מארז טאבו

הקדמה

יום 0

 פרק 1

מה שאנחנו מספרים

יום 6

זה לא סיפור כזה גדול, הסיפור שלי.

אימא שלי ואחי הצעיר נהרגו בתאונת דרכים כשג׳יימסון ואני היינו בני שבע. המוות שלהם הרס אצל אבא שלי משהו מהותי ומאז הוא לא חזר לעצמו. זה לא משהו חיצוני. אם בכלל ,הקריירה שלו כסניגור דווקא נסקה בשנים שלאחר התאונה. אבל באותו יום איבדנו את שני ההורים שלנו.

ג׳יימסון ואני תאומים לא זהים. זה לא נורא כל כך מבחינתו - הוא דומה לאבא שלי. אבל אני דומה כמו שתי טיפות מים לאימא שלי, ולכן אבא שלי לא יכול להסתכל עליי.

כן, זה דפוק בטירוף שאבא שלי נטש את היתומים שלו אחרי מותם של אשתו ובנו. זה כואב כשאתה ילד, וגם היום זה לפעמים עדיין כואב. אבל כאדם בוגר אני מבינה מה קרה לו. הוא רק בן אדם.

שנות ההתבגרות שלי היו סוערות.  בניגוד לאבי,  ששקע בעבודה, ובניגוד לג׳יימסון שהשקיע את כול כולו בספורט, אני לא מצאתי מוצא לתסכולים ולצער שלי ולכן עשיתי המון צרות:

עֵבֵרות קטנות ותעלולים שגבלו ברשלנות פושעת.

אבל התיק הפלילי שלי נקי לגמרי. על כך אני צריכה להודות להריסון ט. סלואן, אב השנה, אחד הסניגורים המעולים ביותר במדינה.

״וזה כל הסיפור בקליפת אגוז.״ אני מסיימת את סיפור חיי באנחה. ״נעורים מבוזבזים שבאופן בלתי נמנע חוזרים לפגוע בי .

מצטערת שבזבזתי לך את הזמן.״אני לא באמת מצטערת - רק מעוצבנת.

זה היום השישי, הטיפול האישי השישי שלי שבו אני חוזרת על אותו סיפור מזוין. תודה לאל שאין טיפול בימי ראשון; אחרת הייתי יוצאת מדעתי.

הפעם יש שתיקה של עשר שניות,  ואז הדמות שיושבת בכורסת עור מולי אומרת, ״ספרי לי קצת על אימא שלך.״

אני מפשקת את רגליי מעט ושבה ומצליבה אותן. הקול, אפל ועמוק, מרטיט בדממה שהוא משאיר אחריו. זה לא קול שניתן להתעלם ממנו בנקל; לא ניתן להתעלם גם מהגוף. תמיד אהבתי גברים שמרכיבים משקפיים.

אני נושמת עמוק וכמה קווצות שיער מדגדגות לי את הלחי כשאני נושפת אוויר. ״תראה,״ אני מתחילה ומביטה בברכיי .

״כבר אמרתי לך, אני בקושי זוכרת אותה. היא שרה המון. היא קלעה לי צמות. היא קראה לי סיפורים לפני השינה. היא מתה .

זה עצוב. אין כאן שום דרמה.״

״אמיליה--״

״מיה,״ אני מתקנת.

דוקטור צ׳סטיין הוא איש מקצוע בכל רמ״ח איבריו. אין בקולו רמז לכעס כשהוא שואל, ״ומה עם אשתו השנייה של אבא שלך? אפשר לדבר עליה?״

מבטי המבוהל מזנק אל פניו.  ״איך אתה יודע על ג׳יל ,לעזאזל? מה הכלבה הזאת כבר אמרה?״

ההתפרצות שלי לא עושה עליו רושם. אוקיינוס של קור רוח. ״מיז ריצ׳מונד סירבה לדבר איתי, אבל הנישואים שלהם והגירושים שבאו בעקבותיהם הם מידע גלוי וידוע לציבור.״

הוא משפיל עיניים כחולות בהירות לפנקס שהוא מחזיק בחיקו. אני נושמת בקלות רבה יותר כשהוא לא מביט בי.

״מצאתי תמונה שלה מהתקופה שלפני הגירושים.״רק זה חסר לי.

אצבעות ארוכות ואלגנטיות מרימות דף בודד ומטות לעברי את התמונה המודפסת. זוהי ג׳יל, ללא ספק - ללא גבות, עורה בצבע כתום מנומר.

אני נושכת את שפתיי.

דוקטור צ׳סטיין מצמצם עיניים שמבזיק בהן משהו שאני לא מצליחה לזהות. אם הוא לא היה רובוט הייתי מאמינה שמדובר בהומור.  התמונה חוזרת לחיקו.  אני מגלגלת עיניים לתקרה ומחכה שהדחף לצחוק ייעלם.

״את לא מכחישה את העובדה שאת האחראית לשינוי שחל בה?״

אני מושכת בכתפיי ומשפילה את מבטי אל החזה שלו .

החליפה והעניבה לא מסתירות את העובדה שהוא בכושר מעולה .הפקרות מינית מעולם לא הייתה אחת ההעדפות שלי, אבל אני לא עיוורת ואני נקבה בת עשרים ושמונה. ודוקטור צ׳סטיין הוא ממתק לעיניים.

אני מרשה לעיניי להפליג למחוזות דרומיים יותר ומפנטזת איך אני רוכבת עליו כשהוא יושב בכורסת העור המרופטת שלו.״אמיליה.״

״הממ?״

״תפסיקי.״

הפקודה מצליפה בי כמו שוט. חום לוהט מתפשט במעלה צווארי ופניי. אני מסתובבת במהירות כדי להשקיף דרך החלון הקרוב.

״מצטערת,״ אני ממלמלת .

הוא נאנח ועור הכורסה שלו משמיע חריקה כשהוא נע. ״בואי נפסיק להיום.״

אני מזנקת על רגליי ונמצאת בצד השני של המשרד לפני שהוא מספיק לקום. ״תודה, דוק. נתראה מחר.״הדלת נסגרת ואני לא מצליחה לשמוע את המענה שלו.

אני משחררת רעד שמרטיט את כל הגוף שלי וצועדת במסדרון האלגנטי לעבר האקווריום, המרכז של המתקן שצורתו U. שם החיבה ניתן לאולם בגלל החלונות הענקיים השולטים בקירות הצפוני והדרומי וגם בגלל המצלמות הדיסקרטיות לכאורה המותקנות לאורך תקרת הקורות.

מבחינה אסתטית, החלל נראה כמו מבואה של אתר סקי מפואר, עשויה עץ כפרי מחוספס, שולחנות נמוכים ורהיטים לא בקווים נקיים ושקטים. אבל במקום עצים והרים בחוץ, הנוף הוא מדברי .

קילומטרים על גבי קילומטרים של שממה.

אני לא לגמרי בטוחה איפה אני - נרדמתי באמצע הדרך לכאן. אני יודעת שנסענו מזרחה מלוס אנג׳לס, וכאשר הגענו השמים היו עדיין בצבעי שקיעה. אולי אנחנו במקום כלשהו מעבר לפאלם ספרינגס? אולי במדבר מוהאבי?

בכל מקרה, המקום מבודד ומבוצר. עכשיו, כשהשמש קופחת בכל עוצמתה על האדמה המולבנת, אני רואה את הגדר הגבוהה שהחמצתי תחת מעטה החשכה.

״מה את עושה, גולדי?״ שואל קול משועשע.

אני מסובבת את ראשי לעבר בעל הקול, גבר גבוה עם שיער חום פרוע וחיוך לעגני.

אני מחייכת אליו באירוניה דומה. ״מה שמתחשק לי.״הוא צוחק ומתקרב אליי עד שהוא עומד לצידי. ״את חושבת שזו גדר חשמלית?״ הוא שואל בעיניים מצומצמות.

״לא. היא ודאי נועדה להרחיק ממך את צלמי הפפארצי.״הגבר שלצידי, קאלם ריברס, הוא במקרה אחד הדוגמנים היקרים ביותר בעולם.

הוא נושף בבוז. ״המקום הזה דומה לאזור 51. הם בחיים לא ימצאו אותי. בכל מקרה, אני בנופש באינדונזיה. סופג אנרגיות רוחניות.״

אני צוחקת, אבל הצחוק שלי נשמע מאולץ. כמי שנולדה עם גנים של סקרנות תוקפנית, שלא לומר חטטנות, אני מתקשה יותר ויותר לא לשאול אותו מה הוא עושה כאן. אבל חיטוט בנוגע לנסיבות שהייתם של אחרים במקום הזה הוא אחד האיסורים הגדולים כאן. קדחו לי על זה במהלך פגישת ההכנה לפני שישה ימים, והמנחים והמדריכים מזכירים את זה שוב ושוב במהלך הפגישות הטיפוליות הקבוצתיות.

בלי שאלות או הערות ספציפיות על העבר. כשאחד מאיתנו נע בכיוון נושא שאינו הכאן והעכשיו, הם קוטעים אותו או פונים למישהו אחר.

רק דוקטור צ׳סטיין יודע את הסודות שלנו.

״איך הייתה הפגישה שלך?״

״משנה סדרי עולם,״ אני עונה בציניות.

הוא מחייך בהבנה. ״אני אומר לך, תקיאי את כל המטען שלך .

זה כל מה שהוא רוצה, ואת תראי שתרגישי טוב יותר. הוא קוסם .

החרא שהוא קולט... זה שווה את זה, תאמיני לי.״

אני מביטה בו בזווית העין. ״אני רואה שאתה מאמין בו כמו חבר כת עיוור.״

הוא דוחף אותי בכתפו. ״עדיף ללכת אחריו מאשר אחרי בקבוק וודקה.״

אני מסובבת את הראש בתנועה חדה, אבל הוא פוטר את העניין שלי בהינף יד.

״סתם עובד עלייך. הייתי מכור לקוקאין.״ הוא מטה את הראש שלו. ״או אולי לפורנו?״

אני מנידה בראשי בתנועה נוזפת. ״לא יפה לעבוד ככה על אנשים.״

הוא מגחך ועיניו החומות-ירוקות נוצצות בצורה ממגנטת .זה הסמל המסחרי שלו, שעליו בנה את הפרסום שלו: ההבעה שממיסה כל בחורה. כשאני מגלגלת את עיניי במקום להתמוסס במקום, קאלם מחייך סוף סוף חיוך אמיתי שחושף למבטי שן תחתונה עקומה מעט.

״את מוצאת חן בעיניי, מיה.״

״כן, בטח,״ אני אומרת בביטול. ״אתה מחבב אותי רק בגלל שאני היחידה כאן שלא ניסתה לזיין אותך.״

הוא שותק אבל אני רואה שהוא רוצה לשאול למה. לא בגלל שהוא מגלה בי עניין מיני - למרות שאני יודעת שאני מושכת אותו - אלא מתוך סקרנות פשוטה .

אני יוצאת דופן בעיני גבר שרגיל שנשים בכל הגילים ומכל המגזרים נופלות לרגליו.

בגלגול אחר ודאי הייתי הראשונה שמכניסה אותו למיטה .גופנית, קאלם עוצר נשימה. הוא גם חכם ומקסים ויש לו חוש הומור נהדר. אבל אנחנו לא בגלגול אחר, ואי אפשר להתעלם מהעובדה הבוטה שאני לא מזדיינת עם גברים שמוצאים חן בעיניי. כבר שנים שלא. לא מאז קווין.

קאלם, שמגיב לאנרגיה הקוצנית שאני מפיצה, שואל, ״בא לך לשחות לפני ארוחת הצהריים? ניקס וקינסי כבר בבריכה.״״מעולה.״ האמת שאני לא במצב רוח לראות אנשים. קאלם הוא הדייר היחיד כאן שלא עולה לי על העצבים.

״יופי. תני לי ללבוש בגד ים וניפגש שם.״

הצעדים שלו נמוגים, אבל אני נשארת לעמוד ליד החלון עוד כמה רגעים ומביטה בנוף הצחיח.

בשמש הצהריים הבוהקת, הגדר הרחוקה נראית כמו חזיון תעתועים מרצד, לרגעים קיימת, ברגעים אחרים נבלעת במדבר.

תחושה מוזרה של נתק מהמציאות מעקצצת לי בכל הגוף – כאילו אני חלק מהגדר. רגע אחד קיימת, ברגע הבא אני בלתי נראית. אי אפשר לראות אותי. אי אפשר לגעת בי.

רחש כבוש של צעדים קוטע את המחשבות שלי.  אני מסתובבת במחשבה שקאלם כבר חזר ושאני מתבוננת בגדר במשך דקות ולא שניות. אבל זה לא קאלם.

דוקטור צ׳סטיין חוצה את האקווריום לעבר האגף המרוחק ,שבו נמצאים המטבח, חדר האוכל, חדר הכושר וחדרים למדיטציה ,תרפיה קבוצתית ואמנות. הוא צועד במבט מושפל כשמשקפיו תלויים מאצבעותיו, וידו השנייה משפשפת נקודה כלשהי במצח.

אני מתבוננת בו כשעדיין נדמה לי שאני רואה ואינה נראית .אני מעריצה את הצעד הבוטח שלו, את החליפה הגזורה היטב ,את שערו הכהה והמסורק,  ואת האופן שבו החולצה הלבנה והמגוהצת שלו מדגישה את צווארו השזוף והחזק. שם המשפחה שלו, צ׳סטיין, הוא צרפתי, אבל מלבד עיניו הכחולות, האיש איטלקי מכף רגל ועד ראש. יש מצב שאימא שלו?

הוא עומד להיבלע במסדרון הסמוך ואז לפתע נעצר.

אני בלתי נראית.

הוא מדבר לחלל הריק. ״אימא שלך קראה לך מיה או אמיליה?״אני ממצמצת וחוזרת להיות נראית, אבל לא מצליחה לפתוח את הפה .

הרגליים שלי כבדות כמו בולי עץ, נטועות ברצפה, והלב שלי הופך לנוכחות כלואה והולמת בחזי.

״אמיליה,״ הוא אומר בקול חרישי ומהנהן לעצמו.

פרולוג

"דנדליון המתוקה שלי. אני מאחלת לך שתמיד תהיי חופשייה כציפור, שתגדלי כפרח בר, משוחררת כגלי הים.״

אני עוצמת את עיניי ומרגישה באצבעותיה של אימי מחליקות על שערי.

זו תחושה מוכרת.

״אני אוהבת אותך,״ היא לוחשת ומצמידה בעדינות את שפתיה למצחי.

דמעותיה נושרות על עורי.

גם אני אוהבת אותך.

יריות שוב נורות.

חבטה.

ואז דממה.

פרק 1

אני מחטטת בשאריות הלק המצהיב והסדוק שנותר על קצה הציפורן שלי.

אני לא זוכרת אפילו מתי מרחתי לק על ציפורניי. כמעט שלא נותר ממנו כלום.

מולי יש חלון אחד בחדר. הוא נפתח די בקלות, ואם לא, אני יכולה לזרוק עליו כיסא ולקוות שהשמשה תתנפץ במהירות.

מאחוריי נמצאת הדלת, אבל החלון... משם אני אברח.

״את מקשיבה?״ נימת קולו של אחי מעידה על ייאושו ממני.

אני מרחמת עליו.

הוא רק בן עשרים־וחמש.

ועכשיו הוא האפוטרופוס שלי.

״מ־מצטערת,״ אני מגמגמת ומסיטה את עיניי מהחלון.

הוא מכחכח בגרונו והמנהל רוכן קדימה. ״זו מערכת השעות שלך.״ הוא מחליק לעברי דף ואני מחככת את אצבעי על המשטח החלק. הוא אדם מבוגר, פניו חרושות קמטים כאילו צחק או חייך המון בימי חייו. שערו שזור אפור, אבל נותר בו עדיין הרבה מהשיער החום המקורי. הוא משלב את אצבעותיו ומניח אותן על שולחן העץ שלפניו. המחווה פוגמת בקו הישר המושלם של ערמת התיקיות שעומדת שם. אני משתוקקת ליישר את הערמה מחדש. ״אנחנו מודעים למצבך, אז עשינו מאמץ מיוחד כדי שתוכלי לבלות חמישים דקות מדי יום עם יועץ בית הספר שלנו, מר טיילור.״

אני מביטה בקיר, בתעודת הסיום מהקולג' הנתונה במסגרת עבה ואז בתמונה חסרת העניין של אגרטל הפרחים התלויה לצידה. איזה חדר משעמם לעבוד בו. אני הייתי יוצאת מדעתי.

״דני,״ אחי מדרבן אותי ואני שומעת את הייאוש בקולו. ״זה בסדר מבחינתך?״

זה לא, אבל בחודשים האחרונים למדתי לעשות מה שגורם לאחרים להרגיש טוב יותר. אני חושבת ששום דבר לא יוכל לרפא אותי, אבל אם זה יגרום אושר לסייג', אני אעשה את זה. כל הפסיכולוגים והיועצים שאיתם דיברתי בבית החולים לא הצליחו לעזור בכלל. הם ניסו, אבל הם לא ידעו איך להגיע אליי, ואני לא ידעתי איך להגיד להם שזה בלתי אפשרי.

אני מהנהנת ומשעינה את מרפקי על ידית הכיסא.

״זה בסדר.״ קולי רך, עמוק יותר מכפי שהיה בעבר. משהו חסר בו ולא הצלחתי עדיין להבין מה.

אולי התמימות.

המנהל, מר גורדון, כפי שכתוב בלוחית הממוקמת בצורה מסוכנת קרוב מדי לקצה שולחנו, מתחיל לדבר על עוד דברים, אבל אני לא מקשיבה.

לא שאני רוצה להתעלם ממנו, אבל אני נסוגה יותר ויותר לתוך ראשי. כאן אני מרגישה מוגנת יותר, אבל אני בעצם לא מוגנת כלל. אני לא מוגנת בשום מקום. המוח שלי מלא בזיכרונות נוראים, בזמן שהעולם מלא באנשים נוראים שעושים מעשים מחרידים בכל יום ויום.

המנהל גורדון מסיים את נאומו ומושיט לי ערמת דפים.

אני לא מרימה את ידי כדי לקחת אותם.

סייג' לוקח אותם במקומי ולוחץ את ידו של המנהל. הוא קם ואני עושה כמוהו.

״אנחנו מקווים שתיהני משהותך בתיכון אספן לייק.״

אני לא מגיבה. אני לא מאלצת את עצמי אפילו להעלות על שפתיי חיוך זעיר. האמת, אין לי אנרגיה לזה.

במסדרון הריק, סייג' עובר על הדפים ובוחן אותם. שערו החום הבהיר ארוך מהרגיל. בגללי, לא היה לו זמן להסתפר.

לעיתים אני תוהה מה הוא חשב כשקיבל את שיחת הטלפון שבה הודיעו לו שאני בבית החולים ושאימנו נרצחה.

היא מתה כשהגנה עליי ועל תלמידים אחרים, כשעשתה ככל שיכלה כדי להציל חיים. היא הייתה מורה, וברגעיה האחרונים היא עשתה מעל ומעבר מכל מה שמצופה ממורה לעשות.

אבינו מת מסרטן הלבלב כשהיינו צעירים. אני לא ממש זוכרת אותו, אבל סייג' מבוגר יותר ממני, כך שאני בטוחה שהוא זוכר אותו.

בתוך פחות משמונה־עשרה שנים, משפחה בת ארבע נפשות הפכה למשפחה בת שני אנשים.

אני לא יודעת מה אעשה אם אאבד גם את סייג'.

״נראה שהדרך ללוקר שלך היא מכאן.״

״אני בטח לא אשתמש בו.״ אני נועצת את החרטום הלבן המלוכלך של נעלי הוואנס הצהובות שלי באריחי הרצפה.

הנשיפה של סייג' מהדהדת במסדרון. ״רוצה לראות איפה תלמדי?״

״אני אראה כבר ביום שני.״

עיניי האגוז שלו עייפות כשהן פוגשות את עיניי — שצבען כמעט זהה לצבע עיניו, למרות שאצלי יש מעט יותר ירוק ואילו אצלו שולט הזהב.

״דני, אני ממש משתדל.״

אני יודעת שהוא משתדל. הוא משתדל ממש. הבעיה היא שאני שונאת את זה שהוא כל כך משתדל כשאני יודעת שיש לו חיים.

הוא עבר לסולט לייק סיטי, יוטה, כדי ללמוד בקולג', ונשאר בעיר כי מצא עבודה וחברה. העניין עם החברה לא הסתדר, אבל הוא אומר שהוא אוהב את העבודה. אני לא מאמינה לו, לא כשהוא חוזר הביתה עם מבט עייף ונראה מבוגר מכפי גילו. גדלנו בפורטלנד, אורגון, ואני תכננתי להישאר שם עד שמישהו עם אקדח קבע את גורלי בשבילי.

עכשיו אני הנערה ששרדה תקרית ירי בבית ספר. נערה עם צליעה. נערה שמתקשה לדבר.

״אני יודעת, אבל אתה מחסיר ימי עבודה.״ אני מדברת בלחש ועיניי בקושי פוגשות את מבטו.

הוא מתרכך, אוחז בקווצת שיער ארוכה בצבע חום בהיר משערי ומושך אותה בעדינות. פעם, כשהיינו קטנים, הייתי מתרגזת עליו כשמשך בשערי, אבל עכשיו אני מתענגת על המחווה המוכרת.

״אני נמצא בדיוק איפה שאני רוצה להיות. בואי.״

למרות שאני רוצה למחות, אני יודעת שהוא רוצה לעזור בכל דרך אפשרית, תהיה מזערית ככל שתהיה.

אצבעותיי מסתבכות בשולי חולצתי כשאני הולכת בעקבות סייג'. הוא מביט בריכוז במערכת השעות ואז במפה, ופונה בכיוון כלשהו שנראה לו נכון כאילו היה כלב גישוש.

אני חושבת שטוב לו להרגיש שהוא בשליטה.

כשהייתי בבית החולים, הוא לא יכול היה לעשות הרבה כדי לעזור לי חוץ מלעודד אותי לא לוותר.

אלוהים, כמה רציתי להרים ידיים.

לעיתים קרובות כעסתי, תהיתי למה אלוהים לקח את אימי ולא אותי. למה הייתי צריכה לשאת את כאב הירי ואת הסבל שבכמעט שיתוק?

לא ידעתי אם אי פעם אוכל לעמוד שוב על הרגליים.

גם הרופאים הטילו בכך ספק.

אבל סייג'... הוא היה נחוש בדעתו לראות אותי הולכת שוב.

פעם אלה היו החיים שלי. חשבתי שלימודיי בקולג' ימומנו בעזרת מלגה. אבל המצב השתנה ועכשיו אני צולעת. אני מנסה לא להניח לזה להטריד אותי, אחרי הכול התמזל מזלי לעמוד על שתי רגליי, אבל לפעמים אני מרגישה כמו ציפור עם כנף שבורה שנגזר גורלה לא לעוף עוד לעולם, וזה שוב כואב.

לוקח לסייג' כמעט שעה לאתר כל כיתה ולהצביע על המסלול המהיר ביותר אליה.

כשאנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה בכניסה לבית הספר, בסמוך למשרד המנהל, סייג' מכחכח בגרונו. ״את זוכרת איפה הכול?״

לא. ״כן, אני אהיה בסדר.״

ואני אהיה בסדר.

אני תמיד בסדר.

בסדר נראה כמו מצבי הקבוע בימים אלה. אני מתחילה להתרגל לעמימות הזו.

סייג' משמיע אנחה ומשפשף את הזיפים הזהובים שעל לסתו. שערו החום היה תמיד בעל גוון קרמלי־זהוב. השיער שלי, לעומת זאת, היה תמיד בהיר יותר, קצת עמום בהשוואה לשלו.

״אני רוצה שהכול יעבור בשלום בשבילך.״ קולו נעשה נמוך יותר, כתפיו נשמטות. ״את... אלוהים, דני... עברת המון.״ עיני האגוז שלו נוצצות בדמעות שהוא לא מזיל. אחי הבכור נדרש תמיד להיות חזק, להיות צוק איתן כדי להגן עליי מפני הסערות, והסדקים בו מתחילים להתגלות.

אני עושה צעד קדימה וכורכת את זרועותיי סביב מותניו. ״שנינו עברנו המון.״

אני אולי החלמתי מבחינה גופנית, אבל שנינו נאלצנו להתמודד עם הצער שבאיבוד אימנו בצורה טרגית כל כך.

הוא מחבק אותי בחזרה וזרועותיו חזקות וחמות. אני חושבת שהוא לעולם לא ידע כמה אני מודה לו על שנחלץ לעזרתי. הוא נשאר לצידי בבית החולים ועבד מרחוק כדי שיוכל להימצא לידי, עד שהחלמתי מספיק כדי לבוא איתו לסולט לייק סיטי.

״יכולת למות, דני.״ לחישתו הצרודה שוברת את ליבי, בעיקר כשמחשבותיי מפלחות אותי.

לפעמים אני מצטערת שנשארתי בחיים. 

דנדליון שלי חלק ב' 

פרק 1

למחרת סייג' נכנס לדירה ומקלל בשקט. הדלת נטרקת מאחוריו ואני מרימה את עיניי מהספה שעליה אני מכורבלת עם הספר האחרון שלוקלן השאיל לי.

״מה קרה?״ אני הודפת הכול מעליי וממהרת אליו במחשבה שאולי הוא נפגע.

הוא יצא מהעבודה לפני יותר משעה, ואין ספק שאם היה נפצע הוא היה נוסע לבית החולים ולא חוזר הביתה. אבל יכול להיות שהוא חולה.

הוא מרים את ידיו באוויר. ״הגשתי את התפטרותי ופוטרתי. בן זונה מטומטם, פאקינג נאד נפוח!״ הוא זועם והודף את המכתבים של היום הקודם מהדלפק של המטבח. הוא אוחז בדלפק ומתנשף ונשימותיו רדודות. ״ההתבגרות היא מלכודת. תישארי ילדה, פרח.״

״הכול יהיה בסדר.״

הוא מהדק את שפתיו. ״זה בטוח,״ הוא אומר אחרי רגע, ״אבל עכשיו אני פאקינג כועס.״ הוא מניח את ידיו על מותניו ומטה את ראשו הצידה. ״אני אחליף בגדים וניסע לאיזה מקום.״

אני מביטה החוצה מבעד לחלון ורואה את פתותי השלג. ״אבל קר.״

סייג' מגלגל את עיניו. ״את מתנהגת כאילו מעולם לא ראית חורף בחייך.״ הוא צועד לאורך המסדרון וקורא לאחור, ״לכי להחליף בגדים.״

אני מביטה במכנסי האימונית ובסווטשירט שלי ומקדירה פנים. אני לא רוצה ללבוש בגדים ״אמיתיים״. אני רוצה להרגיש נוח ולהישאר בבית. אבל אני יודעת שסייג' לא יעזוב אותי במנוחה עד שלא יוציא אותי מהבית.

אני נסגרת בחדרי ולובשת ג'ינס, סוודר עבה ומגפי חורף. כשאני יוצאת, סייג' כבר עומד ליד דלת הכניסה ותוחב את זרועותיו לתוך מעילו. אני מורידה את מעילי מהקולב ועושה כמוהו.

״לאן אנחנו נוסעים?״ אני שואלת אותו כשאנחנו יוצאים לפרוזדור.

״אין לי מושג.״ הוא מחייך — חיוך לגמרי מטורלל. ״זה כל היופי שבזה.״

**

״מדהים, לא?״ אני מתלהבת כשאני יוצאת מהמוזיאון לאומנות אל האוויר הקפוא.

״זה... משהו.״ תגובתו של סייג' צפויה.

אני תוקעת את מרפקי בזרועו. ״בחייך, זה מרהיב. אני לא מאמינה שאף פעם לא ביקרת כאן.״

הוא מחייך חיוך קטן. ״אני לא בדיוק טיפוס אומנותי. איך את מצפה שאדע בכלל שהמקום הזה קיים?״

״אנסל—״

הוא מרים את ידו. ״זה מספיק.״

אני צוחקת ונכנסת למכונית. ״אנסל לא צריך להדאיג אותך. הוא חבר טוב, זה הכול.״

הוא מתיישב מאחורי ההגה ומתניע את המכונית. ״את יכולה להגיד לי את זה מהיום עד מחר, אבל הוא בחור, ויש לו פין.״

אני מגלגלת את עיניי. ״אחים.״

״אחיות.״

אנחנו מחליפים בינינו חיוכים זהים. כשהוא מתחיל לנסוע, אני אומרת, ״הספקת לחשוב על טיפול פסיכולוגי לעצמך?״ רשימת מטפלים שלוקלן נתן לי נמצאת אצלי בטלפון, כדי שאוכל למסור לסייג'. הפסקתי גם להכריח את עצמי לחשוב עליו כמר טיילור. הוא לוקלן בשבילי ושום דבר לא ישנה את זה. גם אם זה לא הדבר החכם ביותר.

״לא במיוחד,״ הוא מודה וממצמץ בעיניו. ״אני מניח שעכשיו שיהיה לי זמן, מפני שאני מובטל וכל זה. זה בטח יהיה רעיון טוב, לא?״ הוא מביט בי בחיפוש אחר חיזוקים.

״לא רציתי לדבר עם הפסיכולוגים שלי, אבל מר טיילור ממש עזר לי.״

למרות שאני מאוהבת בו, ומה שהתפתח להרבה יותר מכך, אני חושבת שהעובדה שנאלצתי לפגוש את לוקלן חמש פעמים בשבוע עזרה לי לחצוב בקירות ההגנה שהקמתי סביבי, במחשבות, בפחדים. למדתי להכיר אותו וזה מקל עליי לחלוק איתו דברים.

״אני חושב שאפנה למישהו,״ סייג' אומר בשקט, כאילו אם לא יגיד את הדברים בקול רם זה לא יהיה מפחיד.

״יש לי... אה... רשימה של פסיכולוגים שמר טיילור הציע — בשבילי, לאחר סיום הלימודים,״ אני משקרת כשגבותיו מתרוממות, מפני שאני משערת שיהיה לו קל יותר לבלוע את הגלולה אם יאמין שהרשימה נועדה לי.

״אה, יופי. תעבירי לי אותה אחר כך.״

״בסדר.״

אני מביטה החוצה מבעד לחלון ובוחנת את הבניינים החולפים על פניי. צבעי הלבנים והאבן מתערבבים אלה באלה ולעיתים נקטעים על ידי גרפיטי.

״שקועה במחשבות?״ הוא שואל אחרי כמה רגעים.

אני מנענעת בראשי. ״מרוקנת לגמרי ברגע זה, ומאושרת.״

כשעיניו נעות מהכביש אליי, אני יודעת שהוא מבין שאני משקרת, בעיקר בגלל מה שקרה אתמול.

ואכן הוא אומר, ״את בטוחה בזה?״

אני שקטה. ״כן,״ אני אומרת לבסוף. זה לא שקר בדיוק, פשוט הכנסתי את עצמי למקום שבו לא חשבתי על שום דבר; אבל זה עבר.

״שנעצור לקפה לפני שאנחנו חוזרים הביתה?״

״כן.״ אני מושיטה את ידי קדימה ומסדרת את פתח החימום. ״זה יהיה נחמד.״

אחרי עצירה בווצ'טאוור, אנחנו חוזרים לבסוף לדירה.

״אני הולך לצפות בסרט,״ הוא מכריז. ״רוצה להצטרף אליי?״

״לא.״ אני מנענעת בראשי. ״יש לי שיעורי בית.״

למרות שבית הספר בוטל לקראת החופשה, יש לי עדיין דברים שאני צריכה לגמור לעשות, ואני בטוחה שאצטרך להגיש אותם ביום שנחזור ללימודים.

״אני אצפה ברובוטריקים,״ הוא מדקלם ומזכיר את אחד מסרטי הילדות האהובים עליו, שאליו התמכר אחרי שנמאס לו לצפות בסרטי ברבי שלא הפסקתי לדרוש.

״ברצינות, אני חייבת לגמור כמה דברים.״

״בסדר.״ הוא מרים את השלט וצונח על הספה.

אני לוקחת את הקפה ההפוך עם הקינמון שלי לחדרי, מוציאה מתיקי את הספרים ואת לוח המטלות שלי ועוברת על מה שעוד נותר לי לעשות. אני מתיישבת באנחה על המיטה ומתחילה לעבוד תוך כדי לגימות מהקפה. הדירה קטנה כל כך שאני שומעת את הסרט מתנגן ברקע, אבל אני לא מרגישה צורך להשמיע לעצמי מוזיקה כדי להטביע את הרעש.

לאחר כשעתיים, כשאני גומרת להכין את שיעורי הבית, סייג' תוחב את ראשו בדלת. ״החברים שלי הזמינו אותי לבירה. יפריע לך אם אצא?״

״לא. אתה לא זקוק לרשות ממני.״

״רציתי לשאול. לא הרגשתי בנוח לצאת בלי להגיד לך משהו. את תהיי בסדר?״

״אני בסדר, צמח.״

הוא צוחק. ״בסדר, בסדר, פרח. אז אני יוצא.״

אני מסדרת את ציוד הלימודים שלי בתיק ומניחה אותו בתחתית הארון. אני לא אצטרך אותו בשבועיים הבאים.

״ביי!״ סייג' קורא רגע לפני שהדלת נסגרת.

מאחר שהוא איננו, אני מחטטת בארון במסדרון ומחפשת את עץ האשוח שהיה לו — אני יודעת מפני שראיתי תמונות ששלח אז לאימא.

אני מוצאת אותו בפינת הארון וגוררת אותו לסלון. אני שמחה שמצאתי אותו שם, מפני שהמקום הנוסף היחיד שהייתי יכולה לחשוב עליו הוא ארון חדר השינה שלו, ולשם אני לא הולכת. שם עלולים להימצא התחתונים המסריחים שלו. לא, תודה.

אני מודאגת במידה מסוימת ויודעת שאני צריכה לחכות לסייג', מפני שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות יחד. האשמה מכרסמת בי כשאני חושבת על חגי המולד שבילינו בתור ילדים, כאשר שלושתנו קישטנו יחד את העץ בזמן ששתינו שוקו חם כששירי חג המולד מתנגנים ברקע.

הטלפון שלי רוטט וקוטע את מחשבותיי.

סשה: עורכים טקס הדלקת נרות לכבוד התלמידים ואנשי הסגל שנפצעו אתמול. אני הולכת. רוצה לבוא?

אני קופאת וקוראת את ההודעה שלה שוב ושוב. אין שום דבר לא ראוי בדברים שהיא כותבת, אבל זו תזכורת נוספת לכל מה שאני מנסה להתמודד איתו. אנסל היה יודע שזה לא משהו שצריך לשאול אותי, אבל לא סשה, מפני שלא סיפרתי לה עדיין על החלק הזה שמגדיר אותי.

אני: לא.

סשה: K.

התשובה הקצרצרה שלה מצליחה איכשהו לעצבן אותי. אני לא מבינה אפילו מה מרגיז אותי כל כך. אני מניחה שזה בגלל כל מה שקרה אתמול. כל הדברים שקורים בבתי ספר, בבתי תפילה, בבתי קולנוע, והרשימה עוד ארוכה מאוד, הופכים בסופו של דבר למשהו מופשט כל כך כמו אות חסרת משמעות, ״K״.

אני משליכה את הטלפון על הספה כדי להרחיק אותו ממני לפני שאתרגז ממש ואחבוט אותו בקיר.

הערב אני גומרת לקשט את העץ, עם סייג' או בלי סייג'.

**

גמרתי לקשט את העץ בלי שוקו חם או שירי חג המולד. עיטרתי אותו בנורות צבעוניות, בנצנצים ובקישוטים שאימא שלנו נתנה לסייג' כשהוא עבר לדירה משלו.

סרט משודר עכשיו בטלוויזיה, אבל אני לא מתייחסת אליו.

כשהדלת נפתחת לבסוף, השעה כבר אחרי אחת־עשרה בלילה. בגדול, השעה לא מאוחרת מדי, אבל כשמדובר בסייג', זה כאילו חמש לפנות בוקר.

״היי,״ אני קוראת כשהוא נועל את הדלת.

הוא נכנס לסלון ומחייך למראה העץ. ״הוצאת את העץ.״ הוא מצביע עליו. עיניו נעות אל קומץ המתנות העטופות בפשטות מתחת לעץ — דברים שהזמנתי עבורו.

״כן, חשבתי שאנחנו זקוקים לאווירה חגיגית.״

הוא זורק את המפתחות על הדלפק בקול נקישה. ״אני הייתי צריך להוציא את העץ בתחילת החודש.״

״טוב, אבל לא עשית את זה,״ אני מכריזה בפשטות. ״אז אני עשיתי את זה.״

״במה את צופה?״ הוא שואל ונוגע ברגלי בקלילות כדי שאוריד את רגליי משולחן הקפה והוא יוכל לעבור. זה לא שהוא יכול להקיף את שולחן הקפה או משהו.

״באיזה סרט חג מולד דביק,״ אני מודה. ״אני לא ממש צופה בו, אבל אני בטוחה שמדובר באיזה גבר עירוני חסר לב שיוצא עם אישה עירונית. ואז האישה מהעיר מוצאת את עצמה תקועה בעיירה רחוקה ומתאהבת בגבר שמייצר למחייתו רוטב ראנץ' או מוכר סוסי עץ. ובטח יש גם כלב בסיפור. והגבר העירוני מאבד את האישה בסופו של דבר.״

הוא מיד צוחק ומנענע בראשו לעברי. ״אוי, דני. רוטב בוקרים, הא?״

״למה לא? זה לא בלתי סביר. אה, וטכנית אפשר להגיד שאתה גבר עירוני חסר לב, שעובד במחשבים וכל זה.״

הוא מרים גבה. ״אני מקבל נקודות בונוס בזכות זה שהתפטרתי? טוב, בעצם פוטרתי,״ הוא מתקן.

אני חושבת לרגע. ״בטח, אבל בוא נהיה מציאותיים, אתה חנון ותשיג עבודה אחרת במחשבים. רק אל תשכח איך לדבר עם נשים. הייתי רוצה שיום אחד יהיו לי אחיינים ואחייניות.״

אני נשבעת שהוא נחנק מהרוק של עצמו. ״קחי את זה בחזרה. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה עכשיו. אני צעיר מדי.״

״בקרוב תהיה בן עשרים־ושש,״ אני מזכירה לו.

הוא מביט בי בהבעה נחרדת כאילו תפס אותי בועטת בכלבלב או משהו. ״כן, וזה פאקינג צעיר מדי לחשוב על ילדים, דנדליון.״ הוא נרעד — נרעד באמת; כל גופו מפרכס בעווית וצליל מוזר בוקע משפתיו.

כל כך כיף לי עכשיו. אני מחייכת ומרגישה שהוקל לי מאז החדשות של אתמול. ״אני אעשה להם בייביסיטר.״

הוא קופץ ונעמד מולי. ״סתמי, סתמי, סתמי,״ הוא מדקלם ומתרחק כשידיו נחות ברפיון על אוזניו. ״אני לא רוצה לשמוע את השטויות האלה.״ אני פותחת את פי והוא צועק, ואז תוחב את אצבעותיו לאוזניו. ״לה, לה, לה. אני לא שומע אותך.״

הוא נבלע במורד המסדרון ובחדרו ואני חוזרת אל הסרט והפעם מקדישה לו תשומת לב. מתברר שהגבר לא מכין רוטב ראנץ' למחייתו, אלא שיש לו מחלבה. לא טעיתי בהרבה.