רק נשיקה תוכל להציל אותי ממוות איטי וכואב."
הוא מנסה להפוך את הרגע לקליל יותר, להכניס קצת שובבות לסערה.
זה כל כך צ'רלי.
אני רוכנת ומנשקת אותו, וגל חדש של יגון זולג ממני, כשהפה שלי פוגש את שלו. "אני אוהבת אותך. תישאר איתי, בסדר?" אני מנשקת אותו שוב ושוב, חוזרת על המילים האלה, חורטת אותן על עצמותיו, כדי שלא יוכל לשכוח. "אני אוהבת אותך כל כך."
"אל תבכי, מל." צ'רלי מרים יד לא יציבה אחת אל לחיי, אגודלו מוחה את הדמעות בליטוף עדין. "השמש לא בוכה."
אנחנו אומרים את זה יחד: "השמש יודעת רק איך לזרוח."
אבל אני השמש, והוא השמיים, ואני לא יודעת איך להתקיים בלעדיו.
מה קורה לשמש, כשהשמיים נופלים?
לא, לא, לא.
תפסיקי את זה, מלודי.
הוא יהיה בסדר.
צ'רלי מתחיל שוב להשתעל, מפרכס בחיקי, דם ניתז על פניי כמו גשם נורא. "צ'רלי, צ'רלי... אוי, אלוהים, צ'רלי." אני מנערת את כתפיו ולוחצת אותו אליי, מחזיקה חזק כדי לשמור על חומו... כי זה מה שאני עושה.
אני השמש, אחרי הכול - משואה של חום.
הגרון שלו עולה ויורד כשהוא בולע, דמעה אחת בודדה נקווית בזווית עינו וגולשת על רקתו. דם מתערבב בטיפה כשהיא עושה את דרכה באיטיות למטה ונוחתת ליד אוזנו. היא פשוט יושבת שם, נאחזת כאילו חייה תלויים בזה.
צ'רלי נושם בקושי. "יש לך ריח של אפרסקים, גברת מארץ'."
הוא עדיין מחייך. הוא עדיין מחייך, למרות גופו השבור ועורו המוכתם בדם. "העיניים שלך מזכירות לי עוגת אפרסקים," אני לוחשת, מנסה להישאר חזקה. מנסה להישאר כל כך חזקה.
בדיוק כמוהו.
"זה נועד להיות."
הדמעה הבודדה ההיא נושרת, מתנפצת על הבטון, ואז האמבולנס ורכבי המשטרה מגיעים, בעוד שהאנשים מתפזרים, כמו העננים שמעלינו. כשהפרמדיקים מגיעים, השמיים מתפוצצים, ברק, ואחריו רעש נוקב של רעם, שמרעיד את עצמותיי.
מקפיא את עצמותיי.
וכשהגשם ניתך כמו צער, מרטיב אותי עד לשד עצמותיי, אני רועדת, שיניי נוקשות, ליקוי חמה.
אני מערסלת את צ'רלי בזרועותיי, מנדנדת אותו קדימה ואחורה, מצד לצד, טובעת במי גשם ובדם, ובדמעות מרות.
הוא קר עכשיו, וכך גם אני.
היום הזה היה אמור להיות יום יפהפה — התחלה חדשה, פרק חדש, שנה חדשה של חלומות ואפשרויות.
יום השנה לנישואינו.
אבל היום הזה הוא פשוט היום שבו השמש מתה. 

שמי אופיום  

פרולוג 

יום אחד מישהו יגיח משום מקום, ברגע שהכי פחות תצפה לזה, ויטלטל את עולמך. אתה תזהה אותו תוך רגע. הוא האדם שנברא עבורך. לא יהיה צורך במילים כי תוכל להרגיש את זה בעמקי נשמתך, בכל נים מנימי גופך. העיניים שלכם ייפגשו ומייד תיצת בתוכך אש, עזה יותר מכל מה שהרגשת עד עכשיו. זהו חיבור שתרגיש פעם אחת בלבד, עם אדם שמעבר לשליטתך. 

הכוח הזה שאי אפשר להכחיש ישתלט על הכול ויבנה אהבה חזקה יותר מטיטניום או אחת עדינה יותר מקריסטל, כזו שתרסק אותך בסוף. 

והינה אני, כמו ערמה של שברי זכוכית מפוזרים על הרצפה.

הוא היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, וכל מה שהזדקקתי לו. הוא חדר לכל היבט בחיי כמו מערבולת בלתי נשלטת והפשיט אותי מכל מה שהיה לי אי־פעם, ומשום מה אהבתי כל רגע מזה, את כל העליות והמורדות.
כל רגע ורגע, חוץ מרגע אחד.

הרגע האחרון שלקח אותו ממני. 

פרק 1

האדלי

אני זזה הצידה, מתרחקת מהמכונית ומאפשרת לאבא שלי להחליק את הארגז האחרון לתא המטען. השיער העבה שלי נדבק לעורי מהחום השורר באריזונה. אני רוכנת קדימה, וקצה שערי החום־כהה, כמעט נוגע ברצפה. אני אוספת את השיער בשתי ידיי ומושכת אותו לקוקו גבוה, מזדקפת, מחליקה את שערי ומהדקת את הגומייה. אבי עומד בשקט, ידיו לצידי גופו ומתבונן בי בעיניים רטובות. אני מטה את ראשי הצידה ומחייכת אליו חיוך קטן. הוא מנסה לחייך חזרה אבל הסנטר שלו רוטט, והוא מעביר יד בשערו הקצוץ בתסכול. 

סוף אוגוסט, כלומר, הגיע הזמן לעבור למעונות. אני מתחילה ללמוד בבית הספר לסיעוד בקולג' ״רד רוק״, וזו הפעם הראשונה שאני מתרחקת מהבית ומכל מה שאני מכירה. הוא פותח את הדלת הקדמית של מכונית הניסאן המקסימה שלי, ואני נכנסת פנימה ומתניעה. אני פותחת את החלון, והוא סוגר את הדלת באיטיות ורוכן אליי.

״אימא שלך הייתה כל כך גאה בך, האדלי,״ אומר אבא שלי בחיוך, ועיניו מזדגגות. עברו שנתיים מאז שאיבדנו אותה, והחיים לא חזרו למסלולם מאז. הוא מכחכח בגרונו ודופק על המכונית מספר פעמים בעודו מתרומם. ״אני מצטער שאני חייב לעבוד ולא יכול לבוא לעזור לך לעבור. תודיעי לי שהגעת בשלום, בסדר?״

פניו מתמלאות אשמה שטבועה בו עמוק, וזה מכאיב לי בחזה. הוא ניסה כל כך לקבל יום חופש היום כדי שיוכל ללוות אותי לקולג' כמו שצריך ולעזור לי להתמקם שם. אחרי שאיבדנו את אימא, חיינו השתנו לעד. הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות רק כדי לסגור את החודש. ההיעדרות התמידית שלו הרחיקה בינינו. הילדה הקטנה שלו גדלה, והוא לא היה שם כדי לראות את זה. רציתי שיהיה נוכח יותר ושיהיה איתי היום, אבל אני לא מופתעת שהוא לא יכול לפנות לזה זמן.

״היי.״ אני חוזרת להתמקד בפנים של אבי ורואה שאת האשמה מחליפה דאגה. ״את בסדר?״

״כן, ברור,״ אני אומרת, מנסה להסתיר את המתח בקולי ומשלבת להילוך אחורי. הוא מסתכל עליי בבלבול. ״אני מבטיחה להודיע לך ברגע שאגיע. אני אוהבת אותך, אבא,״ אני אומרת דרך החלון. הוא מתרחק, והמכונית זוחלת באיטיות לעבר הרחוב.

״סעי בזהירות, האדלי.״ הוא מנופף. ״גם אני אוהב אותך!״ 

אני מגיעה לכביש, משלבת הילוך ומתחילה להתרחק מהבית. הוא ממשיך לנופף וצועד לעבר מכונית המשטרה שלו, לקראת תחילת המשמרת. אני מעבירה את עיניי בין המראה האחורית לכביש עד שאני לא רואה את אבא שלי או את הבית שלנו יותר.

עכשיו זה אמיתי.

רשמית לבד, ובדרך ללימודים.

אלוהים אדירים.

אני רוכנת מעבר למשענת היד ומחפשת את התיק שלי. אחרי שאני מוצאת אותו אני מפשפשת בו בעיוורון עד שאני שומעת צליל שקשוק מוכר. אני מושכת את קופסת הכדורים ומייד מרגישה הקלה, כי אני יודעת איך ארגיש אחרי שאקח כמה. אני עוצרת ברמזור אדום, מסירה את המכסה מהקופסה וחושפת את פיסות גן־העדן הכחולות, האליפטיות והגיריות. אני מוציאה כמה ובולעת אותן עם בקבוק מים, נותנת לטעם המריר למלא את הפה והגרון שלי. רוב האנשים שונאים את זה. אני מתה על זה. כאילו שהטעם מרמז על מה עומד לקרות כשהכדורים יתחילו להשפיע, ואני חייבת שהם ישפיעו כדי לעבור את הנסיעה והמעבר האלה.

אני מגבירה את הווליום ונותנת לקול של ביגי לזרום מהרמקולים, מתופפת לפי הקצב ושרה ראפ כאילו הרגע חתמתי על חוזה הקלטות, מתחילה להרגיש את הזנקס מזדחל לזרם הדם שלי באיטיות. חום מעודן מתפשט בכל גופי, והשרירים שלי נרגעים בבת־אחת. המוח שלי מתערפל והשפתיים שלי מתעקלות מעלה בחיוך עצל.

אני מושיטה יד לתא האחסון, מוציאה חבילת סיגריות ומדליקה אחת. אני לא מעשנת לעיתים קרובות, אבל יש לי קופסה למקרים שאני צריכה עידוד קל. ייתכן שיש גרסת כנופיות שלי ביקום מקביל. חבר המושבעים טרם החליט. העשן ממלא ריאותיי, הניקוטין מתערבב עם הבנזודיאזפינים שזורמים בדמי, והכול טוב בעולם.

אני לבד ובדרך ללימודים.

וזה הולך להיות אש. 

ענני כותנה שחורים 

פרק 1

האדלי

אני יושבת במרפסת, מכווצת את שפתיי סביב הסיגריה שלי ולוקחת שאיפה עמוקה. אני מכניסה את הרעלנים לריאותיי בזמן שעיניי סורקות את האופק האביך. תמיד פחדתי מגבהים, אבל כשסלואן ואני החלטנו לעבור לגור ביחד, האפשרויות שלנו היו מוגבלות. הצלחנו למצוא דירת שלושה חדרים במחיר סביר. הבעיה היחידה היא שהדירה בקומה הארבע־עשרה, וזו הקומה שהכי קשה להשכיר.

אם תשימו לב במעלית, תראו שהקומה השלוש־עשרה לא קיימת. למספר הזה יש מוניטין שלילי שהוא מביא מזל רע, אז מחקו לחלוטין את המספר. אבל במציאות הקומה השלוש־עשרה קיימת, רק המספר לא נמצא שם, וככה למעשה, הקומה הארבע־עשרה היא בעצם הקומה השלוש־עשרה.

אתם מבינים לאן אני חותרת?

למרות שאין כפתור שכתוב עליו שלוש־עשרה, כשלוחצים להגיע לקומה - אתם עדיין בקומה הזאת.

אף אחד לא רוצה לגור בקומה הזאת, חוץ מאנשים כמונו, שלא שמים זין או שגם ככה מושכים אליהם מזל רע. אז מה עדיף, לברוח מדבר כזה או להתמסר אליו?

אני מטה את ראשי לאחור, נושפת אוויר באיטיות וצופה בעשן המסתלסל לשמי הערב. אני אוחזת בידיות הכיסא ודוחפת אותו לאחור, מוודאת שאני קרובה ככל האפשר למרכז הבניין. אומנם הסכמתי לגור פה, אבל לא התגברתי על פחד הגבהים שלי, רק למדתי איך לחיות איתו, ולא להתקרב מדי לקצה.

בחצי השנה האחרונה התרחקתי עד כמה שאפשר מהקצה. אחרי הסיפור עם אנדר, בקושי הצלחתי לעבור יום שלם בלי להתפרק. הוא גרר אותי איתו למעמקי הגיהינום, ואיכשהו הצלחתי להיחלץ משם. איכשהו שרדתי. הלוואי שיכולתי לומר שגם הוא הצליח.

אחרי היום שבו הוא לקח מנת יתר וניתק אותי מחייו, לא שמעתי ממנו שוב. התקשרתי אליו שוב ושוב במשך מספר ימים. הוא מעולם לא הדליק את הטלפון שלו. בסופו של דבר, המספר נותק, ואני הפסקתי לנסות. הופעתי בדירה שלו כל יום במשך שבועות. ביום שבעל הדירה שלו הופיע עם הודעת פינוי, ישבתי על הרצפה מחוץ לדלת שלו וייבבתי לתוך זרועותיי.

ערב אחד, עוד לפני שיצאתי מהמעונות, טרוי הופיע וחיפש את אבי. הוא ישב בדממה וצפה בי במבט מבולבל, בזמן שאני התאבלתי לבד על אובדנו של אנדר. התקווה מעולם לא חזרה, אבל בערב ההוא טרוי נתן לי משהו שאף אחד אחר לא יכל לתת לי.

טרוי שמר על קשר עם אנדר, אחרי שהוא נעלם לי. הוא לא הסכים להגיד לי איפה הוא, אבל הוא לפחות ידע להגיד לי שהוא בחיים. ההתמכרות שלו בלעה אותו בעודו בחיים, אבל הוא עדיין נושם.

זה היה לפני כמה חודשים. אני יכולה רק לקוות שהוא עדיין נושם.

אני יושבת לבד בדממה, צופה בחיי העיר הרוחשים על הקרקע מתחתיי ומעשנת את הסיגריה שלי עד לפילטר. צליל נקישה מאחוריי מושך את תשומת ליבי ואני מסתובבת בכיסאי ומגלה את סלואן מקישה באצבעה על דלת הזכוכית. היא מחייכת ומסמנת לי להיכנס פנימה. אני מסתכלת מאחוריה ורואה כמה מהחברים שלנו מסדרים את ״קלפים נגד האנושות״ על השולחן בסלון ומניחים עליו גם מגוון משקאות.

עד כמה שאני אוהבת לגור איתה ולא שונאת את החיים שלי, אני נהנית מהזמן שלי לבד. אני אוהבת את השקט, את הבדידות ואת המחשבות הפולשניות על אנדר שמערפלות לי את המחשבה.

אני מכבה את הסיגריה שלי במאפרה, קמה באיטיות ונאנחת, מביטה פעם נוספת מהמרפסת. השמש שוקעת באיטיות באופק, השמיים בצבע כתום והעננים נצבעים בוורוד.

עוד יום שבו השמש שוקעת, ואני נשארת עם ריקנות בתוכי. ריקנות שאני מנסה נואשות להסתיר. אני תוהה אם גם אנדר צופה בעוד יום שנגמר, איפה שלא יהיה.

עוד יום שבו אנחנו לא יחד.

אני עומדת במטבח ורואה את כולם יושבים בסלון וצוחקים מהמשחק שהם משחקים. כאילו אני מנותקת מהכול, כמו מתבוננת מהצד, רואה איך החיים ממשיכים ואני עדיין תקועה בעבר.

״מה קרה, אחותי?״ שואלת סלואן ודוחקת בי בזרועה. ״את נראית אבודה.״

כי אני באמת אבודה.

אני מעיפה לעברה מבט ומחייכת חיוך קטן ומזויף לחלוטין. ״הכול טוב,״ אני משקרת. ״אני רק עייפה מהעבודה היום.״ נהייתי טובה בלשכנע את כולם שאני בסדר. כל זה הצגה, אבל כל עוד המסכה שלי נשארת עליי, אף אחד לא יכול לראות כמה אני שבורה מבפנים.

אני רואה את סלואן ניגשת למקרר ולוקחת בירה מהמדף. היא מסתובבת ומסירה את הפקק בגיחוך. ״את יודעת, ריילנד שואל עלייך הרבה.״

ריילנד הוא אחד מהבחורים שהפכו חלק ממעגל החברים שלנו. פגשנו אותו בסמסטר שעבר באחד משיעורי המדע שלנו. סלואן ואני כאן בשביל תוכנית לימודי הסיעוד אבל הוא לומד במכללה לימודי קדם רפואה. יש לו שאיפות גבוהות ומרץ שאפשר רק לקנא בו.

לא התחשק לי להכיר חברים חדשים כשרק נפגשנו, אבל הוא היה עקשן. היה קשה לסרב לשיער החום הסבוך שלו ולעיניו האפורות והרכות אחרי שהוא ניסה במשך שבועות רק לדבר איתי. מעבר למראה ההורס שלו, התחברתי במהרה לבחור הטוב שהוא.

מה שרואים זה מה שמקבלים. לא אג'נדות סודיות ולא מניעים נסתרים.

וסמים? הוא לא מעז לעשן אפילו ג'וינט.

״תעשי לי טובה.״ אני פולטת אנחה בייאוש ומגלגלת את עיניי לעברה. ״אנחנו רק חברים.״

החיוך המטופש הזה עדיין נמצא על הפנים של סלואן כשהיא מרימה את גבותיה. ״ויצא שהוא מעוניין בך.״

אני משלבת את זרועותיי על חזי ומעיפה בה מבט. ״זה לא אומר שאני רוצה להיות יותר מידידה שלו.״

״אולי כדאי שתהיי,״ היא אומרת ומושכת בכתפיה. הפנים שלה מתרככות מעט כשהיא מתקרבת לעברי ותופסת את זרועי בעדינות. ״אולי הגיע הזמן להתקדם. הוא לא חוזר, אחותי.״

אני בולעת את הגוש שמצטבר בגרוני ועוקבת במבטי אחרי עיניה של סלואן, שמביטות חזרה לכיוון הסלון. אני קולטת את ריילנד מסתכל עלינו, וחיוך עולה על שפתיו כשמבטי פוגש במבטו. הוא מרים את כוסו כדי להריע לי ואני מהנהנת בתגובה, היד שלי ריקה. הוא מטה את ראשו אחורה ושותה באיטיות את הבורבון בכוסו.

הוא ההפך הגמור של אנדר, ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה. 

לבבות מוכתמים בהרואין 

פרק 1

אנדר
שלושה חודשים לאחר מכן

אני יושב על הספה, מרים את הספר בעל הכריכה האדומה משולחן הקפה ופותח אותו בעמוד שסימנתי. ״אומנות המלחמה״ הוא ספר שקראתי אינספור פעמים, ומאז שהייתי בגמילה, התחלתי ללמוד את מילותיו של סון דזה.

״אם תילחם בכל כוחך יש סיכוי לחיים; אבל המוות בטוח אם תדבק לפינה שלך.״

במובן מסוים זה ממש תואם את הבלגן שנכנסתי אליו. הסמים וההתמכרות שלי הם האויב. לא הפנמתי את כל מנגנוני ההתמודדות, אבל מי צריך מנגנוני התמודדות אם אפשר להשמיד לחלוטין את האויב? זה החלק האופטימי שבי, שמרכז הגמילה דחף לי לגרון. אני לא לגמרי מאמין בזה, אבל הפקתי מ״אומנות המלחמה״ יותר מאשר הפקתי מתוכנית הגמילה.

אולי אצליח לכבות את עוצמת הלהבות שההתמכרות שלי מציתה, אבל לעולם לא אצליח לכבות את האש לחלוטין.

האם אני באמת מאמין שזאת תרופת פלא קסומה שתפתור הכול ותשים סוף להכול? ממש לא. האם אני מוכן לנסות? בהחלט. הבעיה היא, שהשהות כאן וביצוע תוכנית שנים־עשר הצעדים הדפוקה שלהם לא תעזור לי להיפטר מההתמכרות שלי. פרט לחלק האחר שלי, שאני מגלה שלא קשור לסמים, אני תמיד אהיה אזוק אליהם.

אני יכול למחוק את ההרואין מהמערכת שלי, אבל לעולם לא אצליח למחוק אותו מהדי־אן־איי שלי. מהפעם הראשונה שהזרקתי את הכלבה הזאת לוורידים, היא חרטה את השם הרעיל שלה בכל שבב של ישותי. היא עזרה לי להפוך לאדם שאני היום, האדם הדפוק המתוסבך שאני. לפעמים המוח שלי מעוות את השנאה להרואין ומבלבל אותה עם האהבה, אבל אני יכול לאהוב ולשנוא משהו בעת ובעונה אחת. אני רק צריך ללמוד לשנוא יותר.

האהבה היחידה שאני צריך בחיי, היא האדלי.

הגיע הזמן לשחרר את הפילגש.

כבר עברתי את החלקים הקשים בגמילה. החלק הנורא ביותר היה הגמילה הגופנית. הגמילה מהרואין, אפילו בסביבה רפואית, שבה היו לי כל המשאבים האפשריים, הייתה גיהינום. לא הייתה דרך קלה להשתחרר מהאחיזה של החומר בי, אבל עברתי את זה, החזקתי מעמד ושרדתי.

היו רגעים בשבוע הראשון — שבהם רק רציתי למות. לא היה לי אכפת מעצמי, ולא היה לי אכפת מהאדלי. הייתי עצבני עליה. כעסתי עליה על כך שאני במכון, כאילו שהיא הסיבה היחידה לכך שבאתי להיגמל. היא לא הכריחה אותי להיות כאן, אבל במוח הדפוק שלי דשדשתי במעמקי הגיהינום, והיא הייתה האשמה. כל מה שרציתי היה לעזוב ולהתמסטל.

זה כמעט קרה כמה פעמים.

אם היה לי את הכוח לקום ולצאת מהחדר הייתי עושה את זה. הגמילה האיומה הזאת שגרמה לי להרגיש כאילו אני מסתכל למוות בעיניים, הייתה ברכה במסווה. אולי חשבתי שאני עומד למות, אבל בפועל זה שיתק אותי ומנע ממני לעזוב.

אחרי שעברתי את החלק הקשה ביותר בגמילה, עדיין כעסתי. עדיין האשמתי אותה. אלמלא האדלי, הייתי שקוע עד הביצים בהתמכרות שלי ולא מכורבל במיטה וספוג בזיעה של עצמי. לא הייתי מרוסק מהחרדה שמכלה אותי. לא הייתי חי עם האבחנה שהרופא המחורבן ההוא נתן לי לפני שהגעתי לגמילה, אילולא הייתה מתקשרת למוקד החירום באותו היום.

כשהסכמתי לבוא לכאן, באתי בכוונה לא לקבל אורחים ולא ליצור קשר עם העולם החיצון. למה לעזאזל שארצה לראות מישהו או לדבר עם כל מי שעזר להכניס אותי לכאן? הם הרעיבו את ההתמכרות שלי כשהכניסו אותי לכאן, ואני גווע ברעב. השדים שלי פילסו את דרכם לחלק הקדמי של מוחי, והפכתי להיות אחד מהם. נהייתי מפלצת שכל מה שמניע אותה הוא הצורך בחומר מחורבן.

בערך חודש אחרי תחילת הטיפול שלי קרה משהו, והייתי מוכן לחתוך את החבל הבלתי נראה שמחבר אותי להאדלי. אחרי מפגש קבוצתי קשוח נקלעתי לוויכוח לוהט עם אטלס, השותף שלי לחדר. לדעתו, אי אפשר להמשיך במערכות יחסים שקיימנו לפני הטיפול. הוא חושב שאנחנו צריכים לנתק את הקשרים מהעבר כדי להתקדם. הוא שאל אם הייתה לי חברה, עניתי שכן, ואטלס היה חייב להגיד לי שהוא חושב שאין לנו סיכוי.

איבדתי את זה. מי הוא חושב את עצמו, שהוא שם תאריך תפוגה על מערכת היחסים שלנו?

אחרי ששברתי לו את האף, יצאתי בסערה לחדר שלנו והשלכתי את כל החפצים שלו למסדרון. הוא בא אחריי, אבל הפרידו בינינו במהירות והרחיקו אותי מהקומה. זרקו אותי בחדר מרופד למשך הלילה, כאילו שאני סובל מאיזו התפרצות פסיכוטית.

זה היה הלילה הכי גרוע שעברתי שם, גרוע יותר מהלילות של הגמילה הגופנית. השאירו אותי לבד בחדר חשוך ושקט, כשהדבר היחיד שהיה לי הוא המחשבות שלי. ציפיתי שהם יתנו לי משהו להקהות את החושים, כי הם התייחסו אליי כמו לחולה פסיכיאטרי, אבל זה לא עובד ככה כאן. יש לי את תחליף הסם שלי, סובוקסון, וזה הכול. מתייחסים לכל השאר, כאל סכנה להחלמה שלי כרגע.

המילים של אטלס רדפו אותי כל הלילה. כל מילה שאמר קיפצה מהקירות המרופדים ופגעה בעור התוף שלי במהירות מסחררת. כשהוציאו אותי למחרת בבוקר יכולתי לחשוב רק עד כמה אני שונא את האדלי. רציתי שהיא תרגיש את הכאב שהרגשתי, כאילו שלא הכאבתי לה במשך חודשים.

נתנו לי גישה לטלפון, למרות שעד אותו הלילה סירבתי לכל קשר. רציתי לשמוע אותה בוכה, רציתי לטעום את הדמעות שלה. התקשרתי אליה בכוונה מלאה להיפרד ממנה, עד ששמעתי את הקול שלה. הצליל הרך שבו היא לחשה את השם שלי לתוך הטלפון הספיק, כדי למוסס את כל הכעס.

***

״אנדר,״ גייג', המדריך שלי, קורא בשמי והראש שלו מציץ בדלת בזמן שאני עומד במרפסת ומעשן סיגריה. ״הטלפון שלך למשך עשרים הדקות הקרובות, אם אתה רוצה להתקשר למישהו.״

״עזוב, אני בסדר.״ אני אומר לו וממשיך לבהות בשמיים הבהירים, משרטט נתיבים בין הכוכבים בעיניי.

הדלת נסגרת בשקט וגייג' יוצא למרפסת. ״תראה, גבר,״ הוא אומר ומשתהה כדי להדליק סיגריה משלו. ״אני יודע שהיה לך לילה קשה אתמול. אתה בטוח שאין מישהו שאתה רוצה לדבר איתו? אולי החברה שלך?״

אני מגחך ונושף עננת עשן. החברה המחורבנת שלי, זאת שיותר מכול רצתה שאהיה נעול במקום הזה. לא אכפת לה מההחלמה שלי, היא רק רצתה להיפטר ממני. לקרוא לה החברה שלי זאת בדיחה. אטלס צדק, צריך למחוק את העבר. האדלי היא העבר שלי, אז אין סיכוי שהיא יכולה להיות העתיד שלי.

אני רק עול עבורה, וזה כל מה שתמיד אהיה בעיניה. המחשבה קורעת את ליבי לגזרים. אני בולע רוק למרות גוש הכאב שנוצר בגרוני ובמקום זה מתעל את הכעס שלי.

סבלתי לבד כל הזמן הזה, אבל הגיע הזמן שגם היא תרגיש את זה.

״למען האמת.״ אני מעיף בגייג' מבט משועשע וזורק את הסיגריה הבוערת שלי אל הדשא. ״יש מישהו שאני רוצה להתקשר אליו.״

גייג' לא אומר דבר, אבל אני מרגיש את העיניים שלו עליי, כשאני צועד חזרה לתוך הבניין. אני יודע שיש לו שאלות, לכולם יש שאלות. כולנו מגיעים לכאן עם השדים שלנו, ומצפים מאיתנו להציג אותם כאילו שזה יריד מדע מחורבן. זה לא עניינו של גייג' למי אני מתקשר. זה לא עניינו של אף אחד, חוץ ממני.

אני צועד לתוך החדר המשותף וצונח לתוך אחד מהכיסאות הריקים ליד השולחן שנראה כמו שולחן כתיבה. אני שולח יד למרכז השולחן, תופס את הטלפון ומושך אותו קרוב יותר אליי. אני מרים את השפופרת, מחייג את המספר של האדלי במהירות ומקרב את השפופרת לאוזן שלי. שיפולי הבטן שלי בוערים מהשנאה היוקדת שלי כלפיה.

הטלפון מצלצל שוב ושוב, ובדיוק כשאני חושב שהיא לא תענה, היא עונה.

״הלו?״ היא אומרת חסרת נשימה לתוך השפופרת.

למה היא מתנשמת ככה? מה היא עשתה בדיוק?

עובר רגע של דממה, והמוח שלי משתולל ממחשבות על מה שהיא עושה בזמן שאני נעול כאן. הכעס בתוכי מבעבע בכל שנייה שחולפת.

״הלו?״ היא אומרת שוב, אבל הפעם נשמעת קשיחות בקולה.

״היי, בייבי,״ אני לועג, טועם את הארס על לשוני. ״התגעגעת אליי?״

אני פוגש בדממה, והשתנקות תדהמה חומקת משפתיה. אני מחכה רגע לפני שאני שומע את קולה שוב.

״אנדר...״ הפגיעות הרכה בקולה תופסת אותי לא מוכן. החמימות שלה נכנסת דרך השפופרת וכורכת את זרועותיה סביבי, ממוססת לחלוטין את הכעס שאיכל אותי. ״לא חשבתי שאשמע ממך. התגעגעתי אליך כל כך.״

לעזאזל עם הבחורה הזאת ועם איך שהיא מוחקת את המחשבות הלא הגיוניות שלי ככה.

״אני יודע, בייבי,״ אני לוחש. ״רק רציתי לשמוע את הקול שלך. הורג אותי להיות רחוק ממך ואני צריך אותך.״

מעולם לא נזקקתי לה יותר, אבל נשאר עוד חודש, אז אצטרך להסתפק בקול שלה לעת עתה. אני יכול לעבור את זה... אנחנו יכולים לעבור את זה.

הקול שלה הוא מה שהייתי צריך, כדי לעבור את זה. האשמה קיימת כי אני יודע שאובחנתי עם הפטיטיס סי לפני שבאתי לכאן ועדיין לא סיפרתי לה. אני מקבל טיפול אינטנסיבי נגד המחלה, אבל אין ערובה שהטיפול ירפא אותה. נשארו לי עוד שלושה חודשים כאן ואז אחזור למציאות. אני אצטרך להתמודד איתה ואצטרך לספר לה את הסוד שלי.

עד אז, אנחנו יכולים לשרוד עם השקרים.

וכשאני אנחית עליה את הפצצה, אני יכול רק לקוות שהיא לא תעזוב אותי, שזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. 

אמיתות שזורות ברעל

פרולוג

האדלי
חודשיים לאחר מכן

החרדה היא אולי הכלבה הכי רצינית שפגשתי בחיים. בשלב מסוים חשבתי שהמציאות גרועה יותר, אבל ממנה אפשר עוד להימלט. מעולם לא חשבתי שניצחתי את החרדה שהשתלטה על מוחי או שהתגברתי עליה. מעולם לא נרפאתי, אבל כשהמצב היה טוב - כשאנדר היה כאן - הרגשתי שאני סוף־סוף יכולה לנשום.

הוא לא כאן עכשיו, ואני שוב מרגישה שאני טובעת.

לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו חודשיים. כשהוא עזב אותי אז, חשבתי שזה הכאב הכי גרוע שיכולתי להרגיש, אבל זה שונה לגמרי. אני נפרדתי ממנו. הפנים שלו, ההתנהגות שלו... הוא קיבל את זה שסיימתי את מערכת היחסים בינינו, אבל כאילו לא לגמרי האמין לי. אנדר עזב בלי לריב. אפשר לומר שאפילו ראיתי בעיניו ניצוץ קטן של תקווה.

מה ששונה הפעם הוא שיש בידי את הכוח לשנות את המצב. יכולתי להישאר איתו. יכולנו לנסות למצוא דרך לגרום לזה לעבוד, אבל זה לא הכיוון שהלכנו אליו. לאהוב מכור זה כמו לחיות עם לב שבור. מעבירים את הימים בציפייה לבלתי נמנע. בציפייה לזה שהלב שלך ייתלש לחלוטין מגופך.

לא חיכיתי שזה יקרה. לא יכולתי לעמוד מהצד ולראות אותו הורג את עצמו. תקראו לזה המוצא הקל או איך שלא תרצו, אבל הייתי חייבת לשים לזה סוף. החלטתי לעקור לעצמי את הלב במקום, והגשתי לו אותו בלי לחשוב פעמיים. החודשיים האחרונים עברו כמו בתוך חלום בלהות. אני קליפת אדם, ואני אפילו לא טורחת לאסוף את השברים. נותנת להם להתפזר למרגלותיי על הרצפה.

אין לי בעיה להיות שבורה, אבל לא מתאים לי לחיות עם אדם שמחזיק את ליבי בידיו המצולקות והפצועות. חשבתי שאנדר יחסל אותנו, אבל בסוף זאת הייתי אני. זאת תמיד הייתי אני. אני זאת שוויתרה עלינו. ויתרתי עליו. ועכשיו אני משלמת את המחיר בכל יום מחדש.

לא עובר יום מבלי שאני חושבת עליו. החבר הכי טוב שלו נשאר בסביבה שלי ומהווה תזכורת מכאיבה. אפשר לומר שאני מנסה להדוף כל שיחה שעוסקת באנדר, אבל זה יהיה שקר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי מה שלומו או מה קורה איתו, אבל כשהקולות שלהם נחלשים אני מתאמצת לשמוע. עדיין אכפת לי, כי אני עדיין אוהבת אותו, וזאת האמת השזורה ברעל.

האהבה שלנו הייתה רעילה, ועכשיו הארס שלו זורם בוורידים שלי כמו ההרואין שהוא מזריק לוורידים שלו.

אני מביטה במראה ומסתכלת על מצבי הנוכחי והמבולגן. השיער שלי לא מסודר והשקיות שמתחת לעיניי נראות כמו חבורות. זה מה שנהיה ממני, אבל עכשיו החור החלול בחזה שלי מסתיר סוד. סוד משלי שאני לא חייבת לחלוק עם אף אחד אחר.

נשימה רועדת נמלטת משפתיי, כשאני מביטה למטה על חתיכת הפלסטיק הלבנה שבידי. אני מביטה ומחכה שמשהו יקרה. חשה שהדקות נמתחות לשעות, אבל אז משהו מתחיל להופיע סוף־סוף. הלב שלי שוקע, ואני מרגישה שהריאות שלי קורסות. באופן כללי, אני תמיד מצפה לגרוע מכול, אבל זה לא מכין אותי למצב שבו זה באמת קורה. המסך הקטן מתחיל להראות את הדבר האחד שממנו חששתי.

לא, לא, לא...

אני עוצמת את עיניי ומרגישה דמעה זולגת החוצה כשאני משחררת נשימה מקוטעת.

אני פוקחת את עיניי ורואה את אותו הדבר. הסוד שלי.

שני קווים ורודים.

אני בהיריון.

 

פרק 1

אנדר

צליל צפצוף רם נשמע בחדר ומבהיל אותי. אני מרים את סנטרי מהחזה ומרגיש את ההתכווצות בשריריי. עפעפיי נפקחים באיטיות, ולוקח לאישונים שלי רגע להסתגל לאור החזק שבוקע מהטלוויזיה. אני לא מצליח לקרוא את המילים שחולפות על המסך, אבל זה סתם תרגיל בטיחות דפוק. התעוררתי בלי שום סיבה.

הלשון שלי נדבקת לחיכי ואני מרגיש כאילו שפשפתי את השפתיים הסדוקות שלי עד זוב דם בנייר זכוכית. אני מנגב את הריר מזווית פי ומצמצם את עיניי כדי לקרוא את השעה על הממיר. השעה כמעט שלוש בבוקר, אבל לזמן אין כל משמעות עבורי יותר. אני מבולבל ומסומם, בדיוק כמו שהייתי במהלך החודשיים האחרונים.

לא תכננתי לחזור למקום הזה ולהיות שוב בדרכי אל שפל המדרגה, אבל גם לא תכננתי שהחיים שלי יתחרבנו ככה. לא תכננתי שהאדלי תשבור את הלב שלי, אבל זה המצב כרגע. סוף־סוף נמאס לה מהשטויות שלי, ואני לא יכול להאשים אותה. אפילו לי נמאס מהשטויות שלי. הייתי נפרד מעצמי, אם הייתי יכול.

ביליתי את החודשיים האחרונים בלהתמסטל כמה שיותר ולשכוח ממנה. הגעתי לשפל המדרגה בעבר, ואני עוד לא שם. אין גבול לאומללות ולהתמכרות שלי. מצבי מתדרדר במהירות. שיקרה מה שיקרה. אני לא רוצה למות, באמת שלא, אבל נמאס לי להיות חולה ועייף.

אני רוצה להירדם ולא להתעורר יותר. אני רוצה להירדם ולהתעורר כשהיא לצידי. אני רוצה שני דברים שלא יכולים להיות לי. אז במקום זה אני מעביר את זמני כשאני צף על ענן כותנה שחור, והרעל שלו זורם לי בוורידים. אני לא יודע אם ההרואין משפר את המצב או שפשוט לא אכפת לי יותר.

כשהאדלי נפרדה ממני הרגשתי אבוד כמו עכשיו. איבדתי את סירת ההצלה שלי וכל מה שנשאר לי עכשיו זה הקביים שלי. כולם תמיד עוזבים, אבל הסמים תמיד פה. אולי ההרואין היה סירת ההצלה שלי, והאדלי הייתה רק קביים. ביליתי כל כך הרבה זמן בחתירה נגד הזרם, ולא הגעתי לשום מקום. הכול התחרבן, הפסקתי להילחם בגאות ונתתי למים לשאת אותי במורד הזרם.

אם אתאפס על עצמי, אוכל להתחנן ולהתרפס. אולי אפילו אצליח לחזור אליה. כשהיינו ילדים לימדו אותנו להבדיל בין אסור למותר. אנחנו יודעים מה צריך לעשות ומתי צריך לעשות את זה, אבל לפעמים אני לא מרגיש שזה שווה את המאמץ. לפעמים מתעייפים ממלחמות ומרימים דגל לבן, גם אם זה לא הדבר הנכון לעשות.

אני מתחיל לחשוב שאני בחיים לא אצליח להתאפס על החיים שלי.

ואם אני לא אתאפס על עצמי - אלה חיים שאני אחיה בלי האדלי.

העיניים שלי נעשות כבדות. השעה בשעון לא משנה. הגוף שלי מזמזם מההיי והעיניים שלי מתגלגלות בחוריהן באיטיות. אין טעם להילחם כדי להישאר ער. העפעפיים שלי נעצמים, ואני מטה את ראשי לאחור עד שהוא פוגע במשענת הספה. אני מעדיף שינה על פני ערות. הסיוטים שלי לא מפחידים כמו החלומות בהקיץ שלי.

אני מוחה את השינה מעיניי, כשאני נכנס למטבח. הבית שקט וריק, אז אין צורך לדאוג מעימותים היום. אימא שלי משגעת אותי. היא אסרה עליי להשתמש בסמים ואמרה שלא אוכל להישאר פה אם אמשיך להשתמש, אבל זה חסר משמעות בעיניי. הייתי חסר בית בעבר, אז לא יפתיע אותי אם היא תעיף אותי מהבית. אני גם יודע שיש מקום רך בליבה לילד היחיד שלה, ואני מנגן גם על זה.

אני דפוק, מעולם לא טענתי שאני מושלם.

האוויר הקר מהמקרר מקפיא את פניי, כשאני פותח את הדלתות. האור חזק, ואני מצמצם את עיניי בזמן שאני סורק את המדפים. אימא שלי בהתקף בריאות, אז כל מה שהיא קונה זה חרא טרי. הרצון שלי הוא במשקה מחורבן כדי לשטוף את הטעם היבש מהפה שלי, אבל כל מה שיש שם זה שייקים מוכנים מראש. אני מעיף כמה בקבוקים מהדרך ומחפש בקבוק מים.

הגוף שלי כואב, הלב שלי הולם ואני מוכן לחזור לישון כשאסיים את ההרפתקה שלי פה. אני מתייאש מהחיפוש אחר בקבוק מים ולוקח את אחת מהכוסות לדרך שלה, שמלאות במשקה ירוק וסמיך. המכסה נפתח ואני מחזיק את הכוס ביד אחת וגומע מלוא הפה עיסה ירוקה. זה לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל אני מיובש, וסביר להניח שאני צריך את החומרים התזונתיים בשלב הזה.

״אנדר.״ הקול של אימא שלי שובר את הדממה. אני מרחיק את המשקה מפי, סוגר אותו במכסה ומחזיר אותו למקרר. אני לא יודע מה השעה, אבל היא אמורה להיות בעבודה. או איפשהו, בכל מקום, רק לא כאן. ״אנחנו צריכים לדבר.״

הבטן שלי צונחת, ואני מרגיש את הריאות שלי מתרוקנות. אני לא רוצה להיות חסר בית שוב, אבל ״אנחנו צריכים לדבר״ זה קוד ל״אני מעיפה אותך״.

אני מסתובב באיטיות כדי להביט בה. העיניים שלי פוגשות את עיניה הכחולות הבהירות, כשהיא עומדת מולי. היא לא מחייכת אליי כמו פעם. הפנים שלה עייפות. היא נראית כאילו לא ישנה שבועות, ואני יודע שזה בגללי. זה מה שאני עושה. אני גורר את כולם איתי למעמקי הגיהינום.

״על מה?״ אני שואל אותה בטון רגוע ואדיש.

היא בולעת רוק וממצמצת במהירות, כשהעיניים שלה מתלחלחות. ״אתה יודע על מה.״

אני מעיף בה מבט משועמם, אדיש, גם כי אני יודע מה הכיוון וגם כי אני ממש רוצה לחזור לישון. ״בטח.״

״ביקשתי ממך רק דבר אחד, אנדר.״ הפנים שלה קרות, אבל העיניים שלה חמימות כשהן מקפצות בין עיניי. ״אני לא רוצה לעשות את זה, אבל לא השארת לי ברירה.״

״כן, אני יודע.״ אני נאנח, מעביר משקל מרגל לרגל באי נוחות ומשפיל את עיניי. ״אפשר לסיים עם זה?״

אני מרגיש את העיניים שלה קודחות חורים בצידי ראשי. ״למה אתה עושה את זה, אנדר? אלה לא חייבים להיות החיים שלך. אתה תהרוג את עצמך אם תמשיך ככה. אני כבר לא יודעת מה לעשות בשבילך יותר.״

אני משאיר את העיניים שלי דבוקות לרצפה ומושך בכתפיי. ״את לא יכולה לעשות כלום.״

״למה לא אכפת לך?״

כי לה לא אכפת.

אני מושך בכתפיי.

״אתה רוצה לחיות ככה?״

אני לא רוצה לחיות בלעדיה.

אני מושך בכתפיי שוב.

״אנדר, בבקשה,״ אימא שלי מתחננת. ״מגיע לך לחיות. זה לא חייב להיות ככה.״

אני מביט בה ומרגיש ריקנות, כשהדמעות שלה מכתימות את לחייה שוב. ״מתי את רוצה שאני אעזוב?״

״לאן תלך?״

״זה משנה?״ הטון שלי קצר וקר. אין לי לאן ללכת. אם היא באמת מעיפה אותי, כדאי שאהרוג את עצמי עם החרא הזה, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה. אני לא יכול להודות כמה חלש אני באמת וכמה אני לא רוצה את זה יותר. בישלתי את הדייסה שלי, ואני צריך לאכול אותה. ״אני כבר לא הבעיה שלך, אימא.״

״זה לא אומר שלא אכפת לי,״ היא לוחשת ונשמעת חלשה כמו הקול שלה.

״מתי?״ אני מתפרץ עליה ורואה איך היא מתכווצת. לא אכפת לי יותר. זין על זה וזין עליה. זין על הכול. אני לא רוצה להרגיש, רק רוצה להתמסטל ולסלק כל מחשבה מתועבת שרודפת את מחשבותיי.

היא מהדקת את הלסת שלה ומביטה בי מבעד לדמעות. ״עד מחר בערב.״

אני מחייך. היא חכמה, אני מודה. היא יודעת שאם היא תיתן לי עוד זמן, אני רק אנצל את זה. כמו טפיל מחורבן. כל עוד היא תמשיך להיות המארחת שלי, אני אמצוץ לה את הדם. אימא שלי מצמצמת את עיניה לעומתי, כשהיא רואה את הגיחוך על שפתיי. היא מתנשפת ואני רואה את התסכול על פניה, כשהיא מסתובבת ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.

אני מקשיב לקול צעדיה כשהיא עולה במדרגות ושומע את דלת חדר השינה שלה נטרקת מאחוריה. אני הגורם לכאב שלה ולאכזבה שלה, ומשום מה זה עוד יותר מעצבן אותי. אני לא צריך שיגוננו עליי, אבל יהיה נחמד אם יתנו לי איזשהו סיכוי. האם אני זה שחי באשליות משום שאני חושב שמגיע לי סיכוי? האמת היא שאין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. אלה ההשלכות של המעשים שלי.

אני עייף. כל כך עייף. מרכין את ראשי ומשפשף את עורפי, כשאני יוצא מהמטבח באיטיות. כבדות מרחפת באוויר כשאני חוזר אל המרתף. היא מחניקה, ואני לא מצליח לנשום. חשתי תבוסה פעמים רבות בחיי, אבל זאת הפעם הראשונה שאימא שלי באמת ויתרה עליי. אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותה, אבל בחיי שזה כואב. זה משהו שהייתי צריך לחזות. תוצאה נוספת של מעשיי. זה המסמר האחרון בארון הקבורה שלי.

לכולנו יש רגעים של טעות בשיקול הדעת. לפעמים אנחנו לא מודעים להשלכות של המעשים שלנו. אנחנו בסך הכול בני אדם אחרי הכול. אנחנו מפשלים ואנחנו מתקנים. הלוואי שזה היה כזה קל. אני מביט על ההתמכרות שלי, שמפוזרת על שולחן הקפה וצונח על הספה. אנחה מקוטעת נמלטת משפתיי כשאני מרים את המזרק והכפית. אני שולט לגמרי בחלק של הפשלות, אבל עוד לא לגמרי הבנתי את החלק של התיקונים.

אולי אף פעם לא אבין.